אריאל פיקאר
ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשיות ומנהל חינוכי של תכנית בארי במכון שלום הרטמן.
אורתודוקסיה
בן גוריון
גיור
חוק השבות
דת ומדינה
סטאטוס קוו
חזון חדש ליחסי דת ומדינה בישראל
אריאל פיקאר
י' סיוון תשע"ח

"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח"

קהלת ח, ח 

מכתב קצר שכתב דוד בן גוריון לראשי אגודת ישראל לפני שבעים שנה מכתיב עד היום את יחסי הדת והמדינה בישראל, באופן שמפריע לפריחתה ושגשוגה של תרבות יהודית-ישראלית במרחב הציבורי ומצייר את הדת כממסדית ומנוכרת. דווקא מתוך רצון לחזק את זהותה היהודית של המדינה, עלינו לשחרר את הלפיתה ההדדית שבין הממסד הדתי לממסד הפוליטי ולעצב מחדש את יחסי דת ומדינה בישראל מתוך תפיסה פלורליסטית של היהדות.  

מדוע וכיצד נולד ה'סטטוס קוו'

בראש חודש תמוז תש"ז, תשעה-עשר ליוני 1947, שיגר דוד בן גוריון מכתב לראשי הסתדרות אגודת ישראל העולמית. מכתב זה, הידוע בשם 'מכתב הסטטוס קוו', קובע את עקרונות היסוד ביחסים שבין הדת למדינה במדינת ישראל שעתידה לקום בשנה הקרובה. המכתב נועד לגייס את אנשי אגודת ישראל לתמיכה בהקמתה של המדינה ולהשתתפות במוסדותיה, והוא עוסק בארבעה תחומים: שבת, כשרות, אישות (נישואין וגירושין) וחינוך. בסעיף האישות נאמר: "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". כלומר, כדי שיהודים במדינת ישראל יוכלו להמשיך להנשא זה לזו מסכימה הסוכנות היהודית להפקיד בידי הממסד הרבני המקובל על אנשי אגודת ישראל את ענייני הנישואין והגירושין. למעשה, בן גוריון לא נדרש למאמץ רב. כל שהיה עליו ועל כנסת ישראל לעשות הוא להמשיך את המצב המשפטי הקיים עוד מזמן השלטון העות'מאני ולאחריו המנדטורי, שהעניק לממסדים הדתיים של העדות הדתיות השונות אוטונומיה וסמכות בענייני המעמד האישי של בני ובנות עדתם: המרת דת, נישואין וגירושין. מכתב זה יצר אפוא את מעמדם החריג של דיני הנישואין והגירושין במערכת המשפט הישראלית, המשתקף בלשון חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953: "1. עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים. 2. נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

חוקי הנישואין והגירושין מרחיקים יהודיות ויהודים רבים מזיקה ליהדות.

יש לשים לב – בשונה מכל חוק אחר, בחוק זה, השופט – כלומר, בית הדין – הוא למעשה גם המחוקק! שהרי אין בנמצא כל חקיקה של הכנסת בתכני החוק. אין בנמצא גם קובץ מוסכם של דיני הנישואין והגירושין, או דיני הגיור, על פי דין תורה. יש אינספור מחלוקות בדינים אלו ואין הסכמה בקרב בתי הדין עצמם מהו ה"חוק", כלומר – ההלכה. כך שבפועל, החוק נקבע על ידי הדיינים בעצמם. הנה לראשונה בתולדות העם היהודי מזה דורות רבים, ישנה סמכות בעלת יכולת אכיפה מטעם המדינה, הקובעת, עבור כל אזרחי המדינה (היהודים – כשבמקביל למוסלמים קובעים בתי הדין השרעים), מהו דין תורה! מצב חדש זה יוצר אינספור התנגשויות. כך למשל, עולים רבים שבאו לארץ מכח היותם יהודים על פי חוק השבות, נחשבים כלא-יהודים על פי כלליה של הרבנות ואינם יכולים להתחתן בארץ. 

אז מה הבעיה כאן?

הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה נסדק משתי סיבות עיקריות: ראשית, התעלמותו של הממסד הדתי מהאתגרים היחודיים של המצב והתקופה. כך למשל בדיני הנישואין והגירושין בית הדין לא פיתח אמצעים יעילים למקרים קשים ורבים של סרבנות גט או סחטנות גט; תהליכי הגיור הפכו קשים ומסורבלים. התוצאה, שהלכה והצטברה במשך השנים, היא של סלידה של רבים מאזרחי ואזרחיות ישראל מהממסד הרבני, חשש מנישואין במסגרת הרבנות, ובקרב העולים – מיעוט של פונים למערך הגיור.

במקביל, גם תדמיתה של הרבנות ומוסדותיה הלכה וירדה. נתגלו בה פרשות שחיתות ונפוטיזם והתברר שעל אף שהציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית, הוא מתעקש לשלוט בה ובמוסדותיה. מנגד הלכו והתעצמו המעגלים של תנועות ההתחדשות יהודית וגברה הדרישה של התנועות הלא אורתודוקסיות בארץ ובעולם להחזיר לעצמם את האחריות ואת הסמכות ביחס ליהדות שלהם. כל אלה יצרו ראקציה נגד הסטטוס קוו.

לקיומם של מוסדות אלו כמוסדות ממשלתיים יש תפקיד במאבק הארוך על מהותה של היהדות בעידן המודרני. האורתודוקסיה עושה שימוש בכח החוק החילוני כדי לחזק את מעמדה כביטוי היחיד של היהדות.

כאן יש להזכיר שוב את הטיעון המופיע במכתבו של בן גוריון, לפיו ללא חקיקת דיני הנישואין על פי ההלכה עלולים להווצר במדינת ישראל קבוצות של יהודים שאינם יכולים להנשא זה לזה. אם נבחן את הטיעון הזה היום נגלה שלמעשה החוק אינו מסייע לפתרון הבעיה הזאת, שכן זהו המצב כרגע – יהודים מקבוצות שונות אינם נשאים זה עם זה דרך הרבנות בשל שלל סיבות. ראשית, מספרים הולכים וגדלים של זוגות ישראלים בוחרים להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל, ולא בטקס דתי של הרבנות. יתרה מזו, פולמוס הגיור גורם לכך שרבני ערים רבים אינם מכירים בחלק גדול מהגיורים הנעשים על ידי הרבנות הראשית לישראל, והם אינם מוכנים להשיא בני זוג אשר אחד מהם עבר גיור שאינו מקובל עליהם 

האם מדינת ישראל תשאר מדינה יהודית?

יש הטוענים שחוקי הנישואין והגירושין ומעמדה הייחודי של הרבנות הראשית לישראל הם הנותנים את המשמעות להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. אני מבקש לטעון בדיוק את ההפך: חוקי הנישואין והגירושין מרחיקים יהודיות ויהודים רבים מזיקה ליהדות. את הזיקה הזו, שהיא המעניקה למדינה את אופיה כמדינה יהודית, אפשר וצריך לפתח מתוך חופש אישי ותמיכה של המדינה, כפי שאסביר בהמשך.

בחינה מעמיקה של המצב מגלה כי ליהדותה של מדינת ישראל היבטים רבים שאינם תלוים כלל וכלל בחוקי המעמד האישי – הן היבטים משפטיים, אך בעיקר היבטים תרבותיים המשפיעים על המרחב הציבורי. ההיבט המשפטי החשוב ביותר הוא חוק השבות, המהווה למעשה את הבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בגינו של חוק זה ממשיכה המדינה לדאוג לקיומו של רוב יהודי גדול בקרב כלל אזרחי המדינה.

שינוי החוק ופתיחת האפשרות לנישואין אזרחיים תסיר את המונופול של הרבנות על מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. מונופול זה מחזק מבחינה תודעתית את הגדרתה של האורתודוקסיה – כפי שמפרשת אותה הרבנות – כיצוג בלעדי של היהדות, לפחות בתחום זה.

אך מעבר לחוק יש להתבונן על הקיום הישראלי היומיומי. קיומנו כרוב גדול בארצנו מאפשר את עיצוב המרחב הציבורי: לוח השנה, חגיו ומועדיו, השפה העברית, מוסדות החינוך והתרבות. אלו יוצרים מרחב ציבורי בעל מאפיינים יהודיים רבים ומגוונים. בזכותם מתקיים רצף בין הקיום היהודי הפרטי והקהילתי לבין המרחב הציבורי. מועדי ישראל נחגגים לא רק בבית ובבית הכנסת אלא גם ברחוב, בבתי הספר ובמוסדות ציבור, וגם מערכות התקשורת והמסחר מנכיחות אותם. כל אלו יוצרים מסגרות ציבוריות המאפשרות תכנים שונים ומגוונים, מסורתיים וחדשניים, לכל קבוצה באוכלוסייה מבלי להגדיר באופן ברור מהי יהדות ומבלי לערב בהכרח מוסדות דתיים במוסדות המדינה. זהו הביטוי המשמעותי והחשוב ביותר של היותה של ישראל מדינה יהודית. לעומת זאת, חוקים שיש בהם מימד של כפייה, כמו חוקי הנישואין והגירושין, קובעים תכנים ספציפיים ומונוליטיים ליהדות ובכך גורמים להתנגדות ולניכור גדלים והולכים. לכן לא רק שהם אינם מוסיפים ליהדותה של המדינה – הם גורעים ממנה. 

הססטוס קוו והמונופול היהודי

אם כך, שוב עולה השאלה: מאחר וחוק הנישואין והגירושין גורם לניכור, אינו ממלא את מטרתו ושומר על אחדות העם ואינו המפתח להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית – מדוע הוא נשאר על כנו? התשובה לשאלה זו מורכבת משני רבדים: הרובד הפוליטי-מפלגתי והרובד העמוק יותר, שנוגע למאבק על הגדרתה של היהדות. מבחינה פוליטית, התמונה ברורה: מפלגות דתיות וחרדיות המתנגדות לשינוי החוק ולהחלתם של נישואין אזרחיים בישראל, מציבות עניין זה כתנאי להצטרפותם לקואליציה. ראשי ממשלות ישראל מכל המפלגות מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך תמורת יציבות קואליציונית, וזאת מתוך הכרה בכך שנושאי דת ומדינה נדחקים בתודעתם של רוב האזרחים הישראלים למקום מאוד נמוך בסדר העדיפויות הפוליטי. מדוע נושא זה כה חשוב למפלגות הדתיות? מעבר למשרות הרבות ולתקציבים הנלווים לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים ולחוק הרבנות הראשית, לקיומם של מוסדות אלו כמוסדות ממשלתיים יש תפקיד במאבק הארוך על מהותה של היהדות בעידן המודרני. במילים אחרות, האורתודוקסיה עושה שימוש בכח החוק החילוני כדי לחזק את מעמדה כביטוי היחיד של היהדות. שינוי החוק ופתיחת האפשרות לנישואין אזרחיים תסיר את המונופול של הרבנות על מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. מונופול זה מחזק מבחינה תודעתית את הגדרתה של האורתודוקסיה – כפי שמפרשת אותה הרבנות – כיצוג בלעדי של היהדות, לפחות בתחום זה. הדבר נכון גם ביחס לכשרות וכך גם ביחס למתווה הכותל: האורתודוקסיה עושה שימוש בחוק הישראלי כאמצעי לביסוס עמדתה האידיאולוגית והחלשתם של עמדות יהודיות אחרות. שינוי בסטטוס קוו יהפוך את האורתודוקסיה לזרם אחד ביהדות מתוך כמה (גדול ככל שיהיה) ולא למייצגה הבלעדי.

במדינה דמוקרטית יש לחלק את המשאבים באופן שווה, כך שכל קבוצה תקבל משאבים לפי גודלה היחסי. במצב הראוי צריכה הדת, כמו התרבות, לפעול במרחב הציבורי הפתוח. קיימות קבוצות דתיות גדולות מאוד ולעומתן קבוצות קטנות ומקומיות, וכל אחת מהן צריכה להיות נתמכת על ידי המדינה באופן יחסי ועל פי קריטריונים ברורים ושקופים שעוסקים בעיקר בצדדים הארגוניים והניהוליים ולא בתוכן. שימוש במערכות השלטון כדי לייצר מונופול תרבותי ודתי הוא פסול.

מקהילה למדינה

העם היהודי מתנהל מזה מאות רבות של שנים ללא מערכת סמכותית מוסכמת הקובעת מהי יהדות. בקהילות רבות לא היתה הסכמה על מהותה של היהדות ועל הסמכות הדתית האחראית עליה. במהלך הדורות נוצרו מחלוקת עזות בכל הקשור למהותה של היהדות, שלעתים כללו אף פילוגים ופיצולים, המתקיימים עד היום הזה. אופן הפעולה של מדינה מודרנית דמוקרטית כמו מדינת ישראל, שונה במובן עמוק מאופן הפעולה של קהילה יהודית. כדי להבטיח את קיומה של מדינה חייבת להיות הסכמה על כללי המשחק הפוליטי. למדינה דרושה יכולת הכרעה, ביצוע ואכיפה, ודרושים אמצעי בקרה ותיקון. כל אלו הופכים את המדינה לסמכותית הרבה יותר מאשר כל מנגנון פוליטי קהילתי שהתקיים בחברה היהודית לדורותיה.

מדינה מודרנית חייבת להגביל את כוחה וסמכותה, להותיר מרחב גדול עד כמה שאפשר לקיומן של קהילות זהות ותרבות שונות, ולהימנע .מלהתערב בתכני פעילותן

מכיוון שכך, מדינה מודרנית חייבת להגביל את כוחה וסמכותה, להותיר מרחב גדול עד כמה שאפשר לקיומן של קהילות זהות ותרבות שונות, ולהימנע מלהתערב בתכני פעילותן. לא ניתן לקיים מדינה ללא המנגנונים הסמכותיים שהוזכרו לעיל, אולם בכל הנוגע לדת או לתרבות, מתברר שלא רק שהדבר אפשרי, אלא שהוא אף תורם לשגשוגן של המסורות הדתיות והתרבותיות. במשך דורות רבים ידעו קהילות יהודיות לשמר את אחדותן הפוליטית (ברוב המקרים), ובמקביל – להמשיך ולקיים את  העושר והמגוון הדתי שלהן. מודל זה התברר כמוצלח מאוד. לעומת זאת, מנגנון מדינתי ריכוזי השולט בתחומים דתיים רבים מייצר בעיקר אנטגוניזם וביקורת ומרחיק יהודיות ויהודים רבים מתרבות ומסורת יהודית. 

האם הפתרון הוא הפרדת דת ומדינה?

בשיח הישראלי מזוהה הביקורת אותה העליתי לעיל עם הצורך בהפרדת דת ומדינה. אך זוהי טעות. אני אמנם מתנגד לכל כפייה דתית, אך איני תומך בהפרדת דת ומדינה. רוב אזרחיה של מדינת ישראל – יהודים, מוסלמים ונוצרים – נזקקים לשירותי דת ולכן יש הגיון רב בקיום זיקה בין המדינה לבין הדתות השונות בישראל. אך אסור שזיקה כזו תעניק הגמוניה לדת מסוימת או לפרשנות מסוימת של הדת, כפי שמתרחש היום. מדינת ישראל צריכה לאפשר ולעודד קיום יהודי כמו שמבינות אותו קהילות שונות, וכך נכון לעשות גם לגבי דתות אחרות של אזרחי ישראל. בעוד שיש לבטל כל כפיה דתית וכל שליטה מונופוליסטית של הדת בישראל, תהיה זו טעות ליצור הפרדת דת ומדינה כמקובל בצרפת ובארה"ב. על מדינת ישראל לתמוך בכל הדתות של אזרחיה באופן יחסי על פי גודלן.

מתווה חדש ליחסי דת ומדינה בישראל

בתפיסה חדשה של יחסי דת ומדינה בישראל יש להבחין בין תחומים שונים: 

א. המעמד האישי

על הכנסת לבטל את חוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין) ולחוקק מערכת חוקים אזרחים שיהיו נידונים במקרה הצורך בבית משפט לענייני משפחה. זוגות שיחפצו בכך יקיימו טקס דתי על פי מנהגי דתם וקהילתם. המדינה תפקח על הקהילות בתחום המנהל התקין ומניעת עשיית עוול (סרבנות גט למשל). גם לגבי גיור לא תהיה כל מעורבות של המדינה – הוא יתקיים בקהילה ויוכר על ידי הקהילה. 

ב. תמיכת המדינה בפעילות דתית ובתרבות יהודית

כאן אני מבקש להתבסס על הצעתה של תנועת נאמני תורה ועבודה משנת 2011 שעיקרה העברת הסמכות הדתית מהמדינה לידי הקהילות. על פי ההצעה, הסמכויות והתקציב של שירותי הדת יועברו מהממסד הפוליטי אל הקהילות, בהתאם למספר חבריהן ולמספר המשתתפים בפעילותיהן השונות. כל קהילה תנהל את תקציבה בהתאם לדעותיה ואמונותיה. כל אדם יוכל להירשם לקהילה בהתאם לאמונתו או לצרוך שירותי דת ספציפיים כמו למשל נישואין וכשרות. קהילות דומות יתארגנו יחד ל"אגד קהילות". איגודים ארציים אלו יפעלו בנושאים הרחבים והעקרוניים יותר, כמו גיור, נישואין, כשרות, קבורה, מקוואות ועוד. על פי מודל זה אין עוד מקום ל'רבנות הראשית לישראל' אך יש חשיבות רבה לקיום פעיל ואפקטיבי של משרד לענייני דתות שיהיה אחראי על התקציב. הקריטריונים יקבעו על ידי הכנסת, מתוך תפיסה שוויונית ופלורליסטית עבור כלל הדתות המאורגנות בישראל ועבור כלל הקהילות.

יישום המתווה המוצע יאפשר את פריחתה ושגשוגה של היהדות הישראלית רבת הפנים, כמו גם של דתות של קבוצות המיעוט בישראל, מפני שלא יתקיים כל קשר בין דת ותרבות יהודית לבין כפיה בתחומי המעמד האישי. לא יתקיים מונופול על שירותי הדת, דבר שיפחית את הניכור מן היהדות. מאידך, יוקצו כספי ציבור ומשאבים לטובת הציבור הרחב המעוניין במוסדות דתיים, ובפעילות של תרבות יהודית, קהילה קהילה על פי טעמה, בכפוף להגדרות שוויוניות ופלורליסטיות. בהיבטים אלו של החיים אפשר יהיה לראות במדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי המבוסס על הטוב המשותף לערכי הדת, המסורת והדמוקרטיה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

אורתודוקסיה
בן גוריון
גיור
חוק השבות
דת ומדינה
סטאטוס קוו
חזון חדש ליחסי דת ומדינה בישראל
24/5/2018
י' סיוון תשע"ח
אריאל פיקאר
ד״ר
אריאל פיקאר

"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח"

קהלת ח, ח 

מכתב קצר שכתב דוד בן גוריון לראשי אגודת ישראל לפני שבעים שנה מכתיב עד היום את יחסי הדת והמדינה בישראל, באופן שמפריע לפריחתה ושגשוגה של תרבות יהודית-ישראלית במרחב הציבורי ומצייר את הדת כממסדית ומנוכרת. דווקא מתוך רצון לחזק את זהותה היהודית של המדינה, עלינו לשחרר את הלפיתה ההדדית שבין הממסד הדתי לממסד הפוליטי ולעצב מחדש את יחסי דת ומדינה בישראל מתוך תפיסה פלורליסטית של היהדות.  

מדוע וכיצד נולד ה'סטטוס קוו'

בראש חודש תמוז תש"ז, תשעה-עשר ליוני 1947, שיגר דוד בן גוריון מכתב לראשי הסתדרות אגודת ישראל העולמית. מכתב זה, הידוע בשם 'מכתב הסטטוס קוו', קובע את עקרונות היסוד ביחסים שבין הדת למדינה במדינת ישראל שעתידה לקום בשנה הקרובה. המכתב נועד לגייס את אנשי אגודת ישראל לתמיכה בהקמתה של המדינה ולהשתתפות במוסדותיה, והוא עוסק בארבעה תחומים: שבת, כשרות, אישות (נישואין וגירושין) וחינוך. בסעיף האישות נאמר: "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". כלומר, כדי שיהודים במדינת ישראל יוכלו להמשיך להנשא זה לזו מסכימה הסוכנות היהודית להפקיד בידי הממסד הרבני המקובל על אנשי אגודת ישראל את ענייני הנישואין והגירושין. למעשה, בן גוריון לא נדרש למאמץ רב. כל שהיה עליו ועל כנסת ישראל לעשות הוא להמשיך את המצב המשפטי הקיים עוד מזמן השלטון העות'מאני ולאחריו המנדטורי, שהעניק לממסדים הדתיים של העדות הדתיות השונות אוטונומיה וסמכות בענייני המעמד האישי של בני ובנות עדתם: המרת דת, נישואין וגירושין. מכתב זה יצר אפוא את מעמדם החריג של דיני הנישואין והגירושין במערכת המשפט הישראלית, המשתקף בלשון חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953: "1. עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים. 2. נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

חוקי הנישואין והגירושין מרחיקים יהודיות ויהודים רבים מזיקה ליהדות.

יש לשים לב – בשונה מכל חוק אחר, בחוק זה, השופט – כלומר, בית הדין – הוא למעשה גם המחוקק! שהרי אין בנמצא כל חקיקה של הכנסת בתכני החוק. אין בנמצא גם קובץ מוסכם של דיני הנישואין והגירושין, או דיני הגיור, על פי דין תורה. יש אינספור מחלוקות בדינים אלו ואין הסכמה בקרב בתי הדין עצמם מהו ה"חוק", כלומר – ההלכה. כך שבפועל, החוק נקבע על ידי הדיינים בעצמם. הנה לראשונה בתולדות העם היהודי מזה דורות רבים, ישנה סמכות בעלת יכולת אכיפה מטעם המדינה, הקובעת, עבור כל אזרחי המדינה (היהודים – כשבמקביל למוסלמים קובעים בתי הדין השרעים), מהו דין תורה! מצב חדש זה יוצר אינספור התנגשויות. כך למשל, עולים רבים שבאו לארץ מכח היותם יהודים על פי חוק השבות, נחשבים כלא-יהודים על פי כלליה של הרבנות ואינם יכולים להתחתן בארץ. 

אז מה הבעיה כאן?

הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה נסדק משתי סיבות עיקריות: ראשית, התעלמותו של הממסד הדתי מהאתגרים היחודיים של המצב והתקופה. כך למשל בדיני הנישואין והגירושין בית הדין לא פיתח אמצעים יעילים למקרים קשים ורבים של סרבנות גט או סחטנות גט; תהליכי הגיור הפכו קשים ומסורבלים. התוצאה, שהלכה והצטברה במשך השנים, היא של סלידה של רבים מאזרחי ואזרחיות ישראל מהממסד הרבני, חשש מנישואין במסגרת הרבנות, ובקרב העולים – מיעוט של פונים למערך הגיור.

במקביל, גם תדמיתה של הרבנות ומוסדותיה הלכה וירדה. נתגלו בה פרשות שחיתות ונפוטיזם והתברר שעל אף שהציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית, הוא מתעקש לשלוט בה ובמוסדותיה. מנגד הלכו והתעצמו המעגלים של תנועות ההתחדשות יהודית וגברה הדרישה של התנועות הלא אורתודוקסיות בארץ ובעולם להחזיר לעצמם את האחריות ואת הסמכות ביחס ליהדות שלהם. כל אלה יצרו ראקציה נגד הסטטוס קוו.

לקיומם של מוסדות אלו כמוסדות ממשלתיים יש תפקיד במאבק הארוך על מהותה של היהדות בעידן המודרני. האורתודוקסיה עושה שימוש בכח החוק החילוני כדי לחזק את מעמדה כביטוי היחיד של היהדות.

כאן יש להזכיר שוב את הטיעון המופיע במכתבו של בן גוריון, לפיו ללא חקיקת דיני הנישואין על פי ההלכה עלולים להווצר במדינת ישראל קבוצות של יהודים שאינם יכולים להנשא זה לזה. אם נבחן את הטיעון הזה היום נגלה שלמעשה החוק אינו מסייע לפתרון הבעיה הזאת, שכן זהו המצב כרגע – יהודים מקבוצות שונות אינם נשאים זה עם זה דרך הרבנות בשל שלל סיבות. ראשית, מספרים הולכים וגדלים של זוגות ישראלים בוחרים להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל, ולא בטקס דתי של הרבנות. יתרה מזו, פולמוס הגיור גורם לכך שרבני ערים רבים אינם מכירים בחלק גדול מהגיורים הנעשים על ידי הרבנות הראשית לישראל, והם אינם מוכנים להשיא בני זוג אשר אחד מהם עבר גיור שאינו מקובל עליהם 

האם מדינת ישראל תשאר מדינה יהודית?

יש הטוענים שחוקי הנישואין והגירושין ומעמדה הייחודי של הרבנות הראשית לישראל הם הנותנים את המשמעות להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. אני מבקש לטעון בדיוק את ההפך: חוקי הנישואין והגירושין מרחיקים יהודיות ויהודים רבים מזיקה ליהדות. את הזיקה הזו, שהיא המעניקה למדינה את אופיה כמדינה יהודית, אפשר וצריך לפתח מתוך חופש אישי ותמיכה של המדינה, כפי שאסביר בהמשך.

בחינה מעמיקה של המצב מגלה כי ליהדותה של מדינת ישראל היבטים רבים שאינם תלוים כלל וכלל בחוקי המעמד האישי – הן היבטים משפטיים, אך בעיקר היבטים תרבותיים המשפיעים על המרחב הציבורי. ההיבט המשפטי החשוב ביותר הוא חוק השבות, המהווה למעשה את הבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בגינו של חוק זה ממשיכה המדינה לדאוג לקיומו של רוב יהודי גדול בקרב כלל אזרחי המדינה.

שינוי החוק ופתיחת האפשרות לנישואין אזרחיים תסיר את המונופול של הרבנות על מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. מונופול זה מחזק מבחינה תודעתית את הגדרתה של האורתודוקסיה – כפי שמפרשת אותה הרבנות – כיצוג בלעדי של היהדות, לפחות בתחום זה.

אך מעבר לחוק יש להתבונן על הקיום הישראלי היומיומי. קיומנו כרוב גדול בארצנו מאפשר את עיצוב המרחב הציבורי: לוח השנה, חגיו ומועדיו, השפה העברית, מוסדות החינוך והתרבות. אלו יוצרים מרחב ציבורי בעל מאפיינים יהודיים רבים ומגוונים. בזכותם מתקיים רצף בין הקיום היהודי הפרטי והקהילתי לבין המרחב הציבורי. מועדי ישראל נחגגים לא רק בבית ובבית הכנסת אלא גם ברחוב, בבתי הספר ובמוסדות ציבור, וגם מערכות התקשורת והמסחר מנכיחות אותם. כל אלו יוצרים מסגרות ציבוריות המאפשרות תכנים שונים ומגוונים, מסורתיים וחדשניים, לכל קבוצה באוכלוסייה מבלי להגדיר באופן ברור מהי יהדות ומבלי לערב בהכרח מוסדות דתיים במוסדות המדינה. זהו הביטוי המשמעותי והחשוב ביותר של היותה של ישראל מדינה יהודית. לעומת זאת, חוקים שיש בהם מימד של כפייה, כמו חוקי הנישואין והגירושין, קובעים תכנים ספציפיים ומונוליטיים ליהדות ובכך גורמים להתנגדות ולניכור גדלים והולכים. לכן לא רק שהם אינם מוסיפים ליהדותה של המדינה – הם גורעים ממנה. 

הססטוס קוו והמונופול היהודי

אם כך, שוב עולה השאלה: מאחר וחוק הנישואין והגירושין גורם לניכור, אינו ממלא את מטרתו ושומר על אחדות העם ואינו המפתח להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית – מדוע הוא נשאר על כנו? התשובה לשאלה זו מורכבת משני רבדים: הרובד הפוליטי-מפלגתי והרובד העמוק יותר, שנוגע למאבק על הגדרתה של היהדות. מבחינה פוליטית, התמונה ברורה: מפלגות דתיות וחרדיות המתנגדות לשינוי החוק ולהחלתם של נישואין אזרחיים בישראל, מציבות עניין זה כתנאי להצטרפותם לקואליציה. ראשי ממשלות ישראל מכל המפלגות מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך תמורת יציבות קואליציונית, וזאת מתוך הכרה בכך שנושאי דת ומדינה נדחקים בתודעתם של רוב האזרחים הישראלים למקום מאוד נמוך בסדר העדיפויות הפוליטי. מדוע נושא זה כה חשוב למפלגות הדתיות? מעבר למשרות הרבות ולתקציבים הנלווים לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים ולחוק הרבנות הראשית, לקיומם של מוסדות אלו כמוסדות ממשלתיים יש תפקיד במאבק הארוך על מהותה של היהדות בעידן המודרני. במילים אחרות, האורתודוקסיה עושה שימוש בכח החוק החילוני כדי לחזק את מעמדה כביטוי היחיד של היהדות. שינוי החוק ופתיחת האפשרות לנישואין אזרחיים תסיר את המונופול של הרבנות על מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. מונופול זה מחזק מבחינה תודעתית את הגדרתה של האורתודוקסיה – כפי שמפרשת אותה הרבנות – כיצוג בלעדי של היהדות, לפחות בתחום זה. הדבר נכון גם ביחס לכשרות וכך גם ביחס למתווה הכותל: האורתודוקסיה עושה שימוש בחוק הישראלי כאמצעי לביסוס עמדתה האידיאולוגית והחלשתם של עמדות יהודיות אחרות. שינוי בסטטוס קוו יהפוך את האורתודוקסיה לזרם אחד ביהדות מתוך כמה (גדול ככל שיהיה) ולא למייצגה הבלעדי.

במדינה דמוקרטית יש לחלק את המשאבים באופן שווה, כך שכל קבוצה תקבל משאבים לפי גודלה היחסי. במצב הראוי צריכה הדת, כמו התרבות, לפעול במרחב הציבורי הפתוח. קיימות קבוצות דתיות גדולות מאוד ולעומתן קבוצות קטנות ומקומיות, וכל אחת מהן צריכה להיות נתמכת על ידי המדינה באופן יחסי ועל פי קריטריונים ברורים ושקופים שעוסקים בעיקר בצדדים הארגוניים והניהוליים ולא בתוכן. שימוש במערכות השלטון כדי לייצר מונופול תרבותי ודתי הוא פסול.

מקהילה למדינה

העם היהודי מתנהל מזה מאות רבות של שנים ללא מערכת סמכותית מוסכמת הקובעת מהי יהדות. בקהילות רבות לא היתה הסכמה על מהותה של היהדות ועל הסמכות הדתית האחראית עליה. במהלך הדורות נוצרו מחלוקת עזות בכל הקשור למהותה של היהדות, שלעתים כללו אף פילוגים ופיצולים, המתקיימים עד היום הזה. אופן הפעולה של מדינה מודרנית דמוקרטית כמו מדינת ישראל, שונה במובן עמוק מאופן הפעולה של קהילה יהודית. כדי להבטיח את קיומה של מדינה חייבת להיות הסכמה על כללי המשחק הפוליטי. למדינה דרושה יכולת הכרעה, ביצוע ואכיפה, ודרושים אמצעי בקרה ותיקון. כל אלו הופכים את המדינה לסמכותית הרבה יותר מאשר כל מנגנון פוליטי קהילתי שהתקיים בחברה היהודית לדורותיה.

מדינה מודרנית חייבת להגביל את כוחה וסמכותה, להותיר מרחב גדול עד כמה שאפשר לקיומן של קהילות זהות ותרבות שונות, ולהימנע .מלהתערב בתכני פעילותן

מכיוון שכך, מדינה מודרנית חייבת להגביל את כוחה וסמכותה, להותיר מרחב גדול עד כמה שאפשר לקיומן של קהילות זהות ותרבות שונות, ולהימנע מלהתערב בתכני פעילותן. לא ניתן לקיים מדינה ללא המנגנונים הסמכותיים שהוזכרו לעיל, אולם בכל הנוגע לדת או לתרבות, מתברר שלא רק שהדבר אפשרי, אלא שהוא אף תורם לשגשוגן של המסורות הדתיות והתרבותיות. במשך דורות רבים ידעו קהילות יהודיות לשמר את אחדותן הפוליטית (ברוב המקרים), ובמקביל – להמשיך ולקיים את  העושר והמגוון הדתי שלהן. מודל זה התברר כמוצלח מאוד. לעומת זאת, מנגנון מדינתי ריכוזי השולט בתחומים דתיים רבים מייצר בעיקר אנטגוניזם וביקורת ומרחיק יהודיות ויהודים רבים מתרבות ומסורת יהודית. 

האם הפתרון הוא הפרדת דת ומדינה?

בשיח הישראלי מזוהה הביקורת אותה העליתי לעיל עם הצורך בהפרדת דת ומדינה. אך זוהי טעות. אני אמנם מתנגד לכל כפייה דתית, אך איני תומך בהפרדת דת ומדינה. רוב אזרחיה של מדינת ישראל – יהודים, מוסלמים ונוצרים – נזקקים לשירותי דת ולכן יש הגיון רב בקיום זיקה בין המדינה לבין הדתות השונות בישראל. אך אסור שזיקה כזו תעניק הגמוניה לדת מסוימת או לפרשנות מסוימת של הדת, כפי שמתרחש היום. מדינת ישראל צריכה לאפשר ולעודד קיום יהודי כמו שמבינות אותו קהילות שונות, וכך נכון לעשות גם לגבי דתות אחרות של אזרחי ישראל. בעוד שיש לבטל כל כפיה דתית וכל שליטה מונופוליסטית של הדת בישראל, תהיה זו טעות ליצור הפרדת דת ומדינה כמקובל בצרפת ובארה"ב. על מדינת ישראל לתמוך בכל הדתות של אזרחיה באופן יחסי על פי גודלן.

מתווה חדש ליחסי דת ומדינה בישראל

בתפיסה חדשה של יחסי דת ומדינה בישראל יש להבחין בין תחומים שונים: 

א. המעמד האישי

על הכנסת לבטל את חוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין) ולחוקק מערכת חוקים אזרחים שיהיו נידונים במקרה הצורך בבית משפט לענייני משפחה. זוגות שיחפצו בכך יקיימו טקס דתי על פי מנהגי דתם וקהילתם. המדינה תפקח על הקהילות בתחום המנהל התקין ומניעת עשיית עוול (סרבנות גט למשל). גם לגבי גיור לא תהיה כל מעורבות של המדינה – הוא יתקיים בקהילה ויוכר על ידי הקהילה. 

ב. תמיכת המדינה בפעילות דתית ובתרבות יהודית

כאן אני מבקש להתבסס על הצעתה של תנועת נאמני תורה ועבודה משנת 2011 שעיקרה העברת הסמכות הדתית מהמדינה לידי הקהילות. על פי ההצעה, הסמכויות והתקציב של שירותי הדת יועברו מהממסד הפוליטי אל הקהילות, בהתאם למספר חבריהן ולמספר המשתתפים בפעילותיהן השונות. כל קהילה תנהל את תקציבה בהתאם לדעותיה ואמונותיה. כל אדם יוכל להירשם לקהילה בהתאם לאמונתו או לצרוך שירותי דת ספציפיים כמו למשל נישואין וכשרות. קהילות דומות יתארגנו יחד ל"אגד קהילות". איגודים ארציים אלו יפעלו בנושאים הרחבים והעקרוניים יותר, כמו גיור, נישואין, כשרות, קבורה, מקוואות ועוד. על פי מודל זה אין עוד מקום ל'רבנות הראשית לישראל' אך יש חשיבות רבה לקיום פעיל ואפקטיבי של משרד לענייני דתות שיהיה אחראי על התקציב. הקריטריונים יקבעו על ידי הכנסת, מתוך תפיסה שוויונית ופלורליסטית עבור כלל הדתות המאורגנות בישראל ועבור כלל הקהילות.

יישום המתווה המוצע יאפשר את פריחתה ושגשוגה של היהדות הישראלית רבת הפנים, כמו גם של דתות של קבוצות המיעוט בישראל, מפני שלא יתקיים כל קשר בין דת ותרבות יהודית לבין כפיה בתחומי המעמד האישי. לא יתקיים מונופול על שירותי הדת, דבר שיפחית את הניכור מן היהדות. מאידך, יוקצו כספי ציבור ומשאבים לטובת הציבור הרחב המעוניין במוסדות דתיים, ובפעילות של תרבות יהודית, קהילה קהילה על פי טעמה, בכפוף להגדרות שוויוניות ופלורליסטיות. בהיבטים אלו של החיים אפשר יהיה לראות במדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי המבוסס על הטוב המשותף לערכי הדת, המסורת והדמוקרטיה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

אורתודוקסיה
בן גוריון
גיור
חוק השבות
דת ומדינה
סטאטוס קוו
חזון חדש ליחסי דת ומדינה בישראל
אריאל פיקאר
אריאל פיקאר

"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח"

קהלת ח, ח 

מכתב קצר שכתב דוד בן גוריון לראשי אגודת ישראל לפני שבעים שנה מכתיב עד היום את יחסי הדת והמדינה בישראל, באופן שמפריע לפריחתה ושגשוגה של תרבות יהודית-ישראלית במרחב הציבורי ומצייר את הדת כממסדית ומנוכרת. דווקא מתוך רצון לחזק את זהותה היהודית של המדינה, עלינו לשחרר את הלפיתה ההדדית שבין הממסד הדתי לממסד הפוליטי ולעצב מחדש את יחסי דת ומדינה בישראל מתוך תפיסה פלורליסטית של היהדות.  

מדוע וכיצד נולד ה'סטטוס קוו'

בראש חודש תמוז תש"ז, תשעה-עשר ליוני 1947, שיגר דוד בן גוריון מכתב לראשי הסתדרות אגודת ישראל העולמית. מכתב זה, הידוע בשם 'מכתב הסטטוס קוו', קובע את עקרונות היסוד ביחסים שבין הדת למדינה במדינת ישראל שעתידה לקום בשנה הקרובה. המכתב נועד לגייס את אנשי אגודת ישראל לתמיכה בהקמתה של המדינה ולהשתתפות במוסדותיה, והוא עוסק בארבעה תחומים: שבת, כשרות, אישות (נישואין וגירושין) וחינוך. בסעיף האישות נאמר: "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". כלומר, כדי שיהודים במדינת ישראל יוכלו להמשיך להנשא זה לזו מסכימה הסוכנות היהודית להפקיד בידי הממסד הרבני המקובל על אנשי אגודת ישראל את ענייני הנישואין והגירושין. למעשה, בן גוריון לא נדרש למאמץ רב. כל שהיה עליו ועל כנסת ישראל לעשות הוא להמשיך את המצב המשפטי הקיים עוד מזמן השלטון העות'מאני ולאחריו המנדטורי, שהעניק לממסדים הדתיים של העדות הדתיות השונות אוטונומיה וסמכות בענייני המעמד האישי של בני ובנות עדתם: המרת דת, נישואין וגירושין. מכתב זה יצר אפוא את מעמדם החריג של דיני הנישואין והגירושין במערכת המשפט הישראלית, המשתקף בלשון חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953: "1. עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים. 2. נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

חוקי הנישואין והגירושין מרחיקים יהודיות ויהודים רבים מזיקה ליהדות.

יש לשים לב – בשונה מכל חוק אחר, בחוק זה, השופט – כלומר, בית הדין – הוא למעשה גם המחוקק! שהרי אין בנמצא כל חקיקה של הכנסת בתכני החוק. אין בנמצא גם קובץ מוסכם של דיני הנישואין והגירושין, או דיני הגיור, על פי דין תורה. יש אינספור מחלוקות בדינים אלו ואין הסכמה בקרב בתי הדין עצמם מהו ה"חוק", כלומר – ההלכה. כך שבפועל, החוק נקבע על ידי הדיינים בעצמם. הנה לראשונה בתולדות העם היהודי מזה דורות רבים, ישנה סמכות בעלת יכולת אכיפה מטעם המדינה, הקובעת, עבור כל אזרחי המדינה (היהודים – כשבמקביל למוסלמים קובעים בתי הדין השרעים), מהו דין תורה! מצב חדש זה יוצר אינספור התנגשויות. כך למשל, עולים רבים שבאו לארץ מכח היותם יהודים על פי חוק השבות, נחשבים כלא-יהודים על פי כלליה של הרבנות ואינם יכולים להתחתן בארץ. 

אז מה הבעיה כאן?

הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה נסדק משתי סיבות עיקריות: ראשית, התעלמותו של הממסד הדתי מהאתגרים היחודיים של המצב והתקופה. כך למשל בדיני הנישואין והגירושין בית הדין לא פיתח אמצעים יעילים למקרים קשים ורבים של סרבנות גט או סחטנות גט; תהליכי הגיור הפכו קשים ומסורבלים. התוצאה, שהלכה והצטברה במשך השנים, היא של סלידה של רבים מאזרחי ואזרחיות ישראל מהממסד הרבני, חשש מנישואין במסגרת הרבנות, ובקרב העולים – מיעוט של פונים למערך הגיור.

במקביל, גם תדמיתה של הרבנות ומוסדותיה הלכה וירדה. נתגלו בה פרשות שחיתות ונפוטיזם והתברר שעל אף שהציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית, הוא מתעקש לשלוט בה ובמוסדותיה. מנגד הלכו והתעצמו המעגלים של תנועות ההתחדשות יהודית וגברה הדרישה של התנועות הלא אורתודוקסיות בארץ ובעולם להחזיר לעצמם את האחריות ואת הסמכות ביחס ליהדות שלהם. כל אלה יצרו ראקציה נגד הסטטוס קוו.

לקיומם של מוסדות אלו כמוסדות ממשלתיים יש תפקיד במאבק הארוך על מהותה של היהדות בעידן המודרני. האורתודוקסיה עושה שימוש בכח החוק החילוני כדי לחזק את מעמדה כביטוי היחיד של היהדות.

כאן יש להזכיר שוב את הטיעון המופיע במכתבו של בן גוריון, לפיו ללא חקיקת דיני הנישואין על פי ההלכה עלולים להווצר במדינת ישראל קבוצות של יהודים שאינם יכולים להנשא זה לזה. אם נבחן את הטיעון הזה היום נגלה שלמעשה החוק אינו מסייע לפתרון הבעיה הזאת, שכן זהו המצב כרגע – יהודים מקבוצות שונות אינם נשאים זה עם זה דרך הרבנות בשל שלל סיבות. ראשית, מספרים הולכים וגדלים של זוגות ישראלים בוחרים להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל, ולא בטקס דתי של הרבנות. יתרה מזו, פולמוס הגיור גורם לכך שרבני ערים רבים אינם מכירים בחלק גדול מהגיורים הנעשים על ידי הרבנות הראשית לישראל, והם אינם מוכנים להשיא בני זוג אשר אחד מהם עבר גיור שאינו מקובל עליהם 

האם מדינת ישראל תשאר מדינה יהודית?

יש הטוענים שחוקי הנישואין והגירושין ומעמדה הייחודי של הרבנות הראשית לישראל הם הנותנים את המשמעות להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. אני מבקש לטעון בדיוק את ההפך: חוקי הנישואין והגירושין מרחיקים יהודיות ויהודים רבים מזיקה ליהדות. את הזיקה הזו, שהיא המעניקה למדינה את אופיה כמדינה יהודית, אפשר וצריך לפתח מתוך חופש אישי ותמיכה של המדינה, כפי שאסביר בהמשך.

בחינה מעמיקה של המצב מגלה כי ליהדותה של מדינת ישראל היבטים רבים שאינם תלוים כלל וכלל בחוקי המעמד האישי – הן היבטים משפטיים, אך בעיקר היבטים תרבותיים המשפיעים על המרחב הציבורי. ההיבט המשפטי החשוב ביותר הוא חוק השבות, המהווה למעשה את הבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בגינו של חוק זה ממשיכה המדינה לדאוג לקיומו של רוב יהודי גדול בקרב כלל אזרחי המדינה.

שינוי החוק ופתיחת האפשרות לנישואין אזרחיים תסיר את המונופול של הרבנות על מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. מונופול זה מחזק מבחינה תודעתית את הגדרתה של האורתודוקסיה – כפי שמפרשת אותה הרבנות – כיצוג בלעדי של היהדות, לפחות בתחום זה.

אך מעבר לחוק יש להתבונן על הקיום הישראלי היומיומי. קיומנו כרוב גדול בארצנו מאפשר את עיצוב המרחב הציבורי: לוח השנה, חגיו ומועדיו, השפה העברית, מוסדות החינוך והתרבות. אלו יוצרים מרחב ציבורי בעל מאפיינים יהודיים רבים ומגוונים. בזכותם מתקיים רצף בין הקיום היהודי הפרטי והקהילתי לבין המרחב הציבורי. מועדי ישראל נחגגים לא רק בבית ובבית הכנסת אלא גם ברחוב, בבתי הספר ובמוסדות ציבור, וגם מערכות התקשורת והמסחר מנכיחות אותם. כל אלו יוצרים מסגרות ציבוריות המאפשרות תכנים שונים ומגוונים, מסורתיים וחדשניים, לכל קבוצה באוכלוסייה מבלי להגדיר באופן ברור מהי יהדות ומבלי לערב בהכרח מוסדות דתיים במוסדות המדינה. זהו הביטוי המשמעותי והחשוב ביותר של היותה של ישראל מדינה יהודית. לעומת זאת, חוקים שיש בהם מימד של כפייה, כמו חוקי הנישואין והגירושין, קובעים תכנים ספציפיים ומונוליטיים ליהדות ובכך גורמים להתנגדות ולניכור גדלים והולכים. לכן לא רק שהם אינם מוסיפים ליהדותה של המדינה – הם גורעים ממנה. 

הססטוס קוו והמונופול היהודי

אם כך, שוב עולה השאלה: מאחר וחוק הנישואין והגירושין גורם לניכור, אינו ממלא את מטרתו ושומר על אחדות העם ואינו המפתח להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית – מדוע הוא נשאר על כנו? התשובה לשאלה זו מורכבת משני רבדים: הרובד הפוליטי-מפלגתי והרובד העמוק יותר, שנוגע למאבק על הגדרתה של היהדות. מבחינה פוליטית, התמונה ברורה: מפלגות דתיות וחרדיות המתנגדות לשינוי החוק ולהחלתם של נישואין אזרחיים בישראל, מציבות עניין זה כתנאי להצטרפותם לקואליציה. ראשי ממשלות ישראל מכל המפלגות מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך תמורת יציבות קואליציונית, וזאת מתוך הכרה בכך שנושאי דת ומדינה נדחקים בתודעתם של רוב האזרחים הישראלים למקום מאוד נמוך בסדר העדיפויות הפוליטי. מדוע נושא זה כה חשוב למפלגות הדתיות? מעבר למשרות הרבות ולתקציבים הנלווים לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים ולחוק הרבנות הראשית, לקיומם של מוסדות אלו כמוסדות ממשלתיים יש תפקיד במאבק הארוך על מהותה של היהדות בעידן המודרני. במילים אחרות, האורתודוקסיה עושה שימוש בכח החוק החילוני כדי לחזק את מעמדה כביטוי היחיד של היהדות. שינוי החוק ופתיחת האפשרות לנישואין אזרחיים תסיר את המונופול של הרבנות על מרכיב חשוב בחייו של כל אדם. מונופול זה מחזק מבחינה תודעתית את הגדרתה של האורתודוקסיה – כפי שמפרשת אותה הרבנות – כיצוג בלעדי של היהדות, לפחות בתחום זה. הדבר נכון גם ביחס לכשרות וכך גם ביחס למתווה הכותל: האורתודוקסיה עושה שימוש בחוק הישראלי כאמצעי לביסוס עמדתה האידיאולוגית והחלשתם של עמדות יהודיות אחרות. שינוי בסטטוס קוו יהפוך את האורתודוקסיה לזרם אחד ביהדות מתוך כמה (גדול ככל שיהיה) ולא למייצגה הבלעדי.

במדינה דמוקרטית יש לחלק את המשאבים באופן שווה, כך שכל קבוצה תקבל משאבים לפי גודלה היחסי. במצב הראוי צריכה הדת, כמו התרבות, לפעול במרחב הציבורי הפתוח. קיימות קבוצות דתיות גדולות מאוד ולעומתן קבוצות קטנות ומקומיות, וכל אחת מהן צריכה להיות נתמכת על ידי המדינה באופן יחסי ועל פי קריטריונים ברורים ושקופים שעוסקים בעיקר בצדדים הארגוניים והניהוליים ולא בתוכן. שימוש במערכות השלטון כדי לייצר מונופול תרבותי ודתי הוא פסול.

מקהילה למדינה

העם היהודי מתנהל מזה מאות רבות של שנים ללא מערכת סמכותית מוסכמת הקובעת מהי יהדות. בקהילות רבות לא היתה הסכמה על מהותה של היהדות ועל הסמכות הדתית האחראית עליה. במהלך הדורות נוצרו מחלוקת עזות בכל הקשור למהותה של היהדות, שלעתים כללו אף פילוגים ופיצולים, המתקיימים עד היום הזה. אופן הפעולה של מדינה מודרנית דמוקרטית כמו מדינת ישראל, שונה במובן עמוק מאופן הפעולה של קהילה יהודית. כדי להבטיח את קיומה של מדינה חייבת להיות הסכמה על כללי המשחק הפוליטי. למדינה דרושה יכולת הכרעה, ביצוע ואכיפה, ודרושים אמצעי בקרה ותיקון. כל אלו הופכים את המדינה לסמכותית הרבה יותר מאשר כל מנגנון פוליטי קהילתי שהתקיים בחברה היהודית לדורותיה.

מדינה מודרנית חייבת להגביל את כוחה וסמכותה, להותיר מרחב גדול עד כמה שאפשר לקיומן של קהילות זהות ותרבות שונות, ולהימנע .מלהתערב בתכני פעילותן

מכיוון שכך, מדינה מודרנית חייבת להגביל את כוחה וסמכותה, להותיר מרחב גדול עד כמה שאפשר לקיומן של קהילות זהות ותרבות שונות, ולהימנע מלהתערב בתכני פעילותן. לא ניתן לקיים מדינה ללא המנגנונים הסמכותיים שהוזכרו לעיל, אולם בכל הנוגע לדת או לתרבות, מתברר שלא רק שהדבר אפשרי, אלא שהוא אף תורם לשגשוגן של המסורות הדתיות והתרבותיות. במשך דורות רבים ידעו קהילות יהודיות לשמר את אחדותן הפוליטית (ברוב המקרים), ובמקביל – להמשיך ולקיים את  העושר והמגוון הדתי שלהן. מודל זה התברר כמוצלח מאוד. לעומת זאת, מנגנון מדינתי ריכוזי השולט בתחומים דתיים רבים מייצר בעיקר אנטגוניזם וביקורת ומרחיק יהודיות ויהודים רבים מתרבות ומסורת יהודית. 

האם הפתרון הוא הפרדת דת ומדינה?

בשיח הישראלי מזוהה הביקורת אותה העליתי לעיל עם הצורך בהפרדת דת ומדינה. אך זוהי טעות. אני אמנם מתנגד לכל כפייה דתית, אך איני תומך בהפרדת דת ומדינה. רוב אזרחיה של מדינת ישראל – יהודים, מוסלמים ונוצרים – נזקקים לשירותי דת ולכן יש הגיון רב בקיום זיקה בין המדינה לבין הדתות השונות בישראל. אך אסור שזיקה כזו תעניק הגמוניה לדת מסוימת או לפרשנות מסוימת של הדת, כפי שמתרחש היום. מדינת ישראל צריכה לאפשר ולעודד קיום יהודי כמו שמבינות אותו קהילות שונות, וכך נכון לעשות גם לגבי דתות אחרות של אזרחי ישראל. בעוד שיש לבטל כל כפיה דתית וכל שליטה מונופוליסטית של הדת בישראל, תהיה זו טעות ליצור הפרדת דת ומדינה כמקובל בצרפת ובארה"ב. על מדינת ישראל לתמוך בכל הדתות של אזרחיה באופן יחסי על פי גודלן.

מתווה חדש ליחסי דת ומדינה בישראל

בתפיסה חדשה של יחסי דת ומדינה בישראל יש להבחין בין תחומים שונים: 

א. המעמד האישי

על הכנסת לבטל את חוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין) ולחוקק מערכת חוקים אזרחים שיהיו נידונים במקרה הצורך בבית משפט לענייני משפחה. זוגות שיחפצו בכך יקיימו טקס דתי על פי מנהגי דתם וקהילתם. המדינה תפקח על הקהילות בתחום המנהל התקין ומניעת עשיית עוול (סרבנות גט למשל). גם לגבי גיור לא תהיה כל מעורבות של המדינה – הוא יתקיים בקהילה ויוכר על ידי הקהילה. 

ב. תמיכת המדינה בפעילות דתית ובתרבות יהודית

כאן אני מבקש להתבסס על הצעתה של תנועת נאמני תורה ועבודה משנת 2011 שעיקרה העברת הסמכות הדתית מהמדינה לידי הקהילות. על פי ההצעה, הסמכויות והתקציב של שירותי הדת יועברו מהממסד הפוליטי אל הקהילות, בהתאם למספר חבריהן ולמספר המשתתפים בפעילותיהן השונות. כל קהילה תנהל את תקציבה בהתאם לדעותיה ואמונותיה. כל אדם יוכל להירשם לקהילה בהתאם לאמונתו או לצרוך שירותי דת ספציפיים כמו למשל נישואין וכשרות. קהילות דומות יתארגנו יחד ל"אגד קהילות". איגודים ארציים אלו יפעלו בנושאים הרחבים והעקרוניים יותר, כמו גיור, נישואין, כשרות, קבורה, מקוואות ועוד. על פי מודל זה אין עוד מקום ל'רבנות הראשית לישראל' אך יש חשיבות רבה לקיום פעיל ואפקטיבי של משרד לענייני דתות שיהיה אחראי על התקציב. הקריטריונים יקבעו על ידי הכנסת, מתוך תפיסה שוויונית ופלורליסטית עבור כלל הדתות המאורגנות בישראל ועבור כלל הקהילות.

יישום המתווה המוצע יאפשר את פריחתה ושגשוגה של היהדות הישראלית רבת הפנים, כמו גם של דתות של קבוצות המיעוט בישראל, מפני שלא יתקיים כל קשר בין דת ותרבות יהודית לבין כפיה בתחומי המעמד האישי. לא יתקיים מונופול על שירותי הדת, דבר שיפחית את הניכור מן היהדות. מאידך, יוקצו כספי ציבור ומשאבים לטובת הציבור הרחב המעוניין במוסדות דתיים, ובפעילות של תרבות יהודית, קהילה קהילה על פי טעמה, בכפוף להגדרות שוויוניות ופלורליסטיות. בהיבטים אלו של החיים אפשר יהיה לראות במדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי המבוסס על הטוב המשותף לערכי הדת, המסורת והדמוקרטיה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות