ליאון וינר דאו
הרב ד״ר ליאון וינר דאו הוא עמית מחקר וחבר בצוות ההוראה במכון שלום הרטמן.
מדינת ישראל
משפט וחברה
יום העצמאות
השמאל בישראל
חגיגות ובגידות: הרהורים לקראת יום העצמאות תשע״ח
ליאון וינר דאו
ל' ניסן תשע"ח

פייסבוק ידוע כתיבת תהודה, כך שלא הפתיע אותי לראות בפיד שלי, בשבוע שעבר, קולות של אנשים כמוני – ציוניים ליברליים, המתקשים להשלים עם המציאות העגומה של מדינת ישראל תשע״ח – מביעים את אכזבתם מהפער בין החלום הציוני לבין מציאותה של מדינת היהודים. היחס לפליטים והמשך המתקפה על ה״בוגדים״ השמאלניים הינם רק הנדבכים האחרונים בחומת הגטו הגבוהה אותה בונה הימין כדי להמשיך את הנסיגה מן העולם ולייצר מרחב מצומצם להתבצר בו.

לא היה ולא נברא יום עצמאות אחד בתולדות המדינה, בו החברה הישראלית התקיימה כחברת המופת שהיא שואפת להיות.

עם זאת, הופתעתי לגלות דיון נרחב על הימנעות מהשתתפות בחגיגות יום העצמאות תשע״ח, כגון למשל דברי פרופ׳ רחל אליאור, הרואים במצבה הנוכחי של מדינת ישראל ״ניפוץ החלום״. לדבריה, הגענו למן מצב אל-חזור, בו כל מה שנותר לעשות לאוהבי ציון המחויבים לחירות, שיוון, ושלל הערכים שקיבלו ביטוי במגילת העצמאות, הוא ״לא לחגוג ולא להניף דגלים ולא להשתתף בטקס הדלקת המשואות, אלא להתכנס ולחשוב מה אפשר לעשות במסגרת החוק כדי לשנות מצב נורא זה...״.

מסקנה אומללה ומסוכנת זו מושתתת על שתי טעויות חמורות, האחת מושגית והשנייה פרקטית.

באשר לטעות המושגית: מה פירוש הדבר ״לחגוג״ את יום העצמאות? האם בכך אנחנו מביעים את תחושתנו כי מדינת ישראל – עצם קיומה וקיום מוסדותיה, ללא קשר לעקרונות עליהם היא מושתתת ואליהם היא חותרת – ראויים להערצה וסגידה? האם החגיגה היא סביב מדינה באשר היא, ללא קשר לנרטיב המיוחד של העם היהודי, הטומן בחובו מחויבות עומק לערכים מכוננים כגון צדק, חסד, ומשפט? כמדומני כי רק מעטים, פשיסטים ממש, מוכנים לומר זאת.

אותן האשמות חריפות וחסרות-אחריות של הימין כלפי ״סוכנים זרים״ מן השמאל רוקמות עור וגידים – והן מתגשמות באמצעות התבטאויותיהם ומעשיהם של אותם סרבני-חגיגה, המכריזים על חוסר הנכונות שלהם להזדהות עם מדינת ישראל.

האם לחגוג את יום העצמאות, פירושו לשמוח על החברה הישראלית במצבה הנוכחי, בדיוק כפי שהיא? ודאי שלא – הלא מתי יכלנו לחגוג את יום העצמאות בבחינת ברכה על המוגמר? בשנות התשעים, כשתהליך אוסלו היה בעיצומו ופילג את העם, כשנשמעה הסתה כלפי חברי-כנסת ערביים, כלפי יהודים, שהובילה בסוף להירצחותו של ראש ממשלה? בשנות השמונים, בתקופת האינפלציה החמורה, שכדי למגר אותה החלה הממשלה להניע תהליכים כלכליים שהגדילו את הפערים הסוציו-אקונומיים ללא היכר? או אולי בשנות השבעים, כשממשלות ישראל, אחת אחרי השנייה, נכנעו להקמתם הפיראטית של מאחזים ביהודה ושומרון, ובכך פגעה ישראל בעצמה באופן עמוק, וכן בשלטון החוק ובאופי הדמוקרטי של המדינה? שמא בשנות החמישים, כשיהודי עדות המזרח עברו טלטלות רבות, ניצול ורמיה על ידי ממשלות מפא״י?

לא היה ולא נברא יום עצמאות אחד בתולדות המדינה, בו החברה הישראלית התקיימה כחברת המופת שהיא שואפת להיות. כך שחגיגת יום העצמאות, אין פירושה שמחה על השגת היעדים המכוננים של מדינת ישראל.

חגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל כשמה היא: חגיגה של עצמאותו וריבונותו של העם היהודי בארצו, עם כל המורכבות שבדבר. אנחנו חוגגים את ההצלחות, תוך כדי נכונות להישיר מבט חודר וכואב אל שלל הכישלונות שלנו. אבל יותר מזאת, ביום העצמאות אנחנו חוגגים את ההזדמנות שניתנת לנו להיכשל – כי רק לבני חורין, רק לעם שקובע את גורלו ומעצב לעצמו חברה, ניתנת ההזדמנות לקבוע את העקרונות המוסריים אליהם הוא שואף – ולהיכשל במימושם.

אנחנו חוגגים את ההזדמנות שניתנת לנו להיכשל – כי רק לבני חורין, רק לעם שקובע את גורלו ומעצב לעצמו חברה, ניתנת ההזדמנות לקבוע את העקרונות המוסריים אליהם הוא שואף – ולהיכשל במימושם.

אינני שש על הכשלונות הרבים של מדינת ישראל. הם כואבים, הם מכוערים, הם מבישים, הם פוגעים, הם מעידים על דלותנו המצפונית ועל אובדן דרכנו המוסרית-רוחנית. אולם דבר אחד טוב אפשר להגיד עליהם, ללא סייג: הם שלנו, ורק בזכות עצמאותנו אנחנו נבחנים. וזה בהחלט דבר ראוי לחגיגה.

עד כאן התייחסותי לטעות המושגית של הסירוב לחגוג את יום העצמאות. אבל כאמור ישנה גם טעות פרקטית, המעידה על עיוורונם של סרבני-החגיגה, עיוורון משווע ומסוכן.

הרי מי שמתקשה (כמוני) להשלים עם מהלכיה ומדיניותה של הממשלה הנוכחית – אשר דומה למדי לממשלות שקדמו לה  בכמעט עשרים השנים האחרונות – נוטה לזהות בינה לבין המדינה עצמה. זוהי חשיבה רדוקטיבית, המניחה זיהוי בין התקופה הנוכחית של מדינת ישראל (ולצורך הניתוח, אין זה משנה אם מדובר בממשלה או בחברה) לבין המפעל הציוני כולו, של כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל. לפי חשיבה שכזו, מאבק נגד הראשונה משמע מאבק נגד השני: דהיינו, אם אני מתקומם עמוקות נגד מצבה הנוכחי של מדינת ישראל, וכשמצב זה חמור מספיק או מתמשך מספיק, משמע עלי לדחות את עצם המפעל כולו, בבחינת ״ניפוץ החלום״.

אני מציע לחגוג יום העצמאות, תוך כדי בכי מר על השפל אליו החברה שלנו הגיעה; להניף דגל תוך כדי מאבק איתן אל מול העוולות המוסריות הרבות המתרחשות יום-יום בשם המדינה.

אם כך – וכאן בולט העיוורון של אותה עמדה – אנשי הימין אכן צודקים כשהם משמיעים את אותה האשמה כלפי ״בוגדים״ שאינם נאמנים. הרי הם נטשו את המפעל, עזבו את הבית. אותן האשמות חריפות וחסרות-אחריות של הימין כלפי ״סוכנים זרים״ מן השמאל רוקמות עור וגידים – והן מתגשמות באמצעות התבטאויותיהם ומעשיהם של אותם סרבני-חגיגה, המכריזים על חוסר הנכונות שלהם להזדהות עם מדינת ישראל. אילולא השלכותיה החמורות, טעות זו הייתה משעשת בעיוורונה.

כנגד תפיסה זו, אני מציע לחגוג את יום העצמאות, תוך כדי בכי מר על השפל אליו החברה שלנו הגיעה; להניף דגל תוך כדי מאבק איתן אל מול העוולות המוסריות הרבות המתרחשות יום-יום בשם המדינה. עלינו להטות אוזננו היטב לאזהרתו המהדהדת של הפילוסוף הפוליטי (היהודי והציוני), מיכאל וולצר, שכתב בספרו פרשנות וביקורת חברתית: ״כשהמדינה שלנו מתנהגת שלא כהוגן, היא עדיין שלנו, ואולי בדיוק אז, חלה עלינו חובה מיוחדת לבקר את מדיניותיה״.

מדינת ישראל
משפט וחברה
יום העצמאות
השמאל בישראל
חגיגות ובגידות: הרהורים לקראת יום העצמאות תשע״ח
15/4/2018
ל' ניסן תשע"ח
ליאון וינר דאו
ד״ר
ליאון וינר דאו

פייסבוק ידוע כתיבת תהודה, כך שלא הפתיע אותי לראות בפיד שלי, בשבוע שעבר, קולות של אנשים כמוני – ציוניים ליברליים, המתקשים להשלים עם המציאות העגומה של מדינת ישראל תשע״ח – מביעים את אכזבתם מהפער בין החלום הציוני לבין מציאותה של מדינת היהודים. היחס לפליטים והמשך המתקפה על ה״בוגדים״ השמאלניים הינם רק הנדבכים האחרונים בחומת הגטו הגבוהה אותה בונה הימין כדי להמשיך את הנסיגה מן העולם ולייצר מרחב מצומצם להתבצר בו.

לא היה ולא נברא יום עצמאות אחד בתולדות המדינה, בו החברה הישראלית התקיימה כחברת המופת שהיא שואפת להיות.

עם זאת, הופתעתי לגלות דיון נרחב על הימנעות מהשתתפות בחגיגות יום העצמאות תשע״ח, כגון למשל דברי פרופ׳ רחל אליאור, הרואים במצבה הנוכחי של מדינת ישראל ״ניפוץ החלום״. לדבריה, הגענו למן מצב אל-חזור, בו כל מה שנותר לעשות לאוהבי ציון המחויבים לחירות, שיוון, ושלל הערכים שקיבלו ביטוי במגילת העצמאות, הוא ״לא לחגוג ולא להניף דגלים ולא להשתתף בטקס הדלקת המשואות, אלא להתכנס ולחשוב מה אפשר לעשות במסגרת החוק כדי לשנות מצב נורא זה...״.

מסקנה אומללה ומסוכנת זו מושתתת על שתי טעויות חמורות, האחת מושגית והשנייה פרקטית.

באשר לטעות המושגית: מה פירוש הדבר ״לחגוג״ את יום העצמאות? האם בכך אנחנו מביעים את תחושתנו כי מדינת ישראל – עצם קיומה וקיום מוסדותיה, ללא קשר לעקרונות עליהם היא מושתתת ואליהם היא חותרת – ראויים להערצה וסגידה? האם החגיגה היא סביב מדינה באשר היא, ללא קשר לנרטיב המיוחד של העם היהודי, הטומן בחובו מחויבות עומק לערכים מכוננים כגון צדק, חסד, ומשפט? כמדומני כי רק מעטים, פשיסטים ממש, מוכנים לומר זאת.

אותן האשמות חריפות וחסרות-אחריות של הימין כלפי ״סוכנים זרים״ מן השמאל רוקמות עור וגידים – והן מתגשמות באמצעות התבטאויותיהם ומעשיהם של אותם סרבני-חגיגה, המכריזים על חוסר הנכונות שלהם להזדהות עם מדינת ישראל.

האם לחגוג את יום העצמאות, פירושו לשמוח על החברה הישראלית במצבה הנוכחי, בדיוק כפי שהיא? ודאי שלא – הלא מתי יכלנו לחגוג את יום העצמאות בבחינת ברכה על המוגמר? בשנות התשעים, כשתהליך אוסלו היה בעיצומו ופילג את העם, כשנשמעה הסתה כלפי חברי-כנסת ערביים, כלפי יהודים, שהובילה בסוף להירצחותו של ראש ממשלה? בשנות השמונים, בתקופת האינפלציה החמורה, שכדי למגר אותה החלה הממשלה להניע תהליכים כלכליים שהגדילו את הפערים הסוציו-אקונומיים ללא היכר? או אולי בשנות השבעים, כשממשלות ישראל, אחת אחרי השנייה, נכנעו להקמתם הפיראטית של מאחזים ביהודה ושומרון, ובכך פגעה ישראל בעצמה באופן עמוק, וכן בשלטון החוק ובאופי הדמוקרטי של המדינה? שמא בשנות החמישים, כשיהודי עדות המזרח עברו טלטלות רבות, ניצול ורמיה על ידי ממשלות מפא״י?

לא היה ולא נברא יום עצמאות אחד בתולדות המדינה, בו החברה הישראלית התקיימה כחברת המופת שהיא שואפת להיות. כך שחגיגת יום העצמאות, אין פירושה שמחה על השגת היעדים המכוננים של מדינת ישראל.

חגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל כשמה היא: חגיגה של עצמאותו וריבונותו של העם היהודי בארצו, עם כל המורכבות שבדבר. אנחנו חוגגים את ההצלחות, תוך כדי נכונות להישיר מבט חודר וכואב אל שלל הכישלונות שלנו. אבל יותר מזאת, ביום העצמאות אנחנו חוגגים את ההזדמנות שניתנת לנו להיכשל – כי רק לבני חורין, רק לעם שקובע את גורלו ומעצב לעצמו חברה, ניתנת ההזדמנות לקבוע את העקרונות המוסריים אליהם הוא שואף – ולהיכשל במימושם.

אנחנו חוגגים את ההזדמנות שניתנת לנו להיכשל – כי רק לבני חורין, רק לעם שקובע את גורלו ומעצב לעצמו חברה, ניתנת ההזדמנות לקבוע את העקרונות המוסריים אליהם הוא שואף – ולהיכשל במימושם.

אינני שש על הכשלונות הרבים של מדינת ישראל. הם כואבים, הם מכוערים, הם מבישים, הם פוגעים, הם מעידים על דלותנו המצפונית ועל אובדן דרכנו המוסרית-רוחנית. אולם דבר אחד טוב אפשר להגיד עליהם, ללא סייג: הם שלנו, ורק בזכות עצמאותנו אנחנו נבחנים. וזה בהחלט דבר ראוי לחגיגה.

עד כאן התייחסותי לטעות המושגית של הסירוב לחגוג את יום העצמאות. אבל כאמור ישנה גם טעות פרקטית, המעידה על עיוורונם של סרבני-החגיגה, עיוורון משווע ומסוכן.

הרי מי שמתקשה (כמוני) להשלים עם מהלכיה ומדיניותה של הממשלה הנוכחית – אשר דומה למדי לממשלות שקדמו לה  בכמעט עשרים השנים האחרונות – נוטה לזהות בינה לבין המדינה עצמה. זוהי חשיבה רדוקטיבית, המניחה זיהוי בין התקופה הנוכחית של מדינת ישראל (ולצורך הניתוח, אין זה משנה אם מדובר בממשלה או בחברה) לבין המפעל הציוני כולו, של כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל. לפי חשיבה שכזו, מאבק נגד הראשונה משמע מאבק נגד השני: דהיינו, אם אני מתקומם עמוקות נגד מצבה הנוכחי של מדינת ישראל, וכשמצב זה חמור מספיק או מתמשך מספיק, משמע עלי לדחות את עצם המפעל כולו, בבחינת ״ניפוץ החלום״.

אני מציע לחגוג יום העצמאות, תוך כדי בכי מר על השפל אליו החברה שלנו הגיעה; להניף דגל תוך כדי מאבק איתן אל מול העוולות המוסריות הרבות המתרחשות יום-יום בשם המדינה.

אם כך – וכאן בולט העיוורון של אותה עמדה – אנשי הימין אכן צודקים כשהם משמיעים את אותה האשמה כלפי ״בוגדים״ שאינם נאמנים. הרי הם נטשו את המפעל, עזבו את הבית. אותן האשמות חריפות וחסרות-אחריות של הימין כלפי ״סוכנים זרים״ מן השמאל רוקמות עור וגידים – והן מתגשמות באמצעות התבטאויותיהם ומעשיהם של אותם סרבני-חגיגה, המכריזים על חוסר הנכונות שלהם להזדהות עם מדינת ישראל. אילולא השלכותיה החמורות, טעות זו הייתה משעשת בעיוורונה.

כנגד תפיסה זו, אני מציע לחגוג את יום העצמאות, תוך כדי בכי מר על השפל אליו החברה שלנו הגיעה; להניף דגל תוך כדי מאבק איתן אל מול העוולות המוסריות הרבות המתרחשות יום-יום בשם המדינה. עלינו להטות אוזננו היטב לאזהרתו המהדהדת של הפילוסוף הפוליטי (היהודי והציוני), מיכאל וולצר, שכתב בספרו פרשנות וביקורת חברתית: ״כשהמדינה שלנו מתנהגת שלא כהוגן, היא עדיין שלנו, ואולי בדיוק אז, חלה עלינו חובה מיוחדת לבקר את מדיניותיה״.

מדינת ישראל
משפט וחברה
יום העצמאות
השמאל בישראל
חגיגות ובגידות: הרהורים לקראת יום העצמאות תשע״ח
ליאון וינר דאו
ליאון וינר דאו

פייסבוק ידוע כתיבת תהודה, כך שלא הפתיע אותי לראות בפיד שלי, בשבוע שעבר, קולות של אנשים כמוני – ציוניים ליברליים, המתקשים להשלים עם המציאות העגומה של מדינת ישראל תשע״ח – מביעים את אכזבתם מהפער בין החלום הציוני לבין מציאותה של מדינת היהודים. היחס לפליטים והמשך המתקפה על ה״בוגדים״ השמאלניים הינם רק הנדבכים האחרונים בחומת הגטו הגבוהה אותה בונה הימין כדי להמשיך את הנסיגה מן העולם ולייצר מרחב מצומצם להתבצר בו.

לא היה ולא נברא יום עצמאות אחד בתולדות המדינה, בו החברה הישראלית התקיימה כחברת המופת שהיא שואפת להיות.

עם זאת, הופתעתי לגלות דיון נרחב על הימנעות מהשתתפות בחגיגות יום העצמאות תשע״ח, כגון למשל דברי פרופ׳ רחל אליאור, הרואים במצבה הנוכחי של מדינת ישראל ״ניפוץ החלום״. לדבריה, הגענו למן מצב אל-חזור, בו כל מה שנותר לעשות לאוהבי ציון המחויבים לחירות, שיוון, ושלל הערכים שקיבלו ביטוי במגילת העצמאות, הוא ״לא לחגוג ולא להניף דגלים ולא להשתתף בטקס הדלקת המשואות, אלא להתכנס ולחשוב מה אפשר לעשות במסגרת החוק כדי לשנות מצב נורא זה...״.

מסקנה אומללה ומסוכנת זו מושתתת על שתי טעויות חמורות, האחת מושגית והשנייה פרקטית.

באשר לטעות המושגית: מה פירוש הדבר ״לחגוג״ את יום העצמאות? האם בכך אנחנו מביעים את תחושתנו כי מדינת ישראל – עצם קיומה וקיום מוסדותיה, ללא קשר לעקרונות עליהם היא מושתתת ואליהם היא חותרת – ראויים להערצה וסגידה? האם החגיגה היא סביב מדינה באשר היא, ללא קשר לנרטיב המיוחד של העם היהודי, הטומן בחובו מחויבות עומק לערכים מכוננים כגון צדק, חסד, ומשפט? כמדומני כי רק מעטים, פשיסטים ממש, מוכנים לומר זאת.

אותן האשמות חריפות וחסרות-אחריות של הימין כלפי ״סוכנים זרים״ מן השמאל רוקמות עור וגידים – והן מתגשמות באמצעות התבטאויותיהם ומעשיהם של אותם סרבני-חגיגה, המכריזים על חוסר הנכונות שלהם להזדהות עם מדינת ישראל.

האם לחגוג את יום העצמאות, פירושו לשמוח על החברה הישראלית במצבה הנוכחי, בדיוק כפי שהיא? ודאי שלא – הלא מתי יכלנו לחגוג את יום העצמאות בבחינת ברכה על המוגמר? בשנות התשעים, כשתהליך אוסלו היה בעיצומו ופילג את העם, כשנשמעה הסתה כלפי חברי-כנסת ערביים, כלפי יהודים, שהובילה בסוף להירצחותו של ראש ממשלה? בשנות השמונים, בתקופת האינפלציה החמורה, שכדי למגר אותה החלה הממשלה להניע תהליכים כלכליים שהגדילו את הפערים הסוציו-אקונומיים ללא היכר? או אולי בשנות השבעים, כשממשלות ישראל, אחת אחרי השנייה, נכנעו להקמתם הפיראטית של מאחזים ביהודה ושומרון, ובכך פגעה ישראל בעצמה באופן עמוק, וכן בשלטון החוק ובאופי הדמוקרטי של המדינה? שמא בשנות החמישים, כשיהודי עדות המזרח עברו טלטלות רבות, ניצול ורמיה על ידי ממשלות מפא״י?

לא היה ולא נברא יום עצמאות אחד בתולדות המדינה, בו החברה הישראלית התקיימה כחברת המופת שהיא שואפת להיות. כך שחגיגת יום העצמאות, אין פירושה שמחה על השגת היעדים המכוננים של מדינת ישראל.

חגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל כשמה היא: חגיגה של עצמאותו וריבונותו של העם היהודי בארצו, עם כל המורכבות שבדבר. אנחנו חוגגים את ההצלחות, תוך כדי נכונות להישיר מבט חודר וכואב אל שלל הכישלונות שלנו. אבל יותר מזאת, ביום העצמאות אנחנו חוגגים את ההזדמנות שניתנת לנו להיכשל – כי רק לבני חורין, רק לעם שקובע את גורלו ומעצב לעצמו חברה, ניתנת ההזדמנות לקבוע את העקרונות המוסריים אליהם הוא שואף – ולהיכשל במימושם.

אנחנו חוגגים את ההזדמנות שניתנת לנו להיכשל – כי רק לבני חורין, רק לעם שקובע את גורלו ומעצב לעצמו חברה, ניתנת ההזדמנות לקבוע את העקרונות המוסריים אליהם הוא שואף – ולהיכשל במימושם.

אינני שש על הכשלונות הרבים של מדינת ישראל. הם כואבים, הם מכוערים, הם מבישים, הם פוגעים, הם מעידים על דלותנו המצפונית ועל אובדן דרכנו המוסרית-רוחנית. אולם דבר אחד טוב אפשר להגיד עליהם, ללא סייג: הם שלנו, ורק בזכות עצמאותנו אנחנו נבחנים. וזה בהחלט דבר ראוי לחגיגה.

עד כאן התייחסותי לטעות המושגית של הסירוב לחגוג את יום העצמאות. אבל כאמור ישנה גם טעות פרקטית, המעידה על עיוורונם של סרבני-החגיגה, עיוורון משווע ומסוכן.

הרי מי שמתקשה (כמוני) להשלים עם מהלכיה ומדיניותה של הממשלה הנוכחית – אשר דומה למדי לממשלות שקדמו לה  בכמעט עשרים השנים האחרונות – נוטה לזהות בינה לבין המדינה עצמה. זוהי חשיבה רדוקטיבית, המניחה זיהוי בין התקופה הנוכחית של מדינת ישראל (ולצורך הניתוח, אין זה משנה אם מדובר בממשלה או בחברה) לבין המפעל הציוני כולו, של כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל. לפי חשיבה שכזו, מאבק נגד הראשונה משמע מאבק נגד השני: דהיינו, אם אני מתקומם עמוקות נגד מצבה הנוכחי של מדינת ישראל, וכשמצב זה חמור מספיק או מתמשך מספיק, משמע עלי לדחות את עצם המפעל כולו, בבחינת ״ניפוץ החלום״.

אני מציע לחגוג יום העצמאות, תוך כדי בכי מר על השפל אליו החברה שלנו הגיעה; להניף דגל תוך כדי מאבק איתן אל מול העוולות המוסריות הרבות המתרחשות יום-יום בשם המדינה.

אם כך – וכאן בולט העיוורון של אותה עמדה – אנשי הימין אכן צודקים כשהם משמיעים את אותה האשמה כלפי ״בוגדים״ שאינם נאמנים. הרי הם נטשו את המפעל, עזבו את הבית. אותן האשמות חריפות וחסרות-אחריות של הימין כלפי ״סוכנים זרים״ מן השמאל רוקמות עור וגידים – והן מתגשמות באמצעות התבטאויותיהם ומעשיהם של אותם סרבני-חגיגה, המכריזים על חוסר הנכונות שלהם להזדהות עם מדינת ישראל. אילולא השלכותיה החמורות, טעות זו הייתה משעשת בעיוורונה.

כנגד תפיסה זו, אני מציע לחגוג את יום העצמאות, תוך כדי בכי מר על השפל אליו החברה שלנו הגיעה; להניף דגל תוך כדי מאבק איתן אל מול העוולות המוסריות הרבות המתרחשות יום-יום בשם המדינה. עלינו להטות אוזננו היטב לאזהרתו המהדהדת של הפילוסוף הפוליטי (היהודי והציוני), מיכאל וולצר, שכתב בספרו פרשנות וביקורת חברתית: ״כשהמדינה שלנו מתנהגת שלא כהוגן, היא עדיין שלנו, ואולי בדיוק אז, חלה עלינו חובה מיוחדת לבקר את מדיניותיה״.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות