אמוץ עשהאל
אמוץ עשהאל הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, הפרשן הבכיר של הג'רוזלם פוסט, ועורך בכיר בג'רוזלם רפורט.
היהודים לאן
היהודים לאן שנאת ישראל: מה קרה להבטחה של הרצל?
אמוץ עשהאל
ח' אלול תשע"ט

המדינה היהודית, שהקמתה היתה אמורה למגר את האנטישמיות, הפכה לאובססיה של האנטישמיות החדשה. "היהודים לאן": מאמר רביעי בסדרה

היה זה המשך המלחמה באמצעים אחרים. מתוסכלים מכשלון תוכניתם המקורית – להעביר לשורותיהם את העם היהודי – פנו אבות הנצרות הקדומה להכפיש את היהודים ולהשמיץ את אמונתם.

המאמץ הצליח מעל ומעבר למה שמחולליו יכולים היו לדמיין. המלחמה הרב-זרועית שהם הציתו חצתה יבשות ושרדה עידנים תוך שרתמה מחוקקים, הוגים, סופרים, מחזאים, ציירים, פסלים, מלכים, אספסוף נבער וצבאות אימפריאליים שביחד דנו מיליונים לנידוי חברתי, לאפלייה משפטית, לדלות כלכלית, ולרצח המוני. אמת, המתקפה ההיסטורית על העם היהודי, זו שנוהלה על ידי ממשלות, הגיעה לקיצה, כפי שנוכחנו במאמר השני בסדרה זו; אבל השנאה שהניעה אותה חיה וקיימת, תוך שהיא מתאימה את עצמה להשתנוּת הזמנים, או כפי שאבחן זאת גדול ההיסטוריונים הישראלים, יעקב טלמון: מדינת היהודים היתה ליהודי בין המדינות.

רצח האופי של היהודים פרץ מתורכיה של ימינו.

מהעיר תרסוס שבדרום מזרח אנטוליה יצא פאולוס בהאשמה לפיה "היהודים ... הרגו את האדון ישוע ... ואינם טובים בעיני אלוהים" והם אף "מתקוממים לכל אדם" (אגרת אל התסלוניקים א, 2:15). בקצה השני של אותו חצי אי, בעיר סרדיס, זעק הבישוף מליטו (נפטר 180 לספירה) את ההאשמה הרת הגורל "אלוהים נרצח! מלך ישראל נרצח ביד ישראלית!" ועל גדות אגם איזניק הפסטורלי, דרומית לאיסטנבול של ימינו, המליץ הקיסר קונסנטינוס בשנת 325 "שלא יהא לנו דבר משותף עם העם הדוחה הזה", תוך שהוא מנחה מאתיים וחמישים בישופים, שהתכנסו בעיר ניקאה לוועידה תיאולוגית מכוננת, לאסור לחוג את חג הפסחא הנוצרי בחפיפה עם חג הפסח היהודי. על רקע העוינות הגוברת הזו השתחרר מאחרוני כבליו דמיון המעלילים, שאחד מהם, בישוף קונסטנטינופול יוחנן כריסוסטומוס (349-407), טען כי "היהודים מקריבים את ילדיהם לשטן!" וכי "בית הכנסת הוא בית בושת!". ושהיהודים הם "בדרגה של העז והחזיר שטופי התאווה", ולמי שעוד הטיל בכך ספק הוסיף: "אני שונא את היהודים!"

תחזיות רבות של הרצל התממשו, כידוע, אבל זו התבדתה, ובגדול

ההקשר הגיאוגרפי של התסיסה הזו חשוב, משום שהיא התרחשה דווקא באזור בו פרח מיעוט יהודי גדול שחי במגע יומיומי עם רוב לא-יהודי. כך, למשל, בעצם הימים בהם הדהדה בסרדיס האשמת היהודים ברצח האל, שגשגה שם קהילה יהודית שהיתה גדולה ומוצקה עד כדי כך שהיא בנתה בית כנסת מפואר שהיה ארוך יותר ממגרש כדורגל והכיל אלף מתפללים שהצטופפו תחת 18 נברשות נחושת על רצפת שיש משובצת פסיפסים.

האטרקציה הזו – בית הכנסת הגדול בעולם ערב השתלטות הנצרות על רומא – היוותה עבור מטיפים נוצרים מפגע שיווקי, משום שהיא אילצה אותם להסביר מדוע היהודים בכלל, ויהודי סרדיס בפרט, דחו את הנצרות.

התשתית החברתית הזו היא שעמדה לנגד עיניו של תיאודור הרצל כאשר הוא הבטיח, בפסקאות המסיימות של מדינת היהודים: "כשאך נתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו תידום האנטישמיות בכל אתר, ולאלתר".

תחזיות רבות של הרצל התממשו, כידוע, אבל זו התבדתה, ובגדול. שבעים שנה לאחר הקמת מדינת היהודים, ולמעלה מ-120 שנים מאז התכנס הקונגרס הציוני הראשון, המדינה שהיתה אמורה להוריד את האנטישמיות מעל במת ההיסטוריה, הפכה למוקד, לתירוץ ולאובססיה שלה. איך זה קרה, ומה זה אומר לגבי עתיד היהודים?

ההיגיון של הרצל היה צרוף.

האנטישמיות, לפי הנחתו, הצריכה מפגש בין רוב לא יהודי לבין מיעוט יהודי מוצק, נבדל ופגיע כמו, למשל, זה שפרח באנטוליה הרומאית. ממילא, לאחר שהיהודים ישובו לארצם, יחדלו להיות מיעוט, ישובו למשול בעצמם וינרמלו את הקיום הפוליטי היהודי – השנאה כלפיהם תהפוך לבלתי רלוונטית ותיעלם.  

ההבטחה הנכזבת הזו מעוררת למחשבה בייחוד בהתחשב בחדות בה ניבא הרצל התפתחויות אחרות, כמו מועד הקמת המדינה, ובבהירות בה התריע מפני האסון הקרב באירופה. "האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה? האם תהיה זו החרמה מכוח ריאקציה מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות הללו ביחד, ועוד אחרות" כתב. אותו הרצל שראה בצלילות שכזו את איום האנטישמיות, לא הבין את כושר ההתמדה וההסתגלות שלה. בפועל, האנטישמיות ביצעה שיבה מפוארת, תוך שהיא הופכת את היהודי החדש לממשיכו של אותו השטן שעד אתמול גילם היהודי הישן.

אותו הרצל שראה בצלילות שכזו את איום האנטישמיות, לא הבין את כושר ההתמדה וההסתגלות שלה

למרות זאת, לקח לרוב הישראלים למעלה מחמישים שנים לעמוד על חומרת המתקפה עליהם. התרדמת הזו ניזונה מאירועים באירופה הנוצרית שהישראלים זיהו, אבל גימדו, והיא התאפשרה על ידי אירועים הרי גורל במזרח התיכון המוסלמי, שרוב הישראלים כלל לא זיהו.

באירופה, הכנסיה הקתולית פנתה לנסיגה היסטורית ממורשתם של קונסטנטינוס, מליטו ופאולוס. התהליך הדרמטי הזה החל ב-1965 עם נטישת הוותיקן את האשמת העם היהודי ברצח ישו, ובגינוי האנטישמיות "בכל עת על ידי כל אחד". הנסיגה שהחלה אז הבשילה, בהדרגה אך בעקביות, עד שבשנת 1993 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין הכס הקדוש למדינת היהודים.

בישראל עקבו אחר התהליך הזה ברגשות מעורבים. רבים ראו בו טנגו בין בישופים רדופי אשמה לבין רבנים אמריקנים תמימים, שבעצם יצאו לבצר את עתיד הפזורה בעידן המדינה היהודית. תפקידה של יהדות ארה"ב בשינוי הכיוון הקתולי, והחיבוק האמיץ לו זכו החשמנים הרפורמיסטים מצד אישים כמו הרב אברהם יהושע השל נתפסו בארץ לא כחלק מהמאבק על מקומה של ישראל בין האומות, אלא כחלק מהמאמץ של יהודי הפזורה להתקבל על ידי שכניהם. אשר לאנטישמיות, היא היתה עבור רוב הישראלים מה שהיא היתה עבור הרצל: מחלה של הגלות. שנאת היהודים היתה בעיה של הפזורה משום שבעיני ישראלים היא העלתה אסוציאציות של קבר יהודי מחולל בשטרסבורג, חסיד בשטריימל מותקף ברחוב באנטוורפן, או רופא יהודי מפוטר בלנינגרד. אשר להחלטות של תיאולוגים קתולים, החשיבה הישראלית לגביהן היתה ברוח אימרתו המפורסמת של בן-גוריון בנאום יום העצמאות 1955: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים".

מעבר לריחוקם הנפשי מהקלחת התיאולוגית בוותיקן, רבים בישראל היו ספקנים לגבי כנות החזרה בתשובה הקתולית, כשהם מצביעים על הסירוב של הוותיקן, בשלב ההוא, להחליף שגרירים עם ישראל, סירוב שרבים קשרו לדבריו המאכזבים של האפיפיור פיוס העשירי להרצל ב-1904: "היהודים לא הכירו באדונינו, לכן איננו יכולים להכיר בעם היהודי".

גודל התמורה התחוור לציבור בישראל כאשר שגריר אפיפיורי הגיש את כתב האמנתו לנשיא עזר ויצמן, וביתר שאת עם ביקורו בארץ של יוחנן פאולוס השני בחורף 2000. המראה של אפיפיור עומד דום בעיניים עצומות לצלילי התקווה המנוגנת על ידי תזמורת צה"ל בנמל התעופה בן-גוריון, שקוע בהרהורים יחד עם מיליוני יהודים תוך שבאויר מנסרות שורות "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חפשי בארצנו" – היה לאפילוג מפעים לדברי קודמו של יוחנן פאולוס, 96 שנים לפני אותו רגע מהפנט. לאחר שסקר האפיפיור הקשיש משמר כבוד של חיילי צה"ל קודם שביקר את נשיא מדינת ישראל במשכנו; ולאחר שסר להתפלל עם יהודים ברחבת הכותל; ולאחר שלקינוח טיפס במדרגות היכל שלמה כדי לחלות את פניו של הרב הראשי של מדינת היהודים – קשה היה להימלט מתחושה של התגלות; תחושה שהאפיפיור הפולני השלים את גירוש הפחדים, השנאות והתסביכים האנטי-יהודיים לא רק של הקתולים, אלא של הנצרות כולה.

כזו היתה האופוריה של חורף 2000. היא החזיקה מעמד בקושי שנה.

פיגוע ההתאבדות בו נרצחו 15 אנשים במסעדת סבארו בירושלים היה בן שבועיים כאשר אזרחי ישראל ראו על מרקעי הטלוויזיה אלפי מפגינים משלל לאומים מניפים בדרבן, דרום אפריקה, כרזות אנטי-ישראליות, מונעים על ידי 3,000 ארגונים לא-ממשלתיים שהכריזו שישראל היא מדינת אפרטהייד המבצעת "באופן שיטתי ... רצח עם וטיהור אתני". כעת הישראלים הבינו.

חטיפתה של ועידת האו"ם נגד גזענות על ידי יורשי האנטישמיות הכנסייתית; כמו גם הצווחנות, הניראות, והאבסורדיות של עלילות דרבן נגד ישראל, ומעל הכל העיתוי שלהן – עיצומה של מתקפת המתאבדים שכל תינוק ישראלי היווה עבורה מטרה – הולידו את התחושה שהשנאה הלא-רציונלית ממנה ברחו הוגי הציונות רדפה את מגשימיה והשיגה אותם בארצם.  

המודעות הזו היתה חדשה, אבל השנאה שבסתיו 2001 פרצה לעין כל היתה בשלב ההוא כבר בת למעלה מחמישים שנים. פוליטיקאים, עיתונאים, ואנשי דת ערביים תיארו את הישראלים כבר בתחילת שנות ה-50 כשותי דם, מרעילי בארות, ורוצחים למען טקסי דת. האשמות הזויות, כמו זו שייחסה את תורת האבולוציה לדרווין "היהודי", או זו שטענה שאל קפונה היה ישראלי, או אחרת לפיה רוצחי הנשיאים קנדי, לינקולן ומקינלי היו יהודים, או זו שטענה שההפלה המלאכותית היא מזימה יהודית שנועדה להפחית את אוכלוסיית העולם הלא-יהודית – היו לדבר של שגרה בתקשורת הערבית, כפי שהראה ההיסטוריון ברנרד לואיס במחקרו Semites and Anti-Semites (1986).

החידק שקודם לכן תקף את הנצרות פשט כעת על מחוזות האיסלם. ב-1951 תורגם לערבית גדול החיבורים האנטישמיים, הפרוטוקולים של זקני ציון, שזכה אחר כך לאינספור מהדורות נוספות. פייסל מלך סעודיה, שנהג להעניק את הספר כשי לאורחיו, אמר – וככל הנראה האמין – שהיהודים קשרו קשר להשתלט על העולם, שהם רוצחים ילדים מוסלמים, ושהם זממו את מסעי הצלב.

מאורעות מאוחרים יותר הוכיחו שאמירות אלו ורבות אחרות כמותן לא היו אנקדוטות, אבל הישראלים, המשוכנעים שלא חשוב מה אומרים "הגויים" ושהאנטישמיות היא בעיה של הפזורה – התעלמו מהן. כך קרה שמעטים בישראל נתנו את הדעת לתגובה הערבית להחלטות הוותיקן ב-1965, תגובה שהיתה מופלאה לא פחות מהנסיגה הנוצרית שאותה היא יצאה כעת לתקוף.

במכה, התכנסה ועידה של הליגה המוסלמית העולמית כדי לנזוף ב"קתולים" על שהם "משחיתים את הדוגמות שלהם ומתקנים את חוקיהם" בכך שהם מתירים "לחוג חשמנים המשתפים פעולה עם הציונות שפיתתה אותם, לשחק בדוגמות ולהרוס עקרונות דתיים שהשתמרו אלפיים שנה".

היתה זו, ככל הנראה, הפעם הראשונה בהיסטוריה בה דת אחת דרשה מדת אחרת לדבוק במי מעיקריה, שלא לדבר על כך שהיא עצמה כפרה באותו עיקר, משום שלפי הקוראן ישו כלל לא נרצח. למרות זאת, מאמץ ערבי שאפתני להמשיך מהמקום בו הפסיק הוותיקן – יצא בכך לדרכו.

השנאה שפעם הונעה על ידי תסכול נוצרי מהישרדות היהדות מונעת כעת על ידי תסכול ערבי מהצלחת הציונות

ההצהרה הדתית שיצאה ממכה הפכה מייד למאמץ דיפלומטי, כאשר הליגה הערבית קראה לשגרירי כל מדינות ערב "לקיים קשר רציף עם הבישופים והקרדינלים המשתתפים במועצה [האקומנית] ברומא, כדי להשכיל אותם לגבי הרקע הפוליטי שמאחורי התכנית היהודית הנידונה במועצה". התקשורת הערבית הצטרפה לקמפיין, למשל כאשר העתונאי הבכיר אניס מנצור תקף את הכנסייה הקתולית על אשר "כרתה שלום עם היהודים", שהרגו את ישו וקנדי.

מה שזרם בין המדרסות, מערכות העיתונים וטרקליני השגרירויות הגיע באופן טבעי גם למערכת החינוך. כך למשל, ספר הלימוד הסעודי לבתי ספר תיכוניים עיונים מהעולם המוסלמי קבע ש"ההשפעה היהודית חילחלה לעומק ארצות מערביות, ו[היהודים] השתלטו גם על כלכלות ומערכות תקשורת" (מצוטט באתר MEMRI, 8.12.2011). ספרי לימוד סוריים מלמדים ש"מסוכן לחיות עם יהודים או לידם", ושהיהודים מהווים "סכנה" המאיימת "להרוס ולהעלים את הערבים והעולם המוסלמי" (כך לפי סקירת המזרחן האמריקני ג'וש לנדס: Islamic Education in Syria: Undoing Secularism, 2003).

חינוך מסוג זה, בתיגבור קריקטורות עיתונאיות המאיירות את מנהיגי ישראל כפי שהאנטישמיות הקלאסית איירה את היהודי הישן וסדרות טלוויזיה פופולריות המציגות את חיילי צה"ל כרוצחים צמאי דם – עומדים בבסיס אמת פשוטה ומביכה: השנאה שפעם הונעה על ידי תסכול נוצרי מהישרדות היהדות מונעת כעת על ידי תסכול ערבי מהצלחת הציונות.  

גרוע מכך, העוינות שבמקור תססה בארצות ערב התפשטה אל מעבר להן: לאיראן של עלי חמנאי ("ישראל היא גידול סרטני שיש להסירו"; טוויטר 3.6.2018), לתורכיה של רספ ארדואן ("הברבריות של ישראל גרועה משל היטלר"; נאום בעיר אורדו, 24.7.2018), ולמלזיה של מהטיר מוחמד ("היהודים שולטים בעולם... הם המציאו את זכויות האדם ואת הדמוקרטיה כדי שלרדוף אותם ייראה לא נכון"; נאום בפוטראג'איה, 16.10.2003).

העלילה האנטי-ישראלית משכפלת את העלילה האנטי-יהודית לא רק בדמיון, ברטוריקה ובאמצעי התעמולה, אלא גם במניעים שלה. הנוצרים הקדומים לא ידעו איך להסביר שהמשיח מת ושבני עמו דוחים את אלוהותו; ממשלות ערב של שנות החמישים לא ידעו איך להסביר שההתקפה שלהם על מדינה ננסית ומרוששת הסתיימה בתבוסה. כך קרה שהאליטות הערביות, כמו הנוצרים הקדומים, יצאו לשנות את השיח – מכשלונות מנהיגיהם לאופיו של היריב. באותה הנימה, דמויות לא ערביות, כמו ארדואן ומהטיר מוחמד, יצאו להסיט את השיח ממה שהם רואים כתבוסה של הציוויליזיצה המוסלמית לתרבות המערב.

רבים מיהודי הפזורה אינם מצוידים להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עלילה אנטי-ישראלית, ואין להם את המוטיבציה ללמוד את העובדות

מובן שאת המניעים של האנטישמיות החדשה היה צריך להסתיר, ואת הרטוריקה שלה היה צריך לעדכן, כדי שניתן יהיה להפליג איתה אל מי שהשת רעה מעבר לעולם המוסלמי והטילה עליו צל בלתי נסבל: תרבות המערב. האנטישמיות הקלאסית ביצעה עידכונים כאלו היטב, כאשר נסעה מהדת אל יריבותיה החילוניות, והאנטישמיות החדשה בצעה עידכונים דומים באותם הזריזות והלהט.  

חלוץ ההעברה של שנאת ישראל מעברה הדתי אל עתידה החילוני היה הפילוסוף וולטר, מאבות הליברליזם המודרני, שכתב שהיהודים הם "נוודים עלי אדמות, שנואים על ידי אנשים... עם נבער וברברי". לאחר שנסעה בדרך זו מהדת אל הכפירה, הפליגה שנאת ישראל אל הלאומיות, שהובילה הוגה כמו ההיסטוריון הגרמני היינריך פון טרייטשקה לטעון שהיהודים הם "אלמנט זר שכבש יותר מדי מקום בחיים שלנו"; ומן הלאומיות המשיכה שנאת ישראל אל הסוציאליזם, שהנביא שלו קרל מרקס כתב שהכסף הוא האלוהים של היהודים; מן הסוציאליזם היא התקדמה אל הקפיטליזם, שאחד מסמליו, איל הרכב הנרי פורד, הזהיר שהיהודים "שולטים בהון העולמי" ושהם "שולטים באמצעות הזהב", ומן הקפיטליזם אל הגזענות, שהנביא שלה, יוסטון סטיוארט צ'מברליין, טען שהיהודים מתכוונים "לזהם את ההודו-אירופים בדם יהודי".

הכושר המרשים של האנטישמיות לרתום רעיונות מגוונים ואף סותרים כדי להפיץ את השנאה ליהודים – שירת, וממשיך לשרת, גם את השנאה למדינת ישראל.

נקודת המפנה בה הפליגה האנטישמיות החדשה אל מעבר לארצות האיסלם היתה מלחמת ששת הימים, ומובילי המעבר היו שרל דה-גול והאימפריה הסובייטית. לדה-גול היה נחוץ הסבר לבגידה המוסרית שלו ערב המלחמה עם הפרת חוזים חתומים למשלוחי נשק לישראל, דווקא כאשר בת בריתו היתה זקוקה להם יותר מאי פעם. לברה"מ, לעומת זאת, היה נחוץ הסבר לתבוסה שישראל הנחילה לממשלות שהסובייטים טיפחו, לצבאות שהם אימנו, ולכלי הנשק שהם ייצרו. ברה"מ השיקה מסע תקשורתי שנמשך עד סמוך למותה, ורתם במשך למעלה מעשרים שנה פובליציסטים, קריקטוריסטים, ומפיקי טלוויזיה להכפשה מתמשכת של ישראל כפשיסטית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית ומדכאת מיעוטים רצחנית. כך המשיכו הסובייטים מן המקום בו הפסיקו הצארים, שאף הם יצאו ללבות שנאה ליהודים כדי להסיט את תשומת לב ההמונים ממחדלי ממשלתם, שהובילה את כלכלת רוסיה לעברי פי פחת.

דה-גול, לעומתם, המשיך מן המקום בו הפסיק וולטר. "היהודים", אמר נשיא צרפת ל-900 עיתונאים ו-200 דיפלומטים, "הם עם אליטיסטי, שתלטן, ובוטח בעצמו", עם שלאחר שהתכנס במדינה משלו נעשה מסוגל "להפגין שאיפה כובשת" בעוד המדינה שלו הופכת "לוחמנית" וגרוע מכך, "נחושה להתפשט". יתרה מכך, ישראל נהנתה "מעזרה רחבה בכסף, השפעה, ותעמולה מחוגים יהודים באמריקה ובאירופה".

דברים אלו נאמרו בסתיו 67', כאשר מאבקה של ישראל עדיין היה לגיטימי בעיני ליברלים אירופיים, ואפילו מקור להשראה, עד כדי כך שהאשמותיו של דה-גול עוררו זעם ציבורי, כולל קריקטורה בלה-מונד בה נראה יהודי במדי אסיר מטפס על גדר תיל של מחנה ריכוז מתחת הכיתוב "שתלטן, בטוח בעצמו". למרות זאת, ההתקפה של דה-גול העניקה לגיטימציה להשמצת ישראל בחוגים מהוגנים, והראתה איך ניתן לנער את האבק מכלי הנשק של מלחמת האתמול ביהודי הישן, כדי להגיע איתם למלחמת המחר ביהודי החדש. ואכן, ברבות השנים הוצא הסכסוך הישראלי-ערבי מהקשרו כדי לצייר את ישראל כמרשעת במהותה, וכדי לדרוש שהיא לא רק תשנה את מדיניותה אלא – כמו הפתרון של ריכרד ווגנר ליהודי האירופי – תחדל להתקיים.

נזקה של הרוח החדשה התחוור חמש שנים לאחר מותו של דה-גול, עם החלטת האו"ם שהשוותה בין הציונות לגזענות. בתוך כך התפתחה ברית בין נביאי האנטישמיות החדשה בארצות מערב לבין ממשיכי האנטישמיות הקלאסית בארצות האיסלם.

למרות כל זאת, נזקה הכבד ביותר של האנטישמיות החדשה איננו טמון בדילוג האלגנטי שלה מהיהודי הישן ליהודי החדש, אלא בחתך שהיא חורצת, לאט אבל בהתמדה, בעם היהודי.  

בקרב היהודים הישראלים האנטישמיות החדשה היא קונסנזוס. כאשר הסופר הפורטוגזי חתן פרס נובל חוזה סרמנגו הגיח ברמאללה במרץ 2002 – חודש בו נרצחו 92 ישראלים ב-12 פיגועי התאבדות – ובמסיבת עיתונאים שם קבע שמלחמתה של ישראל מנוהלת "ברוח אושוויץ", העיתונאית הישראלית שקמה מהקהל ושאלה אותו "איפה תאי הגזים?" היתה מתנגדת הכיבוש הוותיקה עמירה הס.

בישראל גם לא נמצאו תומכים לכוכב הפינק פלויד רוג'ר ווטרס לאחר שביטל הופעה בתל אביב, או להצהרות הבומבסטיות שלו למרגלות גדר ההפרדה הפוטוגנית. הכל הבינו את המוסר הכפול של מי שקודם לכן הופיע באיסטנבול אגב התעלמות מהכיבוש התורכי של צפון קפריסין והאפליה הגזענית של תורכיה את המיעוט הכורדי. תחושת האיום שמשרה האנטישמיות החדשה היא כל כך הסכמית בישראל שהיומון האופוזיציוני 'ידיעות אחרונות' פירסם מדריך להתמודדות עם טענות תנועת החרם BDS, ובין הפעילים נגדה בלטו מנהיגי אופוזיציה כמו יצחק הרצוג, יאיר לפיד וציפי לבני.

בפזורה המצב שונה. אמת, רק יהודים מעטים מקצינים עד מקומה של העיתונאית האיטלקיה ברברה ספינלי  שכתבה בשנת 2001 כי "ישראל מהווה שערוריה"; או עד דבריו של המחזאי הבריטי הרולד פינטר, שערב יום הולדתה  השישים אמר על ישראל שהיא "מדינה מושתתת על טרור, טבח ונישול של עם אחר". אלו כמובן מקרים קיצוניים. אלא שמעבר להם משתרעים מיליוני יהודים שנמנעים מלהגן על ישראל באופן פעיל, ורבים המעדיפים להסתיר את יהדותם כדי להימנע מוויכוח על הסכסוך הישראלי-ערבי. רבים מיהודי הפזורה אינם מצוידים להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עלילה אנטי-ישראלית, ואין להם את המוטיבציה ללמוד את העובדות.

יהודים רבים חשופים לתועמלנים אנטי-ישראלים, בייחוד באוניברסיטאות, שבהן מתמקדים תוקפי ישראל, המבינים שהחינוך היהודי המוגבל של רוב צעירי הפזורה הופך אותם טרף נוח לעלילות אנטי-ישראליות. בתוך כך יהודים המונעים על ידי דאגה כנה לישראל מנוצלים לעיתים על ידי אנטישמים חדשים העוטים מסיכה של מבקשי קץ הכיבוש, שמאחוריה מסתתרים מבקשי קץ ישראל.

בארה"ב מדחיקים יהודים רבים את האפשרות שמאחורי מתנגדי כיבוש אמריקנים מסתתרים אנטי-ציונים אירופים שמאחוריהם מסתתרים אנטישמים מוסלמים. במקום זאת מעדיפה מסה קריטית של יהודי ארה"ב להשלות את עצמה שאם רק יקיץ הקץ על הכיבוש יקיץ גם הקץ על האנטישמיות החדשה. החשיבה הזו על האנטישמיות החדשה נאיבית כמו ההבטחה של הרצל לגבי האנטישמיות הישנה.

יחס הפזורה כלפי ההתנגדות לישראל צריך להיות מושתת על אבחנה פשוטה: אם הביקורת הוגנת – נטה לה אוזן; אם היא מעלילה, היא מעלילה לא רק על ישראל אלא על כל היהודים, ולכן על כל יהודי ויהודיה להירתם למלחמה בה. גישה כזו תהווה המשך טבעי לסולידריות היהודית שהניעה את יועץ הסולטן ברוך יהודה להסתכן למען יהודי פראג, את משה מונטפיורי להיאבק למען יהודי דמשק, ואת ג'ייקוב שיף להילחם בצאר ניקולאי. רוח כזו איננה מנשבת כרגע בין הפזורה למדינת היהודים.

התומכים הרעשניים בממשלות ישראל המתחלפות, משמאל ומימין, נמצאים בשולי הפזורה. ביניהם משתרע רוב דומם הרואה בעלילה האנטי-ישראלית את מה שהרוב הישראלי ראה פעם בעלילה האנטי-יהודית: אלו חשבו שהעלילה הישנה היא בעיה של הפזורה, ואלו חושבים שהעלילה החדשה היא בעיה של הישראלים.

כך, ההתמודדות עם השנאה שפעם איחדה את היהודים כמעט באותה העוצמה שבה חיברה ביניהם הדת – עלולה להפוך, כמו האמונה, למפלגת של העם היהודי.

המאמר הבא (והאחרון) בסדרה:

גאונות: ההזדמנות הגדולה של הציונות הרוחנית

היהודים לאן
אמוץ עשהאל
יהדות התפוצות
אנטישמיות
יהדות
נצרות
הרצל
איסלאם
היהודים לאן
היהודים לאן שנאת ישראל: מה קרה להבטחה של הרצל?
8/9/2019
ח' אלול תשע"ט
אמוץ עשהאל
אמוץ עשהאל

המדינה היהודית, שהקמתה היתה אמורה למגר את האנטישמיות, הפכה לאובססיה של האנטישמיות החדשה. "היהודים לאן": מאמר רביעי בסדרה

היה זה המשך המלחמה באמצעים אחרים. מתוסכלים מכשלון תוכניתם המקורית – להעביר לשורותיהם את העם היהודי – פנו אבות הנצרות הקדומה להכפיש את היהודים ולהשמיץ את אמונתם.

המאמץ הצליח מעל ומעבר למה שמחולליו יכולים היו לדמיין. המלחמה הרב-זרועית שהם הציתו חצתה יבשות ושרדה עידנים תוך שרתמה מחוקקים, הוגים, סופרים, מחזאים, ציירים, פסלים, מלכים, אספסוף נבער וצבאות אימפריאליים שביחד דנו מיליונים לנידוי חברתי, לאפלייה משפטית, לדלות כלכלית, ולרצח המוני. אמת, המתקפה ההיסטורית על העם היהודי, זו שנוהלה על ידי ממשלות, הגיעה לקיצה, כפי שנוכחנו במאמר השני בסדרה זו; אבל השנאה שהניעה אותה חיה וקיימת, תוך שהיא מתאימה את עצמה להשתנוּת הזמנים, או כפי שאבחן זאת גדול ההיסטוריונים הישראלים, יעקב טלמון: מדינת היהודים היתה ליהודי בין המדינות.

רצח האופי של היהודים פרץ מתורכיה של ימינו.

מהעיר תרסוס שבדרום מזרח אנטוליה יצא פאולוס בהאשמה לפיה "היהודים ... הרגו את האדון ישוע ... ואינם טובים בעיני אלוהים" והם אף "מתקוממים לכל אדם" (אגרת אל התסלוניקים א, 2:15). בקצה השני של אותו חצי אי, בעיר סרדיס, זעק הבישוף מליטו (נפטר 180 לספירה) את ההאשמה הרת הגורל "אלוהים נרצח! מלך ישראל נרצח ביד ישראלית!" ועל גדות אגם איזניק הפסטורלי, דרומית לאיסטנבול של ימינו, המליץ הקיסר קונסנטינוס בשנת 325 "שלא יהא לנו דבר משותף עם העם הדוחה הזה", תוך שהוא מנחה מאתיים וחמישים בישופים, שהתכנסו בעיר ניקאה לוועידה תיאולוגית מכוננת, לאסור לחוג את חג הפסחא הנוצרי בחפיפה עם חג הפסח היהודי. על רקע העוינות הגוברת הזו השתחרר מאחרוני כבליו דמיון המעלילים, שאחד מהם, בישוף קונסטנטינופול יוחנן כריסוסטומוס (349-407), טען כי "היהודים מקריבים את ילדיהם לשטן!" וכי "בית הכנסת הוא בית בושת!". ושהיהודים הם "בדרגה של העז והחזיר שטופי התאווה", ולמי שעוד הטיל בכך ספק הוסיף: "אני שונא את היהודים!"

תחזיות רבות של הרצל התממשו, כידוע, אבל זו התבדתה, ובגדול

ההקשר הגיאוגרפי של התסיסה הזו חשוב, משום שהיא התרחשה דווקא באזור בו פרח מיעוט יהודי גדול שחי במגע יומיומי עם רוב לא-יהודי. כך, למשל, בעצם הימים בהם הדהדה בסרדיס האשמת היהודים ברצח האל, שגשגה שם קהילה יהודית שהיתה גדולה ומוצקה עד כדי כך שהיא בנתה בית כנסת מפואר שהיה ארוך יותר ממגרש כדורגל והכיל אלף מתפללים שהצטופפו תחת 18 נברשות נחושת על רצפת שיש משובצת פסיפסים.

האטרקציה הזו – בית הכנסת הגדול בעולם ערב השתלטות הנצרות על רומא – היוותה עבור מטיפים נוצרים מפגע שיווקי, משום שהיא אילצה אותם להסביר מדוע היהודים בכלל, ויהודי סרדיס בפרט, דחו את הנצרות.

התשתית החברתית הזו היא שעמדה לנגד עיניו של תיאודור הרצל כאשר הוא הבטיח, בפסקאות המסיימות של מדינת היהודים: "כשאך נתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו תידום האנטישמיות בכל אתר, ולאלתר".

תחזיות רבות של הרצל התממשו, כידוע, אבל זו התבדתה, ובגדול. שבעים שנה לאחר הקמת מדינת היהודים, ולמעלה מ-120 שנים מאז התכנס הקונגרס הציוני הראשון, המדינה שהיתה אמורה להוריד את האנטישמיות מעל במת ההיסטוריה, הפכה למוקד, לתירוץ ולאובססיה שלה. איך זה קרה, ומה זה אומר לגבי עתיד היהודים?

ההיגיון של הרצל היה צרוף.

האנטישמיות, לפי הנחתו, הצריכה מפגש בין רוב לא יהודי לבין מיעוט יהודי מוצק, נבדל ופגיע כמו, למשל, זה שפרח באנטוליה הרומאית. ממילא, לאחר שהיהודים ישובו לארצם, יחדלו להיות מיעוט, ישובו למשול בעצמם וינרמלו את הקיום הפוליטי היהודי – השנאה כלפיהם תהפוך לבלתי רלוונטית ותיעלם.  

ההבטחה הנכזבת הזו מעוררת למחשבה בייחוד בהתחשב בחדות בה ניבא הרצל התפתחויות אחרות, כמו מועד הקמת המדינה, ובבהירות בה התריע מפני האסון הקרב באירופה. "האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה? האם תהיה זו החרמה מכוח ריאקציה מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות הללו ביחד, ועוד אחרות" כתב. אותו הרצל שראה בצלילות שכזו את איום האנטישמיות, לא הבין את כושר ההתמדה וההסתגלות שלה. בפועל, האנטישמיות ביצעה שיבה מפוארת, תוך שהיא הופכת את היהודי החדש לממשיכו של אותו השטן שעד אתמול גילם היהודי הישן.

אותו הרצל שראה בצלילות שכזו את איום האנטישמיות, לא הבין את כושר ההתמדה וההסתגלות שלה

למרות זאת, לקח לרוב הישראלים למעלה מחמישים שנים לעמוד על חומרת המתקפה עליהם. התרדמת הזו ניזונה מאירועים באירופה הנוצרית שהישראלים זיהו, אבל גימדו, והיא התאפשרה על ידי אירועים הרי גורל במזרח התיכון המוסלמי, שרוב הישראלים כלל לא זיהו.

באירופה, הכנסיה הקתולית פנתה לנסיגה היסטורית ממורשתם של קונסטנטינוס, מליטו ופאולוס. התהליך הדרמטי הזה החל ב-1965 עם נטישת הוותיקן את האשמת העם היהודי ברצח ישו, ובגינוי האנטישמיות "בכל עת על ידי כל אחד". הנסיגה שהחלה אז הבשילה, בהדרגה אך בעקביות, עד שבשנת 1993 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין הכס הקדוש למדינת היהודים.

בישראל עקבו אחר התהליך הזה ברגשות מעורבים. רבים ראו בו טנגו בין בישופים רדופי אשמה לבין רבנים אמריקנים תמימים, שבעצם יצאו לבצר את עתיד הפזורה בעידן המדינה היהודית. תפקידה של יהדות ארה"ב בשינוי הכיוון הקתולי, והחיבוק האמיץ לו זכו החשמנים הרפורמיסטים מצד אישים כמו הרב אברהם יהושע השל נתפסו בארץ לא כחלק מהמאבק על מקומה של ישראל בין האומות, אלא כחלק מהמאמץ של יהודי הפזורה להתקבל על ידי שכניהם. אשר לאנטישמיות, היא היתה עבור רוב הישראלים מה שהיא היתה עבור הרצל: מחלה של הגלות. שנאת היהודים היתה בעיה של הפזורה משום שבעיני ישראלים היא העלתה אסוציאציות של קבר יהודי מחולל בשטרסבורג, חסיד בשטריימל מותקף ברחוב באנטוורפן, או רופא יהודי מפוטר בלנינגרד. אשר להחלטות של תיאולוגים קתולים, החשיבה הישראלית לגביהן היתה ברוח אימרתו המפורסמת של בן-גוריון בנאום יום העצמאות 1955: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים".

מעבר לריחוקם הנפשי מהקלחת התיאולוגית בוותיקן, רבים בישראל היו ספקנים לגבי כנות החזרה בתשובה הקתולית, כשהם מצביעים על הסירוב של הוותיקן, בשלב ההוא, להחליף שגרירים עם ישראל, סירוב שרבים קשרו לדבריו המאכזבים של האפיפיור פיוס העשירי להרצל ב-1904: "היהודים לא הכירו באדונינו, לכן איננו יכולים להכיר בעם היהודי".

גודל התמורה התחוור לציבור בישראל כאשר שגריר אפיפיורי הגיש את כתב האמנתו לנשיא עזר ויצמן, וביתר שאת עם ביקורו בארץ של יוחנן פאולוס השני בחורף 2000. המראה של אפיפיור עומד דום בעיניים עצומות לצלילי התקווה המנוגנת על ידי תזמורת צה"ל בנמל התעופה בן-גוריון, שקוע בהרהורים יחד עם מיליוני יהודים תוך שבאויר מנסרות שורות "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חפשי בארצנו" – היה לאפילוג מפעים לדברי קודמו של יוחנן פאולוס, 96 שנים לפני אותו רגע מהפנט. לאחר שסקר האפיפיור הקשיש משמר כבוד של חיילי צה"ל קודם שביקר את נשיא מדינת ישראל במשכנו; ולאחר שסר להתפלל עם יהודים ברחבת הכותל; ולאחר שלקינוח טיפס במדרגות היכל שלמה כדי לחלות את פניו של הרב הראשי של מדינת היהודים – קשה היה להימלט מתחושה של התגלות; תחושה שהאפיפיור הפולני השלים את גירוש הפחדים, השנאות והתסביכים האנטי-יהודיים לא רק של הקתולים, אלא של הנצרות כולה.

כזו היתה האופוריה של חורף 2000. היא החזיקה מעמד בקושי שנה.

פיגוע ההתאבדות בו נרצחו 15 אנשים במסעדת סבארו בירושלים היה בן שבועיים כאשר אזרחי ישראל ראו על מרקעי הטלוויזיה אלפי מפגינים משלל לאומים מניפים בדרבן, דרום אפריקה, כרזות אנטי-ישראליות, מונעים על ידי 3,000 ארגונים לא-ממשלתיים שהכריזו שישראל היא מדינת אפרטהייד המבצעת "באופן שיטתי ... רצח עם וטיהור אתני". כעת הישראלים הבינו.

חטיפתה של ועידת האו"ם נגד גזענות על ידי יורשי האנטישמיות הכנסייתית; כמו גם הצווחנות, הניראות, והאבסורדיות של עלילות דרבן נגד ישראל, ומעל הכל העיתוי שלהן – עיצומה של מתקפת המתאבדים שכל תינוק ישראלי היווה עבורה מטרה – הולידו את התחושה שהשנאה הלא-רציונלית ממנה ברחו הוגי הציונות רדפה את מגשימיה והשיגה אותם בארצם.  

המודעות הזו היתה חדשה, אבל השנאה שבסתיו 2001 פרצה לעין כל היתה בשלב ההוא כבר בת למעלה מחמישים שנים. פוליטיקאים, עיתונאים, ואנשי דת ערביים תיארו את הישראלים כבר בתחילת שנות ה-50 כשותי דם, מרעילי בארות, ורוצחים למען טקסי דת. האשמות הזויות, כמו זו שייחסה את תורת האבולוציה לדרווין "היהודי", או זו שטענה שאל קפונה היה ישראלי, או אחרת לפיה רוצחי הנשיאים קנדי, לינקולן ומקינלי היו יהודים, או זו שטענה שההפלה המלאכותית היא מזימה יהודית שנועדה להפחית את אוכלוסיית העולם הלא-יהודית – היו לדבר של שגרה בתקשורת הערבית, כפי שהראה ההיסטוריון ברנרד לואיס במחקרו Semites and Anti-Semites (1986).

החידק שקודם לכן תקף את הנצרות פשט כעת על מחוזות האיסלם. ב-1951 תורגם לערבית גדול החיבורים האנטישמיים, הפרוטוקולים של זקני ציון, שזכה אחר כך לאינספור מהדורות נוספות. פייסל מלך סעודיה, שנהג להעניק את הספר כשי לאורחיו, אמר – וככל הנראה האמין – שהיהודים קשרו קשר להשתלט על העולם, שהם רוצחים ילדים מוסלמים, ושהם זממו את מסעי הצלב.

מאורעות מאוחרים יותר הוכיחו שאמירות אלו ורבות אחרות כמותן לא היו אנקדוטות, אבל הישראלים, המשוכנעים שלא חשוב מה אומרים "הגויים" ושהאנטישמיות היא בעיה של הפזורה – התעלמו מהן. כך קרה שמעטים בישראל נתנו את הדעת לתגובה הערבית להחלטות הוותיקן ב-1965, תגובה שהיתה מופלאה לא פחות מהנסיגה הנוצרית שאותה היא יצאה כעת לתקוף.

במכה, התכנסה ועידה של הליגה המוסלמית העולמית כדי לנזוף ב"קתולים" על שהם "משחיתים את הדוגמות שלהם ומתקנים את חוקיהם" בכך שהם מתירים "לחוג חשמנים המשתפים פעולה עם הציונות שפיתתה אותם, לשחק בדוגמות ולהרוס עקרונות דתיים שהשתמרו אלפיים שנה".

היתה זו, ככל הנראה, הפעם הראשונה בהיסטוריה בה דת אחת דרשה מדת אחרת לדבוק במי מעיקריה, שלא לדבר על כך שהיא עצמה כפרה באותו עיקר, משום שלפי הקוראן ישו כלל לא נרצח. למרות זאת, מאמץ ערבי שאפתני להמשיך מהמקום בו הפסיק הוותיקן – יצא בכך לדרכו.

השנאה שפעם הונעה על ידי תסכול נוצרי מהישרדות היהדות מונעת כעת על ידי תסכול ערבי מהצלחת הציונות

ההצהרה הדתית שיצאה ממכה הפכה מייד למאמץ דיפלומטי, כאשר הליגה הערבית קראה לשגרירי כל מדינות ערב "לקיים קשר רציף עם הבישופים והקרדינלים המשתתפים במועצה [האקומנית] ברומא, כדי להשכיל אותם לגבי הרקע הפוליטי שמאחורי התכנית היהודית הנידונה במועצה". התקשורת הערבית הצטרפה לקמפיין, למשל כאשר העתונאי הבכיר אניס מנצור תקף את הכנסייה הקתולית על אשר "כרתה שלום עם היהודים", שהרגו את ישו וקנדי.

מה שזרם בין המדרסות, מערכות העיתונים וטרקליני השגרירויות הגיע באופן טבעי גם למערכת החינוך. כך למשל, ספר הלימוד הסעודי לבתי ספר תיכוניים עיונים מהעולם המוסלמי קבע ש"ההשפעה היהודית חילחלה לעומק ארצות מערביות, ו[היהודים] השתלטו גם על כלכלות ומערכות תקשורת" (מצוטט באתר MEMRI, 8.12.2011). ספרי לימוד סוריים מלמדים ש"מסוכן לחיות עם יהודים או לידם", ושהיהודים מהווים "סכנה" המאיימת "להרוס ולהעלים את הערבים והעולם המוסלמי" (כך לפי סקירת המזרחן האמריקני ג'וש לנדס: Islamic Education in Syria: Undoing Secularism, 2003).

חינוך מסוג זה, בתיגבור קריקטורות עיתונאיות המאיירות את מנהיגי ישראל כפי שהאנטישמיות הקלאסית איירה את היהודי הישן וסדרות טלוויזיה פופולריות המציגות את חיילי צה"ל כרוצחים צמאי דם – עומדים בבסיס אמת פשוטה ומביכה: השנאה שפעם הונעה על ידי תסכול נוצרי מהישרדות היהדות מונעת כעת על ידי תסכול ערבי מהצלחת הציונות.  

גרוע מכך, העוינות שבמקור תססה בארצות ערב התפשטה אל מעבר להן: לאיראן של עלי חמנאי ("ישראל היא גידול סרטני שיש להסירו"; טוויטר 3.6.2018), לתורכיה של רספ ארדואן ("הברבריות של ישראל גרועה משל היטלר"; נאום בעיר אורדו, 24.7.2018), ולמלזיה של מהטיר מוחמד ("היהודים שולטים בעולם... הם המציאו את זכויות האדם ואת הדמוקרטיה כדי שלרדוף אותם ייראה לא נכון"; נאום בפוטראג'איה, 16.10.2003).

העלילה האנטי-ישראלית משכפלת את העלילה האנטי-יהודית לא רק בדמיון, ברטוריקה ובאמצעי התעמולה, אלא גם במניעים שלה. הנוצרים הקדומים לא ידעו איך להסביר שהמשיח מת ושבני עמו דוחים את אלוהותו; ממשלות ערב של שנות החמישים לא ידעו איך להסביר שההתקפה שלהם על מדינה ננסית ומרוששת הסתיימה בתבוסה. כך קרה שהאליטות הערביות, כמו הנוצרים הקדומים, יצאו לשנות את השיח – מכשלונות מנהיגיהם לאופיו של היריב. באותה הנימה, דמויות לא ערביות, כמו ארדואן ומהטיר מוחמד, יצאו להסיט את השיח ממה שהם רואים כתבוסה של הציוויליזיצה המוסלמית לתרבות המערב.

רבים מיהודי הפזורה אינם מצוידים להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עלילה אנטי-ישראלית, ואין להם את המוטיבציה ללמוד את העובדות

מובן שאת המניעים של האנטישמיות החדשה היה צריך להסתיר, ואת הרטוריקה שלה היה צריך לעדכן, כדי שניתן יהיה להפליג איתה אל מי שהשת רעה מעבר לעולם המוסלמי והטילה עליו צל בלתי נסבל: תרבות המערב. האנטישמיות הקלאסית ביצעה עידכונים כאלו היטב, כאשר נסעה מהדת אל יריבותיה החילוניות, והאנטישמיות החדשה בצעה עידכונים דומים באותם הזריזות והלהט.  

חלוץ ההעברה של שנאת ישראל מעברה הדתי אל עתידה החילוני היה הפילוסוף וולטר, מאבות הליברליזם המודרני, שכתב שהיהודים הם "נוודים עלי אדמות, שנואים על ידי אנשים... עם נבער וברברי". לאחר שנסעה בדרך זו מהדת אל הכפירה, הפליגה שנאת ישראל אל הלאומיות, שהובילה הוגה כמו ההיסטוריון הגרמני היינריך פון טרייטשקה לטעון שהיהודים הם "אלמנט זר שכבש יותר מדי מקום בחיים שלנו"; ומן הלאומיות המשיכה שנאת ישראל אל הסוציאליזם, שהנביא שלו קרל מרקס כתב שהכסף הוא האלוהים של היהודים; מן הסוציאליזם היא התקדמה אל הקפיטליזם, שאחד מסמליו, איל הרכב הנרי פורד, הזהיר שהיהודים "שולטים בהון העולמי" ושהם "שולטים באמצעות הזהב", ומן הקפיטליזם אל הגזענות, שהנביא שלה, יוסטון סטיוארט צ'מברליין, טען שהיהודים מתכוונים "לזהם את ההודו-אירופים בדם יהודי".

הכושר המרשים של האנטישמיות לרתום רעיונות מגוונים ואף סותרים כדי להפיץ את השנאה ליהודים – שירת, וממשיך לשרת, גם את השנאה למדינת ישראל.

נקודת המפנה בה הפליגה האנטישמיות החדשה אל מעבר לארצות האיסלם היתה מלחמת ששת הימים, ומובילי המעבר היו שרל דה-גול והאימפריה הסובייטית. לדה-גול היה נחוץ הסבר לבגידה המוסרית שלו ערב המלחמה עם הפרת חוזים חתומים למשלוחי נשק לישראל, דווקא כאשר בת בריתו היתה זקוקה להם יותר מאי פעם. לברה"מ, לעומת זאת, היה נחוץ הסבר לתבוסה שישראל הנחילה לממשלות שהסובייטים טיפחו, לצבאות שהם אימנו, ולכלי הנשק שהם ייצרו. ברה"מ השיקה מסע תקשורתי שנמשך עד סמוך למותה, ורתם במשך למעלה מעשרים שנה פובליציסטים, קריקטוריסטים, ומפיקי טלוויזיה להכפשה מתמשכת של ישראל כפשיסטית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית ומדכאת מיעוטים רצחנית. כך המשיכו הסובייטים מן המקום בו הפסיקו הצארים, שאף הם יצאו ללבות שנאה ליהודים כדי להסיט את תשומת לב ההמונים ממחדלי ממשלתם, שהובילה את כלכלת רוסיה לעברי פי פחת.

דה-גול, לעומתם, המשיך מן המקום בו הפסיק וולטר. "היהודים", אמר נשיא צרפת ל-900 עיתונאים ו-200 דיפלומטים, "הם עם אליטיסטי, שתלטן, ובוטח בעצמו", עם שלאחר שהתכנס במדינה משלו נעשה מסוגל "להפגין שאיפה כובשת" בעוד המדינה שלו הופכת "לוחמנית" וגרוע מכך, "נחושה להתפשט". יתרה מכך, ישראל נהנתה "מעזרה רחבה בכסף, השפעה, ותעמולה מחוגים יהודים באמריקה ובאירופה".

דברים אלו נאמרו בסתיו 67', כאשר מאבקה של ישראל עדיין היה לגיטימי בעיני ליברלים אירופיים, ואפילו מקור להשראה, עד כדי כך שהאשמותיו של דה-גול עוררו זעם ציבורי, כולל קריקטורה בלה-מונד בה נראה יהודי במדי אסיר מטפס על גדר תיל של מחנה ריכוז מתחת הכיתוב "שתלטן, בטוח בעצמו". למרות זאת, ההתקפה של דה-גול העניקה לגיטימציה להשמצת ישראל בחוגים מהוגנים, והראתה איך ניתן לנער את האבק מכלי הנשק של מלחמת האתמול ביהודי הישן, כדי להגיע איתם למלחמת המחר ביהודי החדש. ואכן, ברבות השנים הוצא הסכסוך הישראלי-ערבי מהקשרו כדי לצייר את ישראל כמרשעת במהותה, וכדי לדרוש שהיא לא רק תשנה את מדיניותה אלא – כמו הפתרון של ריכרד ווגנר ליהודי האירופי – תחדל להתקיים.

נזקה של הרוח החדשה התחוור חמש שנים לאחר מותו של דה-גול, עם החלטת האו"ם שהשוותה בין הציונות לגזענות. בתוך כך התפתחה ברית בין נביאי האנטישמיות החדשה בארצות מערב לבין ממשיכי האנטישמיות הקלאסית בארצות האיסלם.

למרות כל זאת, נזקה הכבד ביותר של האנטישמיות החדשה איננו טמון בדילוג האלגנטי שלה מהיהודי הישן ליהודי החדש, אלא בחתך שהיא חורצת, לאט אבל בהתמדה, בעם היהודי.  

בקרב היהודים הישראלים האנטישמיות החדשה היא קונסנזוס. כאשר הסופר הפורטוגזי חתן פרס נובל חוזה סרמנגו הגיח ברמאללה במרץ 2002 – חודש בו נרצחו 92 ישראלים ב-12 פיגועי התאבדות – ובמסיבת עיתונאים שם קבע שמלחמתה של ישראל מנוהלת "ברוח אושוויץ", העיתונאית הישראלית שקמה מהקהל ושאלה אותו "איפה תאי הגזים?" היתה מתנגדת הכיבוש הוותיקה עמירה הס.

בישראל גם לא נמצאו תומכים לכוכב הפינק פלויד רוג'ר ווטרס לאחר שביטל הופעה בתל אביב, או להצהרות הבומבסטיות שלו למרגלות גדר ההפרדה הפוטוגנית. הכל הבינו את המוסר הכפול של מי שקודם לכן הופיע באיסטנבול אגב התעלמות מהכיבוש התורכי של צפון קפריסין והאפליה הגזענית של תורכיה את המיעוט הכורדי. תחושת האיום שמשרה האנטישמיות החדשה היא כל כך הסכמית בישראל שהיומון האופוזיציוני 'ידיעות אחרונות' פירסם מדריך להתמודדות עם טענות תנועת החרם BDS, ובין הפעילים נגדה בלטו מנהיגי אופוזיציה כמו יצחק הרצוג, יאיר לפיד וציפי לבני.

בפזורה המצב שונה. אמת, רק יהודים מעטים מקצינים עד מקומה של העיתונאית האיטלקיה ברברה ספינלי  שכתבה בשנת 2001 כי "ישראל מהווה שערוריה"; או עד דבריו של המחזאי הבריטי הרולד פינטר, שערב יום הולדתה  השישים אמר על ישראל שהיא "מדינה מושתתת על טרור, טבח ונישול של עם אחר". אלו כמובן מקרים קיצוניים. אלא שמעבר להם משתרעים מיליוני יהודים שנמנעים מלהגן על ישראל באופן פעיל, ורבים המעדיפים להסתיר את יהדותם כדי להימנע מוויכוח על הסכסוך הישראלי-ערבי. רבים מיהודי הפזורה אינם מצוידים להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עלילה אנטי-ישראלית, ואין להם את המוטיבציה ללמוד את העובדות.

יהודים רבים חשופים לתועמלנים אנטי-ישראלים, בייחוד באוניברסיטאות, שבהן מתמקדים תוקפי ישראל, המבינים שהחינוך היהודי המוגבל של רוב צעירי הפזורה הופך אותם טרף נוח לעלילות אנטי-ישראליות. בתוך כך יהודים המונעים על ידי דאגה כנה לישראל מנוצלים לעיתים על ידי אנטישמים חדשים העוטים מסיכה של מבקשי קץ הכיבוש, שמאחוריה מסתתרים מבקשי קץ ישראל.

בארה"ב מדחיקים יהודים רבים את האפשרות שמאחורי מתנגדי כיבוש אמריקנים מסתתרים אנטי-ציונים אירופים שמאחוריהם מסתתרים אנטישמים מוסלמים. במקום זאת מעדיפה מסה קריטית של יהודי ארה"ב להשלות את עצמה שאם רק יקיץ הקץ על הכיבוש יקיץ גם הקץ על האנטישמיות החדשה. החשיבה הזו על האנטישמיות החדשה נאיבית כמו ההבטחה של הרצל לגבי האנטישמיות הישנה.

יחס הפזורה כלפי ההתנגדות לישראל צריך להיות מושתת על אבחנה פשוטה: אם הביקורת הוגנת – נטה לה אוזן; אם היא מעלילה, היא מעלילה לא רק על ישראל אלא על כל היהודים, ולכן על כל יהודי ויהודיה להירתם למלחמה בה. גישה כזו תהווה המשך טבעי לסולידריות היהודית שהניעה את יועץ הסולטן ברוך יהודה להסתכן למען יהודי פראג, את משה מונטפיורי להיאבק למען יהודי דמשק, ואת ג'ייקוב שיף להילחם בצאר ניקולאי. רוח כזו איננה מנשבת כרגע בין הפזורה למדינת היהודים.

התומכים הרעשניים בממשלות ישראל המתחלפות, משמאל ומימין, נמצאים בשולי הפזורה. ביניהם משתרע רוב דומם הרואה בעלילה האנטי-ישראלית את מה שהרוב הישראלי ראה פעם בעלילה האנטי-יהודית: אלו חשבו שהעלילה הישנה היא בעיה של הפזורה, ואלו חושבים שהעלילה החדשה היא בעיה של הישראלים.

כך, ההתמודדות עם השנאה שפעם איחדה את היהודים כמעט באותה העוצמה שבה חיברה ביניהם הדת – עלולה להפוך, כמו האמונה, למפלגת של העם היהודי.

המאמר הבא (והאחרון) בסדרה:

גאונות: ההזדמנות הגדולה של הציונות הרוחנית

היהודים לאן
אמוץ עשהאל
יהדות התפוצות
אנטישמיות
יהדות
נצרות
הרצל
איסלאם
היהודים לאן שנאת ישראל: מה קרה להבטחה של הרצל?
אמוץ עשהאל
אמוץ עשהאל

המדינה היהודית, שהקמתה היתה אמורה למגר את האנטישמיות, הפכה לאובססיה של האנטישמיות החדשה. "היהודים לאן": מאמר רביעי בסדרה

היה זה המשך המלחמה באמצעים אחרים. מתוסכלים מכשלון תוכניתם המקורית – להעביר לשורותיהם את העם היהודי – פנו אבות הנצרות הקדומה להכפיש את היהודים ולהשמיץ את אמונתם.

המאמץ הצליח מעל ומעבר למה שמחולליו יכולים היו לדמיין. המלחמה הרב-זרועית שהם הציתו חצתה יבשות ושרדה עידנים תוך שרתמה מחוקקים, הוגים, סופרים, מחזאים, ציירים, פסלים, מלכים, אספסוף נבער וצבאות אימפריאליים שביחד דנו מיליונים לנידוי חברתי, לאפלייה משפטית, לדלות כלכלית, ולרצח המוני. אמת, המתקפה ההיסטורית על העם היהודי, זו שנוהלה על ידי ממשלות, הגיעה לקיצה, כפי שנוכחנו במאמר השני בסדרה זו; אבל השנאה שהניעה אותה חיה וקיימת, תוך שהיא מתאימה את עצמה להשתנוּת הזמנים, או כפי שאבחן זאת גדול ההיסטוריונים הישראלים, יעקב טלמון: מדינת היהודים היתה ליהודי בין המדינות.

רצח האופי של היהודים פרץ מתורכיה של ימינו.

מהעיר תרסוס שבדרום מזרח אנטוליה יצא פאולוס בהאשמה לפיה "היהודים ... הרגו את האדון ישוע ... ואינם טובים בעיני אלוהים" והם אף "מתקוממים לכל אדם" (אגרת אל התסלוניקים א, 2:15). בקצה השני של אותו חצי אי, בעיר סרדיס, זעק הבישוף מליטו (נפטר 180 לספירה) את ההאשמה הרת הגורל "אלוהים נרצח! מלך ישראל נרצח ביד ישראלית!" ועל גדות אגם איזניק הפסטורלי, דרומית לאיסטנבול של ימינו, המליץ הקיסר קונסנטינוס בשנת 325 "שלא יהא לנו דבר משותף עם העם הדוחה הזה", תוך שהוא מנחה מאתיים וחמישים בישופים, שהתכנסו בעיר ניקאה לוועידה תיאולוגית מכוננת, לאסור לחוג את חג הפסחא הנוצרי בחפיפה עם חג הפסח היהודי. על רקע העוינות הגוברת הזו השתחרר מאחרוני כבליו דמיון המעלילים, שאחד מהם, בישוף קונסטנטינופול יוחנן כריסוסטומוס (349-407), טען כי "היהודים מקריבים את ילדיהם לשטן!" וכי "בית הכנסת הוא בית בושת!". ושהיהודים הם "בדרגה של העז והחזיר שטופי התאווה", ולמי שעוד הטיל בכך ספק הוסיף: "אני שונא את היהודים!"

תחזיות רבות של הרצל התממשו, כידוע, אבל זו התבדתה, ובגדול

ההקשר הגיאוגרפי של התסיסה הזו חשוב, משום שהיא התרחשה דווקא באזור בו פרח מיעוט יהודי גדול שחי במגע יומיומי עם רוב לא-יהודי. כך, למשל, בעצם הימים בהם הדהדה בסרדיס האשמת היהודים ברצח האל, שגשגה שם קהילה יהודית שהיתה גדולה ומוצקה עד כדי כך שהיא בנתה בית כנסת מפואר שהיה ארוך יותר ממגרש כדורגל והכיל אלף מתפללים שהצטופפו תחת 18 נברשות נחושת על רצפת שיש משובצת פסיפסים.

האטרקציה הזו – בית הכנסת הגדול בעולם ערב השתלטות הנצרות על רומא – היוותה עבור מטיפים נוצרים מפגע שיווקי, משום שהיא אילצה אותם להסביר מדוע היהודים בכלל, ויהודי סרדיס בפרט, דחו את הנצרות.

התשתית החברתית הזו היא שעמדה לנגד עיניו של תיאודור הרצל כאשר הוא הבטיח, בפסקאות המסיימות של מדינת היהודים: "כשאך נתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו תידום האנטישמיות בכל אתר, ולאלתר".

תחזיות רבות של הרצל התממשו, כידוע, אבל זו התבדתה, ובגדול. שבעים שנה לאחר הקמת מדינת היהודים, ולמעלה מ-120 שנים מאז התכנס הקונגרס הציוני הראשון, המדינה שהיתה אמורה להוריד את האנטישמיות מעל במת ההיסטוריה, הפכה למוקד, לתירוץ ולאובססיה שלה. איך זה קרה, ומה זה אומר לגבי עתיד היהודים?

ההיגיון של הרצל היה צרוף.

האנטישמיות, לפי הנחתו, הצריכה מפגש בין רוב לא יהודי לבין מיעוט יהודי מוצק, נבדל ופגיע כמו, למשל, זה שפרח באנטוליה הרומאית. ממילא, לאחר שהיהודים ישובו לארצם, יחדלו להיות מיעוט, ישובו למשול בעצמם וינרמלו את הקיום הפוליטי היהודי – השנאה כלפיהם תהפוך לבלתי רלוונטית ותיעלם.  

ההבטחה הנכזבת הזו מעוררת למחשבה בייחוד בהתחשב בחדות בה ניבא הרצל התפתחויות אחרות, כמו מועד הקמת המדינה, ובבהירות בה התריע מפני האסון הקרב באירופה. "האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה? האם תהיה זו החרמה מכוח ריאקציה מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות הללו ביחד, ועוד אחרות" כתב. אותו הרצל שראה בצלילות שכזו את איום האנטישמיות, לא הבין את כושר ההתמדה וההסתגלות שלה. בפועל, האנטישמיות ביצעה שיבה מפוארת, תוך שהיא הופכת את היהודי החדש לממשיכו של אותו השטן שעד אתמול גילם היהודי הישן.

אותו הרצל שראה בצלילות שכזו את איום האנטישמיות, לא הבין את כושר ההתמדה וההסתגלות שלה

למרות זאת, לקח לרוב הישראלים למעלה מחמישים שנים לעמוד על חומרת המתקפה עליהם. התרדמת הזו ניזונה מאירועים באירופה הנוצרית שהישראלים זיהו, אבל גימדו, והיא התאפשרה על ידי אירועים הרי גורל במזרח התיכון המוסלמי, שרוב הישראלים כלל לא זיהו.

באירופה, הכנסיה הקתולית פנתה לנסיגה היסטורית ממורשתם של קונסטנטינוס, מליטו ופאולוס. התהליך הדרמטי הזה החל ב-1965 עם נטישת הוותיקן את האשמת העם היהודי ברצח ישו, ובגינוי האנטישמיות "בכל עת על ידי כל אחד". הנסיגה שהחלה אז הבשילה, בהדרגה אך בעקביות, עד שבשנת 1993 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין הכס הקדוש למדינת היהודים.

בישראל עקבו אחר התהליך הזה ברגשות מעורבים. רבים ראו בו טנגו בין בישופים רדופי אשמה לבין רבנים אמריקנים תמימים, שבעצם יצאו לבצר את עתיד הפזורה בעידן המדינה היהודית. תפקידה של יהדות ארה"ב בשינוי הכיוון הקתולי, והחיבוק האמיץ לו זכו החשמנים הרפורמיסטים מצד אישים כמו הרב אברהם יהושע השל נתפסו בארץ לא כחלק מהמאבק על מקומה של ישראל בין האומות, אלא כחלק מהמאמץ של יהודי הפזורה להתקבל על ידי שכניהם. אשר לאנטישמיות, היא היתה עבור רוב הישראלים מה שהיא היתה עבור הרצל: מחלה של הגלות. שנאת היהודים היתה בעיה של הפזורה משום שבעיני ישראלים היא העלתה אסוציאציות של קבר יהודי מחולל בשטרסבורג, חסיד בשטריימל מותקף ברחוב באנטוורפן, או רופא יהודי מפוטר בלנינגרד. אשר להחלטות של תיאולוגים קתולים, החשיבה הישראלית לגביהן היתה ברוח אימרתו המפורסמת של בן-גוריון בנאום יום העצמאות 1955: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים".

מעבר לריחוקם הנפשי מהקלחת התיאולוגית בוותיקן, רבים בישראל היו ספקנים לגבי כנות החזרה בתשובה הקתולית, כשהם מצביעים על הסירוב של הוותיקן, בשלב ההוא, להחליף שגרירים עם ישראל, סירוב שרבים קשרו לדבריו המאכזבים של האפיפיור פיוס העשירי להרצל ב-1904: "היהודים לא הכירו באדונינו, לכן איננו יכולים להכיר בעם היהודי".

גודל התמורה התחוור לציבור בישראל כאשר שגריר אפיפיורי הגיש את כתב האמנתו לנשיא עזר ויצמן, וביתר שאת עם ביקורו בארץ של יוחנן פאולוס השני בחורף 2000. המראה של אפיפיור עומד דום בעיניים עצומות לצלילי התקווה המנוגנת על ידי תזמורת צה"ל בנמל התעופה בן-גוריון, שקוע בהרהורים יחד עם מיליוני יהודים תוך שבאויר מנסרות שורות "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חפשי בארצנו" – היה לאפילוג מפעים לדברי קודמו של יוחנן פאולוס, 96 שנים לפני אותו רגע מהפנט. לאחר שסקר האפיפיור הקשיש משמר כבוד של חיילי צה"ל קודם שביקר את נשיא מדינת ישראל במשכנו; ולאחר שסר להתפלל עם יהודים ברחבת הכותל; ולאחר שלקינוח טיפס במדרגות היכל שלמה כדי לחלות את פניו של הרב הראשי של מדינת היהודים – קשה היה להימלט מתחושה של התגלות; תחושה שהאפיפיור הפולני השלים את גירוש הפחדים, השנאות והתסביכים האנטי-יהודיים לא רק של הקתולים, אלא של הנצרות כולה.

כזו היתה האופוריה של חורף 2000. היא החזיקה מעמד בקושי שנה.

פיגוע ההתאבדות בו נרצחו 15 אנשים במסעדת סבארו בירושלים היה בן שבועיים כאשר אזרחי ישראל ראו על מרקעי הטלוויזיה אלפי מפגינים משלל לאומים מניפים בדרבן, דרום אפריקה, כרזות אנטי-ישראליות, מונעים על ידי 3,000 ארגונים לא-ממשלתיים שהכריזו שישראל היא מדינת אפרטהייד המבצעת "באופן שיטתי ... רצח עם וטיהור אתני". כעת הישראלים הבינו.

חטיפתה של ועידת האו"ם נגד גזענות על ידי יורשי האנטישמיות הכנסייתית; כמו גם הצווחנות, הניראות, והאבסורדיות של עלילות דרבן נגד ישראל, ומעל הכל העיתוי שלהן – עיצומה של מתקפת המתאבדים שכל תינוק ישראלי היווה עבורה מטרה – הולידו את התחושה שהשנאה הלא-רציונלית ממנה ברחו הוגי הציונות רדפה את מגשימיה והשיגה אותם בארצם.  

המודעות הזו היתה חדשה, אבל השנאה שבסתיו 2001 פרצה לעין כל היתה בשלב ההוא כבר בת למעלה מחמישים שנים. פוליטיקאים, עיתונאים, ואנשי דת ערביים תיארו את הישראלים כבר בתחילת שנות ה-50 כשותי דם, מרעילי בארות, ורוצחים למען טקסי דת. האשמות הזויות, כמו זו שייחסה את תורת האבולוציה לדרווין "היהודי", או זו שטענה שאל קפונה היה ישראלי, או אחרת לפיה רוצחי הנשיאים קנדי, לינקולן ומקינלי היו יהודים, או זו שטענה שההפלה המלאכותית היא מזימה יהודית שנועדה להפחית את אוכלוסיית העולם הלא-יהודית – היו לדבר של שגרה בתקשורת הערבית, כפי שהראה ההיסטוריון ברנרד לואיס במחקרו Semites and Anti-Semites (1986).

החידק שקודם לכן תקף את הנצרות פשט כעת על מחוזות האיסלם. ב-1951 תורגם לערבית גדול החיבורים האנטישמיים, הפרוטוקולים של זקני ציון, שזכה אחר כך לאינספור מהדורות נוספות. פייסל מלך סעודיה, שנהג להעניק את הספר כשי לאורחיו, אמר – וככל הנראה האמין – שהיהודים קשרו קשר להשתלט על העולם, שהם רוצחים ילדים מוסלמים, ושהם זממו את מסעי הצלב.

מאורעות מאוחרים יותר הוכיחו שאמירות אלו ורבות אחרות כמותן לא היו אנקדוטות, אבל הישראלים, המשוכנעים שלא חשוב מה אומרים "הגויים" ושהאנטישמיות היא בעיה של הפזורה – התעלמו מהן. כך קרה שמעטים בישראל נתנו את הדעת לתגובה הערבית להחלטות הוותיקן ב-1965, תגובה שהיתה מופלאה לא פחות מהנסיגה הנוצרית שאותה היא יצאה כעת לתקוף.

במכה, התכנסה ועידה של הליגה המוסלמית העולמית כדי לנזוף ב"קתולים" על שהם "משחיתים את הדוגמות שלהם ומתקנים את חוקיהם" בכך שהם מתירים "לחוג חשמנים המשתפים פעולה עם הציונות שפיתתה אותם, לשחק בדוגמות ולהרוס עקרונות דתיים שהשתמרו אלפיים שנה".

היתה זו, ככל הנראה, הפעם הראשונה בהיסטוריה בה דת אחת דרשה מדת אחרת לדבוק במי מעיקריה, שלא לדבר על כך שהיא עצמה כפרה באותו עיקר, משום שלפי הקוראן ישו כלל לא נרצח. למרות זאת, מאמץ ערבי שאפתני להמשיך מהמקום בו הפסיק הוותיקן – יצא בכך לדרכו.

השנאה שפעם הונעה על ידי תסכול נוצרי מהישרדות היהדות מונעת כעת על ידי תסכול ערבי מהצלחת הציונות

ההצהרה הדתית שיצאה ממכה הפכה מייד למאמץ דיפלומטי, כאשר הליגה הערבית קראה לשגרירי כל מדינות ערב "לקיים קשר רציף עם הבישופים והקרדינלים המשתתפים במועצה [האקומנית] ברומא, כדי להשכיל אותם לגבי הרקע הפוליטי שמאחורי התכנית היהודית הנידונה במועצה". התקשורת הערבית הצטרפה לקמפיין, למשל כאשר העתונאי הבכיר אניס מנצור תקף את הכנסייה הקתולית על אשר "כרתה שלום עם היהודים", שהרגו את ישו וקנדי.

מה שזרם בין המדרסות, מערכות העיתונים וטרקליני השגרירויות הגיע באופן טבעי גם למערכת החינוך. כך למשל, ספר הלימוד הסעודי לבתי ספר תיכוניים עיונים מהעולם המוסלמי קבע ש"ההשפעה היהודית חילחלה לעומק ארצות מערביות, ו[היהודים] השתלטו גם על כלכלות ומערכות תקשורת" (מצוטט באתר MEMRI, 8.12.2011). ספרי לימוד סוריים מלמדים ש"מסוכן לחיות עם יהודים או לידם", ושהיהודים מהווים "סכנה" המאיימת "להרוס ולהעלים את הערבים והעולם המוסלמי" (כך לפי סקירת המזרחן האמריקני ג'וש לנדס: Islamic Education in Syria: Undoing Secularism, 2003).

חינוך מסוג זה, בתיגבור קריקטורות עיתונאיות המאיירות את מנהיגי ישראל כפי שהאנטישמיות הקלאסית איירה את היהודי הישן וסדרות טלוויזיה פופולריות המציגות את חיילי צה"ל כרוצחים צמאי דם – עומדים בבסיס אמת פשוטה ומביכה: השנאה שפעם הונעה על ידי תסכול נוצרי מהישרדות היהדות מונעת כעת על ידי תסכול ערבי מהצלחת הציונות.  

גרוע מכך, העוינות שבמקור תססה בארצות ערב התפשטה אל מעבר להן: לאיראן של עלי חמנאי ("ישראל היא גידול סרטני שיש להסירו"; טוויטר 3.6.2018), לתורכיה של רספ ארדואן ("הברבריות של ישראל גרועה משל היטלר"; נאום בעיר אורדו, 24.7.2018), ולמלזיה של מהטיר מוחמד ("היהודים שולטים בעולם... הם המציאו את זכויות האדם ואת הדמוקרטיה כדי שלרדוף אותם ייראה לא נכון"; נאום בפוטראג'איה, 16.10.2003).

העלילה האנטי-ישראלית משכפלת את העלילה האנטי-יהודית לא רק בדמיון, ברטוריקה ובאמצעי התעמולה, אלא גם במניעים שלה. הנוצרים הקדומים לא ידעו איך להסביר שהמשיח מת ושבני עמו דוחים את אלוהותו; ממשלות ערב של שנות החמישים לא ידעו איך להסביר שההתקפה שלהם על מדינה ננסית ומרוששת הסתיימה בתבוסה. כך קרה שהאליטות הערביות, כמו הנוצרים הקדומים, יצאו לשנות את השיח – מכשלונות מנהיגיהם לאופיו של היריב. באותה הנימה, דמויות לא ערביות, כמו ארדואן ומהטיר מוחמד, יצאו להסיט את השיח ממה שהם רואים כתבוסה של הציוויליזיצה המוסלמית לתרבות המערב.

רבים מיהודי הפזורה אינם מצוידים להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עלילה אנטי-ישראלית, ואין להם את המוטיבציה ללמוד את העובדות

מובן שאת המניעים של האנטישמיות החדשה היה צריך להסתיר, ואת הרטוריקה שלה היה צריך לעדכן, כדי שניתן יהיה להפליג איתה אל מי שהשת רעה מעבר לעולם המוסלמי והטילה עליו צל בלתי נסבל: תרבות המערב. האנטישמיות הקלאסית ביצעה עידכונים כאלו היטב, כאשר נסעה מהדת אל יריבותיה החילוניות, והאנטישמיות החדשה בצעה עידכונים דומים באותם הזריזות והלהט.  

חלוץ ההעברה של שנאת ישראל מעברה הדתי אל עתידה החילוני היה הפילוסוף וולטר, מאבות הליברליזם המודרני, שכתב שהיהודים הם "נוודים עלי אדמות, שנואים על ידי אנשים... עם נבער וברברי". לאחר שנסעה בדרך זו מהדת אל הכפירה, הפליגה שנאת ישראל אל הלאומיות, שהובילה הוגה כמו ההיסטוריון הגרמני היינריך פון טרייטשקה לטעון שהיהודים הם "אלמנט זר שכבש יותר מדי מקום בחיים שלנו"; ומן הלאומיות המשיכה שנאת ישראל אל הסוציאליזם, שהנביא שלו קרל מרקס כתב שהכסף הוא האלוהים של היהודים; מן הסוציאליזם היא התקדמה אל הקפיטליזם, שאחד מסמליו, איל הרכב הנרי פורד, הזהיר שהיהודים "שולטים בהון העולמי" ושהם "שולטים באמצעות הזהב", ומן הקפיטליזם אל הגזענות, שהנביא שלה, יוסטון סטיוארט צ'מברליין, טען שהיהודים מתכוונים "לזהם את ההודו-אירופים בדם יהודי".

הכושר המרשים של האנטישמיות לרתום רעיונות מגוונים ואף סותרים כדי להפיץ את השנאה ליהודים – שירת, וממשיך לשרת, גם את השנאה למדינת ישראל.

נקודת המפנה בה הפליגה האנטישמיות החדשה אל מעבר לארצות האיסלם היתה מלחמת ששת הימים, ומובילי המעבר היו שרל דה-גול והאימפריה הסובייטית. לדה-גול היה נחוץ הסבר לבגידה המוסרית שלו ערב המלחמה עם הפרת חוזים חתומים למשלוחי נשק לישראל, דווקא כאשר בת בריתו היתה זקוקה להם יותר מאי פעם. לברה"מ, לעומת זאת, היה נחוץ הסבר לתבוסה שישראל הנחילה לממשלות שהסובייטים טיפחו, לצבאות שהם אימנו, ולכלי הנשק שהם ייצרו. ברה"מ השיקה מסע תקשורתי שנמשך עד סמוך למותה, ורתם במשך למעלה מעשרים שנה פובליציסטים, קריקטוריסטים, ומפיקי טלוויזיה להכפשה מתמשכת של ישראל כפשיסטית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית ומדכאת מיעוטים רצחנית. כך המשיכו הסובייטים מן המקום בו הפסיקו הצארים, שאף הם יצאו ללבות שנאה ליהודים כדי להסיט את תשומת לב ההמונים ממחדלי ממשלתם, שהובילה את כלכלת רוסיה לעברי פי פחת.

דה-גול, לעומתם, המשיך מן המקום בו הפסיק וולטר. "היהודים", אמר נשיא צרפת ל-900 עיתונאים ו-200 דיפלומטים, "הם עם אליטיסטי, שתלטן, ובוטח בעצמו", עם שלאחר שהתכנס במדינה משלו נעשה מסוגל "להפגין שאיפה כובשת" בעוד המדינה שלו הופכת "לוחמנית" וגרוע מכך, "נחושה להתפשט". יתרה מכך, ישראל נהנתה "מעזרה רחבה בכסף, השפעה, ותעמולה מחוגים יהודים באמריקה ובאירופה".

דברים אלו נאמרו בסתיו 67', כאשר מאבקה של ישראל עדיין היה לגיטימי בעיני ליברלים אירופיים, ואפילו מקור להשראה, עד כדי כך שהאשמותיו של דה-גול עוררו זעם ציבורי, כולל קריקטורה בלה-מונד בה נראה יהודי במדי אסיר מטפס על גדר תיל של מחנה ריכוז מתחת הכיתוב "שתלטן, בטוח בעצמו". למרות זאת, ההתקפה של דה-גול העניקה לגיטימציה להשמצת ישראל בחוגים מהוגנים, והראתה איך ניתן לנער את האבק מכלי הנשק של מלחמת האתמול ביהודי הישן, כדי להגיע איתם למלחמת המחר ביהודי החדש. ואכן, ברבות השנים הוצא הסכסוך הישראלי-ערבי מהקשרו כדי לצייר את ישראל כמרשעת במהותה, וכדי לדרוש שהיא לא רק תשנה את מדיניותה אלא – כמו הפתרון של ריכרד ווגנר ליהודי האירופי – תחדל להתקיים.

נזקה של הרוח החדשה התחוור חמש שנים לאחר מותו של דה-גול, עם החלטת האו"ם שהשוותה בין הציונות לגזענות. בתוך כך התפתחה ברית בין נביאי האנטישמיות החדשה בארצות מערב לבין ממשיכי האנטישמיות הקלאסית בארצות האיסלם.

למרות כל זאת, נזקה הכבד ביותר של האנטישמיות החדשה איננו טמון בדילוג האלגנטי שלה מהיהודי הישן ליהודי החדש, אלא בחתך שהיא חורצת, לאט אבל בהתמדה, בעם היהודי.  

בקרב היהודים הישראלים האנטישמיות החדשה היא קונסנזוס. כאשר הסופר הפורטוגזי חתן פרס נובל חוזה סרמנגו הגיח ברמאללה במרץ 2002 – חודש בו נרצחו 92 ישראלים ב-12 פיגועי התאבדות – ובמסיבת עיתונאים שם קבע שמלחמתה של ישראל מנוהלת "ברוח אושוויץ", העיתונאית הישראלית שקמה מהקהל ושאלה אותו "איפה תאי הגזים?" היתה מתנגדת הכיבוש הוותיקה עמירה הס.

בישראל גם לא נמצאו תומכים לכוכב הפינק פלויד רוג'ר ווטרס לאחר שביטל הופעה בתל אביב, או להצהרות הבומבסטיות שלו למרגלות גדר ההפרדה הפוטוגנית. הכל הבינו את המוסר הכפול של מי שקודם לכן הופיע באיסטנבול אגב התעלמות מהכיבוש התורכי של צפון קפריסין והאפליה הגזענית של תורכיה את המיעוט הכורדי. תחושת האיום שמשרה האנטישמיות החדשה היא כל כך הסכמית בישראל שהיומון האופוזיציוני 'ידיעות אחרונות' פירסם מדריך להתמודדות עם טענות תנועת החרם BDS, ובין הפעילים נגדה בלטו מנהיגי אופוזיציה כמו יצחק הרצוג, יאיר לפיד וציפי לבני.

בפזורה המצב שונה. אמת, רק יהודים מעטים מקצינים עד מקומה של העיתונאית האיטלקיה ברברה ספינלי  שכתבה בשנת 2001 כי "ישראל מהווה שערוריה"; או עד דבריו של המחזאי הבריטי הרולד פינטר, שערב יום הולדתה  השישים אמר על ישראל שהיא "מדינה מושתתת על טרור, טבח ונישול של עם אחר". אלו כמובן מקרים קיצוניים. אלא שמעבר להם משתרעים מיליוני יהודים שנמנעים מלהגן על ישראל באופן פעיל, ורבים המעדיפים להסתיר את יהדותם כדי להימנע מוויכוח על הסכסוך הישראלי-ערבי. רבים מיהודי הפזורה אינם מצוידים להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עלילה אנטי-ישראלית, ואין להם את המוטיבציה ללמוד את העובדות.

יהודים רבים חשופים לתועמלנים אנטי-ישראלים, בייחוד באוניברסיטאות, שבהן מתמקדים תוקפי ישראל, המבינים שהחינוך היהודי המוגבל של רוב צעירי הפזורה הופך אותם טרף נוח לעלילות אנטי-ישראליות. בתוך כך יהודים המונעים על ידי דאגה כנה לישראל מנוצלים לעיתים על ידי אנטישמים חדשים העוטים מסיכה של מבקשי קץ הכיבוש, שמאחוריה מסתתרים מבקשי קץ ישראל.

בארה"ב מדחיקים יהודים רבים את האפשרות שמאחורי מתנגדי כיבוש אמריקנים מסתתרים אנטי-ציונים אירופים שמאחוריהם מסתתרים אנטישמים מוסלמים. במקום זאת מעדיפה מסה קריטית של יהודי ארה"ב להשלות את עצמה שאם רק יקיץ הקץ על הכיבוש יקיץ גם הקץ על האנטישמיות החדשה. החשיבה הזו על האנטישמיות החדשה נאיבית כמו ההבטחה של הרצל לגבי האנטישמיות הישנה.

יחס הפזורה כלפי ההתנגדות לישראל צריך להיות מושתת על אבחנה פשוטה: אם הביקורת הוגנת – נטה לה אוזן; אם היא מעלילה, היא מעלילה לא רק על ישראל אלא על כל היהודים, ולכן על כל יהודי ויהודיה להירתם למלחמה בה. גישה כזו תהווה המשך טבעי לסולידריות היהודית שהניעה את יועץ הסולטן ברוך יהודה להסתכן למען יהודי פראג, את משה מונטפיורי להיאבק למען יהודי דמשק, ואת ג'ייקוב שיף להילחם בצאר ניקולאי. רוח כזו איננה מנשבת כרגע בין הפזורה למדינת היהודים.

התומכים הרעשניים בממשלות ישראל המתחלפות, משמאל ומימין, נמצאים בשולי הפזורה. ביניהם משתרע רוב דומם הרואה בעלילה האנטי-ישראלית את מה שהרוב הישראלי ראה פעם בעלילה האנטי-יהודית: אלו חשבו שהעלילה הישנה היא בעיה של הפזורה, ואלו חושבים שהעלילה החדשה היא בעיה של הישראלים.

כך, ההתמודדות עם השנאה שפעם איחדה את היהודים כמעט באותה העוצמה שבה חיברה ביניהם הדת – עלולה להפוך, כמו האמונה, למפלגת של העם היהודי.

המאמר הבא (והאחרון) בסדרה:

גאונות: ההזדמנות הגדולה של הציונות הרוחנית

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות