מערכת על דעת הקהל
צוות החוקרים והחוקרות של מכון שלום הרטמן בירושלים
תפילה
מקרא
סוכות
קבלה
ישראל
יהדות עדכנית
גשם
התפלה
בצורת
ישי רוזן צבי
רון מרגולין
חקלאות
שער המים
יחזקאל
טבע
טכנולוגיה
על הגשם, המים והאל
מערכת על דעת הקהל
ד' שבט תשע"ט

הקמפיין החדש לחסכון במים מבקש להעביר את המסר כי למרות התפלת מי הים, שתספק בעתיד נתח מכריע מתצרוכת המים הישראלית, אנו עדיין מושפעים מן הבצורת המתמשכת וזקוקים לגשם. עם פתיחתה של עונת הגשמים, שוחחנו עם פרופ' ישי רוזן צבי ועם פרופ' רון מרגולין על מקומם המרכזי של הגשם והתפילה לגשם בעולם היהודי, ועל השפעתן של המודרנה והטכנולוגיה על התלות בגשמים

אולי כדי להבין את מקומם של הגשם ושל התפילה על הגשם בעולם היהודי כדאי להתחיל מן המקרא, שם נדמה שיש לגשם משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר ההיבט האקלימי והחקלאי שלו.

ישי רוזן צבי: אכן, התובנה הבסיסית ביותר לגבי משמעותו של הגשם במקרא היא שבתפיסה המקראית הגשם שייך הרבה יותר לעולם המטאפיזיקה והתיאולוגיה מאשר לפיזיקה ולטבע. הגשם הוא נייר לקמוס לטיב הקשר עם האל, ובו בעת ביטוי מובהק להשגחת האל. המופע החד והברור ביותר של תפיסה זו נמצא בפרק ו' בספר דברים, בפסוקים המתארים את ייחודה ומעלתה של ארץ ישראל דווקא בזיקה לאופיה המטאורולוגי. הכתוב מנגיד בין מצרים, בה הנילוס מאפשר השקייה תמידית, לבין ארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּה ּמֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יא-יב). כלומר, הסיבה שבגללה מביא האל את עם ישראל לארץ ישראל היא התלות באל שתיווצר דווקא במקום זה, באמצעות הצורך בגשם. אכן, מיד בהמשך מופיעים הפסוקים המפורסמים מפרשיית "והיה אם שמוע" הקובעים שאם העם ילך בדרך הנכונה הגשם ירד בעתו, ואם לא – הוא יסבול מבצורת שתכלה אותו.

חז"ל ירשו את התפיסה הזו מן המקרא והמשיכו לפתח אותה. הגשם נתפס בעיניהם לא כחלק מן הטבע ה"רגיל" אלא כאחד ההיבטים של הקשר עם האל. התפיסה הבסיסית הזו שוזרת את מסכת תענית, ומופיעה בבהירות בכמה אמירות חז"ליות כגון הקביעה כי "שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח" – מפתח הלידה, הגשמים ותחיית המתים (בבלי תענית, דף ב ע"א). כלומר, אלו תחומים שהאל אחראי עליהם ישירות, ואינם מסורים לאדם או לטבע; לירידת הגשם או לעצירתם יש משמעות תיאולוגית, והם תמיד פועל יוצא של החלטת האל. גם במשנה בסוף מסכת ברכות מופיע הגשם לצד הבשורות הטובות והשמועות הרעות עליהן מברכים "הטוב והמטיב", ולא כחלק מתופעות הטבע עליהן מברכים "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

כלומר, הגשם אינו קשור לטבע אלא לסדר המוסרי ולהשגחת האל.

האם היום, בעקבות המעבר למשק מים מודרני ובעיקר בעקבות ההצלחה הטכנולוגית לבסס את תצרוכת המים על התפלת מי ים, פג תוקפה של התפיסה המקראית-חז"לית הזו?

רון מרגולין: זה בהחלט משנה את התמונה, אבל זהו שינוי נקודתי שצריך להסתכל עליו מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. דברי חז"ל על שלושת המפתחות שלא נמסרו בידי אדם הם דרך טובה להמחיש את ההקשר הכללי; הלא גם מפתח הלידה, שלפי חז"ל שייך לאל בלבד, הולך ומתפרק מההיבט התיאולוגי-מטאפיזי שלו. ההריון והלידה, ומנגד – העקרות והתפילה על העקרות, תופסים מקום עצום במקרא, ואולי הם אפילו יותר תשתיתיים מנושא הגשם. והנה, המהפכה הרפואית והטכנולוגית פותרת את בעיות העקרות בדרכים שונות ומופלאות, צעד צעד, והתודעה הדתית חייבת לעבור שינוי בהתאם. עקרותן של האמהות, תפילת חנה ועוד – הם מוטיבים עמוקים ויסודיים ביותר ביהדות, ואילו היום, בזכות הטכנולוגיה, העקרות אינה חלק ממציאות החיים של רוב רובן של הנשים.

יש אינספור דוגמאות לתהליך הזה ואולי אזכיר אחד נוספת, מיוחדת – מצוות  ברכת הלבנה. הרגישות למחזור הלבנה כבר לא קיימת בחברה העירונית המודרנית, שמוארת באופן מלאכותי; היכולת להזדהות עם השמחה וההתלהבות מהארת הלבנה, ויותר מכך מההיבט המשיחי שמלווה להארה זו – כל אלו כהו אצלנו.

במובן הזה, מתקני ההתפלה והשינוי הצפוי במשק המים הם כאמור רק נקודת ציון, אולי משמעותית, בתהליך ארוך שבו הטכנולוגיה הולכת ושוחקת את ההנחה כי הטבע תלוי באל באופן מוחלט. הזיהוי בין האל לטבע הוא יסוד מרכזי בעולם הדתי בכלל והיהודי בפרט. הוא מתחיל במקרא, עובר לחז"ל, לפילוסופיה של ימי הביניים ואפילו לשפינוזה המזהה בדרכו את הטבע עם האל; גם חוקר כמו ניוטון עוד יכל להסביר לעצמו במאה ה-17 שחוקי הפיזיקה הם למעשה גילוי מסויים של האל. אבל כאמור, הקשר הישיר הזה הולך ונשבר עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע: הטכנולוגיה המודרנית מספקת לאדם אמצעים מוצלחים יותר להתערבות ישירה בטבע, ובמקביל מגביר הידע המדעי את תחושת המקריות שבטבע ומנתק את הקשר שבין האתיקה והמוסר האנושיים לבין מאורעות הטבע. התחום המובהק ביותר בהקשר זה הוא הרפואה, שהיתה בעבר תחום דתי מובהק אך הופקעה מן האל ושליחיו לטובת הרופא המודרני.

ישי רוזן צבי: העת המודרנית אמנם הביאה לניתוקו של הקשר המסורתי בין האל לטבע, אבל מעניין לראות שהכמיהה לביטול התלות בטבע ובאל אף היא מסורתית, וניתן לזהות אותה כבר בספרות העתיקה.

אפשר להדגים זאת באמצעות חג הסוכות כפי שהוא מופיע בעולמם של התנאים. מצד אחד, סוכות הוא חג המשקף יותר מכל את התפיסה המקראית לפיה גשם הוא מרכיב מרכזי ביחסי האל והאדם. חז"ל רואים במצוות החג צדדים שונים של פולחן מרכזי אחד, שמטרתו היא הורדת הגשמים. הם קובעים שבסוכות נידון העולם כל שנה על המים וקושרים את טעם מצוות נטילת ארבעה מינים לעובדה כי אלו צמחים הגדלים על מים. אפילו הסוכה, שבמקורה קשורה לאסיף התבואה של השנה שעברה, נתפסת אצלם כחלק מ"פולחן המים" לקראת השנה החדשה. הדבר עולה מן המשל המובא במשנה, לפיו גשמים שיורדים על הסוכה בחג דומים לסיטואציה בה מלך, שעבדו מבקש למזוג לו את הכוס, שופך את המים על פני העבד בתרעומת. במשל, המלך משתמש באותם המים שבהם מבקש העבד לשרת אותו כדי להשפילו, ולפיכך הנמשל ברור: האל, שהוא המלך, מטיח עלינו מים משמים ופוגע בסוכה כי הוא אינו חפץ במזיגת המים שלנו, כלומר בפולחן המים שאנחנו עורכים בחג. לא לשווא מוסיף התלמוד ומפרש את התנהגות המלך במשל: "אמר לו אי אפשי [=איני רוצה] לא בך ולא בשימושך".

אבל מעל אלה עומד כמובן ניסוך המים בסוכות, שהוא למעשה קורבן של מים שמטרתו היא להוריד גשמים, כדבריו המפורשים של ר' עקיבא: "הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים" (תוספתא סוכה, ג,יח).

עם זאת, אפשר למצוא במקורות גם תפיסה אחרת, הפוכה, כמעט מתריסה. כשהתוספתא מתארת כיצד במהלך טקס ניסוך המים נכנסת התהלוכה מנחל קדרון אל המקדש דרך "שער המים", היא מציינת שני פירושים לשמו של השער. הראשון הוא הברור מאליו – שמו של השער נובע מכך שדרכו מכניסים למקדש את המים לקיום מצוות ניסוך המים. התשובה השנייה והמרתקת היא שהשער נקרא כך משום שממנו המים "עתידים להיות יוצאים". מיד אחר כך מצוטט חזונו של יחזקאל הנביא, המתאר כיצד לעתיד לבוא ייצא מעיין ממקום המזבח וישקה במימיו את הארץ כולה עד ש"כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים" (יחזקאל מז, יב). למעשה, זהו חזון המתאר את ארץ ישראל כארץ מצרים – כמקום שאינו תלוי בגשמים אלא מושקה באופן תדיר ממקור מים חיים. את החזון הזה מציבה התוספתא בלב תיאור ניסוך המים כדי לרמוז לנו שלצד ראיית חג הסוכות כחג בו מתפללים על הגשם, ניתן לראות בחג ובניסוך המים ריטואל שמטרתו להעלות את מי התהום, על מנת שישקו את ארץ ישראל באופן רציף, יהפכו אותה למעין ארץ מצרים שבמוקדה הנילוס וישברו את התלות שלה בגשמים. מכאן אנחנו לומדים שהשאיפה להתנתק מהתלות בגשם (ובמובן מסויים – באל) היא שאיפה אנושית ועתיקה מאוד.

כיצד מתמודדת היהדות המודרנית עם מימושו של החזון הזה, בעידן שבו באמת ניתק הקשר בין הטבע לבין האל והולכת ומתערערת הפנייה הנפשית הבסיסית של האדם כתלוי בחסדי הטבע ובחסדי האל?

ישי רוזן צבי: אני מרגיש שהצורך בהתאמה כזו אינו חזק כפי שאנחנו נוטים לחשוב. אנחנו אמנם נמצאים בעולם שבו הטכנולוגיה מאפשרת פתרונות מים שונים, אבל למעשה, באופן עמוק, השמים נשארו חידה סתומה עבור האדם. בני האדם תמיד יסתכלו מעלה בתקווה מעורבת בחשש לראות האם ירד גשם. זהו בוודאי המקרה לגבי חצי מאוכלוסיית העולם, שצורת החיים שלה היא חקלאית טרום-מודרנית. תרבויות שלמות באפריקה חוות את חוסר האונים העתיק של האדם מול הטבע והאל; הן בחרדה עצומה כי שנתיים או שלוש של בצורת פשוט יגרמו להכחדתן. למחצית זו של העולם קל מאוד להזדהות עם הנאמר בפרק יא בספר דברים.

אבל גם בכל הנוגע לציביליזציה המערבית, הרי  שהעמידה שלנו מול איתני הטבע היא המקום בו אנחנו מגלים שהמודרנה והטכנולוגיה הן קליפה דקה שעשויה להתפורר באחת ולהחזיר אותנו לאימה הבסיסית מפני עריצות הטבע. ב-2005 נהרגו כמעט אלפיים אמריקאים בהוריקן "קטרינה", ורק בחורף שעבר שותקה ניו-יורק, סמל העולם המערבי, בגלל סופה. למעשה, מי שגר במיאמי חושש כל שנה מחדש מסופת הוריקן שעשוייה להחריב את ביתו תוך שניות ספורות. המחשבה שאנחנו שולטים בטבע או במים מתגלה כהיבריס שאין לו על מה לסמוך. גם אם מנטרלים את ההקשר הדתי – בפליאה של האדם מול השמים ומול תהפוכות האקלים מתגלים אפסותו ואזלת ידו. במובן הזה, כוחה של הטכנולוגיה רב לה יותר בהרס וביצירת איומים חדשים (התחממות גלובלית, המסת קרחונים, זיהומי מקורות מים וכדומה) מאשר בביטול התלות באיתני הטבע.

רון מרגולין: אני סבור שבמידה רבה המודרנה דורשת מהאדם לחדש את אופן עמידתו מול האל ואת התפילות שלו, והדבר נכון בייחוד לגבי נושאים שהרלוונטיות שלהם התערערה בעקבות שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. כלי פורה ליצירת ההתחדשות הזו היא התחברות לחוויה הקיומית שעומדת מאחורי תפילה או בקשה מסויימת, והעברת הדגש לחוויה האנושית הזו.

הכמיהה לגשם נובעת מתוך מצוקה קיומית של אדם שרוצה לתכנן את עתידו בשלווה ומייחל שבריאותו ובריאות הקרובים אליו לא תפגע; האדם המודרני מבקש אף הוא יציבות בחייו – יציבות כלכלית, בטחונית ואישית. מאחורי הרצונות הללו, העתיקים והחדשים, עומדים רגשות ותחושות קיומיות המשותפות למצב האנושי באשר הוא: חוסר וודאות, חשש, פחד, וכנגדם, במקרים אחרים חש האדם שמחה, אושר, סיפוק. תפילות ופסוקים רבים, בייחוד מספר תהילים, עשויים להוות תשתית טקסטואלית לתפילות כאלו, המכוונות לרגש האנושי הקיומי. פסוק כמו "ה' אורי וישעי" עשוי לדבר לאדם המודרני באותה מידה שבה הוא דיבר לאדם המקראי, למרות שינוי הנסיבות העצום. לדעתי סידור התפילה צריך להשתנות ולכלול יותר ויותר תפילות כאלו.

אבל גם מי שמעוניין לשמור על הטקסטים והתפילות הקיימים כיום בסידור ובפולחן יכול לנתב אותם לכיוונים כאלו באמצעות תהליך סימבוליזציה של הטקסט. כך, למשל, הגשם אותו מבקש האדם יכול לסמל שפע – גשמי או רוחני – כבקשה להתחדשות. למעשה, זהו תהליך פרשני טבעי; אני מניח שרבים מהאנשים הדבקים כיום בנוסח התפילה המסורתית על תחיית המתים מתכוונים למילים באופן סימבולי – כבקשה על תחייתה של הנפש. אין סיבה לדבוק בפרשנות המילולית של הטקסטים שבסידור.

בכיוונים דומים צעדו חלק מהוגי החסידות, שדרשו מחדש את מילות התורה והתפילה והעבירו אותן לעולמו הפנימי של האדם.

רון מרגולין: זו אכן דרך שהחסידות פיתחה באופן משמעותי. בהגות החסידית הדבר קשור גם לכלי פרשני נוסף לתפילה, המכונה "תפילה צורך גבוה". מקורו של המושג הוא בקבלה, שם התפרשה התפילה לא כבקשה של האדם מן האל אלא במסגרת מה שמכונה במחקר "תיאורגיה" – השפעה של האדם על העולמות האלוהיים; התפילה נתפסה כמחזקת ומקיימת את האלוהות. כמו בהרבה מקרים אחרים, בחסידות קיבל המושג פרשנות מעט אחרת, שהסיטה את המוקד מהאלוהות לחיי האדם עצמו. אפשר לחבר את המובן החסידי של "תפילה צורך גבוה" יחד עם רעיונות שפיתח הפילוסוף האנס יונס, ולומר שראוי לה לתפילה בעולם המודרני לעסוק בעיקר בדאגה לקיומם והישרדותם של המימדים הרוחניים בחיים. תפילה שכזו תבקש לשמר ולהגן על מימדי הנפש, הרוח או האלוהות בחיי היומיום של האדם, כנגד הכוחות החזקים הפוגעים בהם: השגרה,  דאגות הפרנסה, העיסוק בשרידות הפיזית, ועוד. זה בעיני המודל המוצלח ביותר שעשוי לחדש את התפילות שטעמן המקורי איבד מן הרלוונטיות שלו – הפיכתן לכלי להעצמת המימדים הרוחניים באדם, לחיזוק של מקור הכח הפנימי שלו.

מרתק לראות, אגב, שהאפשרות הפרשנית הזו עולה במסורות החסידיות המוקדמות, ושכבר אז, בעולם הקדם-טכנולוגי של המאה ה-18, חשו החסידים צורך לחדש את התפילה ולהעניק לה מימדי קיום אחרים, עמוקים יותר. מרתק ומאכזב לא פחות לראות כמה המהלך הפרשני-תיאולוגי הזה, הנמצא מן המוכן בתוך עולם ההגות המסורתי, כמעט ואינו מנוצל כיום. העולם המסורתי חוֹוה שבר גדול בכל הנוגע לתפילה, אך במקום להתמודד עמו באמצעות ההגות החסידית על התפילה, הוא ממשיך לשחק במגרש הקודם ולהעמיד פנים כאילו האדם המתפלל  היום דומה לזה שבתקופת חז"ל או בימי הביניים. להערכתי גם בעולמות של ההתחדשות הדתית הלא-אורתודוכסית בהם יש מודעות ורצון לשינוי נוסח התפילה – בזרמים הליברליים, בבתי התפילה החילוניים, ועוד – אופן התפילה הזה, שמוצע על-ידי החסידות כבר מאתיים שנים, אינו תופס את  המקום המשמעותי שהוא יכול היה לתפוס.

פרופ' ישי רוזן צבי מלמד בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל-אביב והינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

פרופ' רון מרגולין מלמד בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב והינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

תפילה
מקרא
סוכות
קבלה
ישראל
יהדות עדכנית
גשם
התפלה
בצורת
ישי רוזן צבי
רון מרגולין
חקלאות
שער המים
יחזקאל
טבע
טכנולוגיה
על הגשם, המים והאל
10/1/2019
ד' שבט תשע"ט
מערכת על דעת הקהל
מערכת על דעת הקהל

הקמפיין החדש לחסכון במים מבקש להעביר את המסר כי למרות התפלת מי הים, שתספק בעתיד נתח מכריע מתצרוכת המים הישראלית, אנו עדיין מושפעים מן הבצורת המתמשכת וזקוקים לגשם. עם פתיחתה של עונת הגשמים, שוחחנו עם פרופ' ישי רוזן צבי ועם פרופ' רון מרגולין על מקומם המרכזי של הגשם והתפילה לגשם בעולם היהודי, ועל השפעתן של המודרנה והטכנולוגיה על התלות בגשמים

אולי כדי להבין את מקומם של הגשם ושל התפילה על הגשם בעולם היהודי כדאי להתחיל מן המקרא, שם נדמה שיש לגשם משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר ההיבט האקלימי והחקלאי שלו.

ישי רוזן צבי: אכן, התובנה הבסיסית ביותר לגבי משמעותו של הגשם במקרא היא שבתפיסה המקראית הגשם שייך הרבה יותר לעולם המטאפיזיקה והתיאולוגיה מאשר לפיזיקה ולטבע. הגשם הוא נייר לקמוס לטיב הקשר עם האל, ובו בעת ביטוי מובהק להשגחת האל. המופע החד והברור ביותר של תפיסה זו נמצא בפרק ו' בספר דברים, בפסוקים המתארים את ייחודה ומעלתה של ארץ ישראל דווקא בזיקה לאופיה המטאורולוגי. הכתוב מנגיד בין מצרים, בה הנילוס מאפשר השקייה תמידית, לבין ארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּה ּמֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יא-יב). כלומר, הסיבה שבגללה מביא האל את עם ישראל לארץ ישראל היא התלות באל שתיווצר דווקא במקום זה, באמצעות הצורך בגשם. אכן, מיד בהמשך מופיעים הפסוקים המפורסמים מפרשיית "והיה אם שמוע" הקובעים שאם העם ילך בדרך הנכונה הגשם ירד בעתו, ואם לא – הוא יסבול מבצורת שתכלה אותו.

חז"ל ירשו את התפיסה הזו מן המקרא והמשיכו לפתח אותה. הגשם נתפס בעיניהם לא כחלק מן הטבע ה"רגיל" אלא כאחד ההיבטים של הקשר עם האל. התפיסה הבסיסית הזו שוזרת את מסכת תענית, ומופיעה בבהירות בכמה אמירות חז"ליות כגון הקביעה כי "שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח" – מפתח הלידה, הגשמים ותחיית המתים (בבלי תענית, דף ב ע"א). כלומר, אלו תחומים שהאל אחראי עליהם ישירות, ואינם מסורים לאדם או לטבע; לירידת הגשם או לעצירתם יש משמעות תיאולוגית, והם תמיד פועל יוצא של החלטת האל. גם במשנה בסוף מסכת ברכות מופיע הגשם לצד הבשורות הטובות והשמועות הרעות עליהן מברכים "הטוב והמטיב", ולא כחלק מתופעות הטבע עליהן מברכים "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

כלומר, הגשם אינו קשור לטבע אלא לסדר המוסרי ולהשגחת האל.

האם היום, בעקבות המעבר למשק מים מודרני ובעיקר בעקבות ההצלחה הטכנולוגית לבסס את תצרוכת המים על התפלת מי ים, פג תוקפה של התפיסה המקראית-חז"לית הזו?

רון מרגולין: זה בהחלט משנה את התמונה, אבל זהו שינוי נקודתי שצריך להסתכל עליו מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. דברי חז"ל על שלושת המפתחות שלא נמסרו בידי אדם הם דרך טובה להמחיש את ההקשר הכללי; הלא גם מפתח הלידה, שלפי חז"ל שייך לאל בלבד, הולך ומתפרק מההיבט התיאולוגי-מטאפיזי שלו. ההריון והלידה, ומנגד – העקרות והתפילה על העקרות, תופסים מקום עצום במקרא, ואולי הם אפילו יותר תשתיתיים מנושא הגשם. והנה, המהפכה הרפואית והטכנולוגית פותרת את בעיות העקרות בדרכים שונות ומופלאות, צעד צעד, והתודעה הדתית חייבת לעבור שינוי בהתאם. עקרותן של האמהות, תפילת חנה ועוד – הם מוטיבים עמוקים ויסודיים ביותר ביהדות, ואילו היום, בזכות הטכנולוגיה, העקרות אינה חלק ממציאות החיים של רוב רובן של הנשים.

יש אינספור דוגמאות לתהליך הזה ואולי אזכיר אחד נוספת, מיוחדת – מצוות  ברכת הלבנה. הרגישות למחזור הלבנה כבר לא קיימת בחברה העירונית המודרנית, שמוארת באופן מלאכותי; היכולת להזדהות עם השמחה וההתלהבות מהארת הלבנה, ויותר מכך מההיבט המשיחי שמלווה להארה זו – כל אלו כהו אצלנו.

במובן הזה, מתקני ההתפלה והשינוי הצפוי במשק המים הם כאמור רק נקודת ציון, אולי משמעותית, בתהליך ארוך שבו הטכנולוגיה הולכת ושוחקת את ההנחה כי הטבע תלוי באל באופן מוחלט. הזיהוי בין האל לטבע הוא יסוד מרכזי בעולם הדתי בכלל והיהודי בפרט. הוא מתחיל במקרא, עובר לחז"ל, לפילוסופיה של ימי הביניים ואפילו לשפינוזה המזהה בדרכו את הטבע עם האל; גם חוקר כמו ניוטון עוד יכל להסביר לעצמו במאה ה-17 שחוקי הפיזיקה הם למעשה גילוי מסויים של האל. אבל כאמור, הקשר הישיר הזה הולך ונשבר עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע: הטכנולוגיה המודרנית מספקת לאדם אמצעים מוצלחים יותר להתערבות ישירה בטבע, ובמקביל מגביר הידע המדעי את תחושת המקריות שבטבע ומנתק את הקשר שבין האתיקה והמוסר האנושיים לבין מאורעות הטבע. התחום המובהק ביותר בהקשר זה הוא הרפואה, שהיתה בעבר תחום דתי מובהק אך הופקעה מן האל ושליחיו לטובת הרופא המודרני.

ישי רוזן צבי: העת המודרנית אמנם הביאה לניתוקו של הקשר המסורתי בין האל לטבע, אבל מעניין לראות שהכמיהה לביטול התלות בטבע ובאל אף היא מסורתית, וניתן לזהות אותה כבר בספרות העתיקה.

אפשר להדגים זאת באמצעות חג הסוכות כפי שהוא מופיע בעולמם של התנאים. מצד אחד, סוכות הוא חג המשקף יותר מכל את התפיסה המקראית לפיה גשם הוא מרכיב מרכזי ביחסי האל והאדם. חז"ל רואים במצוות החג צדדים שונים של פולחן מרכזי אחד, שמטרתו היא הורדת הגשמים. הם קובעים שבסוכות נידון העולם כל שנה על המים וקושרים את טעם מצוות נטילת ארבעה מינים לעובדה כי אלו צמחים הגדלים על מים. אפילו הסוכה, שבמקורה קשורה לאסיף התבואה של השנה שעברה, נתפסת אצלם כחלק מ"פולחן המים" לקראת השנה החדשה. הדבר עולה מן המשל המובא במשנה, לפיו גשמים שיורדים על הסוכה בחג דומים לסיטואציה בה מלך, שעבדו מבקש למזוג לו את הכוס, שופך את המים על פני העבד בתרעומת. במשל, המלך משתמש באותם המים שבהם מבקש העבד לשרת אותו כדי להשפילו, ולפיכך הנמשל ברור: האל, שהוא המלך, מטיח עלינו מים משמים ופוגע בסוכה כי הוא אינו חפץ במזיגת המים שלנו, כלומר בפולחן המים שאנחנו עורכים בחג. לא לשווא מוסיף התלמוד ומפרש את התנהגות המלך במשל: "אמר לו אי אפשי [=איני רוצה] לא בך ולא בשימושך".

אבל מעל אלה עומד כמובן ניסוך המים בסוכות, שהוא למעשה קורבן של מים שמטרתו היא להוריד גשמים, כדבריו המפורשים של ר' עקיבא: "הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים" (תוספתא סוכה, ג,יח).

עם זאת, אפשר למצוא במקורות גם תפיסה אחרת, הפוכה, כמעט מתריסה. כשהתוספתא מתארת כיצד במהלך טקס ניסוך המים נכנסת התהלוכה מנחל קדרון אל המקדש דרך "שער המים", היא מציינת שני פירושים לשמו של השער. הראשון הוא הברור מאליו – שמו של השער נובע מכך שדרכו מכניסים למקדש את המים לקיום מצוות ניסוך המים. התשובה השנייה והמרתקת היא שהשער נקרא כך משום שממנו המים "עתידים להיות יוצאים". מיד אחר כך מצוטט חזונו של יחזקאל הנביא, המתאר כיצד לעתיד לבוא ייצא מעיין ממקום המזבח וישקה במימיו את הארץ כולה עד ש"כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים" (יחזקאל מז, יב). למעשה, זהו חזון המתאר את ארץ ישראל כארץ מצרים – כמקום שאינו תלוי בגשמים אלא מושקה באופן תדיר ממקור מים חיים. את החזון הזה מציבה התוספתא בלב תיאור ניסוך המים כדי לרמוז לנו שלצד ראיית חג הסוכות כחג בו מתפללים על הגשם, ניתן לראות בחג ובניסוך המים ריטואל שמטרתו להעלות את מי התהום, על מנת שישקו את ארץ ישראל באופן רציף, יהפכו אותה למעין ארץ מצרים שבמוקדה הנילוס וישברו את התלות שלה בגשמים. מכאן אנחנו לומדים שהשאיפה להתנתק מהתלות בגשם (ובמובן מסויים – באל) היא שאיפה אנושית ועתיקה מאוד.

כיצד מתמודדת היהדות המודרנית עם מימושו של החזון הזה, בעידן שבו באמת ניתק הקשר בין הטבע לבין האל והולכת ומתערערת הפנייה הנפשית הבסיסית של האדם כתלוי בחסדי הטבע ובחסדי האל?

ישי רוזן צבי: אני מרגיש שהצורך בהתאמה כזו אינו חזק כפי שאנחנו נוטים לחשוב. אנחנו אמנם נמצאים בעולם שבו הטכנולוגיה מאפשרת פתרונות מים שונים, אבל למעשה, באופן עמוק, השמים נשארו חידה סתומה עבור האדם. בני האדם תמיד יסתכלו מעלה בתקווה מעורבת בחשש לראות האם ירד גשם. זהו בוודאי המקרה לגבי חצי מאוכלוסיית העולם, שצורת החיים שלה היא חקלאית טרום-מודרנית. תרבויות שלמות באפריקה חוות את חוסר האונים העתיק של האדם מול הטבע והאל; הן בחרדה עצומה כי שנתיים או שלוש של בצורת פשוט יגרמו להכחדתן. למחצית זו של העולם קל מאוד להזדהות עם הנאמר בפרק יא בספר דברים.

אבל גם בכל הנוגע לציביליזציה המערבית, הרי  שהעמידה שלנו מול איתני הטבע היא המקום בו אנחנו מגלים שהמודרנה והטכנולוגיה הן קליפה דקה שעשויה להתפורר באחת ולהחזיר אותנו לאימה הבסיסית מפני עריצות הטבע. ב-2005 נהרגו כמעט אלפיים אמריקאים בהוריקן "קטרינה", ורק בחורף שעבר שותקה ניו-יורק, סמל העולם המערבי, בגלל סופה. למעשה, מי שגר במיאמי חושש כל שנה מחדש מסופת הוריקן שעשוייה להחריב את ביתו תוך שניות ספורות. המחשבה שאנחנו שולטים בטבע או במים מתגלה כהיבריס שאין לו על מה לסמוך. גם אם מנטרלים את ההקשר הדתי – בפליאה של האדם מול השמים ומול תהפוכות האקלים מתגלים אפסותו ואזלת ידו. במובן הזה, כוחה של הטכנולוגיה רב לה יותר בהרס וביצירת איומים חדשים (התחממות גלובלית, המסת קרחונים, זיהומי מקורות מים וכדומה) מאשר בביטול התלות באיתני הטבע.

רון מרגולין: אני סבור שבמידה רבה המודרנה דורשת מהאדם לחדש את אופן עמידתו מול האל ואת התפילות שלו, והדבר נכון בייחוד לגבי נושאים שהרלוונטיות שלהם התערערה בעקבות שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. כלי פורה ליצירת ההתחדשות הזו היא התחברות לחוויה הקיומית שעומדת מאחורי תפילה או בקשה מסויימת, והעברת הדגש לחוויה האנושית הזו.

הכמיהה לגשם נובעת מתוך מצוקה קיומית של אדם שרוצה לתכנן את עתידו בשלווה ומייחל שבריאותו ובריאות הקרובים אליו לא תפגע; האדם המודרני מבקש אף הוא יציבות בחייו – יציבות כלכלית, בטחונית ואישית. מאחורי הרצונות הללו, העתיקים והחדשים, עומדים רגשות ותחושות קיומיות המשותפות למצב האנושי באשר הוא: חוסר וודאות, חשש, פחד, וכנגדם, במקרים אחרים חש האדם שמחה, אושר, סיפוק. תפילות ופסוקים רבים, בייחוד מספר תהילים, עשויים להוות תשתית טקסטואלית לתפילות כאלו, המכוונות לרגש האנושי הקיומי. פסוק כמו "ה' אורי וישעי" עשוי לדבר לאדם המודרני באותה מידה שבה הוא דיבר לאדם המקראי, למרות שינוי הנסיבות העצום. לדעתי סידור התפילה צריך להשתנות ולכלול יותר ויותר תפילות כאלו.

אבל גם מי שמעוניין לשמור על הטקסטים והתפילות הקיימים כיום בסידור ובפולחן יכול לנתב אותם לכיוונים כאלו באמצעות תהליך סימבוליזציה של הטקסט. כך, למשל, הגשם אותו מבקש האדם יכול לסמל שפע – גשמי או רוחני – כבקשה להתחדשות. למעשה, זהו תהליך פרשני טבעי; אני מניח שרבים מהאנשים הדבקים כיום בנוסח התפילה המסורתית על תחיית המתים מתכוונים למילים באופן סימבולי – כבקשה על תחייתה של הנפש. אין סיבה לדבוק בפרשנות המילולית של הטקסטים שבסידור.

בכיוונים דומים צעדו חלק מהוגי החסידות, שדרשו מחדש את מילות התורה והתפילה והעבירו אותן לעולמו הפנימי של האדם.

רון מרגולין: זו אכן דרך שהחסידות פיתחה באופן משמעותי. בהגות החסידית הדבר קשור גם לכלי פרשני נוסף לתפילה, המכונה "תפילה צורך גבוה". מקורו של המושג הוא בקבלה, שם התפרשה התפילה לא כבקשה של האדם מן האל אלא במסגרת מה שמכונה במחקר "תיאורגיה" – השפעה של האדם על העולמות האלוהיים; התפילה נתפסה כמחזקת ומקיימת את האלוהות. כמו בהרבה מקרים אחרים, בחסידות קיבל המושג פרשנות מעט אחרת, שהסיטה את המוקד מהאלוהות לחיי האדם עצמו. אפשר לחבר את המובן החסידי של "תפילה צורך גבוה" יחד עם רעיונות שפיתח הפילוסוף האנס יונס, ולומר שראוי לה לתפילה בעולם המודרני לעסוק בעיקר בדאגה לקיומם והישרדותם של המימדים הרוחניים בחיים. תפילה שכזו תבקש לשמר ולהגן על מימדי הנפש, הרוח או האלוהות בחיי היומיום של האדם, כנגד הכוחות החזקים הפוגעים בהם: השגרה,  דאגות הפרנסה, העיסוק בשרידות הפיזית, ועוד. זה בעיני המודל המוצלח ביותר שעשוי לחדש את התפילות שטעמן המקורי איבד מן הרלוונטיות שלו – הפיכתן לכלי להעצמת המימדים הרוחניים באדם, לחיזוק של מקור הכח הפנימי שלו.

מרתק לראות, אגב, שהאפשרות הפרשנית הזו עולה במסורות החסידיות המוקדמות, ושכבר אז, בעולם הקדם-טכנולוגי של המאה ה-18, חשו החסידים צורך לחדש את התפילה ולהעניק לה מימדי קיום אחרים, עמוקים יותר. מרתק ומאכזב לא פחות לראות כמה המהלך הפרשני-תיאולוגי הזה, הנמצא מן המוכן בתוך עולם ההגות המסורתי, כמעט ואינו מנוצל כיום. העולם המסורתי חוֹוה שבר גדול בכל הנוגע לתפילה, אך במקום להתמודד עמו באמצעות ההגות החסידית על התפילה, הוא ממשיך לשחק במגרש הקודם ולהעמיד פנים כאילו האדם המתפלל  היום דומה לזה שבתקופת חז"ל או בימי הביניים. להערכתי גם בעולמות של ההתחדשות הדתית הלא-אורתודוכסית בהם יש מודעות ורצון לשינוי נוסח התפילה – בזרמים הליברליים, בבתי התפילה החילוניים, ועוד – אופן התפילה הזה, שמוצע על-ידי החסידות כבר מאתיים שנים, אינו תופס את  המקום המשמעותי שהוא יכול היה לתפוס.

פרופ' ישי רוזן צבי מלמד בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל-אביב והינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

פרופ' רון מרגולין מלמד בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב והינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

תפילה
מקרא
סוכות
קבלה
ישראל
יהדות עדכנית
גשם
התפלה
בצורת
ישי רוזן צבי
רון מרגולין
חקלאות
שער המים
יחזקאל
טבע
טכנולוגיה
על הגשם, המים והאל
מערכת על דעת הקהל
מערכת על דעת הקהל

הקמפיין החדש לחסכון במים מבקש להעביר את המסר כי למרות התפלת מי הים, שתספק בעתיד נתח מכריע מתצרוכת המים הישראלית, אנו עדיין מושפעים מן הבצורת המתמשכת וזקוקים לגשם. עם פתיחתה של עונת הגשמים, שוחחנו עם פרופ' ישי רוזן צבי ועם פרופ' רון מרגולין על מקומם המרכזי של הגשם והתפילה לגשם בעולם היהודי, ועל השפעתן של המודרנה והטכנולוגיה על התלות בגשמים

אולי כדי להבין את מקומם של הגשם ושל התפילה על הגשם בעולם היהודי כדאי להתחיל מן המקרא, שם נדמה שיש לגשם משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר ההיבט האקלימי והחקלאי שלו.

ישי רוזן צבי: אכן, התובנה הבסיסית ביותר לגבי משמעותו של הגשם במקרא היא שבתפיסה המקראית הגשם שייך הרבה יותר לעולם המטאפיזיקה והתיאולוגיה מאשר לפיזיקה ולטבע. הגשם הוא נייר לקמוס לטיב הקשר עם האל, ובו בעת ביטוי מובהק להשגחת האל. המופע החד והברור ביותר של תפיסה זו נמצא בפרק ו' בספר דברים, בפסוקים המתארים את ייחודה ומעלתה של ארץ ישראל דווקא בזיקה לאופיה המטאורולוגי. הכתוב מנגיד בין מצרים, בה הנילוס מאפשר השקייה תמידית, לבין ארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּה ּמֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יא-יב). כלומר, הסיבה שבגללה מביא האל את עם ישראל לארץ ישראל היא התלות באל שתיווצר דווקא במקום זה, באמצעות הצורך בגשם. אכן, מיד בהמשך מופיעים הפסוקים המפורסמים מפרשיית "והיה אם שמוע" הקובעים שאם העם ילך בדרך הנכונה הגשם ירד בעתו, ואם לא – הוא יסבול מבצורת שתכלה אותו.

חז"ל ירשו את התפיסה הזו מן המקרא והמשיכו לפתח אותה. הגשם נתפס בעיניהם לא כחלק מן הטבע ה"רגיל" אלא כאחד ההיבטים של הקשר עם האל. התפיסה הבסיסית הזו שוזרת את מסכת תענית, ומופיעה בבהירות בכמה אמירות חז"ליות כגון הקביעה כי "שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח" – מפתח הלידה, הגשמים ותחיית המתים (בבלי תענית, דף ב ע"א). כלומר, אלו תחומים שהאל אחראי עליהם ישירות, ואינם מסורים לאדם או לטבע; לירידת הגשם או לעצירתם יש משמעות תיאולוגית, והם תמיד פועל יוצא של החלטת האל. גם במשנה בסוף מסכת ברכות מופיע הגשם לצד הבשורות הטובות והשמועות הרעות עליהן מברכים "הטוב והמטיב", ולא כחלק מתופעות הטבע עליהן מברכים "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

כלומר, הגשם אינו קשור לטבע אלא לסדר המוסרי ולהשגחת האל.

האם היום, בעקבות המעבר למשק מים מודרני ובעיקר בעקבות ההצלחה הטכנולוגית לבסס את תצרוכת המים על התפלת מי ים, פג תוקפה של התפיסה המקראית-חז"לית הזו?

רון מרגולין: זה בהחלט משנה את התמונה, אבל זהו שינוי נקודתי שצריך להסתכל עליו מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. דברי חז"ל על שלושת המפתחות שלא נמסרו בידי אדם הם דרך טובה להמחיש את ההקשר הכללי; הלא גם מפתח הלידה, שלפי חז"ל שייך לאל בלבד, הולך ומתפרק מההיבט התיאולוגי-מטאפיזי שלו. ההריון והלידה, ומנגד – העקרות והתפילה על העקרות, תופסים מקום עצום במקרא, ואולי הם אפילו יותר תשתיתיים מנושא הגשם. והנה, המהפכה הרפואית והטכנולוגית פותרת את בעיות העקרות בדרכים שונות ומופלאות, צעד צעד, והתודעה הדתית חייבת לעבור שינוי בהתאם. עקרותן של האמהות, תפילת חנה ועוד – הם מוטיבים עמוקים ויסודיים ביותר ביהדות, ואילו היום, בזכות הטכנולוגיה, העקרות אינה חלק ממציאות החיים של רוב רובן של הנשים.

יש אינספור דוגמאות לתהליך הזה ואולי אזכיר אחד נוספת, מיוחדת – מצוות  ברכת הלבנה. הרגישות למחזור הלבנה כבר לא קיימת בחברה העירונית המודרנית, שמוארת באופן מלאכותי; היכולת להזדהות עם השמחה וההתלהבות מהארת הלבנה, ויותר מכך מההיבט המשיחי שמלווה להארה זו – כל אלו כהו אצלנו.

במובן הזה, מתקני ההתפלה והשינוי הצפוי במשק המים הם כאמור רק נקודת ציון, אולי משמעותית, בתהליך ארוך שבו הטכנולוגיה הולכת ושוחקת את ההנחה כי הטבע תלוי באל באופן מוחלט. הזיהוי בין האל לטבע הוא יסוד מרכזי בעולם הדתי בכלל והיהודי בפרט. הוא מתחיל במקרא, עובר לחז"ל, לפילוסופיה של ימי הביניים ואפילו לשפינוזה המזהה בדרכו את הטבע עם האל; גם חוקר כמו ניוטון עוד יכל להסביר לעצמו במאה ה-17 שחוקי הפיזיקה הם למעשה גילוי מסויים של האל. אבל כאמור, הקשר הישיר הזה הולך ונשבר עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע: הטכנולוגיה המודרנית מספקת לאדם אמצעים מוצלחים יותר להתערבות ישירה בטבע, ובמקביל מגביר הידע המדעי את תחושת המקריות שבטבע ומנתק את הקשר שבין האתיקה והמוסר האנושיים לבין מאורעות הטבע. התחום המובהק ביותר בהקשר זה הוא הרפואה, שהיתה בעבר תחום דתי מובהק אך הופקעה מן האל ושליחיו לטובת הרופא המודרני.

ישי רוזן צבי: העת המודרנית אמנם הביאה לניתוקו של הקשר המסורתי בין האל לטבע, אבל מעניין לראות שהכמיהה לביטול התלות בטבע ובאל אף היא מסורתית, וניתן לזהות אותה כבר בספרות העתיקה.

אפשר להדגים זאת באמצעות חג הסוכות כפי שהוא מופיע בעולמם של התנאים. מצד אחד, סוכות הוא חג המשקף יותר מכל את התפיסה המקראית לפיה גשם הוא מרכיב מרכזי ביחסי האל והאדם. חז"ל רואים במצוות החג צדדים שונים של פולחן מרכזי אחד, שמטרתו היא הורדת הגשמים. הם קובעים שבסוכות נידון העולם כל שנה על המים וקושרים את טעם מצוות נטילת ארבעה מינים לעובדה כי אלו צמחים הגדלים על מים. אפילו הסוכה, שבמקורה קשורה לאסיף התבואה של השנה שעברה, נתפסת אצלם כחלק מ"פולחן המים" לקראת השנה החדשה. הדבר עולה מן המשל המובא במשנה, לפיו גשמים שיורדים על הסוכה בחג דומים לסיטואציה בה מלך, שעבדו מבקש למזוג לו את הכוס, שופך את המים על פני העבד בתרעומת. במשל, המלך משתמש באותם המים שבהם מבקש העבד לשרת אותו כדי להשפילו, ולפיכך הנמשל ברור: האל, שהוא המלך, מטיח עלינו מים משמים ופוגע בסוכה כי הוא אינו חפץ במזיגת המים שלנו, כלומר בפולחן המים שאנחנו עורכים בחג. לא לשווא מוסיף התלמוד ומפרש את התנהגות המלך במשל: "אמר לו אי אפשי [=איני רוצה] לא בך ולא בשימושך".

אבל מעל אלה עומד כמובן ניסוך המים בסוכות, שהוא למעשה קורבן של מים שמטרתו היא להוריד גשמים, כדבריו המפורשים של ר' עקיבא: "הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים" (תוספתא סוכה, ג,יח).

עם זאת, אפשר למצוא במקורות גם תפיסה אחרת, הפוכה, כמעט מתריסה. כשהתוספתא מתארת כיצד במהלך טקס ניסוך המים נכנסת התהלוכה מנחל קדרון אל המקדש דרך "שער המים", היא מציינת שני פירושים לשמו של השער. הראשון הוא הברור מאליו – שמו של השער נובע מכך שדרכו מכניסים למקדש את המים לקיום מצוות ניסוך המים. התשובה השנייה והמרתקת היא שהשער נקרא כך משום שממנו המים "עתידים להיות יוצאים". מיד אחר כך מצוטט חזונו של יחזקאל הנביא, המתאר כיצד לעתיד לבוא ייצא מעיין ממקום המזבח וישקה במימיו את הארץ כולה עד ש"כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים" (יחזקאל מז, יב). למעשה, זהו חזון המתאר את ארץ ישראל כארץ מצרים – כמקום שאינו תלוי בגשמים אלא מושקה באופן תדיר ממקור מים חיים. את החזון הזה מציבה התוספתא בלב תיאור ניסוך המים כדי לרמוז לנו שלצד ראיית חג הסוכות כחג בו מתפללים על הגשם, ניתן לראות בחג ובניסוך המים ריטואל שמטרתו להעלות את מי התהום, על מנת שישקו את ארץ ישראל באופן רציף, יהפכו אותה למעין ארץ מצרים שבמוקדה הנילוס וישברו את התלות שלה בגשמים. מכאן אנחנו לומדים שהשאיפה להתנתק מהתלות בגשם (ובמובן מסויים – באל) היא שאיפה אנושית ועתיקה מאוד.

כיצד מתמודדת היהדות המודרנית עם מימושו של החזון הזה, בעידן שבו באמת ניתק הקשר בין הטבע לבין האל והולכת ומתערערת הפנייה הנפשית הבסיסית של האדם כתלוי בחסדי הטבע ובחסדי האל?

ישי רוזן צבי: אני מרגיש שהצורך בהתאמה כזו אינו חזק כפי שאנחנו נוטים לחשוב. אנחנו אמנם נמצאים בעולם שבו הטכנולוגיה מאפשרת פתרונות מים שונים, אבל למעשה, באופן עמוק, השמים נשארו חידה סתומה עבור האדם. בני האדם תמיד יסתכלו מעלה בתקווה מעורבת בחשש לראות האם ירד גשם. זהו בוודאי המקרה לגבי חצי מאוכלוסיית העולם, שצורת החיים שלה היא חקלאית טרום-מודרנית. תרבויות שלמות באפריקה חוות את חוסר האונים העתיק של האדם מול הטבע והאל; הן בחרדה עצומה כי שנתיים או שלוש של בצורת פשוט יגרמו להכחדתן. למחצית זו של העולם קל מאוד להזדהות עם הנאמר בפרק יא בספר דברים.

אבל גם בכל הנוגע לציביליזציה המערבית, הרי  שהעמידה שלנו מול איתני הטבע היא המקום בו אנחנו מגלים שהמודרנה והטכנולוגיה הן קליפה דקה שעשויה להתפורר באחת ולהחזיר אותנו לאימה הבסיסית מפני עריצות הטבע. ב-2005 נהרגו כמעט אלפיים אמריקאים בהוריקן "קטרינה", ורק בחורף שעבר שותקה ניו-יורק, סמל העולם המערבי, בגלל סופה. למעשה, מי שגר במיאמי חושש כל שנה מחדש מסופת הוריקן שעשוייה להחריב את ביתו תוך שניות ספורות. המחשבה שאנחנו שולטים בטבע או במים מתגלה כהיבריס שאין לו על מה לסמוך. גם אם מנטרלים את ההקשר הדתי – בפליאה של האדם מול השמים ומול תהפוכות האקלים מתגלים אפסותו ואזלת ידו. במובן הזה, כוחה של הטכנולוגיה רב לה יותר בהרס וביצירת איומים חדשים (התחממות גלובלית, המסת קרחונים, זיהומי מקורות מים וכדומה) מאשר בביטול התלות באיתני הטבע.

רון מרגולין: אני סבור שבמידה רבה המודרנה דורשת מהאדם לחדש את אופן עמידתו מול האל ואת התפילות שלו, והדבר נכון בייחוד לגבי נושאים שהרלוונטיות שלהם התערערה בעקבות שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. כלי פורה ליצירת ההתחדשות הזו היא התחברות לחוויה הקיומית שעומדת מאחורי תפילה או בקשה מסויימת, והעברת הדגש לחוויה האנושית הזו.

הכמיהה לגשם נובעת מתוך מצוקה קיומית של אדם שרוצה לתכנן את עתידו בשלווה ומייחל שבריאותו ובריאות הקרובים אליו לא תפגע; האדם המודרני מבקש אף הוא יציבות בחייו – יציבות כלכלית, בטחונית ואישית. מאחורי הרצונות הללו, העתיקים והחדשים, עומדים רגשות ותחושות קיומיות המשותפות למצב האנושי באשר הוא: חוסר וודאות, חשש, פחד, וכנגדם, במקרים אחרים חש האדם שמחה, אושר, סיפוק. תפילות ופסוקים רבים, בייחוד מספר תהילים, עשויים להוות תשתית טקסטואלית לתפילות כאלו, המכוונות לרגש האנושי הקיומי. פסוק כמו "ה' אורי וישעי" עשוי לדבר לאדם המודרני באותה מידה שבה הוא דיבר לאדם המקראי, למרות שינוי הנסיבות העצום. לדעתי סידור התפילה צריך להשתנות ולכלול יותר ויותר תפילות כאלו.

אבל גם מי שמעוניין לשמור על הטקסטים והתפילות הקיימים כיום בסידור ובפולחן יכול לנתב אותם לכיוונים כאלו באמצעות תהליך סימבוליזציה של הטקסט. כך, למשל, הגשם אותו מבקש האדם יכול לסמל שפע – גשמי או רוחני – כבקשה להתחדשות. למעשה, זהו תהליך פרשני טבעי; אני מניח שרבים מהאנשים הדבקים כיום בנוסח התפילה המסורתית על תחיית המתים מתכוונים למילים באופן סימבולי – כבקשה על תחייתה של הנפש. אין סיבה לדבוק בפרשנות המילולית של הטקסטים שבסידור.

בכיוונים דומים צעדו חלק מהוגי החסידות, שדרשו מחדש את מילות התורה והתפילה והעבירו אותן לעולמו הפנימי של האדם.

רון מרגולין: זו אכן דרך שהחסידות פיתחה באופן משמעותי. בהגות החסידית הדבר קשור גם לכלי פרשני נוסף לתפילה, המכונה "תפילה צורך גבוה". מקורו של המושג הוא בקבלה, שם התפרשה התפילה לא כבקשה של האדם מן האל אלא במסגרת מה שמכונה במחקר "תיאורגיה" – השפעה של האדם על העולמות האלוהיים; התפילה נתפסה כמחזקת ומקיימת את האלוהות. כמו בהרבה מקרים אחרים, בחסידות קיבל המושג פרשנות מעט אחרת, שהסיטה את המוקד מהאלוהות לחיי האדם עצמו. אפשר לחבר את המובן החסידי של "תפילה צורך גבוה" יחד עם רעיונות שפיתח הפילוסוף האנס יונס, ולומר שראוי לה לתפילה בעולם המודרני לעסוק בעיקר בדאגה לקיומם והישרדותם של המימדים הרוחניים בחיים. תפילה שכזו תבקש לשמר ולהגן על מימדי הנפש, הרוח או האלוהות בחיי היומיום של האדם, כנגד הכוחות החזקים הפוגעים בהם: השגרה,  דאגות הפרנסה, העיסוק בשרידות הפיזית, ועוד. זה בעיני המודל המוצלח ביותר שעשוי לחדש את התפילות שטעמן המקורי איבד מן הרלוונטיות שלו – הפיכתן לכלי להעצמת המימדים הרוחניים באדם, לחיזוק של מקור הכח הפנימי שלו.

מרתק לראות, אגב, שהאפשרות הפרשנית הזו עולה במסורות החסידיות המוקדמות, ושכבר אז, בעולם הקדם-טכנולוגי של המאה ה-18, חשו החסידים צורך לחדש את התפילה ולהעניק לה מימדי קיום אחרים, עמוקים יותר. מרתק ומאכזב לא פחות לראות כמה המהלך הפרשני-תיאולוגי הזה, הנמצא מן המוכן בתוך עולם ההגות המסורתי, כמעט ואינו מנוצל כיום. העולם המסורתי חוֹוה שבר גדול בכל הנוגע לתפילה, אך במקום להתמודד עמו באמצעות ההגות החסידית על התפילה, הוא ממשיך לשחק במגרש הקודם ולהעמיד פנים כאילו האדם המתפלל  היום דומה לזה שבתקופת חז"ל או בימי הביניים. להערכתי גם בעולמות של ההתחדשות הדתית הלא-אורתודוכסית בהם יש מודעות ורצון לשינוי נוסח התפילה – בזרמים הליברליים, בבתי התפילה החילוניים, ועוד – אופן התפילה הזה, שמוצע על-ידי החסידות כבר מאתיים שנים, אינו תופס את  המקום המשמעותי שהוא יכול היה לתפוס.

פרופ' ישי רוזן צבי מלמד בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל-אביב והינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

פרופ' רון מרגולין מלמד בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב והינו עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות