חזקי שוהם
ד"ר חזקי הוא מרצה בכיר בתוכנית הבין-תחומית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ומשמש עמית מחקר במכון שלום הרטמן.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
דפוס יהודי טיפוסי: כך הוצמד יום הזיכרון ליום העצמאות
חזקי שוהם
ב' אייר תשף

רק ב-1963 הכנסת קבעה את חוק יום הזיכרון, אבל הלכה למעשה ההצמדה שלו ליום העצמאות צמחה מהשטח כבר מהשנה הראשונה לקום המדינה. השילוב של עצב ושמחה לא קל, אבל כך נהוג במועדים יהודיים רבים

ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות מעולם לא היתה קלה לציבור הישראלי. מדי שנה בשנה היא זוכה לביקורת נוקבת מצד מחנכים, פעילי ציבור ובעיקר ארגוני הורים שכולים, אשר מתקשים לעבור מטקסי הזיכרון, השירים הנוגים ברדיו וסיפורי הנופלים לבמות הבידור, למנגלים ולטיולים. גם השנה, כאשר מרביתנו נבלה את שני הימים בבית, עם המשפחה המצומצמת בלבד, המעבר בין שני הימים יורגש היטב בשל ההבדל החותך באווירה באמצעי המדיה השונים. הדבר מתמיה שבעתיים, שהרי ידוע כי בישראל נהוג להטות אוזן קשבת להורים השכולים כמעט בכל עניין. מדוע אין מציינים את יום הזיכרון בנפרד מהחג הלאומי, כמקובל ברוב המוחלט של מדינות העולם? כיצד ומדוע התקבלה ההחלטה אחרי קום המדינה לציין את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות?

הדבר מתמיה שבעתיים, שהרי ידוע כי בישראל נהוג להטות אוזן קשבת להורים השכולים כמעט בכל עניין

יש להקדים ולומר שקיום יום זיכרון מרוכז לחללי צה"ל הוא רעיון שאינו מתיישב בקלות עם צורות הנצחה יהודיות טיפוסיות טרם עליית הציונות. יהודים נטו להנציח אירועים טראומטיים מסוימים – פוגרומים וחורבנות למיניהם, שמעולם לא חסרו – באמצעות תעניות או תוספות מיוחדות לתפילות. כך, למשל, הונצח הטבח ביהודי נמירוב בזמן פרעות ת"ח-ת"ט באמצעות קביעת כ' בסיוון כיום תענית בקרב יהודי פולין, ובאמצעות הוספת תפילת "אב הרחמים" לסדר התפילה בבית הכנסת מדי שבת. אך לא יוחד יום נפרד בלוח השנה להנצחת כל מי ששילמו בחייהם על שימור החברה והתרבות היהודית. רעיון זה הגיע לא מהעולם היהודי כי אם ממדינות הלאום המודרניות, שכולן – הן בעולם ה"ראשון" והן בעולם ה"שלישי" – מקדישות יום מיוחד בלוח השנה לזכר הנופלים, שבמדינות דוברות האנגלית נקרא “Memorial Day”, במדינות ערב "יום אל שוהדא", וכן הלאה. אף שתפקידיה התרבותיים של הנצחת הנופלים משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן, ובהתאם גם אופיו של יום הזיכרון – במרבית מדינות הלאום הם מונצחים באמצעות מערכת טקסית בעלת אופי צבאי או צבאי-למחצה.

כמו בתחומים רבים אחרים, גם בתחום זה התרבות העברית החדשה התנהגה כמדינת לאום עוד בטרם היתה לה כזו, ועוד לפני הקמת המדינה הונהגו טקסי זיכרון לנופלים. אמנם, בראשית ההתיישבות בארץ נהגו לזכור את הנופלים בצורה יהודית קדם-ציונית טיפוסית, בהוצאה לאור של ספרי "יזכור", בדומה לספרים שהנציחו קהילות בגולה. אבל כבר אחרי קרב תל חי ב-1920 (שלאחרונה, ממש ערב מגיפת הקורונה, צוין יובל המאה שלו), חיבר ברל כצנלסון את גִרסתו לתפילת יזכור ובה הופיע הנוסח "יזכור עם ישראל". במהלך תקופת המנדט כבר נהגו לקיים טקסי זיכרון בעלי אופי צבאי כזה או אחר, כחלק ממערכת טקסית צבאית-למחצה כוללת יותר: תהלוכות, מצעדים, כתובות אש וכו' שהעלו על נס את אתוס הגבורה היהודית החדשה.

לאור מחיר הדמים הכבד ששולם במלחמת העצמאות, במהלך השנה הראשונה לעצמאות המדינה קראו רבים להקדיש יום מיוחד בלוח השנה להוקרת הנופלים, אך לפיקוד העליון של הצבא ולצמרת המדינה היו עניינים דחופים יותר. שלמה גורן, ששימש כרב הצבאי הראשי בדרגת סגן-אלוף, סיפר בזכרונותיו שבמהלך השנה 'נדנד' שוב ושוב לרמטכ"ל (בפועל) ידין והציע מועדים שונים ליום הזיכרון, כמו ל"ג בעומר ותשעה באב. משהתקרב יום העצמאות הראשון ועמדה לחלוף שנה ללא טקסי זיכרון רשמיים, הודיע גורן למטה הכללי כי הרבנות הצבאית שבראשותו, יחד עם המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, החליטו בלית ברירה לקיים טקסי זיכרון לנופלים לפני יום העצמאות. כיוון שמרבית הציבור לא היה מודע לקביעה זו, פנה גורן ל'קול ישראל' ברדיו והודיע על כך מעל גלי האתר, וכן ביקש מהרמטכ"ל להודיע לממונה על האזעקה להפעיל את הסירנות במתכונת של צפירת ארגעה לכבוד החללים. הסירנות הופעלו בד' באייר בשעה שבע בבוקר, והזמני הפך לקבוע. גירסה שונה מובאת בספרו של מעוז עזריהו "פולחני מדינה", לפיה לא היה זה הרב גורן אלא פקידים אחרים במשרד הביטחון שראו שחלפה שנה ללא יום זיכרון, והציעו בלית ברירה את ד' באייר. לפי גירסה אחרת, החביבה במיוחד על אנשי הציונות הדתית, הדבר התחיל מ"יום עציון" שבו צוינה נפילתו של גוש עציון בערב הקמת המדינה, ד' באייר תש"ח, ובשנים הבאות התרחב להנצחת חללי צה"ל כולם. הצד השווה שבגרסאות האלו הוא שקביעה זו היתה בעיקרה תוצאה של יד המקרה בצירוף הכלל הבירוקרטי הידוע "אין קבוע יותר מהזמני".

שילוב הנצחת חללי המלחמה לתוך חגיגות יום העצמאות צמח מלמטה, מהציבור

כבר בשנים הראשונות התברר שהצמדה זו אינה נוחה להורים השכולים, שארגוניהם מחו כנגדה עוד בשנת 1949, ומאז ועד היום היא מעוררת פולמוס ותחושות חריפות של אי-נוחות בקרב כלל הציבור. על כך נוספה אי-נוחות טכנית: יום העצמאות יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת – ובגלל הצמדת יום הזיכרון והחשש מחילול שבת, עד היום נדיר שיום העצמאות נחוג בתאריך המקורי, ה' באייר. אך חשובה מכך התנגדות ההורים השכולים. מדוע התקבעה ההצמדה המוזרה הזו, שאין לה אח ורע בעולם? (הולנד היא היחידה שבה מצוין יום הזיכרון ב-4 במאי, יום לפני יום הניצחון על הנאצים. אך זהו יום עבודה רגיל).

כדי להבין זאת יש לחזור שוב אל יום העצמאות הראשון. האמת היא שעם כל הכבוד לסיפוריהם של הרב גורן, ותיקי גוש עציון או פקידי משרד הביטחון, שילוב הנצחת חללי המלחמה לתוך חגיגות יום העצמאות צמח מלמטה, מהציבור. מבלי שאיש הכריז על קיומו של יום זיכרון רשמי, בחגיגות מקומיות רבות של יום העצמאות ראו צורך להוקיר תודה לנופלים ולמשפחות השכולות. כך לדוגמא עולה מן התיאור המפורט של חגיגות ליל העצמאות של 1949 בעמק חפר, אותו חגגו במשותף משקי גבעת חיים, המעפיל, כפר חגלה ועין החורש: "יריות רקיטות צבעוניות סימנו את התחלתן של שתי תהלוכות לפידים [...] שהתמזגו בכניסה לגלעד, שעליו דלקו שבע להבות ומשמר כבוד ניצב לרגליו. מסביב למצבת הזיכרון עמדו מאות רבות". כך התנהלה החגיגה:

אחרי קריאת 'יזכור' ושמות חללי ארבעת המשקים שנפלו בשנה הזאת בשדות הקרב, נורו לכבודם שלוש אלומות אש. מעל לגלעד, על רקע השמים המכוכבים, הודלקה כתובת באותיות אש – 'ז' גיבורים שנפלו'. עם תום האזכרה יצאה התהלוכה לשדה, כשמעל לראשה מתנוססים בדגלי הלאום והמעמד ועשרות לפידים ב'עמוד אש' מאירים לה את דרכה. בהגיע התהלוכה ל'אמפיתיאטרון' טבעי עטור גבעות, החלה החגיגה בשירת ההמנונים.

יום העצמאות הוא חג יהודי טיפוסי המבטא יכולת מרשימה ויוצאת דופן בעולם לערב עצב עם שמחה

ומה כללה החגיגה, לאחר הנאומים הארוכים שהיו כה חביבים על תנועת העבודה? "הופיעו חברות הנוער וילדי המשקים, קבוצות קבוצות, במפגן דגלים, התעמלות ריטמית, דיקלומים קבוצתיים, הקראות, שירה, נגינה וריקודים". את החגיגה ליוו גם יריות של זיקוקים, רקטות, ואף צרורות ממכונות ירייה ורובים שחלקם הוגדרו כ"פרטיים".

אנשי עמק חפר לא היו היחידים שחיברו את הזכרת הנופלים ליום העצמאות באופן ספונטני. במקומות רבים אחרים כללו חגיגות העצמאות פעילויות מסוגים שונים לזכר הנופלים, כמו למשל טקסי נטיעת יערות לזכרם בבוקר החג, תחרויות ספורט או שחמט להנצחת נופלים מסוימים, וכיוצא באלו. רק ביום העצמאות השלישי (1951), החליטה הממשלה שהיום שלפני יום העצמאות ישמש יום זיכרון רשמי. במקביל, הודיעה ועדת הטקסים כי חגיגות יום העצמאות השלישי "יעמדו בסימן ההתייחדות עם חללי האומה והישגי המדינה". בפועל, בעקבות החלטת הממשלה, אירועים רבים של יום העצמאות החלו מבעוד יום, בעוד אירועים רבים להנצחת הנופלים נמשכו אל תוך ליל יום העצמאות ואף למחרת. השמחה על ההישגים והעצב על המחיר הורגשו בערבוביה.

במילים אחרות, החברה הישראלית, ללא יוזמה מכוונת מלמעלה, וללא עסקנים, רבנים וגנרלים, התיכה במו ידיה את חגיגת השגת הריבונות של המדינה עם הנצחת הנופלים והוקרת תודה למשפחות השכולות. הממסד עשה מאמצים להפריד בין השניים, והללו הצליחו רק באופן חלקי: רק בשנת 1963 חוקקה הכנסת (ביוזמת הממשלה) את חוק יום הזיכרון, וערב יום העצמאות נקבע באופן סופי כתאריך הנצחת החללים. מטרת החקיקה לא היתה להצמיד בין השניים, אלא בדיוק להפך: להפריד בין שני הימים, שהתערבבו בדמיון הציבורי, במנהגים ובמסורות שצמחו מלמטה לחגיגת יום העצמאות. וההפרדה, כמובן, לא יכולה היתה להיות מוחלטת; צפירת האבל על הנופלים עדיין מהדהדת בבמות הבידור (שלא יתקיימו השנה), במנגלים (שיתקיימו השנה בחצרות ובמרפסות בלבד), ובאירועים הטלוויזיוניים במהלך יום העצמאות.

במובן הזה, ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות מבטאת דפוס ליטורגי יהודי טיפוסי שנוהג לערב בין שמחה לעצב, כפי שאנו מוצאים בהקפדה על אזכור חורבן ירושלים בזמן שמחת החתונה, באזכרת נשמות בחגים, בקביעת התלמוד כי "תשעה באב 'מועד' איקרי", בהצמדת תענית אסתר לחגיגת פורים, באכילת המרור בפסח ועוד דוגמאות לאין-ספור. גם אם הדפוסים הסמי-צבאיים של הנצחת הנופלים הגיעו מהתרבות הצבאית של מדינות הלאום המערביות ולא מהעולם היהודי, העירוב בין השמחה על מה שהושג והעצב על המחיר ששולם אפיין מאז ומעולם את התרבות העממית היהודית במקומות שונים. אין זאת אומרת שהדבר קל עבור הציבור היהודי, לא כל שכן עבור ההורים השכולים; אבל יהודים מתורגלים ומאומנים בעירוב הזה מאז ומעולם. במובן מסוים, ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות רק מדגישה עד כמה מדובר בחג יהודי טיפוסי, שהרי גם את המנגל אפשר לראות כחלק מהתבנית המוכרת של "ניסו להרוג אותנו, שרדנו, ועכשיו יאללה לאכול". אבל לא פחות מכך, יום העצמאות הוא חג יהודי טיפוסי המבטא יכולת מרשימה ויוצאת דופן בעולם לערב עצב עם שמחה.

הנה כי כן, לקושי של המשפחות השכולות ושל הציבור כולו לחגוג את העצמאות אחרי יום הזיכרון יש צד שני: שלא כעמים אחרים, העם היהודי אינו נוהג להדחיק את מחיר הישרדותו כדי להיות מסוגל לחגוג אותה. את היכולת הזו היהודים למדו לא מהלאומיות המודרנית, שמקפידה להפריד את חגיגת ההישגים מהנצחת מחיר הדמים ששולם עבורם, אלא מההיסטוריה היהודית.

צילומים: אבי אוחיון ומשה מילנר, לע"מ.

טקסים
יום העצמאות
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
זיכרון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
דפוס יהודי טיפוסי: כך הוצמד יום הזיכרון ליום העצמאות
26/4/2020
ב' אייר תשף
חזקי שוהם
ד״ר
חזקי שוהם

רק ב-1963 הכנסת קבעה את חוק יום הזיכרון, אבל הלכה למעשה ההצמדה שלו ליום העצמאות צמחה מהשטח כבר מהשנה הראשונה לקום המדינה. השילוב של עצב ושמחה לא קל, אבל כך נהוג במועדים יהודיים רבים

ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות מעולם לא היתה קלה לציבור הישראלי. מדי שנה בשנה היא זוכה לביקורת נוקבת מצד מחנכים, פעילי ציבור ובעיקר ארגוני הורים שכולים, אשר מתקשים לעבור מטקסי הזיכרון, השירים הנוגים ברדיו וסיפורי הנופלים לבמות הבידור, למנגלים ולטיולים. גם השנה, כאשר מרביתנו נבלה את שני הימים בבית, עם המשפחה המצומצמת בלבד, המעבר בין שני הימים יורגש היטב בשל ההבדל החותך באווירה באמצעי המדיה השונים. הדבר מתמיה שבעתיים, שהרי ידוע כי בישראל נהוג להטות אוזן קשבת להורים השכולים כמעט בכל עניין. מדוע אין מציינים את יום הזיכרון בנפרד מהחג הלאומי, כמקובל ברוב המוחלט של מדינות העולם? כיצד ומדוע התקבלה ההחלטה אחרי קום המדינה לציין את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות?

הדבר מתמיה שבעתיים, שהרי ידוע כי בישראל נהוג להטות אוזן קשבת להורים השכולים כמעט בכל עניין

יש להקדים ולומר שקיום יום זיכרון מרוכז לחללי צה"ל הוא רעיון שאינו מתיישב בקלות עם צורות הנצחה יהודיות טיפוסיות טרם עליית הציונות. יהודים נטו להנציח אירועים טראומטיים מסוימים – פוגרומים וחורבנות למיניהם, שמעולם לא חסרו – באמצעות תעניות או תוספות מיוחדות לתפילות. כך, למשל, הונצח הטבח ביהודי נמירוב בזמן פרעות ת"ח-ת"ט באמצעות קביעת כ' בסיוון כיום תענית בקרב יהודי פולין, ובאמצעות הוספת תפילת "אב הרחמים" לסדר התפילה בבית הכנסת מדי שבת. אך לא יוחד יום נפרד בלוח השנה להנצחת כל מי ששילמו בחייהם על שימור החברה והתרבות היהודית. רעיון זה הגיע לא מהעולם היהודי כי אם ממדינות הלאום המודרניות, שכולן – הן בעולם ה"ראשון" והן בעולם ה"שלישי" – מקדישות יום מיוחד בלוח השנה לזכר הנופלים, שבמדינות דוברות האנגלית נקרא “Memorial Day”, במדינות ערב "יום אל שוהדא", וכן הלאה. אף שתפקידיה התרבותיים של הנצחת הנופלים משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן, ובהתאם גם אופיו של יום הזיכרון – במרבית מדינות הלאום הם מונצחים באמצעות מערכת טקסית בעלת אופי צבאי או צבאי-למחצה.

כמו בתחומים רבים אחרים, גם בתחום זה התרבות העברית החדשה התנהגה כמדינת לאום עוד בטרם היתה לה כזו, ועוד לפני הקמת המדינה הונהגו טקסי זיכרון לנופלים. אמנם, בראשית ההתיישבות בארץ נהגו לזכור את הנופלים בצורה יהודית קדם-ציונית טיפוסית, בהוצאה לאור של ספרי "יזכור", בדומה לספרים שהנציחו קהילות בגולה. אבל כבר אחרי קרב תל חי ב-1920 (שלאחרונה, ממש ערב מגיפת הקורונה, צוין יובל המאה שלו), חיבר ברל כצנלסון את גִרסתו לתפילת יזכור ובה הופיע הנוסח "יזכור עם ישראל". במהלך תקופת המנדט כבר נהגו לקיים טקסי זיכרון בעלי אופי צבאי כזה או אחר, כחלק ממערכת טקסית צבאית-למחצה כוללת יותר: תהלוכות, מצעדים, כתובות אש וכו' שהעלו על נס את אתוס הגבורה היהודית החדשה.

לאור מחיר הדמים הכבד ששולם במלחמת העצמאות, במהלך השנה הראשונה לעצמאות המדינה קראו רבים להקדיש יום מיוחד בלוח השנה להוקרת הנופלים, אך לפיקוד העליון של הצבא ולצמרת המדינה היו עניינים דחופים יותר. שלמה גורן, ששימש כרב הצבאי הראשי בדרגת סגן-אלוף, סיפר בזכרונותיו שבמהלך השנה 'נדנד' שוב ושוב לרמטכ"ל (בפועל) ידין והציע מועדים שונים ליום הזיכרון, כמו ל"ג בעומר ותשעה באב. משהתקרב יום העצמאות הראשון ועמדה לחלוף שנה ללא טקסי זיכרון רשמיים, הודיע גורן למטה הכללי כי הרבנות הצבאית שבראשותו, יחד עם המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, החליטו בלית ברירה לקיים טקסי זיכרון לנופלים לפני יום העצמאות. כיוון שמרבית הציבור לא היה מודע לקביעה זו, פנה גורן ל'קול ישראל' ברדיו והודיע על כך מעל גלי האתר, וכן ביקש מהרמטכ"ל להודיע לממונה על האזעקה להפעיל את הסירנות במתכונת של צפירת ארגעה לכבוד החללים. הסירנות הופעלו בד' באייר בשעה שבע בבוקר, והזמני הפך לקבוע. גירסה שונה מובאת בספרו של מעוז עזריהו "פולחני מדינה", לפיה לא היה זה הרב גורן אלא פקידים אחרים במשרד הביטחון שראו שחלפה שנה ללא יום זיכרון, והציעו בלית ברירה את ד' באייר. לפי גירסה אחרת, החביבה במיוחד על אנשי הציונות הדתית, הדבר התחיל מ"יום עציון" שבו צוינה נפילתו של גוש עציון בערב הקמת המדינה, ד' באייר תש"ח, ובשנים הבאות התרחב להנצחת חללי צה"ל כולם. הצד השווה שבגרסאות האלו הוא שקביעה זו היתה בעיקרה תוצאה של יד המקרה בצירוף הכלל הבירוקרטי הידוע "אין קבוע יותר מהזמני".

שילוב הנצחת חללי המלחמה לתוך חגיגות יום העצמאות צמח מלמטה, מהציבור

כבר בשנים הראשונות התברר שהצמדה זו אינה נוחה להורים השכולים, שארגוניהם מחו כנגדה עוד בשנת 1949, ומאז ועד היום היא מעוררת פולמוס ותחושות חריפות של אי-נוחות בקרב כלל הציבור. על כך נוספה אי-נוחות טכנית: יום העצמאות יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת – ובגלל הצמדת יום הזיכרון והחשש מחילול שבת, עד היום נדיר שיום העצמאות נחוג בתאריך המקורי, ה' באייר. אך חשובה מכך התנגדות ההורים השכולים. מדוע התקבעה ההצמדה המוזרה הזו, שאין לה אח ורע בעולם? (הולנד היא היחידה שבה מצוין יום הזיכרון ב-4 במאי, יום לפני יום הניצחון על הנאצים. אך זהו יום עבודה רגיל).

כדי להבין זאת יש לחזור שוב אל יום העצמאות הראשון. האמת היא שעם כל הכבוד לסיפוריהם של הרב גורן, ותיקי גוש עציון או פקידי משרד הביטחון, שילוב הנצחת חללי המלחמה לתוך חגיגות יום העצמאות צמח מלמטה, מהציבור. מבלי שאיש הכריז על קיומו של יום זיכרון רשמי, בחגיגות מקומיות רבות של יום העצמאות ראו צורך להוקיר תודה לנופלים ולמשפחות השכולות. כך לדוגמא עולה מן התיאור המפורט של חגיגות ליל העצמאות של 1949 בעמק חפר, אותו חגגו במשותף משקי גבעת חיים, המעפיל, כפר חגלה ועין החורש: "יריות רקיטות צבעוניות סימנו את התחלתן של שתי תהלוכות לפידים [...] שהתמזגו בכניסה לגלעד, שעליו דלקו שבע להבות ומשמר כבוד ניצב לרגליו. מסביב למצבת הזיכרון עמדו מאות רבות". כך התנהלה החגיגה:

אחרי קריאת 'יזכור' ושמות חללי ארבעת המשקים שנפלו בשנה הזאת בשדות הקרב, נורו לכבודם שלוש אלומות אש. מעל לגלעד, על רקע השמים המכוכבים, הודלקה כתובת באותיות אש – 'ז' גיבורים שנפלו'. עם תום האזכרה יצאה התהלוכה לשדה, כשמעל לראשה מתנוססים בדגלי הלאום והמעמד ועשרות לפידים ב'עמוד אש' מאירים לה את דרכה. בהגיע התהלוכה ל'אמפיתיאטרון' טבעי עטור גבעות, החלה החגיגה בשירת ההמנונים.

יום העצמאות הוא חג יהודי טיפוסי המבטא יכולת מרשימה ויוצאת דופן בעולם לערב עצב עם שמחה

ומה כללה החגיגה, לאחר הנאומים הארוכים שהיו כה חביבים על תנועת העבודה? "הופיעו חברות הנוער וילדי המשקים, קבוצות קבוצות, במפגן דגלים, התעמלות ריטמית, דיקלומים קבוצתיים, הקראות, שירה, נגינה וריקודים". את החגיגה ליוו גם יריות של זיקוקים, רקטות, ואף צרורות ממכונות ירייה ורובים שחלקם הוגדרו כ"פרטיים".

אנשי עמק חפר לא היו היחידים שחיברו את הזכרת הנופלים ליום העצמאות באופן ספונטני. במקומות רבים אחרים כללו חגיגות העצמאות פעילויות מסוגים שונים לזכר הנופלים, כמו למשל טקסי נטיעת יערות לזכרם בבוקר החג, תחרויות ספורט או שחמט להנצחת נופלים מסוימים, וכיוצא באלו. רק ביום העצמאות השלישי (1951), החליטה הממשלה שהיום שלפני יום העצמאות ישמש יום זיכרון רשמי. במקביל, הודיעה ועדת הטקסים כי חגיגות יום העצמאות השלישי "יעמדו בסימן ההתייחדות עם חללי האומה והישגי המדינה". בפועל, בעקבות החלטת הממשלה, אירועים רבים של יום העצמאות החלו מבעוד יום, בעוד אירועים רבים להנצחת הנופלים נמשכו אל תוך ליל יום העצמאות ואף למחרת. השמחה על ההישגים והעצב על המחיר הורגשו בערבוביה.

במילים אחרות, החברה הישראלית, ללא יוזמה מכוונת מלמעלה, וללא עסקנים, רבנים וגנרלים, התיכה במו ידיה את חגיגת השגת הריבונות של המדינה עם הנצחת הנופלים והוקרת תודה למשפחות השכולות. הממסד עשה מאמצים להפריד בין השניים, והללו הצליחו רק באופן חלקי: רק בשנת 1963 חוקקה הכנסת (ביוזמת הממשלה) את חוק יום הזיכרון, וערב יום העצמאות נקבע באופן סופי כתאריך הנצחת החללים. מטרת החקיקה לא היתה להצמיד בין השניים, אלא בדיוק להפך: להפריד בין שני הימים, שהתערבבו בדמיון הציבורי, במנהגים ובמסורות שצמחו מלמטה לחגיגת יום העצמאות. וההפרדה, כמובן, לא יכולה היתה להיות מוחלטת; צפירת האבל על הנופלים עדיין מהדהדת בבמות הבידור (שלא יתקיימו השנה), במנגלים (שיתקיימו השנה בחצרות ובמרפסות בלבד), ובאירועים הטלוויזיוניים במהלך יום העצמאות.

במובן הזה, ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות מבטאת דפוס ליטורגי יהודי טיפוסי שנוהג לערב בין שמחה לעצב, כפי שאנו מוצאים בהקפדה על אזכור חורבן ירושלים בזמן שמחת החתונה, באזכרת נשמות בחגים, בקביעת התלמוד כי "תשעה באב 'מועד' איקרי", בהצמדת תענית אסתר לחגיגת פורים, באכילת המרור בפסח ועוד דוגמאות לאין-ספור. גם אם הדפוסים הסמי-צבאיים של הנצחת הנופלים הגיעו מהתרבות הצבאית של מדינות הלאום המערביות ולא מהעולם היהודי, העירוב בין השמחה על מה שהושג והעצב על המחיר ששולם אפיין מאז ומעולם את התרבות העממית היהודית במקומות שונים. אין זאת אומרת שהדבר קל עבור הציבור היהודי, לא כל שכן עבור ההורים השכולים; אבל יהודים מתורגלים ומאומנים בעירוב הזה מאז ומעולם. במובן מסוים, ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות רק מדגישה עד כמה מדובר בחג יהודי טיפוסי, שהרי גם את המנגל אפשר לראות כחלק מהתבנית המוכרת של "ניסו להרוג אותנו, שרדנו, ועכשיו יאללה לאכול". אבל לא פחות מכך, יום העצמאות הוא חג יהודי טיפוסי המבטא יכולת מרשימה ויוצאת דופן בעולם לערב עצב עם שמחה.

הנה כי כן, לקושי של המשפחות השכולות ושל הציבור כולו לחגוג את העצמאות אחרי יום הזיכרון יש צד שני: שלא כעמים אחרים, העם היהודי אינו נוהג להדחיק את מחיר הישרדותו כדי להיות מסוגל לחגוג אותה. את היכולת הזו היהודים למדו לא מהלאומיות המודרנית, שמקפידה להפריד את חגיגת ההישגים מהנצחת מחיר הדמים ששולם עבורם, אלא מההיסטוריה היהודית.

צילומים: אבי אוחיון ומשה מילנר, לע"מ.

טקסים
יום העצמאות
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
זיכרון
דפוס יהודי טיפוסי: כך הוצמד יום הזיכרון ליום העצמאות
חזקי שוהם
חזקי שוהם

רק ב-1963 הכנסת קבעה את חוק יום הזיכרון, אבל הלכה למעשה ההצמדה שלו ליום העצמאות צמחה מהשטח כבר מהשנה הראשונה לקום המדינה. השילוב של עצב ושמחה לא קל, אבל כך נהוג במועדים יהודיים רבים

ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות מעולם לא היתה קלה לציבור הישראלי. מדי שנה בשנה היא זוכה לביקורת נוקבת מצד מחנכים, פעילי ציבור ובעיקר ארגוני הורים שכולים, אשר מתקשים לעבור מטקסי הזיכרון, השירים הנוגים ברדיו וסיפורי הנופלים לבמות הבידור, למנגלים ולטיולים. גם השנה, כאשר מרביתנו נבלה את שני הימים בבית, עם המשפחה המצומצמת בלבד, המעבר בין שני הימים יורגש היטב בשל ההבדל החותך באווירה באמצעי המדיה השונים. הדבר מתמיה שבעתיים, שהרי ידוע כי בישראל נהוג להטות אוזן קשבת להורים השכולים כמעט בכל עניין. מדוע אין מציינים את יום הזיכרון בנפרד מהחג הלאומי, כמקובל ברוב המוחלט של מדינות העולם? כיצד ומדוע התקבלה ההחלטה אחרי קום המדינה לציין את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות?

הדבר מתמיה שבעתיים, שהרי ידוע כי בישראל נהוג להטות אוזן קשבת להורים השכולים כמעט בכל עניין

יש להקדים ולומר שקיום יום זיכרון מרוכז לחללי צה"ל הוא רעיון שאינו מתיישב בקלות עם צורות הנצחה יהודיות טיפוסיות טרם עליית הציונות. יהודים נטו להנציח אירועים טראומטיים מסוימים – פוגרומים וחורבנות למיניהם, שמעולם לא חסרו – באמצעות תעניות או תוספות מיוחדות לתפילות. כך, למשל, הונצח הטבח ביהודי נמירוב בזמן פרעות ת"ח-ת"ט באמצעות קביעת כ' בסיוון כיום תענית בקרב יהודי פולין, ובאמצעות הוספת תפילת "אב הרחמים" לסדר התפילה בבית הכנסת מדי שבת. אך לא יוחד יום נפרד בלוח השנה להנצחת כל מי ששילמו בחייהם על שימור החברה והתרבות היהודית. רעיון זה הגיע לא מהעולם היהודי כי אם ממדינות הלאום המודרניות, שכולן – הן בעולם ה"ראשון" והן בעולם ה"שלישי" – מקדישות יום מיוחד בלוח השנה לזכר הנופלים, שבמדינות דוברות האנגלית נקרא “Memorial Day”, במדינות ערב "יום אל שוהדא", וכן הלאה. אף שתפקידיה התרבותיים של הנצחת הנופלים משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן, ובהתאם גם אופיו של יום הזיכרון – במרבית מדינות הלאום הם מונצחים באמצעות מערכת טקסית בעלת אופי צבאי או צבאי-למחצה.

כמו בתחומים רבים אחרים, גם בתחום זה התרבות העברית החדשה התנהגה כמדינת לאום עוד בטרם היתה לה כזו, ועוד לפני הקמת המדינה הונהגו טקסי זיכרון לנופלים. אמנם, בראשית ההתיישבות בארץ נהגו לזכור את הנופלים בצורה יהודית קדם-ציונית טיפוסית, בהוצאה לאור של ספרי "יזכור", בדומה לספרים שהנציחו קהילות בגולה. אבל כבר אחרי קרב תל חי ב-1920 (שלאחרונה, ממש ערב מגיפת הקורונה, צוין יובל המאה שלו), חיבר ברל כצנלסון את גִרסתו לתפילת יזכור ובה הופיע הנוסח "יזכור עם ישראל". במהלך תקופת המנדט כבר נהגו לקיים טקסי זיכרון בעלי אופי צבאי כזה או אחר, כחלק ממערכת טקסית צבאית-למחצה כוללת יותר: תהלוכות, מצעדים, כתובות אש וכו' שהעלו על נס את אתוס הגבורה היהודית החדשה.

לאור מחיר הדמים הכבד ששולם במלחמת העצמאות, במהלך השנה הראשונה לעצמאות המדינה קראו רבים להקדיש יום מיוחד בלוח השנה להוקרת הנופלים, אך לפיקוד העליון של הצבא ולצמרת המדינה היו עניינים דחופים יותר. שלמה גורן, ששימש כרב הצבאי הראשי בדרגת סגן-אלוף, סיפר בזכרונותיו שבמהלך השנה 'נדנד' שוב ושוב לרמטכ"ל (בפועל) ידין והציע מועדים שונים ליום הזיכרון, כמו ל"ג בעומר ותשעה באב. משהתקרב יום העצמאות הראשון ועמדה לחלוף שנה ללא טקסי זיכרון רשמיים, הודיע גורן למטה הכללי כי הרבנות הצבאית שבראשותו, יחד עם המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, החליטו בלית ברירה לקיים טקסי זיכרון לנופלים לפני יום העצמאות. כיוון שמרבית הציבור לא היה מודע לקביעה זו, פנה גורן ל'קול ישראל' ברדיו והודיע על כך מעל גלי האתר, וכן ביקש מהרמטכ"ל להודיע לממונה על האזעקה להפעיל את הסירנות במתכונת של צפירת ארגעה לכבוד החללים. הסירנות הופעלו בד' באייר בשעה שבע בבוקר, והזמני הפך לקבוע. גירסה שונה מובאת בספרו של מעוז עזריהו "פולחני מדינה", לפיה לא היה זה הרב גורן אלא פקידים אחרים במשרד הביטחון שראו שחלפה שנה ללא יום זיכרון, והציעו בלית ברירה את ד' באייר. לפי גירסה אחרת, החביבה במיוחד על אנשי הציונות הדתית, הדבר התחיל מ"יום עציון" שבו צוינה נפילתו של גוש עציון בערב הקמת המדינה, ד' באייר תש"ח, ובשנים הבאות התרחב להנצחת חללי צה"ל כולם. הצד השווה שבגרסאות האלו הוא שקביעה זו היתה בעיקרה תוצאה של יד המקרה בצירוף הכלל הבירוקרטי הידוע "אין קבוע יותר מהזמני".

שילוב הנצחת חללי המלחמה לתוך חגיגות יום העצמאות צמח מלמטה, מהציבור

כבר בשנים הראשונות התברר שהצמדה זו אינה נוחה להורים השכולים, שארגוניהם מחו כנגדה עוד בשנת 1949, ומאז ועד היום היא מעוררת פולמוס ותחושות חריפות של אי-נוחות בקרב כלל הציבור. על כך נוספה אי-נוחות טכנית: יום העצמאות יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת – ובגלל הצמדת יום הזיכרון והחשש מחילול שבת, עד היום נדיר שיום העצמאות נחוג בתאריך המקורי, ה' באייר. אך חשובה מכך התנגדות ההורים השכולים. מדוע התקבעה ההצמדה המוזרה הזו, שאין לה אח ורע בעולם? (הולנד היא היחידה שבה מצוין יום הזיכרון ב-4 במאי, יום לפני יום הניצחון על הנאצים. אך זהו יום עבודה רגיל).

כדי להבין זאת יש לחזור שוב אל יום העצמאות הראשון. האמת היא שעם כל הכבוד לסיפוריהם של הרב גורן, ותיקי גוש עציון או פקידי משרד הביטחון, שילוב הנצחת חללי המלחמה לתוך חגיגות יום העצמאות צמח מלמטה, מהציבור. מבלי שאיש הכריז על קיומו של יום זיכרון רשמי, בחגיגות מקומיות רבות של יום העצמאות ראו צורך להוקיר תודה לנופלים ולמשפחות השכולות. כך לדוגמא עולה מן התיאור המפורט של חגיגות ליל העצמאות של 1949 בעמק חפר, אותו חגגו במשותף משקי גבעת חיים, המעפיל, כפר חגלה ועין החורש: "יריות רקיטות צבעוניות סימנו את התחלתן של שתי תהלוכות לפידים [...] שהתמזגו בכניסה לגלעד, שעליו דלקו שבע להבות ומשמר כבוד ניצב לרגליו. מסביב למצבת הזיכרון עמדו מאות רבות". כך התנהלה החגיגה:

אחרי קריאת 'יזכור' ושמות חללי ארבעת המשקים שנפלו בשנה הזאת בשדות הקרב, נורו לכבודם שלוש אלומות אש. מעל לגלעד, על רקע השמים המכוכבים, הודלקה כתובת באותיות אש – 'ז' גיבורים שנפלו'. עם תום האזכרה יצאה התהלוכה לשדה, כשמעל לראשה מתנוססים בדגלי הלאום והמעמד ועשרות לפידים ב'עמוד אש' מאירים לה את דרכה. בהגיע התהלוכה ל'אמפיתיאטרון' טבעי עטור גבעות, החלה החגיגה בשירת ההמנונים.

יום העצמאות הוא חג יהודי טיפוסי המבטא יכולת מרשימה ויוצאת דופן בעולם לערב עצב עם שמחה

ומה כללה החגיגה, לאחר הנאומים הארוכים שהיו כה חביבים על תנועת העבודה? "הופיעו חברות הנוער וילדי המשקים, קבוצות קבוצות, במפגן דגלים, התעמלות ריטמית, דיקלומים קבוצתיים, הקראות, שירה, נגינה וריקודים". את החגיגה ליוו גם יריות של זיקוקים, רקטות, ואף צרורות ממכונות ירייה ורובים שחלקם הוגדרו כ"פרטיים".

אנשי עמק חפר לא היו היחידים שחיברו את הזכרת הנופלים ליום העצמאות באופן ספונטני. במקומות רבים אחרים כללו חגיגות העצמאות פעילויות מסוגים שונים לזכר הנופלים, כמו למשל טקסי נטיעת יערות לזכרם בבוקר החג, תחרויות ספורט או שחמט להנצחת נופלים מסוימים, וכיוצא באלו. רק ביום העצמאות השלישי (1951), החליטה הממשלה שהיום שלפני יום העצמאות ישמש יום זיכרון רשמי. במקביל, הודיעה ועדת הטקסים כי חגיגות יום העצמאות השלישי "יעמדו בסימן ההתייחדות עם חללי האומה והישגי המדינה". בפועל, בעקבות החלטת הממשלה, אירועים רבים של יום העצמאות החלו מבעוד יום, בעוד אירועים רבים להנצחת הנופלים נמשכו אל תוך ליל יום העצמאות ואף למחרת. השמחה על ההישגים והעצב על המחיר הורגשו בערבוביה.

במילים אחרות, החברה הישראלית, ללא יוזמה מכוונת מלמעלה, וללא עסקנים, רבנים וגנרלים, התיכה במו ידיה את חגיגת השגת הריבונות של המדינה עם הנצחת הנופלים והוקרת תודה למשפחות השכולות. הממסד עשה מאמצים להפריד בין השניים, והללו הצליחו רק באופן חלקי: רק בשנת 1963 חוקקה הכנסת (ביוזמת הממשלה) את חוק יום הזיכרון, וערב יום העצמאות נקבע באופן סופי כתאריך הנצחת החללים. מטרת החקיקה לא היתה להצמיד בין השניים, אלא בדיוק להפך: להפריד בין שני הימים, שהתערבבו בדמיון הציבורי, במנהגים ובמסורות שצמחו מלמטה לחגיגת יום העצמאות. וההפרדה, כמובן, לא יכולה היתה להיות מוחלטת; צפירת האבל על הנופלים עדיין מהדהדת בבמות הבידור (שלא יתקיימו השנה), במנגלים (שיתקיימו השנה בחצרות ובמרפסות בלבד), ובאירועים הטלוויזיוניים במהלך יום העצמאות.

במובן הזה, ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות מבטאת דפוס ליטורגי יהודי טיפוסי שנוהג לערב בין שמחה לעצב, כפי שאנו מוצאים בהקפדה על אזכור חורבן ירושלים בזמן שמחת החתונה, באזכרת נשמות בחגים, בקביעת התלמוד כי "תשעה באב 'מועד' איקרי", בהצמדת תענית אסתר לחגיגת פורים, באכילת המרור בפסח ועוד דוגמאות לאין-ספור. גם אם הדפוסים הסמי-צבאיים של הנצחת הנופלים הגיעו מהתרבות הצבאית של מדינות הלאום המערביות ולא מהעולם היהודי, העירוב בין השמחה על מה שהושג והעצב על המחיר ששולם אפיין מאז ומעולם את התרבות העממית היהודית במקומות שונים. אין זאת אומרת שהדבר קל עבור הציבור היהודי, לא כל שכן עבור ההורים השכולים; אבל יהודים מתורגלים ומאומנים בעירוב הזה מאז ומעולם. במובן מסוים, ההצמדה של יום הזיכרון ליום העצמאות רק מדגישה עד כמה מדובר בחג יהודי טיפוסי, שהרי גם את המנגל אפשר לראות כחלק מהתבנית המוכרת של "ניסו להרוג אותנו, שרדנו, ועכשיו יאללה לאכול". אבל לא פחות מכך, יום העצמאות הוא חג יהודי טיפוסי המבטא יכולת מרשימה ויוצאת דופן בעולם לערב עצב עם שמחה.

הנה כי כן, לקושי של המשפחות השכולות ושל הציבור כולו לחגוג את העצמאות אחרי יום הזיכרון יש צד שני: שלא כעמים אחרים, העם היהודי אינו נוהג להדחיק את מחיר הישרדותו כדי להיות מסוגל לחגוג אותה. את היכולת הזו היהודים למדו לא מהלאומיות המודרנית, שמקפידה להפריד את חגיגת ההישגים מהנצחת מחיר הדמים ששולם עבורם, אלא מההיסטוריה היהודית.

צילומים: אבי אוחיון ומשה מילנר, לע"מ.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות