חנה פנחסי
ד"ר חנה פנחסי מנהלת בית הספר להוראת תרבות-ישראל של תכנית בארי במכון הרטמן, וחברה בקבוצת 'על דעת הקהל' של מרכז קוגוד במכון.
משנה
תלמוד
חורבן
חז"ל
ט' באב
על משנה וחורבן
חנה פנחסי
ג' באב תשע"ח

המשנה הראשונה בששת סדרי המשנה לוכדת בתמציתיות מופלאה כמה מהמתחים היסודיים ביותר בספרות חז"ל, ואולי במסורת היהודית בכלל: המתח שבין שורת הדין לבין הנסיבות המשתנות, המתח שבין הלכה לבין סיפור, המתח שבין אבות ובנים, ואולי יותר מכל – המתח שבין זכר החורבן לבין ההווה המתחדש. ערב ר"ח אב, ראוי לחזור לעיין במשנה ובאופן בו היא מהדהדת את חורבן הבית  

כשאנחנו אומרים מִשְנָה אנחנו מתכוונים לכל ששת הסדרים, אבל גם ליחידה הקטנה ביותר בכל פרק ממסכת. המשנה הראשונה של מסכת ברכות הפותחת את המשנה כולה מתאימה לכפילות הזו כי היא מחזיקה את כל האיכויות והמורכבות של הקובץ העתיק. יש במשנה הראשונה חוקים וסיפור וגם, במידה רבה שירה, והיא מתוחה בין המשאלה לשמר את זכרון העבר וההכרח לתת מענה לאתגרי הווה.

 

"מאימתי קורין את שמע בערבית? 

משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן".

זיכרון חורבן המקדש מעמעם את התכליתיות של ההלכה, כי בעבור דור או שניים כבר קשה יהיה לדעת באמצעות שעון הכוהנים אוכלי התרומה שפעם עבדו בירושלים מתי מתחילים לקרא את שמע בערבית. ובכל זאת, למשנה חשוב יותר להנכיח את החורבן המקדש מאשר למלא את תפקידה כקודקס הלכתי ויישומי. 

על מילים ראשונות

מילים שנאמרות בהתחלה אומרות הרבה. כדי להבין את ייחודה של המשנה כדאי להעמיד את המילים "מאימתי קורין את שמע בערבית" מול התחלות אחרות כמו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" של התורה או פתיחתו של השולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". איזה פתיחות גדולות: "בראשית", "יתעורר". אותם יומרה, פאתוס ועוצמה ניכרים גם אצל הרמב"ם בפתיחה של משנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

'יסוד', 'בראשית', 'יתעורר', ולעומתם פותחת המשנה ב"מאימתי"? בשאלה קטנה, מינורית. המשנה לא מכריזה שחובה להגיד שְׁמַע, היא גם לא מציינת מי צריך לקרא, כמה פעמים ביום או מאיזה גיל אלא רק –  "מתי". השאלה גם מניחה את הערְבית, כשהיום נגמר ולא שְׁמַע של שחרית, כשהשמש עולה והיום עוד לפנינו. אין כאן "יתעורר" או "ויהי אור" אלא דווקא בחירה להתחיל בשאלה צדדית וכך, במן דרך אגב אומרת המשנה שהעולם בתוכו היא נוצרת ופועלת אינו שלם ובהיר אלא עולם שבור שאי אפשר להכריז בו הכרזות יומרניות אלא רק לנסות לערום בסדר סביר את הפרטים הקטנים מהם, אולי, תתבהר מעט התמונה הגדולה.

 

התשובה לשאלה קטנה

והתשובה, אוי התשובה: "משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן".

המשנה מעמידה תמונה בה הנמען, אדם מישראל מתבונן בכהנים מרחוק. הכהנים קבלו תרומה, שהרי כל חקלאי צריך לתת כלשהו "ואפילו חיטה אחת פוטרת את כל הכרי", אומר התלמוד. את התרומה יאכלו הכהנים בטהרה בבית, לאחר שטבלו. אנחנו, נמעני המשנה, מביטים בכהנים 'נכנסין לאכול' ויודעים שהגיעה העת לקרות את שמע. הם ואנחנו, זה לעומת זה: הם ברגעים של טהרה ואנחנו ככל כנראה טמאים. הם נכנסים, ואנחנו – נשארנו בחוץ. הם אוכלים משלנו, והתמונה כולה היא שאריות של הווית מקדש הולכת ומתרחקת. גם עורך המשנה רבי יהודה הנשיא, שבחר לפתוח כך את ששת הסדרים יודע שהתמונה הזו הולכת ומתמעטת כי המקדש איננו זה עשרות שנים, ואכילת התרומה הרי נגזרת מן הקשר של הכהנים אל המקום הקדוש.

אולי מבקשת המשנה לקשר את אמירת שְׁמַע למקדש כי מקורה ההיסטורי כנראה בכהנים כמו בתיאור המשנה במסכת תמיד: "אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן בירכו. וקראו עשרת הדברים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ, וַיֹּאמֶר" (משנה תמיד, ה א) וכך, לאחר החורבן קריאת שמע של כל אחד מישראל מבטאת את החלשות הכהונה כאשר חכמים מצמצמים את תחומי חלותה כמו במשנה באבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון". ודוק: מתלמידיו, ולא מבניו. היטב נשמעת כאן הקביעה (הקורצת באירוניה?) שמוסרת כי היותך בן למשפחה מסויימת אינו מבטיח עוד קרבה אל הקודש.

ועל אף שינוי זה בפרדיגמה מכהונה לתלמידי חכמים, ר' יהודה הנשיא קושר את הזמן ההלכתי של קריאת שמע בריתמוס של הכהנים, ומנכיח בכך את מה שאיננו עוד ומתוך כך מתברר עד כמה המשנה נושאת בתוכה אבל וגעגוע. מחירה של בחירה זו הוא שמן ההתחלה זיכרון חורבן המקדש מעמעם את התכליתיות של ההלכה, כי בעבור דור או שניים כבר קשה יהיה לדעת באמצעות שעון הכוהנים אוכלי התרומה שפעם עבדו בירושלים מתי מתחילים לקרא את שמע בערבית. ובכל זאת, למשנה חשוב יותר להנכיח את החורבן המקדש מאשר למלא את תפקידה כקודקס הלכתי ויישומי.

בחירה זו משמעותית דווקא מפני שבמקרה הזה דווקא אפשר היה אחרת. הנה התשובה שנותנת התוספתא לאותה שאלה. התוספתא - הדרך שלא נבחרה - אחרת כל כך:

 

"מאימתי קורין את שמע בערבין?

משעה שבני אדם נכנסין לאכל פיתן בלילי שבתות, דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: משעה שהכהנים נכנסין לאכל פיתן בלילות

וסימן לדבר יציאת הכוכבים".

 

לו היתה המשנה נפתחת בברייתא זו, יכולה היתה לדבר על בני אדם ומשפחה שנכנסים לאכול במקום על כהנים, ועל שבת ולחם (כלומר חלות) וסעודה משפחתית בצוותא במקום מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לכהונה. בחירה כזו היתה קושרת כל קריאת שמע בערבית בחול לשבת, ואורגת את הציפיה לה. בחירה כזו היתה ממקמת כל אחד מישראל בתוך התמונה ולא מחוץ לה. המשנה גם ויתרה על 'הסימן לדבר' שבסיפא של ברייתא זו – 'יציאת הכוכבים' – שמסמנת את הזמן באופן טבעי ואוניברסאלי וכך באמצעות הזמן הכהני הציבה המשנה את אובדנו של הזמן המקדשי בכל עצמתו.

זו שאלה שנכונה לאבא מול בניו בשעת לילה מאוחרת, אבל חיונית גם לפוסקי הלכה לאורך הדורות, ובעצם גם לכל מורה: כמה רכים עלינו להיות? והאם בכלל נכון לחשוף את השיקולים שמניעים אותנו בהכרעות אלה? מה המחיר של ההבנה שהגבול שעברנו או הצבנו כלל לא היה גבול?

מחלוקת ראשונה

"עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר,

וחכמים אומרין, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר".

 

והנה פורצת לה המחלוקת הראשונה. כניסת הכהנים לאכול את התרומה היא, כך למדנו, זמן ההתחלה של קריאת שמע, אבל עד מתי מותר לקרות? לא ברור. אולי אסור לומר 'שמע' כבר בסוף אשמורת ראשונה? אולי מאחרי חצות? או שמא אפשר לקרא 'שמע' עד שיעלה עמוד השחר? אין הכרעה. אם נצליח לקרא את המשנה בעינים טריות נזהה במשנה חוסר אונים. אין בה את הביטחון מוחלט של הרמב"ם אודות יסוד היסודות ועמוד החכמות. המשנה מתלבטת, נעה, לא החלטית והמחיר כבד: לא ברור מתי הזמן הנכון נגמר. גם אם בהמשך – ככל שירבו המחלוקות – יתפרשֹ בפנינו עולם עשיר בו יהודים נוהגים בדרכים שונות זו מזו, עדיין, פתיחה במחלוקת בלי פתרון והכרעה היא דרמטית ביותר. הרי קשה להפריז בחשיבותו של הזמן המשותף לעם, לקהילה ואף-על-פי-כן המשנה בוחרת בציון תחילת זמן בעולם בו התפקיד הכהני הולך ומתרחק, כשגם ל'סוף הזמן' אין היא יכולה לסמן גבול ברור. ולרגע נדמה שכאשר אבד המקום הקדוש האחד והיחיד, גם הזמן שאחריו אינו אחיד ומאחד.

 

סיפור!

ואז: מגיע סיפור.

"מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע".

במעבר חד נעה המשנה מדיון הלכתי אל אנקדוטה אינטימית. זה הרי איננו סיפור קזואיסטי (מלשון case, מקרה, casus בלעז) ואין כאן ראובן ושמעון מופשטים מדיונים משפטיים יבשושיים, אלא יש כאן אבא שהוא איש מוכר, סבא של רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל דיבנה ויש לו ילדים (אחד מהם מן הסתם הוא אביו של עורך המשנה). אפשר לחוש מתח פוטנציאלי של אב מול ילדים, אולי מתבגרים. כי באיזה טון אומרים הבנים לאבא "לא קרינו את שמע"? חיל ורעדה? בטון ענייני, רק לברר? אולי היה שם קצה של חוצפה? לא ברור. אולי היו מבוסמים, אולי שיכורים ממש כשחזרו כל כך מאוחר מבית המשתה (שהיא חתונה, לא פאב שכונתי). קל לדמיין את האב מחכה לבנים בבית, כשכבר מאוחר בלילה.

נכון להתפעל מהתנועה של המשנה שמתחילה עם נוכחות ההעדר, עם כהנים שכבר לא נכנסים למקדש, ומייד אחר-כך יש דור של בנים ששכח, והולך לבתי-משתה ושמחות וחי את חייו כמו אנשים צעירים בכל הדורות והמשנה לא מוותרת ושבה אל המקדש, עמוק בתוך החיים של דור הבנים.

המשנה קושרת את המחלוקת להכרעה חינוכית של רבן גמליאל: "אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות". האב לא מעניש, לא מוכיח על עבירה וחציית גבול, אלא מגמיש את הגבולות ששורטטו בשורות סמוכות והכריזו: סוף אשמורת ראשונה. אפשר להיות מופתעים מכך שכבר בהתחלה חושפת המשנה את קרביה ומגלה היכן ואיך נוצרו העמדות של התנאים: זה היה בבית עם הבנים, כשחזרו מאוחר.

 

"ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר".

 

ובעצם, במילים 'ולא זו בלבד' פותח רבן גמליאל הסבא הגדול את הדלת שבין ההכרעה ההלכתית לשיקולים שבתשתיתה, ואנחנו נחשפים למה שהיום היינו קוראים לו בחשיבות עצמית יתרה: דיון מטא-הלכתי. איפה נכון לשרטט גבול ההלכתי, ולמה? ואיפה האמת, ומה באמת צריך?

והבנים, מה אמרו כששמעו את אבא? האם נמלטה מפיהם קריאת הפתעה: אז למה הקפדנו כל כך, אולי עלה בהם כעס על כך שמנעו מעצמם דברים או שהבינו שלשווא מילאה אותם אשמה? אולי היתה דווקא הקלה: אהה, אז הכל בסדר.

ומרחוק נדמה שכאן אחרי שלא הוכרע סוף זמן קריאת שמע מדברת המשנה על עצמה, על יחסה להלכה ולשאלה הנצחית היכן ראוי להציב את הגבול וכמה הוא רחוק מן הקו האדום, וכמה בוהק האדום הזה? והרי זו שאלה שנכונה לאבא מול בניו בשעת לילה מאוחרת, אבל חיונית גם לפוסקי הלכה לאורך הדורות, ובעצם גם לכל מורה: כמה רכים עלינו להיות? והאם בכלל נכון לחשוף את השיקולים שמניעים אותנו בהכרעות אלה? מה המחיר של ההבנה שהגבול שעברנו או הצבנו כלל לא היה גבול?

|משנה ברכות א, א:

מאימתי קורין את שמע בערבית? 

משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרין, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע.

אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצוָתן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. |

 

חלבים ואיברים

אפשר לשמע את רבן גמליאל מתלהב ומסביר:

"הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר".

(ושמא זה תנא-קמא הדובר, כלומר רבי יהודה הנשיא?)

כך או כך, באחת שב המקדש ונוכח עם הקטר חלבים ואיברים, והנאכלים ליום אחד או שבעצם החורבן הוא שנוכח והזרות שלנו, של בניו של רבן גמליאל ושל דורו של רבי היא שמועצמת? ושוב נכון להתפעל מהתנועה של המשנה שמתחילה עם נוכחות ההעדר, עם כהנים שכבר לא נכנסים למקדש, ומייד אחר-כך יש דור של בנים ששכח, והולך לבתי-משתה ושמחות וחי את חייו כמו אנשים צעירים בכל הדורות והמשנה לא מוותרת ושבה אל המקדש, עמוק בתוך החיים של דור הבנים.

 

עד שיעלה

נראה שברקע הדברים מהדהדת השאלה שככל הנראה שזורה לכל אורך משנה: איך לחיות את החיים כיהודים אחרי החורבן? נדמה שזו שאלה שאין עליה תשובה אחת. כי המשנה נעה בין השימור של העבר לבין החידוש שבעצם חתימת הדברים בכתב, בין הקשב להווה ולדור הצעיר לבין מאמץ עצום לחבר אותו לעבר שמכיל גם את ההתמוטטות וגם את הטוב שקדם לה. אבל אם מקשיבים היטב אפשר גם במשנה הזו לשמע את התקווה, שנשמעה אצל ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא שראו את "אילת השחר שבקע אורה" וחשבו שכך, קמעה קמעה, כך היא גאולתן של ישראל.

הנה:

"רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר".

 

המשנה פותחת בערבית, בלילה הארוך של הגלות אבל לאורכה משובץ האור הראשון "עד שיעלה עמוד השחר" וכך היא מצליחה להחזיק את זכרון החורבן ואת התקוה לגאולה. ובתוך ההיסטוריות הזו מונחת האנושיות שלנו: "אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה". המשנה מבקשת להרחיק אדם מעבירה. המשנה, ספר של חוקים וסיפורים וחורבן מניחה, אולי בעקבות סיפור גן עדן, כי ברגע שנקבע החוק החלה העבירה, והמאבק להתרחק ממנה הוא כאורך חייו של אדם, אולי אורח חייו.

ואפשר לתהות מי אמר את המילה האחרונה "כדי להרחיק אדם מן העבירה", האם התנא קמא, העורך הכל יודע או שזה רבן גמליאל? יש לי רושם שהטשטוש הזה מכוון, ההשלמה ביניהם שמחזקת את האמירה הקיומית – שככה זה אם יש אדם ויש חוק יש גם עבירה.

 

אז מה היה לנו?

התמודדות עם החורבן והחיים לאחריו כשהמקדש כבר איננו וספר חוקים ארוג בסיפורים; קודקס הלכתי שאין בו הכרעה, אבל מציף דילמה חינוכית שמתחילה בכישלון לאחוז בזיכרון החורבן. וכל הזמן טפטוף של תקווה לגאולה. אני קוראת את המשנה הראשונה הפותחת את ששת הסדרים של המשנה כמו חלון ראווה של דור, אבל גם כמו סיפור יסוד הקרוב , קרוב מאד לכל מי שאנחנו היום, ובזה יש בעיני לא מעט נחמה.

משנה
תלמוד
חורבן
חז"ל
ט' באב
על משנה וחורבן
15/7/2018
ג' באב תשע"ח
חנה פנחסי
ד״ר
חנה פנחסי

המשנה הראשונה בששת סדרי המשנה לוכדת בתמציתיות מופלאה כמה מהמתחים היסודיים ביותר בספרות חז"ל, ואולי במסורת היהודית בכלל: המתח שבין שורת הדין לבין הנסיבות המשתנות, המתח שבין הלכה לבין סיפור, המתח שבין אבות ובנים, ואולי יותר מכל – המתח שבין זכר החורבן לבין ההווה המתחדש. ערב ר"ח אב, ראוי לחזור לעיין במשנה ובאופן בו היא מהדהדת את חורבן הבית  

כשאנחנו אומרים מִשְנָה אנחנו מתכוונים לכל ששת הסדרים, אבל גם ליחידה הקטנה ביותר בכל פרק ממסכת. המשנה הראשונה של מסכת ברכות הפותחת את המשנה כולה מתאימה לכפילות הזו כי היא מחזיקה את כל האיכויות והמורכבות של הקובץ העתיק. יש במשנה הראשונה חוקים וסיפור וגם, במידה רבה שירה, והיא מתוחה בין המשאלה לשמר את זכרון העבר וההכרח לתת מענה לאתגרי הווה.

 

"מאימתי קורין את שמע בערבית? 

משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן".

זיכרון חורבן המקדש מעמעם את התכליתיות של ההלכה, כי בעבור דור או שניים כבר קשה יהיה לדעת באמצעות שעון הכוהנים אוכלי התרומה שפעם עבדו בירושלים מתי מתחילים לקרא את שמע בערבית. ובכל זאת, למשנה חשוב יותר להנכיח את החורבן המקדש מאשר למלא את תפקידה כקודקס הלכתי ויישומי. 

על מילים ראשונות

מילים שנאמרות בהתחלה אומרות הרבה. כדי להבין את ייחודה של המשנה כדאי להעמיד את המילים "מאימתי קורין את שמע בערבית" מול התחלות אחרות כמו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" של התורה או פתיחתו של השולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". איזה פתיחות גדולות: "בראשית", "יתעורר". אותם יומרה, פאתוס ועוצמה ניכרים גם אצל הרמב"ם בפתיחה של משנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

'יסוד', 'בראשית', 'יתעורר', ולעומתם פותחת המשנה ב"מאימתי"? בשאלה קטנה, מינורית. המשנה לא מכריזה שחובה להגיד שְׁמַע, היא גם לא מציינת מי צריך לקרא, כמה פעמים ביום או מאיזה גיל אלא רק –  "מתי". השאלה גם מניחה את הערְבית, כשהיום נגמר ולא שְׁמַע של שחרית, כשהשמש עולה והיום עוד לפנינו. אין כאן "יתעורר" או "ויהי אור" אלא דווקא בחירה להתחיל בשאלה צדדית וכך, במן דרך אגב אומרת המשנה שהעולם בתוכו היא נוצרת ופועלת אינו שלם ובהיר אלא עולם שבור שאי אפשר להכריז בו הכרזות יומרניות אלא רק לנסות לערום בסדר סביר את הפרטים הקטנים מהם, אולי, תתבהר מעט התמונה הגדולה.

 

התשובה לשאלה קטנה

והתשובה, אוי התשובה: "משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן".

המשנה מעמידה תמונה בה הנמען, אדם מישראל מתבונן בכהנים מרחוק. הכהנים קבלו תרומה, שהרי כל חקלאי צריך לתת כלשהו "ואפילו חיטה אחת פוטרת את כל הכרי", אומר התלמוד. את התרומה יאכלו הכהנים בטהרה בבית, לאחר שטבלו. אנחנו, נמעני המשנה, מביטים בכהנים 'נכנסין לאכול' ויודעים שהגיעה העת לקרות את שמע. הם ואנחנו, זה לעומת זה: הם ברגעים של טהרה ואנחנו ככל כנראה טמאים. הם נכנסים, ואנחנו – נשארנו בחוץ. הם אוכלים משלנו, והתמונה כולה היא שאריות של הווית מקדש הולכת ומתרחקת. גם עורך המשנה רבי יהודה הנשיא, שבחר לפתוח כך את ששת הסדרים יודע שהתמונה הזו הולכת ומתמעטת כי המקדש איננו זה עשרות שנים, ואכילת התרומה הרי נגזרת מן הקשר של הכהנים אל המקום הקדוש.

אולי מבקשת המשנה לקשר את אמירת שְׁמַע למקדש כי מקורה ההיסטורי כנראה בכהנים כמו בתיאור המשנה במסכת תמיד: "אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן בירכו. וקראו עשרת הדברים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ, וַיֹּאמֶר" (משנה תמיד, ה א) וכך, לאחר החורבן קריאת שמע של כל אחד מישראל מבטאת את החלשות הכהונה כאשר חכמים מצמצמים את תחומי חלותה כמו במשנה באבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון". ודוק: מתלמידיו, ולא מבניו. היטב נשמעת כאן הקביעה (הקורצת באירוניה?) שמוסרת כי היותך בן למשפחה מסויימת אינו מבטיח עוד קרבה אל הקודש.

ועל אף שינוי זה בפרדיגמה מכהונה לתלמידי חכמים, ר' יהודה הנשיא קושר את הזמן ההלכתי של קריאת שמע בריתמוס של הכהנים, ומנכיח בכך את מה שאיננו עוד ומתוך כך מתברר עד כמה המשנה נושאת בתוכה אבל וגעגוע. מחירה של בחירה זו הוא שמן ההתחלה זיכרון חורבן המקדש מעמעם את התכליתיות של ההלכה, כי בעבור דור או שניים כבר קשה יהיה לדעת באמצעות שעון הכוהנים אוכלי התרומה שפעם עבדו בירושלים מתי מתחילים לקרא את שמע בערבית. ובכל זאת, למשנה חשוב יותר להנכיח את החורבן המקדש מאשר למלא את תפקידה כקודקס הלכתי ויישומי.

בחירה זו משמעותית דווקא מפני שבמקרה הזה דווקא אפשר היה אחרת. הנה התשובה שנותנת התוספתא לאותה שאלה. התוספתא - הדרך שלא נבחרה - אחרת כל כך:

 

"מאימתי קורין את שמע בערבין?

משעה שבני אדם נכנסין לאכל פיתן בלילי שבתות, דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: משעה שהכהנים נכנסין לאכל פיתן בלילות

וסימן לדבר יציאת הכוכבים".

 

לו היתה המשנה נפתחת בברייתא זו, יכולה היתה לדבר על בני אדם ומשפחה שנכנסים לאכול במקום על כהנים, ועל שבת ולחם (כלומר חלות) וסעודה משפחתית בצוותא במקום מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לכהונה. בחירה כזו היתה קושרת כל קריאת שמע בערבית בחול לשבת, ואורגת את הציפיה לה. בחירה כזו היתה ממקמת כל אחד מישראל בתוך התמונה ולא מחוץ לה. המשנה גם ויתרה על 'הסימן לדבר' שבסיפא של ברייתא זו – 'יציאת הכוכבים' – שמסמנת את הזמן באופן טבעי ואוניברסאלי וכך באמצעות הזמן הכהני הציבה המשנה את אובדנו של הזמן המקדשי בכל עצמתו.

זו שאלה שנכונה לאבא מול בניו בשעת לילה מאוחרת, אבל חיונית גם לפוסקי הלכה לאורך הדורות, ובעצם גם לכל מורה: כמה רכים עלינו להיות? והאם בכלל נכון לחשוף את השיקולים שמניעים אותנו בהכרעות אלה? מה המחיר של ההבנה שהגבול שעברנו או הצבנו כלל לא היה גבול?

מחלוקת ראשונה

"עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר,

וחכמים אומרין, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר".

 

והנה פורצת לה המחלוקת הראשונה. כניסת הכהנים לאכול את התרומה היא, כך למדנו, זמן ההתחלה של קריאת שמע, אבל עד מתי מותר לקרות? לא ברור. אולי אסור לומר 'שמע' כבר בסוף אשמורת ראשונה? אולי מאחרי חצות? או שמא אפשר לקרא 'שמע' עד שיעלה עמוד השחר? אין הכרעה. אם נצליח לקרא את המשנה בעינים טריות נזהה במשנה חוסר אונים. אין בה את הביטחון מוחלט של הרמב"ם אודות יסוד היסודות ועמוד החכמות. המשנה מתלבטת, נעה, לא החלטית והמחיר כבד: לא ברור מתי הזמן הנכון נגמר. גם אם בהמשך – ככל שירבו המחלוקות – יתפרשֹ בפנינו עולם עשיר בו יהודים נוהגים בדרכים שונות זו מזו, עדיין, פתיחה במחלוקת בלי פתרון והכרעה היא דרמטית ביותר. הרי קשה להפריז בחשיבותו של הזמן המשותף לעם, לקהילה ואף-על-פי-כן המשנה בוחרת בציון תחילת זמן בעולם בו התפקיד הכהני הולך ומתרחק, כשגם ל'סוף הזמן' אין היא יכולה לסמן גבול ברור. ולרגע נדמה שכאשר אבד המקום הקדוש האחד והיחיד, גם הזמן שאחריו אינו אחיד ומאחד.

 

סיפור!

ואז: מגיע סיפור.

"מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע".

במעבר חד נעה המשנה מדיון הלכתי אל אנקדוטה אינטימית. זה הרי איננו סיפור קזואיסטי (מלשון case, מקרה, casus בלעז) ואין כאן ראובן ושמעון מופשטים מדיונים משפטיים יבשושיים, אלא יש כאן אבא שהוא איש מוכר, סבא של רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל דיבנה ויש לו ילדים (אחד מהם מן הסתם הוא אביו של עורך המשנה). אפשר לחוש מתח פוטנציאלי של אב מול ילדים, אולי מתבגרים. כי באיזה טון אומרים הבנים לאבא "לא קרינו את שמע"? חיל ורעדה? בטון ענייני, רק לברר? אולי היה שם קצה של חוצפה? לא ברור. אולי היו מבוסמים, אולי שיכורים ממש כשחזרו כל כך מאוחר מבית המשתה (שהיא חתונה, לא פאב שכונתי). קל לדמיין את האב מחכה לבנים בבית, כשכבר מאוחר בלילה.

נכון להתפעל מהתנועה של המשנה שמתחילה עם נוכחות ההעדר, עם כהנים שכבר לא נכנסים למקדש, ומייד אחר-כך יש דור של בנים ששכח, והולך לבתי-משתה ושמחות וחי את חייו כמו אנשים צעירים בכל הדורות והמשנה לא מוותרת ושבה אל המקדש, עמוק בתוך החיים של דור הבנים.

המשנה קושרת את המחלוקת להכרעה חינוכית של רבן גמליאל: "אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות". האב לא מעניש, לא מוכיח על עבירה וחציית גבול, אלא מגמיש את הגבולות ששורטטו בשורות סמוכות והכריזו: סוף אשמורת ראשונה. אפשר להיות מופתעים מכך שכבר בהתחלה חושפת המשנה את קרביה ומגלה היכן ואיך נוצרו העמדות של התנאים: זה היה בבית עם הבנים, כשחזרו מאוחר.

 

"ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר".

 

ובעצם, במילים 'ולא זו בלבד' פותח רבן גמליאל הסבא הגדול את הדלת שבין ההכרעה ההלכתית לשיקולים שבתשתיתה, ואנחנו נחשפים למה שהיום היינו קוראים לו בחשיבות עצמית יתרה: דיון מטא-הלכתי. איפה נכון לשרטט גבול ההלכתי, ולמה? ואיפה האמת, ומה באמת צריך?

והבנים, מה אמרו כששמעו את אבא? האם נמלטה מפיהם קריאת הפתעה: אז למה הקפדנו כל כך, אולי עלה בהם כעס על כך שמנעו מעצמם דברים או שהבינו שלשווא מילאה אותם אשמה? אולי היתה דווקא הקלה: אהה, אז הכל בסדר.

ומרחוק נדמה שכאן אחרי שלא הוכרע סוף זמן קריאת שמע מדברת המשנה על עצמה, על יחסה להלכה ולשאלה הנצחית היכן ראוי להציב את הגבול וכמה הוא רחוק מן הקו האדום, וכמה בוהק האדום הזה? והרי זו שאלה שנכונה לאבא מול בניו בשעת לילה מאוחרת, אבל חיונית גם לפוסקי הלכה לאורך הדורות, ובעצם גם לכל מורה: כמה רכים עלינו להיות? והאם בכלל נכון לחשוף את השיקולים שמניעים אותנו בהכרעות אלה? מה המחיר של ההבנה שהגבול שעברנו או הצבנו כלל לא היה גבול?

|משנה ברכות א, א:

מאימתי קורין את שמע בערבית? 

משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרין, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע.

אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצוָתן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. |

 

חלבים ואיברים

אפשר לשמע את רבן גמליאל מתלהב ומסביר:

"הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר".

(ושמא זה תנא-קמא הדובר, כלומר רבי יהודה הנשיא?)

כך או כך, באחת שב המקדש ונוכח עם הקטר חלבים ואיברים, והנאכלים ליום אחד או שבעצם החורבן הוא שנוכח והזרות שלנו, של בניו של רבן גמליאל ושל דורו של רבי היא שמועצמת? ושוב נכון להתפעל מהתנועה של המשנה שמתחילה עם נוכחות ההעדר, עם כהנים שכבר לא נכנסים למקדש, ומייד אחר-כך יש דור של בנים ששכח, והולך לבתי-משתה ושמחות וחי את חייו כמו אנשים צעירים בכל הדורות והמשנה לא מוותרת ושבה אל המקדש, עמוק בתוך החיים של דור הבנים.

 

עד שיעלה

נראה שברקע הדברים מהדהדת השאלה שככל הנראה שזורה לכל אורך משנה: איך לחיות את החיים כיהודים אחרי החורבן? נדמה שזו שאלה שאין עליה תשובה אחת. כי המשנה נעה בין השימור של העבר לבין החידוש שבעצם חתימת הדברים בכתב, בין הקשב להווה ולדור הצעיר לבין מאמץ עצום לחבר אותו לעבר שמכיל גם את ההתמוטטות וגם את הטוב שקדם לה. אבל אם מקשיבים היטב אפשר גם במשנה הזו לשמע את התקווה, שנשמעה אצל ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא שראו את "אילת השחר שבקע אורה" וחשבו שכך, קמעה קמעה, כך היא גאולתן של ישראל.

הנה:

"רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר".

 

המשנה פותחת בערבית, בלילה הארוך של הגלות אבל לאורכה משובץ האור הראשון "עד שיעלה עמוד השחר" וכך היא מצליחה להחזיק את זכרון החורבן ואת התקוה לגאולה. ובתוך ההיסטוריות הזו מונחת האנושיות שלנו: "אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה". המשנה מבקשת להרחיק אדם מעבירה. המשנה, ספר של חוקים וסיפורים וחורבן מניחה, אולי בעקבות סיפור גן עדן, כי ברגע שנקבע החוק החלה העבירה, והמאבק להתרחק ממנה הוא כאורך חייו של אדם, אולי אורח חייו.

ואפשר לתהות מי אמר את המילה האחרונה "כדי להרחיק אדם מן העבירה", האם התנא קמא, העורך הכל יודע או שזה רבן גמליאל? יש לי רושם שהטשטוש הזה מכוון, ההשלמה ביניהם שמחזקת את האמירה הקיומית – שככה זה אם יש אדם ויש חוק יש גם עבירה.

 

אז מה היה לנו?

התמודדות עם החורבן והחיים לאחריו כשהמקדש כבר איננו וספר חוקים ארוג בסיפורים; קודקס הלכתי שאין בו הכרעה, אבל מציף דילמה חינוכית שמתחילה בכישלון לאחוז בזיכרון החורבן. וכל הזמן טפטוף של תקווה לגאולה. אני קוראת את המשנה הראשונה הפותחת את ששת הסדרים של המשנה כמו חלון ראווה של דור, אבל גם כמו סיפור יסוד הקרוב , קרוב מאד לכל מי שאנחנו היום, ובזה יש בעיני לא מעט נחמה.

משנה
תלמוד
חורבן
חז"ל
ט' באב
על משנה וחורבן
חנה פנחסי
חנה פנחסי

המשנה הראשונה בששת סדרי המשנה לוכדת בתמציתיות מופלאה כמה מהמתחים היסודיים ביותר בספרות חז"ל, ואולי במסורת היהודית בכלל: המתח שבין שורת הדין לבין הנסיבות המשתנות, המתח שבין הלכה לבין סיפור, המתח שבין אבות ובנים, ואולי יותר מכל – המתח שבין זכר החורבן לבין ההווה המתחדש. ערב ר"ח אב, ראוי לחזור לעיין במשנה ובאופן בו היא מהדהדת את חורבן הבית  

כשאנחנו אומרים מִשְנָה אנחנו מתכוונים לכל ששת הסדרים, אבל גם ליחידה הקטנה ביותר בכל פרק ממסכת. המשנה הראשונה של מסכת ברכות הפותחת את המשנה כולה מתאימה לכפילות הזו כי היא מחזיקה את כל האיכויות והמורכבות של הקובץ העתיק. יש במשנה הראשונה חוקים וסיפור וגם, במידה רבה שירה, והיא מתוחה בין המשאלה לשמר את זכרון העבר וההכרח לתת מענה לאתגרי הווה.

 

"מאימתי קורין את שמע בערבית? 

משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן".

זיכרון חורבן המקדש מעמעם את התכליתיות של ההלכה, כי בעבור דור או שניים כבר קשה יהיה לדעת באמצעות שעון הכוהנים אוכלי התרומה שפעם עבדו בירושלים מתי מתחילים לקרא את שמע בערבית. ובכל זאת, למשנה חשוב יותר להנכיח את החורבן המקדש מאשר למלא את תפקידה כקודקס הלכתי ויישומי. 

על מילים ראשונות

מילים שנאמרות בהתחלה אומרות הרבה. כדי להבין את ייחודה של המשנה כדאי להעמיד את המילים "מאימתי קורין את שמע בערבית" מול התחלות אחרות כמו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" של התורה או פתיחתו של השולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". איזה פתיחות גדולות: "בראשית", "יתעורר". אותם יומרה, פאתוס ועוצמה ניכרים גם אצל הרמב"ם בפתיחה של משנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

'יסוד', 'בראשית', 'יתעורר', ולעומתם פותחת המשנה ב"מאימתי"? בשאלה קטנה, מינורית. המשנה לא מכריזה שחובה להגיד שְׁמַע, היא גם לא מציינת מי צריך לקרא, כמה פעמים ביום או מאיזה גיל אלא רק –  "מתי". השאלה גם מניחה את הערְבית, כשהיום נגמר ולא שְׁמַע של שחרית, כשהשמש עולה והיום עוד לפנינו. אין כאן "יתעורר" או "ויהי אור" אלא דווקא בחירה להתחיל בשאלה צדדית וכך, במן דרך אגב אומרת המשנה שהעולם בתוכו היא נוצרת ופועלת אינו שלם ובהיר אלא עולם שבור שאי אפשר להכריז בו הכרזות יומרניות אלא רק לנסות לערום בסדר סביר את הפרטים הקטנים מהם, אולי, תתבהר מעט התמונה הגדולה.

 

התשובה לשאלה קטנה

והתשובה, אוי התשובה: "משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן".

המשנה מעמידה תמונה בה הנמען, אדם מישראל מתבונן בכהנים מרחוק. הכהנים קבלו תרומה, שהרי כל חקלאי צריך לתת כלשהו "ואפילו חיטה אחת פוטרת את כל הכרי", אומר התלמוד. את התרומה יאכלו הכהנים בטהרה בבית, לאחר שטבלו. אנחנו, נמעני המשנה, מביטים בכהנים 'נכנסין לאכול' ויודעים שהגיעה העת לקרות את שמע. הם ואנחנו, זה לעומת זה: הם ברגעים של טהרה ואנחנו ככל כנראה טמאים. הם נכנסים, ואנחנו – נשארנו בחוץ. הם אוכלים משלנו, והתמונה כולה היא שאריות של הווית מקדש הולכת ומתרחקת. גם עורך המשנה רבי יהודה הנשיא, שבחר לפתוח כך את ששת הסדרים יודע שהתמונה הזו הולכת ומתמעטת כי המקדש איננו זה עשרות שנים, ואכילת התרומה הרי נגזרת מן הקשר של הכהנים אל המקום הקדוש.

אולי מבקשת המשנה לקשר את אמירת שְׁמַע למקדש כי מקורה ההיסטורי כנראה בכהנים כמו בתיאור המשנה במסכת תמיד: "אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן בירכו. וקראו עשרת הדברים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ, וַיֹּאמֶר" (משנה תמיד, ה א) וכך, לאחר החורבן קריאת שמע של כל אחד מישראל מבטאת את החלשות הכהונה כאשר חכמים מצמצמים את תחומי חלותה כמו במשנה באבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון". ודוק: מתלמידיו, ולא מבניו. היטב נשמעת כאן הקביעה (הקורצת באירוניה?) שמוסרת כי היותך בן למשפחה מסויימת אינו מבטיח עוד קרבה אל הקודש.

ועל אף שינוי זה בפרדיגמה מכהונה לתלמידי חכמים, ר' יהודה הנשיא קושר את הזמן ההלכתי של קריאת שמע בריתמוס של הכהנים, ומנכיח בכך את מה שאיננו עוד ומתוך כך מתברר עד כמה המשנה נושאת בתוכה אבל וגעגוע. מחירה של בחירה זו הוא שמן ההתחלה זיכרון חורבן המקדש מעמעם את התכליתיות של ההלכה, כי בעבור דור או שניים כבר קשה יהיה לדעת באמצעות שעון הכוהנים אוכלי התרומה שפעם עבדו בירושלים מתי מתחילים לקרא את שמע בערבית. ובכל זאת, למשנה חשוב יותר להנכיח את החורבן המקדש מאשר למלא את תפקידה כקודקס הלכתי ויישומי.

בחירה זו משמעותית דווקא מפני שבמקרה הזה דווקא אפשר היה אחרת. הנה התשובה שנותנת התוספתא לאותה שאלה. התוספתא - הדרך שלא נבחרה - אחרת כל כך:

 

"מאימתי קורין את שמע בערבין?

משעה שבני אדם נכנסין לאכל פיתן בלילי שבתות, דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: משעה שהכהנים נכנסין לאכל פיתן בלילות

וסימן לדבר יציאת הכוכבים".

 

לו היתה המשנה נפתחת בברייתא זו, יכולה היתה לדבר על בני אדם ומשפחה שנכנסים לאכול במקום על כהנים, ועל שבת ולחם (כלומר חלות) וסעודה משפחתית בצוותא במקום מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לכהונה. בחירה כזו היתה קושרת כל קריאת שמע בערבית בחול לשבת, ואורגת את הציפיה לה. בחירה כזו היתה ממקמת כל אחד מישראל בתוך התמונה ולא מחוץ לה. המשנה גם ויתרה על 'הסימן לדבר' שבסיפא של ברייתא זו – 'יציאת הכוכבים' – שמסמנת את הזמן באופן טבעי ואוניברסאלי וכך באמצעות הזמן הכהני הציבה המשנה את אובדנו של הזמן המקדשי בכל עצמתו.

זו שאלה שנכונה לאבא מול בניו בשעת לילה מאוחרת, אבל חיונית גם לפוסקי הלכה לאורך הדורות, ובעצם גם לכל מורה: כמה רכים עלינו להיות? והאם בכלל נכון לחשוף את השיקולים שמניעים אותנו בהכרעות אלה? מה המחיר של ההבנה שהגבול שעברנו או הצבנו כלל לא היה גבול?

מחלוקת ראשונה

"עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר,

וחכמים אומרין, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר".

 

והנה פורצת לה המחלוקת הראשונה. כניסת הכהנים לאכול את התרומה היא, כך למדנו, זמן ההתחלה של קריאת שמע, אבל עד מתי מותר לקרות? לא ברור. אולי אסור לומר 'שמע' כבר בסוף אשמורת ראשונה? אולי מאחרי חצות? או שמא אפשר לקרא 'שמע' עד שיעלה עמוד השחר? אין הכרעה. אם נצליח לקרא את המשנה בעינים טריות נזהה במשנה חוסר אונים. אין בה את הביטחון מוחלט של הרמב"ם אודות יסוד היסודות ועמוד החכמות. המשנה מתלבטת, נעה, לא החלטית והמחיר כבד: לא ברור מתי הזמן הנכון נגמר. גם אם בהמשך – ככל שירבו המחלוקות – יתפרשֹ בפנינו עולם עשיר בו יהודים נוהגים בדרכים שונות זו מזו, עדיין, פתיחה במחלוקת בלי פתרון והכרעה היא דרמטית ביותר. הרי קשה להפריז בחשיבותו של הזמן המשותף לעם, לקהילה ואף-על-פי-כן המשנה בוחרת בציון תחילת זמן בעולם בו התפקיד הכהני הולך ומתרחק, כשגם ל'סוף הזמן' אין היא יכולה לסמן גבול ברור. ולרגע נדמה שכאשר אבד המקום הקדוש האחד והיחיד, גם הזמן שאחריו אינו אחיד ומאחד.

 

סיפור!

ואז: מגיע סיפור.

"מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע".

במעבר חד נעה המשנה מדיון הלכתי אל אנקדוטה אינטימית. זה הרי איננו סיפור קזואיסטי (מלשון case, מקרה, casus בלעז) ואין כאן ראובן ושמעון מופשטים מדיונים משפטיים יבשושיים, אלא יש כאן אבא שהוא איש מוכר, סבא של רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל דיבנה ויש לו ילדים (אחד מהם מן הסתם הוא אביו של עורך המשנה). אפשר לחוש מתח פוטנציאלי של אב מול ילדים, אולי מתבגרים. כי באיזה טון אומרים הבנים לאבא "לא קרינו את שמע"? חיל ורעדה? בטון ענייני, רק לברר? אולי היה שם קצה של חוצפה? לא ברור. אולי היו מבוסמים, אולי שיכורים ממש כשחזרו כל כך מאוחר מבית המשתה (שהיא חתונה, לא פאב שכונתי). קל לדמיין את האב מחכה לבנים בבית, כשכבר מאוחר בלילה.

נכון להתפעל מהתנועה של המשנה שמתחילה עם נוכחות ההעדר, עם כהנים שכבר לא נכנסים למקדש, ומייד אחר-כך יש דור של בנים ששכח, והולך לבתי-משתה ושמחות וחי את חייו כמו אנשים צעירים בכל הדורות והמשנה לא מוותרת ושבה אל המקדש, עמוק בתוך החיים של דור הבנים.

המשנה קושרת את המחלוקת להכרעה חינוכית של רבן גמליאל: "אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות". האב לא מעניש, לא מוכיח על עבירה וחציית גבול, אלא מגמיש את הגבולות ששורטטו בשורות סמוכות והכריזו: סוף אשמורת ראשונה. אפשר להיות מופתעים מכך שכבר בהתחלה חושפת המשנה את קרביה ומגלה היכן ואיך נוצרו העמדות של התנאים: זה היה בבית עם הבנים, כשחזרו מאוחר.

 

"ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר".

 

ובעצם, במילים 'ולא זו בלבד' פותח רבן גמליאל הסבא הגדול את הדלת שבין ההכרעה ההלכתית לשיקולים שבתשתיתה, ואנחנו נחשפים למה שהיום היינו קוראים לו בחשיבות עצמית יתרה: דיון מטא-הלכתי. איפה נכון לשרטט גבול ההלכתי, ולמה? ואיפה האמת, ומה באמת צריך?

והבנים, מה אמרו כששמעו את אבא? האם נמלטה מפיהם קריאת הפתעה: אז למה הקפדנו כל כך, אולי עלה בהם כעס על כך שמנעו מעצמם דברים או שהבינו שלשווא מילאה אותם אשמה? אולי היתה דווקא הקלה: אהה, אז הכל בסדר.

ומרחוק נדמה שכאן אחרי שלא הוכרע סוף זמן קריאת שמע מדברת המשנה על עצמה, על יחסה להלכה ולשאלה הנצחית היכן ראוי להציב את הגבול וכמה הוא רחוק מן הקו האדום, וכמה בוהק האדום הזה? והרי זו שאלה שנכונה לאבא מול בניו בשעת לילה מאוחרת, אבל חיונית גם לפוסקי הלכה לאורך הדורות, ובעצם גם לכל מורה: כמה רכים עלינו להיות? והאם בכלל נכון לחשוף את השיקולים שמניעים אותנו בהכרעות אלה? מה המחיר של ההבנה שהגבול שעברנו או הצבנו כלל לא היה גבול?

|משנה ברכות א, א:

מאימתי קורין את שמע בערבית? 

משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרין, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע.

אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצוָתן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. |

 

חלבים ואיברים

אפשר לשמע את רבן גמליאל מתלהב ומסביר:

"הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר".

(ושמא זה תנא-קמא הדובר, כלומר רבי יהודה הנשיא?)

כך או כך, באחת שב המקדש ונוכח עם הקטר חלבים ואיברים, והנאכלים ליום אחד או שבעצם החורבן הוא שנוכח והזרות שלנו, של בניו של רבן גמליאל ושל דורו של רבי היא שמועצמת? ושוב נכון להתפעל מהתנועה של המשנה שמתחילה עם נוכחות ההעדר, עם כהנים שכבר לא נכנסים למקדש, ומייד אחר-כך יש דור של בנים ששכח, והולך לבתי-משתה ושמחות וחי את חייו כמו אנשים צעירים בכל הדורות והמשנה לא מוותרת ושבה אל המקדש, עמוק בתוך החיים של דור הבנים.

 

עד שיעלה

נראה שברקע הדברים מהדהדת השאלה שככל הנראה שזורה לכל אורך משנה: איך לחיות את החיים כיהודים אחרי החורבן? נדמה שזו שאלה שאין עליה תשובה אחת. כי המשנה נעה בין השימור של העבר לבין החידוש שבעצם חתימת הדברים בכתב, בין הקשב להווה ולדור הצעיר לבין מאמץ עצום לחבר אותו לעבר שמכיל גם את ההתמוטטות וגם את הטוב שקדם לה. אבל אם מקשיבים היטב אפשר גם במשנה הזו לשמע את התקווה, שנשמעה אצל ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא שראו את "אילת השחר שבקע אורה" וחשבו שכך, קמעה קמעה, כך היא גאולתן של ישראל.

הנה:

"רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר;

כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר".

 

המשנה פותחת בערבית, בלילה הארוך של הגלות אבל לאורכה משובץ האור הראשון "עד שיעלה עמוד השחר" וכך היא מצליחה להחזיק את זכרון החורבן ואת התקוה לגאולה. ובתוך ההיסטוריות הזו מונחת האנושיות שלנו: "אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה". המשנה מבקשת להרחיק אדם מעבירה. המשנה, ספר של חוקים וסיפורים וחורבן מניחה, אולי בעקבות סיפור גן עדן, כי ברגע שנקבע החוק החלה העבירה, והמאבק להתרחק ממנה הוא כאורך חייו של אדם, אולי אורח חייו.

ואפשר לתהות מי אמר את המילה האחרונה "כדי להרחיק אדם מן העבירה", האם התנא קמא, העורך הכל יודע או שזה רבן גמליאל? יש לי רושם שהטשטוש הזה מכוון, ההשלמה ביניהם שמחזקת את האמירה הקיומית – שככה זה אם יש אדם ויש חוק יש גם עבירה.

 

אז מה היה לנו?

התמודדות עם החורבן והחיים לאחריו כשהמקדש כבר איננו וספר חוקים ארוג בסיפורים; קודקס הלכתי שאין בו הכרעה, אבל מציף דילמה חינוכית שמתחילה בכישלון לאחוז בזיכרון החורבן. וכל הזמן טפטוף של תקווה לגאולה. אני קוראת את המשנה הראשונה הפותחת את ששת הסדרים של המשנה כמו חלון ראווה של דור, אבל גם כמו סיפור יסוד הקרוב , קרוב מאד לכל מי שאנחנו היום, ובזה יש בעיני לא מעט נחמה.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות