דרור בונדי
ד"ר דרור בונדי, כותב אורח בבלוג, מרצה במכון כרם ובמכון שכטר, ומלמד במדרשת בית פרת, בבית מדרש חברותא, ובמכינות עין פרת ובית ישראל.
מעבר לדת ולאום: דרוש חזון יהודי לשמאל הישראלי
דרור בונדי
כ"ב תמוז תשע"ט

התכנסות מחנה השמאל תחת הדגל הדמוקרטי מכניסה אותו לעמדת התגוננות מובנית במגרש היהדות. על השמאל להניף דגל יהודי חדש

מי אני לא?

מורה מבית ספר תיכון ממלכתי בצפון סיפרה לי לפני כמה חודשים על ניסוי שערכה בכיתתה. היא הציבה לפני תלמידיה שלטים עם תארים זהותיים וביקשה מהם לבחור את השלושה שהכי רחוקים מהם: מי אני לא? (תנסו את זה בבית על הילדים?).

והתוצאות: למקום הראשון הגיע כמובן – "ערבי". ולמקום השני – "שמאלני". התארים האלו עקפו אפילו את הזהות המגדרית. רוב תלמידי אותה כיתה הם קודם כל "לא ערבים" ו"לא שמאלנים".

בעצם, הסיפור הזה לא צריך להפתיע אותנו. המקום הראשון, "לא ערבי", מייצג הסכמה ישראלית רחבה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן תלמידי בית ספר תיכון יהודי בישראל רואים את עצמם קודם כל כבני הלאום היהודי. לאום מוגדר בישראל באופן פוזיטיבי על בסיס מוצא (חוק השבות), אך מטבעו גם באמצעות הצבת הגדרות נגטיביות מול לאומים אחרים. לדאבוננו, מצב הלוחמה המתמיד מול הערבים מזמן אותם באופן טבעי אל המשבצת הזו בתודעתנו, וממילא את תלמידי התיכון שלנו אל תיאורם העצמי הבסיסי כ"לא ערבים".

אכן, בהקשר זה גם המקום השני לא מפתיע. מובן מאליו שמי שמתאר את עצמו קודם כל כ"לא ערבי", נוטה לתאר את עצמו כ"לא שמאלני". זה כנראה סוד עוצמתו של המרכז על פני השמאל: גם אני "לא ערבי" (כמו "הזועביז") וגם אני "לא שמאלני" – יהודים יכולים להצביע לי!

ככל שהימין מגביר את יהדותו, כך השמאל מנסה למתנה, לסייגה ולאזנה

אכן, מדינת ישראל היא גם מדינה דמוקרטית. גם. רק גם, שכן נראה כי רובנו הגדול רואה אותה קודם כל כיהודית. אפילו רבים ממצדדי פתרון "שתי מדינות לשני עמים" משתמשים בדמוקרטיות של המדינה כטיעון להצדקת יהדותה: אם לא ניפרד מהפלשתינים לא נוכל להמשיך לשמור על אופייה היהודי-אתני של המדינה באופן דמוקרטי. האופי יהודי-אתני, האופן דמוקרטי. מה אנחנו? יהודים, לא-ערבים; הדמוקרטיה היא רק דרך התנהגות שלנו (שתכליתה הצדקה דמוקרטית של שלטון הרוב היהודי-אתני על המיעוט הפלשתיני בישראל).

במילים אחרות, כאשר מוצבת לפנינו צומת דרכים יהודית-דמוקרטית רבים מאיתנו בוחרים לפנות ימינה, אך גם רבים מהפונים שמאלה חשים שהם עושים זאת בניגוד ליהדותם, כהתגברות ערכי הדמוקרטיה על יהדותם האתנית.

דרוש: חזון יהודי לשמאל

לימין ולשמאל בישראל יש הסכמה רחבה אחת: היהדות היא תופעה לאומית. המחלוקת היא על מעמדה. הימין הדתי מעניק ללאומיות היהודית את עוצמתו של אלוהים; השמאל הרדיקלי רואה אותה כהיבט נחות של האדם. ככל שהימין מגביר את יהדותו, כך השמאל מנסה למתנה, לסייגה ולאזנה. ככל שהימין מנופף בדגל היהדות, כך מנסה השמאל להניף לעומתו את דגל הדמוקרטיה.

אך בהקשר זהותי כזה, לימין יש יתרון מובנה במגרש המשחקים היהודי. נאמן ליהדותנו האתנית הוא שואף לממש את חזונו ולהגביר את שלטונה במדינה, בארץ, בחינוך, וכו'. הימין מציע ליהודי ישראל חזון יהודי בהיר להעצמת זהותם; השמאל מציע להם ראייה מורכבת למימוש חלקי של זהותם. במגרש היהדות הימין בעשייה מתמדת; השמאל בהתפתלות מתמדת. הימין לוחץ בהתקפה; השמאל בבונקר, בתקווה למתפרצת מזדמנת.

זהו, אם כן; אין מנוס. השמאל הישראלי האמיתי מוכרח לעלות לשחק על המגרש של היהדות. להשקיע, להעמיד קבוצה ראויה, לשחק בכל הכוח. עד עתה הצטיין בעיקר במגרש ערכי הדמוקרטיה, ואילו ממגרש היהדות נמנע, הסתפק בביקורת מהיציע על ההדתה וההלאמה, במקרים בודדים עלה שחקן בודד מטעם עצמו לשחק בקבוצות אחרות. אך כשאתה נמנע אתה נכנע, וביקורת שאין בצדה אלטרנטיבה רק מעצימה את השיח של היריב. בהעדר הצעה פוזיטיבית למשמעות היהדות, כל ביקורת על הדתה, אינה אלא תמיכה נוספת לטענה שיהדות היא דת –  צרה, הלכתית, מהותנית, נטועה בעבר; כל ביקורת על העדפת הלאומיות היהודית על פני הדמוקרטיה רק מחדדת את הטענה שהיהדות היא לאום – מרוכז בעצמו, פרובנציאלי, וזולג בקלות ללאומניות ולגזענות. למרבה הטרגדיה, הביקורת של השמאל כיום אך דוחקת אותו לפינה ומעצימה את שיח היהדות של הימין בעיני הציבור הישראלי הרחב, ציבור שרואה את עצמו קודם כל כ"לא ערבי".

השמאל הישראלי האמיתי מוכרח לעלות לשחק על המגרש של היהדות

האם השמאל הישראלי האמיתי ויתר על היהדות? למה המילה יהודי מופיעה בבחירות רק במשמעות אתנית או דתית? למה היא מנוכסת בטבעיות על ידי המפלגות הימניות והחרדיות, ואפילו חד"ש, מפלגה יהודית-ערבית, משתמשת במונח יהודי במשמעות אתנית? האם לא ניתן להציע פרשנות אחרת, מעמיקה ורצינית, ליהדות, פרשנות שלאורה תופיע היהדות כבשורה ערכית אוניברסלית? שמא לחישתו של נתניהו באזני הרב כדורי, "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", קיבעה גם את תודעתו העצמית של השמאל?

עת למהפיכה פרשנית

אולי ניתן לשאוב את הפרדיגמה והתקווה מהישגיה של המהפיכה הציונית, שעמדה בפני אתגר דומה. כשאביב העמים הופיע באמצע המאה ה-19, יהודי אירופה לא ידעו שהמטוטלת המערבית הולכת לנוע בחזקה ימינה במשך כמעט מאה שנה, וודאי לא יכלו לדעת שזה ייגמר בשואה. הן רק עתה הגיעה לשיאה האמנסיפציה שלה זכו, שהלכה ועלתה עם עליית ערכי ההשכלה והנאורות. הרפורמים והאורתודוכסים כאחד התנגדו לציונות באופן עמוק, והכריזו על היהדות כדת א-לאומית. רק מעטים מיהודי אירופה הבינו שהדרך שלהם לשוויון מוכרחת לעבור עתה דווקא דרך הלאומיות.

הישגה הגדול של הציונות נעוץ בהצלחתה להציע פרשנות חדשה ליהדות נוכח אתגרי זמנה: היהדות ביסודה אינה דת אלא לאום. היום קשה לנו לתפוס עד כמה מהפכנית היתה הפרשנות הזו, עד כמה עמדה בסתירה עמוקה לעולמם של יהודי אירופה, עד כמה נתפסה כבדיחה מגוחכת. אך הפרשנות המהפכנית הזאת הצליחה כל כך, שכיום היא שולטת בתודעתם של רוב יהודי העולם ונתפסת כמובן מאליו.

הצרה היא שהמהפיכה הפרשנית המופלאה הזו – שאנו חבים לה את חיינו, שעומדת בבסיסי זהותנו – היא שמנוצלת כיום לפגיעה בערכי הדמוקרטיה. אין לדעת מתי וכיצד תסתיים התנועה ימינה של המטוטלת המערבית. אין לדעת אם היא שוב תופנה נגדנו. אך יש לחשוש ממה שעלול בינתיים לקרות כאן עקב הפגיעה בערכי הדמוקרטיה, נוכח המשמעות שתינתן לציונות וליהדות.

ואולם, אם הפרשנות המהפכנית של הציונות הצליחה, אולי ניתן להציע עתה פרשנות מהפכנית אחרת ליהדות? האם ניתן להעלות על הדעת יהדות שמחה בחלקה שאינה לאום ואינה דת? זהו האתגר: בעידן הזהות הייחודית, בעידן עליית הפרטיקולריזם, לפרש את היהדות כבשורה ערכית אוניברסלית ובה בעת ייחודית.

כמה שפרשנות כזו נשמעת פרדוקסלית, האמת היא שבסיבוב הקודם כבר הוצעו מגוון של פרשנויות מן הסוג הזה בדיוק. א.ד. גורדון, מרטין בובר, פרנץ רוזנצוויג, עמנואל לוינס ואברהם יהושע השל הגו בדיוק בכיוון הזה, כיוון שהוא כמובן עמוק יותר מהמחלוקת ימין-שמאל.

ויש לדייק: ההוגים הללו לא דחו את הדת והלאום בפרשנותם ליהדות; הם שיבצו אותם מחדש כהיבטים חלקיים של קונטקסט עמוק יותר. בעיניהם, היהדות היא בשורה ערכית לקיום האנושי שמבקשת להתממש באמצעות עם (וממילא מציעה משמעות ייחודית למשמעות העם). העם הוא רק אמצעי, או היבט, לא מטרה כשלעצמה. הישרדותו של העם כשלעצמה אינה הצדקה מספקת; בשורת היהדות היא שמצדיקה את קיומו של עם המיישם אותה.

במילים אחרות, ההוגים הללו טענו שהיהדות היא הרבה יותר מאשר לאום והרבה יותר מאשר דת. החרדיות והרפורמה הקלאסית פירשו את היהדות כדת, המשחקת במגרש הדתות (מול הנצרות, למשל); המהפיכה הציונית הביאה אותנו לשחק במגרש הלאום (מול האיטלקיות, למשל); ואילו ההוגים הללו חלמו על משחק במגרש של הגדולים, במגרש תרומות היסוד להבנת הקיום האנושי ולערכיו (מול המערביות והמזרחיות). והנה, ייחודיות: תרומה נוספת לצד המערביות והמזרחיות; ובה בעת, אוניברסליות, בשורה להבנת האדם באשר הוא אדם. וביחד – תרומה ייחודית לערכי הדמוקרטיה.

הישגה הגדול של הציונות נעוץ בהצלחתה להציע פרשנות חדשה ליהדות נוכח אתגרי זמנה: היהדות ביסודה אינה דת אלא לאום

ניתן, אם כן, לטבוע כאן מונח חדש. מעבר ליהדות כעובדה אתנית או כמהות דתית ניצבת היהודיוּת – אופן קיום אנושי ייחודי. בשונה מהנוקשות של היהדות האתנית או הדתית, ביהודיות יכול כל אדם להתנסות. כמו שכל אדם יכול להתנסות באופן קיום מערבי או מזרחי ולהעריך את תרומת הקאנטניות או הבודהיזם להבנת האדם באשר הוא אדם, כך גם היהודיות.

'הארץ' יהדות

כמובן, ההוגים הללו רק מסמנים את הכיוון, מהווים מקורות השראה. האתגר עתה הוא לנסח מחדש את האלטרנטיבה הזו עבור החברה הישראלית של זמננו. המצב קורא ליצירתיות, לנאו-ישראליות.

במקום אחר הצעתי חזון ארוך-טווח החולם על הפיכתה של ישראל למדינת חוקה, במקום מדינת לאום, כאשר הסולידריות עם הלאום היהודי היא היסוד השני של החוקה, לאחר תביעת הערכיות-אוניברסליות של היהודיוּת.  כמובן, עוד לא הגיעה העת לכך, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

אך אולי אחת הבעיות הקריטיות שכמעט ואין מקומות כאלו, בהם ניתן להרחיב על כך, וודאי לא בימות לציבור הרחב המוקדשות לכך. מוסף היהדות היחידי שמוגש לקהל הרחב בכל שבת הוא רק זה של העיתון 'מקור ראשון'. הוא מזמין ומעמיק, ואפילו פתוח ומגוון, אך בסופו של דבר הוא משתלב באג'נדה של העיתון. כהצעה מעשית ראשונה נדרשת במה פובליציסטית קבועה לקידומה של מהפיכה פרשנית זו. דמיינו לעצמכם מוסף יהדות של הארץ. לא טור פרשת שבוע סמלי, לא ביקורת ספרים מזדמנת, אלא מוסף שבת דומה לזה של מקור ראשון. מוסף כזה יאפשר בימה ציבורית לשיח יהדות אלטרנטיבי, יעודד כותבים צעירים ומבוגרים להקדיש את מרצם לאתגר, ויהווה מקור של ידע רחב לציבור הקוראים. האם ההצעה כה מופרכת?

דוגמא מעשית נוספת ניתן להעלות בתחום החינוך. במקום לזעוק כנגד ההדתה הנעשית בידי עמותות הימין החרדל"י בבתי הספר הממלכתיים, ניתן להעצים את העמותות להפצת היהדות כבשורה ערכית. עמותות הימין מצליחות כי יש ביקוש ליהדות, כי מנהלי בתי הספר נענים לציבור הצרכנים שלהם. אך אולי ניתן להציע להם לימוד תורה (כן, לימוד תורה!) שיגלה את המאור שביהדות, שילמד כיצד היא מהווה מקור ייחודי לערכי השוויון, תרומה עמוקה לאדם באשר הוא אדם? תארו לעצמכם שיום אחד בתכם חוזרת מבית ספר, והנה שוד ושבר: בידה חוברת על מושגי יסוד ביהדות. אתם פותחים את החוברת בחרדה, ומוכנים להעלות לפייסבוק את גילויי ההדתה, והנה לפניכם אוסף מקורות על קדושת המשפחה, קדושה כה יקרה עד כי יש לעודד לאורה גם מחויבות זוגית להט"בית!

ודוגמא אחרונה: חגי ישראל. אחד מהישגיה התרבותיים הגדולים של הציונות היא הצלחתה לפרש מחדש את חגי ישראל כחגי לאום במקום חגי דת. חנוכה ושבועות הן שתי דוגמאות בולטות, שגם ממחישות כיצד חגים עוברים כמה וכמה גלגולים. האם השמאל הישראלי האמיתי כיום מסוגל לפרש מחדש את חגי ישראל ולהפכם לימי חג לבשורת היהדות לערכי הדמוקרטיה?

הנה אתגר ספציפי: בלוח השנה העברי יש עשרה ימים שמהם השמאל נמלט על נפשו – בין ל"ג בעומר ליום ירושלים. בראשון, הארץ עולה בלהבות בנזק סביבתי עצום; בשני, ירושלים עולה בלהבות במתח בין-דתי עצום. אך אולי ניתן להפוך את משמעותם? אולי אפשר לנסות להזמין את החברה הישראלית ל"עשרת ימי בשורה" (על משקל המונח שטבעה מדרשת בית פרת): בין ל"ג בעומר שיוקדש לפרויקטים של קיימות (יכולים לדמיין רחובות מלאי ילדים העסוקים באיסוף לטובת העניין?) לבין יום ירושלים שיוקדש לחגיגה של שיח בין-דתי, לרב-תרבותיות ולשלום?

מיהו יהודי?

כמובן, קיימים כיום כבר בתי מדרש פלורליסטיים חשובים, שלומדים יהדות מתוך עולם ערכים דמוקרטי ואף יוצרים מקורות לימוד ברוחם. אך דומה לעתים שרבים מהבאים בשעריהם ניגשים עדיין אל היהדות כאל מורשתם הלאומית או מתוך תחושת עמיות. אכן, הם מפנים כלפי מורשת זו את הפרספקטיבה הדמוקרטית שלהם, ומבקשים למצוא בה מקורות תמיכה לערכיה. אך אין די בכך. עמדה זו עדיין סובלת מהדיכוטומיה הישראלית בין אופי יהודי-לאומי לאופן דמוקרטי-מערבי.

האתגר המוצע כאן מהפכני יותר: מיהדות אל יהודיות – מאגף האופי אל אגף האופן, מהיותה עובדה לאומית שיש להתאמץ ולפרשה אל היותה גישה פרשנית יצירתית על משמעות האדם באשר הוא אדם. כל עוד אני רואה את יהדותי כאתנית, כל מאמציי הפרשניים יהיו בבחינת אפולוגטיקה; המהפיכה המוצעת היא לראות את יהודיותי כפרשנית. אופן הפרשנות הייחודי שלי הוא ההופך אותי ליהודי; הזיקה האתנית שלי היא רק אחד ההיבטים של פרשנותי (והמתגייר יוכיח!).

רבים מבתי המדרש הללו אימצו את התפיסה של יהדות כתרבות, אך גם בכך אין די. בהקשר הציוני, יהדות כתרבות אינה אלא יהדות כתרבות-לאום. אנשים ממוצא יהודי מפרשים אנשים ממוצא יהודי; אנשים ממוצא יהודי יוצרים תרבות לאומית, בשפה הלאום, בארץ הלאום. האתגר המוצע כאן הוא לשנות את בסיס הזהות, לענות באופן חדש על השאלה מיהו יהודי.

מיהו יהודי? אדם שקודם כל רגיש לצלם אלוהים שבכל אדם; אדם שנלחם באלילי השקר של הזהויות השבטיות והדתיות המתיימרות לייצג את אלוהים כשלעצמן; אדם שקורא לשבט שלתוכו נולד, או שאליו הצטרף, לראות בבסיס האתוס שלו את תיקון העולם; אדם שיודע שהמשך צמיחתו באדמת מולדתו, או בגלותו, תלויה במחויבותו לצלם אלוהים, לתיקון עולם, לבשורה הערכית לאדם שהוא מבקש לבשר.

או כמו שאמר הלל הזקן (בתרגום חופשי לעברית): מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זאת היא כל התורה כולה! והיתר? פירושה הוא – לך ולמד!

לפרסום המאמר על אברהם יהושע אשל באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה לחצו כאן

פוליטיקה
לאום
דמוקרטיה
יהדות עדכנית
יהדות
דרור בונדי
מעבר לדת ולאום: דרוש חזון יהודי לשמאל הישראלי
25/7/2019
כ"ב תמוז תשע"ט
דרור בונדי
דרור בונדי

התכנסות מחנה השמאל תחת הדגל הדמוקרטי מכניסה אותו לעמדת התגוננות מובנית במגרש היהדות. על השמאל להניף דגל יהודי חדש

מי אני לא?

מורה מבית ספר תיכון ממלכתי בצפון סיפרה לי לפני כמה חודשים על ניסוי שערכה בכיתתה. היא הציבה לפני תלמידיה שלטים עם תארים זהותיים וביקשה מהם לבחור את השלושה שהכי רחוקים מהם: מי אני לא? (תנסו את זה בבית על הילדים?).

והתוצאות: למקום הראשון הגיע כמובן – "ערבי". ולמקום השני – "שמאלני". התארים האלו עקפו אפילו את הזהות המגדרית. רוב תלמידי אותה כיתה הם קודם כל "לא ערבים" ו"לא שמאלנים".

בעצם, הסיפור הזה לא צריך להפתיע אותנו. המקום הראשון, "לא ערבי", מייצג הסכמה ישראלית רחבה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן תלמידי בית ספר תיכון יהודי בישראל רואים את עצמם קודם כל כבני הלאום היהודי. לאום מוגדר בישראל באופן פוזיטיבי על בסיס מוצא (חוק השבות), אך מטבעו גם באמצעות הצבת הגדרות נגטיביות מול לאומים אחרים. לדאבוננו, מצב הלוחמה המתמיד מול הערבים מזמן אותם באופן טבעי אל המשבצת הזו בתודעתנו, וממילא את תלמידי התיכון שלנו אל תיאורם העצמי הבסיסי כ"לא ערבים".

אכן, בהקשר זה גם המקום השני לא מפתיע. מובן מאליו שמי שמתאר את עצמו קודם כל כ"לא ערבי", נוטה לתאר את עצמו כ"לא שמאלני". זה כנראה סוד עוצמתו של המרכז על פני השמאל: גם אני "לא ערבי" (כמו "הזועביז") וגם אני "לא שמאלני" – יהודים יכולים להצביע לי!

ככל שהימין מגביר את יהדותו, כך השמאל מנסה למתנה, לסייגה ולאזנה

אכן, מדינת ישראל היא גם מדינה דמוקרטית. גם. רק גם, שכן נראה כי רובנו הגדול רואה אותה קודם כל כיהודית. אפילו רבים ממצדדי פתרון "שתי מדינות לשני עמים" משתמשים בדמוקרטיות של המדינה כטיעון להצדקת יהדותה: אם לא ניפרד מהפלשתינים לא נוכל להמשיך לשמור על אופייה היהודי-אתני של המדינה באופן דמוקרטי. האופי יהודי-אתני, האופן דמוקרטי. מה אנחנו? יהודים, לא-ערבים; הדמוקרטיה היא רק דרך התנהגות שלנו (שתכליתה הצדקה דמוקרטית של שלטון הרוב היהודי-אתני על המיעוט הפלשתיני בישראל).

במילים אחרות, כאשר מוצבת לפנינו צומת דרכים יהודית-דמוקרטית רבים מאיתנו בוחרים לפנות ימינה, אך גם רבים מהפונים שמאלה חשים שהם עושים זאת בניגוד ליהדותם, כהתגברות ערכי הדמוקרטיה על יהדותם האתנית.

דרוש: חזון יהודי לשמאל

לימין ולשמאל בישראל יש הסכמה רחבה אחת: היהדות היא תופעה לאומית. המחלוקת היא על מעמדה. הימין הדתי מעניק ללאומיות היהודית את עוצמתו של אלוהים; השמאל הרדיקלי רואה אותה כהיבט נחות של האדם. ככל שהימין מגביר את יהדותו, כך השמאל מנסה למתנה, לסייגה ולאזנה. ככל שהימין מנופף בדגל היהדות, כך מנסה השמאל להניף לעומתו את דגל הדמוקרטיה.

אך בהקשר זהותי כזה, לימין יש יתרון מובנה במגרש המשחקים היהודי. נאמן ליהדותנו האתנית הוא שואף לממש את חזונו ולהגביר את שלטונה במדינה, בארץ, בחינוך, וכו'. הימין מציע ליהודי ישראל חזון יהודי בהיר להעצמת זהותם; השמאל מציע להם ראייה מורכבת למימוש חלקי של זהותם. במגרש היהדות הימין בעשייה מתמדת; השמאל בהתפתלות מתמדת. הימין לוחץ בהתקפה; השמאל בבונקר, בתקווה למתפרצת מזדמנת.

זהו, אם כן; אין מנוס. השמאל הישראלי האמיתי מוכרח לעלות לשחק על המגרש של היהדות. להשקיע, להעמיד קבוצה ראויה, לשחק בכל הכוח. עד עתה הצטיין בעיקר במגרש ערכי הדמוקרטיה, ואילו ממגרש היהדות נמנע, הסתפק בביקורת מהיציע על ההדתה וההלאמה, במקרים בודדים עלה שחקן בודד מטעם עצמו לשחק בקבוצות אחרות. אך כשאתה נמנע אתה נכנע, וביקורת שאין בצדה אלטרנטיבה רק מעצימה את השיח של היריב. בהעדר הצעה פוזיטיבית למשמעות היהדות, כל ביקורת על הדתה, אינה אלא תמיכה נוספת לטענה שיהדות היא דת –  צרה, הלכתית, מהותנית, נטועה בעבר; כל ביקורת על העדפת הלאומיות היהודית על פני הדמוקרטיה רק מחדדת את הטענה שהיהדות היא לאום – מרוכז בעצמו, פרובנציאלי, וזולג בקלות ללאומניות ולגזענות. למרבה הטרגדיה, הביקורת של השמאל כיום אך דוחקת אותו לפינה ומעצימה את שיח היהדות של הימין בעיני הציבור הישראלי הרחב, ציבור שרואה את עצמו קודם כל כ"לא ערבי".

השמאל הישראלי האמיתי מוכרח לעלות לשחק על המגרש של היהדות

האם השמאל הישראלי האמיתי ויתר על היהדות? למה המילה יהודי מופיעה בבחירות רק במשמעות אתנית או דתית? למה היא מנוכסת בטבעיות על ידי המפלגות הימניות והחרדיות, ואפילו חד"ש, מפלגה יהודית-ערבית, משתמשת במונח יהודי במשמעות אתנית? האם לא ניתן להציע פרשנות אחרת, מעמיקה ורצינית, ליהדות, פרשנות שלאורה תופיע היהדות כבשורה ערכית אוניברסלית? שמא לחישתו של נתניהו באזני הרב כדורי, "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", קיבעה גם את תודעתו העצמית של השמאל?

עת למהפיכה פרשנית

אולי ניתן לשאוב את הפרדיגמה והתקווה מהישגיה של המהפיכה הציונית, שעמדה בפני אתגר דומה. כשאביב העמים הופיע באמצע המאה ה-19, יהודי אירופה לא ידעו שהמטוטלת המערבית הולכת לנוע בחזקה ימינה במשך כמעט מאה שנה, וודאי לא יכלו לדעת שזה ייגמר בשואה. הן רק עתה הגיעה לשיאה האמנסיפציה שלה זכו, שהלכה ועלתה עם עליית ערכי ההשכלה והנאורות. הרפורמים והאורתודוכסים כאחד התנגדו לציונות באופן עמוק, והכריזו על היהדות כדת א-לאומית. רק מעטים מיהודי אירופה הבינו שהדרך שלהם לשוויון מוכרחת לעבור עתה דווקא דרך הלאומיות.

הישגה הגדול של הציונות נעוץ בהצלחתה להציע פרשנות חדשה ליהדות נוכח אתגרי זמנה: היהדות ביסודה אינה דת אלא לאום. היום קשה לנו לתפוס עד כמה מהפכנית היתה הפרשנות הזו, עד כמה עמדה בסתירה עמוקה לעולמם של יהודי אירופה, עד כמה נתפסה כבדיחה מגוחכת. אך הפרשנות המהפכנית הזאת הצליחה כל כך, שכיום היא שולטת בתודעתם של רוב יהודי העולם ונתפסת כמובן מאליו.

הצרה היא שהמהפיכה הפרשנית המופלאה הזו – שאנו חבים לה את חיינו, שעומדת בבסיסי זהותנו – היא שמנוצלת כיום לפגיעה בערכי הדמוקרטיה. אין לדעת מתי וכיצד תסתיים התנועה ימינה של המטוטלת המערבית. אין לדעת אם היא שוב תופנה נגדנו. אך יש לחשוש ממה שעלול בינתיים לקרות כאן עקב הפגיעה בערכי הדמוקרטיה, נוכח המשמעות שתינתן לציונות וליהדות.

ואולם, אם הפרשנות המהפכנית של הציונות הצליחה, אולי ניתן להציע עתה פרשנות מהפכנית אחרת ליהדות? האם ניתן להעלות על הדעת יהדות שמחה בחלקה שאינה לאום ואינה דת? זהו האתגר: בעידן הזהות הייחודית, בעידן עליית הפרטיקולריזם, לפרש את היהדות כבשורה ערכית אוניברסלית ובה בעת ייחודית.

כמה שפרשנות כזו נשמעת פרדוקסלית, האמת היא שבסיבוב הקודם כבר הוצעו מגוון של פרשנויות מן הסוג הזה בדיוק. א.ד. גורדון, מרטין בובר, פרנץ רוזנצוויג, עמנואל לוינס ואברהם יהושע השל הגו בדיוק בכיוון הזה, כיוון שהוא כמובן עמוק יותר מהמחלוקת ימין-שמאל.

ויש לדייק: ההוגים הללו לא דחו את הדת והלאום בפרשנותם ליהדות; הם שיבצו אותם מחדש כהיבטים חלקיים של קונטקסט עמוק יותר. בעיניהם, היהדות היא בשורה ערכית לקיום האנושי שמבקשת להתממש באמצעות עם (וממילא מציעה משמעות ייחודית למשמעות העם). העם הוא רק אמצעי, או היבט, לא מטרה כשלעצמה. הישרדותו של העם כשלעצמה אינה הצדקה מספקת; בשורת היהדות היא שמצדיקה את קיומו של עם המיישם אותה.

במילים אחרות, ההוגים הללו טענו שהיהדות היא הרבה יותר מאשר לאום והרבה יותר מאשר דת. החרדיות והרפורמה הקלאסית פירשו את היהדות כדת, המשחקת במגרש הדתות (מול הנצרות, למשל); המהפיכה הציונית הביאה אותנו לשחק במגרש הלאום (מול האיטלקיות, למשל); ואילו ההוגים הללו חלמו על משחק במגרש של הגדולים, במגרש תרומות היסוד להבנת הקיום האנושי ולערכיו (מול המערביות והמזרחיות). והנה, ייחודיות: תרומה נוספת לצד המערביות והמזרחיות; ובה בעת, אוניברסליות, בשורה להבנת האדם באשר הוא אדם. וביחד – תרומה ייחודית לערכי הדמוקרטיה.

הישגה הגדול של הציונות נעוץ בהצלחתה להציע פרשנות חדשה ליהדות נוכח אתגרי זמנה: היהדות ביסודה אינה דת אלא לאום

ניתן, אם כן, לטבוע כאן מונח חדש. מעבר ליהדות כעובדה אתנית או כמהות דתית ניצבת היהודיוּת – אופן קיום אנושי ייחודי. בשונה מהנוקשות של היהדות האתנית או הדתית, ביהודיות יכול כל אדם להתנסות. כמו שכל אדם יכול להתנסות באופן קיום מערבי או מזרחי ולהעריך את תרומת הקאנטניות או הבודהיזם להבנת האדם באשר הוא אדם, כך גם היהודיות.

'הארץ' יהדות

כמובן, ההוגים הללו רק מסמנים את הכיוון, מהווים מקורות השראה. האתגר עתה הוא לנסח מחדש את האלטרנטיבה הזו עבור החברה הישראלית של זמננו. המצב קורא ליצירתיות, לנאו-ישראליות.

במקום אחר הצעתי חזון ארוך-טווח החולם על הפיכתה של ישראל למדינת חוקה, במקום מדינת לאום, כאשר הסולידריות עם הלאום היהודי היא היסוד השני של החוקה, לאחר תביעת הערכיות-אוניברסליות של היהודיוּת.  כמובן, עוד לא הגיעה העת לכך, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

אך אולי אחת הבעיות הקריטיות שכמעט ואין מקומות כאלו, בהם ניתן להרחיב על כך, וודאי לא בימות לציבור הרחב המוקדשות לכך. מוסף היהדות היחידי שמוגש לקהל הרחב בכל שבת הוא רק זה של העיתון 'מקור ראשון'. הוא מזמין ומעמיק, ואפילו פתוח ומגוון, אך בסופו של דבר הוא משתלב באג'נדה של העיתון. כהצעה מעשית ראשונה נדרשת במה פובליציסטית קבועה לקידומה של מהפיכה פרשנית זו. דמיינו לעצמכם מוסף יהדות של הארץ. לא טור פרשת שבוע סמלי, לא ביקורת ספרים מזדמנת, אלא מוסף שבת דומה לזה של מקור ראשון. מוסף כזה יאפשר בימה ציבורית לשיח יהדות אלטרנטיבי, יעודד כותבים צעירים ומבוגרים להקדיש את מרצם לאתגר, ויהווה מקור של ידע רחב לציבור הקוראים. האם ההצעה כה מופרכת?

דוגמא מעשית נוספת ניתן להעלות בתחום החינוך. במקום לזעוק כנגד ההדתה הנעשית בידי עמותות הימין החרדל"י בבתי הספר הממלכתיים, ניתן להעצים את העמותות להפצת היהדות כבשורה ערכית. עמותות הימין מצליחות כי יש ביקוש ליהדות, כי מנהלי בתי הספר נענים לציבור הצרכנים שלהם. אך אולי ניתן להציע להם לימוד תורה (כן, לימוד תורה!) שיגלה את המאור שביהדות, שילמד כיצד היא מהווה מקור ייחודי לערכי השוויון, תרומה עמוקה לאדם באשר הוא אדם? תארו לעצמכם שיום אחד בתכם חוזרת מבית ספר, והנה שוד ושבר: בידה חוברת על מושגי יסוד ביהדות. אתם פותחים את החוברת בחרדה, ומוכנים להעלות לפייסבוק את גילויי ההדתה, והנה לפניכם אוסף מקורות על קדושת המשפחה, קדושה כה יקרה עד כי יש לעודד לאורה גם מחויבות זוגית להט"בית!

ודוגמא אחרונה: חגי ישראל. אחד מהישגיה התרבותיים הגדולים של הציונות היא הצלחתה לפרש מחדש את חגי ישראל כחגי לאום במקום חגי דת. חנוכה ושבועות הן שתי דוגמאות בולטות, שגם ממחישות כיצד חגים עוברים כמה וכמה גלגולים. האם השמאל הישראלי האמיתי כיום מסוגל לפרש מחדש את חגי ישראל ולהפכם לימי חג לבשורת היהדות לערכי הדמוקרטיה?

הנה אתגר ספציפי: בלוח השנה העברי יש עשרה ימים שמהם השמאל נמלט על נפשו – בין ל"ג בעומר ליום ירושלים. בראשון, הארץ עולה בלהבות בנזק סביבתי עצום; בשני, ירושלים עולה בלהבות במתח בין-דתי עצום. אך אולי ניתן להפוך את משמעותם? אולי אפשר לנסות להזמין את החברה הישראלית ל"עשרת ימי בשורה" (על משקל המונח שטבעה מדרשת בית פרת): בין ל"ג בעומר שיוקדש לפרויקטים של קיימות (יכולים לדמיין רחובות מלאי ילדים העסוקים באיסוף לטובת העניין?) לבין יום ירושלים שיוקדש לחגיגה של שיח בין-דתי, לרב-תרבותיות ולשלום?

מיהו יהודי?

כמובן, קיימים כיום כבר בתי מדרש פלורליסטיים חשובים, שלומדים יהדות מתוך עולם ערכים דמוקרטי ואף יוצרים מקורות לימוד ברוחם. אך דומה לעתים שרבים מהבאים בשעריהם ניגשים עדיין אל היהדות כאל מורשתם הלאומית או מתוך תחושת עמיות. אכן, הם מפנים כלפי מורשת זו את הפרספקטיבה הדמוקרטית שלהם, ומבקשים למצוא בה מקורות תמיכה לערכיה. אך אין די בכך. עמדה זו עדיין סובלת מהדיכוטומיה הישראלית בין אופי יהודי-לאומי לאופן דמוקרטי-מערבי.

האתגר המוצע כאן מהפכני יותר: מיהדות אל יהודיות – מאגף האופי אל אגף האופן, מהיותה עובדה לאומית שיש להתאמץ ולפרשה אל היותה גישה פרשנית יצירתית על משמעות האדם באשר הוא אדם. כל עוד אני רואה את יהדותי כאתנית, כל מאמציי הפרשניים יהיו בבחינת אפולוגטיקה; המהפיכה המוצעת היא לראות את יהודיותי כפרשנית. אופן הפרשנות הייחודי שלי הוא ההופך אותי ליהודי; הזיקה האתנית שלי היא רק אחד ההיבטים של פרשנותי (והמתגייר יוכיח!).

רבים מבתי המדרש הללו אימצו את התפיסה של יהדות כתרבות, אך גם בכך אין די. בהקשר הציוני, יהדות כתרבות אינה אלא יהדות כתרבות-לאום. אנשים ממוצא יהודי מפרשים אנשים ממוצא יהודי; אנשים ממוצא יהודי יוצרים תרבות לאומית, בשפה הלאום, בארץ הלאום. האתגר המוצע כאן הוא לשנות את בסיס הזהות, לענות באופן חדש על השאלה מיהו יהודי.

מיהו יהודי? אדם שקודם כל רגיש לצלם אלוהים שבכל אדם; אדם שנלחם באלילי השקר של הזהויות השבטיות והדתיות המתיימרות לייצג את אלוהים כשלעצמן; אדם שקורא לשבט שלתוכו נולד, או שאליו הצטרף, לראות בבסיס האתוס שלו את תיקון העולם; אדם שיודע שהמשך צמיחתו באדמת מולדתו, או בגלותו, תלויה במחויבותו לצלם אלוהים, לתיקון עולם, לבשורה הערכית לאדם שהוא מבקש לבשר.

או כמו שאמר הלל הזקן (בתרגום חופשי לעברית): מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זאת היא כל התורה כולה! והיתר? פירושה הוא – לך ולמד!

לפרסום המאמר על אברהם יהושע אשל באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה לחצו כאן

פוליטיקה
לאום
דמוקרטיה
יהדות עדכנית
יהדות
דרור בונדי
מעבר לדת ולאום: דרוש חזון יהודי לשמאל הישראלי
דרור בונדי
דרור בונדי

התכנסות מחנה השמאל תחת הדגל הדמוקרטי מכניסה אותו לעמדת התגוננות מובנית במגרש היהדות. על השמאל להניף דגל יהודי חדש

מי אני לא?

מורה מבית ספר תיכון ממלכתי בצפון סיפרה לי לפני כמה חודשים על ניסוי שערכה בכיתתה. היא הציבה לפני תלמידיה שלטים עם תארים זהותיים וביקשה מהם לבחור את השלושה שהכי רחוקים מהם: מי אני לא? (תנסו את זה בבית על הילדים?).

והתוצאות: למקום הראשון הגיע כמובן – "ערבי". ולמקום השני – "שמאלני". התארים האלו עקפו אפילו את הזהות המגדרית. רוב תלמידי אותה כיתה הם קודם כל "לא ערבים" ו"לא שמאלנים".

בעצם, הסיפור הזה לא צריך להפתיע אותנו. המקום הראשון, "לא ערבי", מייצג הסכמה ישראלית רחבה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן תלמידי בית ספר תיכון יהודי בישראל רואים את עצמם קודם כל כבני הלאום היהודי. לאום מוגדר בישראל באופן פוזיטיבי על בסיס מוצא (חוק השבות), אך מטבעו גם באמצעות הצבת הגדרות נגטיביות מול לאומים אחרים. לדאבוננו, מצב הלוחמה המתמיד מול הערבים מזמן אותם באופן טבעי אל המשבצת הזו בתודעתנו, וממילא את תלמידי התיכון שלנו אל תיאורם העצמי הבסיסי כ"לא ערבים".

אכן, בהקשר זה גם המקום השני לא מפתיע. מובן מאליו שמי שמתאר את עצמו קודם כל כ"לא ערבי", נוטה לתאר את עצמו כ"לא שמאלני". זה כנראה סוד עוצמתו של המרכז על פני השמאל: גם אני "לא ערבי" (כמו "הזועביז") וגם אני "לא שמאלני" – יהודים יכולים להצביע לי!

ככל שהימין מגביר את יהדותו, כך השמאל מנסה למתנה, לסייגה ולאזנה

אכן, מדינת ישראל היא גם מדינה דמוקרטית. גם. רק גם, שכן נראה כי רובנו הגדול רואה אותה קודם כל כיהודית. אפילו רבים ממצדדי פתרון "שתי מדינות לשני עמים" משתמשים בדמוקרטיות של המדינה כטיעון להצדקת יהדותה: אם לא ניפרד מהפלשתינים לא נוכל להמשיך לשמור על אופייה היהודי-אתני של המדינה באופן דמוקרטי. האופי יהודי-אתני, האופן דמוקרטי. מה אנחנו? יהודים, לא-ערבים; הדמוקרטיה היא רק דרך התנהגות שלנו (שתכליתה הצדקה דמוקרטית של שלטון הרוב היהודי-אתני על המיעוט הפלשתיני בישראל).

במילים אחרות, כאשר מוצבת לפנינו צומת דרכים יהודית-דמוקרטית רבים מאיתנו בוחרים לפנות ימינה, אך גם רבים מהפונים שמאלה חשים שהם עושים זאת בניגוד ליהדותם, כהתגברות ערכי הדמוקרטיה על יהדותם האתנית.

דרוש: חזון יהודי לשמאל

לימין ולשמאל בישראל יש הסכמה רחבה אחת: היהדות היא תופעה לאומית. המחלוקת היא על מעמדה. הימין הדתי מעניק ללאומיות היהודית את עוצמתו של אלוהים; השמאל הרדיקלי רואה אותה כהיבט נחות של האדם. ככל שהימין מגביר את יהדותו, כך השמאל מנסה למתנה, לסייגה ולאזנה. ככל שהימין מנופף בדגל היהדות, כך מנסה השמאל להניף לעומתו את דגל הדמוקרטיה.

אך בהקשר זהותי כזה, לימין יש יתרון מובנה במגרש המשחקים היהודי. נאמן ליהדותנו האתנית הוא שואף לממש את חזונו ולהגביר את שלטונה במדינה, בארץ, בחינוך, וכו'. הימין מציע ליהודי ישראל חזון יהודי בהיר להעצמת זהותם; השמאל מציע להם ראייה מורכבת למימוש חלקי של זהותם. במגרש היהדות הימין בעשייה מתמדת; השמאל בהתפתלות מתמדת. הימין לוחץ בהתקפה; השמאל בבונקר, בתקווה למתפרצת מזדמנת.

זהו, אם כן; אין מנוס. השמאל הישראלי האמיתי מוכרח לעלות לשחק על המגרש של היהדות. להשקיע, להעמיד קבוצה ראויה, לשחק בכל הכוח. עד עתה הצטיין בעיקר במגרש ערכי הדמוקרטיה, ואילו ממגרש היהדות נמנע, הסתפק בביקורת מהיציע על ההדתה וההלאמה, במקרים בודדים עלה שחקן בודד מטעם עצמו לשחק בקבוצות אחרות. אך כשאתה נמנע אתה נכנע, וביקורת שאין בצדה אלטרנטיבה רק מעצימה את השיח של היריב. בהעדר הצעה פוזיטיבית למשמעות היהדות, כל ביקורת על הדתה, אינה אלא תמיכה נוספת לטענה שיהדות היא דת –  צרה, הלכתית, מהותנית, נטועה בעבר; כל ביקורת על העדפת הלאומיות היהודית על פני הדמוקרטיה רק מחדדת את הטענה שהיהדות היא לאום – מרוכז בעצמו, פרובנציאלי, וזולג בקלות ללאומניות ולגזענות. למרבה הטרגדיה, הביקורת של השמאל כיום אך דוחקת אותו לפינה ומעצימה את שיח היהדות של הימין בעיני הציבור הישראלי הרחב, ציבור שרואה את עצמו קודם כל כ"לא ערבי".

השמאל הישראלי האמיתי מוכרח לעלות לשחק על המגרש של היהדות

האם השמאל הישראלי האמיתי ויתר על היהדות? למה המילה יהודי מופיעה בבחירות רק במשמעות אתנית או דתית? למה היא מנוכסת בטבעיות על ידי המפלגות הימניות והחרדיות, ואפילו חד"ש, מפלגה יהודית-ערבית, משתמשת במונח יהודי במשמעות אתנית? האם לא ניתן להציע פרשנות אחרת, מעמיקה ורצינית, ליהדות, פרשנות שלאורה תופיע היהדות כבשורה ערכית אוניברסלית? שמא לחישתו של נתניהו באזני הרב כדורי, "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", קיבעה גם את תודעתו העצמית של השמאל?

עת למהפיכה פרשנית

אולי ניתן לשאוב את הפרדיגמה והתקווה מהישגיה של המהפיכה הציונית, שעמדה בפני אתגר דומה. כשאביב העמים הופיע באמצע המאה ה-19, יהודי אירופה לא ידעו שהמטוטלת המערבית הולכת לנוע בחזקה ימינה במשך כמעט מאה שנה, וודאי לא יכלו לדעת שזה ייגמר בשואה. הן רק עתה הגיעה לשיאה האמנסיפציה שלה זכו, שהלכה ועלתה עם עליית ערכי ההשכלה והנאורות. הרפורמים והאורתודוכסים כאחד התנגדו לציונות באופן עמוק, והכריזו על היהדות כדת א-לאומית. רק מעטים מיהודי אירופה הבינו שהדרך שלהם לשוויון מוכרחת לעבור עתה דווקא דרך הלאומיות.

הישגה הגדול של הציונות נעוץ בהצלחתה להציע פרשנות חדשה ליהדות נוכח אתגרי זמנה: היהדות ביסודה אינה דת אלא לאום. היום קשה לנו לתפוס עד כמה מהפכנית היתה הפרשנות הזו, עד כמה עמדה בסתירה עמוקה לעולמם של יהודי אירופה, עד כמה נתפסה כבדיחה מגוחכת. אך הפרשנות המהפכנית הזאת הצליחה כל כך, שכיום היא שולטת בתודעתם של רוב יהודי העולם ונתפסת כמובן מאליו.

הצרה היא שהמהפיכה הפרשנית המופלאה הזו – שאנו חבים לה את חיינו, שעומדת בבסיסי זהותנו – היא שמנוצלת כיום לפגיעה בערכי הדמוקרטיה. אין לדעת מתי וכיצד תסתיים התנועה ימינה של המטוטלת המערבית. אין לדעת אם היא שוב תופנה נגדנו. אך יש לחשוש ממה שעלול בינתיים לקרות כאן עקב הפגיעה בערכי הדמוקרטיה, נוכח המשמעות שתינתן לציונות וליהדות.

ואולם, אם הפרשנות המהפכנית של הציונות הצליחה, אולי ניתן להציע עתה פרשנות מהפכנית אחרת ליהדות? האם ניתן להעלות על הדעת יהדות שמחה בחלקה שאינה לאום ואינה דת? זהו האתגר: בעידן הזהות הייחודית, בעידן עליית הפרטיקולריזם, לפרש את היהדות כבשורה ערכית אוניברסלית ובה בעת ייחודית.

כמה שפרשנות כזו נשמעת פרדוקסלית, האמת היא שבסיבוב הקודם כבר הוצעו מגוון של פרשנויות מן הסוג הזה בדיוק. א.ד. גורדון, מרטין בובר, פרנץ רוזנצוויג, עמנואל לוינס ואברהם יהושע השל הגו בדיוק בכיוון הזה, כיוון שהוא כמובן עמוק יותר מהמחלוקת ימין-שמאל.

ויש לדייק: ההוגים הללו לא דחו את הדת והלאום בפרשנותם ליהדות; הם שיבצו אותם מחדש כהיבטים חלקיים של קונטקסט עמוק יותר. בעיניהם, היהדות היא בשורה ערכית לקיום האנושי שמבקשת להתממש באמצעות עם (וממילא מציעה משמעות ייחודית למשמעות העם). העם הוא רק אמצעי, או היבט, לא מטרה כשלעצמה. הישרדותו של העם כשלעצמה אינה הצדקה מספקת; בשורת היהדות היא שמצדיקה את קיומו של עם המיישם אותה.

במילים אחרות, ההוגים הללו טענו שהיהדות היא הרבה יותר מאשר לאום והרבה יותר מאשר דת. החרדיות והרפורמה הקלאסית פירשו את היהדות כדת, המשחקת במגרש הדתות (מול הנצרות, למשל); המהפיכה הציונית הביאה אותנו לשחק במגרש הלאום (מול האיטלקיות, למשל); ואילו ההוגים הללו חלמו על משחק במגרש של הגדולים, במגרש תרומות היסוד להבנת הקיום האנושי ולערכיו (מול המערביות והמזרחיות). והנה, ייחודיות: תרומה נוספת לצד המערביות והמזרחיות; ובה בעת, אוניברסליות, בשורה להבנת האדם באשר הוא אדם. וביחד – תרומה ייחודית לערכי הדמוקרטיה.

הישגה הגדול של הציונות נעוץ בהצלחתה להציע פרשנות חדשה ליהדות נוכח אתגרי זמנה: היהדות ביסודה אינה דת אלא לאום

ניתן, אם כן, לטבוע כאן מונח חדש. מעבר ליהדות כעובדה אתנית או כמהות דתית ניצבת היהודיוּת – אופן קיום אנושי ייחודי. בשונה מהנוקשות של היהדות האתנית או הדתית, ביהודיות יכול כל אדם להתנסות. כמו שכל אדם יכול להתנסות באופן קיום מערבי או מזרחי ולהעריך את תרומת הקאנטניות או הבודהיזם להבנת האדם באשר הוא אדם, כך גם היהודיות.

'הארץ' יהדות

כמובן, ההוגים הללו רק מסמנים את הכיוון, מהווים מקורות השראה. האתגר עתה הוא לנסח מחדש את האלטרנטיבה הזו עבור החברה הישראלית של זמננו. המצב קורא ליצירתיות, לנאו-ישראליות.

במקום אחר הצעתי חזון ארוך-טווח החולם על הפיכתה של ישראל למדינת חוקה, במקום מדינת לאום, כאשר הסולידריות עם הלאום היהודי היא היסוד השני של החוקה, לאחר תביעת הערכיות-אוניברסליות של היהודיוּת.  כמובן, עוד לא הגיעה העת לכך, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

אך אולי אחת הבעיות הקריטיות שכמעט ואין מקומות כאלו, בהם ניתן להרחיב על כך, וודאי לא בימות לציבור הרחב המוקדשות לכך. מוסף היהדות היחידי שמוגש לקהל הרחב בכל שבת הוא רק זה של העיתון 'מקור ראשון'. הוא מזמין ומעמיק, ואפילו פתוח ומגוון, אך בסופו של דבר הוא משתלב באג'נדה של העיתון. כהצעה מעשית ראשונה נדרשת במה פובליציסטית קבועה לקידומה של מהפיכה פרשנית זו. דמיינו לעצמכם מוסף יהדות של הארץ. לא טור פרשת שבוע סמלי, לא ביקורת ספרים מזדמנת, אלא מוסף שבת דומה לזה של מקור ראשון. מוסף כזה יאפשר בימה ציבורית לשיח יהדות אלטרנטיבי, יעודד כותבים צעירים ומבוגרים להקדיש את מרצם לאתגר, ויהווה מקור של ידע רחב לציבור הקוראים. האם ההצעה כה מופרכת?

דוגמא מעשית נוספת ניתן להעלות בתחום החינוך. במקום לזעוק כנגד ההדתה הנעשית בידי עמותות הימין החרדל"י בבתי הספר הממלכתיים, ניתן להעצים את העמותות להפצת היהדות כבשורה ערכית. עמותות הימין מצליחות כי יש ביקוש ליהדות, כי מנהלי בתי הספר נענים לציבור הצרכנים שלהם. אך אולי ניתן להציע להם לימוד תורה (כן, לימוד תורה!) שיגלה את המאור שביהדות, שילמד כיצד היא מהווה מקור ייחודי לערכי השוויון, תרומה עמוקה לאדם באשר הוא אדם? תארו לעצמכם שיום אחד בתכם חוזרת מבית ספר, והנה שוד ושבר: בידה חוברת על מושגי יסוד ביהדות. אתם פותחים את החוברת בחרדה, ומוכנים להעלות לפייסבוק את גילויי ההדתה, והנה לפניכם אוסף מקורות על קדושת המשפחה, קדושה כה יקרה עד כי יש לעודד לאורה גם מחויבות זוגית להט"בית!

ודוגמא אחרונה: חגי ישראל. אחד מהישגיה התרבותיים הגדולים של הציונות היא הצלחתה לפרש מחדש את חגי ישראל כחגי לאום במקום חגי דת. חנוכה ושבועות הן שתי דוגמאות בולטות, שגם ממחישות כיצד חגים עוברים כמה וכמה גלגולים. האם השמאל הישראלי האמיתי כיום מסוגל לפרש מחדש את חגי ישראל ולהפכם לימי חג לבשורת היהדות לערכי הדמוקרטיה?

הנה אתגר ספציפי: בלוח השנה העברי יש עשרה ימים שמהם השמאל נמלט על נפשו – בין ל"ג בעומר ליום ירושלים. בראשון, הארץ עולה בלהבות בנזק סביבתי עצום; בשני, ירושלים עולה בלהבות במתח בין-דתי עצום. אך אולי ניתן להפוך את משמעותם? אולי אפשר לנסות להזמין את החברה הישראלית ל"עשרת ימי בשורה" (על משקל המונח שטבעה מדרשת בית פרת): בין ל"ג בעומר שיוקדש לפרויקטים של קיימות (יכולים לדמיין רחובות מלאי ילדים העסוקים באיסוף לטובת העניין?) לבין יום ירושלים שיוקדש לחגיגה של שיח בין-דתי, לרב-תרבותיות ולשלום?

מיהו יהודי?

כמובן, קיימים כיום כבר בתי מדרש פלורליסטיים חשובים, שלומדים יהדות מתוך עולם ערכים דמוקרטי ואף יוצרים מקורות לימוד ברוחם. אך דומה לעתים שרבים מהבאים בשעריהם ניגשים עדיין אל היהדות כאל מורשתם הלאומית או מתוך תחושת עמיות. אכן, הם מפנים כלפי מורשת זו את הפרספקטיבה הדמוקרטית שלהם, ומבקשים למצוא בה מקורות תמיכה לערכיה. אך אין די בכך. עמדה זו עדיין סובלת מהדיכוטומיה הישראלית בין אופי יהודי-לאומי לאופן דמוקרטי-מערבי.

האתגר המוצע כאן מהפכני יותר: מיהדות אל יהודיות – מאגף האופי אל אגף האופן, מהיותה עובדה לאומית שיש להתאמץ ולפרשה אל היותה גישה פרשנית יצירתית על משמעות האדם באשר הוא אדם. כל עוד אני רואה את יהדותי כאתנית, כל מאמציי הפרשניים יהיו בבחינת אפולוגטיקה; המהפיכה המוצעת היא לראות את יהודיותי כפרשנית. אופן הפרשנות הייחודי שלי הוא ההופך אותי ליהודי; הזיקה האתנית שלי היא רק אחד ההיבטים של פרשנותי (והמתגייר יוכיח!).

רבים מבתי המדרש הללו אימצו את התפיסה של יהדות כתרבות, אך גם בכך אין די. בהקשר הציוני, יהדות כתרבות אינה אלא יהדות כתרבות-לאום. אנשים ממוצא יהודי מפרשים אנשים ממוצא יהודי; אנשים ממוצא יהודי יוצרים תרבות לאומית, בשפה הלאום, בארץ הלאום. האתגר המוצע כאן הוא לשנות את בסיס הזהות, לענות באופן חדש על השאלה מיהו יהודי.

מיהו יהודי? אדם שקודם כל רגיש לצלם אלוהים שבכל אדם; אדם שנלחם באלילי השקר של הזהויות השבטיות והדתיות המתיימרות לייצג את אלוהים כשלעצמן; אדם שקורא לשבט שלתוכו נולד, או שאליו הצטרף, לראות בבסיס האתוס שלו את תיקון העולם; אדם שיודע שהמשך צמיחתו באדמת מולדתו, או בגלותו, תלויה במחויבותו לצלם אלוהים, לתיקון עולם, לבשורה הערכית לאדם שהוא מבקש לבשר.

או כמו שאמר הלל הזקן (בתרגום חופשי לעברית): מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זאת היא כל התורה כולה! והיתר? פירושה הוא – לך ולמד!

לפרסום המאמר על אברהם יהושע אשל באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה לחצו כאן

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות