עודד רון
עו"ד עודד רון הוא עמית בבית המדרש לרבנות ישראלית במכון הרטמן וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בעל תואר שני במשפטים מתכנית "תקנה" בקתדרה לזכויות אדם ע"ש אמיל זולא, ותואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת בר אילן
פסח
יציאת מצרים: סיפור על תודעה והתייצבות שכנגד
עודד רון
י"ט ניסן תשף

יציאת מצרים מסופרת על פי רוב בראי היציאה הפיזית של בני ישראל ממצרים והפיכתם מעבדים לבני חורין. עודד רון בוחן את הסיפור מזווית נוספת ומספק לנו הצצה על המסע התודעתי המרתק שעוברים בני ישראל: מסע הכרתי מקדים לסבל בו הם מצויים, המאפשר להם בהמשך להתייצב ולהתנגד לדיכוי , למרוד ולהפוך חופשיים – לא רק בגופם אלא גם בנפשם ותודעתם

קולמוסים רבים נשתברו על תיאור לידתו של משה וסיפור יציאת מצרים, בו הופכים קבוצת עבדים לעם, כ"מופת של התנגדות למשטר דיכוי"; מרד המבטא שאיפה לחירות, לא רק של עם אלא בראש ובראשונה של נשים בודדות. כך למשל, סירובן של המיילדות העבריות לקיים את מצוות המלך להמית כל בן זכר היווה מרד במציאות הבלתי מוסרית שנכפתה עליהן. גם אמו של משה ילדה אותו בסתר והצפינה אותו למשך שלושה חודשים בניגוד לחוק. במאמר זה אבקש להציע פרשנות לסיפור יציאת מצרים המקבלת את האלמנט של המרד שבתוכו, אך אינה מסתפקת בו. ארצה לטעון כי סיפור יציאת מצרים הינו מופת של התייצבות, של בודדים ושל עם.

סיפור לידתו של משה כרוך בהתייצבותן של המיילדות אל מול פרעה, אך לא פחות מכך בהתייצבות של אחותו מרים, לאחר שהונח בתיבת גמא על שפת היאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד). סיפור לידתו של משה כמנהיג עובר דרך התייצבות מול פרעה על שפת היאור, במקום בו התייצבה אחותו על פי מצוות האל: "וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ז טו-טז). בהמשך מתייצב משה פעמים נוספות, במה שכינה אליעזר שביד "התייצבות של בן חורין אמיתי מול עבד בנפשו". [1] גם סיפור לידתו של העם מתחיל בהתייצבות. תחילה מול משה, "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה" (שמות ה כ), אחר כך ברגע הטרנספורמטיבי של קריעת ים סוף, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שמות יד יג), ולבסוף בשיא, ערב הכניסה לארץ:  "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט ט).

הבנת אופני ההתייצבות בעולם ותרגום הבנה זו לפעולה, עשויים להעמיק את הבנתנו לגבי יציאת מצרים

בשורות הבאות אנסה להתחקות אחר פעולת ההתייצבות באמצעות הפרשנויות השונות שהוצעו למילה זו במקרא ובאמצעות ההגות הפילוסופית שעסקה במושג ההתייצבות. הבנת אופני ההתייצבות בעולם ותרגום הבנה זו לפעולה, עשויים להעמיק את הבנתנו לגבי יציאת מצרים ואולי גם לספק קריאת כיוון נוכח אתגרי השעה.

מהי 'התייצבות'? עיון בפרשנות הלשונית

ראשית, אבקש להתבונן בהבחנה בין פעולת העמידה וההתייצבות. אמנם, יש פרשנים שלא הצביעו על הבדל בין הפעולות. כך למשל, בפסוק שנכתב על אהרון בעת המגפה שפקדה את ישראל "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז יג) קובע ספורנו כי אהרון "התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו". המלבי"ם, לעומת זאת, פירש במספר מקומות במקרא שהפועל להתיצב מבטא מאמץ מיוחד. כך למשל בפרשנותו על הפסוק "וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם" (שמואל א, יט כ), קובע המלבי"ם: "שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה, אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו... ".

התייצבות במובנה הרחב איננה רק פעולה הנעשית בתוך מרחב כלשהו אלא כזו הנעשית כלפי אדם (או אל). חלק מהפרשנים ייחסו לפעולת ההתייצבות שמירה והגנה. כך למשל על התגלות אלוהים לאברהם בה נכתב "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח יג) אומר בעל פירוש 'העץ יוסף': "שהתיצבות זו היא השגחה להצילו מכל נזק ופגע". משמעות נוספת לפעולת ההתייצבות היא עשיית דין. כך למשל מתאר יתרו את משה השופט את העם: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" (שמות יח יד). מובן נוסף ודומה למושג ההתייצבות הוא להוציא גנאי או לריב, כמו הפרשנות שמציע חזקוני על דתן ואבירם בפרשת קרח ש"יצאו ניצבים" (במדבר טז, כז): "יצאו נצבים לפי הפשט לשון נצבים שייך גבי ריב". פשר נוסף שניתן לפעולת ההתייצבות על ידי הפרשנים הוא פיקוח. כך למשל לפי פירוש אלשיך על מגילת רות אודות "הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים" (רות ב ה) בשדה בעז: "דרך בעלי שדות להעמיד איש נצב על הקוצרים בל יתרפו במלאכתם ולהעמידו במקום גבוה יראה את כלם לבל ישמט איש מהם...". כך גם בפרשנות רד"ק לפסוק "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים פב, א): "כבודו עמהם להשגיח יותר משאר דיינים". משמעות נוספת שיוצקים הפרשנים היא ההתייצבות כהתעכבות. ניתן למצוא זאת בפירוש העמק דבר על הפסוק המתאר את מסעו של אליעזר במצוות אדוניו אברהם למציאת זיווג הגון לבנו. על מילותיו של עבד אברהם, "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם" (בראשית כד יג), כותב בעל העמק דבר: "הנה אנכי מתעכב על עין המים". גם הפרשן חזקוני מפרש כך את הפסוק "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שמות לד ב).

מובן אחר של ההתייצבות הינו הפגנה של סולידריות כלפי אדם המצוי בצרה. כך בסיפורו של אברהם היושב בפתח האוהל ורואה "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח ב). על פי המדרש, אברהם נאנק מכאבים קשים ביום השלישי לאחר שעבר ברית מילה, והגמרא מציעה ששלושת האנשים (המלאכים) "ראוהו שיש לו צער, כאב" (בבא מציעא פו ע"ב). כך גם בפרשת ויגש, לאחר שיהודה ניגש לבקש על בנימין נכתב "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו" (בראשית מה א). לפי פירוש הרמב"ן על פסוק זה הניצבים על יוסף הינם "יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה". גם המלבי"ם יוצק את הסולידריות לפעולת ההתייצבות, כאשר הוא עוסק ברגע המרגש בו חנה חוזרת לפגוש את עלי הכהן בשילה, הפעם עם בנה שמואל לאחר שתפילותיה נענו. על דברי חנה "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'" (שמואל א, א כו) כותב המלבי"ם: "שגם אתה נצבת לי אז ועזרתני בתפלתך".

משמעותה הרעיונית של ההתייצבות

ישנו מכנה משותף בין כל המובנים של פעולת ההתייצבות שנזכרו לעיל: התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו. כדי שיוכל להתחייב כלפי הזולת, הסובייקט חייב להיות יש נבדל, בעל תודעת חירות המאפשרת לו להתחייב כלפי מישהו. מכאן שהתייצבות היא ביטוי של נבדלות. אך הנבדלות המאפשרת את ההתייצבות אין פירושה חיים המנותקים מן החברה – אדרבא, זהו ביטויי המזוקק של חיים במסגרת קהילה, של זיקה וקשר לסביבה.

התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו.

פעולת ההתייצבות היא גם מרידה. היא פותחת בפעולה של ניתוק ושלילה, דוחה את המצב הקודם, חורגת ממנו ומציבה את הסובייקט במקום חדש. יתר על כן, הסובייקט מזהה את אחריותו כלפי האחר. מכאן שהתייצבות היא גם שלילת הנרקיסיזם של הסובייקט.

בהקדמה לספרו "האדם המורד" כותב אלבר קאמי כי בשונה מניסיון האבסורד בו "הייסורים הם אישיים" תודעת המרד מפתחת אצל האדם הבנה של הוויה אנושית משותפת במסגרתה "חוליו של האיש האחד הופך להיות מגפה קולקטיבית". [2] המרד הינו פעולה הנעשית "בלי להתיימר לפתור הכל" מכוננת הלך נפשי של נכונות "לפחות להתייצב בפני הבעיות". [3] התייצבות זו היא אפוא ביטוי של חירות כלפי אחר, בין אם האחר אויב או ידיד, אדם שווה לסובייקט או כזה המצוי עמו ביחסים היררכיים. לדברי אבי שגיא, התייצבות זו מתאפשרת לאחר כברת דרך בה פוסע האדם מקיומו המבודד, לקיומו הנבדל אמנם, אך השייך לקהילה – קהילת ה"אנחנו":

"כדי להיות יצור אנוש, על האדם להפעיל באופן מתמיד את תודעתו המגלה את המרד; האדם אינו יכול להירדם על משמרתו, שכן עשוי הוא להתנתק מחברותו בקהילת ה׳אנחנו׳ ולשוב לקיומו המבודד כ׳אני׳. המרד... הוא אפוא מסע מתמיד ומתמשך...מסעו של האדם המורד הוא מסע אקזיסטנציאליסטי, שבאמצעותו נאבק האדם על ישותו, על קיומו כיצור אנושי". [4]

מנחם לוברבוים הגדיר באופן דומה את האתגר הכרוך בפעולת ההתייצבות. בהשאלה מהאר"י, הוא עמד על "עיגול" ו"יושר" בתור דימויי היסוד של "ההֱיוֹת בגוף" כאשר "העיגול גודר את קיומנו, היושר מוליכו". לשיטתו, אדם החותר להיות בן חורין צריך לפרוץ את סוגר העיגול בו הוא נתון ולפיכך "האתיקה מלמדת אותנו קשב לסוגר כמאתגר יסודי של עצם אפשרות ההתייצבות". [5] דהיינו, מבלי "למרוד" בסוגר העיגול, אין ביכולתנו לבצע את פעולת ההתייצבות, המחייבת פיתוח תודעה המצויה מעבר לעיגול הגודר את הווייתנו המבודדת.

אם נחיל הבנה זו על סיפורם של בני ישראל במצרים, נגלה כי גם הם עברו תהליך של שינוי עמוק, או במילותיו של שגיא "מסע אקזיסטנציאליסטי" של מרד, של יציאה מגדר העיגול, אל עבר החירות. כפי שציין מיכאל וולצר, "תחילתו במודעות המוסרית של בני ישראל לדיכוי – 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם' – השעבוד היה סיבת זעקתם, וזה מרמז שכבר הבינו מהי חירות או כיצד עליה להיראות". [6] התודעה של בני ישראל כפי שמשתקפת בפסוק אותו ציטט וולצר איננה של סבל אישי, אלא זעקה המשותפת מצביעה על הבנה של הוויה אנושית משותפת ושל סבל משותף – שהובילו להתייצבות משותפת בהמשך הדרך. ראשיתה של תודעה זו בתחושת הניכור שכוננה בקרבם הווית חיי העבדות, מונח מפתח בהגותו של קאמי. בלשונו של שגיא "האדם מגלה את עובדת היותו זר לעולם הכולאו ומשעבדו... מוצא עצמו נתון בקרע בלתי ניתן לאיחוי עם המציאות", [7]  ומאוחר יותר חותר לחירות, שאינה אלא צידו השני של המטבע.

התיצבותה של מרים

מסקירה זו נראה שפעולת ההתייצבות עשויה לטמון בחובה מספר משמעויות: שמירה והגנה, דין, פיקוח התעכבות וסולידריות. על הרקע הזה ניתן להבין טוב יותר את ההתייצבות של מרים עבור משה אחיה, וממילא – גם את הסיפור המכונן את יציאת מצרים ותהליך הפיכת ישראל מעבדים לבני חורין. סיפור יציאת מצריים ולידתו של משה החל באמירת "לא", אך הוא נשען באותה המידה גם על עשיית הן. במילים אחרות, החירות מתחילה בבחירה להתייצב – כדי להגן על משפחה ורעים כפי שעשתה מרים; כדי לתת ולקבל דין וחשבון – כפי שעשה משה וכפי שעשו בני ישראל כלפיו; כדי לפקח, להתעכב וכדי להביע סולידריות גם כלפי זרים. מבלעדי זאת לא ניתן להקים חברה חופשית ומתוקנת, חברה בה ההתייצבות עבור האחר איננה סתירה של עיקרון החירות כי אם מימושו המלא; האדם והעם עשוי להישאר משועבד, גם אם לא למלך עריץ, אזי לעצמו.

דהיינו, מבלי "למרוד" בסוגר העיגול, אין ביכולתנו לבצע את פעולת ההתייצבות, המחייבת פיתוח תודעה המצויה מעבר לעיגול הגודר את הווייתנו המבודדת

הבנה זו של פעולת ההתייצבות מעניינת במיוחד לאור סיפור נוסף אודות מרים, הקשור באופן הדוק להתייצבותה עבור משה. כמו רבבות רבות במדינת ישראל וברחבי העולם בימים אלו, גם על מרים אחות משה נגזר – בנסיבות אחרות – בידוד: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב טו). מדוע העם שהיה בעיצומו של מסע חייו במדבר מצא לנכון להתעכב עבורה? עונים חכמים: "בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק". לפי רבים מהפרשנים, "אין יציבה אלא רוח הקודש". ואולי לאור האמור לעיל, ניתן לומר: אין יציבה אלא אדם.

התייצבו נא!

בצוק העיתים בו אנו נתונים, כאשר רבים מאיתנו נסגרים מחוץ למחנה, נדרשת התייצבות – במלוא מובני המילה שנסקרו לעיל: התייצבות של איש ואישה כדי להגן על אחיהם ואחיותיהם, כדי לעשות דין ולעיתים אף להוציא גנאי במקרה הצורך כלפי ההנהגה; כדי לפקח על הנעשה בסביבתנו; כדי להתעכב מעט עבור מי שנשאר מאחור, וכדי להביע סולידריות, גם עם מי שאיננו נכלל כדבר שבשגרה בקבוצת ההתייחסות הקרובה. התייצבותם של בודדים תתרגם בסופו של יום גם להתייצבות המשותפת אשר ערכה לא יסולא בפז, כפי שמראה מדרש תנחומא על פרשת ניצבים:"בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים – שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת?! וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת".

התייצבות זו, של הפרטים ושל כלל אזרחי מדינת ישראל בתקופת הקורונה תוכל לסייע לכולנו לעבור את התקופה הקשה: מבחינה נפשית, כלכלית, ודמוקרטית. אולי לא נצליח להיגאל באמצעות ההתייצבות, אך בוודאי נהפוך לאגודה אחת, שפרטיה נבדלים זה מזה אך חשים אחריות זה לזה. אגודה אותה אי אפשר לשבר בנקל.

[1] אליעזר שביד, חינוך הומניסטי-יהודי בישראל (2000), עמ' 106.

[2]  אלבר קאמי האדם המורד (תרגום: צבי ארד, 2001), עמ' 22.

[3]  שם, עמ' 254.

[4]  אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד (2000), עמ' 202.

[5]  מנחם לוברבוים, את פניך אבקש (2018), עמ' 48.

[6]  מיכאל וולצר, לאומיות ואוניברסליזם (2009), עמ' 24.

[7]  אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת (2006), עמ' 75.

פסח
תודעה
יציאת מצרים
מרד
פסח
יציאת מצרים: סיפור על תודעה והתייצבות שכנגד
13/4/2020
י"ט ניסן תשף
עודד רון
עודד רון

יציאת מצרים מסופרת על פי רוב בראי היציאה הפיזית של בני ישראל ממצרים והפיכתם מעבדים לבני חורין. עודד רון בוחן את הסיפור מזווית נוספת ומספק לנו הצצה על המסע התודעתי המרתק שעוברים בני ישראל: מסע הכרתי מקדים לסבל בו הם מצויים, המאפשר להם בהמשך להתייצב ולהתנגד לדיכוי , למרוד ולהפוך חופשיים – לא רק בגופם אלא גם בנפשם ותודעתם

קולמוסים רבים נשתברו על תיאור לידתו של משה וסיפור יציאת מצרים, בו הופכים קבוצת עבדים לעם, כ"מופת של התנגדות למשטר דיכוי"; מרד המבטא שאיפה לחירות, לא רק של עם אלא בראש ובראשונה של נשים בודדות. כך למשל, סירובן של המיילדות העבריות לקיים את מצוות המלך להמית כל בן זכר היווה מרד במציאות הבלתי מוסרית שנכפתה עליהן. גם אמו של משה ילדה אותו בסתר והצפינה אותו למשך שלושה חודשים בניגוד לחוק. במאמר זה אבקש להציע פרשנות לסיפור יציאת מצרים המקבלת את האלמנט של המרד שבתוכו, אך אינה מסתפקת בו. ארצה לטעון כי סיפור יציאת מצרים הינו מופת של התייצבות, של בודדים ושל עם.

סיפור לידתו של משה כרוך בהתייצבותן של המיילדות אל מול פרעה, אך לא פחות מכך בהתייצבות של אחותו מרים, לאחר שהונח בתיבת גמא על שפת היאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד). סיפור לידתו של משה כמנהיג עובר דרך התייצבות מול פרעה על שפת היאור, במקום בו התייצבה אחותו על פי מצוות האל: "וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ז טו-טז). בהמשך מתייצב משה פעמים נוספות, במה שכינה אליעזר שביד "התייצבות של בן חורין אמיתי מול עבד בנפשו". [1] גם סיפור לידתו של העם מתחיל בהתייצבות. תחילה מול משה, "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה" (שמות ה כ), אחר כך ברגע הטרנספורמטיבי של קריעת ים סוף, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שמות יד יג), ולבסוף בשיא, ערב הכניסה לארץ:  "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט ט).

הבנת אופני ההתייצבות בעולם ותרגום הבנה זו לפעולה, עשויים להעמיק את הבנתנו לגבי יציאת מצרים

בשורות הבאות אנסה להתחקות אחר פעולת ההתייצבות באמצעות הפרשנויות השונות שהוצעו למילה זו במקרא ובאמצעות ההגות הפילוסופית שעסקה במושג ההתייצבות. הבנת אופני ההתייצבות בעולם ותרגום הבנה זו לפעולה, עשויים להעמיק את הבנתנו לגבי יציאת מצרים ואולי גם לספק קריאת כיוון נוכח אתגרי השעה.

מהי 'התייצבות'? עיון בפרשנות הלשונית

ראשית, אבקש להתבונן בהבחנה בין פעולת העמידה וההתייצבות. אמנם, יש פרשנים שלא הצביעו על הבדל בין הפעולות. כך למשל, בפסוק שנכתב על אהרון בעת המגפה שפקדה את ישראל "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז יג) קובע ספורנו כי אהרון "התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו". המלבי"ם, לעומת זאת, פירש במספר מקומות במקרא שהפועל להתיצב מבטא מאמץ מיוחד. כך למשל בפרשנותו על הפסוק "וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם" (שמואל א, יט כ), קובע המלבי"ם: "שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה, אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו... ".

התייצבות במובנה הרחב איננה רק פעולה הנעשית בתוך מרחב כלשהו אלא כזו הנעשית כלפי אדם (או אל). חלק מהפרשנים ייחסו לפעולת ההתייצבות שמירה והגנה. כך למשל על התגלות אלוהים לאברהם בה נכתב "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח יג) אומר בעל פירוש 'העץ יוסף': "שהתיצבות זו היא השגחה להצילו מכל נזק ופגע". משמעות נוספת לפעולת ההתייצבות היא עשיית דין. כך למשל מתאר יתרו את משה השופט את העם: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" (שמות יח יד). מובן נוסף ודומה למושג ההתייצבות הוא להוציא גנאי או לריב, כמו הפרשנות שמציע חזקוני על דתן ואבירם בפרשת קרח ש"יצאו ניצבים" (במדבר טז, כז): "יצאו נצבים לפי הפשט לשון נצבים שייך גבי ריב". פשר נוסף שניתן לפעולת ההתייצבות על ידי הפרשנים הוא פיקוח. כך למשל לפי פירוש אלשיך על מגילת רות אודות "הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים" (רות ב ה) בשדה בעז: "דרך בעלי שדות להעמיד איש נצב על הקוצרים בל יתרפו במלאכתם ולהעמידו במקום גבוה יראה את כלם לבל ישמט איש מהם...". כך גם בפרשנות רד"ק לפסוק "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים פב, א): "כבודו עמהם להשגיח יותר משאר דיינים". משמעות נוספת שיוצקים הפרשנים היא ההתייצבות כהתעכבות. ניתן למצוא זאת בפירוש העמק דבר על הפסוק המתאר את מסעו של אליעזר במצוות אדוניו אברהם למציאת זיווג הגון לבנו. על מילותיו של עבד אברהם, "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם" (בראשית כד יג), כותב בעל העמק דבר: "הנה אנכי מתעכב על עין המים". גם הפרשן חזקוני מפרש כך את הפסוק "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שמות לד ב).

מובן אחר של ההתייצבות הינו הפגנה של סולידריות כלפי אדם המצוי בצרה. כך בסיפורו של אברהם היושב בפתח האוהל ורואה "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח ב). על פי המדרש, אברהם נאנק מכאבים קשים ביום השלישי לאחר שעבר ברית מילה, והגמרא מציעה ששלושת האנשים (המלאכים) "ראוהו שיש לו צער, כאב" (בבא מציעא פו ע"ב). כך גם בפרשת ויגש, לאחר שיהודה ניגש לבקש על בנימין נכתב "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו" (בראשית מה א). לפי פירוש הרמב"ן על פסוק זה הניצבים על יוסף הינם "יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה". גם המלבי"ם יוצק את הסולידריות לפעולת ההתייצבות, כאשר הוא עוסק ברגע המרגש בו חנה חוזרת לפגוש את עלי הכהן בשילה, הפעם עם בנה שמואל לאחר שתפילותיה נענו. על דברי חנה "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'" (שמואל א, א כו) כותב המלבי"ם: "שגם אתה נצבת לי אז ועזרתני בתפלתך".

משמעותה הרעיונית של ההתייצבות

ישנו מכנה משותף בין כל המובנים של פעולת ההתייצבות שנזכרו לעיל: התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו. כדי שיוכל להתחייב כלפי הזולת, הסובייקט חייב להיות יש נבדל, בעל תודעת חירות המאפשרת לו להתחייב כלפי מישהו. מכאן שהתייצבות היא ביטוי של נבדלות. אך הנבדלות המאפשרת את ההתייצבות אין פירושה חיים המנותקים מן החברה – אדרבא, זהו ביטויי המזוקק של חיים במסגרת קהילה, של זיקה וקשר לסביבה.

התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו.

פעולת ההתייצבות היא גם מרידה. היא פותחת בפעולה של ניתוק ושלילה, דוחה את המצב הקודם, חורגת ממנו ומציבה את הסובייקט במקום חדש. יתר על כן, הסובייקט מזהה את אחריותו כלפי האחר. מכאן שהתייצבות היא גם שלילת הנרקיסיזם של הסובייקט.

בהקדמה לספרו "האדם המורד" כותב אלבר קאמי כי בשונה מניסיון האבסורד בו "הייסורים הם אישיים" תודעת המרד מפתחת אצל האדם הבנה של הוויה אנושית משותפת במסגרתה "חוליו של האיש האחד הופך להיות מגפה קולקטיבית". [2] המרד הינו פעולה הנעשית "בלי להתיימר לפתור הכל" מכוננת הלך נפשי של נכונות "לפחות להתייצב בפני הבעיות". [3] התייצבות זו היא אפוא ביטוי של חירות כלפי אחר, בין אם האחר אויב או ידיד, אדם שווה לסובייקט או כזה המצוי עמו ביחסים היררכיים. לדברי אבי שגיא, התייצבות זו מתאפשרת לאחר כברת דרך בה פוסע האדם מקיומו המבודד, לקיומו הנבדל אמנם, אך השייך לקהילה – קהילת ה"אנחנו":

"כדי להיות יצור אנוש, על האדם להפעיל באופן מתמיד את תודעתו המגלה את המרד; האדם אינו יכול להירדם על משמרתו, שכן עשוי הוא להתנתק מחברותו בקהילת ה׳אנחנו׳ ולשוב לקיומו המבודד כ׳אני׳. המרד... הוא אפוא מסע מתמיד ומתמשך...מסעו של האדם המורד הוא מסע אקזיסטנציאליסטי, שבאמצעותו נאבק האדם על ישותו, על קיומו כיצור אנושי". [4]

מנחם לוברבוים הגדיר באופן דומה את האתגר הכרוך בפעולת ההתייצבות. בהשאלה מהאר"י, הוא עמד על "עיגול" ו"יושר" בתור דימויי היסוד של "ההֱיוֹת בגוף" כאשר "העיגול גודר את קיומנו, היושר מוליכו". לשיטתו, אדם החותר להיות בן חורין צריך לפרוץ את סוגר העיגול בו הוא נתון ולפיכך "האתיקה מלמדת אותנו קשב לסוגר כמאתגר יסודי של עצם אפשרות ההתייצבות". [5] דהיינו, מבלי "למרוד" בסוגר העיגול, אין ביכולתנו לבצע את פעולת ההתייצבות, המחייבת פיתוח תודעה המצויה מעבר לעיגול הגודר את הווייתנו המבודדת.

אם נחיל הבנה זו על סיפורם של בני ישראל במצרים, נגלה כי גם הם עברו תהליך של שינוי עמוק, או במילותיו של שגיא "מסע אקזיסטנציאליסטי" של מרד, של יציאה מגדר העיגול, אל עבר החירות. כפי שציין מיכאל וולצר, "תחילתו במודעות המוסרית של בני ישראל לדיכוי – 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם' – השעבוד היה סיבת זעקתם, וזה מרמז שכבר הבינו מהי חירות או כיצד עליה להיראות". [6] התודעה של בני ישראל כפי שמשתקפת בפסוק אותו ציטט וולצר איננה של סבל אישי, אלא זעקה המשותפת מצביעה על הבנה של הוויה אנושית משותפת ושל סבל משותף – שהובילו להתייצבות משותפת בהמשך הדרך. ראשיתה של תודעה זו בתחושת הניכור שכוננה בקרבם הווית חיי העבדות, מונח מפתח בהגותו של קאמי. בלשונו של שגיא "האדם מגלה את עובדת היותו זר לעולם הכולאו ומשעבדו... מוצא עצמו נתון בקרע בלתי ניתן לאיחוי עם המציאות", [7]  ומאוחר יותר חותר לחירות, שאינה אלא צידו השני של המטבע.

התיצבותה של מרים

מסקירה זו נראה שפעולת ההתייצבות עשויה לטמון בחובה מספר משמעויות: שמירה והגנה, דין, פיקוח התעכבות וסולידריות. על הרקע הזה ניתן להבין טוב יותר את ההתייצבות של מרים עבור משה אחיה, וממילא – גם את הסיפור המכונן את יציאת מצרים ותהליך הפיכת ישראל מעבדים לבני חורין. סיפור יציאת מצריים ולידתו של משה החל באמירת "לא", אך הוא נשען באותה המידה גם על עשיית הן. במילים אחרות, החירות מתחילה בבחירה להתייצב – כדי להגן על משפחה ורעים כפי שעשתה מרים; כדי לתת ולקבל דין וחשבון – כפי שעשה משה וכפי שעשו בני ישראל כלפיו; כדי לפקח, להתעכב וכדי להביע סולידריות גם כלפי זרים. מבלעדי זאת לא ניתן להקים חברה חופשית ומתוקנת, חברה בה ההתייצבות עבור האחר איננה סתירה של עיקרון החירות כי אם מימושו המלא; האדם והעם עשוי להישאר משועבד, גם אם לא למלך עריץ, אזי לעצמו.

דהיינו, מבלי "למרוד" בסוגר העיגול, אין ביכולתנו לבצע את פעולת ההתייצבות, המחייבת פיתוח תודעה המצויה מעבר לעיגול הגודר את הווייתנו המבודדת

הבנה זו של פעולת ההתייצבות מעניינת במיוחד לאור סיפור נוסף אודות מרים, הקשור באופן הדוק להתייצבותה עבור משה. כמו רבבות רבות במדינת ישראל וברחבי העולם בימים אלו, גם על מרים אחות משה נגזר – בנסיבות אחרות – בידוד: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב טו). מדוע העם שהיה בעיצומו של מסע חייו במדבר מצא לנכון להתעכב עבורה? עונים חכמים: "בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק". לפי רבים מהפרשנים, "אין יציבה אלא רוח הקודש". ואולי לאור האמור לעיל, ניתן לומר: אין יציבה אלא אדם.

התייצבו נא!

בצוק העיתים בו אנו נתונים, כאשר רבים מאיתנו נסגרים מחוץ למחנה, נדרשת התייצבות – במלוא מובני המילה שנסקרו לעיל: התייצבות של איש ואישה כדי להגן על אחיהם ואחיותיהם, כדי לעשות דין ולעיתים אף להוציא גנאי במקרה הצורך כלפי ההנהגה; כדי לפקח על הנעשה בסביבתנו; כדי להתעכב מעט עבור מי שנשאר מאחור, וכדי להביע סולידריות, גם עם מי שאיננו נכלל כדבר שבשגרה בקבוצת ההתייחסות הקרובה. התייצבותם של בודדים תתרגם בסופו של יום גם להתייצבות המשותפת אשר ערכה לא יסולא בפז, כפי שמראה מדרש תנחומא על פרשת ניצבים:"בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים – שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת?! וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת".

התייצבות זו, של הפרטים ושל כלל אזרחי מדינת ישראל בתקופת הקורונה תוכל לסייע לכולנו לעבור את התקופה הקשה: מבחינה נפשית, כלכלית, ודמוקרטית. אולי לא נצליח להיגאל באמצעות ההתייצבות, אך בוודאי נהפוך לאגודה אחת, שפרטיה נבדלים זה מזה אך חשים אחריות זה לזה. אגודה אותה אי אפשר לשבר בנקל.

[1] אליעזר שביד, חינוך הומניסטי-יהודי בישראל (2000), עמ' 106.

[2]  אלבר קאמי האדם המורד (תרגום: צבי ארד, 2001), עמ' 22.

[3]  שם, עמ' 254.

[4]  אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד (2000), עמ' 202.

[5]  מנחם לוברבוים, את פניך אבקש (2018), עמ' 48.

[6]  מיכאל וולצר, לאומיות ואוניברסליזם (2009), עמ' 24.

[7]  אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת (2006), עמ' 75.

פסח
תודעה
יציאת מצרים
מרד
יציאת מצרים: סיפור על תודעה והתייצבות שכנגד
עודד רון
עודד רון

יציאת מצרים מסופרת על פי רוב בראי היציאה הפיזית של בני ישראל ממצרים והפיכתם מעבדים לבני חורין. עודד רון בוחן את הסיפור מזווית נוספת ומספק לנו הצצה על המסע התודעתי המרתק שעוברים בני ישראל: מסע הכרתי מקדים לסבל בו הם מצויים, המאפשר להם בהמשך להתייצב ולהתנגד לדיכוי , למרוד ולהפוך חופשיים – לא רק בגופם אלא גם בנפשם ותודעתם

קולמוסים רבים נשתברו על תיאור לידתו של משה וסיפור יציאת מצרים, בו הופכים קבוצת עבדים לעם, כ"מופת של התנגדות למשטר דיכוי"; מרד המבטא שאיפה לחירות, לא רק של עם אלא בראש ובראשונה של נשים בודדות. כך למשל, סירובן של המיילדות העבריות לקיים את מצוות המלך להמית כל בן זכר היווה מרד במציאות הבלתי מוסרית שנכפתה עליהן. גם אמו של משה ילדה אותו בסתר והצפינה אותו למשך שלושה חודשים בניגוד לחוק. במאמר זה אבקש להציע פרשנות לסיפור יציאת מצרים המקבלת את האלמנט של המרד שבתוכו, אך אינה מסתפקת בו. ארצה לטעון כי סיפור יציאת מצרים הינו מופת של התייצבות, של בודדים ושל עם.

סיפור לידתו של משה כרוך בהתייצבותן של המיילדות אל מול פרעה, אך לא פחות מכך בהתייצבות של אחותו מרים, לאחר שהונח בתיבת גמא על שפת היאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד). סיפור לידתו של משה כמנהיג עובר דרך התייצבות מול פרעה על שפת היאור, במקום בו התייצבה אחותו על פי מצוות האל: "וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ז טו-טז). בהמשך מתייצב משה פעמים נוספות, במה שכינה אליעזר שביד "התייצבות של בן חורין אמיתי מול עבד בנפשו". [1] גם סיפור לידתו של העם מתחיל בהתייצבות. תחילה מול משה, "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה" (שמות ה כ), אחר כך ברגע הטרנספורמטיבי של קריעת ים סוף, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שמות יד יג), ולבסוף בשיא, ערב הכניסה לארץ:  "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט ט).

הבנת אופני ההתייצבות בעולם ותרגום הבנה זו לפעולה, עשויים להעמיק את הבנתנו לגבי יציאת מצרים

בשורות הבאות אנסה להתחקות אחר פעולת ההתייצבות באמצעות הפרשנויות השונות שהוצעו למילה זו במקרא ובאמצעות ההגות הפילוסופית שעסקה במושג ההתייצבות. הבנת אופני ההתייצבות בעולם ותרגום הבנה זו לפעולה, עשויים להעמיק את הבנתנו לגבי יציאת מצרים ואולי גם לספק קריאת כיוון נוכח אתגרי השעה.

מהי 'התייצבות'? עיון בפרשנות הלשונית

ראשית, אבקש להתבונן בהבחנה בין פעולת העמידה וההתייצבות. אמנם, יש פרשנים שלא הצביעו על הבדל בין הפעולות. כך למשל, בפסוק שנכתב על אהרון בעת המגפה שפקדה את ישראל "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז יג) קובע ספורנו כי אהרון "התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו". המלבי"ם, לעומת זאת, פירש במספר מקומות במקרא שהפועל להתיצב מבטא מאמץ מיוחד. כך למשל בפרשנותו על הפסוק "וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם" (שמואל א, יט כ), קובע המלבי"ם: "שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה, אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו... ".

התייצבות במובנה הרחב איננה רק פעולה הנעשית בתוך מרחב כלשהו אלא כזו הנעשית כלפי אדם (או אל). חלק מהפרשנים ייחסו לפעולת ההתייצבות שמירה והגנה. כך למשל על התגלות אלוהים לאברהם בה נכתב "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח יג) אומר בעל פירוש 'העץ יוסף': "שהתיצבות זו היא השגחה להצילו מכל נזק ופגע". משמעות נוספת לפעולת ההתייצבות היא עשיית דין. כך למשל מתאר יתרו את משה השופט את העם: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" (שמות יח יד). מובן נוסף ודומה למושג ההתייצבות הוא להוציא גנאי או לריב, כמו הפרשנות שמציע חזקוני על דתן ואבירם בפרשת קרח ש"יצאו ניצבים" (במדבר טז, כז): "יצאו נצבים לפי הפשט לשון נצבים שייך גבי ריב". פשר נוסף שניתן לפעולת ההתייצבות על ידי הפרשנים הוא פיקוח. כך למשל לפי פירוש אלשיך על מגילת רות אודות "הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים" (רות ב ה) בשדה בעז: "דרך בעלי שדות להעמיד איש נצב על הקוצרים בל יתרפו במלאכתם ולהעמידו במקום גבוה יראה את כלם לבל ישמט איש מהם...". כך גם בפרשנות רד"ק לפסוק "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים פב, א): "כבודו עמהם להשגיח יותר משאר דיינים". משמעות נוספת שיוצקים הפרשנים היא ההתייצבות כהתעכבות. ניתן למצוא זאת בפירוש העמק דבר על הפסוק המתאר את מסעו של אליעזר במצוות אדוניו אברהם למציאת זיווג הגון לבנו. על מילותיו של עבד אברהם, "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם" (בראשית כד יג), כותב בעל העמק דבר: "הנה אנכי מתעכב על עין המים". גם הפרשן חזקוני מפרש כך את הפסוק "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שמות לד ב).

מובן אחר של ההתייצבות הינו הפגנה של סולידריות כלפי אדם המצוי בצרה. כך בסיפורו של אברהם היושב בפתח האוהל ורואה "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח ב). על פי המדרש, אברהם נאנק מכאבים קשים ביום השלישי לאחר שעבר ברית מילה, והגמרא מציעה ששלושת האנשים (המלאכים) "ראוהו שיש לו צער, כאב" (בבא מציעא פו ע"ב). כך גם בפרשת ויגש, לאחר שיהודה ניגש לבקש על בנימין נכתב "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו" (בראשית מה א). לפי פירוש הרמב"ן על פסוק זה הניצבים על יוסף הינם "יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה". גם המלבי"ם יוצק את הסולידריות לפעולת ההתייצבות, כאשר הוא עוסק ברגע המרגש בו חנה חוזרת לפגוש את עלי הכהן בשילה, הפעם עם בנה שמואל לאחר שתפילותיה נענו. על דברי חנה "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'" (שמואל א, א כו) כותב המלבי"ם: "שגם אתה נצבת לי אז ועזרתני בתפלתך".

משמעותה הרעיונית של ההתייצבות

ישנו מכנה משותף בין כל המובנים של פעולת ההתייצבות שנזכרו לעיל: התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו. כדי שיוכל להתחייב כלפי הזולת, הסובייקט חייב להיות יש נבדל, בעל תודעת חירות המאפשרת לו להתחייב כלפי מישהו. מכאן שהתייצבות היא ביטוי של נבדלות. אך הנבדלות המאפשרת את ההתייצבות אין פירושה חיים המנותקים מן החברה – אדרבא, זהו ביטויי המזוקק של חיים במסגרת קהילה, של זיקה וקשר לסביבה.

התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו.

פעולת ההתייצבות היא גם מרידה. היא פותחת בפעולה של ניתוק ושלילה, דוחה את המצב הקודם, חורגת ממנו ומציבה את הסובייקט במקום חדש. יתר על כן, הסובייקט מזהה את אחריותו כלפי האחר. מכאן שהתייצבות היא גם שלילת הנרקיסיזם של הסובייקט.

בהקדמה לספרו "האדם המורד" כותב אלבר קאמי כי בשונה מניסיון האבסורד בו "הייסורים הם אישיים" תודעת המרד מפתחת אצל האדם הבנה של הוויה אנושית משותפת במסגרתה "חוליו של האיש האחד הופך להיות מגפה קולקטיבית". [2] המרד הינו פעולה הנעשית "בלי להתיימר לפתור הכל" מכוננת הלך נפשי של נכונות "לפחות להתייצב בפני הבעיות". [3] התייצבות זו היא אפוא ביטוי של חירות כלפי אחר, בין אם האחר אויב או ידיד, אדם שווה לסובייקט או כזה המצוי עמו ביחסים היררכיים. לדברי אבי שגיא, התייצבות זו מתאפשרת לאחר כברת דרך בה פוסע האדם מקיומו המבודד, לקיומו הנבדל אמנם, אך השייך לקהילה – קהילת ה"אנחנו":

"כדי להיות יצור אנוש, על האדם להפעיל באופן מתמיד את תודעתו המגלה את המרד; האדם אינו יכול להירדם על משמרתו, שכן עשוי הוא להתנתק מחברותו בקהילת ה׳אנחנו׳ ולשוב לקיומו המבודד כ׳אני׳. המרד... הוא אפוא מסע מתמיד ומתמשך...מסעו של האדם המורד הוא מסע אקזיסטנציאליסטי, שבאמצעותו נאבק האדם על ישותו, על קיומו כיצור אנושי". [4]

מנחם לוברבוים הגדיר באופן דומה את האתגר הכרוך בפעולת ההתייצבות. בהשאלה מהאר"י, הוא עמד על "עיגול" ו"יושר" בתור דימויי היסוד של "ההֱיוֹת בגוף" כאשר "העיגול גודר את קיומנו, היושר מוליכו". לשיטתו, אדם החותר להיות בן חורין צריך לפרוץ את סוגר העיגול בו הוא נתון ולפיכך "האתיקה מלמדת אותנו קשב לסוגר כמאתגר יסודי של עצם אפשרות ההתייצבות". [5] דהיינו, מבלי "למרוד" בסוגר העיגול, אין ביכולתנו לבצע את פעולת ההתייצבות, המחייבת פיתוח תודעה המצויה מעבר לעיגול הגודר את הווייתנו המבודדת.

אם נחיל הבנה זו על סיפורם של בני ישראל במצרים, נגלה כי גם הם עברו תהליך של שינוי עמוק, או במילותיו של שגיא "מסע אקזיסטנציאליסטי" של מרד, של יציאה מגדר העיגול, אל עבר החירות. כפי שציין מיכאל וולצר, "תחילתו במודעות המוסרית של בני ישראל לדיכוי – 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם' – השעבוד היה סיבת זעקתם, וזה מרמז שכבר הבינו מהי חירות או כיצד עליה להיראות". [6] התודעה של בני ישראל כפי שמשתקפת בפסוק אותו ציטט וולצר איננה של סבל אישי, אלא זעקה המשותפת מצביעה על הבנה של הוויה אנושית משותפת ושל סבל משותף – שהובילו להתייצבות משותפת בהמשך הדרך. ראשיתה של תודעה זו בתחושת הניכור שכוננה בקרבם הווית חיי העבדות, מונח מפתח בהגותו של קאמי. בלשונו של שגיא "האדם מגלה את עובדת היותו זר לעולם הכולאו ומשעבדו... מוצא עצמו נתון בקרע בלתי ניתן לאיחוי עם המציאות", [7]  ומאוחר יותר חותר לחירות, שאינה אלא צידו השני של המטבע.

התיצבותה של מרים

מסקירה זו נראה שפעולת ההתייצבות עשויה לטמון בחובה מספר משמעויות: שמירה והגנה, דין, פיקוח התעכבות וסולידריות. על הרקע הזה ניתן להבין טוב יותר את ההתייצבות של מרים עבור משה אחיה, וממילא – גם את הסיפור המכונן את יציאת מצרים ותהליך הפיכת ישראל מעבדים לבני חורין. סיפור יציאת מצריים ולידתו של משה החל באמירת "לא", אך הוא נשען באותה המידה גם על עשיית הן. במילים אחרות, החירות מתחילה בבחירה להתייצב – כדי להגן על משפחה ורעים כפי שעשתה מרים; כדי לתת ולקבל דין וחשבון – כפי שעשה משה וכפי שעשו בני ישראל כלפיו; כדי לפקח, להתעכב וכדי להביע סולידריות גם כלפי זרים. מבלעדי זאת לא ניתן להקים חברה חופשית ומתוקנת, חברה בה ההתייצבות עבור האחר איננה סתירה של עיקרון החירות כי אם מימושו המלא; האדם והעם עשוי להישאר משועבד, גם אם לא למלך עריץ, אזי לעצמו.

דהיינו, מבלי "למרוד" בסוגר העיגול, אין ביכולתנו לבצע את פעולת ההתייצבות, המחייבת פיתוח תודעה המצויה מעבר לעיגול הגודר את הווייתנו המבודדת

הבנה זו של פעולת ההתייצבות מעניינת במיוחד לאור סיפור נוסף אודות מרים, הקשור באופן הדוק להתייצבותה עבור משה. כמו רבבות רבות במדינת ישראל וברחבי העולם בימים אלו, גם על מרים אחות משה נגזר – בנסיבות אחרות – בידוד: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב טו). מדוע העם שהיה בעיצומו של מסע חייו במדבר מצא לנכון להתעכב עבורה? עונים חכמים: "בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק". לפי רבים מהפרשנים, "אין יציבה אלא רוח הקודש". ואולי לאור האמור לעיל, ניתן לומר: אין יציבה אלא אדם.

התייצבו נא!

בצוק העיתים בו אנו נתונים, כאשר רבים מאיתנו נסגרים מחוץ למחנה, נדרשת התייצבות – במלוא מובני המילה שנסקרו לעיל: התייצבות של איש ואישה כדי להגן על אחיהם ואחיותיהם, כדי לעשות דין ולעיתים אף להוציא גנאי במקרה הצורך כלפי ההנהגה; כדי לפקח על הנעשה בסביבתנו; כדי להתעכב מעט עבור מי שנשאר מאחור, וכדי להביע סולידריות, גם עם מי שאיננו נכלל כדבר שבשגרה בקבוצת ההתייחסות הקרובה. התייצבותם של בודדים תתרגם בסופו של יום גם להתייצבות המשותפת אשר ערכה לא יסולא בפז, כפי שמראה מדרש תנחומא על פרשת ניצבים:"בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים – שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת?! וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת".

התייצבות זו, של הפרטים ושל כלל אזרחי מדינת ישראל בתקופת הקורונה תוכל לסייע לכולנו לעבור את התקופה הקשה: מבחינה נפשית, כלכלית, ודמוקרטית. אולי לא נצליח להיגאל באמצעות ההתייצבות, אך בוודאי נהפוך לאגודה אחת, שפרטיה נבדלים זה מזה אך חשים אחריות זה לזה. אגודה אותה אי אפשר לשבר בנקל.

[1] אליעזר שביד, חינוך הומניסטי-יהודי בישראל (2000), עמ' 106.

[2]  אלבר קאמי האדם המורד (תרגום: צבי ארד, 2001), עמ' 22.

[3]  שם, עמ' 254.

[4]  אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד (2000), עמ' 202.

[5]  מנחם לוברבוים, את פניך אבקש (2018), עמ' 48.

[6]  מיכאל וולצר, לאומיות ואוניברסליזם (2009), עמ' 24.

[7]  אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת (2006), עמ' 75.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות