נורית יעקבס-ינון
נורית יעקבס-ינון, במאית ומפיקת סרטים בעלת ׳סרטי אלומה׳, אמנית אקטביסטית וכותבת אורחת בבלוג מכון שלום הרטמן.
מסורבות גט
גירושין
רבנות
פמיניזם
בית דין
דניאל שפרבר
אמילי בילסקי
נורית יעקבס-נון
דיינים מפוקסלים: דימוי נולד
נורית יעקבס-ינון
ח' תמוז תשע"ח

 בכ"א בסיוון השנה התכנס בית הדין הפרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, ושחרר אחרי כמעט עשרים שנות עגינות את צביה גורודצקי, שבעלה מעדיף לשבת בכלא ובלבד שלא לשחררה בגט. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה – ושפרבר, יחד עם שני דיינים נוספים, בחרו 'להיות איש' ולהתיר אישה מכלאה בעזרת מפתח ההלכה שבידיהם, אותה הלכה שבעזרתה נעל אותה בעלה.

הדיינים שהצטרפו לבית הדין של שפרבר בחרו שלא לחשוף את שמם ואת זהותם ותמונתם מפוקסלת. אי-אפשר לדון אותם על כך; בעולם הרשע שבו במשך כמעט עשרים שנה לא נמצא אף הרכב של בית דין כלשהו, בירושלים או בחיפה, בראשות הרב הראשי או רבנים אחרים, שידון במקרה עד למציאת פתרונו; שלא נמצאה הדרך (או רצון, או שאריות של לב) להתיר את צביה מבעלה האלים – חוששים רבנים ללכת בגלוי בדרך ההיתר, שמא תתפרש כחולשה ותביא עליהם ביקורת.

     'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה – ושפרבר, יחד עם שני דיינים נוספים, בחרו 'להיות איש' ולהתיר אישה מכלאה בעזרת מפתח ההלכה שבידיהם.

אני מודה שהבחירה שלהם שלא להזדהות ציערה אותי, באופן אישי, אף שאני מבינה ומכבדת אותה, ובכל מקרה מעריכה אותם על נכונותם לקחת חלק במהלך ולשנות את המציאות. שני הדיינים הללו, שתמיד הערכתי אותם ועכשיו עוד יותר, עולים בעיניי עשרת מונים על כל אותם 'יראי שמים' ערלי לב. במובן מסוים, התגייסותם שלא על מנת לקבל קרדיט, אלא לשם שמים בלבד, היא מעשה של קידוש השם. אך בבחירה שלא להיחשף הם למעשה מותירים את הכוח בידי בתי הדין הנוטים לחומרה ולקיפאון.

כאמנית וידיאו ובמאית סרטים, אני רואה בתמונה הזו, שבה נראה בית הדין בגבו – רק הרב שפרבר גלוי ושני הדיינים שלצדדיו מפוקסלים – תמונה שלוכדת רגע חדש בהיסטוריה המתפתחת לנגד עינינו. נולד לפנינו דימוי חדש; דימוי במובן של אייקון, צורה, תבנית, ויזואליה. משני צדי השולחן – השחקנים הראשיים: אישה בלבן, ככלה ביום שבו נגזלה חירותה; גבר בשחור, הבגד הייצוגי של בעל הסמכות; לפניו דפים וספרים המייצגים את כלי עבודתו, לפניה אין שום דבר מלבד ידיה האוחזות זו בזו בכוח, במאבק נחוש. ישיבתה זקופה, פניה למודות סבל, עיניה נתלות בגבר שמולה בציפייה; היא אישה שזקוקה לגבר כדי לצאת לחופשי. לצדה אישה נוספת, צעירה יותר, הנלחמת איתה ולמענה. לאישה הצעירה יש גם דפים וספרים – כלי העבודה הגבריים פתוחים לפניה, והיא מרוכזת בהם. שתי נשים אמיצות המישירות מבט למציאות, אך לכודות בתפקיד המסורתי של נשים המתחננות על נפשן ונאבקות על חירותן.

לצדן ומאחוריהן שורת נשים שקטה, תומכת, עוטפת, דוחפת.

ממול יושבים שלושה גברים המחזיקים במפתחות היציאה. גם אם הם אינם מוכרים על ידי המדינה, ואולי אף הולכים כנגדה באומץ רב – כמי שמייצגים את הגברים היהודים, רק בידיהם נמצאים הכוח והסמכות לחרוץ גורלות. ודווקא הם, היושבים משני צדדיו של הרב שפרבר, מפוקסלים.

 אני מודה שהבחירה שלהם שלא להזדהות ציערה אותי, באופן אישי, אף שאני מבינה ומכבדת אותה, ובכל מקרה מעריכה אותם על נכונותם לקחת חלק במהלך ולשנות את המציאות.

מעבר לעניין הפרסונלי, הערכי, הפוליטי, יש פה דימוי חדש ההופך את היוצרות. עד כה, בתקשורת ההמונים, פקסול הפנים נשמר לאנשי כוחות הביטחון החשאיים (דבר שהולך ומשתנה ושמור בעיקר לכוחות השטח ופחות לעומדים בראש), לקטינים ובעיקר לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

ה'חלשים׳ תמיד מסתתרים. גם בדימוי וגם במציאות. והדימוי מחזק את המציאות. מאז א׳ האמיצה מבית הנשיא ועד לקמפיין#me-too , התפיסה השתנתה. לא הנפגעות צריכות להסתתר אלא הפוגעים. 

ה'יציאה מהארון' כבר אינה רק מושג להט"בי אלא רחב יותר. האומץ להישיר מבט ולצאת מהפיקסלים הוא תוצאה של מהלך רגשי, טיפולי, ציבורי ופוליטי המשנה את ההבנה של מי אמור להתבייש ומי צריך לשלם את המחיר – לא הקורבן אלא התוקף; לא החלש אלא החזק.

על עטיפת הספר 'ממזרים: סימון ומחיקה' שערכתי יחד עם אמילי בילסקי, יש דימוי מרכזי הלקוח ממיצב הווידיאו-ארט שהוצג בתערוכה בנושא - שיער אשה אמיתית שצולמה מאחור. כמי שביקשה להביא את סיפורם של הממזרים החיים בינינו בסתר, בשל אות הקין שהוטבע על מצחם בלידתם, התלבטתי בשאלה, כיצד אוכל להביא את סיפורם ולהגן עליהם מצד אחד, אך לא לקחת חלק במעשה הסימון והמחיקה המתמשכים שלהם, מצד אחר. הפתרון האמנותי שלי היה לספר את הסיפור התיעודי בשילוב אנימציה, לצלם את האישה בזווית שבה נראה שערה האמיתי, ולהביא מסמכים מקוריים תוך הסתרת הפרטים המזהים.

שני הדיינים הללו, שתמיד הערכתי אותם ועכשיו עוד יותר, עולים בעיניי עשרת מונים על כל אותם 'יראי שמים' ערלי לב. במובן מסוים, התגייסותם שלא על מנת לקבל קרדיט, אלא לשם שמים בלבד, היא מעשה של קידוש השם.

ועכשיו, דימוי חדש נולד: דווקא הדיינים – הדיינים כמושג – הם אלה המפוקסלים. שוב, איני שופטת אותם על בחירתם, אני מעריכה את התגייסותם ואת אומץ לבם, אך כאן הם מייצגים את בעלי הכוח והסמכות – גברים דתיים שרק הם יכולים להיות מוסמכים לדיינות.

בחלק הראשון של המסע האומנותי-אקטיביסטי שלי 'מי בפנים ומי בחוץ' עסקתי בגיור. במיצב הווידאו-ארט 'מעשה באשה וחלוק' ביקשתי להציף את נושא טבילת הנשים המתגיירות למול עיניהם של שלושה דיינים, כשלגופן חלוק בלבד. 'זאת ההלכה ואין מה לעשות' נאמר לי. רק גברים יכולים לשמש כבית דין ואישה אינה כשרה לעדות ולכן אינה יכולה להיות שליחה של בית הדין במעמד הטבילה, לא כל שכן דיינית. כל הנושאים הללו מעוררים שאלות לא רק על מעמדה של האשה הטובלת, הנזקקת לחסדי הדיינים, אלא גם על אותן נשים הנעדרות מהתמונה – הנשים שאינן משתתפות בבית הדין, שאינן כשרות לעדות ולדיינות, הנשים שלכתחילה אינן יכולות להגיע לעמדות הכוח הקובעות מי בפנים ומי בחוץ.

בקטלוג הנלווה לתערוכה כתבתי: 'אני האשה הפסולה לעדות [...] מעשה האמנות הוא מעשה העדות היחיד המותר לי, מחוץ ולא מבית'.

בחזית התמונה שלפנינו נראית הצלמת אביגיל שפרבר אוחזת במצלמת הווידאו המתעדת את המתרחש בבית הדין, וכל אלו משתקפים במצלמת הסטילס שבידי. שתינו משלימות את משולש האנשים המצטופפים בחדר הקטן ועמוס הספרים: הנשים הפונות בבקשת סעד ואלו התומכות בהן; הגברים בעלי הסמכות שבכוחם להכריע את הדין; ואנחנו, שתי נשים שנמצאות שם בעמדה של 'זבוב על הקיר' אך בעצם מעשה התיעוד, הצילום והפצתו, אנו הופכות את הרגע הממשי לדימוי – בפעולה שגם היא יוצרת מציאות.    

ה'יציאה מהארון' כבר אינה רק מושג להט"בי אלא רחב יותר. האומץ להישיר מבט ולצאת מהפיקסלים הוא תוצאה של מהלך רגשי, טיפולי, ציבורי ופוליטי המשנה את ההבנה של מי אמור להתבייש ומי צריך לשלם את המחיר – לא הקורבן אלא התוקף; לא החלש אלא החזק. 

בחודשים האחרונים עו"ד ניצן כספי שילוני מ'מרכז צדק לנשים', דחפה באופן בלתי נלאה להקמת בית דין פרטי שישחרר את צביה. רגעי התקווה והייאוש התחרו אלו באלו. רגע ההודעה הדרמטי 'זה קורה' היה מכונן אבל לא צפיתי עד כמה אתרגש בזמן אמת. האושר של צביה כשחירותה הושבה לה, ולו נפשית, היה סוחף ומטלטל.

ניצן מתקנת עולמות בעשר אצבעות; מרחיבה את הסדקים שמהם ייכנס עוד אור. הרב שפרבר, צדיק בסדום, מעמיד את כל יושרתו, בקיאותו ולבו הרחב בצד הנכון, הצד של 'הגר, היתום והאלמנה' שאליהם כיוונה התורה; לבם של הדיינים שהצטרפו אליו ואלה ששחררו את מזל אטיאס וג', נמצא במקום הנכון גם הוא, ועוד יגיע היום שבו לא יצטרכו לטשטש את תמונתם.

**

בזמן כתיבת שורות אלה הגיעה ההודעה המשמחת על ביטול נישואיה של ג' לסרבן הגט עודד גז, ונדמה כי כולנו חשים את התזוזה הטקטונית הדרמטית שמתחוללת באדמה שלרגלי בית הדין.

ימים יגידו אם החודש הזה – חודש שבו שוחררו שלוש נשים דתיות מנישואיהן בדרכים שונות (מזל אטיאס באמצעות שיימינג ומאסר שיזם בית הדין והביא את בעלה לתת לה גט; צביה גורודצקי בדרך של ביטול הנישואין על ידי בית דין פרטי; וג' במהלך דומה של בית הדין הממלכתי בחיפה) - ייזכר כחודש של שינוי לטובה והתעוררות מהתרדמה והפסיביות של הדיינים, בזכות הלחץ הבלתי פוסק מהשטח, בעיקר של נשים.

במקרה של ג', פסק הדין נשאר חסוי ושמות הדיינים ידועים; אצל גורודצקי, פסק הדין פורסם והדיינים מפוקסלים – לא ברור עדיין מה המניעים להסתרה זו או אחרת (חשש ממחיר אישי, מביקורת ציבורית או מביטול הפסק), אבל נדמה כי כך או כך, בשני המקרים החששות המלווים את הפסיקות משקפים את התובנה החשובה של הפוסקים עצמם, שמדובר במהפכה גדולה.

הם המעטים ההולכים לפני המחנה, הם אלה שעלולים לשלם על אומץ לבם ויושרתם מחיר כבד. הם מבינים זאת, ובכל זאת פועלים לפי צו לבם.

 

(ובשולי הדברים: בטקס מרגש הוסמכו במדרשת לינדנבאום בתחילת אותו חודש (ב' בסיוון), זו הפעם השלישית, שתי נשים לרבנות. נשים שהצטרפו לקבוצה הולכת וגדלה של נשות הלכה התופסות את מקומן הראוי בבית המדרש ששעריו נפתחו בעשורים האחרונים לנשים. האולם היה מלא מפה לפה בתלמידות חכמים ותיקות וכאלה שבדרך. רבנים מובילים ונשות הלכה נשאו נאומים נרגשים. בסיום הטקס, כשהקהל החל להתפזר, חיפשו במשך דקות ארוכות עשירי למניין...).

מסורבות גט
גירושין
רבנות
פמיניזם
בית דין
דניאל שפרבר
אמילי בילסקי
נורית יעקבס-נון
דיינים מפוקסלים: דימוי נולד
21/6/2018
ח' תמוז תשע"ח
נורית יעקבס-ינון
נורית יעקבס-ינון

 בכ"א בסיוון השנה התכנס בית הדין הפרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, ושחרר אחרי כמעט עשרים שנות עגינות את צביה גורודצקי, שבעלה מעדיף לשבת בכלא ובלבד שלא לשחררה בגט. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה – ושפרבר, יחד עם שני דיינים נוספים, בחרו 'להיות איש' ולהתיר אישה מכלאה בעזרת מפתח ההלכה שבידיהם, אותה הלכה שבעזרתה נעל אותה בעלה.

הדיינים שהצטרפו לבית הדין של שפרבר בחרו שלא לחשוף את שמם ואת זהותם ותמונתם מפוקסלת. אי-אפשר לדון אותם על כך; בעולם הרשע שבו במשך כמעט עשרים שנה לא נמצא אף הרכב של בית דין כלשהו, בירושלים או בחיפה, בראשות הרב הראשי או רבנים אחרים, שידון במקרה עד למציאת פתרונו; שלא נמצאה הדרך (או רצון, או שאריות של לב) להתיר את צביה מבעלה האלים – חוששים רבנים ללכת בגלוי בדרך ההיתר, שמא תתפרש כחולשה ותביא עליהם ביקורת.

     'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה – ושפרבר, יחד עם שני דיינים נוספים, בחרו 'להיות איש' ולהתיר אישה מכלאה בעזרת מפתח ההלכה שבידיהם.

אני מודה שהבחירה שלהם שלא להזדהות ציערה אותי, באופן אישי, אף שאני מבינה ומכבדת אותה, ובכל מקרה מעריכה אותם על נכונותם לקחת חלק במהלך ולשנות את המציאות. שני הדיינים הללו, שתמיד הערכתי אותם ועכשיו עוד יותר, עולים בעיניי עשרת מונים על כל אותם 'יראי שמים' ערלי לב. במובן מסוים, התגייסותם שלא על מנת לקבל קרדיט, אלא לשם שמים בלבד, היא מעשה של קידוש השם. אך בבחירה שלא להיחשף הם למעשה מותירים את הכוח בידי בתי הדין הנוטים לחומרה ולקיפאון.

כאמנית וידיאו ובמאית סרטים, אני רואה בתמונה הזו, שבה נראה בית הדין בגבו – רק הרב שפרבר גלוי ושני הדיינים שלצדדיו מפוקסלים – תמונה שלוכדת רגע חדש בהיסטוריה המתפתחת לנגד עינינו. נולד לפנינו דימוי חדש; דימוי במובן של אייקון, צורה, תבנית, ויזואליה. משני צדי השולחן – השחקנים הראשיים: אישה בלבן, ככלה ביום שבו נגזלה חירותה; גבר בשחור, הבגד הייצוגי של בעל הסמכות; לפניו דפים וספרים המייצגים את כלי עבודתו, לפניה אין שום דבר מלבד ידיה האוחזות זו בזו בכוח, במאבק נחוש. ישיבתה זקופה, פניה למודות סבל, עיניה נתלות בגבר שמולה בציפייה; היא אישה שזקוקה לגבר כדי לצאת לחופשי. לצדה אישה נוספת, צעירה יותר, הנלחמת איתה ולמענה. לאישה הצעירה יש גם דפים וספרים – כלי העבודה הגבריים פתוחים לפניה, והיא מרוכזת בהם. שתי נשים אמיצות המישירות מבט למציאות, אך לכודות בתפקיד המסורתי של נשים המתחננות על נפשן ונאבקות על חירותן.

לצדן ומאחוריהן שורת נשים שקטה, תומכת, עוטפת, דוחפת.

ממול יושבים שלושה גברים המחזיקים במפתחות היציאה. גם אם הם אינם מוכרים על ידי המדינה, ואולי אף הולכים כנגדה באומץ רב – כמי שמייצגים את הגברים היהודים, רק בידיהם נמצאים הכוח והסמכות לחרוץ גורלות. ודווקא הם, היושבים משני צדדיו של הרב שפרבר, מפוקסלים.

 אני מודה שהבחירה שלהם שלא להזדהות ציערה אותי, באופן אישי, אף שאני מבינה ומכבדת אותה, ובכל מקרה מעריכה אותם על נכונותם לקחת חלק במהלך ולשנות את המציאות.

מעבר לעניין הפרסונלי, הערכי, הפוליטי, יש פה דימוי חדש ההופך את היוצרות. עד כה, בתקשורת ההמונים, פקסול הפנים נשמר לאנשי כוחות הביטחון החשאיים (דבר שהולך ומשתנה ושמור בעיקר לכוחות השטח ופחות לעומדים בראש), לקטינים ובעיקר לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

ה'חלשים׳ תמיד מסתתרים. גם בדימוי וגם במציאות. והדימוי מחזק את המציאות. מאז א׳ האמיצה מבית הנשיא ועד לקמפיין#me-too , התפיסה השתנתה. לא הנפגעות צריכות להסתתר אלא הפוגעים. 

ה'יציאה מהארון' כבר אינה רק מושג להט"בי אלא רחב יותר. האומץ להישיר מבט ולצאת מהפיקסלים הוא תוצאה של מהלך רגשי, טיפולי, ציבורי ופוליטי המשנה את ההבנה של מי אמור להתבייש ומי צריך לשלם את המחיר – לא הקורבן אלא התוקף; לא החלש אלא החזק.

על עטיפת הספר 'ממזרים: סימון ומחיקה' שערכתי יחד עם אמילי בילסקי, יש דימוי מרכזי הלקוח ממיצב הווידיאו-ארט שהוצג בתערוכה בנושא - שיער אשה אמיתית שצולמה מאחור. כמי שביקשה להביא את סיפורם של הממזרים החיים בינינו בסתר, בשל אות הקין שהוטבע על מצחם בלידתם, התלבטתי בשאלה, כיצד אוכל להביא את סיפורם ולהגן עליהם מצד אחד, אך לא לקחת חלק במעשה הסימון והמחיקה המתמשכים שלהם, מצד אחר. הפתרון האמנותי שלי היה לספר את הסיפור התיעודי בשילוב אנימציה, לצלם את האישה בזווית שבה נראה שערה האמיתי, ולהביא מסמכים מקוריים תוך הסתרת הפרטים המזהים.

שני הדיינים הללו, שתמיד הערכתי אותם ועכשיו עוד יותר, עולים בעיניי עשרת מונים על כל אותם 'יראי שמים' ערלי לב. במובן מסוים, התגייסותם שלא על מנת לקבל קרדיט, אלא לשם שמים בלבד, היא מעשה של קידוש השם.

ועכשיו, דימוי חדש נולד: דווקא הדיינים – הדיינים כמושג – הם אלה המפוקסלים. שוב, איני שופטת אותם על בחירתם, אני מעריכה את התגייסותם ואת אומץ לבם, אך כאן הם מייצגים את בעלי הכוח והסמכות – גברים דתיים שרק הם יכולים להיות מוסמכים לדיינות.

בחלק הראשון של המסע האומנותי-אקטיביסטי שלי 'מי בפנים ומי בחוץ' עסקתי בגיור. במיצב הווידאו-ארט 'מעשה באשה וחלוק' ביקשתי להציף את נושא טבילת הנשים המתגיירות למול עיניהם של שלושה דיינים, כשלגופן חלוק בלבד. 'זאת ההלכה ואין מה לעשות' נאמר לי. רק גברים יכולים לשמש כבית דין ואישה אינה כשרה לעדות ולכן אינה יכולה להיות שליחה של בית הדין במעמד הטבילה, לא כל שכן דיינית. כל הנושאים הללו מעוררים שאלות לא רק על מעמדה של האשה הטובלת, הנזקקת לחסדי הדיינים, אלא גם על אותן נשים הנעדרות מהתמונה – הנשים שאינן משתתפות בבית הדין, שאינן כשרות לעדות ולדיינות, הנשים שלכתחילה אינן יכולות להגיע לעמדות הכוח הקובעות מי בפנים ומי בחוץ.

בקטלוג הנלווה לתערוכה כתבתי: 'אני האשה הפסולה לעדות [...] מעשה האמנות הוא מעשה העדות היחיד המותר לי, מחוץ ולא מבית'.

בחזית התמונה שלפנינו נראית הצלמת אביגיל שפרבר אוחזת במצלמת הווידאו המתעדת את המתרחש בבית הדין, וכל אלו משתקפים במצלמת הסטילס שבידי. שתינו משלימות את משולש האנשים המצטופפים בחדר הקטן ועמוס הספרים: הנשים הפונות בבקשת סעד ואלו התומכות בהן; הגברים בעלי הסמכות שבכוחם להכריע את הדין; ואנחנו, שתי נשים שנמצאות שם בעמדה של 'זבוב על הקיר' אך בעצם מעשה התיעוד, הצילום והפצתו, אנו הופכות את הרגע הממשי לדימוי – בפעולה שגם היא יוצרת מציאות.    

ה'יציאה מהארון' כבר אינה רק מושג להט"בי אלא רחב יותר. האומץ להישיר מבט ולצאת מהפיקסלים הוא תוצאה של מהלך רגשי, טיפולי, ציבורי ופוליטי המשנה את ההבנה של מי אמור להתבייש ומי צריך לשלם את המחיר – לא הקורבן אלא התוקף; לא החלש אלא החזק. 

בחודשים האחרונים עו"ד ניצן כספי שילוני מ'מרכז צדק לנשים', דחפה באופן בלתי נלאה להקמת בית דין פרטי שישחרר את צביה. רגעי התקווה והייאוש התחרו אלו באלו. רגע ההודעה הדרמטי 'זה קורה' היה מכונן אבל לא צפיתי עד כמה אתרגש בזמן אמת. האושר של צביה כשחירותה הושבה לה, ולו נפשית, היה סוחף ומטלטל.

ניצן מתקנת עולמות בעשר אצבעות; מרחיבה את הסדקים שמהם ייכנס עוד אור. הרב שפרבר, צדיק בסדום, מעמיד את כל יושרתו, בקיאותו ולבו הרחב בצד הנכון, הצד של 'הגר, היתום והאלמנה' שאליהם כיוונה התורה; לבם של הדיינים שהצטרפו אליו ואלה ששחררו את מזל אטיאס וג', נמצא במקום הנכון גם הוא, ועוד יגיע היום שבו לא יצטרכו לטשטש את תמונתם.

**

בזמן כתיבת שורות אלה הגיעה ההודעה המשמחת על ביטול נישואיה של ג' לסרבן הגט עודד גז, ונדמה כי כולנו חשים את התזוזה הטקטונית הדרמטית שמתחוללת באדמה שלרגלי בית הדין.

ימים יגידו אם החודש הזה – חודש שבו שוחררו שלוש נשים דתיות מנישואיהן בדרכים שונות (מזל אטיאס באמצעות שיימינג ומאסר שיזם בית הדין והביא את בעלה לתת לה גט; צביה גורודצקי בדרך של ביטול הנישואין על ידי בית דין פרטי; וג' במהלך דומה של בית הדין הממלכתי בחיפה) - ייזכר כחודש של שינוי לטובה והתעוררות מהתרדמה והפסיביות של הדיינים, בזכות הלחץ הבלתי פוסק מהשטח, בעיקר של נשים.

במקרה של ג', פסק הדין נשאר חסוי ושמות הדיינים ידועים; אצל גורודצקי, פסק הדין פורסם והדיינים מפוקסלים – לא ברור עדיין מה המניעים להסתרה זו או אחרת (חשש ממחיר אישי, מביקורת ציבורית או מביטול הפסק), אבל נדמה כי כך או כך, בשני המקרים החששות המלווים את הפסיקות משקפים את התובנה החשובה של הפוסקים עצמם, שמדובר במהפכה גדולה.

הם המעטים ההולכים לפני המחנה, הם אלה שעלולים לשלם על אומץ לבם ויושרתם מחיר כבד. הם מבינים זאת, ובכל זאת פועלים לפי צו לבם.

 

(ובשולי הדברים: בטקס מרגש הוסמכו במדרשת לינדנבאום בתחילת אותו חודש (ב' בסיוון), זו הפעם השלישית, שתי נשים לרבנות. נשים שהצטרפו לקבוצה הולכת וגדלה של נשות הלכה התופסות את מקומן הראוי בבית המדרש ששעריו נפתחו בעשורים האחרונים לנשים. האולם היה מלא מפה לפה בתלמידות חכמים ותיקות וכאלה שבדרך. רבנים מובילים ונשות הלכה נשאו נאומים נרגשים. בסיום הטקס, כשהקהל החל להתפזר, חיפשו במשך דקות ארוכות עשירי למניין...).

מסורבות גט
גירושין
רבנות
פמיניזם
בית דין
דניאל שפרבר
אמילי בילסקי
נורית יעקבס-נון
דיינים מפוקסלים: דימוי נולד
נורית יעקבס-ינון
נורית יעקבס-ינון

 בכ"א בסיוון השנה התכנס בית הדין הפרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, ושחרר אחרי כמעט עשרים שנות עגינות את צביה גורודצקי, שבעלה מעדיף לשבת בכלא ובלבד שלא לשחררה בגט. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה – ושפרבר, יחד עם שני דיינים נוספים, בחרו 'להיות איש' ולהתיר אישה מכלאה בעזרת מפתח ההלכה שבידיהם, אותה הלכה שבעזרתה נעל אותה בעלה.

הדיינים שהצטרפו לבית הדין של שפרבר בחרו שלא לחשוף את שמם ואת זהותם ותמונתם מפוקסלת. אי-אפשר לדון אותם על כך; בעולם הרשע שבו במשך כמעט עשרים שנה לא נמצא אף הרכב של בית דין כלשהו, בירושלים או בחיפה, בראשות הרב הראשי או רבנים אחרים, שידון במקרה עד למציאת פתרונו; שלא נמצאה הדרך (או רצון, או שאריות של לב) להתיר את צביה מבעלה האלים – חוששים רבנים ללכת בגלוי בדרך ההיתר, שמא תתפרש כחולשה ותביא עליהם ביקורת.

     'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה – ושפרבר, יחד עם שני דיינים נוספים, בחרו 'להיות איש' ולהתיר אישה מכלאה בעזרת מפתח ההלכה שבידיהם.

אני מודה שהבחירה שלהם שלא להזדהות ציערה אותי, באופן אישי, אף שאני מבינה ומכבדת אותה, ובכל מקרה מעריכה אותם על נכונותם לקחת חלק במהלך ולשנות את המציאות. שני הדיינים הללו, שתמיד הערכתי אותם ועכשיו עוד יותר, עולים בעיניי עשרת מונים על כל אותם 'יראי שמים' ערלי לב. במובן מסוים, התגייסותם שלא על מנת לקבל קרדיט, אלא לשם שמים בלבד, היא מעשה של קידוש השם. אך בבחירה שלא להיחשף הם למעשה מותירים את הכוח בידי בתי הדין הנוטים לחומרה ולקיפאון.

כאמנית וידיאו ובמאית סרטים, אני רואה בתמונה הזו, שבה נראה בית הדין בגבו – רק הרב שפרבר גלוי ושני הדיינים שלצדדיו מפוקסלים – תמונה שלוכדת רגע חדש בהיסטוריה המתפתחת לנגד עינינו. נולד לפנינו דימוי חדש; דימוי במובן של אייקון, צורה, תבנית, ויזואליה. משני צדי השולחן – השחקנים הראשיים: אישה בלבן, ככלה ביום שבו נגזלה חירותה; גבר בשחור, הבגד הייצוגי של בעל הסמכות; לפניו דפים וספרים המייצגים את כלי עבודתו, לפניה אין שום דבר מלבד ידיה האוחזות זו בזו בכוח, במאבק נחוש. ישיבתה זקופה, פניה למודות סבל, עיניה נתלות בגבר שמולה בציפייה; היא אישה שזקוקה לגבר כדי לצאת לחופשי. לצדה אישה נוספת, צעירה יותר, הנלחמת איתה ולמענה. לאישה הצעירה יש גם דפים וספרים – כלי העבודה הגבריים פתוחים לפניה, והיא מרוכזת בהם. שתי נשים אמיצות המישירות מבט למציאות, אך לכודות בתפקיד המסורתי של נשים המתחננות על נפשן ונאבקות על חירותן.

לצדן ומאחוריהן שורת נשים שקטה, תומכת, עוטפת, דוחפת.

ממול יושבים שלושה גברים המחזיקים במפתחות היציאה. גם אם הם אינם מוכרים על ידי המדינה, ואולי אף הולכים כנגדה באומץ רב – כמי שמייצגים את הגברים היהודים, רק בידיהם נמצאים הכוח והסמכות לחרוץ גורלות. ודווקא הם, היושבים משני צדדיו של הרב שפרבר, מפוקסלים.

 אני מודה שהבחירה שלהם שלא להזדהות ציערה אותי, באופן אישי, אף שאני מבינה ומכבדת אותה, ובכל מקרה מעריכה אותם על נכונותם לקחת חלק במהלך ולשנות את המציאות.

מעבר לעניין הפרסונלי, הערכי, הפוליטי, יש פה דימוי חדש ההופך את היוצרות. עד כה, בתקשורת ההמונים, פקסול הפנים נשמר לאנשי כוחות הביטחון החשאיים (דבר שהולך ומשתנה ושמור בעיקר לכוחות השטח ופחות לעומדים בראש), לקטינים ובעיקר לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

ה'חלשים׳ תמיד מסתתרים. גם בדימוי וגם במציאות. והדימוי מחזק את המציאות. מאז א׳ האמיצה מבית הנשיא ועד לקמפיין#me-too , התפיסה השתנתה. לא הנפגעות צריכות להסתתר אלא הפוגעים. 

ה'יציאה מהארון' כבר אינה רק מושג להט"בי אלא רחב יותר. האומץ להישיר מבט ולצאת מהפיקסלים הוא תוצאה של מהלך רגשי, טיפולי, ציבורי ופוליטי המשנה את ההבנה של מי אמור להתבייש ומי צריך לשלם את המחיר – לא הקורבן אלא התוקף; לא החלש אלא החזק.

על עטיפת הספר 'ממזרים: סימון ומחיקה' שערכתי יחד עם אמילי בילסקי, יש דימוי מרכזי הלקוח ממיצב הווידיאו-ארט שהוצג בתערוכה בנושא - שיער אשה אמיתית שצולמה מאחור. כמי שביקשה להביא את סיפורם של הממזרים החיים בינינו בסתר, בשל אות הקין שהוטבע על מצחם בלידתם, התלבטתי בשאלה, כיצד אוכל להביא את סיפורם ולהגן עליהם מצד אחד, אך לא לקחת חלק במעשה הסימון והמחיקה המתמשכים שלהם, מצד אחר. הפתרון האמנותי שלי היה לספר את הסיפור התיעודי בשילוב אנימציה, לצלם את האישה בזווית שבה נראה שערה האמיתי, ולהביא מסמכים מקוריים תוך הסתרת הפרטים המזהים.

שני הדיינים הללו, שתמיד הערכתי אותם ועכשיו עוד יותר, עולים בעיניי עשרת מונים על כל אותם 'יראי שמים' ערלי לב. במובן מסוים, התגייסותם שלא על מנת לקבל קרדיט, אלא לשם שמים בלבד, היא מעשה של קידוש השם.

ועכשיו, דימוי חדש נולד: דווקא הדיינים – הדיינים כמושג – הם אלה המפוקסלים. שוב, איני שופטת אותם על בחירתם, אני מעריכה את התגייסותם ואת אומץ לבם, אך כאן הם מייצגים את בעלי הכוח והסמכות – גברים דתיים שרק הם יכולים להיות מוסמכים לדיינות.

בחלק הראשון של המסע האומנותי-אקטיביסטי שלי 'מי בפנים ומי בחוץ' עסקתי בגיור. במיצב הווידאו-ארט 'מעשה באשה וחלוק' ביקשתי להציף את נושא טבילת הנשים המתגיירות למול עיניהם של שלושה דיינים, כשלגופן חלוק בלבד. 'זאת ההלכה ואין מה לעשות' נאמר לי. רק גברים יכולים לשמש כבית דין ואישה אינה כשרה לעדות ולכן אינה יכולה להיות שליחה של בית הדין במעמד הטבילה, לא כל שכן דיינית. כל הנושאים הללו מעוררים שאלות לא רק על מעמדה של האשה הטובלת, הנזקקת לחסדי הדיינים, אלא גם על אותן נשים הנעדרות מהתמונה – הנשים שאינן משתתפות בבית הדין, שאינן כשרות לעדות ולדיינות, הנשים שלכתחילה אינן יכולות להגיע לעמדות הכוח הקובעות מי בפנים ומי בחוץ.

בקטלוג הנלווה לתערוכה כתבתי: 'אני האשה הפסולה לעדות [...] מעשה האמנות הוא מעשה העדות היחיד המותר לי, מחוץ ולא מבית'.

בחזית התמונה שלפנינו נראית הצלמת אביגיל שפרבר אוחזת במצלמת הווידאו המתעדת את המתרחש בבית הדין, וכל אלו משתקפים במצלמת הסטילס שבידי. שתינו משלימות את משולש האנשים המצטופפים בחדר הקטן ועמוס הספרים: הנשים הפונות בבקשת סעד ואלו התומכות בהן; הגברים בעלי הסמכות שבכוחם להכריע את הדין; ואנחנו, שתי נשים שנמצאות שם בעמדה של 'זבוב על הקיר' אך בעצם מעשה התיעוד, הצילום והפצתו, אנו הופכות את הרגע הממשי לדימוי – בפעולה שגם היא יוצרת מציאות.    

ה'יציאה מהארון' כבר אינה רק מושג להט"בי אלא רחב יותר. האומץ להישיר מבט ולצאת מהפיקסלים הוא תוצאה של מהלך רגשי, טיפולי, ציבורי ופוליטי המשנה את ההבנה של מי אמור להתבייש ומי צריך לשלם את המחיר – לא הקורבן אלא התוקף; לא החלש אלא החזק. 

בחודשים האחרונים עו"ד ניצן כספי שילוני מ'מרכז צדק לנשים', דחפה באופן בלתי נלאה להקמת בית דין פרטי שישחרר את צביה. רגעי התקווה והייאוש התחרו אלו באלו. רגע ההודעה הדרמטי 'זה קורה' היה מכונן אבל לא צפיתי עד כמה אתרגש בזמן אמת. האושר של צביה כשחירותה הושבה לה, ולו נפשית, היה סוחף ומטלטל.

ניצן מתקנת עולמות בעשר אצבעות; מרחיבה את הסדקים שמהם ייכנס עוד אור. הרב שפרבר, צדיק בסדום, מעמיד את כל יושרתו, בקיאותו ולבו הרחב בצד הנכון, הצד של 'הגר, היתום והאלמנה' שאליהם כיוונה התורה; לבם של הדיינים שהצטרפו אליו ואלה ששחררו את מזל אטיאס וג', נמצא במקום הנכון גם הוא, ועוד יגיע היום שבו לא יצטרכו לטשטש את תמונתם.

**

בזמן כתיבת שורות אלה הגיעה ההודעה המשמחת על ביטול נישואיה של ג' לסרבן הגט עודד גז, ונדמה כי כולנו חשים את התזוזה הטקטונית הדרמטית שמתחוללת באדמה שלרגלי בית הדין.

ימים יגידו אם החודש הזה – חודש שבו שוחררו שלוש נשים דתיות מנישואיהן בדרכים שונות (מזל אטיאס באמצעות שיימינג ומאסר שיזם בית הדין והביא את בעלה לתת לה גט; צביה גורודצקי בדרך של ביטול הנישואין על ידי בית דין פרטי; וג' במהלך דומה של בית הדין הממלכתי בחיפה) - ייזכר כחודש של שינוי לטובה והתעוררות מהתרדמה והפסיביות של הדיינים, בזכות הלחץ הבלתי פוסק מהשטח, בעיקר של נשים.

במקרה של ג', פסק הדין נשאר חסוי ושמות הדיינים ידועים; אצל גורודצקי, פסק הדין פורסם והדיינים מפוקסלים – לא ברור עדיין מה המניעים להסתרה זו או אחרת (חשש ממחיר אישי, מביקורת ציבורית או מביטול הפסק), אבל נדמה כי כך או כך, בשני המקרים החששות המלווים את הפסיקות משקפים את התובנה החשובה של הפוסקים עצמם, שמדובר במהפכה גדולה.

הם המעטים ההולכים לפני המחנה, הם אלה שעלולים לשלם על אומץ לבם ויושרתם מחיר כבד. הם מבינים זאת, ובכל זאת פועלים לפי צו לבם.

 

(ובשולי הדברים: בטקס מרגש הוסמכו במדרשת לינדנבאום בתחילת אותו חודש (ב' בסיוון), זו הפעם השלישית, שתי נשים לרבנות. נשים שהצטרפו לקבוצה הולכת וגדלה של נשות הלכה התופסות את מקומן הראוי בבית המדרש ששעריו נפתחו בעשורים האחרונים לנשים. האולם היה מלא מפה לפה בתלמידות חכמים ותיקות וכאלה שבדרך. רבנים מובילים ונשות הלכה נשאו נאומים נרגשים. בסיום הטקס, כשהקהל החל להתפזר, חיפשו במשך דקות ארוכות עשירי למניין...).

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות