שרגא בר און
הרב ד"ר שרגא בר און משמש כראש מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית במכון שלום הרטמן ומרצה לתלמוד במרכז האקדמי שלם.
פסח
כל שלא חגג שלוש חירויות בפסח
שרגא בר און
י"ב ניסן תשע"ט

חג הפסח הוא חג החירות. חירות פירושה עמידת אדם וחברה ברשות עצמם, כך שאינם כפופים למרותם של אחרים. אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים. הדרך שבה יחידים וחברה מפגינים את חירותם מעידה על המשמעות שהם מקנים להיותם בני חורין. עמים שחוגגים את עצמאותם במפגנים צבאיים מזהים את החירות עם השאיפה לכח, הפגנת עצמה ובטחון; עמים שחוגגים את עצמאותם בריקודים ובאכילה מזהים את החירות עם הנאות חושניות, וכן הלאה. אם נעמוד על אופן עיצובו המיוחד של סדר הפסח נוכל לעמוד על המשמעות המיוחדת שהקנתה המסורת הרבנית לחגיגת החירות.

מעבדות לעבדות: הפסח כזבח גאולה

בתנ"ך לא מוזכרת המילה חירות. יציאת מצרים היא גאולת העם על ידי ה'. המילה "גאולה" משמעה במקרא השבת רכוש לבעליו המקוריים. מבחינה זו, גאולת מצרים אינה יציאה מעבדות לחירות אלא יציאה מעבדות לעבדות: בני-ישראל הופכים מעבדי פרעה לעבדיו של ה'. אולם, זוהי עבדות שונה לחלוטין. בעוד פרעה הוא מלך עריץ, המנצל את עבדיו לשירותו, הקב"ה מתגלה כדי להעניק חוקים שישרתו את העם. גויים שאינם מכירים את ה' יכריזו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד ו). חגיגת קורבן הפסח נשאה אופי פולחני של זבח תודה על הגאולה הזו שהעניק לנו ה'. ברוח זו נחוג הפסח בימי הבית השני, כשבמוקדו העלייה לרגל בירושלים. תשעת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים מתארים את אופן ההכנה לחגיגת הגאולה בהקרבת קורבן הפסח במקדש.

אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים

חירות כמאבק לשחרור מדיני

במאמר קלאסי עמד שלמה פינס על גלגוליו של המושג חירות, והראה כי בשלהי ימי הבית השני ולאחר חורבנו טענו המורדים את מושג החירות במשמעות חדשה ומהפכנית. המונח היווני-רומי 'חירות' ציין מעמד אישי-פוליטי-אזרחי. 'בני-חורין' היו אזרחים בעלי זכויות יתר לעומת בני-אדם אחרים כגון נשים, עבדים וצעירים מתחת לגיל עשרים. כך, למשל, באתונה הקלאסית נהנו ממעמד מלא של אזרחים ומשותפות בדמוקרטיה הישירה של הפוליס רק כחמישה אחוזים מתושבי העיר. לוחמי החירות היהודים הפכו את המונח 'חירות' לסיסמת שחרור מכיבוש עריץ. באופן כמעט פרדוקסלי הפך חג הפסח לחג החירות דווקא בתנאי שעבוד ונחיתות. כך הפכה החירות מתיאור מצב לתיאור שאיפה; היא הפסיקה לאפיין את הסדר החברתי המעמדי והמפלה בין בני אדם והציבה במקומו את השוויון בין כל בני האדם: כל בני אדם נולדו בני חורין ולכלם מגיעה חירות. את ההדים לפרשנות זו של היציאה מעבדות לחירות ניתן למצוא בתנועות השחרור הגדולות של העידן המודרני.

ליל הסדר – חיקוי או מחאה?

לאחר חורבן הבית עצבו חכמינו מחדש את חגיגת היציאה מעבדות לחירות, באופן המוכר לנו היום מחגיגות ליל הסדר. בכך חוללו חכמי ישראל מהפכה נוספת במשמעות שהוקנתה לחירות. הם יצרו את ליל הסדר במתכונת של משתה (סימפוזיון) יווני-רומי. הסימפוזיון הוא כינוס חברים וסמל סטטוס של בני-חורין, אזרחים חופשיים, החוגגים את עושרם בשתיה, בניגון ובשיחה. ליל הסדר המוכר לנו בנוי במתכונת מדוקדקת של משתה: בהסבה, בשתיה ובלימוד בהתאם לשלבי הארוחה שהיו מקובלים בקרב הרומאים. משום כך יש הטוענים כי פסח הוא מעין הצגה של משאלת לב: להיות בני-חורין כאזרחים הרומיים. ערב אחד בשנה חוגגים היהודים חירות מדומיינת. אולם עיון מדוקדק באופן ההבנייה של ליל הסדר יגלה כי לא חיקוי לפנינו אלא הפגנה חתרנית נגד התרבות הרומית; הפגנה מרהיבה של אתוס יהודי מקורי חדשני.

דומה שכעת הגיעה העת להשיב גם הפסוקים הללו ולהתחייב הן לחגיגת חירות אישית והן לחגיגת חירות משולשת: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית בתנאי ריבונות

בניגוד למשתה הרומי חגיגת החירות היהודית לא מדגישה את הבדלי המעמדות אלא מבטלת אותם. אין כאן עבדים המשרתים את בני החורין אלא כולם מסובין; סדר הפסח הפך לחגיגה משפחתית ולא למועדון סגור לגברים בוגרים בלבד. הדגש של הסדר מושם על חינוך הילדים דווקא; בניגוד לבחירת מוזמנים בקפדנות (ובניגוד להימנות על חבורה סגורה ומוגדרת בזבח הפסח שנהוג היה במקדש) הסדר נפתח בפתיחת דלתות הבית והלב: "כל דכפין ייתי ויכול", כל הרעב יבוא ויאכל.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

בניגוד למשתה בו מוגשים לחמי חמץ, את הסדר עורכים סביב לחם העוני, המרור וזכרון שעבוד במצרים. אפילו החרוסת המתוקה והטעימה מסמלת בזיכרון הקולקטיבי את הטיט ששימש את ישראל בעבדותם. בלבו של הסימפוזיון מצוי ה'מגיד'. זה אינו פותח בקול תרועה וגיל , לא בתענוגים, אלא בלחם עוני, במצה ובמרור – "מתחיל בגנות". ההגדה מעניקה שלוש משמעויות שונות לאותה הגנות. הראשונה: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו". לפי תשובה זו, הגנות היא גנותו של לבן ושל הקמים עלינו לכלותינו, וההתחלה דווקא בה היא חלק מחגיגת ההצלה. הגנות מדגישה את ההבדל בין אויבי ישראל לעם ישראל. אולם, שני גדולי האמוראים בדור הראשון בבבל פירשו את הגנות כמופנית כלפי פנים ולא כלפי חוץ. שמואל אומר שהגנות היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים". לפי דברי שמואל אנו פותחים את ההגדה בפגם הייחוס שלנו עצמנו. אנו זוכרים כי בבית עבדים נהיינו לעם. חגיגת חירות שכזו מזכירה לנו את הציווי העולה מיציאת מצרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָים". האמורא רב מרחיק לכת אף יותר משמואל, ולדבריו הגנות בה אנו פותחים היא: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. תרח אבי אברהם ואבי נחור". ההגדה אינה פותחת בגנות השעבוד הפיסי אלא בשעבוד הרוחני, שקודם בדורי דורות לשעבוד מצרים. . כך פותח רב את חגיגת החירות באמירה אנטי גזענית חריפה: אנחנו לא רק בני ישראל, אלא אף בני תרח. ה"גנות" הזו פותחת את חגיגת החירות עבור כל אדם המצטרף לבית אברהם, יצחק וישראל בהשקפתו הרוחנית.

חירות על גבי חירות

ליל הסדר מכיל את המשמעויות המצטברות של החירות. חג הפסח נחוג כחג הגאולה הדתי בו נגאלו ישראל על ידי ה' ממצרים; על גבי משמעות זו נבנתה הקומה הלאומית השואפת לחירות של עם בארצו; על גבי משמעויות אלו נבנתה החירות המוסרית הנוגעת לאחריות ולסולידריות בין כל מרכיבי החברה. אין מדובר כאן בחיקוי אלא בשלוש בשורות חירות מקוריות ונועזות שהורישה היהדות לעולם כולו: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית.

בלבו של הסדר – ב'מגיד' – ניצב מדרש על 'מקרא ביכורים', הפרשייה מספר דברים המציגה את קיצור תולדות ההיסטוריה המקראית, ושאותה ידע לדקלם כל עולה רגל:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'.

(דברים כו, ג-ט)

מפני שההגדה עוצבה והתפתחה בתנאי חורבן וגלות הושמטו ממנה הפסוקים האחרונים המתארים את השיבה לארץ. דומה שכעת הגיעה העת להשיב גם הפסוקים הללו ולהתחייב הן לחגיגת חירות אישית והן לחגיגת חירות משולשת: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית בתנאי ריבונות.

פסח
יציאת מצרים
שרגא בר און
חירות
פסח
כל שלא חגג שלוש חירויות בפסח
17/4/2019
י"ב ניסן תשע"ט
שרגא בר און
ד״ר
שרגא בר און

חג הפסח הוא חג החירות. חירות פירושה עמידת אדם וחברה ברשות עצמם, כך שאינם כפופים למרותם של אחרים. אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים. הדרך שבה יחידים וחברה מפגינים את חירותם מעידה על המשמעות שהם מקנים להיותם בני חורין. עמים שחוגגים את עצמאותם במפגנים צבאיים מזהים את החירות עם השאיפה לכח, הפגנת עצמה ובטחון; עמים שחוגגים את עצמאותם בריקודים ובאכילה מזהים את החירות עם הנאות חושניות, וכן הלאה. אם נעמוד על אופן עיצובו המיוחד של סדר הפסח נוכל לעמוד על המשמעות המיוחדת שהקנתה המסורת הרבנית לחגיגת החירות.

מעבדות לעבדות: הפסח כזבח גאולה

בתנ"ך לא מוזכרת המילה חירות. יציאת מצרים היא גאולת העם על ידי ה'. המילה "גאולה" משמעה במקרא השבת רכוש לבעליו המקוריים. מבחינה זו, גאולת מצרים אינה יציאה מעבדות לחירות אלא יציאה מעבדות לעבדות: בני-ישראל הופכים מעבדי פרעה לעבדיו של ה'. אולם, זוהי עבדות שונה לחלוטין. בעוד פרעה הוא מלך עריץ, המנצל את עבדיו לשירותו, הקב"ה מתגלה כדי להעניק חוקים שישרתו את העם. גויים שאינם מכירים את ה' יכריזו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד ו). חגיגת קורבן הפסח נשאה אופי פולחני של זבח תודה על הגאולה הזו שהעניק לנו ה'. ברוח זו נחוג הפסח בימי הבית השני, כשבמוקדו העלייה לרגל בירושלים. תשעת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים מתארים את אופן ההכנה לחגיגת הגאולה בהקרבת קורבן הפסח במקדש.

אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים

חירות כמאבק לשחרור מדיני

במאמר קלאסי עמד שלמה פינס על גלגוליו של המושג חירות, והראה כי בשלהי ימי הבית השני ולאחר חורבנו טענו המורדים את מושג החירות במשמעות חדשה ומהפכנית. המונח היווני-רומי 'חירות' ציין מעמד אישי-פוליטי-אזרחי. 'בני-חורין' היו אזרחים בעלי זכויות יתר לעומת בני-אדם אחרים כגון נשים, עבדים וצעירים מתחת לגיל עשרים. כך, למשל, באתונה הקלאסית נהנו ממעמד מלא של אזרחים ומשותפות בדמוקרטיה הישירה של הפוליס רק כחמישה אחוזים מתושבי העיר. לוחמי החירות היהודים הפכו את המונח 'חירות' לסיסמת שחרור מכיבוש עריץ. באופן כמעט פרדוקסלי הפך חג הפסח לחג החירות דווקא בתנאי שעבוד ונחיתות. כך הפכה החירות מתיאור מצב לתיאור שאיפה; היא הפסיקה לאפיין את הסדר החברתי המעמדי והמפלה בין בני אדם והציבה במקומו את השוויון בין כל בני האדם: כל בני אדם נולדו בני חורין ולכלם מגיעה חירות. את ההדים לפרשנות זו של היציאה מעבדות לחירות ניתן למצוא בתנועות השחרור הגדולות של העידן המודרני.

ליל הסדר – חיקוי או מחאה?

לאחר חורבן הבית עצבו חכמינו מחדש את חגיגת היציאה מעבדות לחירות, באופן המוכר לנו היום מחגיגות ליל הסדר. בכך חוללו חכמי ישראל מהפכה נוספת במשמעות שהוקנתה לחירות. הם יצרו את ליל הסדר במתכונת של משתה (סימפוזיון) יווני-רומי. הסימפוזיון הוא כינוס חברים וסמל סטטוס של בני-חורין, אזרחים חופשיים, החוגגים את עושרם בשתיה, בניגון ובשיחה. ליל הסדר המוכר לנו בנוי במתכונת מדוקדקת של משתה: בהסבה, בשתיה ובלימוד בהתאם לשלבי הארוחה שהיו מקובלים בקרב הרומאים. משום כך יש הטוענים כי פסח הוא מעין הצגה של משאלת לב: להיות בני-חורין כאזרחים הרומיים. ערב אחד בשנה חוגגים היהודים חירות מדומיינת. אולם עיון מדוקדק באופן ההבנייה של ליל הסדר יגלה כי לא חיקוי לפנינו אלא הפגנה חתרנית נגד התרבות הרומית; הפגנה מרהיבה של אתוס יהודי מקורי חדשני.

דומה שכעת הגיעה העת להשיב גם הפסוקים הללו ולהתחייב הן לחגיגת חירות אישית והן לחגיגת חירות משולשת: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית בתנאי ריבונות

בניגוד למשתה הרומי חגיגת החירות היהודית לא מדגישה את הבדלי המעמדות אלא מבטלת אותם. אין כאן עבדים המשרתים את בני החורין אלא כולם מסובין; סדר הפסח הפך לחגיגה משפחתית ולא למועדון סגור לגברים בוגרים בלבד. הדגש של הסדר מושם על חינוך הילדים דווקא; בניגוד לבחירת מוזמנים בקפדנות (ובניגוד להימנות על חבורה סגורה ומוגדרת בזבח הפסח שנהוג היה במקדש) הסדר נפתח בפתיחת דלתות הבית והלב: "כל דכפין ייתי ויכול", כל הרעב יבוא ויאכל.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

בניגוד למשתה בו מוגשים לחמי חמץ, את הסדר עורכים סביב לחם העוני, המרור וזכרון שעבוד במצרים. אפילו החרוסת המתוקה והטעימה מסמלת בזיכרון הקולקטיבי את הטיט ששימש את ישראל בעבדותם. בלבו של הסימפוזיון מצוי ה'מגיד'. זה אינו פותח בקול תרועה וגיל , לא בתענוגים, אלא בלחם עוני, במצה ובמרור – "מתחיל בגנות". ההגדה מעניקה שלוש משמעויות שונות לאותה הגנות. הראשונה: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו". לפי תשובה זו, הגנות היא גנותו של לבן ושל הקמים עלינו לכלותינו, וההתחלה דווקא בה היא חלק מחגיגת ההצלה. הגנות מדגישה את ההבדל בין אויבי ישראל לעם ישראל. אולם, שני גדולי האמוראים בדור הראשון בבבל פירשו את הגנות כמופנית כלפי פנים ולא כלפי חוץ. שמואל אומר שהגנות היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים". לפי דברי שמואל אנו פותחים את ההגדה בפגם הייחוס שלנו עצמנו. אנו זוכרים כי בבית עבדים נהיינו לעם. חגיגת חירות שכזו מזכירה לנו את הציווי העולה מיציאת מצרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָים". האמורא רב מרחיק לכת אף יותר משמואל, ולדבריו הגנות בה אנו פותחים היא: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. תרח אבי אברהם ואבי נחור". ההגדה אינה פותחת בגנות השעבוד הפיסי אלא בשעבוד הרוחני, שקודם בדורי דורות לשעבוד מצרים. . כך פותח רב את חגיגת החירות באמירה אנטי גזענית חריפה: אנחנו לא רק בני ישראל, אלא אף בני תרח. ה"גנות" הזו פותחת את חגיגת החירות עבור כל אדם המצטרף לבית אברהם, יצחק וישראל בהשקפתו הרוחנית.

חירות על גבי חירות

ליל הסדר מכיל את המשמעויות המצטברות של החירות. חג הפסח נחוג כחג הגאולה הדתי בו נגאלו ישראל על ידי ה' ממצרים; על גבי משמעות זו נבנתה הקומה הלאומית השואפת לחירות של עם בארצו; על גבי משמעויות אלו נבנתה החירות המוסרית הנוגעת לאחריות ולסולידריות בין כל מרכיבי החברה. אין מדובר כאן בחיקוי אלא בשלוש בשורות חירות מקוריות ונועזות שהורישה היהדות לעולם כולו: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית.

בלבו של הסדר – ב'מגיד' – ניצב מדרש על 'מקרא ביכורים', הפרשייה מספר דברים המציגה את קיצור תולדות ההיסטוריה המקראית, ושאותה ידע לדקלם כל עולה רגל:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'.

(דברים כו, ג-ט)

מפני שההגדה עוצבה והתפתחה בתנאי חורבן וגלות הושמטו ממנה הפסוקים האחרונים המתארים את השיבה לארץ. דומה שכעת הגיעה העת להשיב גם הפסוקים הללו ולהתחייב הן לחגיגת חירות אישית והן לחגיגת חירות משולשת: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית בתנאי ריבונות.

פסח
יציאת מצרים
שרגא בר און
חירות
כל שלא חגג שלוש חירויות בפסח
שרגא בר און
שרגא בר און

חג הפסח הוא חג החירות. חירות פירושה עמידת אדם וחברה ברשות עצמם, כך שאינם כפופים למרותם של אחרים. אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים. הדרך שבה יחידים וחברה מפגינים את חירותם מעידה על המשמעות שהם מקנים להיותם בני חורין. עמים שחוגגים את עצמאותם במפגנים צבאיים מזהים את החירות עם השאיפה לכח, הפגנת עצמה ובטחון; עמים שחוגגים את עצמאותם בריקודים ובאכילה מזהים את החירות עם הנאות חושניות, וכן הלאה. אם נעמוד על אופן עיצובו המיוחד של סדר הפסח נוכל לעמוד על המשמעות המיוחדת שהקנתה המסורת הרבנית לחגיגת החירות.

מעבדות לעבדות: הפסח כזבח גאולה

בתנ"ך לא מוזכרת המילה חירות. יציאת מצרים היא גאולת העם על ידי ה'. המילה "גאולה" משמעה במקרא השבת רכוש לבעליו המקוריים. מבחינה זו, גאולת מצרים אינה יציאה מעבדות לחירות אלא יציאה מעבדות לעבדות: בני-ישראל הופכים מעבדי פרעה לעבדיו של ה'. אולם, זוהי עבדות שונה לחלוטין. בעוד פרעה הוא מלך עריץ, המנצל את עבדיו לשירותו, הקב"ה מתגלה כדי להעניק חוקים שישרתו את העם. גויים שאינם מכירים את ה' יכריזו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד ו). חגיגת קורבן הפסח נשאה אופי פולחני של זבח תודה על הגאולה הזו שהעניק לנו ה'. ברוח זו נחוג הפסח בימי הבית השני, כשבמוקדו העלייה לרגל בירושלים. תשעת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים מתארים את אופן ההכנה לחגיגת הגאולה בהקרבת קורבן הפסח במקדש.

אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים

חירות כמאבק לשחרור מדיני

במאמר קלאסי עמד שלמה פינס על גלגוליו של המושג חירות, והראה כי בשלהי ימי הבית השני ולאחר חורבנו טענו המורדים את מושג החירות במשמעות חדשה ומהפכנית. המונח היווני-רומי 'חירות' ציין מעמד אישי-פוליטי-אזרחי. 'בני-חורין' היו אזרחים בעלי זכויות יתר לעומת בני-אדם אחרים כגון נשים, עבדים וצעירים מתחת לגיל עשרים. כך, למשל, באתונה הקלאסית נהנו ממעמד מלא של אזרחים ומשותפות בדמוקרטיה הישירה של הפוליס רק כחמישה אחוזים מתושבי העיר. לוחמי החירות היהודים הפכו את המונח 'חירות' לסיסמת שחרור מכיבוש עריץ. באופן כמעט פרדוקסלי הפך חג הפסח לחג החירות דווקא בתנאי שעבוד ונחיתות. כך הפכה החירות מתיאור מצב לתיאור שאיפה; היא הפסיקה לאפיין את הסדר החברתי המעמדי והמפלה בין בני אדם והציבה במקומו את השוויון בין כל בני האדם: כל בני אדם נולדו בני חורין ולכלם מגיעה חירות. את ההדים לפרשנות זו של היציאה מעבדות לחירות ניתן למצוא בתנועות השחרור הגדולות של העידן המודרני.

ליל הסדר – חיקוי או מחאה?

לאחר חורבן הבית עצבו חכמינו מחדש את חגיגת היציאה מעבדות לחירות, באופן המוכר לנו היום מחגיגות ליל הסדר. בכך חוללו חכמי ישראל מהפכה נוספת במשמעות שהוקנתה לחירות. הם יצרו את ליל הסדר במתכונת של משתה (סימפוזיון) יווני-רומי. הסימפוזיון הוא כינוס חברים וסמל סטטוס של בני-חורין, אזרחים חופשיים, החוגגים את עושרם בשתיה, בניגון ובשיחה. ליל הסדר המוכר לנו בנוי במתכונת מדוקדקת של משתה: בהסבה, בשתיה ובלימוד בהתאם לשלבי הארוחה שהיו מקובלים בקרב הרומאים. משום כך יש הטוענים כי פסח הוא מעין הצגה של משאלת לב: להיות בני-חורין כאזרחים הרומיים. ערב אחד בשנה חוגגים היהודים חירות מדומיינת. אולם עיון מדוקדק באופן ההבנייה של ליל הסדר יגלה כי לא חיקוי לפנינו אלא הפגנה חתרנית נגד התרבות הרומית; הפגנה מרהיבה של אתוס יהודי מקורי חדשני.

דומה שכעת הגיעה העת להשיב גם הפסוקים הללו ולהתחייב הן לחגיגת חירות אישית והן לחגיגת חירות משולשת: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית בתנאי ריבונות

בניגוד למשתה הרומי חגיגת החירות היהודית לא מדגישה את הבדלי המעמדות אלא מבטלת אותם. אין כאן עבדים המשרתים את בני החורין אלא כולם מסובין; סדר הפסח הפך לחגיגה משפחתית ולא למועדון סגור לגברים בוגרים בלבד. הדגש של הסדר מושם על חינוך הילדים דווקא; בניגוד לבחירת מוזמנים בקפדנות (ובניגוד להימנות על חבורה סגורה ומוגדרת בזבח הפסח שנהוג היה במקדש) הסדר נפתח בפתיחת דלתות הבית והלב: "כל דכפין ייתי ויכול", כל הרעב יבוא ויאכל.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

בניגוד למשתה בו מוגשים לחמי חמץ, את הסדר עורכים סביב לחם העוני, המרור וזכרון שעבוד במצרים. אפילו החרוסת המתוקה והטעימה מסמלת בזיכרון הקולקטיבי את הטיט ששימש את ישראל בעבדותם. בלבו של הסימפוזיון מצוי ה'מגיד'. זה אינו פותח בקול תרועה וגיל , לא בתענוגים, אלא בלחם עוני, במצה ובמרור – "מתחיל בגנות". ההגדה מעניקה שלוש משמעויות שונות לאותה הגנות. הראשונה: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו". לפי תשובה זו, הגנות היא גנותו של לבן ושל הקמים עלינו לכלותינו, וההתחלה דווקא בה היא חלק מחגיגת ההצלה. הגנות מדגישה את ההבדל בין אויבי ישראל לעם ישראל. אולם, שני גדולי האמוראים בדור הראשון בבבל פירשו את הגנות כמופנית כלפי פנים ולא כלפי חוץ. שמואל אומר שהגנות היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים". לפי דברי שמואל אנו פותחים את ההגדה בפגם הייחוס שלנו עצמנו. אנו זוכרים כי בבית עבדים נהיינו לעם. חגיגת חירות שכזו מזכירה לנו את הציווי העולה מיציאת מצרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָים". האמורא רב מרחיק לכת אף יותר משמואל, ולדבריו הגנות בה אנו פותחים היא: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. תרח אבי אברהם ואבי נחור". ההגדה אינה פותחת בגנות השעבוד הפיסי אלא בשעבוד הרוחני, שקודם בדורי דורות לשעבוד מצרים. . כך פותח רב את חגיגת החירות באמירה אנטי גזענית חריפה: אנחנו לא רק בני ישראל, אלא אף בני תרח. ה"גנות" הזו פותחת את חגיגת החירות עבור כל אדם המצטרף לבית אברהם, יצחק וישראל בהשקפתו הרוחנית.

חירות על גבי חירות

ליל הסדר מכיל את המשמעויות המצטברות של החירות. חג הפסח נחוג כחג הגאולה הדתי בו נגאלו ישראל על ידי ה' ממצרים; על גבי משמעות זו נבנתה הקומה הלאומית השואפת לחירות של עם בארצו; על גבי משמעויות אלו נבנתה החירות המוסרית הנוגעת לאחריות ולסולידריות בין כל מרכיבי החברה. אין מדובר כאן בחיקוי אלא בשלוש בשורות חירות מקוריות ונועזות שהורישה היהדות לעולם כולו: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית.

בלבו של הסדר – ב'מגיד' – ניצב מדרש על 'מקרא ביכורים', הפרשייה מספר דברים המציגה את קיצור תולדות ההיסטוריה המקראית, ושאותה ידע לדקלם כל עולה רגל:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'.

(דברים כו, ג-ט)

מפני שההגדה עוצבה והתפתחה בתנאי חורבן וגלות הושמטו ממנה הפסוקים האחרונים המתארים את השיבה לארץ. דומה שכעת הגיעה העת להשיב גם הפסוקים הללו ולהתחייב הן לחגיגת חירות אישית והן לחגיגת חירות משולשת: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית בתנאי ריבונות.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות