רחלי פריש
רחלי פריש משלימה דוקטורט במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תכנית משכילות ועמיתת מחקר במרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית, ומרצה בחוג למקרא במכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום".
ציות עיוור לחכמים מוביל לחורבן: קריאתו האנטי-ממסדית של ירמיהו
רחלי פריש
ז' באב תשע"ט
האם תיתכן מציאות שבה עם ישראל דבק בתורה אך לא עושה את רצון ה'? הנביא ירמיהו תבע לבחון אם הליכה אחרי המנהיגים והחכמים מובילה להתנהגות טובה ומוסרית יותר, או להפך

ימי בין המצרים שאנו נמצאים בעיצומם מעולם לא היו ימי זיכרון בלבד. אילו היו אלה ימים שבהם מתרפקים בנוסטלגיה על העבר ומתאבלים על מה שאבד, הם היו נשחקים במרוצת ההיסטוריה והופכים למצבת זיכרון חסרת משמעות. חז"ל הבינו זאת, ובהקשר ל"בין המצרים" קבעו כי "כל דור שאינו נבנה בימיו – מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא, א א). אם כך, גם עלינו, דור שנולד לתוך קיומה של מדינה המבררת את ריבונותה ועצמאותה, לתת את הדעת לשאלת משמעותם של הימים הללו עבורנו, להתבונן בתהליכים שהביאו לחורבן ולתת אל לבנו.

ירמיהו הנביא חי בסוף ימיה של ממלכת יהודה ונבואותיו ליוו את הממלכה מתקופת פריחתה האחרונה בימי יאשיהו ועד לחורבן ולגלות בימיו של צדקיהו. בתחילת דרכו האמין באפשרות לתיקון מצבה הקשה של ירושלים, אך בפרק ח' (ד-יב) מופיעה נבואה המשקפת מהפך, או אולי רגע של התפכחות. ירמיהו מתייאש מן האמונה באפשרות התשובה ומבין שהחורבן בלתי נמנע. התמונה המצטיירת מתוך הנבואה היא של חברה שאיבדה את דרכה; העם שועט ללא מעצור אל האבדון. מה מביא חברה שלמה להתעלם מכל האזהרות בדרך לחורבן מוחלט?

ירמיהו מאשים בנבואתו את המנהיגים ואת העם כאחד: המנהיגים מעוותים את המוסר, עושים בתורה כרצונם, ואילו העם הולך אחריהם בעיוורון בשל אמונה בלתי-מעורערת בחוכמתם ובסמכותם

ירמיהו מאשים בנבואתו את המנהיגים ואת העם כאחד: המנהיגים מעוותים את המוסר, עושים בתורה כרצונם, ואילו העם הולך אחריהם בעיוורון בשל אמונה בלתי-מעורערת בחוכמתם ובסמכותם. הנביא מנסה לעורר את העם ולעצור את ההתדרדרות, אך כוחם של המנהיגים הדתיים והפוליטיים מסמא את עיני העם מראות. החשיבה הרפלקטיבית, העצירה והתיקון, אינן אפשריות עוד עבורם.

הנבואה פותחת בתמיהה של הנביא: כיצד ייתכן שהעם הכושל אינו מתקן את מעשיו? מדוע הם עיוורים כל-כך לתהליך הנפילה המתמשך שבו הם מצויים?

הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ?

אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב?

מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת

הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב.

מבנה זה של שאלה רטורית משולשת אופייני לספר ירמיהו ונועד לבסס את הביקורת על דרך המחשבה המקובלת. שתי הצלעות הראשונות מציגות מצב אבסורדי לכל הדעות: האם אדם שנופל נשאר במקומו ואינו מקים את עצמו?! האם אדם שסר מהדרך אינו חוזר אליה?! [1]

 התשובה על שתי השאלות היא "כמובן שלא". לאחר שהנביא יוצר בסיס משותף המוסכם גם על שומעיו, הוא מציג את השאלה השלישית, המבוססת על שתי האמירות המוסכמות שלפניה: "מדוע שובבה העם הזה משובה ניצחת"?! כלומר, בניגוד למקובל ולמצופה, סר העם מהדרך לעד ואינו שב מדרכו הרעה. הצגה זו של המצב, באמצעות שאלה רטורית משולשת, מדגישה את חוסר ההיגיון שבהתנהגות העם.  בשני הפסוקים הבאים, המשלבים דימויים מנוגדים מעולם החי, הנביא גם מספק הסבר מדוע העם נוהג בחוסר היגיון שכזה:


הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר "מֶה עָשִׂיתִי?" – כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרֻצוֹתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה – וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'.

דימוי הסוס מדגיש את השעטה קדימה ללא מעצור וללא מחשבה. הנביא משתמש בפועל "שוטף", המשמש במקרא לתיאור זרם מים, ומדגיש את התנועה המהירה, הרצופה והחד-כיוונית: כפי שמים שוטפים אינם נסוגים לאחור, כך גם הסוס – וכך גם העם. בניגוד לדהירה חסרת המעצורים של הסוס, מוצגת תנועת הציפורים השקטה והמחושבת. הציפורים יודעות את עתותיהן ומצייתות לחוקיות בעולם הטבע, זאת בניגוד לעם, שאינו יודע את החוקיות שנקבעה עבורו – משפט ה'.

מה מביא את העם לשעוט כך? האם אבדה חכמתם? לפי הנביא, העם כלל אינו סבור שהוא מאבד את הדרך

מה מביא את העם לשעוט כך? האם אבדה חכמתם? לפי הנביא, העם כלל אינו סבור שהוא מאבד את הדרך. לדידם, בהקשר לדימוי, הם דומים יותר לציפורים הנודדות מאשר לסוס השועט, שהרי הם מצייתים לחוקיות שבתורה:

"חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ!"

האם ייתכן שהעם ידבק בתורה אך לא ידע את "משפט ה'", כפי שטוען הנביא? מתברר שהדבקות בחכמים ובסופרים, המתוארים בהמשך הפסוקים כ"עושי שקר" המסלפים את התורה (פס' ח-ט), מטעה את העם. אותם "חכמים", שהעם בוטח בחוכמתם, נמנים בספר ירמיהו כקבוצת הנהגה לצד הנביאים והכהנים. הם מתוארים במקום בספר כמי שאחראים לתת עצה המבוססת על ההיגיון, על היכולת השכלית האנושית (יח יח):

וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא.

אם כן, השימוש בפניה אל ההיגיון של העם במהלך הנבואה אינו מקרי. סוג חשיבה זה מאפיין במיוחד את החכמים, וירמיהו מדגיש את הפרדוקס: הדבקות בחכמים היא שמביאה את אנשי העם לפעול נגד ההיגיון ולחוסר יכולתם להתבונן באופן רפלקטיבי במעשיהם.

החכמים טוענים להחזקת התורה, אלא שהנביא קובל על סילופה. לטענת ירמיהו, החכמים מעוותים את התורה ומשתמשים בה בצורה שקרית מכיוון שאינם קשובים לדבר ה' בפי הנביא. דבר ה' שבמקומות אחרים בספר מפורט תוכנו: קריאה להתנהגות מוסרית ולדבקות באל.

ההנחה שדבקות בתורה הכתובה מספיקה ומייתרת את הצורך לשמוע את דבר ה', מביאה את העם לקיבעון. האמונה העיוורת בכוחם של המנהיגים-החכמים להורות מהי הדרך הנכונה, והאמונה של אלו בכך שדבקות בתורה כשלעצמה מספיקה ואין צורך לשמוע לדברי הנביא, מונעת מהעם להרהר במעשיהם ולעצור את ההידרדרות. בנוסף, כפי שעולה מנבואה אחרת בספר (ה, כא-כט), סכלות העם מביאה אותו להתנהגות מושחתת מבחינה מוסרית: "שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי־רָע דִּין לֹא־ דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ".‏

ראינו כיצד העם רץ בחוסר היגיון אחרי מנהיגים הטוענים לחכמה, אך מפרים את כללי המוסר. לצד החכמים, הטוענים לאחיזה בתורה, מתוארים כך גם הנביאים והכהנים (פס' י-יא):

כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. וַיְרַפּוּ אֶת־שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

וירמיהו מדגיש את הפרדוקס: הדבקות בחכמים היא שמביאה את אנשי העם לפעול נגד ההיגיון ולחוסר יכולתם להתבונן באופן רפלקטיבי במעשיהם

מלחמתו של ירמיהו בנביאי ובכוהני השקר מוכרת ממקומות רבים בספר. הנביאים והכהנים מבטאים את התפיסות הדתיות המקובלות בנות הזמן: ירושלים לא תחרב לעולם והיכל ה' יעמוד לנצח. כך באמרה המצוטטת מפי הנביאים בנאומו של ירמיהו (ז ד): "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה", המבטיחה את קיומו הנצחי של בית המקדש, וכך גם בנבואה המצוטטת כאן: "שלום שלום". הנביאים והכהנים מטעים את העם לחשוב שדרכם טובה ותביא לשלום ולבטחון, אולם למעשה "אין שלום".

העם, הבוטח בדברי הכהנים והנביאים, ממשיך בדרכו הרעה. טענותיו של ירמיהו בעימותיו מול הכהנים והנביאים נתפסות כדברי כפירה של ממש, וכמעט מביאות להריגתו באשמת נבואת שקר (כמסופר בפרק כו). ירמיהו טוען שאם העם לא ישוב מדרכו הרעה – המקדש ייחרב והחורבן יבוא. הוא קורא לעם לא לבטוח בדברי הנביאים, הכהנים והחכמים. הללו מבטיחים את העם על שקר בעודם עושים מעשים שאינם מוסריים. דרך זו מובילה אותם בכיוון אחד בלבד – חורבן.

הנבואה עונה אפוא על השאלה המטרידה את הנביא בפתיחתה: כיצד ייתכן שהעם לא מבחין בקטסטרופה המתקרבת ולא פועל לשנות את דרכו? ירמיהו תולה את האשמה בעם, הבוטח במנהיגיו ללא עוררין. החכמים, הנביאים והכהנים מייצגים ממסדים דתיים הנתפסים במורשתם באופן המביא אותם לידי קבעון: הנביאים והכהנים מאמינים בקדושת המקדש ואינם מסוגלים להעלות על הדעת שהמקדש ייחרב,  והחכמים מאמינים בבעלותם על התורה אך לא בודקים אם הם  במסלול הנכון.

הנביא, כמובן, מתנגד להתקבעות זו: על המנהיגים ועל העם כאחד לחשוב מחדש על דרכם ולבחון האם היא הולמת את רצון ה'. האם דרך זו מובילה את העם להתנהגות טובה יותר, מוסרית יותר, ליראת ה', או שמא היא מרחיקה אותם מכך ומביאה לרדיפת בצע ולעוולות המתרחשות אפילו בתוך המקדש עצמו, בחסות אותם ממסדים דתיים הטוענים לאחיזה בקודש?

ההליכה העיוורת אחרי המנהיגים, האחיזה במורשת והפיכתה לדוֹגמה, מונעים רפלקציה ומביאים לסטייה תמידית מהמסלול ללא אפשרות חזרה. הנביא רואה כיצד העם, הבוטח במנהיגיו, מולך שולל על ידם, "ואין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי" (פס' ו). בטחון השווא, קבעון המוסדות הדתיים בני הזמן והעדר החשיבה הרפלקטיבית מביאים את העם אל החורבן.

הנביא מסכם את דבריו בתשובה נחרצת לשאלה שפתחה את הנבואה:

הֹבִשׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'.

מי שאינו יודע לבוש ולהיכלם לא יוכל לשוב. תקומה לנפילתו של העם תהיה אפשרית רק לאחר חורבן מוחלט וגלות.

מה עלינו ללמוד מנבואה זו? מיהם הממסדים המקבעים אותנו במציאות העכשווית ולא מאפשרים לנו להתבונן נכוחה במצבנו? קריאתו של ירמיהו, לבחון האם המעשים הנעשים על ידינו תואמים את דבר ה', את המוסר ואת ההיגיון, צריכה לחדור ללבנו בימים אלה של זיכרון וחשבון נפש, לבל נהיה חלילה כנופלים אשר "בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ" (ח יב).

[1]הפרשנות לצלע "אם ישוב ולא ישוב" קשה בשל מובניו השונים של השורש שו"ב.הפרשנות המוצגת כאן מבוססת על מחקרו של דוד למברט (D.A. Lambert, How RepentanceBecame Biblical: Judaism, Christianity, and the Interpretation of Scripture,Oxford 2016), הדן באריכות במשמעות השורש שו"ב במקרא, ומסיק שהשורש משמשלתיאור שינוי כיוון חד, לאו דווקא בחזרה לנקודת המוצא. נראה שהרטוריקה של הפסוק במקרהשלנו מבוססת על השימוש בשני מובנים שונים של השורש: השימוש הראשון בשורש נושאמשמעות שלילית, המקבילה ל"יפלו" בצלע הראשונה; השימוש השני נושא משמעות חיובית, שנועדה לתקן את הבעיה שנוצרה בחלק הראשון של השאלה.


יהדות
תורה
ט' באב
חז"ל
רחלי פריש
ירמיהו
בין המצרים
ציות עיוור לחכמים מוביל לחורבן: קריאתו האנטי-ממסדית של ירמיהו
8/8/2019
ז' באב תשע"ט
רחלי פריש
רחלי פריש
האם תיתכן מציאות שבה עם ישראל דבק בתורה אך לא עושה את רצון ה'? הנביא ירמיהו תבע לבחון אם הליכה אחרי המנהיגים והחכמים מובילה להתנהגות טובה ומוסרית יותר, או להפך

ימי בין המצרים שאנו נמצאים בעיצומם מעולם לא היו ימי זיכרון בלבד. אילו היו אלה ימים שבהם מתרפקים בנוסטלגיה על העבר ומתאבלים על מה שאבד, הם היו נשחקים במרוצת ההיסטוריה והופכים למצבת זיכרון חסרת משמעות. חז"ל הבינו זאת, ובהקשר ל"בין המצרים" קבעו כי "כל דור שאינו נבנה בימיו – מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא, א א). אם כך, גם עלינו, דור שנולד לתוך קיומה של מדינה המבררת את ריבונותה ועצמאותה, לתת את הדעת לשאלת משמעותם של הימים הללו עבורנו, להתבונן בתהליכים שהביאו לחורבן ולתת אל לבנו.

ירמיהו הנביא חי בסוף ימיה של ממלכת יהודה ונבואותיו ליוו את הממלכה מתקופת פריחתה האחרונה בימי יאשיהו ועד לחורבן ולגלות בימיו של צדקיהו. בתחילת דרכו האמין באפשרות לתיקון מצבה הקשה של ירושלים, אך בפרק ח' (ד-יב) מופיעה נבואה המשקפת מהפך, או אולי רגע של התפכחות. ירמיהו מתייאש מן האמונה באפשרות התשובה ומבין שהחורבן בלתי נמנע. התמונה המצטיירת מתוך הנבואה היא של חברה שאיבדה את דרכה; העם שועט ללא מעצור אל האבדון. מה מביא חברה שלמה להתעלם מכל האזהרות בדרך לחורבן מוחלט?

ירמיהו מאשים בנבואתו את המנהיגים ואת העם כאחד: המנהיגים מעוותים את המוסר, עושים בתורה כרצונם, ואילו העם הולך אחריהם בעיוורון בשל אמונה בלתי-מעורערת בחוכמתם ובסמכותם

ירמיהו מאשים בנבואתו את המנהיגים ואת העם כאחד: המנהיגים מעוותים את המוסר, עושים בתורה כרצונם, ואילו העם הולך אחריהם בעיוורון בשל אמונה בלתי-מעורערת בחוכמתם ובסמכותם. הנביא מנסה לעורר את העם ולעצור את ההתדרדרות, אך כוחם של המנהיגים הדתיים והפוליטיים מסמא את עיני העם מראות. החשיבה הרפלקטיבית, העצירה והתיקון, אינן אפשריות עוד עבורם.

הנבואה פותחת בתמיהה של הנביא: כיצד ייתכן שהעם הכושל אינו מתקן את מעשיו? מדוע הם עיוורים כל-כך לתהליך הנפילה המתמשך שבו הם מצויים?

הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ?

אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב?

מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת

הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב.

מבנה זה של שאלה רטורית משולשת אופייני לספר ירמיהו ונועד לבסס את הביקורת על דרך המחשבה המקובלת. שתי הצלעות הראשונות מציגות מצב אבסורדי לכל הדעות: האם אדם שנופל נשאר במקומו ואינו מקים את עצמו?! האם אדם שסר מהדרך אינו חוזר אליה?! [1]

 התשובה על שתי השאלות היא "כמובן שלא". לאחר שהנביא יוצר בסיס משותף המוסכם גם על שומעיו, הוא מציג את השאלה השלישית, המבוססת על שתי האמירות המוסכמות שלפניה: "מדוע שובבה העם הזה משובה ניצחת"?! כלומר, בניגוד למקובל ולמצופה, סר העם מהדרך לעד ואינו שב מדרכו הרעה. הצגה זו של המצב, באמצעות שאלה רטורית משולשת, מדגישה את חוסר ההיגיון שבהתנהגות העם.  בשני הפסוקים הבאים, המשלבים דימויים מנוגדים מעולם החי, הנביא גם מספק הסבר מדוע העם נוהג בחוסר היגיון שכזה:


הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר "מֶה עָשִׂיתִי?" – כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרֻצוֹתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה – וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'.

דימוי הסוס מדגיש את השעטה קדימה ללא מעצור וללא מחשבה. הנביא משתמש בפועל "שוטף", המשמש במקרא לתיאור זרם מים, ומדגיש את התנועה המהירה, הרצופה והחד-כיוונית: כפי שמים שוטפים אינם נסוגים לאחור, כך גם הסוס – וכך גם העם. בניגוד לדהירה חסרת המעצורים של הסוס, מוצגת תנועת הציפורים השקטה והמחושבת. הציפורים יודעות את עתותיהן ומצייתות לחוקיות בעולם הטבע, זאת בניגוד לעם, שאינו יודע את החוקיות שנקבעה עבורו – משפט ה'.

מה מביא את העם לשעוט כך? האם אבדה חכמתם? לפי הנביא, העם כלל אינו סבור שהוא מאבד את הדרך

מה מביא את העם לשעוט כך? האם אבדה חכמתם? לפי הנביא, העם כלל אינו סבור שהוא מאבד את הדרך. לדידם, בהקשר לדימוי, הם דומים יותר לציפורים הנודדות מאשר לסוס השועט, שהרי הם מצייתים לחוקיות שבתורה:

"חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ!"

האם ייתכן שהעם ידבק בתורה אך לא ידע את "משפט ה'", כפי שטוען הנביא? מתברר שהדבקות בחכמים ובסופרים, המתוארים בהמשך הפסוקים כ"עושי שקר" המסלפים את התורה (פס' ח-ט), מטעה את העם. אותם "חכמים", שהעם בוטח בחוכמתם, נמנים בספר ירמיהו כקבוצת הנהגה לצד הנביאים והכהנים. הם מתוארים במקום בספר כמי שאחראים לתת עצה המבוססת על ההיגיון, על היכולת השכלית האנושית (יח יח):

וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא.

אם כן, השימוש בפניה אל ההיגיון של העם במהלך הנבואה אינו מקרי. סוג חשיבה זה מאפיין במיוחד את החכמים, וירמיהו מדגיש את הפרדוקס: הדבקות בחכמים היא שמביאה את אנשי העם לפעול נגד ההיגיון ולחוסר יכולתם להתבונן באופן רפלקטיבי במעשיהם.

החכמים טוענים להחזקת התורה, אלא שהנביא קובל על סילופה. לטענת ירמיהו, החכמים מעוותים את התורה ומשתמשים בה בצורה שקרית מכיוון שאינם קשובים לדבר ה' בפי הנביא. דבר ה' שבמקומות אחרים בספר מפורט תוכנו: קריאה להתנהגות מוסרית ולדבקות באל.

ההנחה שדבקות בתורה הכתובה מספיקה ומייתרת את הצורך לשמוע את דבר ה', מביאה את העם לקיבעון. האמונה העיוורת בכוחם של המנהיגים-החכמים להורות מהי הדרך הנכונה, והאמונה של אלו בכך שדבקות בתורה כשלעצמה מספיקה ואין צורך לשמוע לדברי הנביא, מונעת מהעם להרהר במעשיהם ולעצור את ההידרדרות. בנוסף, כפי שעולה מנבואה אחרת בספר (ה, כא-כט), סכלות העם מביאה אותו להתנהגות מושחתת מבחינה מוסרית: "שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי־רָע דִּין לֹא־ דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ".‏

ראינו כיצד העם רץ בחוסר היגיון אחרי מנהיגים הטוענים לחכמה, אך מפרים את כללי המוסר. לצד החכמים, הטוענים לאחיזה בתורה, מתוארים כך גם הנביאים והכהנים (פס' י-יא):

כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. וַיְרַפּוּ אֶת־שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

וירמיהו מדגיש את הפרדוקס: הדבקות בחכמים היא שמביאה את אנשי העם לפעול נגד ההיגיון ולחוסר יכולתם להתבונן באופן רפלקטיבי במעשיהם

מלחמתו של ירמיהו בנביאי ובכוהני השקר מוכרת ממקומות רבים בספר. הנביאים והכהנים מבטאים את התפיסות הדתיות המקובלות בנות הזמן: ירושלים לא תחרב לעולם והיכל ה' יעמוד לנצח. כך באמרה המצוטטת מפי הנביאים בנאומו של ירמיהו (ז ד): "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה", המבטיחה את קיומו הנצחי של בית המקדש, וכך גם בנבואה המצוטטת כאן: "שלום שלום". הנביאים והכהנים מטעים את העם לחשוב שדרכם טובה ותביא לשלום ולבטחון, אולם למעשה "אין שלום".

העם, הבוטח בדברי הכהנים והנביאים, ממשיך בדרכו הרעה. טענותיו של ירמיהו בעימותיו מול הכהנים והנביאים נתפסות כדברי כפירה של ממש, וכמעט מביאות להריגתו באשמת נבואת שקר (כמסופר בפרק כו). ירמיהו טוען שאם העם לא ישוב מדרכו הרעה – המקדש ייחרב והחורבן יבוא. הוא קורא לעם לא לבטוח בדברי הנביאים, הכהנים והחכמים. הללו מבטיחים את העם על שקר בעודם עושים מעשים שאינם מוסריים. דרך זו מובילה אותם בכיוון אחד בלבד – חורבן.

הנבואה עונה אפוא על השאלה המטרידה את הנביא בפתיחתה: כיצד ייתכן שהעם לא מבחין בקטסטרופה המתקרבת ולא פועל לשנות את דרכו? ירמיהו תולה את האשמה בעם, הבוטח במנהיגיו ללא עוררין. החכמים, הנביאים והכהנים מייצגים ממסדים דתיים הנתפסים במורשתם באופן המביא אותם לידי קבעון: הנביאים והכהנים מאמינים בקדושת המקדש ואינם מסוגלים להעלות על הדעת שהמקדש ייחרב,  והחכמים מאמינים בבעלותם על התורה אך לא בודקים אם הם  במסלול הנכון.

הנביא, כמובן, מתנגד להתקבעות זו: על המנהיגים ועל העם כאחד לחשוב מחדש על דרכם ולבחון האם היא הולמת את רצון ה'. האם דרך זו מובילה את העם להתנהגות טובה יותר, מוסרית יותר, ליראת ה', או שמא היא מרחיקה אותם מכך ומביאה לרדיפת בצע ולעוולות המתרחשות אפילו בתוך המקדש עצמו, בחסות אותם ממסדים דתיים הטוענים לאחיזה בקודש?

ההליכה העיוורת אחרי המנהיגים, האחיזה במורשת והפיכתה לדוֹגמה, מונעים רפלקציה ומביאים לסטייה תמידית מהמסלול ללא אפשרות חזרה. הנביא רואה כיצד העם, הבוטח במנהיגיו, מולך שולל על ידם, "ואין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי" (פס' ו). בטחון השווא, קבעון המוסדות הדתיים בני הזמן והעדר החשיבה הרפלקטיבית מביאים את העם אל החורבן.

הנביא מסכם את דבריו בתשובה נחרצת לשאלה שפתחה את הנבואה:

הֹבִשׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'.

מי שאינו יודע לבוש ולהיכלם לא יוכל לשוב. תקומה לנפילתו של העם תהיה אפשרית רק לאחר חורבן מוחלט וגלות.

מה עלינו ללמוד מנבואה זו? מיהם הממסדים המקבעים אותנו במציאות העכשווית ולא מאפשרים לנו להתבונן נכוחה במצבנו? קריאתו של ירמיהו, לבחון האם המעשים הנעשים על ידינו תואמים את דבר ה', את המוסר ואת ההיגיון, צריכה לחדור ללבנו בימים אלה של זיכרון וחשבון נפש, לבל נהיה חלילה כנופלים אשר "בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ" (ח יב).

[1]הפרשנות לצלע "אם ישוב ולא ישוב" קשה בשל מובניו השונים של השורש שו"ב.הפרשנות המוצגת כאן מבוססת על מחקרו של דוד למברט (D.A. Lambert, How RepentanceBecame Biblical: Judaism, Christianity, and the Interpretation of Scripture,Oxford 2016), הדן באריכות במשמעות השורש שו"ב במקרא, ומסיק שהשורש משמשלתיאור שינוי כיוון חד, לאו דווקא בחזרה לנקודת המוצא. נראה שהרטוריקה של הפסוק במקרהשלנו מבוססת על השימוש בשני מובנים שונים של השורש: השימוש הראשון בשורש נושאמשמעות שלילית, המקבילה ל"יפלו" בצלע הראשונה; השימוש השני נושא משמעות חיובית, שנועדה לתקן את הבעיה שנוצרה בחלק הראשון של השאלה.


יהדות
תורה
ט' באב
חז"ל
רחלי פריש
ירמיהו
בין המצרים
ציות עיוור לחכמים מוביל לחורבן: קריאתו האנטי-ממסדית של ירמיהו
רחלי פריש
רחלי פריש
האם תיתכן מציאות שבה עם ישראל דבק בתורה אך לא עושה את רצון ה'? הנביא ירמיהו תבע לבחון אם הליכה אחרי המנהיגים והחכמים מובילה להתנהגות טובה ומוסרית יותר, או להפך

ימי בין המצרים שאנו נמצאים בעיצומם מעולם לא היו ימי זיכרון בלבד. אילו היו אלה ימים שבהם מתרפקים בנוסטלגיה על העבר ומתאבלים על מה שאבד, הם היו נשחקים במרוצת ההיסטוריה והופכים למצבת זיכרון חסרת משמעות. חז"ל הבינו זאת, ובהקשר ל"בין המצרים" קבעו כי "כל דור שאינו נבנה בימיו – מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא, א א). אם כך, גם עלינו, דור שנולד לתוך קיומה של מדינה המבררת את ריבונותה ועצמאותה, לתת את הדעת לשאלת משמעותם של הימים הללו עבורנו, להתבונן בתהליכים שהביאו לחורבן ולתת אל לבנו.

ירמיהו הנביא חי בסוף ימיה של ממלכת יהודה ונבואותיו ליוו את הממלכה מתקופת פריחתה האחרונה בימי יאשיהו ועד לחורבן ולגלות בימיו של צדקיהו. בתחילת דרכו האמין באפשרות לתיקון מצבה הקשה של ירושלים, אך בפרק ח' (ד-יב) מופיעה נבואה המשקפת מהפך, או אולי רגע של התפכחות. ירמיהו מתייאש מן האמונה באפשרות התשובה ומבין שהחורבן בלתי נמנע. התמונה המצטיירת מתוך הנבואה היא של חברה שאיבדה את דרכה; העם שועט ללא מעצור אל האבדון. מה מביא חברה שלמה להתעלם מכל האזהרות בדרך לחורבן מוחלט?

ירמיהו מאשים בנבואתו את המנהיגים ואת העם כאחד: המנהיגים מעוותים את המוסר, עושים בתורה כרצונם, ואילו העם הולך אחריהם בעיוורון בשל אמונה בלתי-מעורערת בחוכמתם ובסמכותם

ירמיהו מאשים בנבואתו את המנהיגים ואת העם כאחד: המנהיגים מעוותים את המוסר, עושים בתורה כרצונם, ואילו העם הולך אחריהם בעיוורון בשל אמונה בלתי-מעורערת בחוכמתם ובסמכותם. הנביא מנסה לעורר את העם ולעצור את ההתדרדרות, אך כוחם של המנהיגים הדתיים והפוליטיים מסמא את עיני העם מראות. החשיבה הרפלקטיבית, העצירה והתיקון, אינן אפשריות עוד עבורם.

הנבואה פותחת בתמיהה של הנביא: כיצד ייתכן שהעם הכושל אינו מתקן את מעשיו? מדוע הם עיוורים כל-כך לתהליך הנפילה המתמשך שבו הם מצויים?

הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ?

אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב?

מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת

הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב.

מבנה זה של שאלה רטורית משולשת אופייני לספר ירמיהו ונועד לבסס את הביקורת על דרך המחשבה המקובלת. שתי הצלעות הראשונות מציגות מצב אבסורדי לכל הדעות: האם אדם שנופל נשאר במקומו ואינו מקים את עצמו?! האם אדם שסר מהדרך אינו חוזר אליה?! [1]

 התשובה על שתי השאלות היא "כמובן שלא". לאחר שהנביא יוצר בסיס משותף המוסכם גם על שומעיו, הוא מציג את השאלה השלישית, המבוססת על שתי האמירות המוסכמות שלפניה: "מדוע שובבה העם הזה משובה ניצחת"?! כלומר, בניגוד למקובל ולמצופה, סר העם מהדרך לעד ואינו שב מדרכו הרעה. הצגה זו של המצב, באמצעות שאלה רטורית משולשת, מדגישה את חוסר ההיגיון שבהתנהגות העם.  בשני הפסוקים הבאים, המשלבים דימויים מנוגדים מעולם החי, הנביא גם מספק הסבר מדוע העם נוהג בחוסר היגיון שכזה:


הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר "מֶה עָשִׂיתִי?" – כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרֻצוֹתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה – וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'.

דימוי הסוס מדגיש את השעטה קדימה ללא מעצור וללא מחשבה. הנביא משתמש בפועל "שוטף", המשמש במקרא לתיאור זרם מים, ומדגיש את התנועה המהירה, הרצופה והחד-כיוונית: כפי שמים שוטפים אינם נסוגים לאחור, כך גם הסוס – וכך גם העם. בניגוד לדהירה חסרת המעצורים של הסוס, מוצגת תנועת הציפורים השקטה והמחושבת. הציפורים יודעות את עתותיהן ומצייתות לחוקיות בעולם הטבע, זאת בניגוד לעם, שאינו יודע את החוקיות שנקבעה עבורו – משפט ה'.

מה מביא את העם לשעוט כך? האם אבדה חכמתם? לפי הנביא, העם כלל אינו סבור שהוא מאבד את הדרך

מה מביא את העם לשעוט כך? האם אבדה חכמתם? לפי הנביא, העם כלל אינו סבור שהוא מאבד את הדרך. לדידם, בהקשר לדימוי, הם דומים יותר לציפורים הנודדות מאשר לסוס השועט, שהרי הם מצייתים לחוקיות שבתורה:

"חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ!"

האם ייתכן שהעם ידבק בתורה אך לא ידע את "משפט ה'", כפי שטוען הנביא? מתברר שהדבקות בחכמים ובסופרים, המתוארים בהמשך הפסוקים כ"עושי שקר" המסלפים את התורה (פס' ח-ט), מטעה את העם. אותם "חכמים", שהעם בוטח בחוכמתם, נמנים בספר ירמיהו כקבוצת הנהגה לצד הנביאים והכהנים. הם מתוארים במקום בספר כמי שאחראים לתת עצה המבוססת על ההיגיון, על היכולת השכלית האנושית (יח יח):

וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא.

אם כן, השימוש בפניה אל ההיגיון של העם במהלך הנבואה אינו מקרי. סוג חשיבה זה מאפיין במיוחד את החכמים, וירמיהו מדגיש את הפרדוקס: הדבקות בחכמים היא שמביאה את אנשי העם לפעול נגד ההיגיון ולחוסר יכולתם להתבונן באופן רפלקטיבי במעשיהם.

החכמים טוענים להחזקת התורה, אלא שהנביא קובל על סילופה. לטענת ירמיהו, החכמים מעוותים את התורה ומשתמשים בה בצורה שקרית מכיוון שאינם קשובים לדבר ה' בפי הנביא. דבר ה' שבמקומות אחרים בספר מפורט תוכנו: קריאה להתנהגות מוסרית ולדבקות באל.

ההנחה שדבקות בתורה הכתובה מספיקה ומייתרת את הצורך לשמוע את דבר ה', מביאה את העם לקיבעון. האמונה העיוורת בכוחם של המנהיגים-החכמים להורות מהי הדרך הנכונה, והאמונה של אלו בכך שדבקות בתורה כשלעצמה מספיקה ואין צורך לשמוע לדברי הנביא, מונעת מהעם להרהר במעשיהם ולעצור את ההידרדרות. בנוסף, כפי שעולה מנבואה אחרת בספר (ה, כא-כט), סכלות העם מביאה אותו להתנהגות מושחתת מבחינה מוסרית: "שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי־רָע דִּין לֹא־ דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ".‏

ראינו כיצד העם רץ בחוסר היגיון אחרי מנהיגים הטוענים לחכמה, אך מפרים את כללי המוסר. לצד החכמים, הטוענים לאחיזה בתורה, מתוארים כך גם הנביאים והכהנים (פס' י-יא):

כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. וַיְרַפּוּ אֶת־שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

וירמיהו מדגיש את הפרדוקס: הדבקות בחכמים היא שמביאה את אנשי העם לפעול נגד ההיגיון ולחוסר יכולתם להתבונן באופן רפלקטיבי במעשיהם

מלחמתו של ירמיהו בנביאי ובכוהני השקר מוכרת ממקומות רבים בספר. הנביאים והכהנים מבטאים את התפיסות הדתיות המקובלות בנות הזמן: ירושלים לא תחרב לעולם והיכל ה' יעמוד לנצח. כך באמרה המצוטטת מפי הנביאים בנאומו של ירמיהו (ז ד): "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה", המבטיחה את קיומו הנצחי של בית המקדש, וכך גם בנבואה המצוטטת כאן: "שלום שלום". הנביאים והכהנים מטעים את העם לחשוב שדרכם טובה ותביא לשלום ולבטחון, אולם למעשה "אין שלום".

העם, הבוטח בדברי הכהנים והנביאים, ממשיך בדרכו הרעה. טענותיו של ירמיהו בעימותיו מול הכהנים והנביאים נתפסות כדברי כפירה של ממש, וכמעט מביאות להריגתו באשמת נבואת שקר (כמסופר בפרק כו). ירמיהו טוען שאם העם לא ישוב מדרכו הרעה – המקדש ייחרב והחורבן יבוא. הוא קורא לעם לא לבטוח בדברי הנביאים, הכהנים והחכמים. הללו מבטיחים את העם על שקר בעודם עושים מעשים שאינם מוסריים. דרך זו מובילה אותם בכיוון אחד בלבד – חורבן.

הנבואה עונה אפוא על השאלה המטרידה את הנביא בפתיחתה: כיצד ייתכן שהעם לא מבחין בקטסטרופה המתקרבת ולא פועל לשנות את דרכו? ירמיהו תולה את האשמה בעם, הבוטח במנהיגיו ללא עוררין. החכמים, הנביאים והכהנים מייצגים ממסדים דתיים הנתפסים במורשתם באופן המביא אותם לידי קבעון: הנביאים והכהנים מאמינים בקדושת המקדש ואינם מסוגלים להעלות על הדעת שהמקדש ייחרב,  והחכמים מאמינים בבעלותם על התורה אך לא בודקים אם הם  במסלול הנכון.

הנביא, כמובן, מתנגד להתקבעות זו: על המנהיגים ועל העם כאחד לחשוב מחדש על דרכם ולבחון האם היא הולמת את רצון ה'. האם דרך זו מובילה את העם להתנהגות טובה יותר, מוסרית יותר, ליראת ה', או שמא היא מרחיקה אותם מכך ומביאה לרדיפת בצע ולעוולות המתרחשות אפילו בתוך המקדש עצמו, בחסות אותם ממסדים דתיים הטוענים לאחיזה בקודש?

ההליכה העיוורת אחרי המנהיגים, האחיזה במורשת והפיכתה לדוֹגמה, מונעים רפלקציה ומביאים לסטייה תמידית מהמסלול ללא אפשרות חזרה. הנביא רואה כיצד העם, הבוטח במנהיגיו, מולך שולל על ידם, "ואין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי" (פס' ו). בטחון השווא, קבעון המוסדות הדתיים בני הזמן והעדר החשיבה הרפלקטיבית מביאים את העם אל החורבן.

הנביא מסכם את דבריו בתשובה נחרצת לשאלה שפתחה את הנבואה:

הֹבִשׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'.

מי שאינו יודע לבוש ולהיכלם לא יוכל לשוב. תקומה לנפילתו של העם תהיה אפשרית רק לאחר חורבן מוחלט וגלות.

מה עלינו ללמוד מנבואה זו? מיהם הממסדים המקבעים אותנו במציאות העכשווית ולא מאפשרים לנו להתבונן נכוחה במצבנו? קריאתו של ירמיהו, לבחון האם המעשים הנעשים על ידינו תואמים את דבר ה', את המוסר ואת ההיגיון, צריכה לחדור ללבנו בימים אלה של זיכרון וחשבון נפש, לבל נהיה חלילה כנופלים אשר "בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ" (ח יב).

[1]הפרשנות לצלע "אם ישוב ולא ישוב" קשה בשל מובניו השונים של השורש שו"ב.הפרשנות המוצגת כאן מבוססת על מחקרו של דוד למברט (D.A. Lambert, How RepentanceBecame Biblical: Judaism, Christianity, and the Interpretation of Scripture,Oxford 2016), הדן באריכות במשמעות השורש שו"ב במקרא, ומסיק שהשורש משמשלתיאור שינוי כיוון חד, לאו דווקא בחזרה לנקודת המוצא. נראה שהרטוריקה של הפסוק במקרהשלנו מבוססת על השימוש בשני מובנים שונים של השורש: השימוש הראשון בשורש נושאמשמעות שלילית, המקבילה ל"יפלו" בצלע הראשונה; השימוש השני נושא משמעות חיובית, שנועדה לתקן את הבעיה שנוצרה בחלק הראשון של השאלה.


הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות