חנה פנחסי
ד"ר חנה פנחסי מנהלת בית הספר להוראת תרבות-ישראל של תכנית בארי במכון הרטמן, וחברה בקבוצת 'על דעת הקהל' של מרכז קוגוד במכון.
טקסט פמיניסטי בן 800 שנה כשאתי אנקרי שרה רבי יהודה הלוי
חנה פנחסי
ה' אלול תשע"ט

כשהמילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" של רבי יהודה הלוי נשמעות מפי אישה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב ולשמוע את מובנן הראשוני - עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן

יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי / וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי

הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ / וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדָי

וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי / וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי

דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי

הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה / תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי

לפני כעשור ויתרה אתי אנקרי על שירי מחאה עם לחנים מתוחכמים כמו "יש כמוני מיליונים" ו"קראת לי אסתר" ופנתה להלחין את פיוטיו של ר' יהודה הלוי. במבט לאחור, ברור כי השיבה שלה אל הפיוט היא חלק מההתחדשות היהודית המסעירה בדור הזה. לכאורה, ויתרה אנקרי על המילים הדוקרות, על המחאה והחשיפה האישית. אבל היא גילתה עולם אחר שיש בו כוחות עזים של גוף.

השיר "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" ניצב בליבו של האלבום ההוא. זהו פיוט שיסודו אלגורי: הרעיה הפונה אל הדוד היא עם ישראל המדבר אל אלוהיו. הקונבנציות הספרותיות הנוקשות של הפיוט הספרדי, שיעורי הספרות בבית הספר ובאוניברסיטה, וגם ביצוע הפיוטים בבית הכנסת – לימדו אותנו לחשוב על הפיוט כמשל; להתמקד בנמשל, לדלג מייד אל פענוח האלגוריה המוכרת.

שיעורי הספרות בבית הספר ובאוניברסיטה, וגם ביצוע הפיוטים בבית הכנסת – לימדו אותנו לחשוב על הפיוט כמשל; להתמקד בנמשל, לדלג מייד אל פענוח האלגוריה המוכרת

אבל אז הגיע האלבום הזה של אתי אנקרי.

כאשר המילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" נשמעות מפי אשה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב לשמוע את מובנן הראשוני של המילים עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן. הפיוט פותח באשה הרעיה המזכירה ושואלת את אהובה: "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי?". הוא ידיד, אבל גם אהוב, ולכן אפשר כבר בפתיחה לדבר אליו בישירוּת מרגשת על הרגע הארוטי והאינטימי כל-כך שביניהם, ודרכו לשרטט את המרחק הכואב של ההווה. אני שואלת את עצמי האם אנקרי יודעת שקולה הנשי מחזיר למילים את מובנן הראשוני הנועז, שהגוף הנשי נוכח בו כל כך.

פתיחה זו (הנקראת בשירת ספרד 'דלת') איננה מקרית. המילה "שָׁדַי" תשוב ותהדהד לאורך הפיוט בחרוז המבריח "דַי" שבסוף כל בית (כך נקראת שורה בפי הפייטנים). החרוז מחזיר אל נקודת הראשית של "חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי", אך גם מצביע על הטרגדיה שבמרחק כעת, בשאלות הרטוריות: "וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי?" "וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי?". כל הקושי של האהובה – ודרכו, של עם שלם – מקופל בחריזה של "שָׁדַי" עם "מַעְבִידָי" וְ"בִלְעָדָי".

הגוף הממשי פותח מימד מפתיע בפיוט, שמתווסף לגעגוע ולכמיהה האישיים והלאומיים שמציפים אותו.  

ר' יהודה הלוי, המדבר מדויק כל כך מגרונה של הרעיה, מזכיר לדוֹד נשכחות, ומראה כיצד אותו אירוע יכול להזכר באופנים שונים, מנקודת מבט נשית. הדוד זוכר (ז.כ.ר.!) באמצעות ירמיהו: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". זוהי הליכה בכח, כמעט נגררת. אבל עבור הרעיה של 'יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ' הזיכרון אחר, חיוני ופעיל יותר: "הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ" היא רדפה אחריו, אקטיבית ונחושה.

אני שואלת את עצמי האם אנקרי יודעת שקולה הנשי מחזיר למילים את מובנן הראשוני הנועז, שהגוף הנשי נוכח בו כל כך

לשיר השירים תפקיד חיוני בפיוט בגלל ייעודו המקורי לחג הפסח. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" אומרת הרעיה במגילה, ובעקבותיה כמהה האהובה בפיוט: "וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי". מיקומן של מילים אלה בליבו של הפיוט, בדיוק במרכזו, אינה מקרית. אין בכל התנ"ך הדדיות של קשר ותשוקה כמו אלו שבשיר השירים. גם אם אתי אנקרי לא התכוונה, היא מאפשרת לשמוע מחדש את עוצמת הנשיות שאצורה עבור הדורות כולם בשיר השירים, ואת ההדדיות המבעבעת בשירי ריה"ל מתוך פסוקי שיר השירים.

זהו פיוט על געגוע ועל חֶסֶר, על זיכרון יקר שמחייה בהווה את החיוניות, התקווה והאפשרות לצעוד קדימה. אבל כוחו נטוע בכך שעם ישראל, כבר בתנ"ך, מזוהה כאשה ממשית. כך גם בקושי של החורבן ("אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ") אבל גם בימי הנעורים המסעירים של שיר השירים, אשר מזינים חיים שלמים של אנשים ונשים  אבל גם של עם עתיק.

נכון, יש בפיוט תזכורת ענפה לכל הגלויות, לכל הצער של הדורות: "דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה (=מלשון חניה) בְּכוּר יָוָן", וגם "מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי", אך בסופו של הפיוט שבה הרעיה מהמרחבים ההיסטוריים והגיאוגרפים אל האינטימיות של הזוג והיא מבקשת: "תְּנָה עֻזְּךָ לִי, כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי". "תְּנָה לִי" ו"לְךָ אֶתְּנָה" משרטטים יחד קשר שיוויוני, כמו בשיר השירים בו נשמעת תשוקת האשה, כיסופיה וכוחה. המבט ההיסטורי והלאומי משולב בגוף הפיוט, אבל הפתיחה בשָׁדַי והסיום החורז בדֹדָי יוצרים מסגרת אישית, אירוטית ורגשית שהגוף נוכח בה, ושהיא בה בעת גם דתית ורוחנית.

אתי אנקרי עשתה מעשה פמיניסטי ונועז להפליא. היא הזמינה את כולנו לשמוע את הקול הדתי של הנשיות הדוברת מתוך הגוף, ולא רק באופן אלגורי, אלא באמת. הפלא הוא שהיא מדברת את קולו של גבר יהודי בן כשמונה מאות שנה.

הדברים נכתבו לכבוד גיליון מיוחד לציון חגיגות 25 שנה לכתב העת משיב הרוח, פסטיבל "ימי אהבה לשירה"

חנה פנחסי
פמיניזם
יהדות
תרבות
אתי אנקרי
רבי יהודה הלוי
פיוט
שירה
משיב הרוח
טקסט פמיניסטי בן 800 שנה כשאתי אנקרי שרה רבי יהודה הלוי
5/9/2019
ה' אלול תשע"ט
חנה פנחסי
ד״ר
חנה פנחסי

כשהמילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" של רבי יהודה הלוי נשמעות מפי אישה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב ולשמוע את מובנן הראשוני - עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן

יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי / וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי

הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ / וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדָי

וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי / וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי

דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי

הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה / תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי

לפני כעשור ויתרה אתי אנקרי על שירי מחאה עם לחנים מתוחכמים כמו "יש כמוני מיליונים" ו"קראת לי אסתר" ופנתה להלחין את פיוטיו של ר' יהודה הלוי. במבט לאחור, ברור כי השיבה שלה אל הפיוט היא חלק מההתחדשות היהודית המסעירה בדור הזה. לכאורה, ויתרה אנקרי על המילים הדוקרות, על המחאה והחשיפה האישית. אבל היא גילתה עולם אחר שיש בו כוחות עזים של גוף.

השיר "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" ניצב בליבו של האלבום ההוא. זהו פיוט שיסודו אלגורי: הרעיה הפונה אל הדוד היא עם ישראל המדבר אל אלוהיו. הקונבנציות הספרותיות הנוקשות של הפיוט הספרדי, שיעורי הספרות בבית הספר ובאוניברסיטה, וגם ביצוע הפיוטים בבית הכנסת – לימדו אותנו לחשוב על הפיוט כמשל; להתמקד בנמשל, לדלג מייד אל פענוח האלגוריה המוכרת.

שיעורי הספרות בבית הספר ובאוניברסיטה, וגם ביצוע הפיוטים בבית הכנסת – לימדו אותנו לחשוב על הפיוט כמשל; להתמקד בנמשל, לדלג מייד אל פענוח האלגוריה המוכרת

אבל אז הגיע האלבום הזה של אתי אנקרי.

כאשר המילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" נשמעות מפי אשה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב לשמוע את מובנן הראשוני של המילים עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן. הפיוט פותח באשה הרעיה המזכירה ושואלת את אהובה: "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי?". הוא ידיד, אבל גם אהוב, ולכן אפשר כבר בפתיחה לדבר אליו בישירוּת מרגשת על הרגע הארוטי והאינטימי כל-כך שביניהם, ודרכו לשרטט את המרחק הכואב של ההווה. אני שואלת את עצמי האם אנקרי יודעת שקולה הנשי מחזיר למילים את מובנן הראשוני הנועז, שהגוף הנשי נוכח בו כל כך.

פתיחה זו (הנקראת בשירת ספרד 'דלת') איננה מקרית. המילה "שָׁדַי" תשוב ותהדהד לאורך הפיוט בחרוז המבריח "דַי" שבסוף כל בית (כך נקראת שורה בפי הפייטנים). החרוז מחזיר אל נקודת הראשית של "חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי", אך גם מצביע על הטרגדיה שבמרחק כעת, בשאלות הרטוריות: "וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי?" "וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי?". כל הקושי של האהובה – ודרכו, של עם שלם – מקופל בחריזה של "שָׁדַי" עם "מַעְבִידָי" וְ"בִלְעָדָי".

הגוף הממשי פותח מימד מפתיע בפיוט, שמתווסף לגעגוע ולכמיהה האישיים והלאומיים שמציפים אותו.  

ר' יהודה הלוי, המדבר מדויק כל כך מגרונה של הרעיה, מזכיר לדוֹד נשכחות, ומראה כיצד אותו אירוע יכול להזכר באופנים שונים, מנקודת מבט נשית. הדוד זוכר (ז.כ.ר.!) באמצעות ירמיהו: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". זוהי הליכה בכח, כמעט נגררת. אבל עבור הרעיה של 'יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ' הזיכרון אחר, חיוני ופעיל יותר: "הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ" היא רדפה אחריו, אקטיבית ונחושה.

אני שואלת את עצמי האם אנקרי יודעת שקולה הנשי מחזיר למילים את מובנן הראשוני הנועז, שהגוף הנשי נוכח בו כל כך

לשיר השירים תפקיד חיוני בפיוט בגלל ייעודו המקורי לחג הפסח. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" אומרת הרעיה במגילה, ובעקבותיה כמהה האהובה בפיוט: "וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי". מיקומן של מילים אלה בליבו של הפיוט, בדיוק במרכזו, אינה מקרית. אין בכל התנ"ך הדדיות של קשר ותשוקה כמו אלו שבשיר השירים. גם אם אתי אנקרי לא התכוונה, היא מאפשרת לשמוע מחדש את עוצמת הנשיות שאצורה עבור הדורות כולם בשיר השירים, ואת ההדדיות המבעבעת בשירי ריה"ל מתוך פסוקי שיר השירים.

זהו פיוט על געגוע ועל חֶסֶר, על זיכרון יקר שמחייה בהווה את החיוניות, התקווה והאפשרות לצעוד קדימה. אבל כוחו נטוע בכך שעם ישראל, כבר בתנ"ך, מזוהה כאשה ממשית. כך גם בקושי של החורבן ("אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ") אבל גם בימי הנעורים המסעירים של שיר השירים, אשר מזינים חיים שלמים של אנשים ונשים  אבל גם של עם עתיק.

נכון, יש בפיוט תזכורת ענפה לכל הגלויות, לכל הצער של הדורות: "דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה (=מלשון חניה) בְּכוּר יָוָן", וגם "מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי", אך בסופו של הפיוט שבה הרעיה מהמרחבים ההיסטוריים והגיאוגרפים אל האינטימיות של הזוג והיא מבקשת: "תְּנָה עֻזְּךָ לִי, כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי". "תְּנָה לִי" ו"לְךָ אֶתְּנָה" משרטטים יחד קשר שיוויוני, כמו בשיר השירים בו נשמעת תשוקת האשה, כיסופיה וכוחה. המבט ההיסטורי והלאומי משולב בגוף הפיוט, אבל הפתיחה בשָׁדַי והסיום החורז בדֹדָי יוצרים מסגרת אישית, אירוטית ורגשית שהגוף נוכח בה, ושהיא בה בעת גם דתית ורוחנית.

אתי אנקרי עשתה מעשה פמיניסטי ונועז להפליא. היא הזמינה את כולנו לשמוע את הקול הדתי של הנשיות הדוברת מתוך הגוף, ולא רק באופן אלגורי, אלא באמת. הפלא הוא שהיא מדברת את קולו של גבר יהודי בן כשמונה מאות שנה.

הדברים נכתבו לכבוד גיליון מיוחד לציון חגיגות 25 שנה לכתב העת משיב הרוח, פסטיבל "ימי אהבה לשירה"

חנה פנחסי
פמיניזם
יהדות
תרבות
אתי אנקרי
רבי יהודה הלוי
פיוט
שירה
משיב הרוח
טקסט פמיניסטי בן 800 שנה כשאתי אנקרי שרה רבי יהודה הלוי
חנה פנחסי
חנה פנחסי

כשהמילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" של רבי יהודה הלוי נשמעות מפי אישה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב ולשמוע את מובנן הראשוני - עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן

יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי / וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי

הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ / וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדָי

וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי / וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי

דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי

הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה / תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי

לפני כעשור ויתרה אתי אנקרי על שירי מחאה עם לחנים מתוחכמים כמו "יש כמוני מיליונים" ו"קראת לי אסתר" ופנתה להלחין את פיוטיו של ר' יהודה הלוי. במבט לאחור, ברור כי השיבה שלה אל הפיוט היא חלק מההתחדשות היהודית המסעירה בדור הזה. לכאורה, ויתרה אנקרי על המילים הדוקרות, על המחאה והחשיפה האישית. אבל היא גילתה עולם אחר שיש בו כוחות עזים של גוף.

השיר "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" ניצב בליבו של האלבום ההוא. זהו פיוט שיסודו אלגורי: הרעיה הפונה אל הדוד היא עם ישראל המדבר אל אלוהיו. הקונבנציות הספרותיות הנוקשות של הפיוט הספרדי, שיעורי הספרות בבית הספר ובאוניברסיטה, וגם ביצוע הפיוטים בבית הכנסת – לימדו אותנו לחשוב על הפיוט כמשל; להתמקד בנמשל, לדלג מייד אל פענוח האלגוריה המוכרת.

שיעורי הספרות בבית הספר ובאוניברסיטה, וגם ביצוע הפיוטים בבית הכנסת – לימדו אותנו לחשוב על הפיוט כמשל; להתמקד בנמשל, לדלג מייד אל פענוח האלגוריה המוכרת

אבל אז הגיע האלבום הזה של אתי אנקרי.

כאשר המילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" נשמעות מפי אשה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב לשמוע את מובנן הראשוני של המילים עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן. הפיוט פותח באשה הרעיה המזכירה ושואלת את אהובה: "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי?". הוא ידיד, אבל גם אהוב, ולכן אפשר כבר בפתיחה לדבר אליו בישירוּת מרגשת על הרגע הארוטי והאינטימי כל-כך שביניהם, ודרכו לשרטט את המרחק הכואב של ההווה. אני שואלת את עצמי האם אנקרי יודעת שקולה הנשי מחזיר למילים את מובנן הראשוני הנועז, שהגוף הנשי נוכח בו כל כך.

פתיחה זו (הנקראת בשירת ספרד 'דלת') איננה מקרית. המילה "שָׁדַי" תשוב ותהדהד לאורך הפיוט בחרוז המבריח "דַי" שבסוף כל בית (כך נקראת שורה בפי הפייטנים). החרוז מחזיר אל נקודת הראשית של "חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי", אך גם מצביע על הטרגדיה שבמרחק כעת, בשאלות הרטוריות: "וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי?" "וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי?". כל הקושי של האהובה – ודרכו, של עם שלם – מקופל בחריזה של "שָׁדַי" עם "מַעְבִידָי" וְ"בִלְעָדָי".

הגוף הממשי פותח מימד מפתיע בפיוט, שמתווסף לגעגוע ולכמיהה האישיים והלאומיים שמציפים אותו.  

ר' יהודה הלוי, המדבר מדויק כל כך מגרונה של הרעיה, מזכיר לדוֹד נשכחות, ומראה כיצד אותו אירוע יכול להזכר באופנים שונים, מנקודת מבט נשית. הדוד זוכר (ז.כ.ר.!) באמצעות ירמיהו: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". זוהי הליכה בכח, כמעט נגררת. אבל עבור הרעיה של 'יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ' הזיכרון אחר, חיוני ופעיל יותר: "הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ" היא רדפה אחריו, אקטיבית ונחושה.

אני שואלת את עצמי האם אנקרי יודעת שקולה הנשי מחזיר למילים את מובנן הראשוני הנועז, שהגוף הנשי נוכח בו כל כך

לשיר השירים תפקיד חיוני בפיוט בגלל ייעודו המקורי לחג הפסח. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" אומרת הרעיה במגילה, ובעקבותיה כמהה האהובה בפיוט: "וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי". מיקומן של מילים אלה בליבו של הפיוט, בדיוק במרכזו, אינה מקרית. אין בכל התנ"ך הדדיות של קשר ותשוקה כמו אלו שבשיר השירים. גם אם אתי אנקרי לא התכוונה, היא מאפשרת לשמוע מחדש את עוצמת הנשיות שאצורה עבור הדורות כולם בשיר השירים, ואת ההדדיות המבעבעת בשירי ריה"ל מתוך פסוקי שיר השירים.

זהו פיוט על געגוע ועל חֶסֶר, על זיכרון יקר שמחייה בהווה את החיוניות, התקווה והאפשרות לצעוד קדימה. אבל כוחו נטוע בכך שעם ישראל, כבר בתנ"ך, מזוהה כאשה ממשית. כך גם בקושי של החורבן ("אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ") אבל גם בימי הנעורים המסעירים של שיר השירים, אשר מזינים חיים שלמים של אנשים ונשים  אבל גם של עם עתיק.

נכון, יש בפיוט תזכורת ענפה לכל הגלויות, לכל הצער של הדורות: "דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה (=מלשון חניה) בְּכוּר יָוָן", וגם "מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי", אך בסופו של הפיוט שבה הרעיה מהמרחבים ההיסטוריים והגיאוגרפים אל האינטימיות של הזוג והיא מבקשת: "תְּנָה עֻזְּךָ לִי, כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי". "תְּנָה לִי" ו"לְךָ אֶתְּנָה" משרטטים יחד קשר שיוויוני, כמו בשיר השירים בו נשמעת תשוקת האשה, כיסופיה וכוחה. המבט ההיסטורי והלאומי משולב בגוף הפיוט, אבל הפתיחה בשָׁדַי והסיום החורז בדֹדָי יוצרים מסגרת אישית, אירוטית ורגשית שהגוף נוכח בה, ושהיא בה בעת גם דתית ורוחנית.

אתי אנקרי עשתה מעשה פמיניסטי ונועז להפליא. היא הזמינה את כולנו לשמוע את הקול הדתי של הנשיות הדוברת מתוך הגוף, ולא רק באופן אלגורי, אלא באמת. הפלא הוא שהיא מדברת את קולו של גבר יהודי בן כשמונה מאות שנה.

הדברים נכתבו לכבוד גיליון מיוחד לציון חגיגות 25 שנה לכתב העת משיב הרוח, פסטיבל "ימי אהבה לשירה"

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות