מערכת על דעת הקהל
צוות החוקרים והחוקרות של מכון שלום הרטמן בירושלים
"ההתחדשות היהודית לא מתחדשת, היא תקועה": ראיון עם אריאל פיקאר
מערכת על דעת הקהל
טז בחשון תש"ף

ד"ר אריאל פיקאר צמח בערוגה הביתית של הציונות הדתית, למד בישיבה וכיהן כרב, אבל בעקבות הלימודים האקדמיים החליט להיפרד מתוארו הרבני. כעת הוא מוציא ספר חדש שבו הוא מציע פרשנות עכשווית לעקרונות היסוד של ההגות היהודית, מציע מודל חדש של רבנות וגם מבקר את ההתחדשות היהודית שהוא חלק ממנה

מאת: אריאל הורוביץ, מקור ראשון

על מדף הספרים בחדרו של ד"ר אריאל פיקאר במכון הרטמן אני מוצא עותק של "לפקח ולהעניש", ספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מ־1975, בשפת המקור. בעמוד הראשון, חותמת באותיות שחורות: "הרב אריאל פיקאר, רב הקיבוץ שלוחות". אני לא מכיר הרבה ספרים של פוקו שיש עליהם חותמת של רב, אני אומר לפיקאר, והוא מחייך ומספר על ספרי הפילוסופיה שרכש במהלך כתיבת הדוקטורט, כשבמקביל כיהן כרב קיבוץ.

בשלב מסוים עבר פיקאר לצד השני של המתרס: ממי שמורה הלכות לקהילתו הפך לחוקר הלכה, ואגב כך ויתר על תואר הרב והיה לאחת מן הדמויות הבולטות בעולם ההתחדשות היהודית. כעת הוא מוציא ספר חדש – רביעי במספר – בשם "בלשון בני אדם" (הוצאת כרמל), ובו פרשנות מחודשת לכמה מעקרונות היסוד של ההגות היהודית, מתוך ניסיון להתאים אותם להוויה הישראלית בת זמננו.

הלכה כתפיסת עולם

פיקאר מרצה את דבריו בלהט, נהנה להתפלמס ולא נרתע מלבקר גם את העולמות הקרובים לו – הציונות הדתית, שבה גדל ובה הוא חי כיום, ועולם ההתחדשות היהודית, שהפך לביתו הרעיוני בשנים האחרונות. הוא נולד ב־1965 במרסיי שבצרפת ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שלוש. אביו, ברוך, נפל במלחמת יום הכיפורים. פיקאר למד בישיבת נתיב מאיר והמשיך לישיבת הר עציון, שם למד כעשור ושם אף הוסמך לרבנות. לאחר מכן שימש כאמור כרב הקיבוץ שלוחות וכר"מ בישיבת מעלה גלבוע, ומשם פנה לכתוב דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן על משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף. הלימודים האקדמיים, הוא מספר, פתחו בפניו עולם שלא הכיר קודם לכן, ולמעשה ערערו כמעט על כל עולמו התורני.

"באתי מישיבת הגוש, וראיתי בעצמי אדם מאוד פתוח ומשכיל", הוא אומר. "לא תיארתי לעצמי עד כמה הלימודים האקדמיים יפתחו את אופקיי ויעלו שאלות כבדות משקל. את התואר הראשון עשיתי בתלמוד, ונכנסתי לנושא של חקר ההלכה, שעניין אותי כרב. בהדרגה, מתוך הלימוד והמחקר, התגבשה בי ההבנה שההלכה היא יצירה אנושית, שקשורה בשיקול דעת אנושי ומושפעת מתפיסות אידיאולוגיות משתנות.

היתר לנשים לקרוא מגילה לא משרת שום אינטרס אישי או כלכלי שלי – אני לא מוכר מגילות לנשים. אבל כן, יש לי בהחלט אינטרס חברתי, חינוכי, וזה לגיטימי

"כשהחלטתי לכתוב דוקטורט על חקר ההלכה כביקורת תרבות אצל הרב עובדיה יוסף, המאמץ לאתר את הממד האנושי בפסיקת ההלכה ה פך למרכזי. מה שמעניין הוא שהפוסקים הגדולים כותבים במפורש שזה מה שהם עושים. אם אתה מוכן לקרוא את זה ולהיות מדויק, זה נמצא שם. פסיקת הלכה היא תפיסת עולם, לא היסק לוגי מתמטי. בין אם אני מסכים עם הפסיקה ובין אם לא, מדובר בעבודה אנושית ובשיקול דעת אנושי. אני לא רואה בכך את חולשתה של ההלכה, אלא להפך – זו הגדולה שלה, זו העוצמה שלה, ובלבד שהדברים גלויים, ולא חבויים בתוך שיח הלכתי שהופך להיות מקצועי מאוד וברור רק ליודעי ח"ן.

"צריך להכיר בכך שמדובר ביצירה של בני אדם, ולכן פוסק לא יכול לטעון שידיו כבולות. ידיו של הפוסק לא כבולות אלא במקרים מאוד נדירים. הפסיקה היא תמיד חלק משיח של שיקול דעת, והחופש של הפוסק הוא עצום, במיוחד כשמבינים שמדובר בכתיבה הלכתית רבת־ממדים, שמפוזרת על פני הגלובוס במשך למעלה מאלף שנה. במציאות כזו, מרחב האפשרויות גדול מאוד".

אם פסיקה היא עניין של השקפת עולם, איך אתה מסביר את העובדה שיש מחלוקות בהלכה?

"המחלוקות מבטאות הבדלים אנושיים מורכבים מאוד, עמדות עקרוניות שונות שאפשר לנתח אותן. למשל, תפיסות שונות של נישואין, מבחינה פילוסופית, רגשית, ערכית ותרבותית, מייצרות פסיקות הלכתיות שונות, שנובעות מכך שבני אדם הם שונים ויש להם תפיסות עולם אחרות. זה נכון לגבי כל פוסק. כשהייתי רב קיבוץ באמצע שנות התשעים, הצגתי בפני הקהילה את האפשרות של קריאת מגילה לנשים, ובהמשך גם עלייה לתורה לנשים בשמחת תורה. כל המקורות פרוסים לפנינו, ואנחנו צריכים להכריע. לי היה ברור שאני תומך בצעד הזה מתוך תפיסת עולם שוויונית. הטענה שלי היא שהפוסק צריך לעמוד מאחורי זה. הלכה באה ממקום מסוים, והפוסק צריך להגיד מה המקום שלו. אחר כך אפשר להתווכח, אבל נתווכח על המקום הזה, העקרוני. השאלה אם אישה יכולה לקרוא בתורה לא תלויה בשאלה הטכנית של כבוד הציבור וכבוד הבריות, אלא בעמדה עקרונית".

הטענה כנגד הדברים שלך היא שלמעשה יש כאן רשות לפוסק לעשות מה שהוא רוצה.

"אני לא מסכים. היתר לנשים לקרוא מגילה לא משרת שום אינטרס אישי או כלכלי שלי – אני לא מוכר מגילות לנשים. אבל כן, יש לי בהחלט אינטרס חברתי, חינוכי, וזה לגיטימי, כל עוד אני חושף את הדברים ומצביע על כך שהאופציה שאני תומך בה קיימת בתוך המרחב האפשרי ההלכתי, שהוא מרחב לא אינסופי, אבל הוא לא נוצל עד תום. ואגב, גם אלו שלא מסכימים עם הדברים שלי מתנהלים כך בפועל. גם הם פוסקים בהתאם לתפיסת עולמם, לא רק בהתאם לקריאה טכנית של המקורות. השמרנים והליברלים בציונות הדתית נאבקים על שמרנות וליברליות, ועושים זאת דרך דיון בטקסטים. מה שיש כאן הוא תפיסות עולם".

להפוך את התורה לרלוונטית

ספרו החדש של פיקאר, כאמור, דן בעקרונות תיאולוגיים מוכרים – השגחה, תלמוד תורה, תפילה, הלכה, רבנות ועוד – ומציע להם פרשנות מודרנית, זהירה, על פי רוב רציונלית; המטרה היא, כלשון כותרת המשנה של הספר, להציג "יסודות להתחדשות יהודית־ישראלית".

"יש שני מובנים למשפט 'דיברה תורה בלשון בני אדם'", מסביר פיקאר. "המובן האחד הוא שהתורה צריכה להיכתב בשפה שבני אדם מבינים. אם היא הייתה נכתבת בשפה אלוהית, בני אדם לא היו מבינים אותה. אבל יש עוד מובן, והוא שכשאדם קורא את התורה הוא חייב לקרוא אותה בלשונו, מתוך עולמו ולתוך עולמו. קח למשל את נושא השמיטה. ברור שכל ענייני השמיטה והמצוות התלויות בארץ בנויים למציאות חקלאית קדם־מודרנית, שבה רוב בני האדם עוסקים בחקלאות. בעולם שבו תשעים אחוז מהאוכלוסייה מתפרנסת מחקלאות, מובן מאליו שיש מצוות התלויות בארץ, שאדם רעב הולך אחרי הקוצרים, ושבעל השדה משאיר לקט, שכחה ופאה, ונותן מעשרות.

"המציאות שלנו היום שונה לחלוטין. מדינת ישראל לא בנויה על חקלאות, והחקלאים הם אחוז קטן מהאוכלוסייה. וכך, למצוות השמיטה אין שום משמעות לחיים שלנו. אנחנו יכולים להקפיד על כל הלכות שמיטה מבלי שיהיה להן שום אפקט על החיים שלנו – לא על העשירים ולא על העניים, לא אפקט חברתי ולא אפקט רוחני. מה עושים עם שמיטה במציאות כזו? התורה מתייחסת למציאות היסטורית, וכשהמציאות הזו משתנה לחלוטין, פרקים שלמים של התורה נראים כלא רלוונטיים.

התפילה בבתי הכנסת שלנו הפכה להיות מטלת ביצוע. צריך לחשוב על התפילה באופן יצירתי. תחשוב שאתה ניצב בפני קבוצה של אנשים שיש לה זמן ויש לה מוטיבציה, ואתה רוצה להביא אותה להתעלות רוחנית. איך עושים את זה?

"אל מול תופעה כזו צריך לקיים תהליך פרשני, שינסה לממש את הרעיון הזה של שמיטה במסגרות אחרות. התפיסה האורתודוקסית המודרנית הקלאסית אומרת שכשהמציאות משתנה צריך להתאים את ההלכה למציאות החדשה, והבעיה היא בעיה של התאמה – אז עושים אוצר בית דין, גידולי מים וכן הלאה. שומרים על העיקרון הטכני, המשפטי, אבל לא על העיקרון המהותי, על מה השמיטה נועדה לעשות בעולם. כך השמיטה הופכת להיות עוד מדבקת כשרות על המוצר שאנחנו קונים בסופר. הטענה שלי היא שברגע שאנחנו מבינים שהתורה לא בהכרח התייחסה למציאות שלנו, אי אפשר להמשיך ולדבר על הרעיונות בלי לעגן אותם במציאות, בלי לבחון איך אנחנו מתאימים אותם אלינו. המציאות שהשתנתה בצורה כל כך עמוקה מחייבת אותנו לנסח כל מיני עקרונות מחדש, כמו שחז"ל עשו".

ואז ייווצר כאוס. כיצד אפשר להכריע בשאלה איך לציין היום את השמיטה?

"נכון, ייווצר כאוס, והכאוס הזה הוא מקור לחרדה גדולה. יש כאן המון אחריות על בני האדם לחשוב מחדש, וזה מפחיד. אני חושב שהכאוס הזה יכול להיות מאוד משמעותי, ואולי דווקא הריבונות, העובדה שיש לנו מדינה וכנסת, יכולות לעזור כאן. בכל מקרה, אני לא מאמין שייווצר דבר אחיד, 'מדאורייתא'. זו הפרשנות שלנו, והפרשנות הזו היא לשון בני אדם. אנחנו צריכים לחזור לרעיונות היסודיים בצורה יצירתית, לפענח אותם ולמצוא את המקום שלהם בעולם כבני אדם שחיים היום בעולם הזה, ולא ליצור עולם אלטרנטיבי. זה מטיל עלינו אחריות כבדה, אנחנו יכולים לעשות המון טעויות וכנראה שגם נתווכח, אבל זה מה שצריך לעשות.

"אני מציג בספר את הדוגמה של תלמוד תורה. תאר לך שכל עשרות אלפי לומדי התורה בעולם היו עסוקים בפרויקט הזה – לימוד תורה מתוך רצון לעצב יהדות רלוונטית לעולמנו. קח קבוצה של מאה בחורי ישיבה, שאל אותם מה מטריד אתכם, בחיים שלכם האישיים – בחברה, בקהילה, בעיר, בעולם – ובואו נפתור את זה. אנחנו צריכים להיות מתקני עולם, ויש לנו אוצר שנקרא תורה, לצד אוצרות אחרים כמו פילוסופיה, תרבות, ספרות ומשפט – בואו נראה מה אפשר לעשות. אבל לא חושבים בכיוון הזה. בחור ישיבה בשיעור א' לומד מסכת קידושין – איך זה קשור לחיים שלו, למה שמעסיק אותו, לחברה שלו ולמדינה שלו? איך אפשר ללמוד משהו על השכנוּת שלנו היום ממסכת בבא בתרא? יש בהלכה כל כך הרבה מקורות רלוונטיים – מה אפשר לקחת מהם לחיים שלנו? אלה השאלות החשובות בעיניי".

מה שתפילה אמורה לעשות

מהלך מעניין אחר בספר נוגע לשאלת התפילה. "כבר חז"ל הפנו את תשומת הלב לקושי שבתפילת הקבע", אומר פיקאר. "התפילה בבתי הכנסת שלנו הפכה להיות מטלת ביצוע. צריך לחשוב על התפילה באופן יצירתי. תחשוב שאתה ניצב בפני קבוצה של אנשים שיש לה זמן ויש לה מוטיבציה, ואתה רוצה להביא אותה להתעלות רוחנית. איך עושים את זה? יש טקסטים, יש מוזיקה, יש תנועה, יש מעגלי שיח. איך בונים את זה?

"אגב, הדברים האלה כבר קורים. מנייני קרליבך התחילו מתוך רצון להגיע להתעלות רוחנית, גם אם אין בהכרח קשר למילות התפילה. פיוטים מסוימים ביום כיפור הפכו למרכזיים מאוד בתפילה לא בגלל המילים שלהם, אלא בגלל המנגינה שלהם. זה אומר שתפילה היא מבע רוחני שהמילים הן רק חלק ממנו, הן לא ממצות אותו. אז צריך לנסות לקרב בין המילים לבין הרגש, לוותר אולי על טקסטים שלא מדברים אלינו, להוסיף קטעים מהשירה העברית החדשה. אפשר כמובן לכלול את הקטעים המחייבים מבחינה הלכתית, אבל צריך לחשוב בצורה חדשה.

בעיה של ההתחדשות היהודית היא שהיא לא מתחדשת. היא תקועה. זה בא לידי ביטוי קודם כול בשטח – אנחנו רואים את אותם אנשים בפסטיבלי 'הקהל' ו'לא בשמיים', ולמעט תופעת המכינות הקדם־צבאיות, התחושה היא שאין דור צעיר.

"אני מנסה לשאול מה תפילה אמורה לעשות, איך אפשר ליצור את האפקט שלה היום. יש לנו חג כמו שמחת תורה, עם אנשים שרוצים להיות בבית כנסת, אבל רוצים שזה יהיה משמעותי. יש את יום כיפור, עם מרחב עצום כל כך של זמן, אבל מה שקורה הוא שאנחנו בעיקר אומרים את מילות התפילה, ולא בהכרח עוסקים בחשבון נפש, במחשבה, בהרהור, בתשובה. בוא נעשה את זה – ניצור קבוצות שיח, קבוצות לימוד. הרעיונות שלי שווים כמו הרעיונות של כל אחד אחר ואפשר להתווכח על הפרטים, אבל צריך לקחת אחריות על הפרויקט הזה, להפוך אותו לפרויקט שעושה משהו בעולם, שמגשים את המטרה שלו".

מה לגבי המשכיות? אין משמעות לכך שהתפילה שאנחנו מתפללים היא אותה תפילה שגם אבותינו ואבות אבותינו התפללו?

"אני לא מחפש איך לחדש לשם החידוש. אני רוצה שהתרבות היהודית תהיה משמעותית, תשנה משהו בעולם, תשנה בני אדם, תהפוך אותם לטובים יותר, לרוחניים יותר. כמובן שאני לוקח סיכון, אבל גם העמדה השמרנית, שחושבת שצריך להמשיך לאחוז במשהו רק כי הוא הצליח לאורך הדורות, לוקחת סיכון באותה מידה. מה אם הדברים האלה כבר לא מחזיקים מעמד? מה אם כבר היום הם לא מחזיקים מעמד? תיכנס לכל בית כנסת בזמן התפילה, תחשוב על כמות הזמן שאנשים נמצאים שם ומה אפשר היה לעשות איתם מבחינה רוחנית וחברתית. בעיניי, יש שם משבר, וצריך לחשוב עליו ברצינות. מנין לנו שמה שהצליח אתמול ידבר לילד שלי גם מחר? אם זה לא יהיה רלוונטי לו, זה לא יצליח. בוודאי שאני רוצה ליצור המשכיות, ואני מודע לסיכון ולכך שאני צריך לעבוד קשה, אבל זה נובע מתוך צורך".

לחשוב מחדש על מושג הרב

פיקאר, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בירושלים. הוא מכהן כמנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן, שם הוא נמצא שנים רבות: בתפקידו הקודם שימש המנהל החינוכי של תוכנית בארי של המכון, שעוסקת בלימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים. ב־2010 פרסם פיקאר מאמר בכתב העת "דעות" תחת הכותרת "להתבגר מן הרבנות", שם סיפר שכמה שנים אחרי שהפסיק לכהן כרב הקיבוץ שלוחות החליט להיפרד מתוארו הרבני. משם ממשיך פיקאר וטוען כי תפיסת הרבנות הקלאסית, שמותירה טווח שלם של הכרעות בידי דמות אחת, לא מתאימה לחברה דתית מודרנית.

"אני גדלתי לתוך מהפכת הרבנים של הציונות הדתית", מתאר פיקאר. "הר"מים שלי בנתיב מאיר היו חרדים, ודור וחצי מעליי התחילו לצמוח רבנים צעירים מן הציונות הדתית, וזו מהפכה שדיברה אליי והשפיעה עליי. היום אני נמצא במקום אחר. אני לא חושב שצריך להיות אדם אחד עם מעמד כזה, והמודל שאני רואה לנגד עיניי הוא של ועדות הלכה, שבהן יושבים אנשים מלומדים ויודעי תורה מתוך הקהילה ומקבלים הכרעות. ברור שצריך להשקיע בזה ולהכשיר אנשים מתאימים, ואני גם לא חושב שצריכה להיות אנרכיה, אבל שהמודל לא יהיה ריכוזי. אנחנו חיים בעולם שבו המנהיגות מורכבת מאנשים ששווים למונהגים שלהם, שהם באותו מעמד כמותם, ולמנהיגים יש סמכות ואחריות שהציבור נותן להם. לא יכול להיות שכל תפקידי הרבנות – פסיקה, חינוך, ייעוץ, הוראה, לימוד – יהיו בידי אדם אחד".

גם בעולם ההתחדשות היהודית אנחנו מוצאים בשנים האחרונות תוכניות להכשרת רבנים. אתה מתנגד להן?

"ההתחדשות היהודית לקחה את מודל הרבנות האורתודוקסי, ובעיניי זו טעות. גם כשהתחיל השיח על נשים בתפקידי רבנות, שאלתי: מי בכלל אמר שזה המודל הנכון? צריך לדבר על המודל הזה מלכתחילה, לחשוב מחדש על מושג הרב, לא לקחת אותו ולהעתיק אותו לציבורים חדשים. כשאני אומר את זה לחבריי שנמצאים בתחום הזה, הם אומרים לי: אנשים צריכים רב, זה עניין פסיכולוגי. אז אני מבין את הצורך הזה, אבל אני חושב שיש לנו גם תפקיד לחנך למשהו אחר. העובדה שאנשים מרגישים שהם צריכים רב אין פירושה שזה המודל שצריך לשכפל".

אחד הפרקים המעניינים בספר נוגע לאתגרים של עולם ההתחדשות היהודית, ובשונה מרוב הטקסטים שיוצאים מתוך העולם הזה, אתה מוכן גם למתוח ביקורת מבפנים ולהצביע על דברים שפחות מוצאים חן בעיניך.

"הבעיה של ההתחדשות היהודית היא שהיא לא מתחדשת. היא תקועה. זה בא לידי ביטוי קודם כול בשטח – אנחנו רואים את אותם אנשים בפסטיבלי 'הקהל' ו'לא בשמיים', ולמעט תופעת המכינות הקדם־צבאיות, התחושה היא שאין דור צעיר. כשם שאני בא בתביעה למסורת ואומר שצריך לשים יד על הדופק, כך גם כאן. צריך לחשוב מה הדבר הבא, איך אפשר לצאת מהפורמט של דפי מקורות חביבים על הגשם והמים. הרבה פעמים אתה מוצא בעולם ההתחדשות היהודית מין התפעלות אסתטית, שיעורים וסדנאות שהם סוג של קונצרט.

"אני מחפש משהו אחר – שהלימוד יהיה תובעני, שאנשים יצאו משיעור עצבניים, לא שיצאו ויגידו: 'איזה יופי', וימשיכו הלאה. צריך שזה יאתגר אותך, שזה יתבע ממך, לא להסתפק באגדה תלמודית ובשיר של ביאליק ולחשוב שהכול בסדר. זה בורגני. אני לא מזלזל בזה, אבל אני רוצה שנהיה קצת יותר בועטים. העובדה שההתחדשות היהודית לא פעילה פוליטית היא מאוד מצערת, וחבל שאין לה אמירה על נושאים קריטיים שעל סדר היום. צריך לצאת מהבורגנות הזו".

אתה כותב גם על כך שצריך להוסיף אלמנט של מחויבות.

"כן. אני קורא לזה 'מחויבות ללא חובה'. הטיעון הדתי הקלאסי הוא שאם לא תהיה חובה, אנשים לא יקיימו. זה לא נכון עובדתית, אגב. העולם הדמוקרטי בנוי על מחויבות ללא חובה, ומחקרים מראים שאזרחים במדינות דמוקרטיות שומרים על החוק בעיקר כי אנשים מאמינים שהחוק חשוב, ולא כי הם מפחדים מהמשטרה. אני חושב שזה נכון גם ביחס לתרבות, וכך אני רואה את היהדות, כתרבות. אנשים נוטים לזלזל במושג 'תרבות' ולחשוב שמדובר בפולקלור, באוזני המן ובנרות חנוכה, אבל למושג הזה יש משמעות עמוקה הרבה יותר – תרבות היא התשתית של הקיום האנושי, והיהדות היא התרבות שלנו.

"גם בתרבות יכולה להיות מחויבות ללא חובה, אבל צריך לדבר על מחויבות, ועל קהילתיות, על המשכיות, ואיך ההתחדשות היהודית לא הופכת לחוג נחמד. אנחנו בדרך לשם, אבל אנחנו יותר מדי זמן בדרך. קצב ההתקדמות של ההתחדשות היהודית נהיה איטי יותר ויותר, יש עייפות, יש מחסור במשאבים ויש פחד מהדתה, ובעיקר, העולם הזה הולך נגד שטף החיים היומיומי, נגד תרבות הצריכה. צריך לפתח את זה, וזה לא ילך בקלות".

*המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

התחדשות
תפילה
רבנות
יהדות עדכנית
"ההתחדשות היהודית לא מתחדשת, היא תקועה": ראיון עם אריאל פיקאר
14/11/2019
טז בחשון תש"ף
מערכת על דעת הקהל
מערכת על דעת הקהל

ד"ר אריאל פיקאר צמח בערוגה הביתית של הציונות הדתית, למד בישיבה וכיהן כרב, אבל בעקבות הלימודים האקדמיים החליט להיפרד מתוארו הרבני. כעת הוא מוציא ספר חדש שבו הוא מציע פרשנות עכשווית לעקרונות היסוד של ההגות היהודית, מציע מודל חדש של רבנות וגם מבקר את ההתחדשות היהודית שהוא חלק ממנה

מאת: אריאל הורוביץ, מקור ראשון

על מדף הספרים בחדרו של ד"ר אריאל פיקאר במכון הרטמן אני מוצא עותק של "לפקח ולהעניש", ספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מ־1975, בשפת המקור. בעמוד הראשון, חותמת באותיות שחורות: "הרב אריאל פיקאר, רב הקיבוץ שלוחות". אני לא מכיר הרבה ספרים של פוקו שיש עליהם חותמת של רב, אני אומר לפיקאר, והוא מחייך ומספר על ספרי הפילוסופיה שרכש במהלך כתיבת הדוקטורט, כשבמקביל כיהן כרב קיבוץ.

בשלב מסוים עבר פיקאר לצד השני של המתרס: ממי שמורה הלכות לקהילתו הפך לחוקר הלכה, ואגב כך ויתר על תואר הרב והיה לאחת מן הדמויות הבולטות בעולם ההתחדשות היהודית. כעת הוא מוציא ספר חדש – רביעי במספר – בשם "בלשון בני אדם" (הוצאת כרמל), ובו פרשנות מחודשת לכמה מעקרונות היסוד של ההגות היהודית, מתוך ניסיון להתאים אותם להוויה הישראלית בת זמננו.

הלכה כתפיסת עולם

פיקאר מרצה את דבריו בלהט, נהנה להתפלמס ולא נרתע מלבקר גם את העולמות הקרובים לו – הציונות הדתית, שבה גדל ובה הוא חי כיום, ועולם ההתחדשות היהודית, שהפך לביתו הרעיוני בשנים האחרונות. הוא נולד ב־1965 במרסיי שבצרפת ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שלוש. אביו, ברוך, נפל במלחמת יום הכיפורים. פיקאר למד בישיבת נתיב מאיר והמשיך לישיבת הר עציון, שם למד כעשור ושם אף הוסמך לרבנות. לאחר מכן שימש כאמור כרב הקיבוץ שלוחות וכר"מ בישיבת מעלה גלבוע, ומשם פנה לכתוב דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן על משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף. הלימודים האקדמיים, הוא מספר, פתחו בפניו עולם שלא הכיר קודם לכן, ולמעשה ערערו כמעט על כל עולמו התורני.

"באתי מישיבת הגוש, וראיתי בעצמי אדם מאוד פתוח ומשכיל", הוא אומר. "לא תיארתי לעצמי עד כמה הלימודים האקדמיים יפתחו את אופקיי ויעלו שאלות כבדות משקל. את התואר הראשון עשיתי בתלמוד, ונכנסתי לנושא של חקר ההלכה, שעניין אותי כרב. בהדרגה, מתוך הלימוד והמחקר, התגבשה בי ההבנה שההלכה היא יצירה אנושית, שקשורה בשיקול דעת אנושי ומושפעת מתפיסות אידיאולוגיות משתנות.

היתר לנשים לקרוא מגילה לא משרת שום אינטרס אישי או כלכלי שלי – אני לא מוכר מגילות לנשים. אבל כן, יש לי בהחלט אינטרס חברתי, חינוכי, וזה לגיטימי

"כשהחלטתי לכתוב דוקטורט על חקר ההלכה כביקורת תרבות אצל הרב עובדיה יוסף, המאמץ לאתר את הממד האנושי בפסיקת ההלכה ה פך למרכזי. מה שמעניין הוא שהפוסקים הגדולים כותבים במפורש שזה מה שהם עושים. אם אתה מוכן לקרוא את זה ולהיות מדויק, זה נמצא שם. פסיקת הלכה היא תפיסת עולם, לא היסק לוגי מתמטי. בין אם אני מסכים עם הפסיקה ובין אם לא, מדובר בעבודה אנושית ובשיקול דעת אנושי. אני לא רואה בכך את חולשתה של ההלכה, אלא להפך – זו הגדולה שלה, זו העוצמה שלה, ובלבד שהדברים גלויים, ולא חבויים בתוך שיח הלכתי שהופך להיות מקצועי מאוד וברור רק ליודעי ח"ן.

"צריך להכיר בכך שמדובר ביצירה של בני אדם, ולכן פוסק לא יכול לטעון שידיו כבולות. ידיו של הפוסק לא כבולות אלא במקרים מאוד נדירים. הפסיקה היא תמיד חלק משיח של שיקול דעת, והחופש של הפוסק הוא עצום, במיוחד כשמבינים שמדובר בכתיבה הלכתית רבת־ממדים, שמפוזרת על פני הגלובוס במשך למעלה מאלף שנה. במציאות כזו, מרחב האפשרויות גדול מאוד".

אם פסיקה היא עניין של השקפת עולם, איך אתה מסביר את העובדה שיש מחלוקות בהלכה?

"המחלוקות מבטאות הבדלים אנושיים מורכבים מאוד, עמדות עקרוניות שונות שאפשר לנתח אותן. למשל, תפיסות שונות של נישואין, מבחינה פילוסופית, רגשית, ערכית ותרבותית, מייצרות פסיקות הלכתיות שונות, שנובעות מכך שבני אדם הם שונים ויש להם תפיסות עולם אחרות. זה נכון לגבי כל פוסק. כשהייתי רב קיבוץ באמצע שנות התשעים, הצגתי בפני הקהילה את האפשרות של קריאת מגילה לנשים, ובהמשך גם עלייה לתורה לנשים בשמחת תורה. כל המקורות פרוסים לפנינו, ואנחנו צריכים להכריע. לי היה ברור שאני תומך בצעד הזה מתוך תפיסת עולם שוויונית. הטענה שלי היא שהפוסק צריך לעמוד מאחורי זה. הלכה באה ממקום מסוים, והפוסק צריך להגיד מה המקום שלו. אחר כך אפשר להתווכח, אבל נתווכח על המקום הזה, העקרוני. השאלה אם אישה יכולה לקרוא בתורה לא תלויה בשאלה הטכנית של כבוד הציבור וכבוד הבריות, אלא בעמדה עקרונית".

הטענה כנגד הדברים שלך היא שלמעשה יש כאן רשות לפוסק לעשות מה שהוא רוצה.

"אני לא מסכים. היתר לנשים לקרוא מגילה לא משרת שום אינטרס אישי או כלכלי שלי – אני לא מוכר מגילות לנשים. אבל כן, יש לי בהחלט אינטרס חברתי, חינוכי, וזה לגיטימי, כל עוד אני חושף את הדברים ומצביע על כך שהאופציה שאני תומך בה קיימת בתוך המרחב האפשרי ההלכתי, שהוא מרחב לא אינסופי, אבל הוא לא נוצל עד תום. ואגב, גם אלו שלא מסכימים עם הדברים שלי מתנהלים כך בפועל. גם הם פוסקים בהתאם לתפיסת עולמם, לא רק בהתאם לקריאה טכנית של המקורות. השמרנים והליברלים בציונות הדתית נאבקים על שמרנות וליברליות, ועושים זאת דרך דיון בטקסטים. מה שיש כאן הוא תפיסות עולם".

להפוך את התורה לרלוונטית

ספרו החדש של פיקאר, כאמור, דן בעקרונות תיאולוגיים מוכרים – השגחה, תלמוד תורה, תפילה, הלכה, רבנות ועוד – ומציע להם פרשנות מודרנית, זהירה, על פי רוב רציונלית; המטרה היא, כלשון כותרת המשנה של הספר, להציג "יסודות להתחדשות יהודית־ישראלית".

"יש שני מובנים למשפט 'דיברה תורה בלשון בני אדם'", מסביר פיקאר. "המובן האחד הוא שהתורה צריכה להיכתב בשפה שבני אדם מבינים. אם היא הייתה נכתבת בשפה אלוהית, בני אדם לא היו מבינים אותה. אבל יש עוד מובן, והוא שכשאדם קורא את התורה הוא חייב לקרוא אותה בלשונו, מתוך עולמו ולתוך עולמו. קח למשל את נושא השמיטה. ברור שכל ענייני השמיטה והמצוות התלויות בארץ בנויים למציאות חקלאית קדם־מודרנית, שבה רוב בני האדם עוסקים בחקלאות. בעולם שבו תשעים אחוז מהאוכלוסייה מתפרנסת מחקלאות, מובן מאליו שיש מצוות התלויות בארץ, שאדם רעב הולך אחרי הקוצרים, ושבעל השדה משאיר לקט, שכחה ופאה, ונותן מעשרות.

"המציאות שלנו היום שונה לחלוטין. מדינת ישראל לא בנויה על חקלאות, והחקלאים הם אחוז קטן מהאוכלוסייה. וכך, למצוות השמיטה אין שום משמעות לחיים שלנו. אנחנו יכולים להקפיד על כל הלכות שמיטה מבלי שיהיה להן שום אפקט על החיים שלנו – לא על העשירים ולא על העניים, לא אפקט חברתי ולא אפקט רוחני. מה עושים עם שמיטה במציאות כזו? התורה מתייחסת למציאות היסטורית, וכשהמציאות הזו משתנה לחלוטין, פרקים שלמים של התורה נראים כלא רלוונטיים.

התפילה בבתי הכנסת שלנו הפכה להיות מטלת ביצוע. צריך לחשוב על התפילה באופן יצירתי. תחשוב שאתה ניצב בפני קבוצה של אנשים שיש לה זמן ויש לה מוטיבציה, ואתה רוצה להביא אותה להתעלות רוחנית. איך עושים את זה?

"אל מול תופעה כזו צריך לקיים תהליך פרשני, שינסה לממש את הרעיון הזה של שמיטה במסגרות אחרות. התפיסה האורתודוקסית המודרנית הקלאסית אומרת שכשהמציאות משתנה צריך להתאים את ההלכה למציאות החדשה, והבעיה היא בעיה של התאמה – אז עושים אוצר בית דין, גידולי מים וכן הלאה. שומרים על העיקרון הטכני, המשפטי, אבל לא על העיקרון המהותי, על מה השמיטה נועדה לעשות בעולם. כך השמיטה הופכת להיות עוד מדבקת כשרות על המוצר שאנחנו קונים בסופר. הטענה שלי היא שברגע שאנחנו מבינים שהתורה לא בהכרח התייחסה למציאות שלנו, אי אפשר להמשיך ולדבר על הרעיונות בלי לעגן אותם במציאות, בלי לבחון איך אנחנו מתאימים אותם אלינו. המציאות שהשתנתה בצורה כל כך עמוקה מחייבת אותנו לנסח כל מיני עקרונות מחדש, כמו שחז"ל עשו".

ואז ייווצר כאוס. כיצד אפשר להכריע בשאלה איך לציין היום את השמיטה?

"נכון, ייווצר כאוס, והכאוס הזה הוא מקור לחרדה גדולה. יש כאן המון אחריות על בני האדם לחשוב מחדש, וזה מפחיד. אני חושב שהכאוס הזה יכול להיות מאוד משמעותי, ואולי דווקא הריבונות, העובדה שיש לנו מדינה וכנסת, יכולות לעזור כאן. בכל מקרה, אני לא מאמין שייווצר דבר אחיד, 'מדאורייתא'. זו הפרשנות שלנו, והפרשנות הזו היא לשון בני אדם. אנחנו צריכים לחזור לרעיונות היסודיים בצורה יצירתית, לפענח אותם ולמצוא את המקום שלהם בעולם כבני אדם שחיים היום בעולם הזה, ולא ליצור עולם אלטרנטיבי. זה מטיל עלינו אחריות כבדה, אנחנו יכולים לעשות המון טעויות וכנראה שגם נתווכח, אבל זה מה שצריך לעשות.

"אני מציג בספר את הדוגמה של תלמוד תורה. תאר לך שכל עשרות אלפי לומדי התורה בעולם היו עסוקים בפרויקט הזה – לימוד תורה מתוך רצון לעצב יהדות רלוונטית לעולמנו. קח קבוצה של מאה בחורי ישיבה, שאל אותם מה מטריד אתכם, בחיים שלכם האישיים – בחברה, בקהילה, בעיר, בעולם – ובואו נפתור את זה. אנחנו צריכים להיות מתקני עולם, ויש לנו אוצר שנקרא תורה, לצד אוצרות אחרים כמו פילוסופיה, תרבות, ספרות ומשפט – בואו נראה מה אפשר לעשות. אבל לא חושבים בכיוון הזה. בחור ישיבה בשיעור א' לומד מסכת קידושין – איך זה קשור לחיים שלו, למה שמעסיק אותו, לחברה שלו ולמדינה שלו? איך אפשר ללמוד משהו על השכנוּת שלנו היום ממסכת בבא בתרא? יש בהלכה כל כך הרבה מקורות רלוונטיים – מה אפשר לקחת מהם לחיים שלנו? אלה השאלות החשובות בעיניי".

מה שתפילה אמורה לעשות

מהלך מעניין אחר בספר נוגע לשאלת התפילה. "כבר חז"ל הפנו את תשומת הלב לקושי שבתפילת הקבע", אומר פיקאר. "התפילה בבתי הכנסת שלנו הפכה להיות מטלת ביצוע. צריך לחשוב על התפילה באופן יצירתי. תחשוב שאתה ניצב בפני קבוצה של אנשים שיש לה זמן ויש לה מוטיבציה, ואתה רוצה להביא אותה להתעלות רוחנית. איך עושים את זה? יש טקסטים, יש מוזיקה, יש תנועה, יש מעגלי שיח. איך בונים את זה?

"אגב, הדברים האלה כבר קורים. מנייני קרליבך התחילו מתוך רצון להגיע להתעלות רוחנית, גם אם אין בהכרח קשר למילות התפילה. פיוטים מסוימים ביום כיפור הפכו למרכזיים מאוד בתפילה לא בגלל המילים שלהם, אלא בגלל המנגינה שלהם. זה אומר שתפילה היא מבע רוחני שהמילים הן רק חלק ממנו, הן לא ממצות אותו. אז צריך לנסות לקרב בין המילים לבין הרגש, לוותר אולי על טקסטים שלא מדברים אלינו, להוסיף קטעים מהשירה העברית החדשה. אפשר כמובן לכלול את הקטעים המחייבים מבחינה הלכתית, אבל צריך לחשוב בצורה חדשה.

בעיה של ההתחדשות היהודית היא שהיא לא מתחדשת. היא תקועה. זה בא לידי ביטוי קודם כול בשטח – אנחנו רואים את אותם אנשים בפסטיבלי 'הקהל' ו'לא בשמיים', ולמעט תופעת המכינות הקדם־צבאיות, התחושה היא שאין דור צעיר.

"אני מנסה לשאול מה תפילה אמורה לעשות, איך אפשר ליצור את האפקט שלה היום. יש לנו חג כמו שמחת תורה, עם אנשים שרוצים להיות בבית כנסת, אבל רוצים שזה יהיה משמעותי. יש את יום כיפור, עם מרחב עצום כל כך של זמן, אבל מה שקורה הוא שאנחנו בעיקר אומרים את מילות התפילה, ולא בהכרח עוסקים בחשבון נפש, במחשבה, בהרהור, בתשובה. בוא נעשה את זה – ניצור קבוצות שיח, קבוצות לימוד. הרעיונות שלי שווים כמו הרעיונות של כל אחד אחר ואפשר להתווכח על הפרטים, אבל צריך לקחת אחריות על הפרויקט הזה, להפוך אותו לפרויקט שעושה משהו בעולם, שמגשים את המטרה שלו".

מה לגבי המשכיות? אין משמעות לכך שהתפילה שאנחנו מתפללים היא אותה תפילה שגם אבותינו ואבות אבותינו התפללו?

"אני לא מחפש איך לחדש לשם החידוש. אני רוצה שהתרבות היהודית תהיה משמעותית, תשנה משהו בעולם, תשנה בני אדם, תהפוך אותם לטובים יותר, לרוחניים יותר. כמובן שאני לוקח סיכון, אבל גם העמדה השמרנית, שחושבת שצריך להמשיך לאחוז במשהו רק כי הוא הצליח לאורך הדורות, לוקחת סיכון באותה מידה. מה אם הדברים האלה כבר לא מחזיקים מעמד? מה אם כבר היום הם לא מחזיקים מעמד? תיכנס לכל בית כנסת בזמן התפילה, תחשוב על כמות הזמן שאנשים נמצאים שם ומה אפשר היה לעשות איתם מבחינה רוחנית וחברתית. בעיניי, יש שם משבר, וצריך לחשוב עליו ברצינות. מנין לנו שמה שהצליח אתמול ידבר לילד שלי גם מחר? אם זה לא יהיה רלוונטי לו, זה לא יצליח. בוודאי שאני רוצה ליצור המשכיות, ואני מודע לסיכון ולכך שאני צריך לעבוד קשה, אבל זה נובע מתוך צורך".

לחשוב מחדש על מושג הרב

פיקאר, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בירושלים. הוא מכהן כמנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן, שם הוא נמצא שנים רבות: בתפקידו הקודם שימש המנהל החינוכי של תוכנית בארי של המכון, שעוסקת בלימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים. ב־2010 פרסם פיקאר מאמר בכתב העת "דעות" תחת הכותרת "להתבגר מן הרבנות", שם סיפר שכמה שנים אחרי שהפסיק לכהן כרב הקיבוץ שלוחות החליט להיפרד מתוארו הרבני. משם ממשיך פיקאר וטוען כי תפיסת הרבנות הקלאסית, שמותירה טווח שלם של הכרעות בידי דמות אחת, לא מתאימה לחברה דתית מודרנית.

"אני גדלתי לתוך מהפכת הרבנים של הציונות הדתית", מתאר פיקאר. "הר"מים שלי בנתיב מאיר היו חרדים, ודור וחצי מעליי התחילו לצמוח רבנים צעירים מן הציונות הדתית, וזו מהפכה שדיברה אליי והשפיעה עליי. היום אני נמצא במקום אחר. אני לא חושב שצריך להיות אדם אחד עם מעמד כזה, והמודל שאני רואה לנגד עיניי הוא של ועדות הלכה, שבהן יושבים אנשים מלומדים ויודעי תורה מתוך הקהילה ומקבלים הכרעות. ברור שצריך להשקיע בזה ולהכשיר אנשים מתאימים, ואני גם לא חושב שצריכה להיות אנרכיה, אבל שהמודל לא יהיה ריכוזי. אנחנו חיים בעולם שבו המנהיגות מורכבת מאנשים ששווים למונהגים שלהם, שהם באותו מעמד כמותם, ולמנהיגים יש סמכות ואחריות שהציבור נותן להם. לא יכול להיות שכל תפקידי הרבנות – פסיקה, חינוך, ייעוץ, הוראה, לימוד – יהיו בידי אדם אחד".

גם בעולם ההתחדשות היהודית אנחנו מוצאים בשנים האחרונות תוכניות להכשרת רבנים. אתה מתנגד להן?

"ההתחדשות היהודית לקחה את מודל הרבנות האורתודוקסי, ובעיניי זו טעות. גם כשהתחיל השיח על נשים בתפקידי רבנות, שאלתי: מי בכלל אמר שזה המודל הנכון? צריך לדבר על המודל הזה מלכתחילה, לחשוב מחדש על מושג הרב, לא לקחת אותו ולהעתיק אותו לציבורים חדשים. כשאני אומר את זה לחבריי שנמצאים בתחום הזה, הם אומרים לי: אנשים צריכים רב, זה עניין פסיכולוגי. אז אני מבין את הצורך הזה, אבל אני חושב שיש לנו גם תפקיד לחנך למשהו אחר. העובדה שאנשים מרגישים שהם צריכים רב אין פירושה שזה המודל שצריך לשכפל".

אחד הפרקים המעניינים בספר נוגע לאתגרים של עולם ההתחדשות היהודית, ובשונה מרוב הטקסטים שיוצאים מתוך העולם הזה, אתה מוכן גם למתוח ביקורת מבפנים ולהצביע על דברים שפחות מוצאים חן בעיניך.

"הבעיה של ההתחדשות היהודית היא שהיא לא מתחדשת. היא תקועה. זה בא לידי ביטוי קודם כול בשטח – אנחנו רואים את אותם אנשים בפסטיבלי 'הקהל' ו'לא בשמיים', ולמעט תופעת המכינות הקדם־צבאיות, התחושה היא שאין דור צעיר. כשם שאני בא בתביעה למסורת ואומר שצריך לשים יד על הדופק, כך גם כאן. צריך לחשוב מה הדבר הבא, איך אפשר לצאת מהפורמט של דפי מקורות חביבים על הגשם והמים. הרבה פעמים אתה מוצא בעולם ההתחדשות היהודית מין התפעלות אסתטית, שיעורים וסדנאות שהם סוג של קונצרט.

"אני מחפש משהו אחר – שהלימוד יהיה תובעני, שאנשים יצאו משיעור עצבניים, לא שיצאו ויגידו: 'איזה יופי', וימשיכו הלאה. צריך שזה יאתגר אותך, שזה יתבע ממך, לא להסתפק באגדה תלמודית ובשיר של ביאליק ולחשוב שהכול בסדר. זה בורגני. אני לא מזלזל בזה, אבל אני רוצה שנהיה קצת יותר בועטים. העובדה שההתחדשות היהודית לא פעילה פוליטית היא מאוד מצערת, וחבל שאין לה אמירה על נושאים קריטיים שעל סדר היום. צריך לצאת מהבורגנות הזו".

אתה כותב גם על כך שצריך להוסיף אלמנט של מחויבות.

"כן. אני קורא לזה 'מחויבות ללא חובה'. הטיעון הדתי הקלאסי הוא שאם לא תהיה חובה, אנשים לא יקיימו. זה לא נכון עובדתית, אגב. העולם הדמוקרטי בנוי על מחויבות ללא חובה, ומחקרים מראים שאזרחים במדינות דמוקרטיות שומרים על החוק בעיקר כי אנשים מאמינים שהחוק חשוב, ולא כי הם מפחדים מהמשטרה. אני חושב שזה נכון גם ביחס לתרבות, וכך אני רואה את היהדות, כתרבות. אנשים נוטים לזלזל במושג 'תרבות' ולחשוב שמדובר בפולקלור, באוזני המן ובנרות חנוכה, אבל למושג הזה יש משמעות עמוקה הרבה יותר – תרבות היא התשתית של הקיום האנושי, והיהדות היא התרבות שלנו.

"גם בתרבות יכולה להיות מחויבות ללא חובה, אבל צריך לדבר על מחויבות, ועל קהילתיות, על המשכיות, ואיך ההתחדשות היהודית לא הופכת לחוג נחמד. אנחנו בדרך לשם, אבל אנחנו יותר מדי זמן בדרך. קצב ההתקדמות של ההתחדשות היהודית נהיה איטי יותר ויותר, יש עייפות, יש מחסור במשאבים ויש פחד מהדתה, ובעיקר, העולם הזה הולך נגד שטף החיים היומיומי, נגד תרבות הצריכה. צריך לפתח את זה, וזה לא ילך בקלות".

*המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

התחדשות
תפילה
רבנות
יהדות עדכנית
"ההתחדשות היהודית לא מתחדשת, היא תקועה": ראיון עם אריאל פיקאר
מערכת על דעת הקהל
מערכת על דעת הקהל

ד"ר אריאל פיקאר צמח בערוגה הביתית של הציונות הדתית, למד בישיבה וכיהן כרב, אבל בעקבות הלימודים האקדמיים החליט להיפרד מתוארו הרבני. כעת הוא מוציא ספר חדש שבו הוא מציע פרשנות עכשווית לעקרונות היסוד של ההגות היהודית, מציע מודל חדש של רבנות וגם מבקר את ההתחדשות היהודית שהוא חלק ממנה

מאת: אריאל הורוביץ, מקור ראשון

על מדף הספרים בחדרו של ד"ר אריאל פיקאר במכון הרטמן אני מוצא עותק של "לפקח ולהעניש", ספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מ־1975, בשפת המקור. בעמוד הראשון, חותמת באותיות שחורות: "הרב אריאל פיקאר, רב הקיבוץ שלוחות". אני לא מכיר הרבה ספרים של פוקו שיש עליהם חותמת של רב, אני אומר לפיקאר, והוא מחייך ומספר על ספרי הפילוסופיה שרכש במהלך כתיבת הדוקטורט, כשבמקביל כיהן כרב קיבוץ.

בשלב מסוים עבר פיקאר לצד השני של המתרס: ממי שמורה הלכות לקהילתו הפך לחוקר הלכה, ואגב כך ויתר על תואר הרב והיה לאחת מן הדמויות הבולטות בעולם ההתחדשות היהודית. כעת הוא מוציא ספר חדש – רביעי במספר – בשם "בלשון בני אדם" (הוצאת כרמל), ובו פרשנות מחודשת לכמה מעקרונות היסוד של ההגות היהודית, מתוך ניסיון להתאים אותם להוויה הישראלית בת זמננו.

הלכה כתפיסת עולם

פיקאר מרצה את דבריו בלהט, נהנה להתפלמס ולא נרתע מלבקר גם את העולמות הקרובים לו – הציונות הדתית, שבה גדל ובה הוא חי כיום, ועולם ההתחדשות היהודית, שהפך לביתו הרעיוני בשנים האחרונות. הוא נולד ב־1965 במרסיי שבצרפת ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שלוש. אביו, ברוך, נפל במלחמת יום הכיפורים. פיקאר למד בישיבת נתיב מאיר והמשיך לישיבת הר עציון, שם למד כעשור ושם אף הוסמך לרבנות. לאחר מכן שימש כאמור כרב הקיבוץ שלוחות וכר"מ בישיבת מעלה גלבוע, ומשם פנה לכתוב דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן על משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף. הלימודים האקדמיים, הוא מספר, פתחו בפניו עולם שלא הכיר קודם לכן, ולמעשה ערערו כמעט על כל עולמו התורני.

"באתי מישיבת הגוש, וראיתי בעצמי אדם מאוד פתוח ומשכיל", הוא אומר. "לא תיארתי לעצמי עד כמה הלימודים האקדמיים יפתחו את אופקיי ויעלו שאלות כבדות משקל. את התואר הראשון עשיתי בתלמוד, ונכנסתי לנושא של חקר ההלכה, שעניין אותי כרב. בהדרגה, מתוך הלימוד והמחקר, התגבשה בי ההבנה שההלכה היא יצירה אנושית, שקשורה בשיקול דעת אנושי ומושפעת מתפיסות אידיאולוגיות משתנות.

היתר לנשים לקרוא מגילה לא משרת שום אינטרס אישי או כלכלי שלי – אני לא מוכר מגילות לנשים. אבל כן, יש לי בהחלט אינטרס חברתי, חינוכי, וזה לגיטימי

"כשהחלטתי לכתוב דוקטורט על חקר ההלכה כביקורת תרבות אצל הרב עובדיה יוסף, המאמץ לאתר את הממד האנושי בפסיקת ההלכה ה פך למרכזי. מה שמעניין הוא שהפוסקים הגדולים כותבים במפורש שזה מה שהם עושים. אם אתה מוכן לקרוא את זה ולהיות מדויק, זה נמצא שם. פסיקת הלכה היא תפיסת עולם, לא היסק לוגי מתמטי. בין אם אני מסכים עם הפסיקה ובין אם לא, מדובר בעבודה אנושית ובשיקול דעת אנושי. אני לא רואה בכך את חולשתה של ההלכה, אלא להפך – זו הגדולה שלה, זו העוצמה שלה, ובלבד שהדברים גלויים, ולא חבויים בתוך שיח הלכתי שהופך להיות מקצועי מאוד וברור רק ליודעי ח"ן.

"צריך להכיר בכך שמדובר ביצירה של בני אדם, ולכן פוסק לא יכול לטעון שידיו כבולות. ידיו של הפוסק לא כבולות אלא במקרים מאוד נדירים. הפסיקה היא תמיד חלק משיח של שיקול דעת, והחופש של הפוסק הוא עצום, במיוחד כשמבינים שמדובר בכתיבה הלכתית רבת־ממדים, שמפוזרת על פני הגלובוס במשך למעלה מאלף שנה. במציאות כזו, מרחב האפשרויות גדול מאוד".

אם פסיקה היא עניין של השקפת עולם, איך אתה מסביר את העובדה שיש מחלוקות בהלכה?

"המחלוקות מבטאות הבדלים אנושיים מורכבים מאוד, עמדות עקרוניות שונות שאפשר לנתח אותן. למשל, תפיסות שונות של נישואין, מבחינה פילוסופית, רגשית, ערכית ותרבותית, מייצרות פסיקות הלכתיות שונות, שנובעות מכך שבני אדם הם שונים ויש להם תפיסות עולם אחרות. זה נכון לגבי כל פוסק. כשהייתי רב קיבוץ באמצע שנות התשעים, הצגתי בפני הקהילה את האפשרות של קריאת מגילה לנשים, ובהמשך גם עלייה לתורה לנשים בשמחת תורה. כל המקורות פרוסים לפנינו, ואנחנו צריכים להכריע. לי היה ברור שאני תומך בצעד הזה מתוך תפיסת עולם שוויונית. הטענה שלי היא שהפוסק צריך לעמוד מאחורי זה. הלכה באה ממקום מסוים, והפוסק צריך להגיד מה המקום שלו. אחר כך אפשר להתווכח, אבל נתווכח על המקום הזה, העקרוני. השאלה אם אישה יכולה לקרוא בתורה לא תלויה בשאלה הטכנית של כבוד הציבור וכבוד הבריות, אלא בעמדה עקרונית".

הטענה כנגד הדברים שלך היא שלמעשה יש כאן רשות לפוסק לעשות מה שהוא רוצה.

"אני לא מסכים. היתר לנשים לקרוא מגילה לא משרת שום אינטרס אישי או כלכלי שלי – אני לא מוכר מגילות לנשים. אבל כן, יש לי בהחלט אינטרס חברתי, חינוכי, וזה לגיטימי, כל עוד אני חושף את הדברים ומצביע על כך שהאופציה שאני תומך בה קיימת בתוך המרחב האפשרי ההלכתי, שהוא מרחב לא אינסופי, אבל הוא לא נוצל עד תום. ואגב, גם אלו שלא מסכימים עם הדברים שלי מתנהלים כך בפועל. גם הם פוסקים בהתאם לתפיסת עולמם, לא רק בהתאם לקריאה טכנית של המקורות. השמרנים והליברלים בציונות הדתית נאבקים על שמרנות וליברליות, ועושים זאת דרך דיון בטקסטים. מה שיש כאן הוא תפיסות עולם".

להפוך את התורה לרלוונטית

ספרו החדש של פיקאר, כאמור, דן בעקרונות תיאולוגיים מוכרים – השגחה, תלמוד תורה, תפילה, הלכה, רבנות ועוד – ומציע להם פרשנות מודרנית, זהירה, על פי רוב רציונלית; המטרה היא, כלשון כותרת המשנה של הספר, להציג "יסודות להתחדשות יהודית־ישראלית".

"יש שני מובנים למשפט 'דיברה תורה בלשון בני אדם'", מסביר פיקאר. "המובן האחד הוא שהתורה צריכה להיכתב בשפה שבני אדם מבינים. אם היא הייתה נכתבת בשפה אלוהית, בני אדם לא היו מבינים אותה. אבל יש עוד מובן, והוא שכשאדם קורא את התורה הוא חייב לקרוא אותה בלשונו, מתוך עולמו ולתוך עולמו. קח למשל את נושא השמיטה. ברור שכל ענייני השמיטה והמצוות התלויות בארץ בנויים למציאות חקלאית קדם־מודרנית, שבה רוב בני האדם עוסקים בחקלאות. בעולם שבו תשעים אחוז מהאוכלוסייה מתפרנסת מחקלאות, מובן מאליו שיש מצוות התלויות בארץ, שאדם רעב הולך אחרי הקוצרים, ושבעל השדה משאיר לקט, שכחה ופאה, ונותן מעשרות.

"המציאות שלנו היום שונה לחלוטין. מדינת ישראל לא בנויה על חקלאות, והחקלאים הם אחוז קטן מהאוכלוסייה. וכך, למצוות השמיטה אין שום משמעות לחיים שלנו. אנחנו יכולים להקפיד על כל הלכות שמיטה מבלי שיהיה להן שום אפקט על החיים שלנו – לא על העשירים ולא על העניים, לא אפקט חברתי ולא אפקט רוחני. מה עושים עם שמיטה במציאות כזו? התורה מתייחסת למציאות היסטורית, וכשהמציאות הזו משתנה לחלוטין, פרקים שלמים של התורה נראים כלא רלוונטיים.

התפילה בבתי הכנסת שלנו הפכה להיות מטלת ביצוע. צריך לחשוב על התפילה באופן יצירתי. תחשוב שאתה ניצב בפני קבוצה של אנשים שיש לה זמן ויש לה מוטיבציה, ואתה רוצה להביא אותה להתעלות רוחנית. איך עושים את זה?

"אל מול תופעה כזו צריך לקיים תהליך פרשני, שינסה לממש את הרעיון הזה של שמיטה במסגרות אחרות. התפיסה האורתודוקסית המודרנית הקלאסית אומרת שכשהמציאות משתנה צריך להתאים את ההלכה למציאות החדשה, והבעיה היא בעיה של התאמה – אז עושים אוצר בית דין, גידולי מים וכן הלאה. שומרים על העיקרון הטכני, המשפטי, אבל לא על העיקרון המהותי, על מה השמיטה נועדה לעשות בעולם. כך השמיטה הופכת להיות עוד מדבקת כשרות על המוצר שאנחנו קונים בסופר. הטענה שלי היא שברגע שאנחנו מבינים שהתורה לא בהכרח התייחסה למציאות שלנו, אי אפשר להמשיך ולדבר על הרעיונות בלי לעגן אותם במציאות, בלי לבחון איך אנחנו מתאימים אותם אלינו. המציאות שהשתנתה בצורה כל כך עמוקה מחייבת אותנו לנסח כל מיני עקרונות מחדש, כמו שחז"ל עשו".

ואז ייווצר כאוס. כיצד אפשר להכריע בשאלה איך לציין היום את השמיטה?

"נכון, ייווצר כאוס, והכאוס הזה הוא מקור לחרדה גדולה. יש כאן המון אחריות על בני האדם לחשוב מחדש, וזה מפחיד. אני חושב שהכאוס הזה יכול להיות מאוד משמעותי, ואולי דווקא הריבונות, העובדה שיש לנו מדינה וכנסת, יכולות לעזור כאן. בכל מקרה, אני לא מאמין שייווצר דבר אחיד, 'מדאורייתא'. זו הפרשנות שלנו, והפרשנות הזו היא לשון בני אדם. אנחנו צריכים לחזור לרעיונות היסודיים בצורה יצירתית, לפענח אותם ולמצוא את המקום שלהם בעולם כבני אדם שחיים היום בעולם הזה, ולא ליצור עולם אלטרנטיבי. זה מטיל עלינו אחריות כבדה, אנחנו יכולים לעשות המון טעויות וכנראה שגם נתווכח, אבל זה מה שצריך לעשות.

"אני מציג בספר את הדוגמה של תלמוד תורה. תאר לך שכל עשרות אלפי לומדי התורה בעולם היו עסוקים בפרויקט הזה – לימוד תורה מתוך רצון לעצב יהדות רלוונטית לעולמנו. קח קבוצה של מאה בחורי ישיבה, שאל אותם מה מטריד אתכם, בחיים שלכם האישיים – בחברה, בקהילה, בעיר, בעולם – ובואו נפתור את זה. אנחנו צריכים להיות מתקני עולם, ויש לנו אוצר שנקרא תורה, לצד אוצרות אחרים כמו פילוסופיה, תרבות, ספרות ומשפט – בואו נראה מה אפשר לעשות. אבל לא חושבים בכיוון הזה. בחור ישיבה בשיעור א' לומד מסכת קידושין – איך זה קשור לחיים שלו, למה שמעסיק אותו, לחברה שלו ולמדינה שלו? איך אפשר ללמוד משהו על השכנוּת שלנו היום ממסכת בבא בתרא? יש בהלכה כל כך הרבה מקורות רלוונטיים – מה אפשר לקחת מהם לחיים שלנו? אלה השאלות החשובות בעיניי".

מה שתפילה אמורה לעשות

מהלך מעניין אחר בספר נוגע לשאלת התפילה. "כבר חז"ל הפנו את תשומת הלב לקושי שבתפילת הקבע", אומר פיקאר. "התפילה בבתי הכנסת שלנו הפכה להיות מטלת ביצוע. צריך לחשוב על התפילה באופן יצירתי. תחשוב שאתה ניצב בפני קבוצה של אנשים שיש לה זמן ויש לה מוטיבציה, ואתה רוצה להביא אותה להתעלות רוחנית. איך עושים את זה? יש טקסטים, יש מוזיקה, יש תנועה, יש מעגלי שיח. איך בונים את זה?

"אגב, הדברים האלה כבר קורים. מנייני קרליבך התחילו מתוך רצון להגיע להתעלות רוחנית, גם אם אין בהכרח קשר למילות התפילה. פיוטים מסוימים ביום כיפור הפכו למרכזיים מאוד בתפילה לא בגלל המילים שלהם, אלא בגלל המנגינה שלהם. זה אומר שתפילה היא מבע רוחני שהמילים הן רק חלק ממנו, הן לא ממצות אותו. אז צריך לנסות לקרב בין המילים לבין הרגש, לוותר אולי על טקסטים שלא מדברים אלינו, להוסיף קטעים מהשירה העברית החדשה. אפשר כמובן לכלול את הקטעים המחייבים מבחינה הלכתית, אבל צריך לחשוב בצורה חדשה.

בעיה של ההתחדשות היהודית היא שהיא לא מתחדשת. היא תקועה. זה בא לידי ביטוי קודם כול בשטח – אנחנו רואים את אותם אנשים בפסטיבלי 'הקהל' ו'לא בשמיים', ולמעט תופעת המכינות הקדם־צבאיות, התחושה היא שאין דור צעיר.

"אני מנסה לשאול מה תפילה אמורה לעשות, איך אפשר ליצור את האפקט שלה היום. יש לנו חג כמו שמחת תורה, עם אנשים שרוצים להיות בבית כנסת, אבל רוצים שזה יהיה משמעותי. יש את יום כיפור, עם מרחב עצום כל כך של זמן, אבל מה שקורה הוא שאנחנו בעיקר אומרים את מילות התפילה, ולא בהכרח עוסקים בחשבון נפש, במחשבה, בהרהור, בתשובה. בוא נעשה את זה – ניצור קבוצות שיח, קבוצות לימוד. הרעיונות שלי שווים כמו הרעיונות של כל אחד אחר ואפשר להתווכח על הפרטים, אבל צריך לקחת אחריות על הפרויקט הזה, להפוך אותו לפרויקט שעושה משהו בעולם, שמגשים את המטרה שלו".

מה לגבי המשכיות? אין משמעות לכך שהתפילה שאנחנו מתפללים היא אותה תפילה שגם אבותינו ואבות אבותינו התפללו?

"אני לא מחפש איך לחדש לשם החידוש. אני רוצה שהתרבות היהודית תהיה משמעותית, תשנה משהו בעולם, תשנה בני אדם, תהפוך אותם לטובים יותר, לרוחניים יותר. כמובן שאני לוקח סיכון, אבל גם העמדה השמרנית, שחושבת שצריך להמשיך לאחוז במשהו רק כי הוא הצליח לאורך הדורות, לוקחת סיכון באותה מידה. מה אם הדברים האלה כבר לא מחזיקים מעמד? מה אם כבר היום הם לא מחזיקים מעמד? תיכנס לכל בית כנסת בזמן התפילה, תחשוב על כמות הזמן שאנשים נמצאים שם ומה אפשר היה לעשות איתם מבחינה רוחנית וחברתית. בעיניי, יש שם משבר, וצריך לחשוב עליו ברצינות. מנין לנו שמה שהצליח אתמול ידבר לילד שלי גם מחר? אם זה לא יהיה רלוונטי לו, זה לא יצליח. בוודאי שאני רוצה ליצור המשכיות, ואני מודע לסיכון ולכך שאני צריך לעבוד קשה, אבל זה נובע מתוך צורך".

לחשוב מחדש על מושג הרב

פיקאר, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בירושלים. הוא מכהן כמנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן, שם הוא נמצא שנים רבות: בתפקידו הקודם שימש המנהל החינוכי של תוכנית בארי של המכון, שעוסקת בלימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים. ב־2010 פרסם פיקאר מאמר בכתב העת "דעות" תחת הכותרת "להתבגר מן הרבנות", שם סיפר שכמה שנים אחרי שהפסיק לכהן כרב הקיבוץ שלוחות החליט להיפרד מתוארו הרבני. משם ממשיך פיקאר וטוען כי תפיסת הרבנות הקלאסית, שמותירה טווח שלם של הכרעות בידי דמות אחת, לא מתאימה לחברה דתית מודרנית.

"אני גדלתי לתוך מהפכת הרבנים של הציונות הדתית", מתאר פיקאר. "הר"מים שלי בנתיב מאיר היו חרדים, ודור וחצי מעליי התחילו לצמוח רבנים צעירים מן הציונות הדתית, וזו מהפכה שדיברה אליי והשפיעה עליי. היום אני נמצא במקום אחר. אני לא חושב שצריך להיות אדם אחד עם מעמד כזה, והמודל שאני רואה לנגד עיניי הוא של ועדות הלכה, שבהן יושבים אנשים מלומדים ויודעי תורה מתוך הקהילה ומקבלים הכרעות. ברור שצריך להשקיע בזה ולהכשיר אנשים מתאימים, ואני גם לא חושב שצריכה להיות אנרכיה, אבל שהמודל לא יהיה ריכוזי. אנחנו חיים בעולם שבו המנהיגות מורכבת מאנשים ששווים למונהגים שלהם, שהם באותו מעמד כמותם, ולמנהיגים יש סמכות ואחריות שהציבור נותן להם. לא יכול להיות שכל תפקידי הרבנות – פסיקה, חינוך, ייעוץ, הוראה, לימוד – יהיו בידי אדם אחד".

גם בעולם ההתחדשות היהודית אנחנו מוצאים בשנים האחרונות תוכניות להכשרת רבנים. אתה מתנגד להן?

"ההתחדשות היהודית לקחה את מודל הרבנות האורתודוקסי, ובעיניי זו טעות. גם כשהתחיל השיח על נשים בתפקידי רבנות, שאלתי: מי בכלל אמר שזה המודל הנכון? צריך לדבר על המודל הזה מלכתחילה, לחשוב מחדש על מושג הרב, לא לקחת אותו ולהעתיק אותו לציבורים חדשים. כשאני אומר את זה לחבריי שנמצאים בתחום הזה, הם אומרים לי: אנשים צריכים רב, זה עניין פסיכולוגי. אז אני מבין את הצורך הזה, אבל אני חושב שיש לנו גם תפקיד לחנך למשהו אחר. העובדה שאנשים מרגישים שהם צריכים רב אין פירושה שזה המודל שצריך לשכפל".

אחד הפרקים המעניינים בספר נוגע לאתגרים של עולם ההתחדשות היהודית, ובשונה מרוב הטקסטים שיוצאים מתוך העולם הזה, אתה מוכן גם למתוח ביקורת מבפנים ולהצביע על דברים שפחות מוצאים חן בעיניך.

"הבעיה של ההתחדשות היהודית היא שהיא לא מתחדשת. היא תקועה. זה בא לידי ביטוי קודם כול בשטח – אנחנו רואים את אותם אנשים בפסטיבלי 'הקהל' ו'לא בשמיים', ולמעט תופעת המכינות הקדם־צבאיות, התחושה היא שאין דור צעיר. כשם שאני בא בתביעה למסורת ואומר שצריך לשים יד על הדופק, כך גם כאן. צריך לחשוב מה הדבר הבא, איך אפשר לצאת מהפורמט של דפי מקורות חביבים על הגשם והמים. הרבה פעמים אתה מוצא בעולם ההתחדשות היהודית מין התפעלות אסתטית, שיעורים וסדנאות שהם סוג של קונצרט.

"אני מחפש משהו אחר – שהלימוד יהיה תובעני, שאנשים יצאו משיעור עצבניים, לא שיצאו ויגידו: 'איזה יופי', וימשיכו הלאה. צריך שזה יאתגר אותך, שזה יתבע ממך, לא להסתפק באגדה תלמודית ובשיר של ביאליק ולחשוב שהכול בסדר. זה בורגני. אני לא מזלזל בזה, אבל אני רוצה שנהיה קצת יותר בועטים. העובדה שההתחדשות היהודית לא פעילה פוליטית היא מאוד מצערת, וחבל שאין לה אמירה על נושאים קריטיים שעל סדר היום. צריך לצאת מהבורגנות הזו".

אתה כותב גם על כך שצריך להוסיף אלמנט של מחויבות.

"כן. אני קורא לזה 'מחויבות ללא חובה'. הטיעון הדתי הקלאסי הוא שאם לא תהיה חובה, אנשים לא יקיימו. זה לא נכון עובדתית, אגב. העולם הדמוקרטי בנוי על מחויבות ללא חובה, ומחקרים מראים שאזרחים במדינות דמוקרטיות שומרים על החוק בעיקר כי אנשים מאמינים שהחוק חשוב, ולא כי הם מפחדים מהמשטרה. אני חושב שזה נכון גם ביחס לתרבות, וכך אני רואה את היהדות, כתרבות. אנשים נוטים לזלזל במושג 'תרבות' ולחשוב שמדובר בפולקלור, באוזני המן ובנרות חנוכה, אבל למושג הזה יש משמעות עמוקה הרבה יותר – תרבות היא התשתית של הקיום האנושי, והיהדות היא התרבות שלנו.

"גם בתרבות יכולה להיות מחויבות ללא חובה, אבל צריך לדבר על מחויבות, ועל קהילתיות, על המשכיות, ואיך ההתחדשות היהודית לא הופכת לחוג נחמד. אנחנו בדרך לשם, אבל אנחנו יותר מדי זמן בדרך. קצב ההתקדמות של ההתחדשות היהודית נהיה איטי יותר ויותר, יש עייפות, יש מחסור במשאבים ויש פחד מהדתה, ובעיקר, העולם הזה הולך נגד שטף החיים היומיומי, נגד תרבות הצריכה. צריך לפתח את זה, וזה לא ילך בקלות".

*המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות