דוד שפרבר
חוקר האמנות והאוצֵר ד"ר דוד שפרבר שימש כעמית מכון דוד הרטמן בירושלים ב-2018-2017
רבנות
נורית יעקבס-נון
בית דין
דת ומדינה
דוד שפרבר
פמיניזם
אומנות
ברטולד ברכט
מקווה
מסורבות גט
ביקורת הממסד הרבני באמנות היהודית הפמיניסטית הדתית
דוד שפרבר
ב' חשוון תשע"ט

המחזאי והמשורר הגרמני ברטולד ברכט אמר שהאמנות לא צריכה לשמש מראה למציאות אלא להיות פּטיש המעצב אותה. דימוי הפטיש הולם את זירת האמנות היהודית הפמינסטית הדתית כיום – אמנות שמובילה צמיחה תרבותית, מחוללת שינוי ומעודדת התחדשות

האמנות הפמיניסטית היא אחד התחומים המובהקים של האמנות האקטיביסטית, והיא משלבת מחקר, עשייה אמנותית ואקטיביזם חברתי. כבר מראשיתה, בשנות השבעים של המאה העשרים, לקחה אמנות זו חלק חשוב בתהליך החברתי שהניע הפמיניזם. גם היום מפגיש תחום זה בין עשייה יצירתית, אקטיביזם חברתי והגות פוליטית.

הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, ומקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תוכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש

תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית התפתחה בארצות הברית מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים ומאוחר יותר גם בישראל. אחד הענפים הבולטים שלה עוסק בביקורת על הממסד הרבני. אמניות רבות העונות להגדרה זו נפגשו לראשונה בתערוכה 'מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית' שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד בשנת 2012 (אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר).  התערוכה קיבצה יחדיו אמניות מישראל ומהעולם, כולן פעילות בתחום זה אך עד אז מעולם לא נפגשו ולעתים גם לא הכירו את עבודות חברותיהן.

בישראל, שבה חוקי המדינה מעניקים למוסדות האורתודוקסיים שליטה בלעדית על דיני המעמד האישי – הביקורת על הממסד הרבני נוקבת במיוחד. פעולה אמנותית מסוג כזה, שנועדה לעורר דיון ולשנות את המציאות ההלכתית והחוקית, היא התערוכה 'מעשה באשה וחלוק' (בית האמנים, תל אביב, 2013, אוצרת: רז סמירה). התערוכה, בהשתתפות האמניות נורית יעקבס ינון, הילה קרבלניקוב-פז ושמעון פינטו, ביקרה את הפרקטיקה של טבילת נשים מתגיירות כשלגופן חלוק בלבד, הנעשית תחת מבטו של בית דין המורכב משלושה גברים. מעבר לביקורת הנקודתית, התערוכה יצרה שיח רדיקלי חדש ולא אופייני, שערער על מוסד בית הדין הגברי המדיר נשים מלשמש בו. התערוכה זכתה לנראות תקשורתית רחבה שכללה כתבות בתכניות טלוויזיה ובעיתונות המודפסת והמקוונת, אשר הציפו לראשונה את הסוגיה בשיח הציבורי, הפוליטי והדתי בישראל.

'ממזרים: סימון ומחיקה' מבקרת את האופן שבו משליט הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, את האג'נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה.

כדי לשמר את הסוגיה בשיח הציבורי ולהוביל לשינוי המיוחל, פעלה יעקבס-ינון לחשיפת התערוכה באופנים רבים ומגוונים. היא לא הסתפקה בתקופת הצגתה הקצובה אלא יצרה סרט תיעודי שאפשר לה להביא את הסוגיה לקהילות דתיות שונות בישראל ובארצות הברית ולעורר דיונים רחבים בציבור ובתקשורת. חלקים מהסרט הוצגו בוועדה למעמד האישה בכנסת בשנים 2013, 2014 ו-2016 והביאו לאחרונה לתקנות ולהוראה שהדיינים יעמדו בפתח הדלת ולא מעל בור הטבילה. זהו תיקון קטן, קטן מדי, אך הוא ממחיש את כוחה של האמנות בשינוי המציאות.

התערוכה והפרויקט 'ממזרים: סימון ומחיקה' (נורית יעקבס-נון, אנדי ארנוביץ, קן גולדמן, ומירה מיילור, בית בזק, ירושלים; אוצרות: אמלי בילסקי ונורית יעקבס-נון) הוצגה בשנת 2017 במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית והמשיכו ברוחם את העשייה והפרקטיקות האקטיביסטיות האמנותיות שאפיינו את הפרויקט 'מעשה באשה וחלוק'. מושא הביקורת כעת היא סוגיית הממזרות המתבטאת בין השאר ברשימת פסולי החיתון שמנהלת הרבנות הראשית לישראל ובה נכללים כל מי שחשודים בממזרות או כפסולי גיור. הרשימה עצמה חסויה ואין דרך לאדם לבדוק אם הוא נכלל בה, עד שיגיע יום אחד לרשם הנישואין ויבקש להתחתן. עצם קיומה של הרשימה מהווה כלי נשק רב עוצמה נגד אנשים ונשים, בעיקר נשים המבקשות להתגרש וזקוקות לגט כשר כדי להמשיך בחייהן. ההזדקקות שלהן לגט מפתה לא מעט גברים להתנות אותו בסחיטה כספית ובתנאים שונים, ובתי הדין מגבים תנאים אלה ובלבד שהגט היוצא מתחת ידיהם יהיה כשר. כל פעולה אחרת של האישה לשיקום חייה, עלולה לגבות מחיר כבד מילדים שייוולדו לה לפני מתן הגט, אשר ייכנסו כבר בלידתם לרשימה המכונה 'הרשימה השחורה'. עצם האיום בלבד גורם לאותן נשים להיענות לתנאים, להפיל עוברים או לחיות עם ילדים 'לא חוקיים' בסתר ובפחד.

'ממזרים: סימון ומחיקה' ביקש לחשוף את העוולות החברתיות הכרוכות בסוגיה זו ולהציע להן פתרונות אפשריים. גם כאן, הביקורת היא לכאורה נקודתית, פנים הלכתית, שאינה נוגעת לציבור הרחב, אולם בדומה ל'מעשה באשה וחלוק', גם כאן היא מתרוממת אל מעוף הציפור ומצביעה באופן כללי יותר על הקשר הסבוך שבין דת למדינה בישראל. 'ממזרים: סימון ומחיקה' מבקרת את האופן שבו משליט הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, את האג'נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה. גם בפרויקט זה כמו בקודם, יעקבס-ינון לא הסתפקה בתערוכה אלא יצרה סרט תיעודי וספר מאמרים שעוסק, ממפה וחושף את התחום. אסופת המאמרים כוללת מדרשים עכשוויים ומאמרים המקיפים את נושא הממזרות מהיבטים רבים: תרבותיים, הלכתיים, ספרותיים, היסטוריים ומשפטיים.

רבות מהאמניות הפועלות בתנועת האמנות היהודית-דתית הפמיניסטית מערבות בעבודתן האמנותית גם פעילות חברתית. הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, וכחלק מכך הן מקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תוכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש ולגרום לציבור לדרוש תשובות ושינוי מהממסד הדתי. לצורך כך הן יוזמות מפגשים עם הקהל ועושות שימוש רב באינטרנט, במדיות החברתיות ובתקשורת. עשייתה של יעקבס-ינון היא ללא ספק אחת הדוגמאות החזקות ביותר של אקטיביזם פמיניסטי בתחום האמנות היהודית העכשווית. אפשר לראות בעשייתה המשך למהלך של אמניות המיצג הפמיניסטיות שפעלו בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, כמו סוזן לייסי  ולסלי ליבוביץ'. לייסי וליבוביץ' יצרו מערך אמנותי-חברתי של נשים מתחומים שונים אשר העלו מיצגים הבוחנים נושאים חברתיים מנקודת מבט פמיניסטית.

עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות, פועלת כאמנות חברתית המייצרת פעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד

הן פעלו לייצר נראוּת ציבורית רחבה של העבודות באמצעות התקשורת. אחת מסדרות המיצגים שלהן עסקה בחשיפת האלימות המינית ותדירותה הגבוהה בלוס אנג'לס – נושא שלא נידון מספיק עד אז בתקשורת, מנקודת מבטן של הנפגעות באותה תקופה. בעבודה 'שלושה שבועות במאי' (Three Weeks in May, 1977) העלו האמניות מיצג שכלל מצגת מפורטת של כל מקרי האונס שאירעו בעיר במשך שלושה שבועות בחודש מאי אחד. ברחבת בניין העירייה הן קיימו מיצג-הפגנה תחת הכותרת In Mourning and In Rage. הן הזמינו עיתונאים וכתבי טלוויזיה שיסקרו את האירועים, בתקווה שיצליחו לעורר הדים. מטרה זו מומשה בהצלחה בעיקר משום שהאמניות הצליחו לתמרן באופן מוצלח את התקשורת עצמה: אנשי התקשורת שדיווחו על האירועים במהדורות החדשות, לקחו למעשה חלק במעשה היצירה וחשפו את האלימות המינית המופנית כנגדן באופן תדיר ברחבי העיר.

מתוך אתר האינטרנט: http://www.suzannelacy.com/in-mourning-and-in-rage-1977/

האמניות היהודיות הפמיניסטיות העכשוויות פועלות באופן דומה, כאשר הן מבטאות את ביקורתן לא רק באמצעות האובייקט האמנותי אלא גם מפעילות את הקהל ועושות שימוש בתקשורת ליצירת נראות לתערוכות ולהצפת הנושאים העומדים ביסודן. כמו קודמותיהן, גם הן אינן מסתפקת ביצירת מושאים אסתטיים להתבוננות בגלריה, אלא מייצרות פעולות אקטיביות המכוונות להוביל לשינוי ממשי במציאות. ואכן, עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות, פועלת כאמנות חברתית המייצרת שיח מאתגר ופעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד. סך פעולותיהן עולה לא פעם לכדי יצירה מטלטלת, המייצרת שינויים תודעתיים במישור הפרט ובמישור הכלל גם יחד. כמו האמניות הפמיניסטיות בעבר, וכמו אמנים ואמניות אקטיביסטיים היום, גם אמניות אלה פורצות את גבולות עולם האמנות ומייצרות שיח ביקורתי עוצמתי שעשוי לייצר שינויים ממשים במציאות החברתית.

רבנות
נורית יעקבס-נון
בית דין
דת ומדינה
דוד שפרבר
פמיניזם
אומנות
ברטולד ברכט
מקווה
מסורבות גט
ביקורת הממסד הרבני באמנות היהודית הפמיניסטית הדתית
11/10/2018
ב' חשוון תשע"ט
דוד שפרבר
ד״ר
דוד שפרבר

המחזאי והמשורר הגרמני ברטולד ברכט אמר שהאמנות לא צריכה לשמש מראה למציאות אלא להיות פּטיש המעצב אותה. דימוי הפטיש הולם את זירת האמנות היהודית הפמינסטית הדתית כיום – אמנות שמובילה צמיחה תרבותית, מחוללת שינוי ומעודדת התחדשות

האמנות הפמיניסטית היא אחד התחומים המובהקים של האמנות האקטיביסטית, והיא משלבת מחקר, עשייה אמנותית ואקטיביזם חברתי. כבר מראשיתה, בשנות השבעים של המאה העשרים, לקחה אמנות זו חלק חשוב בתהליך החברתי שהניע הפמיניזם. גם היום מפגיש תחום זה בין עשייה יצירתית, אקטיביזם חברתי והגות פוליטית.

הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, ומקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תוכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש

תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית התפתחה בארצות הברית מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים ומאוחר יותר גם בישראל. אחד הענפים הבולטים שלה עוסק בביקורת על הממסד הרבני. אמניות רבות העונות להגדרה זו נפגשו לראשונה בתערוכה 'מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית' שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד בשנת 2012 (אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר).  התערוכה קיבצה יחדיו אמניות מישראל ומהעולם, כולן פעילות בתחום זה אך עד אז מעולם לא נפגשו ולעתים גם לא הכירו את עבודות חברותיהן.

בישראל, שבה חוקי המדינה מעניקים למוסדות האורתודוקסיים שליטה בלעדית על דיני המעמד האישי – הביקורת על הממסד הרבני נוקבת במיוחד. פעולה אמנותית מסוג כזה, שנועדה לעורר דיון ולשנות את המציאות ההלכתית והחוקית, היא התערוכה 'מעשה באשה וחלוק' (בית האמנים, תל אביב, 2013, אוצרת: רז סמירה). התערוכה, בהשתתפות האמניות נורית יעקבס ינון, הילה קרבלניקוב-פז ושמעון פינטו, ביקרה את הפרקטיקה של טבילת נשים מתגיירות כשלגופן חלוק בלבד, הנעשית תחת מבטו של בית דין המורכב משלושה גברים. מעבר לביקורת הנקודתית, התערוכה יצרה שיח רדיקלי חדש ולא אופייני, שערער על מוסד בית הדין הגברי המדיר נשים מלשמש בו. התערוכה זכתה לנראות תקשורתית רחבה שכללה כתבות בתכניות טלוויזיה ובעיתונות המודפסת והמקוונת, אשר הציפו לראשונה את הסוגיה בשיח הציבורי, הפוליטי והדתי בישראל.

'ממזרים: סימון ומחיקה' מבקרת את האופן שבו משליט הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, את האג'נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה.

כדי לשמר את הסוגיה בשיח הציבורי ולהוביל לשינוי המיוחל, פעלה יעקבס-ינון לחשיפת התערוכה באופנים רבים ומגוונים. היא לא הסתפקה בתקופת הצגתה הקצובה אלא יצרה סרט תיעודי שאפשר לה להביא את הסוגיה לקהילות דתיות שונות בישראל ובארצות הברית ולעורר דיונים רחבים בציבור ובתקשורת. חלקים מהסרט הוצגו בוועדה למעמד האישה בכנסת בשנים 2013, 2014 ו-2016 והביאו לאחרונה לתקנות ולהוראה שהדיינים יעמדו בפתח הדלת ולא מעל בור הטבילה. זהו תיקון קטן, קטן מדי, אך הוא ממחיש את כוחה של האמנות בשינוי המציאות.

התערוכה והפרויקט 'ממזרים: סימון ומחיקה' (נורית יעקבס-נון, אנדי ארנוביץ, קן גולדמן, ומירה מיילור, בית בזק, ירושלים; אוצרות: אמלי בילסקי ונורית יעקבס-נון) הוצגה בשנת 2017 במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית והמשיכו ברוחם את העשייה והפרקטיקות האקטיביסטיות האמנותיות שאפיינו את הפרויקט 'מעשה באשה וחלוק'. מושא הביקורת כעת היא סוגיית הממזרות המתבטאת בין השאר ברשימת פסולי החיתון שמנהלת הרבנות הראשית לישראל ובה נכללים כל מי שחשודים בממזרות או כפסולי גיור. הרשימה עצמה חסויה ואין דרך לאדם לבדוק אם הוא נכלל בה, עד שיגיע יום אחד לרשם הנישואין ויבקש להתחתן. עצם קיומה של הרשימה מהווה כלי נשק רב עוצמה נגד אנשים ונשים, בעיקר נשים המבקשות להתגרש וזקוקות לגט כשר כדי להמשיך בחייהן. ההזדקקות שלהן לגט מפתה לא מעט גברים להתנות אותו בסחיטה כספית ובתנאים שונים, ובתי הדין מגבים תנאים אלה ובלבד שהגט היוצא מתחת ידיהם יהיה כשר. כל פעולה אחרת של האישה לשיקום חייה, עלולה לגבות מחיר כבד מילדים שייוולדו לה לפני מתן הגט, אשר ייכנסו כבר בלידתם לרשימה המכונה 'הרשימה השחורה'. עצם האיום בלבד גורם לאותן נשים להיענות לתנאים, להפיל עוברים או לחיות עם ילדים 'לא חוקיים' בסתר ובפחד.

'ממזרים: סימון ומחיקה' ביקש לחשוף את העוולות החברתיות הכרוכות בסוגיה זו ולהציע להן פתרונות אפשריים. גם כאן, הביקורת היא לכאורה נקודתית, פנים הלכתית, שאינה נוגעת לציבור הרחב, אולם בדומה ל'מעשה באשה וחלוק', גם כאן היא מתרוממת אל מעוף הציפור ומצביעה באופן כללי יותר על הקשר הסבוך שבין דת למדינה בישראל. 'ממזרים: סימון ומחיקה' מבקרת את האופן שבו משליט הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, את האג'נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה. גם בפרויקט זה כמו בקודם, יעקבס-ינון לא הסתפקה בתערוכה אלא יצרה סרט תיעודי וספר מאמרים שעוסק, ממפה וחושף את התחום. אסופת המאמרים כוללת מדרשים עכשוויים ומאמרים המקיפים את נושא הממזרות מהיבטים רבים: תרבותיים, הלכתיים, ספרותיים, היסטוריים ומשפטיים.

רבות מהאמניות הפועלות בתנועת האמנות היהודית-דתית הפמיניסטית מערבות בעבודתן האמנותית גם פעילות חברתית. הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, וכחלק מכך הן מקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תוכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש ולגרום לציבור לדרוש תשובות ושינוי מהממסד הדתי. לצורך כך הן יוזמות מפגשים עם הקהל ועושות שימוש רב באינטרנט, במדיות החברתיות ובתקשורת. עשייתה של יעקבס-ינון היא ללא ספק אחת הדוגמאות החזקות ביותר של אקטיביזם פמיניסטי בתחום האמנות היהודית העכשווית. אפשר לראות בעשייתה המשך למהלך של אמניות המיצג הפמיניסטיות שפעלו בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, כמו סוזן לייסי  ולסלי ליבוביץ'. לייסי וליבוביץ' יצרו מערך אמנותי-חברתי של נשים מתחומים שונים אשר העלו מיצגים הבוחנים נושאים חברתיים מנקודת מבט פמיניסטית.

עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות, פועלת כאמנות חברתית המייצרת פעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד

הן פעלו לייצר נראוּת ציבורית רחבה של העבודות באמצעות התקשורת. אחת מסדרות המיצגים שלהן עסקה בחשיפת האלימות המינית ותדירותה הגבוהה בלוס אנג'לס – נושא שלא נידון מספיק עד אז בתקשורת, מנקודת מבטן של הנפגעות באותה תקופה. בעבודה 'שלושה שבועות במאי' (Three Weeks in May, 1977) העלו האמניות מיצג שכלל מצגת מפורטת של כל מקרי האונס שאירעו בעיר במשך שלושה שבועות בחודש מאי אחד. ברחבת בניין העירייה הן קיימו מיצג-הפגנה תחת הכותרת In Mourning and In Rage. הן הזמינו עיתונאים וכתבי טלוויזיה שיסקרו את האירועים, בתקווה שיצליחו לעורר הדים. מטרה זו מומשה בהצלחה בעיקר משום שהאמניות הצליחו לתמרן באופן מוצלח את התקשורת עצמה: אנשי התקשורת שדיווחו על האירועים במהדורות החדשות, לקחו למעשה חלק במעשה היצירה וחשפו את האלימות המינית המופנית כנגדן באופן תדיר ברחבי העיר.

מתוך אתר האינטרנט: http://www.suzannelacy.com/in-mourning-and-in-rage-1977/

האמניות היהודיות הפמיניסטיות העכשוויות פועלות באופן דומה, כאשר הן מבטאות את ביקורתן לא רק באמצעות האובייקט האמנותי אלא גם מפעילות את הקהל ועושות שימוש בתקשורת ליצירת נראות לתערוכות ולהצפת הנושאים העומדים ביסודן. כמו קודמותיהן, גם הן אינן מסתפקת ביצירת מושאים אסתטיים להתבוננות בגלריה, אלא מייצרות פעולות אקטיביות המכוונות להוביל לשינוי ממשי במציאות. ואכן, עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות, פועלת כאמנות חברתית המייצרת שיח מאתגר ופעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד. סך פעולותיהן עולה לא פעם לכדי יצירה מטלטלת, המייצרת שינויים תודעתיים במישור הפרט ובמישור הכלל גם יחד. כמו האמניות הפמיניסטיות בעבר, וכמו אמנים ואמניות אקטיביסטיים היום, גם אמניות אלה פורצות את גבולות עולם האמנות ומייצרות שיח ביקורתי עוצמתי שעשוי לייצר שינויים ממשים במציאות החברתית.

רבנות
נורית יעקבס-נון
בית דין
דת ומדינה
דוד שפרבר
פמיניזם
אומנות
ברטולד ברכט
מקווה
מסורבות גט
ביקורת הממסד הרבני באמנות היהודית הפמיניסטית הדתית
דוד שפרבר
דוד שפרבר

המחזאי והמשורר הגרמני ברטולד ברכט אמר שהאמנות לא צריכה לשמש מראה למציאות אלא להיות פּטיש המעצב אותה. דימוי הפטיש הולם את זירת האמנות היהודית הפמינסטית הדתית כיום – אמנות שמובילה צמיחה תרבותית, מחוללת שינוי ומעודדת התחדשות

האמנות הפמיניסטית היא אחד התחומים המובהקים של האמנות האקטיביסטית, והיא משלבת מחקר, עשייה אמנותית ואקטיביזם חברתי. כבר מראשיתה, בשנות השבעים של המאה העשרים, לקחה אמנות זו חלק חשוב בתהליך החברתי שהניע הפמיניזם. גם היום מפגיש תחום זה בין עשייה יצירתית, אקטיביזם חברתי והגות פוליטית.

הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, ומקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תוכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש

תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית התפתחה בארצות הברית מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים ומאוחר יותר גם בישראל. אחד הענפים הבולטים שלה עוסק בביקורת על הממסד הרבני. אמניות רבות העונות להגדרה זו נפגשו לראשונה בתערוכה 'מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית' שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד בשנת 2012 (אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר).  התערוכה קיבצה יחדיו אמניות מישראל ומהעולם, כולן פעילות בתחום זה אך עד אז מעולם לא נפגשו ולעתים גם לא הכירו את עבודות חברותיהן.

בישראל, שבה חוקי המדינה מעניקים למוסדות האורתודוקסיים שליטה בלעדית על דיני המעמד האישי – הביקורת על הממסד הרבני נוקבת במיוחד. פעולה אמנותית מסוג כזה, שנועדה לעורר דיון ולשנות את המציאות ההלכתית והחוקית, היא התערוכה 'מעשה באשה וחלוק' (בית האמנים, תל אביב, 2013, אוצרת: רז סמירה). התערוכה, בהשתתפות האמניות נורית יעקבס ינון, הילה קרבלניקוב-פז ושמעון פינטו, ביקרה את הפרקטיקה של טבילת נשים מתגיירות כשלגופן חלוק בלבד, הנעשית תחת מבטו של בית דין המורכב משלושה גברים. מעבר לביקורת הנקודתית, התערוכה יצרה שיח רדיקלי חדש ולא אופייני, שערער על מוסד בית הדין הגברי המדיר נשים מלשמש בו. התערוכה זכתה לנראות תקשורתית רחבה שכללה כתבות בתכניות טלוויזיה ובעיתונות המודפסת והמקוונת, אשר הציפו לראשונה את הסוגיה בשיח הציבורי, הפוליטי והדתי בישראל.

'ממזרים: סימון ומחיקה' מבקרת את האופן שבו משליט הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, את האג'נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה.

כדי לשמר את הסוגיה בשיח הציבורי ולהוביל לשינוי המיוחל, פעלה יעקבס-ינון לחשיפת התערוכה באופנים רבים ומגוונים. היא לא הסתפקה בתקופת הצגתה הקצובה אלא יצרה סרט תיעודי שאפשר לה להביא את הסוגיה לקהילות דתיות שונות בישראל ובארצות הברית ולעורר דיונים רחבים בציבור ובתקשורת. חלקים מהסרט הוצגו בוועדה למעמד האישה בכנסת בשנים 2013, 2014 ו-2016 והביאו לאחרונה לתקנות ולהוראה שהדיינים יעמדו בפתח הדלת ולא מעל בור הטבילה. זהו תיקון קטן, קטן מדי, אך הוא ממחיש את כוחה של האמנות בשינוי המציאות.

התערוכה והפרויקט 'ממזרים: סימון ומחיקה' (נורית יעקבס-נון, אנדי ארנוביץ, קן גולדמן, ומירה מיילור, בית בזק, ירושלים; אוצרות: אמלי בילסקי ונורית יעקבס-נון) הוצגה בשנת 2017 במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית והמשיכו ברוחם את העשייה והפרקטיקות האקטיביסטיות האמנותיות שאפיינו את הפרויקט 'מעשה באשה וחלוק'. מושא הביקורת כעת היא סוגיית הממזרות המתבטאת בין השאר ברשימת פסולי החיתון שמנהלת הרבנות הראשית לישראל ובה נכללים כל מי שחשודים בממזרות או כפסולי גיור. הרשימה עצמה חסויה ואין דרך לאדם לבדוק אם הוא נכלל בה, עד שיגיע יום אחד לרשם הנישואין ויבקש להתחתן. עצם קיומה של הרשימה מהווה כלי נשק רב עוצמה נגד אנשים ונשים, בעיקר נשים המבקשות להתגרש וזקוקות לגט כשר כדי להמשיך בחייהן. ההזדקקות שלהן לגט מפתה לא מעט גברים להתנות אותו בסחיטה כספית ובתנאים שונים, ובתי הדין מגבים תנאים אלה ובלבד שהגט היוצא מתחת ידיהם יהיה כשר. כל פעולה אחרת של האישה לשיקום חייה, עלולה לגבות מחיר כבד מילדים שייוולדו לה לפני מתן הגט, אשר ייכנסו כבר בלידתם לרשימה המכונה 'הרשימה השחורה'. עצם האיום בלבד גורם לאותן נשים להיענות לתנאים, להפיל עוברים או לחיות עם ילדים 'לא חוקיים' בסתר ובפחד.

'ממזרים: סימון ומחיקה' ביקש לחשוף את העוולות החברתיות הכרוכות בסוגיה זו ולהציע להן פתרונות אפשריים. גם כאן, הביקורת היא לכאורה נקודתית, פנים הלכתית, שאינה נוגעת לציבור הרחב, אולם בדומה ל'מעשה באשה וחלוק', גם כאן היא מתרוממת אל מעוף הציפור ומצביעה באופן כללי יותר על הקשר הסבוך שבין דת למדינה בישראל. 'ממזרים: סימון ומחיקה' מבקרת את האופן שבו משליט הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, את האג'נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה. גם בפרויקט זה כמו בקודם, יעקבס-ינון לא הסתפקה בתערוכה אלא יצרה סרט תיעודי וספר מאמרים שעוסק, ממפה וחושף את התחום. אסופת המאמרים כוללת מדרשים עכשוויים ומאמרים המקיפים את נושא הממזרות מהיבטים רבים: תרבותיים, הלכתיים, ספרותיים, היסטוריים ומשפטיים.

רבות מהאמניות הפועלות בתנועת האמנות היהודית-דתית הפמיניסטית מערבות בעבודתן האמנותית גם פעילות חברתית. הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, וכחלק מכך הן מקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תוכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש ולגרום לציבור לדרוש תשובות ושינוי מהממסד הדתי. לצורך כך הן יוזמות מפגשים עם הקהל ועושות שימוש רב באינטרנט, במדיות החברתיות ובתקשורת. עשייתה של יעקבס-ינון היא ללא ספק אחת הדוגמאות החזקות ביותר של אקטיביזם פמיניסטי בתחום האמנות היהודית העכשווית. אפשר לראות בעשייתה המשך למהלך של אמניות המיצג הפמיניסטיות שפעלו בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, כמו סוזן לייסי  ולסלי ליבוביץ'. לייסי וליבוביץ' יצרו מערך אמנותי-חברתי של נשים מתחומים שונים אשר העלו מיצגים הבוחנים נושאים חברתיים מנקודת מבט פמיניסטית.

עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות, פועלת כאמנות חברתית המייצרת פעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד

הן פעלו לייצר נראוּת ציבורית רחבה של העבודות באמצעות התקשורת. אחת מסדרות המיצגים שלהן עסקה בחשיפת האלימות המינית ותדירותה הגבוהה בלוס אנג'לס – נושא שלא נידון מספיק עד אז בתקשורת, מנקודת מבטן של הנפגעות באותה תקופה. בעבודה 'שלושה שבועות במאי' (Three Weeks in May, 1977) העלו האמניות מיצג שכלל מצגת מפורטת של כל מקרי האונס שאירעו בעיר במשך שלושה שבועות בחודש מאי אחד. ברחבת בניין העירייה הן קיימו מיצג-הפגנה תחת הכותרת In Mourning and In Rage. הן הזמינו עיתונאים וכתבי טלוויזיה שיסקרו את האירועים, בתקווה שיצליחו לעורר הדים. מטרה זו מומשה בהצלחה בעיקר משום שהאמניות הצליחו לתמרן באופן מוצלח את התקשורת עצמה: אנשי התקשורת שדיווחו על האירועים במהדורות החדשות, לקחו למעשה חלק במעשה היצירה וחשפו את האלימות המינית המופנית כנגדן באופן תדיר ברחבי העיר.

מתוך אתר האינטרנט: http://www.suzannelacy.com/in-mourning-and-in-rage-1977/

האמניות היהודיות הפמיניסטיות העכשוויות פועלות באופן דומה, כאשר הן מבטאות את ביקורתן לא רק באמצעות האובייקט האמנותי אלא גם מפעילות את הקהל ועושות שימוש בתקשורת ליצירת נראות לתערוכות ולהצפת הנושאים העומדים ביסודן. כמו קודמותיהן, גם הן אינן מסתפקת ביצירת מושאים אסתטיים להתבוננות בגלריה, אלא מייצרות פעולות אקטיביות המכוונות להוביל לשינוי ממשי במציאות. ואכן, עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות, פועלת כאמנות חברתית המייצרת שיח מאתגר ופעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד. סך פעולותיהן עולה לא פעם לכדי יצירה מטלטלת, המייצרת שינויים תודעתיים במישור הפרט ובמישור הכלל גם יחד. כמו האמניות הפמיניסטיות בעבר, וכמו אמנים ואמניות אקטיביסטיים היום, גם אמניות אלה פורצות את גבולות עולם האמנות ומייצרות שיח ביקורתי עוצמתי שעשוי לייצר שינויים ממשים במציאות החברתית.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות