תהלה פרידמן
עמיתת מחקר במכון הרטמן. עורכת דין, בעלת תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית, השכלה תורנית ממוסדות שונים ובוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל.
בן גוריון
ממלכתיות
סולידריות
מהפך
יהודה ושומרון
להחזיר ממלכתיות ליושנה
תהלה פרידמן
כ"ב תמוז תשע"ח

 מי שעקב אחרי השיח ברשתות החברתיות סביב חגיגות השבעים למדינה, לא יכול היה לפספס את הקאמבק של המונח "ממלכתיות". דיונים ארוכים על מידת ה"ממלכתיות" של הטקסים השונים; הבחנה בין נאומי פוליטיים אל מול נאומים "ממלכתיים"; נאומה המפעים של מרים פרץ ובו קריאה לאחווה, סולידריות חברתית והכלת דעות שונות ללא דה לגיטימציה, שתוייג כ"ממלכתי". אחרי תקופה ארוכה בה לא שמעתי את המונח כמעט בכלל, פתאום הוא היה בכל מקום, בנימה חיובית ואפילו מלאת געגועים.

הדבר בלט לי במיוחד לאור סנטינמט אנטי-ממלכתי שהיה נדמה לי כהולך ומתגבר: כשאנשי הפורום החילוני קוראים להקמת זרם חינוך חילוני במקום החינוך הממלכתי, מתוך תחושה שהחילוניות בישראל הפכה למגזר, שלא לומר מיעוט נרדף שצריך להגן על זכויותיו; כשבמספר טקסים במוסדות דתיים-לאומיים את מקומה של שירת התקווה תופס השיר "אני מאמין" כהמנון אלטרנטיבי; כשציפיה לטוהר מידות ממנהיגים פוליטיים מותקפת בבוז כטהרנות צקצקנית וצבועה; כשהפרטת שירותים ציבוריים, באשר היא, זוכה לתמיכה קטגורית ואילו ההצבעה על המחירים החברתיים מתקבלת, שוב, כנאיביות מתייפיפת.

בן גוריון חיפש ומצא מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה.

דיון בפייסבוק גילה לי ששימוש במונח "ממלכתיות" כשם קוד לציפיה מן המנהיגות הפוליטית שתתמוך במוסדות מדינתיים ללא קשר לעומדים בראשם או למעשה ספציפי שלהם, עורר לא מעט אנטגוניזם. עוד גיליתי שקיימת תפיסה רווחת, שמניחה מתח אינהרנטי בין הממלכתיות לבין שלטון הרוב ולפיכך בעיניה השאיפה ל"ממלכתיות" חשודה ככלי המשמש מיעוט אליטיסטי לדיכוי ביקורת ולסתימת פיות של ההמונים. במילים אחרות, ה"ממלכתיות" מזוהה ככלי נוסף בידי ההגמוניה הישראלית הישנה, האחוס"לית, לשימור כוחה הציבורי אל מול הירידה בכוחה הפוליטי.

החשדנות הזו כלפי הממלכתיות מובנת בשל הזיהוי הכמעט מוחלט של המונח עם "ממציאו", ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לא פחות מכך נובעת החשדנות בשל הזיהוי בינה לבין תפיסת "כור ההיתוך" המושמצת, שהזעם כנגדה עדין משמש כדבק המרכזי לחיבור פוליטי בין קבוצות שונות מאד בחברה הישראלית.

בשורות הבאות אני מבקשת לעיין בקצרה בשורשי מושג הממלכתיות ובאופן התפתחותו, ולעמוד על השוני בינו לבין תפיסת "כור ההיתוך", מתוך הנחה כי לממלכתיות יש עדיין, או בעצם – שוב, רלוונטיות גדולה לחברה הישראלית במאה העשרים ואחת. בעצם, אני מבקשת לטעון כי החברה הישראלית זקוקה כיום להחזרת הממלכתיות ליושנה, שיבה אליה, תוך התאמתה לאתגרי ימינו. 

מאיפה הגיעה הממלכתיות?

במחקר מרתק שערך ניר קידר על הממלכתיות כתפיסה האזרחית של בן גוריון, הוא מתחקה אחרי שורשיו האטימולוגיים וההיסטוריים של המושג. הוא דוחה את התפיסה המקובלת לפיה טבע בן גוריון את המונח סביב הקמת המדינה, כחלק מרטוריקה משיחית-תנ"כית שנועדה לקשור את מדינת ישראל הצעירה לתקופות הקוממיות הגאות של ממלכת בית דוד ובית חשמונאי. קידר טוען ומוכיח שמדובר בכלל במונח שבן גוריון שאל מן השפה הרוסית, על מנת למלא את חסרונה של מילה בשפה העברית של שנות העשרים שמשמעותה "מדינה", במובן המודרני של מדינה. כך תורגמה המילה הרוסית 'גוסודרסטבו', שמובנה המודרני הוא מדינה אך משמעה המילולי הוא "ממלכה". בתחילת הדרך, אפוא, פירושו של "ממלכתי" היה באופן פשוט "של המדינה". שם העצם "ממלכתיות" שימש כדי לבטא עצמאות או ריבונות מדינית.

בשם הממלכתיות פותחו וטופחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה. בהשראתה טופחה "הדת האזרחית" הישראלית ונוצרה מערכת סמלים וטקסים

בן גוריון בחר להשתמש במונח מהעולם הפוליטי הרוסי ולא במונחים שהיו מוכרים לו מהעולם הפוליטי המערב-אירופאי, וקידר טוען שהיתה לכך סיבה. במערב אירופה הרבה מאד מהמונחים המשמשים לתאור מוסד מדינתי כוללים את המילה "לאום" (כך למשל ה-National Museum, ה-National Library או ה-National Parliament). הדבר אינו מפתיע כשלוקחים בחשבון את תפיסת העולם המערב אירופאית שהניחה (אז, בשנות העשרים) כי קיים קשר כמעט סימביוטי בין מדינה לבין לאום והצמיחה את מדינות הלאום המערביות המודרניות. על פי התפיסה האירופאית הזו, הלאום הוא מוקד הזהות וההזדהות האתני-היסטורי, והמדינה היא המסגרת המוסדית המארגנת שלו. אלא שבאותה תקופה, בתחילת הדרך הציונית, כאשר חלום המדינה עוד היה בגדר פנטזיה רחוקה, היה על בן גוריון להתמודד עם העובדה שרוב בני הלאום היהודי לא נמנו עם בני הישוב בארץ ישראל ואף לא סביר היה שיהיו אזרחי המדינה העתידית. כמו כן, לכל אורך הדרך ברור היה לו כי המציאות הדו-לאומית בארץ ישראל היא עובדה גמורה, והמדינה היהודית העתידית תכלול מיעוט לא מבוטל שאינו יהודי. לכן חיפש ומצא בן גוריון מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה. ברוסיה, המדינה שימשה לא רק מוסד פוליטי המסדיר את החיים החברתיים אלא גם הגוף שמייצר הכלה ואינטגרציה חברתית ותרבותית. זאת בניגוד ללאומיות ולקהילתיות האתנית, שנתפסה בתרבות הפוליטית הרוסית דווקא כגורם של מתח וחוסר יציבות פוליטית.

מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן – לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית: החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאד ולאחרונה, כך נדמה, משוסע מאי פעם.

המונח "ממלכתיות", ששימש באופן פשוט כשם עצם המתאר שייכות למדינה, טמן בעומקו גם את ההבנה כי תיתכן מדינה שהזיקה של אזרחיה כלפיה היא שמאחדת אותם ויוצרת זיקה פנימית ביניהם, למרות ובנוסף לקיומן של זיקות אחרות המפרידות ביניהם.

בהמשך הדרך, ככל שרעיון המדינה היהודית הפך ליותר ריאלי, התגבר השימוש בביטוי "ממלכתי", ההדהוד התנ"כי שלו תפס יותר מקום והתווספה לו גם משמעות ערכית. לא עוד תיאור פשוט: "של המדינה" (כמו למשל במונח "בית ספר ממלכתי"), אלא מונח המתאר תודעה של ריבונות ואחריות, אשר אמורה להנחות חברה המקיימת מדינת חוק בת קיימא ומושתת על דמוקרטיה ואחריות אזרחית הדדית. בשלב הזה, השני, נתפסה הממלכתיות על ידי בן גוריון ותומכיו גם כתנאי להקמת מדינה יהודית ריבונית וגם כחלק ממטרת הקמתה. הם האמינו שרק תודעה ממלכתית – כלומר תודעה של ריבונות ואחריות – תוכל להניע מעשים שיביאו לכינונה של מדינה ושל חברה אזרחית שתישא אותה, ובו בזמן היה זו בעיניהם גם התכלית של המהלך הציוני כולו.

לא מדובר היה בתיאוריה בלבד. הממלכתיות היתה האידיאולוגיה בשמה נדרשו תנועות, מפלגות וארגונים להתפרק מתפקידיהם וכוחם עם הקמת המדינה, לטובת היישות הריבונית החדשה. בשם הממלכתיות נדרשו כל מרכזי הכח בחברה להכיר במונופול שיש למדינה על הפעלת הכח ועל היותה מקור הסמכות הפוליטי והמשפטי הבלעדי. פירוק הפלמ"ח, האלימות הדרמטית שהפעיל בן גוריון בפרשת אלטלנה, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה אלו הן מקצת דוגמאות לתהליכים הקשים שנעשו ביד רמה, לטובת המעבר מתנועתיות וסקטוריאליות ל"ממלכתיות".

הממלכתיות היא גם זו שחייבה את אנשי השירות הציבורי של המדינה הצעירה, שעד אתמול ייצגו תנועה פוליטית ספציפית, להפנים את המעבר לייצוג וטיפול באינטרסים והצרכים של כלל האזרחים. הממלכתיות התפרשה כדרישה להכרה בכך שמדינה דמוקרטית חייבת לפעול בצורה שוויונית ואוניברסלית.

הראקציה הגדולה הגיע בדמות חברה שהפריטה עצמה לדעת, תרבותית וזהותית.

לבסוף, ואולי הפן הידוע מכולם, בשם הממלכתיות פותחו וטופחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה וכלפי אזרחים אחרים. בהשראתה טופחה "הדת האזרחית" הישראלית ונוצרה מערכת סמלים וטקסים שמטרתה ליצור זיקה ישירה של האזרחים כלפי המדינה, שלא בתיווך תנועה אידאולוגית מסויימת. אמנם מדובר היה בדת אזרחית ציונית, כלומר לאומית יהודית, אך היתה זו יהדות מחולנת מתוכה נבחרו אך ורק החלקים שיש בכוחם ללכד את האוכלוסייה היהודית סביב סמליה ומוסדותיה של המדינה.

הממלכתיות שיחקה תפקיד מרכזי בתודעה ובשיח הישראלי עד שנות השישים, אז החלה דועכת משלל סיבות: תפיסת המדינה כעובדה מוגמרת, שלצד ההתרגשות מקיומה ניתן גם לראות את כשליה וחולשותיה; המעבר הכלל עולמי מערכי הכלל והלאום לאינדיבידואליזם; וכן, ריאקציה שנבעה מתחושה ציבורית שלנוער אין שורשים יהודיים מספקים וכי עצמת טיפוח הממלכתיות על חשבון הזהות היהודית הישנה היתה מוגזמת.

היו גם סיבות נוספות: מלחמת ששת הימים והחזרה לשטחי יהודה ושומרון והמקומות הקדושים שימשו זרז משמעותי בהתעוררות של תחושות יהודיות ודתיות חזקות, על חשבון הממלכתיות; מלחמת יום הכיפורים העמיקה את התחושה כי המדינה ומנהיגותה אינן כל-יכולות, וכי יש צורך בחיזוק הזיקה בין ישראל לאומות העולם; ולבסוף, המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון קבוצות בעלות זיקה ימנית ומסורתית, שדגלו פחות בעמדות הממלכתיות של הציונות החילונית הסוציאליסטית.[1]

 לא כור היתוך אלא ממלכתיות

אפשר כמובן להתווכח האם היא אי פעם יצאה הממלכתיות מתורת אידאה ואכן יושמה למעשה. האם ועד כמה באמת נהג השלטון בימי ראשית המדינה באופן ממלכתי? עד כמה באמת פורקה התנועתיות? עד כמה נהג החוק ויושמה המדיניות באופן אוניברסלי על כלל אזרחי המדינה, ומה היה המחיר החברתי של הדת האזרחית? מי הודר, מי נרמס, מי היה במרכז ומי בשוליים? אפשר לעשות כך, והדבר נעשה באינספור מסגרות ובמות, ובצדק. ועדיין, גם אם יושמה באופן לקוי מאד, ואפילו אם לא יושמה כלל, בעיני יש לרעיון הממלכתיות משהו חשוב להציע לישראל של ימינו. למעשה, שני דברים חשובים.

ישראל היא עדין פרויקט בבנייה, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד ביחד לטובת שגשוגה, הוא שאלה קיומית.

הראשון הוא היכולת לחשוב על חברה המכילה בתוכה שני סוגים שונים של זיקות, כשאחת לא מבטלת את השניה. העיון בשלב הראשון של מושג הממלכתיות ושורשיו, מציע לנו למעשה פיצול בין ממלכתיות ללאומיות, אתניות או דתיות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ועדיין, כיוון שאותו לאום – בגלל קיבוץ הגלויות, בגלל ההיסטוריה, בגלל ההשכלה והחילון – מקיים בתוכו שונות עדתית, תרבותית ודתית עמוקה, לא מתקיימת סימביוזה פשוטה בין לאומיות למדינתיות. במילים אחרות, כיוון שהלאומיות היהודית מתפרשת באופנים מאד שונים בידי קבוצות שונות בחברה שלנו, הניסיון שהזהות הלאומית והמדינתית יהיו דומות – לא מצליח ולדעתי לעולם לא יצליח.

מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן – לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית: החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאד ולאחרונה, כך נדמה, משוסע מאי פעם. הגיוון הזה נתקל, רוב הזמן, בשני סוגים של תגובות: הרב תרבותיים הרדיקליים והמפריטים, המציעים לנו בעצם חברה שנותנת המון מקום לקבוצות זהות וקהילות ולאינדיבידואלים, אך מוותרת כמעט לגמרי על מכנה משותף ומעדיפה שהגיון השוק החופשי הוא שינהל את המרחב הציבורי. למולם ניצבת אסכולת כור ההיתוך: לא משנה אם אלו אנשי "הדתה זה אנחנו", מחפשי הבוגדים בנוסח "אם תרצו", או קנאי הליבראליזם של "הפורום החילוני". כור ההיתוך הוא שעומד בשורש התפיסה של כל מי שחושב שיש דרך, בהווה או בעתיד, לאכוף על כלל אזרחי המדינה פרשנות אחת לציונות או ליהדות, קוד התנהגותי ותרבותי, או מוסר משותף. כל מי שמאמין שיום יבוא וכולם יראו את האור ויהיו כמוני, ובעיקר כל מי שמאמין ב"אל תגידו יום יבוא הביאו את היום" ומבקש להשתמש בכח פוליטי או אחר על מנת לאכוף את השבת שלו, הנישואין שלו או החינוך שלו על כלל אזרחי המדינה. הממלכתיות, לעומת זאת, מציעה הכלה הן של זיקה אזרחית רחבה של כלל האזרחים כלפי המדינה (וכן ואלו כלפי אלו, מתוקף הזיקה המשותפת למדינה) והן של זיקה פרטיקולרית יותר: קהילתית, עדתית או דתית. בלי סתירה ובלי ויתור על אחת מהן.

היה לנו כור היתוך אשכנזי, חילוני, סוציאליסטי, לאומי. הוא הצליח מאד ואיפשר לבנות כאן מדינה יש מאין, לעמוד באתגרים האדירים של קליטת עליה, השתקמות ניצולי השואה והמחיר הלא נתפס של מלחמת העצמאות. אך הוא גם נכשל מאד – ברמיסת המזרחיות, בהדרת הדתיות וביצירת כאבים איומים שעד היום אנחנו מתמודדים איתם. הראקציה הגדולה הגיע בדמות חברה שהפריטה עצמה לדעת, תרבותית וזהותית. אנחנו גרים עם אנשים כמונו, לומדים עם אנשים כמונו, קוראים את העיתון "שלנו" וצופים בחדשות בערוץ "שלנו". "הם" הופכים לפלקט במאבק פוליטי. גם ההפרטה הזו – איש לשבטיו ולאוהליו – מגיעה בימים אלה לקצה גבול היכולת שלה. המאבקים על דמותו של המרחב הציבורי, על חינוך ועל שילוב הנשים בצבא; מערכת חינוך שמעמיקה פערים כלכליים ולא מאפשרת שוויון הזדמנויות; ויכוח פוליטי שחדל להתנהל ואת מקומו תופסת דה לגיטימציה מוחלטת לעמדות הפוכות – כל אלו יוצרים חברה שתתקשה מאד לעמוד באתגר ביטחוני אם, חלילה, תידרש לכך. ישראל היא עדין פרויקט בבנייה, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד ביחד לטובת שגשוגה, הוא שאלה קיומית.

באימוץ הממלכתיות כדגם אין כוונתי לחזרה לאופן שבו היא יושמה בימי קום המדינה. ברוך ה', השתננו מאד – דמוגרפית וגם זהותית. אימוץ מחודש של הממלכתיות משמעו יצירת מרחב ציבורי אשר נותן ביטוי למגוון הקהילות בישראל מתוך הכרה בנקודת האמת של כל קבוצה, וממילא – בעושר שהמגוון הזה מציע, ובאותו זמן לא מוותר על קיומו של מכנה משותף מדינתי. לראות את המגוון התרבותי כעובדה שאינה ברת שינוי כיוון שאיש אינו עומד להעלם או להפוך את עורו. גם אם יהיו מיליון מינהלות זהות יהודית, עדין יפרשו היהודים השונים בישראל את יהדותם באופן שונה מאד, וככל שנראה בכך יתרון ועושר במקום איום – כן ייטב לנו כחברה. יחד עם זאת, אנו חייבים לגבש מכנה משותף שהוא מעבר לכללי משחק דמוקרטיים רזים, על מנת לטפח סולידריות ולכידות חברתית.

זה כמובן מסובך ועדין, אך כשאיפה, כמסגרת מחשבה, כאתוס – זה נחוץ לנו ביותר. 

הדבר השני שחיוני לשוב ולאמץ מאתוס הממלכתיות קשור לתודעה הריבונית, האחראית והרחבה, המכירה בכך שעל משרת ציבור לוותר על תודעתו המגזרית לטובת ייצוג "טוב משותף" רחב. כל כך התרגלנו לפרש את השיטה הפוליטית הקואליציונית כפשרה זמנית בתחרות הלגיטימית על תקציבים ואינטרסים בין מגזרים שונים, ששכחנו כי תיתכן תפיסה פוליטית רצינית הדורשת מנציגי הציבור התעלות מעל האינטרסים הצרים הללו. כל כך התרגלנו למציאות בה כולם רואים עצמם כמיעוטים נרדפים הצריכים כל הזמן לעמוד על זכויותיהם, שהתנהגות ילדותית ואנוכית של מנהיגי ציבור הרואים ומייצגים רק את צרכי קבוצתם נתפסת כלגיטימית לגמרי. כל כך התרגלנו לפוליטיקת הזהויות, שדרישה לגילוי סולידריות ואחריות גם כלפי מי שאינו נמנה על בני הקהילה העדתית, הדתית או התרבותית שלי, נתפסת כדרישה לאלטרואיזם מרשים או כנאיביות מגוחכת. זה פעל בסדר כל עוד היה מי שראה עצמו כמבוגר אחראי. אך בחברה שהפכה לפדרציה של מיעוטים, אין מי שרואה עצמו כמבוגר האחראי ולפיכך חייבים לחזור לציפייה הממלכתית, לפיה על כל מי שמעורב בשלטון לתפוס עצמו כמבוגר אחראי. כזה שאמור לראות את כלל אינטרסים של כלל הקבוצות ובעיקר של הקולקטיב, ולקדם אותן, גם כשזה בא על חשבון האינטרס של המגזר ממנו הוא בא. הממלכתיות מעניקה לנו שפה בה נוכל לדרוש ממנהיגים וגם מהאזרח הפשוט תודעה של אחריות ונכונות לוותר על האינטרס האישי או המגזרי לטובת האינטרס הרחב יותר. הממלכתיות כאתוס מאפשרת להציע גישה שלא רואה את המדינה כהורה גדול וחזק שאפשר לבעוט בו ולמרוד בו, כמו ילד בגיל ההתבגרות. במקום זה יש לראות במדינה ילד, שלו מספר הורים וכולם צריכים לחוש אחראים לקיומו ושגשוגו.  

הממלכתיות המוצעת כאן היא גם אתוס אך גם יכולה להתפרט ככללי "הלכה" מעשיים. הלכות ממלכתיות למנהיגים, והלכות ממלכתיות לציבור רחב. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. לא כחקיקה אלא כציפייה ציבורית, ככללי התנהגות לא כתובים. כמובן מאליו שהיה לנו ושאליו צריך לשוב.

[1] באופן מעניין אותם סיבות בדיוק שהובילו לדעיכת הממלכתיות בעולם החילוני, הובילו לעלייתה בעולם הציוני דתי. הניצחון הניסי במלחמת ששת הימים והחזרה למקומות הקדושים חיזקה את התחושה כי חזון הגאולה הולך ומתממש בקצב מתגבר. משבר מלחמת יום הכיפורים שכנע רבים בציבור הציוני-דתי כי הממלכתיות החילונית נחלשת וזקוקה לסיוע ואפילו להחלפה בידי ציבור מאמינים שירים את לפיד תחיית האומה. אלא שתהליך אוסלו, משבר ההתנתקות, ולא פחות ממנו, אימוץ ערכים ליבראליים מערביים בידי חלקים גדולים בחברה הישראלית, הוביל ומוביל לנסיגה משמעותית, ולעיתים אף לנטישה מוחלטת של תודעת הממלכתיות. ההתנתקות, וההתחלנות האידאולוגית שבאימוץ ערכים מערביים, נתפסים כסימנים לכך שהציונות החילונית אינה ממשיכה כמצופה לשלב הבא בתהליך הגאולה, ואף עוסקת בפירוק השלב הקיים של הבניין הפיזי.

בן גוריון
ממלכתיות
סולידריות
מהפך
יהודה ושומרון
להחזיר ממלכתיות ליושנה
5/7/2018
כ"ב תמוז תשע"ח
תהלה פרידמן
תהלה פרידמן

 מי שעקב אחרי השיח ברשתות החברתיות סביב חגיגות השבעים למדינה, לא יכול היה לפספס את הקאמבק של המונח "ממלכתיות". דיונים ארוכים על מידת ה"ממלכתיות" של הטקסים השונים; הבחנה בין נאומי פוליטיים אל מול נאומים "ממלכתיים"; נאומה המפעים של מרים פרץ ובו קריאה לאחווה, סולידריות חברתית והכלת דעות שונות ללא דה לגיטימציה, שתוייג כ"ממלכתי". אחרי תקופה ארוכה בה לא שמעתי את המונח כמעט בכלל, פתאום הוא היה בכל מקום, בנימה חיובית ואפילו מלאת געגועים.

הדבר בלט לי במיוחד לאור סנטינמט אנטי-ממלכתי שהיה נדמה לי כהולך ומתגבר: כשאנשי הפורום החילוני קוראים להקמת זרם חינוך חילוני במקום החינוך הממלכתי, מתוך תחושה שהחילוניות בישראל הפכה למגזר, שלא לומר מיעוט נרדף שצריך להגן על זכויותיו; כשבמספר טקסים במוסדות דתיים-לאומיים את מקומה של שירת התקווה תופס השיר "אני מאמין" כהמנון אלטרנטיבי; כשציפיה לטוהר מידות ממנהיגים פוליטיים מותקפת בבוז כטהרנות צקצקנית וצבועה; כשהפרטת שירותים ציבוריים, באשר היא, זוכה לתמיכה קטגורית ואילו ההצבעה על המחירים החברתיים מתקבלת, שוב, כנאיביות מתייפיפת.

בן גוריון חיפש ומצא מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה.

דיון בפייסבוק גילה לי ששימוש במונח "ממלכתיות" כשם קוד לציפיה מן המנהיגות הפוליטית שתתמוך במוסדות מדינתיים ללא קשר לעומדים בראשם או למעשה ספציפי שלהם, עורר לא מעט אנטגוניזם. עוד גיליתי שקיימת תפיסה רווחת, שמניחה מתח אינהרנטי בין הממלכתיות לבין שלטון הרוב ולפיכך בעיניה השאיפה ל"ממלכתיות" חשודה ככלי המשמש מיעוט אליטיסטי לדיכוי ביקורת ולסתימת פיות של ההמונים. במילים אחרות, ה"ממלכתיות" מזוהה ככלי נוסף בידי ההגמוניה הישראלית הישנה, האחוס"לית, לשימור כוחה הציבורי אל מול הירידה בכוחה הפוליטי.

החשדנות הזו כלפי הממלכתיות מובנת בשל הזיהוי הכמעט מוחלט של המונח עם "ממציאו", ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לא פחות מכך נובעת החשדנות בשל הזיהוי בינה לבין תפיסת "כור ההיתוך" המושמצת, שהזעם כנגדה עדין משמש כדבק המרכזי לחיבור פוליטי בין קבוצות שונות מאד בחברה הישראלית.

בשורות הבאות אני מבקשת לעיין בקצרה בשורשי מושג הממלכתיות ובאופן התפתחותו, ולעמוד על השוני בינו לבין תפיסת "כור ההיתוך", מתוך הנחה כי לממלכתיות יש עדיין, או בעצם – שוב, רלוונטיות גדולה לחברה הישראלית במאה העשרים ואחת. בעצם, אני מבקשת לטעון כי החברה הישראלית זקוקה כיום להחזרת הממלכתיות ליושנה, שיבה אליה, תוך התאמתה לאתגרי ימינו. 

מאיפה הגיעה הממלכתיות?

במחקר מרתק שערך ניר קידר על הממלכתיות כתפיסה האזרחית של בן גוריון, הוא מתחקה אחרי שורשיו האטימולוגיים וההיסטוריים של המושג. הוא דוחה את התפיסה המקובלת לפיה טבע בן גוריון את המונח סביב הקמת המדינה, כחלק מרטוריקה משיחית-תנ"כית שנועדה לקשור את מדינת ישראל הצעירה לתקופות הקוממיות הגאות של ממלכת בית דוד ובית חשמונאי. קידר טוען ומוכיח שמדובר בכלל במונח שבן גוריון שאל מן השפה הרוסית, על מנת למלא את חסרונה של מילה בשפה העברית של שנות העשרים שמשמעותה "מדינה", במובן המודרני של מדינה. כך תורגמה המילה הרוסית 'גוסודרסטבו', שמובנה המודרני הוא מדינה אך משמעה המילולי הוא "ממלכה". בתחילת הדרך, אפוא, פירושו של "ממלכתי" היה באופן פשוט "של המדינה". שם העצם "ממלכתיות" שימש כדי לבטא עצמאות או ריבונות מדינית.

בשם הממלכתיות פותחו וטופחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה. בהשראתה טופחה "הדת האזרחית" הישראלית ונוצרה מערכת סמלים וטקסים

בן גוריון בחר להשתמש במונח מהעולם הפוליטי הרוסי ולא במונחים שהיו מוכרים לו מהעולם הפוליטי המערב-אירופאי, וקידר טוען שהיתה לכך סיבה. במערב אירופה הרבה מאד מהמונחים המשמשים לתאור מוסד מדינתי כוללים את המילה "לאום" (כך למשל ה-National Museum, ה-National Library או ה-National Parliament). הדבר אינו מפתיע כשלוקחים בחשבון את תפיסת העולם המערב אירופאית שהניחה (אז, בשנות העשרים) כי קיים קשר כמעט סימביוטי בין מדינה לבין לאום והצמיחה את מדינות הלאום המערביות המודרניות. על פי התפיסה האירופאית הזו, הלאום הוא מוקד הזהות וההזדהות האתני-היסטורי, והמדינה היא המסגרת המוסדית המארגנת שלו. אלא שבאותה תקופה, בתחילת הדרך הציונית, כאשר חלום המדינה עוד היה בגדר פנטזיה רחוקה, היה על בן גוריון להתמודד עם העובדה שרוב בני הלאום היהודי לא נמנו עם בני הישוב בארץ ישראל ואף לא סביר היה שיהיו אזרחי המדינה העתידית. כמו כן, לכל אורך הדרך ברור היה לו כי המציאות הדו-לאומית בארץ ישראל היא עובדה גמורה, והמדינה היהודית העתידית תכלול מיעוט לא מבוטל שאינו יהודי. לכן חיפש ומצא בן גוריון מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה. ברוסיה, המדינה שימשה לא רק מוסד פוליטי המסדיר את החיים החברתיים אלא גם הגוף שמייצר הכלה ואינטגרציה חברתית ותרבותית. זאת בניגוד ללאומיות ולקהילתיות האתנית, שנתפסה בתרבות הפוליטית הרוסית דווקא כגורם של מתח וחוסר יציבות פוליטית.

מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן – לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית: החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאד ולאחרונה, כך נדמה, משוסע מאי פעם.

המונח "ממלכתיות", ששימש באופן פשוט כשם עצם המתאר שייכות למדינה, טמן בעומקו גם את ההבנה כי תיתכן מדינה שהזיקה של אזרחיה כלפיה היא שמאחדת אותם ויוצרת זיקה פנימית ביניהם, למרות ובנוסף לקיומן של זיקות אחרות המפרידות ביניהם.

בהמשך הדרך, ככל שרעיון המדינה היהודית הפך ליותר ריאלי, התגבר השימוש בביטוי "ממלכתי", ההדהוד התנ"כי שלו תפס יותר מקום והתווספה לו גם משמעות ערכית. לא עוד תיאור פשוט: "של המדינה" (כמו למשל במונח "בית ספר ממלכתי"), אלא מונח המתאר תודעה של ריבונות ואחריות, אשר אמורה להנחות חברה המקיימת מדינת חוק בת קיימא ומושתת על דמוקרטיה ואחריות אזרחית הדדית. בשלב הזה, השני, נתפסה הממלכתיות על ידי בן גוריון ותומכיו גם כתנאי להקמת מדינה יהודית ריבונית וגם כחלק ממטרת הקמתה. הם האמינו שרק תודעה ממלכתית – כלומר תודעה של ריבונות ואחריות – תוכל להניע מעשים שיביאו לכינונה של מדינה ושל חברה אזרחית שתישא אותה, ובו בזמן היה זו בעיניהם גם התכלית של המהלך הציוני כולו.

לא מדובר היה בתיאוריה בלבד. הממלכתיות היתה האידיאולוגיה בשמה נדרשו תנועות, מפלגות וארגונים להתפרק מתפקידיהם וכוחם עם הקמת המדינה, לטובת היישות הריבונית החדשה. בשם הממלכתיות נדרשו כל מרכזי הכח בחברה להכיר במונופול שיש למדינה על הפעלת הכח ועל היותה מקור הסמכות הפוליטי והמשפטי הבלעדי. פירוק הפלמ"ח, האלימות הדרמטית שהפעיל בן גוריון בפרשת אלטלנה, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה אלו הן מקצת דוגמאות לתהליכים הקשים שנעשו ביד רמה, לטובת המעבר מתנועתיות וסקטוריאליות ל"ממלכתיות".

הממלכתיות היא גם זו שחייבה את אנשי השירות הציבורי של המדינה הצעירה, שעד אתמול ייצגו תנועה פוליטית ספציפית, להפנים את המעבר לייצוג וטיפול באינטרסים והצרכים של כלל האזרחים. הממלכתיות התפרשה כדרישה להכרה בכך שמדינה דמוקרטית חייבת לפעול בצורה שוויונית ואוניברסלית.

הראקציה הגדולה הגיע בדמות חברה שהפריטה עצמה לדעת, תרבותית וזהותית.

לבסוף, ואולי הפן הידוע מכולם, בשם הממלכתיות פותחו וטופחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה וכלפי אזרחים אחרים. בהשראתה טופחה "הדת האזרחית" הישראלית ונוצרה מערכת סמלים וטקסים שמטרתה ליצור זיקה ישירה של האזרחים כלפי המדינה, שלא בתיווך תנועה אידאולוגית מסויימת. אמנם מדובר היה בדת אזרחית ציונית, כלומר לאומית יהודית, אך היתה זו יהדות מחולנת מתוכה נבחרו אך ורק החלקים שיש בכוחם ללכד את האוכלוסייה היהודית סביב סמליה ומוסדותיה של המדינה.

הממלכתיות שיחקה תפקיד מרכזי בתודעה ובשיח הישראלי עד שנות השישים, אז החלה דועכת משלל סיבות: תפיסת המדינה כעובדה מוגמרת, שלצד ההתרגשות מקיומה ניתן גם לראות את כשליה וחולשותיה; המעבר הכלל עולמי מערכי הכלל והלאום לאינדיבידואליזם; וכן, ריאקציה שנבעה מתחושה ציבורית שלנוער אין שורשים יהודיים מספקים וכי עצמת טיפוח הממלכתיות על חשבון הזהות היהודית הישנה היתה מוגזמת.

היו גם סיבות נוספות: מלחמת ששת הימים והחזרה לשטחי יהודה ושומרון והמקומות הקדושים שימשו זרז משמעותי בהתעוררות של תחושות יהודיות ודתיות חזקות, על חשבון הממלכתיות; מלחמת יום הכיפורים העמיקה את התחושה כי המדינה ומנהיגותה אינן כל-יכולות, וכי יש צורך בחיזוק הזיקה בין ישראל לאומות העולם; ולבסוף, המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון קבוצות בעלות זיקה ימנית ומסורתית, שדגלו פחות בעמדות הממלכתיות של הציונות החילונית הסוציאליסטית.[1]

 לא כור היתוך אלא ממלכתיות

אפשר כמובן להתווכח האם היא אי פעם יצאה הממלכתיות מתורת אידאה ואכן יושמה למעשה. האם ועד כמה באמת נהג השלטון בימי ראשית המדינה באופן ממלכתי? עד כמה באמת פורקה התנועתיות? עד כמה נהג החוק ויושמה המדיניות באופן אוניברסלי על כלל אזרחי המדינה, ומה היה המחיר החברתי של הדת האזרחית? מי הודר, מי נרמס, מי היה במרכז ומי בשוליים? אפשר לעשות כך, והדבר נעשה באינספור מסגרות ובמות, ובצדק. ועדיין, גם אם יושמה באופן לקוי מאד, ואפילו אם לא יושמה כלל, בעיני יש לרעיון הממלכתיות משהו חשוב להציע לישראל של ימינו. למעשה, שני דברים חשובים.

ישראל היא עדין פרויקט בבנייה, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד ביחד לטובת שגשוגה, הוא שאלה קיומית.

הראשון הוא היכולת לחשוב על חברה המכילה בתוכה שני סוגים שונים של זיקות, כשאחת לא מבטלת את השניה. העיון בשלב הראשון של מושג הממלכתיות ושורשיו, מציע לנו למעשה פיצול בין ממלכתיות ללאומיות, אתניות או דתיות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ועדיין, כיוון שאותו לאום – בגלל קיבוץ הגלויות, בגלל ההיסטוריה, בגלל ההשכלה והחילון – מקיים בתוכו שונות עדתית, תרבותית ודתית עמוקה, לא מתקיימת סימביוזה פשוטה בין לאומיות למדינתיות. במילים אחרות, כיוון שהלאומיות היהודית מתפרשת באופנים מאד שונים בידי קבוצות שונות בחברה שלנו, הניסיון שהזהות הלאומית והמדינתית יהיו דומות – לא מצליח ולדעתי לעולם לא יצליח.

מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן – לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית: החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאד ולאחרונה, כך נדמה, משוסע מאי פעם. הגיוון הזה נתקל, רוב הזמן, בשני סוגים של תגובות: הרב תרבותיים הרדיקליים והמפריטים, המציעים לנו בעצם חברה שנותנת המון מקום לקבוצות זהות וקהילות ולאינדיבידואלים, אך מוותרת כמעט לגמרי על מכנה משותף ומעדיפה שהגיון השוק החופשי הוא שינהל את המרחב הציבורי. למולם ניצבת אסכולת כור ההיתוך: לא משנה אם אלו אנשי "הדתה זה אנחנו", מחפשי הבוגדים בנוסח "אם תרצו", או קנאי הליבראליזם של "הפורום החילוני". כור ההיתוך הוא שעומד בשורש התפיסה של כל מי שחושב שיש דרך, בהווה או בעתיד, לאכוף על כלל אזרחי המדינה פרשנות אחת לציונות או ליהדות, קוד התנהגותי ותרבותי, או מוסר משותף. כל מי שמאמין שיום יבוא וכולם יראו את האור ויהיו כמוני, ובעיקר כל מי שמאמין ב"אל תגידו יום יבוא הביאו את היום" ומבקש להשתמש בכח פוליטי או אחר על מנת לאכוף את השבת שלו, הנישואין שלו או החינוך שלו על כלל אזרחי המדינה. הממלכתיות, לעומת זאת, מציעה הכלה הן של זיקה אזרחית רחבה של כלל האזרחים כלפי המדינה (וכן ואלו כלפי אלו, מתוקף הזיקה המשותפת למדינה) והן של זיקה פרטיקולרית יותר: קהילתית, עדתית או דתית. בלי סתירה ובלי ויתור על אחת מהן.

היה לנו כור היתוך אשכנזי, חילוני, סוציאליסטי, לאומי. הוא הצליח מאד ואיפשר לבנות כאן מדינה יש מאין, לעמוד באתגרים האדירים של קליטת עליה, השתקמות ניצולי השואה והמחיר הלא נתפס של מלחמת העצמאות. אך הוא גם נכשל מאד – ברמיסת המזרחיות, בהדרת הדתיות וביצירת כאבים איומים שעד היום אנחנו מתמודדים איתם. הראקציה הגדולה הגיע בדמות חברה שהפריטה עצמה לדעת, תרבותית וזהותית. אנחנו גרים עם אנשים כמונו, לומדים עם אנשים כמונו, קוראים את העיתון "שלנו" וצופים בחדשות בערוץ "שלנו". "הם" הופכים לפלקט במאבק פוליטי. גם ההפרטה הזו – איש לשבטיו ולאוהליו – מגיעה בימים אלה לקצה גבול היכולת שלה. המאבקים על דמותו של המרחב הציבורי, על חינוך ועל שילוב הנשים בצבא; מערכת חינוך שמעמיקה פערים כלכליים ולא מאפשרת שוויון הזדמנויות; ויכוח פוליטי שחדל להתנהל ואת מקומו תופסת דה לגיטימציה מוחלטת לעמדות הפוכות – כל אלו יוצרים חברה שתתקשה מאד לעמוד באתגר ביטחוני אם, חלילה, תידרש לכך. ישראל היא עדין פרויקט בבנייה, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד ביחד לטובת שגשוגה, הוא שאלה קיומית.

באימוץ הממלכתיות כדגם אין כוונתי לחזרה לאופן שבו היא יושמה בימי קום המדינה. ברוך ה', השתננו מאד – דמוגרפית וגם זהותית. אימוץ מחודש של הממלכתיות משמעו יצירת מרחב ציבורי אשר נותן ביטוי למגוון הקהילות בישראל מתוך הכרה בנקודת האמת של כל קבוצה, וממילא – בעושר שהמגוון הזה מציע, ובאותו זמן לא מוותר על קיומו של מכנה משותף מדינתי. לראות את המגוון התרבותי כעובדה שאינה ברת שינוי כיוון שאיש אינו עומד להעלם או להפוך את עורו. גם אם יהיו מיליון מינהלות זהות יהודית, עדין יפרשו היהודים השונים בישראל את יהדותם באופן שונה מאד, וככל שנראה בכך יתרון ועושר במקום איום – כן ייטב לנו כחברה. יחד עם זאת, אנו חייבים לגבש מכנה משותף שהוא מעבר לכללי משחק דמוקרטיים רזים, על מנת לטפח סולידריות ולכידות חברתית.

זה כמובן מסובך ועדין, אך כשאיפה, כמסגרת מחשבה, כאתוס – זה נחוץ לנו ביותר. 

הדבר השני שחיוני לשוב ולאמץ מאתוס הממלכתיות קשור לתודעה הריבונית, האחראית והרחבה, המכירה בכך שעל משרת ציבור לוותר על תודעתו המגזרית לטובת ייצוג "טוב משותף" רחב. כל כך התרגלנו לפרש את השיטה הפוליטית הקואליציונית כפשרה זמנית בתחרות הלגיטימית על תקציבים ואינטרסים בין מגזרים שונים, ששכחנו כי תיתכן תפיסה פוליטית רצינית הדורשת מנציגי הציבור התעלות מעל האינטרסים הצרים הללו. כל כך התרגלנו למציאות בה כולם רואים עצמם כמיעוטים נרדפים הצריכים כל הזמן לעמוד על זכויותיהם, שהתנהגות ילדותית ואנוכית של מנהיגי ציבור הרואים ומייצגים רק את צרכי קבוצתם נתפסת כלגיטימית לגמרי. כל כך התרגלנו לפוליטיקת הזהויות, שדרישה לגילוי סולידריות ואחריות גם כלפי מי שאינו נמנה על בני הקהילה העדתית, הדתית או התרבותית שלי, נתפסת כדרישה לאלטרואיזם מרשים או כנאיביות מגוחכת. זה פעל בסדר כל עוד היה מי שראה עצמו כמבוגר אחראי. אך בחברה שהפכה לפדרציה של מיעוטים, אין מי שרואה עצמו כמבוגר האחראי ולפיכך חייבים לחזור לציפייה הממלכתית, לפיה על כל מי שמעורב בשלטון לתפוס עצמו כמבוגר אחראי. כזה שאמור לראות את כלל אינטרסים של כלל הקבוצות ובעיקר של הקולקטיב, ולקדם אותן, גם כשזה בא על חשבון האינטרס של המגזר ממנו הוא בא. הממלכתיות מעניקה לנו שפה בה נוכל לדרוש ממנהיגים וגם מהאזרח הפשוט תודעה של אחריות ונכונות לוותר על האינטרס האישי או המגזרי לטובת האינטרס הרחב יותר. הממלכתיות כאתוס מאפשרת להציע גישה שלא רואה את המדינה כהורה גדול וחזק שאפשר לבעוט בו ולמרוד בו, כמו ילד בגיל ההתבגרות. במקום זה יש לראות במדינה ילד, שלו מספר הורים וכולם צריכים לחוש אחראים לקיומו ושגשוגו.  

הממלכתיות המוצעת כאן היא גם אתוס אך גם יכולה להתפרט ככללי "הלכה" מעשיים. הלכות ממלכתיות למנהיגים, והלכות ממלכתיות לציבור רחב. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. לא כחקיקה אלא כציפייה ציבורית, ככללי התנהגות לא כתובים. כמובן מאליו שהיה לנו ושאליו צריך לשוב.

[1] באופן מעניין אותם סיבות בדיוק שהובילו לדעיכת הממלכתיות בעולם החילוני, הובילו לעלייתה בעולם הציוני דתי. הניצחון הניסי במלחמת ששת הימים והחזרה למקומות הקדושים חיזקה את התחושה כי חזון הגאולה הולך ומתממש בקצב מתגבר. משבר מלחמת יום הכיפורים שכנע רבים בציבור הציוני-דתי כי הממלכתיות החילונית נחלשת וזקוקה לסיוע ואפילו להחלפה בידי ציבור מאמינים שירים את לפיד תחיית האומה. אלא שתהליך אוסלו, משבר ההתנתקות, ולא פחות ממנו, אימוץ ערכים ליבראליים מערביים בידי חלקים גדולים בחברה הישראלית, הוביל ומוביל לנסיגה משמעותית, ולעיתים אף לנטישה מוחלטת של תודעת הממלכתיות. ההתנתקות, וההתחלנות האידאולוגית שבאימוץ ערכים מערביים, נתפסים כסימנים לכך שהציונות החילונית אינה ממשיכה כמצופה לשלב הבא בתהליך הגאולה, ואף עוסקת בפירוק השלב הקיים של הבניין הפיזי.

בן גוריון
ממלכתיות
סולידריות
מהפך
יהודה ושומרון
להחזיר ממלכתיות ליושנה
תהלה פרידמן
תהלה פרידמן

 מי שעקב אחרי השיח ברשתות החברתיות סביב חגיגות השבעים למדינה, לא יכול היה לפספס את הקאמבק של המונח "ממלכתיות". דיונים ארוכים על מידת ה"ממלכתיות" של הטקסים השונים; הבחנה בין נאומי פוליטיים אל מול נאומים "ממלכתיים"; נאומה המפעים של מרים פרץ ובו קריאה לאחווה, סולידריות חברתית והכלת דעות שונות ללא דה לגיטימציה, שתוייג כ"ממלכתי". אחרי תקופה ארוכה בה לא שמעתי את המונח כמעט בכלל, פתאום הוא היה בכל מקום, בנימה חיובית ואפילו מלאת געגועים.

הדבר בלט לי במיוחד לאור סנטינמט אנטי-ממלכתי שהיה נדמה לי כהולך ומתגבר: כשאנשי הפורום החילוני קוראים להקמת זרם חינוך חילוני במקום החינוך הממלכתי, מתוך תחושה שהחילוניות בישראל הפכה למגזר, שלא לומר מיעוט נרדף שצריך להגן על זכויותיו; כשבמספר טקסים במוסדות דתיים-לאומיים את מקומה של שירת התקווה תופס השיר "אני מאמין" כהמנון אלטרנטיבי; כשציפיה לטוהר מידות ממנהיגים פוליטיים מותקפת בבוז כטהרנות צקצקנית וצבועה; כשהפרטת שירותים ציבוריים, באשר היא, זוכה לתמיכה קטגורית ואילו ההצבעה על המחירים החברתיים מתקבלת, שוב, כנאיביות מתייפיפת.

בן גוריון חיפש ומצא מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה.

דיון בפייסבוק גילה לי ששימוש במונח "ממלכתיות" כשם קוד לציפיה מן המנהיגות הפוליטית שתתמוך במוסדות מדינתיים ללא קשר לעומדים בראשם או למעשה ספציפי שלהם, עורר לא מעט אנטגוניזם. עוד גיליתי שקיימת תפיסה רווחת, שמניחה מתח אינהרנטי בין הממלכתיות לבין שלטון הרוב ולפיכך בעיניה השאיפה ל"ממלכתיות" חשודה ככלי המשמש מיעוט אליטיסטי לדיכוי ביקורת ולסתימת פיות של ההמונים. במילים אחרות, ה"ממלכתיות" מזוהה ככלי נוסף בידי ההגמוניה הישראלית הישנה, האחוס"לית, לשימור כוחה הציבורי אל מול הירידה בכוחה הפוליטי.

החשדנות הזו כלפי הממלכתיות מובנת בשל הזיהוי הכמעט מוחלט של המונח עם "ממציאו", ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לא פחות מכך נובעת החשדנות בשל הזיהוי בינה לבין תפיסת "כור ההיתוך" המושמצת, שהזעם כנגדה עדין משמש כדבק המרכזי לחיבור פוליטי בין קבוצות שונות מאד בחברה הישראלית.

בשורות הבאות אני מבקשת לעיין בקצרה בשורשי מושג הממלכתיות ובאופן התפתחותו, ולעמוד על השוני בינו לבין תפיסת "כור ההיתוך", מתוך הנחה כי לממלכתיות יש עדיין, או בעצם – שוב, רלוונטיות גדולה לחברה הישראלית במאה העשרים ואחת. בעצם, אני מבקשת לטעון כי החברה הישראלית זקוקה כיום להחזרת הממלכתיות ליושנה, שיבה אליה, תוך התאמתה לאתגרי ימינו. 

מאיפה הגיעה הממלכתיות?

במחקר מרתק שערך ניר קידר על הממלכתיות כתפיסה האזרחית של בן גוריון, הוא מתחקה אחרי שורשיו האטימולוגיים וההיסטוריים של המושג. הוא דוחה את התפיסה המקובלת לפיה טבע בן גוריון את המונח סביב הקמת המדינה, כחלק מרטוריקה משיחית-תנ"כית שנועדה לקשור את מדינת ישראל הצעירה לתקופות הקוממיות הגאות של ממלכת בית דוד ובית חשמונאי. קידר טוען ומוכיח שמדובר בכלל במונח שבן גוריון שאל מן השפה הרוסית, על מנת למלא את חסרונה של מילה בשפה העברית של שנות העשרים שמשמעותה "מדינה", במובן המודרני של מדינה. כך תורגמה המילה הרוסית 'גוסודרסטבו', שמובנה המודרני הוא מדינה אך משמעה המילולי הוא "ממלכה". בתחילת הדרך, אפוא, פירושו של "ממלכתי" היה באופן פשוט "של המדינה". שם העצם "ממלכתיות" שימש כדי לבטא עצמאות או ריבונות מדינית.

בשם הממלכתיות פותחו וטופחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה. בהשראתה טופחה "הדת האזרחית" הישראלית ונוצרה מערכת סמלים וטקסים

בן גוריון בחר להשתמש במונח מהעולם הפוליטי הרוסי ולא במונחים שהיו מוכרים לו מהעולם הפוליטי המערב-אירופאי, וקידר טוען שהיתה לכך סיבה. במערב אירופה הרבה מאד מהמונחים המשמשים לתאור מוסד מדינתי כוללים את המילה "לאום" (כך למשל ה-National Museum, ה-National Library או ה-National Parliament). הדבר אינו מפתיע כשלוקחים בחשבון את תפיסת העולם המערב אירופאית שהניחה (אז, בשנות העשרים) כי קיים קשר כמעט סימביוטי בין מדינה לבין לאום והצמיחה את מדינות הלאום המערביות המודרניות. על פי התפיסה האירופאית הזו, הלאום הוא מוקד הזהות וההזדהות האתני-היסטורי, והמדינה היא המסגרת המוסדית המארגנת שלו. אלא שבאותה תקופה, בתחילת הדרך הציונית, כאשר חלום המדינה עוד היה בגדר פנטזיה רחוקה, היה על בן גוריון להתמודד עם העובדה שרוב בני הלאום היהודי לא נמנו עם בני הישוב בארץ ישראל ואף לא סביר היה שיהיו אזרחי המדינה העתידית. כמו כן, לכל אורך הדרך ברור היה לו כי המציאות הדו-לאומית בארץ ישראל היא עובדה גמורה, והמדינה היהודית העתידית תכלול מיעוט לא מבוטל שאינו יהודי. לכן חיפש ומצא בן גוריון מונח שיתאר ישות פוליטית יהודית ריבונית ללא שימוש במושג הלאום. הפתרון נמצא במונח רוסי, ולא במקרה. ברוסיה, המדינה שימשה לא רק מוסד פוליטי המסדיר את החיים החברתיים אלא גם הגוף שמייצר הכלה ואינטגרציה חברתית ותרבותית. זאת בניגוד ללאומיות ולקהילתיות האתנית, שנתפסה בתרבות הפוליטית הרוסית דווקא כגורם של מתח וחוסר יציבות פוליטית.

מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן – לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית: החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאד ולאחרונה, כך נדמה, משוסע מאי פעם.

המונח "ממלכתיות", ששימש באופן פשוט כשם עצם המתאר שייכות למדינה, טמן בעומקו גם את ההבנה כי תיתכן מדינה שהזיקה של אזרחיה כלפיה היא שמאחדת אותם ויוצרת זיקה פנימית ביניהם, למרות ובנוסף לקיומן של זיקות אחרות המפרידות ביניהם.

בהמשך הדרך, ככל שרעיון המדינה היהודית הפך ליותר ריאלי, התגבר השימוש בביטוי "ממלכתי", ההדהוד התנ"כי שלו תפס יותר מקום והתווספה לו גם משמעות ערכית. לא עוד תיאור פשוט: "של המדינה" (כמו למשל במונח "בית ספר ממלכתי"), אלא מונח המתאר תודעה של ריבונות ואחריות, אשר אמורה להנחות חברה המקיימת מדינת חוק בת קיימא ומושתת על דמוקרטיה ואחריות אזרחית הדדית. בשלב הזה, השני, נתפסה הממלכתיות על ידי בן גוריון ותומכיו גם כתנאי להקמת מדינה יהודית ריבונית וגם כחלק ממטרת הקמתה. הם האמינו שרק תודעה ממלכתית – כלומר תודעה של ריבונות ואחריות – תוכל להניע מעשים שיביאו לכינונה של מדינה ושל חברה אזרחית שתישא אותה, ובו בזמן היה זו בעיניהם גם התכלית של המהלך הציוני כולו.

לא מדובר היה בתיאוריה בלבד. הממלכתיות היתה האידיאולוגיה בשמה נדרשו תנועות, מפלגות וארגונים להתפרק מתפקידיהם וכוחם עם הקמת המדינה, לטובת היישות הריבונית החדשה. בשם הממלכתיות נדרשו כל מרכזי הכח בחברה להכיר במונופול שיש למדינה על הפעלת הכח ועל היותה מקור הסמכות הפוליטי והמשפטי הבלעדי. פירוק הפלמ"ח, האלימות הדרמטית שהפעיל בן גוריון בפרשת אלטלנה, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה אלו הן מקצת דוגמאות לתהליכים הקשים שנעשו ביד רמה, לטובת המעבר מתנועתיות וסקטוריאליות ל"ממלכתיות".

הממלכתיות היא גם זו שחייבה את אנשי השירות הציבורי של המדינה הצעירה, שעד אתמול ייצגו תנועה פוליטית ספציפית, להפנים את המעבר לייצוג וטיפול באינטרסים והצרכים של כלל האזרחים. הממלכתיות התפרשה כדרישה להכרה בכך שמדינה דמוקרטית חייבת לפעול בצורה שוויונית ואוניברסלית.

הראקציה הגדולה הגיע בדמות חברה שהפריטה עצמה לדעת, תרבותית וזהותית.

לבסוף, ואולי הפן הידוע מכולם, בשם הממלכתיות פותחו וטופחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה וכלפי אזרחים אחרים. בהשראתה טופחה "הדת האזרחית" הישראלית ונוצרה מערכת סמלים וטקסים שמטרתה ליצור זיקה ישירה של האזרחים כלפי המדינה, שלא בתיווך תנועה אידאולוגית מסויימת. אמנם מדובר היה בדת אזרחית ציונית, כלומר לאומית יהודית, אך היתה זו יהדות מחולנת מתוכה נבחרו אך ורק החלקים שיש בכוחם ללכד את האוכלוסייה היהודית סביב סמליה ומוסדותיה של המדינה.

הממלכתיות שיחקה תפקיד מרכזי בתודעה ובשיח הישראלי עד שנות השישים, אז החלה דועכת משלל סיבות: תפיסת המדינה כעובדה מוגמרת, שלצד ההתרגשות מקיומה ניתן גם לראות את כשליה וחולשותיה; המעבר הכלל עולמי מערכי הכלל והלאום לאינדיבידואליזם; וכן, ריאקציה שנבעה מתחושה ציבורית שלנוער אין שורשים יהודיים מספקים וכי עצמת טיפוח הממלכתיות על חשבון הזהות היהודית הישנה היתה מוגזמת.

היו גם סיבות נוספות: מלחמת ששת הימים והחזרה לשטחי יהודה ושומרון והמקומות הקדושים שימשו זרז משמעותי בהתעוררות של תחושות יהודיות ודתיות חזקות, על חשבון הממלכתיות; מלחמת יום הכיפורים העמיקה את התחושה כי המדינה ומנהיגותה אינן כל-יכולות, וכי יש צורך בחיזוק הזיקה בין ישראל לאומות העולם; ולבסוף, המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון קבוצות בעלות זיקה ימנית ומסורתית, שדגלו פחות בעמדות הממלכתיות של הציונות החילונית הסוציאליסטית.[1]

 לא כור היתוך אלא ממלכתיות

אפשר כמובן להתווכח האם היא אי פעם יצאה הממלכתיות מתורת אידאה ואכן יושמה למעשה. האם ועד כמה באמת נהג השלטון בימי ראשית המדינה באופן ממלכתי? עד כמה באמת פורקה התנועתיות? עד כמה נהג החוק ויושמה המדיניות באופן אוניברסלי על כלל אזרחי המדינה, ומה היה המחיר החברתי של הדת האזרחית? מי הודר, מי נרמס, מי היה במרכז ומי בשוליים? אפשר לעשות כך, והדבר נעשה באינספור מסגרות ובמות, ובצדק. ועדיין, גם אם יושמה באופן לקוי מאד, ואפילו אם לא יושמה כלל, בעיני יש לרעיון הממלכתיות משהו חשוב להציע לישראל של ימינו. למעשה, שני דברים חשובים.

ישראל היא עדין פרויקט בבנייה, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד ביחד לטובת שגשוגה, הוא שאלה קיומית.

הראשון הוא היכולת לחשוב על חברה המכילה בתוכה שני סוגים שונים של זיקות, כשאחת לא מבטלת את השניה. העיון בשלב הראשון של מושג הממלכתיות ושורשיו, מציע לנו למעשה פיצול בין ממלכתיות ללאומיות, אתניות או דתיות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ועדיין, כיוון שאותו לאום – בגלל קיבוץ הגלויות, בגלל ההיסטוריה, בגלל ההשכלה והחילון – מקיים בתוכו שונות עדתית, תרבותית ודתית עמוקה, לא מתקיימת סימביוזה פשוטה בין לאומיות למדינתיות. במילים אחרות, כיוון שהלאומיות היהודית מתפרשת באופנים מאד שונים בידי קבוצות שונות בחברה שלנו, הניסיון שהזהות הלאומית והמדינתית יהיו דומות – לא מצליח ולדעתי לעולם לא יצליח.

מזרחיות מול אשכנזיות, דתיות מול חילוניות, חרדיות מול ציונות, וכמובן – לאומיות יהודית אל מול לאומיות פלסטינית: החברה הישראלית מגוונת באופן עמוק מאד ולאחרונה, כך נדמה, משוסע מאי פעם. הגיוון הזה נתקל, רוב הזמן, בשני סוגים של תגובות: הרב תרבותיים הרדיקליים והמפריטים, המציעים לנו בעצם חברה שנותנת המון מקום לקבוצות זהות וקהילות ולאינדיבידואלים, אך מוותרת כמעט לגמרי על מכנה משותף ומעדיפה שהגיון השוק החופשי הוא שינהל את המרחב הציבורי. למולם ניצבת אסכולת כור ההיתוך: לא משנה אם אלו אנשי "הדתה זה אנחנו", מחפשי הבוגדים בנוסח "אם תרצו", או קנאי הליבראליזם של "הפורום החילוני". כור ההיתוך הוא שעומד בשורש התפיסה של כל מי שחושב שיש דרך, בהווה או בעתיד, לאכוף על כלל אזרחי המדינה פרשנות אחת לציונות או ליהדות, קוד התנהגותי ותרבותי, או מוסר משותף. כל מי שמאמין שיום יבוא וכולם יראו את האור ויהיו כמוני, ובעיקר כל מי שמאמין ב"אל תגידו יום יבוא הביאו את היום" ומבקש להשתמש בכח פוליטי או אחר על מנת לאכוף את השבת שלו, הנישואין שלו או החינוך שלו על כלל אזרחי המדינה. הממלכתיות, לעומת זאת, מציעה הכלה הן של זיקה אזרחית רחבה של כלל האזרחים כלפי המדינה (וכן ואלו כלפי אלו, מתוקף הזיקה המשותפת למדינה) והן של זיקה פרטיקולרית יותר: קהילתית, עדתית או דתית. בלי סתירה ובלי ויתור על אחת מהן.

היה לנו כור היתוך אשכנזי, חילוני, סוציאליסטי, לאומי. הוא הצליח מאד ואיפשר לבנות כאן מדינה יש מאין, לעמוד באתגרים האדירים של קליטת עליה, השתקמות ניצולי השואה והמחיר הלא נתפס של מלחמת העצמאות. אך הוא גם נכשל מאד – ברמיסת המזרחיות, בהדרת הדתיות וביצירת כאבים איומים שעד היום אנחנו מתמודדים איתם. הראקציה הגדולה הגיע בדמות חברה שהפריטה עצמה לדעת, תרבותית וזהותית. אנחנו גרים עם אנשים כמונו, לומדים עם אנשים כמונו, קוראים את העיתון "שלנו" וצופים בחדשות בערוץ "שלנו". "הם" הופכים לפלקט במאבק פוליטי. גם ההפרטה הזו – איש לשבטיו ולאוהליו – מגיעה בימים אלה לקצה גבול היכולת שלה. המאבקים על דמותו של המרחב הציבורי, על חינוך ועל שילוב הנשים בצבא; מערכת חינוך שמעמיקה פערים כלכליים ולא מאפשרת שוויון הזדמנויות; ויכוח פוליטי שחדל להתנהל ואת מקומו תופסת דה לגיטימציה מוחלטת לעמדות הפוכות – כל אלו יוצרים חברה שתתקשה מאד לעמוד באתגר ביטחוני אם, חלילה, תידרש לכך. ישראל היא עדין פרויקט בבנייה, והיכולת של שבטיה השונים לעבוד ביחד לטובת שגשוגה, הוא שאלה קיומית.

באימוץ הממלכתיות כדגם אין כוונתי לחזרה לאופן שבו היא יושמה בימי קום המדינה. ברוך ה', השתננו מאד – דמוגרפית וגם זהותית. אימוץ מחודש של הממלכתיות משמעו יצירת מרחב ציבורי אשר נותן ביטוי למגוון הקהילות בישראל מתוך הכרה בנקודת האמת של כל קבוצה, וממילא – בעושר שהמגוון הזה מציע, ובאותו זמן לא מוותר על קיומו של מכנה משותף מדינתי. לראות את המגוון התרבותי כעובדה שאינה ברת שינוי כיוון שאיש אינו עומד להעלם או להפוך את עורו. גם אם יהיו מיליון מינהלות זהות יהודית, עדין יפרשו היהודים השונים בישראל את יהדותם באופן שונה מאד, וככל שנראה בכך יתרון ועושר במקום איום – כן ייטב לנו כחברה. יחד עם זאת, אנו חייבים לגבש מכנה משותף שהוא מעבר לכללי משחק דמוקרטיים רזים, על מנת לטפח סולידריות ולכידות חברתית.

זה כמובן מסובך ועדין, אך כשאיפה, כמסגרת מחשבה, כאתוס – זה נחוץ לנו ביותר. 

הדבר השני שחיוני לשוב ולאמץ מאתוס הממלכתיות קשור לתודעה הריבונית, האחראית והרחבה, המכירה בכך שעל משרת ציבור לוותר על תודעתו המגזרית לטובת ייצוג "טוב משותף" רחב. כל כך התרגלנו לפרש את השיטה הפוליטית הקואליציונית כפשרה זמנית בתחרות הלגיטימית על תקציבים ואינטרסים בין מגזרים שונים, ששכחנו כי תיתכן תפיסה פוליטית רצינית הדורשת מנציגי הציבור התעלות מעל האינטרסים הצרים הללו. כל כך התרגלנו למציאות בה כולם רואים עצמם כמיעוטים נרדפים הצריכים כל הזמן לעמוד על זכויותיהם, שהתנהגות ילדותית ואנוכית של מנהיגי ציבור הרואים ומייצגים רק את צרכי קבוצתם נתפסת כלגיטימית לגמרי. כל כך התרגלנו לפוליטיקת הזהויות, שדרישה לגילוי סולידריות ואחריות גם כלפי מי שאינו נמנה על בני הקהילה העדתית, הדתית או התרבותית שלי, נתפסת כדרישה לאלטרואיזם מרשים או כנאיביות מגוחכת. זה פעל בסדר כל עוד היה מי שראה עצמו כמבוגר אחראי. אך בחברה שהפכה לפדרציה של מיעוטים, אין מי שרואה עצמו כמבוגר האחראי ולפיכך חייבים לחזור לציפייה הממלכתית, לפיה על כל מי שמעורב בשלטון לתפוס עצמו כמבוגר אחראי. כזה שאמור לראות את כלל אינטרסים של כלל הקבוצות ובעיקר של הקולקטיב, ולקדם אותן, גם כשזה בא על חשבון האינטרס של המגזר ממנו הוא בא. הממלכתיות מעניקה לנו שפה בה נוכל לדרוש ממנהיגים וגם מהאזרח הפשוט תודעה של אחריות ונכונות לוותר על האינטרס האישי או המגזרי לטובת האינטרס הרחב יותר. הממלכתיות כאתוס מאפשרת להציע גישה שלא רואה את המדינה כהורה גדול וחזק שאפשר לבעוט בו ולמרוד בו, כמו ילד בגיל ההתבגרות. במקום זה יש לראות במדינה ילד, שלו מספר הורים וכולם צריכים לחוש אחראים לקיומו ושגשוגו.  

הממלכתיות המוצעת כאן היא גם אתוס אך גם יכולה להתפרט ככללי "הלכה" מעשיים. הלכות ממלכתיות למנהיגים, והלכות ממלכתיות לציבור רחב. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. לא כחקיקה אלא כציפייה ציבורית, ככללי התנהגות לא כתובים. כמובן מאליו שהיה לנו ושאליו צריך לשוב.

[1] באופן מעניין אותם סיבות בדיוק שהובילו לדעיכת הממלכתיות בעולם החילוני, הובילו לעלייתה בעולם הציוני דתי. הניצחון הניסי במלחמת ששת הימים והחזרה למקומות הקדושים חיזקה את התחושה כי חזון הגאולה הולך ומתממש בקצב מתגבר. משבר מלחמת יום הכיפורים שכנע רבים בציבור הציוני-דתי כי הממלכתיות החילונית נחלשת וזקוקה לסיוע ואפילו להחלפה בידי ציבור מאמינים שירים את לפיד תחיית האומה. אלא שתהליך אוסלו, משבר ההתנתקות, ולא פחות ממנו, אימוץ ערכים ליבראליים מערביים בידי חלקים גדולים בחברה הישראלית, הוביל ומוביל לנסיגה משמעותית, ולעיתים אף לנטישה מוחלטת של תודעת הממלכתיות. ההתנתקות, וההתחלנות האידאולוגית שבאימוץ ערכים מערביים, נתפסים כסימנים לכך שהציונות החילונית אינה ממשיכה כמצופה לשלב הבא בתהליך הגאולה, ואף עוסקת בפירוק השלב הקיים של הבניין הפיזי.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות