מערכת על דעת הקהל
צוות החוקרים והחוקרות של מכון שלום הרטמן בירושלים
שמינייה באוויר: ספרים "יהודיים" שחייבים לקרוא
מערכת על דעת הקהל
ט"ז סיוון תשע"ט

רגע לפני ששבוע הספר מסתיים, חוקרים ועובדים במכון הרטמן בחרו שמונה ספרים "יהודיים" שהם אהבו, ושבעיניהם מעניקים משהו לקורא הישראלי היום. אז מה כבר קראתם, ומה נכנס לטו ריד ליסט שלכם?

הספר "חסידים צוחקים מזה" מאגד אמירות קצרות של הרב מנחם פרומן במגוון נושאים. הסגנון הוא רבני, מתוק וחינני, אלא שהתוכן עצמו חריף, אירוני, סרקסטי, הומוריסטי ותובעני – וקריאתו  מעוררת השראה ומחשבה. באמצעים ספרותיים, הרב פרומן מותח ביקורת על עצמו ועל אחרים ומעביר מסר חד בלבוש קסום. אם נבקש דוגמה, באחד הפרקים הוא מספר על אישה פשוטה שקוראת בכוונה יתרה פרק "סליחות" קשה להבנה. כשתלמידי החכמים תוהים אם היא מבינה בכלל מה היא קוראת, היא עונה בפשטות: "ודאי! זו תפילה שהבן שלי יחזור הביתה בשלום". את מה שהטקסט הקצר הזה אמר על התפילה, אני כתבתי בפרק שלם בספרי – ולא הצלחתי לנסח כל כך חד ויפה.

"הטבלה המחזורית" של פרימו לוי הוא ספר זיכרונות המתוארכים לפי יסודות כימיים שונים בטבלה המחזורית. הספר אינו עוסק כלל בתקופת השואה, ולכן לשם שינוי מעלה על נס את לוי הכימאי ולוי הסופר היהודי-איטלקי המצוין, שלעיתים קרובות נמחקים מהתודעה הציבורית על-ידי לוי ניצול השואה. מלבד היותו כתוב נפלא, בפשטות ובמשלב הנבון והרגיש של לוי, אחד הדברים היפים בספר הוא דווקא השתיקה שמהדהדת מעל החור השחור של אושוויץ בביוגרפיה שלו. הדגש על האדם שהיה לפני והאדם שאחרי, והדילוג הכמעט בלתי מורגש מעל האימה שקרתה בתווך, מקנים לספר עוצמה אדירה, ויכולים ללמד את הקורא העכשווי, המוצף מידע ודימויים ופרובוקציות מכל עבר, דבר-מה על עוצמתם של דברים שאינם נאמרים.

"זרקא", ספר השירה של סיון הר-שפי, הוא לא רק אחד המעולים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, אלא בעיניי ממש ספר קודש שיכול לגעת בכל אדם. ככל שקראתי בו שוב ושוב, התבהר לי שיש בו הזמנה נועזת אל האלוהות, חשיפה אינטימית מאין כמוה של געגוע לאל חי. זו שירה מעוררת קנאה (אני מעזה להודות) ומעודדת השראה, שמגייסת את האומץ להתכנסות של הנפש פנימה, לחפש את קרבת אלוהים. הר-שפי משכנעת שזה אפשרי - ולי זה בכלל לא מובן מאליו, ולרגעים חדש מאוד. מהרו ושימו יד על הספר המופלא הזה, ותתעטף עליכם נפשכם. כי לפעמים, זה כל מה שצריך אדם.

מלחמת העולם השנייה תמה רק ב-1946 אחרי הטלת פצצה אטומית על ברלין, ב-1948 נוחלים היהודים תבוסה בפלסטינה, ושלושה מיליון פליטים יהודים עוברים לגור במחוז-מקלט באלסקה של ארצות הברית - זו המציאות האלטרנטיבית שמצייר מייקל שייבון ברומן הנפלא "איגוד השוטרים היידים". הדמיון המופרע הזה של שייבון רק הולך ומשתכלל בספר ש"עוקר ז'אנרים וטוחנם זה בזה" עד שמתקבלת תערובת מענגת של מתח דתי, הומור יהודי, ושפה ייחודית. נכון שמדובר בספר בן יותר מעשור, אבל בעידן שבו יש יהדות "אמיתית" אחת, עם עבר שנחקק באבן והווה שבו אירוניה עצמית כמעט מתויגת כאוטו-אנטישמיות, יש משהו מענג ופותח מחשבה בשטייטל הפוסט מודרני שחי ובועט בצפון הקפוא.

הטקסט המשפיע ביותר בתרבות היהודית הוא סידור התפילה. שלומי אמוני ישראל קראו בו שוב ושוב בימי החול, בשבתות ובמועדים. במהלך מאות שנים הסידור התפתח לאיטו, הלך ותפח כדי לשקף את האמונות, הדעות, הכמיהות והתקוות של בני הדורות. תפילותיו שימרו זיכרונות וספחו את רוח הזמן. אולם נדמה שהסידור איבד מקסמו בתרבות העברית בישראל, בוודאי זו החילונית. לנוכח תהליכים אלו מבהיק ביופיו הסידור של בית תפילה ישראלי. הוא משמר זיכרונות וגעגועים מסורתיים, אך נפרד מן העומס. עורכיו עשו מעשה נועז, עתיק וחדשני: כרבן שמעון בן גמליאל ביבנה, הם עיצבו מחדש את התפילה כדי שתהדהד את הכאן והעכשיו. השירה העברית משתלבת באופן אורגני עם התפילות והמדרשים, עונות השנה זוכות לשערים משלהן, והילדים זוכים לברכות עם היציאה לחופשת הקיץ ועם חזרתם לבית הספר. זהו סידור מרגש במיוחד, שמאפשר שוב לטעום קדושה בתפילה.

"הבית אשר נחרב" של רובי נמדר מתאר שנה אחת בחייו של אנדרו כהן, פרופסור מבריק לתרבות השוואתית שזכה בכל המעלות שלהן זקוק גבר מצליח בעולם האקדמי, כולל דירה נהדרת בניו-יורק ורזומה מחקרי מפואר. אלא שלתוך חייו המסודרים פורצת לבה מיתית מן העבר הקולקטיבי היהודי: חזיונות מפורטים על עבודת הקורבנות בבית המקדש. השגרה הסטרילית שבנה לעצמו – פיזית ונפשית – מופרת במראות הבשר, הדם, הרגש החי והאקסטזה הדתית.

במעשה תרבותי מפואר אורג נמדר בין תיאור קורותיו של אנדרו קטעים יפהפיים הכתובים בלשון חז"לית, אשר מגוללים את סיפורם של שני כהנים העובדים בבית המקדש בזמן שלפני החורבן. קטעים אלו, הטבועים בחותמה העמוק של מסורת העבר, מעניקים פשר לחידת חייו של הפרופסור הניו-יורקי. בשנים האחרונות אני שב אל הספר הזה בתקופה שלפני הימים הנוראים, והוא מזמין אותי לסדוק את הסדר הקיים והטוב, להציץ אל התהומות המפעמים בנפש, בעומקה של המסורת ובעבר המיתי - ולנסות להשיב להם את קולם.

"הר אדוני" הוא אחד הרומנים היותר יהודיים שקראתי, וזאת למרות שנכתב בידי סופר לא יהודי כלל: ארי דה לוקה, יליד נאפולי שלמד עברית כדי "להבין את שפת האם של המונותיאיזם". דה-לוקה משרטט בספר את דמותו של רב דניאל, אדם ששרד תלאות אינסוף בשואה, וכמו רבים מהפליטים היהודים האחרים - בלי פספורט, בלי זכויות, בן אדם חי מסורב-מוות – נאלץ להישאר באירופה. הוא נעצר באפיסת כוחות (ובאירוניה השמורה לאלוהים) במקום בשם "הר אדוני" באיטליה, שם הוא עובד בנגרייה וחונך נער היוצא לחייו הבוגרים. היהדות ברומן מופשטת (מלשון פשטות) לתמצית של התמצית, היא רחוקה מכל פרטיקולאריות אתנית או דתית, ומציעה: "יהודים, (זה) שם שבא מהפועל להודות... אבל כל מי שחי היה צריך להיקרא ככה, עם מילה של תודה". הקורא בספר יכרע תחת כובד הכאב הזרוע לאורכו, אך יחד עם זה יתדבק בחן וחסד ורחמים השורים בכל דף מדפיו.  

לא בדיוק ספר, אלא מגילה, כלומר ספרון. אחד הקצרים בתנ"ך, וגם אחד המשונים. באמצע התנ"ך הספרטני שלנו, הארץ־ישראלי, מופיעה פתאום "מגילת אסתר" שמלאה בתככים, מזימות ומשתאות פאר... ספר שכל כולו עולם פרסי הדוניסטי, נטול אלוהים. אסתר גיבורת המגילה מוצאת את עצמה בתוך סיטואציה נוראית למדי – בהתחלה בתחרות שעוברת דרך מיטתו של המלך ואח"כ כמלכה שתנועה אחת לא נכונה, אחת הדת להמיתה. מלכות מפוקפקת מאוד. ואם זה לא מספיק, בעל כורחה היא גם נקלעת לתוך קטסטרופה היסטורית: גזרת שמד על עמה. נורא מפתה לכתוב על אסתר כעל ייצוג של מנהיגות נשית, אבל נדמה לי שיש כאן יותר מזה. כי בסוף לכל אדם יש רגעים בחייו שבהם הוא יכול להשפיע אבל המחיר עלול להיות קשה מנשוא, רגעים שבהם הוא צריך לבחור ואף אחד מסביב לא יידע. לפעמים אני מוצאת את עצמי יכולה להשפיע, לפחות קצת, במשהו שחשוב בעיניי – ואני צריכה לבחור. ואז השאלות הללו של אסתר מהדהדות בתוכי. לעת כזו.

יהדות
ספרות
ביקורת ספרים
שבוע הספר העברי
שמינייה באוויר: ספרים "יהודיים" שחייבים לקרוא
19/6/2019
ט"ז סיוון תשע"ט
מערכת על דעת הקהל
מערכת על דעת הקהל

רגע לפני ששבוע הספר מסתיים, חוקרים ועובדים במכון הרטמן בחרו שמונה ספרים "יהודיים" שהם אהבו, ושבעיניהם מעניקים משהו לקורא הישראלי היום. אז מה כבר קראתם, ומה נכנס לטו ריד ליסט שלכם?

הספר "חסידים צוחקים מזה" מאגד אמירות קצרות של הרב מנחם פרומן במגוון נושאים. הסגנון הוא רבני, מתוק וחינני, אלא שהתוכן עצמו חריף, אירוני, סרקסטי, הומוריסטי ותובעני – וקריאתו  מעוררת השראה ומחשבה. באמצעים ספרותיים, הרב פרומן מותח ביקורת על עצמו ועל אחרים ומעביר מסר חד בלבוש קסום. אם נבקש דוגמה, באחד הפרקים הוא מספר על אישה פשוטה שקוראת בכוונה יתרה פרק "סליחות" קשה להבנה. כשתלמידי החכמים תוהים אם היא מבינה בכלל מה היא קוראת, היא עונה בפשטות: "ודאי! זו תפילה שהבן שלי יחזור הביתה בשלום". את מה שהטקסט הקצר הזה אמר על התפילה, אני כתבתי בפרק שלם בספרי – ולא הצלחתי לנסח כל כך חד ויפה.

"הטבלה המחזורית" של פרימו לוי הוא ספר זיכרונות המתוארכים לפי יסודות כימיים שונים בטבלה המחזורית. הספר אינו עוסק כלל בתקופת השואה, ולכן לשם שינוי מעלה על נס את לוי הכימאי ולוי הסופר היהודי-איטלקי המצוין, שלעיתים קרובות נמחקים מהתודעה הציבורית על-ידי לוי ניצול השואה. מלבד היותו כתוב נפלא, בפשטות ובמשלב הנבון והרגיש של לוי, אחד הדברים היפים בספר הוא דווקא השתיקה שמהדהדת מעל החור השחור של אושוויץ בביוגרפיה שלו. הדגש על האדם שהיה לפני והאדם שאחרי, והדילוג הכמעט בלתי מורגש מעל האימה שקרתה בתווך, מקנים לספר עוצמה אדירה, ויכולים ללמד את הקורא העכשווי, המוצף מידע ודימויים ופרובוקציות מכל עבר, דבר-מה על עוצמתם של דברים שאינם נאמרים.

"זרקא", ספר השירה של סיון הר-שפי, הוא לא רק אחד המעולים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, אלא בעיניי ממש ספר קודש שיכול לגעת בכל אדם. ככל שקראתי בו שוב ושוב, התבהר לי שיש בו הזמנה נועזת אל האלוהות, חשיפה אינטימית מאין כמוה של געגוע לאל חי. זו שירה מעוררת קנאה (אני מעזה להודות) ומעודדת השראה, שמגייסת את האומץ להתכנסות של הנפש פנימה, לחפש את קרבת אלוהים. הר-שפי משכנעת שזה אפשרי - ולי זה בכלל לא מובן מאליו, ולרגעים חדש מאוד. מהרו ושימו יד על הספר המופלא הזה, ותתעטף עליכם נפשכם. כי לפעמים, זה כל מה שצריך אדם.

מלחמת העולם השנייה תמה רק ב-1946 אחרי הטלת פצצה אטומית על ברלין, ב-1948 נוחלים היהודים תבוסה בפלסטינה, ושלושה מיליון פליטים יהודים עוברים לגור במחוז-מקלט באלסקה של ארצות הברית - זו המציאות האלטרנטיבית שמצייר מייקל שייבון ברומן הנפלא "איגוד השוטרים היידים". הדמיון המופרע הזה של שייבון רק הולך ומשתכלל בספר ש"עוקר ז'אנרים וטוחנם זה בזה" עד שמתקבלת תערובת מענגת של מתח דתי, הומור יהודי, ושפה ייחודית. נכון שמדובר בספר בן יותר מעשור, אבל בעידן שבו יש יהדות "אמיתית" אחת, עם עבר שנחקק באבן והווה שבו אירוניה עצמית כמעט מתויגת כאוטו-אנטישמיות, יש משהו מענג ופותח מחשבה בשטייטל הפוסט מודרני שחי ובועט בצפון הקפוא.

הטקסט המשפיע ביותר בתרבות היהודית הוא סידור התפילה. שלומי אמוני ישראל קראו בו שוב ושוב בימי החול, בשבתות ובמועדים. במהלך מאות שנים הסידור התפתח לאיטו, הלך ותפח כדי לשקף את האמונות, הדעות, הכמיהות והתקוות של בני הדורות. תפילותיו שימרו זיכרונות וספחו את רוח הזמן. אולם נדמה שהסידור איבד מקסמו בתרבות העברית בישראל, בוודאי זו החילונית. לנוכח תהליכים אלו מבהיק ביופיו הסידור של בית תפילה ישראלי. הוא משמר זיכרונות וגעגועים מסורתיים, אך נפרד מן העומס. עורכיו עשו מעשה נועז, עתיק וחדשני: כרבן שמעון בן גמליאל ביבנה, הם עיצבו מחדש את התפילה כדי שתהדהד את הכאן והעכשיו. השירה העברית משתלבת באופן אורגני עם התפילות והמדרשים, עונות השנה זוכות לשערים משלהן, והילדים זוכים לברכות עם היציאה לחופשת הקיץ ועם חזרתם לבית הספר. זהו סידור מרגש במיוחד, שמאפשר שוב לטעום קדושה בתפילה.

"הבית אשר נחרב" של רובי נמדר מתאר שנה אחת בחייו של אנדרו כהן, פרופסור מבריק לתרבות השוואתית שזכה בכל המעלות שלהן זקוק גבר מצליח בעולם האקדמי, כולל דירה נהדרת בניו-יורק ורזומה מחקרי מפואר. אלא שלתוך חייו המסודרים פורצת לבה מיתית מן העבר הקולקטיבי היהודי: חזיונות מפורטים על עבודת הקורבנות בבית המקדש. השגרה הסטרילית שבנה לעצמו – פיזית ונפשית – מופרת במראות הבשר, הדם, הרגש החי והאקסטזה הדתית.

במעשה תרבותי מפואר אורג נמדר בין תיאור קורותיו של אנדרו קטעים יפהפיים הכתובים בלשון חז"לית, אשר מגוללים את סיפורם של שני כהנים העובדים בבית המקדש בזמן שלפני החורבן. קטעים אלו, הטבועים בחותמה העמוק של מסורת העבר, מעניקים פשר לחידת חייו של הפרופסור הניו-יורקי. בשנים האחרונות אני שב אל הספר הזה בתקופה שלפני הימים הנוראים, והוא מזמין אותי לסדוק את הסדר הקיים והטוב, להציץ אל התהומות המפעמים בנפש, בעומקה של המסורת ובעבר המיתי - ולנסות להשיב להם את קולם.

"הר אדוני" הוא אחד הרומנים היותר יהודיים שקראתי, וזאת למרות שנכתב בידי סופר לא יהודי כלל: ארי דה לוקה, יליד נאפולי שלמד עברית כדי "להבין את שפת האם של המונותיאיזם". דה-לוקה משרטט בספר את דמותו של רב דניאל, אדם ששרד תלאות אינסוף בשואה, וכמו רבים מהפליטים היהודים האחרים - בלי פספורט, בלי זכויות, בן אדם חי מסורב-מוות – נאלץ להישאר באירופה. הוא נעצר באפיסת כוחות (ובאירוניה השמורה לאלוהים) במקום בשם "הר אדוני" באיטליה, שם הוא עובד בנגרייה וחונך נער היוצא לחייו הבוגרים. היהדות ברומן מופשטת (מלשון פשטות) לתמצית של התמצית, היא רחוקה מכל פרטיקולאריות אתנית או דתית, ומציעה: "יהודים, (זה) שם שבא מהפועל להודות... אבל כל מי שחי היה צריך להיקרא ככה, עם מילה של תודה". הקורא בספר יכרע תחת כובד הכאב הזרוע לאורכו, אך יחד עם זה יתדבק בחן וחסד ורחמים השורים בכל דף מדפיו.  

לא בדיוק ספר, אלא מגילה, כלומר ספרון. אחד הקצרים בתנ"ך, וגם אחד המשונים. באמצע התנ"ך הספרטני שלנו, הארץ־ישראלי, מופיעה פתאום "מגילת אסתר" שמלאה בתככים, מזימות ומשתאות פאר... ספר שכל כולו עולם פרסי הדוניסטי, נטול אלוהים. אסתר גיבורת המגילה מוצאת את עצמה בתוך סיטואציה נוראית למדי – בהתחלה בתחרות שעוברת דרך מיטתו של המלך ואח"כ כמלכה שתנועה אחת לא נכונה, אחת הדת להמיתה. מלכות מפוקפקת מאוד. ואם זה לא מספיק, בעל כורחה היא גם נקלעת לתוך קטסטרופה היסטורית: גזרת שמד על עמה. נורא מפתה לכתוב על אסתר כעל ייצוג של מנהיגות נשית, אבל נדמה לי שיש כאן יותר מזה. כי בסוף לכל אדם יש רגעים בחייו שבהם הוא יכול להשפיע אבל המחיר עלול להיות קשה מנשוא, רגעים שבהם הוא צריך לבחור ואף אחד מסביב לא יידע. לפעמים אני מוצאת את עצמי יכולה להשפיע, לפחות קצת, במשהו שחשוב בעיניי – ואני צריכה לבחור. ואז השאלות הללו של אסתר מהדהדות בתוכי. לעת כזו.

יהדות
ספרות
ביקורת ספרים
שבוע הספר העברי
שמינייה באוויר: ספרים "יהודיים" שחייבים לקרוא
מערכת על דעת הקהל
מערכת על דעת הקהל

רגע לפני ששבוע הספר מסתיים, חוקרים ועובדים במכון הרטמן בחרו שמונה ספרים "יהודיים" שהם אהבו, ושבעיניהם מעניקים משהו לקורא הישראלי היום. אז מה כבר קראתם, ומה נכנס לטו ריד ליסט שלכם?

הספר "חסידים צוחקים מזה" מאגד אמירות קצרות של הרב מנחם פרומן במגוון נושאים. הסגנון הוא רבני, מתוק וחינני, אלא שהתוכן עצמו חריף, אירוני, סרקסטי, הומוריסטי ותובעני – וקריאתו  מעוררת השראה ומחשבה. באמצעים ספרותיים, הרב פרומן מותח ביקורת על עצמו ועל אחרים ומעביר מסר חד בלבוש קסום. אם נבקש דוגמה, באחד הפרקים הוא מספר על אישה פשוטה שקוראת בכוונה יתרה פרק "סליחות" קשה להבנה. כשתלמידי החכמים תוהים אם היא מבינה בכלל מה היא קוראת, היא עונה בפשטות: "ודאי! זו תפילה שהבן שלי יחזור הביתה בשלום". את מה שהטקסט הקצר הזה אמר על התפילה, אני כתבתי בפרק שלם בספרי – ולא הצלחתי לנסח כל כך חד ויפה.

"הטבלה המחזורית" של פרימו לוי הוא ספר זיכרונות המתוארכים לפי יסודות כימיים שונים בטבלה המחזורית. הספר אינו עוסק כלל בתקופת השואה, ולכן לשם שינוי מעלה על נס את לוי הכימאי ולוי הסופר היהודי-איטלקי המצוין, שלעיתים קרובות נמחקים מהתודעה הציבורית על-ידי לוי ניצול השואה. מלבד היותו כתוב נפלא, בפשטות ובמשלב הנבון והרגיש של לוי, אחד הדברים היפים בספר הוא דווקא השתיקה שמהדהדת מעל החור השחור של אושוויץ בביוגרפיה שלו. הדגש על האדם שהיה לפני והאדם שאחרי, והדילוג הכמעט בלתי מורגש מעל האימה שקרתה בתווך, מקנים לספר עוצמה אדירה, ויכולים ללמד את הקורא העכשווי, המוצף מידע ודימויים ופרובוקציות מכל עבר, דבר-מה על עוצמתם של דברים שאינם נאמרים.

"זרקא", ספר השירה של סיון הר-שפי, הוא לא רק אחד המעולים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, אלא בעיניי ממש ספר קודש שיכול לגעת בכל אדם. ככל שקראתי בו שוב ושוב, התבהר לי שיש בו הזמנה נועזת אל האלוהות, חשיפה אינטימית מאין כמוה של געגוע לאל חי. זו שירה מעוררת קנאה (אני מעזה להודות) ומעודדת השראה, שמגייסת את האומץ להתכנסות של הנפש פנימה, לחפש את קרבת אלוהים. הר-שפי משכנעת שזה אפשרי - ולי זה בכלל לא מובן מאליו, ולרגעים חדש מאוד. מהרו ושימו יד על הספר המופלא הזה, ותתעטף עליכם נפשכם. כי לפעמים, זה כל מה שצריך אדם.

מלחמת העולם השנייה תמה רק ב-1946 אחרי הטלת פצצה אטומית על ברלין, ב-1948 נוחלים היהודים תבוסה בפלסטינה, ושלושה מיליון פליטים יהודים עוברים לגור במחוז-מקלט באלסקה של ארצות הברית - זו המציאות האלטרנטיבית שמצייר מייקל שייבון ברומן הנפלא "איגוד השוטרים היידים". הדמיון המופרע הזה של שייבון רק הולך ומשתכלל בספר ש"עוקר ז'אנרים וטוחנם זה בזה" עד שמתקבלת תערובת מענגת של מתח דתי, הומור יהודי, ושפה ייחודית. נכון שמדובר בספר בן יותר מעשור, אבל בעידן שבו יש יהדות "אמיתית" אחת, עם עבר שנחקק באבן והווה שבו אירוניה עצמית כמעט מתויגת כאוטו-אנטישמיות, יש משהו מענג ופותח מחשבה בשטייטל הפוסט מודרני שחי ובועט בצפון הקפוא.

הטקסט המשפיע ביותר בתרבות היהודית הוא סידור התפילה. שלומי אמוני ישראל קראו בו שוב ושוב בימי החול, בשבתות ובמועדים. במהלך מאות שנים הסידור התפתח לאיטו, הלך ותפח כדי לשקף את האמונות, הדעות, הכמיהות והתקוות של בני הדורות. תפילותיו שימרו זיכרונות וספחו את רוח הזמן. אולם נדמה שהסידור איבד מקסמו בתרבות העברית בישראל, בוודאי זו החילונית. לנוכח תהליכים אלו מבהיק ביופיו הסידור של בית תפילה ישראלי. הוא משמר זיכרונות וגעגועים מסורתיים, אך נפרד מן העומס. עורכיו עשו מעשה נועז, עתיק וחדשני: כרבן שמעון בן גמליאל ביבנה, הם עיצבו מחדש את התפילה כדי שתהדהד את הכאן והעכשיו. השירה העברית משתלבת באופן אורגני עם התפילות והמדרשים, עונות השנה זוכות לשערים משלהן, והילדים זוכים לברכות עם היציאה לחופשת הקיץ ועם חזרתם לבית הספר. זהו סידור מרגש במיוחד, שמאפשר שוב לטעום קדושה בתפילה.

"הבית אשר נחרב" של רובי נמדר מתאר שנה אחת בחייו של אנדרו כהן, פרופסור מבריק לתרבות השוואתית שזכה בכל המעלות שלהן זקוק גבר מצליח בעולם האקדמי, כולל דירה נהדרת בניו-יורק ורזומה מחקרי מפואר. אלא שלתוך חייו המסודרים פורצת לבה מיתית מן העבר הקולקטיבי היהודי: חזיונות מפורטים על עבודת הקורבנות בבית המקדש. השגרה הסטרילית שבנה לעצמו – פיזית ונפשית – מופרת במראות הבשר, הדם, הרגש החי והאקסטזה הדתית.

במעשה תרבותי מפואר אורג נמדר בין תיאור קורותיו של אנדרו קטעים יפהפיים הכתובים בלשון חז"לית, אשר מגוללים את סיפורם של שני כהנים העובדים בבית המקדש בזמן שלפני החורבן. קטעים אלו, הטבועים בחותמה העמוק של מסורת העבר, מעניקים פשר לחידת חייו של הפרופסור הניו-יורקי. בשנים האחרונות אני שב אל הספר הזה בתקופה שלפני הימים הנוראים, והוא מזמין אותי לסדוק את הסדר הקיים והטוב, להציץ אל התהומות המפעמים בנפש, בעומקה של המסורת ובעבר המיתי - ולנסות להשיב להם את קולם.

"הר אדוני" הוא אחד הרומנים היותר יהודיים שקראתי, וזאת למרות שנכתב בידי סופר לא יהודי כלל: ארי דה לוקה, יליד נאפולי שלמד עברית כדי "להבין את שפת האם של המונותיאיזם". דה-לוקה משרטט בספר את דמותו של רב דניאל, אדם ששרד תלאות אינסוף בשואה, וכמו רבים מהפליטים היהודים האחרים - בלי פספורט, בלי זכויות, בן אדם חי מסורב-מוות – נאלץ להישאר באירופה. הוא נעצר באפיסת כוחות (ובאירוניה השמורה לאלוהים) במקום בשם "הר אדוני" באיטליה, שם הוא עובד בנגרייה וחונך נער היוצא לחייו הבוגרים. היהדות ברומן מופשטת (מלשון פשטות) לתמצית של התמצית, היא רחוקה מכל פרטיקולאריות אתנית או דתית, ומציעה: "יהודים, (זה) שם שבא מהפועל להודות... אבל כל מי שחי היה צריך להיקרא ככה, עם מילה של תודה". הקורא בספר יכרע תחת כובד הכאב הזרוע לאורכו, אך יחד עם זה יתדבק בחן וחסד ורחמים השורים בכל דף מדפיו.  

לא בדיוק ספר, אלא מגילה, כלומר ספרון. אחד הקצרים בתנ"ך, וגם אחד המשונים. באמצע התנ"ך הספרטני שלנו, הארץ־ישראלי, מופיעה פתאום "מגילת אסתר" שמלאה בתככים, מזימות ומשתאות פאר... ספר שכל כולו עולם פרסי הדוניסטי, נטול אלוהים. אסתר גיבורת המגילה מוצאת את עצמה בתוך סיטואציה נוראית למדי – בהתחלה בתחרות שעוברת דרך מיטתו של המלך ואח"כ כמלכה שתנועה אחת לא נכונה, אחת הדת להמיתה. מלכות מפוקפקת מאוד. ואם זה לא מספיק, בעל כורחה היא גם נקלעת לתוך קטסטרופה היסטורית: גזרת שמד על עמה. נורא מפתה לכתוב על אסתר כעל ייצוג של מנהיגות נשית, אבל נדמה לי שיש כאן יותר מזה. כי בסוף לכל אדם יש רגעים בחייו שבהם הוא יכול להשפיע אבל המחיר עלול להיות קשה מנשוא, רגעים שבהם הוא צריך לבחור ואף אחד מסביב לא יידע. לפעמים אני מוצאת את עצמי יכולה להשפיע, לפחות קצת, במשהו שחשוב בעיניי – ואני צריכה לבחור. ואז השאלות הללו של אסתר מהדהדות בתוכי. לעת כזו.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות