רני יגר
רני הוא עמית מחקר ומנהל מחלקת הטקסים במכון הרטמן.
עמיות יהודית
יחסי ישראל והתפוצות
פוליטיקה
רני יגר
מ"עמיות" למשפחה - על יחסי יהודים ישראלים ואמריקאים בזמן הזה
רני יגר
כ"ג שבט תשע"ח

 החידוש במשבר הנוכחי

במשבר הנוכחי בין ישראל ליהודי ארצות הברית יש חדשות והן גדולות: דומה שממשלת ישראל, בכבודה ובעצמה, ויתרה בהצהרותיה ובמעשיה על יהדות ארה"ב הליברלית. התדהמה אצל יהודי ארה"ב אינה מכך שהחרדים רוצים לדחוק אותם, או מהניסיון הפוליטי לעשות זאת, אלא מהכניעה כמעט מרצון מצד ממשלת ישראל, ומחוסר הניסיון – הן מצד שרים והן מצד ראש-הממשלה – לפייס את היהודים הליברליים בארה"ב אחרי הכניעה לחרדים וביטול מתווה הכותל. ההרגשה של רבים מהם היא שהמשבר הזה מלווה בפעם הראשונה בהתקפה מצד שרים ומקורבים על עצם השרידות היהודית והעוצמה של הזרמים הליברליים. נראה שממשלת ישראל מסתכלת עליהם כציבור שמבחינת זהותו היהודית הוא הולך ונחלש וצפוי להעלם בעוד זמן לא רב.

החידוש הוא שיש זלזול מצד ממשלת ישראל, העומדת בראש מדינת היהודים, בעוצמתה של הזהות היהודית של רפורמים וקונסרבטיבים

שורשיו של המסר הזה, שמתקבל מן הקואליציה הנוכחית, עמוקים יותר מזיהוי החולשה הפוליטית הנוכחית של היהודים האמריקאיים, שרובם הצביע למפלגה הדמוקרטית המפסידה. לא מדובר כאן בהכרה של חוגים בימין כי מעתה בעל הבית הוא טראמפ ולא אובאמה, שנחשב כמי שהפקיר את ישראל לשיני ההסכם האיראני המסוכן. גם את המסקנה הזו עוד אפשר היה לבלוע. החידוש הוא שיש זלזול מצד ממשלת ישראל, העומדת בראש מדינת היהודים, בעוצמתה של הזהות היהודית של רפורמים וקונסרבטיבים ובכוח שלה להזין אותם ואת הדורות הבאים. החלפת הממשל הדמוקרטי ברפובליקני לא נתפסת כשינוי שלטון גרידא, שינוי שעשוי גם להתהפך חזרה כפי שקורה מדי כמה שנים. דוברי הממשלה בישראל רואים בעלייתו של טראמפ עדות ניצחת לקריסת העמדה הליברלית. מכיוון שליברליזם זה הוא נדבך יסודי בתפיסת העולם של הזרמים הדתיים הגדולים של יהדות ארה"ב, הכישלון שלו בזירה הפוליטית האמריקאית נתפס כביטוי לדעיכה העמדה הדתית והרוחנית של היהדות הליברלית בארה"ב.

צריך להבהיר: הליברליות היא יסוד שמלכד עבור מיליוני אנשים בארה"ב את שורש זהותם היהודית עם זו האמריקאית. זהו מקף-מחבר שנוצר בעמל רב: הגותי, חברתי, תרבותי ודתי. היסוד הזה הוא שעומד עכשיו לראשונה תחת התקפה ישירה של בכירים ישראלים; הכדור נבעט מרחבת הכותל בירושלים אל מרכז בית הכנסת בניו-ג'רזי או בסן-פרנסיסקו. הפגיעה היא לא ביחסים עם ישראל אלא בלב הזהות היהודית של שישים אחוזים מיהודי ארה"ב. בפעם הראשונה יש דיבור מצד גורמים רשמיים בממשלת ישראל שמפקפקים בשרידותם של היהודים הליברלים בארה"ב, פקפוק שמגיע עד כדי-כך שממשלת ישראל בוטחת בתמיכת הנוצרים האוונגליסטים ומחזרת אחריהם יותר מאשר אחרי יהודים רפורמים וקונסרבטיבים.

מעבר לתדהמה ולעלבון יש פה חידוש היסטורי: הבוז לכל עמדה ליברלית נהיה כה חריף בממשלה הנוכחית עד כדי כך שהוא מוביל לנתק ממרבית היהודים בתפוצה הגדולה ביותר מחוץ לישראל. במילים אחרות: הקול המוביל את המחנה הלאומי נהיה כה לאומני עד כדי כך שהוא מנוכר  ללאום! מנוכר למיליוני יהודים ממשיים בעלי זהות מורכבת, אהבה לישראל וביקורת עליה, הצלחות וכשלונות. אם התחזית של ממשלת ישראל, על דעיכת היהדות הליברלית בארה"ב, היא נכונה – מוטל על ישראל לפעול לשינויה. אם היא שגויה – זו טעות ורשעות להכניס אותה למערכת היחסים החשובה הזו. כך או כך, הנפנוף בה כקלף פוליטי מלווה בשמחה לאיד הוא ניגוד גמור, במובן הבסיסי ביותר, להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי.

הפגיעה היא לא ביחסים עם ישראל אלא בלב הזהות היהודית של שישים אחוזים מיהודי ארה"ב. 

 
שורשי המשבר

אך נעשה לעצמנו עבודה קלה אם נטיל את כל האחריות על הממשלה הנוכחית ועל המדיניות שלה. משום שפוליטיקאים מיצרים מציאות אבל גם נענים לה. המשבר הנוכחי אינו גחמה פוליטית רגעית אלא זיהוי של תהליך עומק של החלשות הזיקה בין רוב היהודים הישראלים לבין רוב היהודים האמריקאים. חשוב לומר את הדברים בצורה מפורשת: הבעיה בעיקרה אינה מול האורתודוכסיה המודרנית וגם לא מול פלגים חרדיים, זהו קרע בין דומים: רוב הישראלים היהודים הלא-אורתודכסים אדישים עד מנוכרים מרוב יהדות ארה"ב הלא-אורתודוכסית.

אף כי כמו בכל מערכת יחסים, ברור לחלוטין שיש כאן שני צדדים למטבע, אני מבקש לבחון כאן בעיקר את הצד הישראלי ולנתח את מקורות האדישות הישראלית כלפי יהדות ארה"ב. מגמת הדברים היא לתאר ולבחון לעומק את המצב מבלי לרוץ ולחפש מיד פתרונות קסם. דומני שזהו שלב הכרחי בדרך לגיבוש דרכי התמודדות מוצלחות. נקודת המוצא שלי היא של מי מתבונן במתרחש לגמרי מבפנים אבל גם מבחוץ: כישראלי שנמצא לא מעט בארה"ב וזוכה לקיים שיחה קרובה ועבודה צפופה עם יהודים אמריקאים.

 
ישראלים ככנענים

בחושיו המחודדים וביכולת הניסוח הידועה שלו הניח אברהם שלונסקי כבר בשנת 1961 אמת עמוקה על המציאות הישראלית:

"איני צריך להזכיר כאן את מידת התנגדותי לכנעניות בכל צורה שהיא. אבל בצער עלי לומר: אפשר שזה ההיגיון האכזרי של הוויתנו, של מחרנו הבא עלינו כתוצאה מנסיבות חיינו...

אבק-כנעניות... אתה מוצא היום כמעט בכל צבר, ביודעים ובלא-יודעים, ואחת היא מה השקפתו. ה"אני מאמין" האידאי לא תמיד עולה בקנה אחד עם ה"אני מרגיש" הפסיכו-ביולוגי, ונסיבות חייהם של ילידנו – של בני המולדת – קובע את התשתית הרגשית של הנוער והיא "כנענית" ממילא..."

(אברהם שלונסקי, מעריב, 17.2.1961)

שלונסקי מצביע כאן על הפער בין האידיאולוגי והקיומי אצל הצברים, המדברים על "העם היהודי" אך חיים מציאות קיומית "כנענית" – לא ברמה האידיאולוגית אלא ברמה המעשית. ההוויה הישראלית עשירה מבחינות כה רבות ובמקביל תובענית כל כך, עד שהיא ממלאת את חייו של הישראלי באופן כזה שקיום יהודי לא-ישראלי פשוט לא מצוי בו. לא בכוונה, אלא כפי שמתאר זאת שלונסקי – "ממילא". ההצלחה להקים את ישראל יצרה הוויה ישראלית כה מקיפה וטוטאלית (וחשוב להבדיל זאת מ'מושלמת') עד שהיא קובעת את התודעה של מי שנולד לתוכה.

אפשר לראות בכך הצלחה. אפשר לומר שזהו נרקיסיזם מקומי. אבל צריך קודם כל להכיר בכך כנתון.

 
גלות וגאולה, שפה ותודעה

יוצא ששני המרכזים היהודים הגדולים אבדו את השפה שמגדירה אותם בתוך הסיפור היהודי וקושר אותם אחד לשני בתוכו.

למרות שהוויה קובעת תודעה, הצליחו יהודים לאורך הגלות להיות מאוחדים למרות שחיו בהוויות שונות, מכוח עולם מושגים ותודעה משותפת. כל יהודי בעולם המסורתי חי במקום שהיה לו שם "גויי" (למשל: ורשה, קהיר, קזבלנקה) אבל גם שם יהודי: "גלות". השם הזה הוא צירוף מיוחד של הצבעה על מקום ועל זמן. היהודי חי בגלות כי הוא לא היה לגמרי במקום שלו ולא לגמרי בזמן שלו. מידת הניכור מהמקום ומהזמן השתנתה ממקום למקום ומזמן לזמן, אך התופעה הבסיסית זהה ופתרונה אמור היה לבוא ב"גאולה" שתביא לידי אחדות מחודשת של המקום והזמן.

המצב הנוכחי, הקיום של מדינת ישראל, הביא לקריסה של צמד המושגים הללו שאיחדו את העולם היהודי. מצד אחד, ישראל היא מצב ביניים שאין לו פירוש מוצלח בשפה המסורתית. מבחינה תודעתית אנחנו לא לגמרי בגלות אך לא לגמרי בגאולה. דווקא להווה אין לנו מושג רעיוני או סימבולי מתפקד, ויוכיח המונח "אתחלתא דגאולה" – פתרון מקרטע שרק מעיד על חומרת הבעיה התפיסתית. מצד שני, מרבית יהדות ארה"ב לא רואה את עצמה ב"גלות", לא במקום ולא בזמן. הם מאשרים מדי יום את קיומם כאזרחי ארה"ב על-ידי פעילות במרחב האמריקאי כשותפים ומובילים מלכתחילה ולא בדיעבד. למעשה, גם בציבורי הישראלי, בניגוד לרטוריקה הרשמית, יש הכרה בכך שיהודי ארה"ב לא יעלו מחר בהמוניהם לישראל. יתרה מכך, ההווה הישראלי הצפוף, מחירי הדיור ועוד, גורמים לרבים לפקפק, ברגעים של גילוי נפש, בעצם ההיגיון שבעלייה המונית מן הסוג הזה. קיבוץ גלויות, כשלב בגאולה של תנועה המונית במרחב לכיוון הארץ, אינו מהווה כיום את מרכז הפרויקט הישראלי.

אם לא היהודים האמריקאים ולא הישראלים מצפים לעליה לארץ כתהליך של מעבר מגלות לגאולה, ואינם חולקים זמן שמוגדר כ"גלות", יוצא ששני המרכזים היהודים הגדולים איבדו את השפה שמגדירה אותם בתוך הסיפור היהודי וקושרת אותם אחד לשני בתוכו.

ישראליות כ"מזרחית" ואמריקאיות כ"אשכנזית"

אני מבקש לטעון כי הנושא העדתי, שלכאורה אינו קשור ליחסים שבין ישראלים ליהודים אמריקאים, הוא סוגיה רלוונטית מאין כמוה, בשל המהפך שחל בתרבות הישראלית בעשרים השנים האחרונות. אין כאן טיעון סטטיסטי ולא קביעה על קיומה או אי-קיומה של שאלה עדתית בישראל, אלא תיאור שנראה לי שקשה לדחות אותו: ישראל היא מדינה הרבה יותר ים-תיכונית / לבנטינית / מזרחית / ערבית (יבחר הקורא את המינוח המתאים להשקפתו), מאשר הייתה בתודעתה לפני ארבעים שנה. אינני מדבר רק על העיסוק בתרבות של יהודי ארצות האסלאם, על שאלות חשובות של קיפוח, על קולות מזרחיים שהושתקו ועל כור ההיתוך, אלא על נוכחותם של שפה, מוזיקה, ספרות, מנהגים ומאכלים שקובעים את אופייה של חברה מסוימת. מי שהיה בהופעה שנערכה במסגרת פסטיבל הפיוט בבית אבי-חי, בה ניגנה התזמורת הערבית מנצרת סליחות ופיוטים מושרים על-פי יצירות של גדולי המוסיקה הערבית, ידע שהוא נמצא רגע היסטורי. העובדה שההופעה שודרה בשידור חי בתחנת הרדיו 88FM, רשת מורשת וקול ישראל בערבית, הייתה ביטוי לקיומו של קהל רחב שפתוח לצירוף הזה.

בזמן שישראל הפכה יותר "מזרחית", יהודי ארצות הברית נהיו יותר "מערביים"

מנגד, רוב מניינה ובניינה של יהדות ארה"ב – בוודאי זו הליברלית – היא בעיקרה "אשכנזית". היא משקפת את הדמוגרפיה היהודית של תחילת המאה העשרים (לפני השואה והעליה הגדולה) שבה היוו יהודי ארצות האסלאם שמונה אחוזים מאוכלוסיית העם היהודי. לא מדובר בהכרח במוצא ממשי מאחת מתפוצות אשכנז, אלא בהוויה תרבותית מסוימת שהיא צירוף של נרטיבים משפחתיים, מסורות ומנהגים. מרבית יהודי ארה"ב הליברליים לא דוברים יידיש, ובכל זאת כשאתה מדבר מול קהל כזה, בעיקר בגיל הביניים, אתה עדיין יכול לטבל את דבריך במילה ביידיש והקהל יצחק.

בזמן שישראל הפכה יותר "מזרחית", יהודי ארצות הברית נהיו יותר "מערביים", לא רק במונחים של התייחסות לשורשים משפחתיים אלא בהיבטים רבים ועמוקים של זהות והזדהות ושל תפיסות עולם, למשל – בתחום הדתי והמגדרי. אלו נושאים מורכבים שדורשים הרחבה וטיפול מעמיק, אך קשה שלא לראות כיצד האדישות הישראלית הרחבה למאבק של נשות הכותל קשורה לזרות, שלא לומר למוזרות, שבה נתפסת אישה עם כיפה וטלית בעיני רוב הישראלים. הנה דווקא בתחום המשותף לנו, המסורת היהודית, החיבור הטבעי והמובן מאליו בעיני יהודים אמריקאים רבים הוא ביזארי אפילו בעיניהם של יהודים ישראלים ליברליים.

במילים אחרות, מתחת לסינון הבוז "רפורמי", מסתתרת פעמים רבות דחייה עמוקה מהאופן שבו המגדר מתבטא ביהדות הליברלית, דחייה שמנוסחת בהקשר הספציפי הזה גם במונחים של גיאוגרפיה שקושרת תפיסת עולם ומקום, שיש לה קשר לים-תיכוניות שלנו. זה פשוט "לא מכאן".

משיחה משפחתית לדיון

עובדה סימבולית היא שהאב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נישא לפולה, יהודיה אמריקאית שהייתה בתפיסת עולמה היסודית רחוקה למהלך הציוני מעיקרו ואף מנוגדת לו. אין צורך להיכנס כאן לפרטיה של שותפות חיים זו כדי להניח שהשיחה האינטימית בין השניים הפגישה את העולמות השונים שמהם באו ובהם האמינו.

שיחה זו לא היתה רק נחלתם של הזוג בן-גוריון. ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארה"ב, בצד עלייה קטנה לארץ ישראל, פיצלה משפחות רבות בין ישראל לארה"ב. שני המרכזים צמחו פחות או יותר במקביל והשפעתם נהייתה מכרעת, בין היתר, בגלל הגורל הטראגי של יהדות אירופה. היו אלה בני משפחה שנעו בדרכים שונות – אידיאולוגית וגיאוגרפית – אבל שמרו בכל זאת על קשר משפחתי. לא פעם היו הבדלים רעיוניים חריפים אבל ה"דוד מאמריקה" נשאר, בכל זאת, מושג ישראלי רווח, ששיקף יחסים ממשיים.

הקשר הזה הלך ודעך מטבע הזמן ובשל הריחוק הגיאוגרפי. פה ושם מתקיימים דיונים על עתיד הקהילות, וקיימת קבוצת אנשים מוגדרת וקטנה שנוסעת בין ישראל וארה"ב ופוקדת את שני המקומות כמרכזים יהודיים חיים. אבל ברור לגמרי ששיחה אינטימית, רחבה, מקיפה ומתמשכת בין יהודים ישראלים לבין יהודים אמריקאים פשוט לא מתקיימת.

הניסיון, החיובי ביסודו, לגשר על חוסר הקשר על-ידי הטמעת מושג חדש, "עמיות", לא צלח. בין היתר, משום שזה מושג שאין בו עתיד או משימה, ומידת החום שלו משולה לטמפרטורה של פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זהו מושג שרוקן את השיח מן הקרבה והעימות הנשענים על התפיסה לפיה העם הוא סוג של משפחה מורחבת.

אחת המשמעויות החשובות ביותר של אינטימיות כזו היא קיומו של מרחב בטוח שבו ניתן מקום לגילוי לב, לחשיפה לא רק של ההצלחות אלא גם של הפחדים של כל צד ואולי אף של האופן שבו אנחנו מהווים אתגר ואף איום אחד כלפי השני.

במרחב כזה ניתן יהיה לחשוף שעבור ישראלים מסוימים היהדות האמריקאית עלולה להיות אלטרנטיבה מאיימת. עבור ישראלים רבים, חיים באמריקה הם לא אתגר ל"נרטיב", יהודי או ציוני, אלא אלטרנטיבה שהאטרקטיביות שלה וחוסר מנגנוני ההתנגדות כלפיה פשוט מרחיקה אותם מהילדים ומהנכדים. בניגוד לזמנים עברו, ישראלי שעובר לעמק הסיליקון בעידן ההייטק עושה יותר רילוקיישן מאשר ירידה. יהודי ארה"ב לא אשמים בזה, כמובן, אבל מי אמר שכועסים על מי שאשם? ואולי דווקא כן, כי הם "יושבים שם בזמן שאנחנו שומרים להם כאן על מקלט ליום צרה"? כך או כך, אנו זקוקים למקום שבו ניתן יהיה לומר את המשפטים הללו ולא רק לחייך בנימוס לדודה מאמריקה. אחרת, היכן ומתי נדבר על הדרכונים הזרים שכל-כך הרבה ישראלים מוציאים לעצמם ולילדיהם?

מן הצד השני – בצד ההתפארות המוצדקת בהישגיה, היכן חושפת המנהיגות היהודית-ליברלית בארה"ב את הדאגות שלה בפני ישראלים? היכן ומתי נדבר על הירידה בהשתתפות גיל הביניים והצעירים בבתי-כנסת ובמוסדות יהודיים אחרים?

 לא קל לדבר על הדברים האלה ולא הכול יכול וצריך להיות גלוי. אבל משפחה שמתפקדת רק בשיח של "משרד החוץ" או באפולוגטיקה לא תצליח לשמר את מערכת היחסים המתרחקת ממילא. אין תחליף בעיני למאמץ המודע ליצור שיח אינטימי, מטבח יצירתי וחם שבו יכולים להיחשף חלק מהסודות המשפחתיים. בחידוש האינטימיות הזו טמון חלק גדול מהסיכוי לחשוב יחד על המשך היחסים. 

עמיות יהודית
יחסי ישראל והתפוצות
פוליטיקה
רני יגר
מ"עמיות" למשפחה - על יחסי יהודים ישראלים ואמריקאים בזמן הזה
8/2/2018
כ"ג שבט תשע"ח
רני יגר
רני יגר

 החידוש במשבר הנוכחי

במשבר הנוכחי בין ישראל ליהודי ארצות הברית יש חדשות והן גדולות: דומה שממשלת ישראל, בכבודה ובעצמה, ויתרה בהצהרותיה ובמעשיה על יהדות ארה"ב הליברלית. התדהמה אצל יהודי ארה"ב אינה מכך שהחרדים רוצים לדחוק אותם, או מהניסיון הפוליטי לעשות זאת, אלא מהכניעה כמעט מרצון מצד ממשלת ישראל, ומחוסר הניסיון – הן מצד שרים והן מצד ראש-הממשלה – לפייס את היהודים הליברליים בארה"ב אחרי הכניעה לחרדים וביטול מתווה הכותל. ההרגשה של רבים מהם היא שהמשבר הזה מלווה בפעם הראשונה בהתקפה מצד שרים ומקורבים על עצם השרידות היהודית והעוצמה של הזרמים הליברליים. נראה שממשלת ישראל מסתכלת עליהם כציבור שמבחינת זהותו היהודית הוא הולך ונחלש וצפוי להעלם בעוד זמן לא רב.

החידוש הוא שיש זלזול מצד ממשלת ישראל, העומדת בראש מדינת היהודים, בעוצמתה של הזהות היהודית של רפורמים וקונסרבטיבים

שורשיו של המסר הזה, שמתקבל מן הקואליציה הנוכחית, עמוקים יותר מזיהוי החולשה הפוליטית הנוכחית של היהודים האמריקאיים, שרובם הצביע למפלגה הדמוקרטית המפסידה. לא מדובר כאן בהכרה של חוגים בימין כי מעתה בעל הבית הוא טראמפ ולא אובאמה, שנחשב כמי שהפקיר את ישראל לשיני ההסכם האיראני המסוכן. גם את המסקנה הזו עוד אפשר היה לבלוע. החידוש הוא שיש זלזול מצד ממשלת ישראל, העומדת בראש מדינת היהודים, בעוצמתה של הזהות היהודית של רפורמים וקונסרבטיבים ובכוח שלה להזין אותם ואת הדורות הבאים. החלפת הממשל הדמוקרטי ברפובליקני לא נתפסת כשינוי שלטון גרידא, שינוי שעשוי גם להתהפך חזרה כפי שקורה מדי כמה שנים. דוברי הממשלה בישראל רואים בעלייתו של טראמפ עדות ניצחת לקריסת העמדה הליברלית. מכיוון שליברליזם זה הוא נדבך יסודי בתפיסת העולם של הזרמים הדתיים הגדולים של יהדות ארה"ב, הכישלון שלו בזירה הפוליטית האמריקאית נתפס כביטוי לדעיכה העמדה הדתית והרוחנית של היהדות הליברלית בארה"ב.

צריך להבהיר: הליברליות היא יסוד שמלכד עבור מיליוני אנשים בארה"ב את שורש זהותם היהודית עם זו האמריקאית. זהו מקף-מחבר שנוצר בעמל רב: הגותי, חברתי, תרבותי ודתי. היסוד הזה הוא שעומד עכשיו לראשונה תחת התקפה ישירה של בכירים ישראלים; הכדור נבעט מרחבת הכותל בירושלים אל מרכז בית הכנסת בניו-ג'רזי או בסן-פרנסיסקו. הפגיעה היא לא ביחסים עם ישראל אלא בלב הזהות היהודית של שישים אחוזים מיהודי ארה"ב. בפעם הראשונה יש דיבור מצד גורמים רשמיים בממשלת ישראל שמפקפקים בשרידותם של היהודים הליברלים בארה"ב, פקפוק שמגיע עד כדי-כך שממשלת ישראל בוטחת בתמיכת הנוצרים האוונגליסטים ומחזרת אחריהם יותר מאשר אחרי יהודים רפורמים וקונסרבטיבים.

מעבר לתדהמה ולעלבון יש פה חידוש היסטורי: הבוז לכל עמדה ליברלית נהיה כה חריף בממשלה הנוכחית עד כדי כך שהוא מוביל לנתק ממרבית היהודים בתפוצה הגדולה ביותר מחוץ לישראל. במילים אחרות: הקול המוביל את המחנה הלאומי נהיה כה לאומני עד כדי כך שהוא מנוכר  ללאום! מנוכר למיליוני יהודים ממשיים בעלי זהות מורכבת, אהבה לישראל וביקורת עליה, הצלחות וכשלונות. אם התחזית של ממשלת ישראל, על דעיכת היהדות הליברלית בארה"ב, היא נכונה – מוטל על ישראל לפעול לשינויה. אם היא שגויה – זו טעות ורשעות להכניס אותה למערכת היחסים החשובה הזו. כך או כך, הנפנוף בה כקלף פוליטי מלווה בשמחה לאיד הוא ניגוד גמור, במובן הבסיסי ביותר, להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי.

הפגיעה היא לא ביחסים עם ישראל אלא בלב הזהות היהודית של שישים אחוזים מיהודי ארה"ב. 

 
שורשי המשבר

אך נעשה לעצמנו עבודה קלה אם נטיל את כל האחריות על הממשלה הנוכחית ועל המדיניות שלה. משום שפוליטיקאים מיצרים מציאות אבל גם נענים לה. המשבר הנוכחי אינו גחמה פוליטית רגעית אלא זיהוי של תהליך עומק של החלשות הזיקה בין רוב היהודים הישראלים לבין רוב היהודים האמריקאים. חשוב לומר את הדברים בצורה מפורשת: הבעיה בעיקרה אינה מול האורתודוכסיה המודרנית וגם לא מול פלגים חרדיים, זהו קרע בין דומים: רוב הישראלים היהודים הלא-אורתודכסים אדישים עד מנוכרים מרוב יהדות ארה"ב הלא-אורתודוכסית.

אף כי כמו בכל מערכת יחסים, ברור לחלוטין שיש כאן שני צדדים למטבע, אני מבקש לבחון כאן בעיקר את הצד הישראלי ולנתח את מקורות האדישות הישראלית כלפי יהדות ארה"ב. מגמת הדברים היא לתאר ולבחון לעומק את המצב מבלי לרוץ ולחפש מיד פתרונות קסם. דומני שזהו שלב הכרחי בדרך לגיבוש דרכי התמודדות מוצלחות. נקודת המוצא שלי היא של מי מתבונן במתרחש לגמרי מבפנים אבל גם מבחוץ: כישראלי שנמצא לא מעט בארה"ב וזוכה לקיים שיחה קרובה ועבודה צפופה עם יהודים אמריקאים.

 
ישראלים ככנענים

בחושיו המחודדים וביכולת הניסוח הידועה שלו הניח אברהם שלונסקי כבר בשנת 1961 אמת עמוקה על המציאות הישראלית:

"איני צריך להזכיר כאן את מידת התנגדותי לכנעניות בכל צורה שהיא. אבל בצער עלי לומר: אפשר שזה ההיגיון האכזרי של הוויתנו, של מחרנו הבא עלינו כתוצאה מנסיבות חיינו...

אבק-כנעניות... אתה מוצא היום כמעט בכל צבר, ביודעים ובלא-יודעים, ואחת היא מה השקפתו. ה"אני מאמין" האידאי לא תמיד עולה בקנה אחד עם ה"אני מרגיש" הפסיכו-ביולוגי, ונסיבות חייהם של ילידנו – של בני המולדת – קובע את התשתית הרגשית של הנוער והיא "כנענית" ממילא..."

(אברהם שלונסקי, מעריב, 17.2.1961)

שלונסקי מצביע כאן על הפער בין האידיאולוגי והקיומי אצל הצברים, המדברים על "העם היהודי" אך חיים מציאות קיומית "כנענית" – לא ברמה האידיאולוגית אלא ברמה המעשית. ההוויה הישראלית עשירה מבחינות כה רבות ובמקביל תובענית כל כך, עד שהיא ממלאת את חייו של הישראלי באופן כזה שקיום יהודי לא-ישראלי פשוט לא מצוי בו. לא בכוונה, אלא כפי שמתאר זאת שלונסקי – "ממילא". ההצלחה להקים את ישראל יצרה הוויה ישראלית כה מקיפה וטוטאלית (וחשוב להבדיל זאת מ'מושלמת') עד שהיא קובעת את התודעה של מי שנולד לתוכה.

אפשר לראות בכך הצלחה. אפשר לומר שזהו נרקיסיזם מקומי. אבל צריך קודם כל להכיר בכך כנתון.

 
גלות וגאולה, שפה ותודעה

יוצא ששני המרכזים היהודים הגדולים אבדו את השפה שמגדירה אותם בתוך הסיפור היהודי וקושר אותם אחד לשני בתוכו.

למרות שהוויה קובעת תודעה, הצליחו יהודים לאורך הגלות להיות מאוחדים למרות שחיו בהוויות שונות, מכוח עולם מושגים ותודעה משותפת. כל יהודי בעולם המסורתי חי במקום שהיה לו שם "גויי" (למשל: ורשה, קהיר, קזבלנקה) אבל גם שם יהודי: "גלות". השם הזה הוא צירוף מיוחד של הצבעה על מקום ועל זמן. היהודי חי בגלות כי הוא לא היה לגמרי במקום שלו ולא לגמרי בזמן שלו. מידת הניכור מהמקום ומהזמן השתנתה ממקום למקום ומזמן לזמן, אך התופעה הבסיסית זהה ופתרונה אמור היה לבוא ב"גאולה" שתביא לידי אחדות מחודשת של המקום והזמן.

המצב הנוכחי, הקיום של מדינת ישראל, הביא לקריסה של צמד המושגים הללו שאיחדו את העולם היהודי. מצד אחד, ישראל היא מצב ביניים שאין לו פירוש מוצלח בשפה המסורתית. מבחינה תודעתית אנחנו לא לגמרי בגלות אך לא לגמרי בגאולה. דווקא להווה אין לנו מושג רעיוני או סימבולי מתפקד, ויוכיח המונח "אתחלתא דגאולה" – פתרון מקרטע שרק מעיד על חומרת הבעיה התפיסתית. מצד שני, מרבית יהדות ארה"ב לא רואה את עצמה ב"גלות", לא במקום ולא בזמן. הם מאשרים מדי יום את קיומם כאזרחי ארה"ב על-ידי פעילות במרחב האמריקאי כשותפים ומובילים מלכתחילה ולא בדיעבד. למעשה, גם בציבורי הישראלי, בניגוד לרטוריקה הרשמית, יש הכרה בכך שיהודי ארה"ב לא יעלו מחר בהמוניהם לישראל. יתרה מכך, ההווה הישראלי הצפוף, מחירי הדיור ועוד, גורמים לרבים לפקפק, ברגעים של גילוי נפש, בעצם ההיגיון שבעלייה המונית מן הסוג הזה. קיבוץ גלויות, כשלב בגאולה של תנועה המונית במרחב לכיוון הארץ, אינו מהווה כיום את מרכז הפרויקט הישראלי.

אם לא היהודים האמריקאים ולא הישראלים מצפים לעליה לארץ כתהליך של מעבר מגלות לגאולה, ואינם חולקים זמן שמוגדר כ"גלות", יוצא ששני המרכזים היהודים הגדולים איבדו את השפה שמגדירה אותם בתוך הסיפור היהודי וקושרת אותם אחד לשני בתוכו.

ישראליות כ"מזרחית" ואמריקאיות כ"אשכנזית"

אני מבקש לטעון כי הנושא העדתי, שלכאורה אינו קשור ליחסים שבין ישראלים ליהודים אמריקאים, הוא סוגיה רלוונטית מאין כמוה, בשל המהפך שחל בתרבות הישראלית בעשרים השנים האחרונות. אין כאן טיעון סטטיסטי ולא קביעה על קיומה או אי-קיומה של שאלה עדתית בישראל, אלא תיאור שנראה לי שקשה לדחות אותו: ישראל היא מדינה הרבה יותר ים-תיכונית / לבנטינית / מזרחית / ערבית (יבחר הקורא את המינוח המתאים להשקפתו), מאשר הייתה בתודעתה לפני ארבעים שנה. אינני מדבר רק על העיסוק בתרבות של יהודי ארצות האסלאם, על שאלות חשובות של קיפוח, על קולות מזרחיים שהושתקו ועל כור ההיתוך, אלא על נוכחותם של שפה, מוזיקה, ספרות, מנהגים ומאכלים שקובעים את אופייה של חברה מסוימת. מי שהיה בהופעה שנערכה במסגרת פסטיבל הפיוט בבית אבי-חי, בה ניגנה התזמורת הערבית מנצרת סליחות ופיוטים מושרים על-פי יצירות של גדולי המוסיקה הערבית, ידע שהוא נמצא רגע היסטורי. העובדה שההופעה שודרה בשידור חי בתחנת הרדיו 88FM, רשת מורשת וקול ישראל בערבית, הייתה ביטוי לקיומו של קהל רחב שפתוח לצירוף הזה.

בזמן שישראל הפכה יותר "מזרחית", יהודי ארצות הברית נהיו יותר "מערביים"

מנגד, רוב מניינה ובניינה של יהדות ארה"ב – בוודאי זו הליברלית – היא בעיקרה "אשכנזית". היא משקפת את הדמוגרפיה היהודית של תחילת המאה העשרים (לפני השואה והעליה הגדולה) שבה היוו יהודי ארצות האסלאם שמונה אחוזים מאוכלוסיית העם היהודי. לא מדובר בהכרח במוצא ממשי מאחת מתפוצות אשכנז, אלא בהוויה תרבותית מסוימת שהיא צירוף של נרטיבים משפחתיים, מסורות ומנהגים. מרבית יהודי ארה"ב הליברליים לא דוברים יידיש, ובכל זאת כשאתה מדבר מול קהל כזה, בעיקר בגיל הביניים, אתה עדיין יכול לטבל את דבריך במילה ביידיש והקהל יצחק.

בזמן שישראל הפכה יותר "מזרחית", יהודי ארצות הברית נהיו יותר "מערביים", לא רק במונחים של התייחסות לשורשים משפחתיים אלא בהיבטים רבים ועמוקים של זהות והזדהות ושל תפיסות עולם, למשל – בתחום הדתי והמגדרי. אלו נושאים מורכבים שדורשים הרחבה וטיפול מעמיק, אך קשה שלא לראות כיצד האדישות הישראלית הרחבה למאבק של נשות הכותל קשורה לזרות, שלא לומר למוזרות, שבה נתפסת אישה עם כיפה וטלית בעיני רוב הישראלים. הנה דווקא בתחום המשותף לנו, המסורת היהודית, החיבור הטבעי והמובן מאליו בעיני יהודים אמריקאים רבים הוא ביזארי אפילו בעיניהם של יהודים ישראלים ליברליים.

במילים אחרות, מתחת לסינון הבוז "רפורמי", מסתתרת פעמים רבות דחייה עמוקה מהאופן שבו המגדר מתבטא ביהדות הליברלית, דחייה שמנוסחת בהקשר הספציפי הזה גם במונחים של גיאוגרפיה שקושרת תפיסת עולם ומקום, שיש לה קשר לים-תיכוניות שלנו. זה פשוט "לא מכאן".

משיחה משפחתית לדיון

עובדה סימבולית היא שהאב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נישא לפולה, יהודיה אמריקאית שהייתה בתפיסת עולמה היסודית רחוקה למהלך הציוני מעיקרו ואף מנוגדת לו. אין צורך להיכנס כאן לפרטיה של שותפות חיים זו כדי להניח שהשיחה האינטימית בין השניים הפגישה את העולמות השונים שמהם באו ובהם האמינו.

שיחה זו לא היתה רק נחלתם של הזוג בן-גוריון. ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארה"ב, בצד עלייה קטנה לארץ ישראל, פיצלה משפחות רבות בין ישראל לארה"ב. שני המרכזים צמחו פחות או יותר במקביל והשפעתם נהייתה מכרעת, בין היתר, בגלל הגורל הטראגי של יהדות אירופה. היו אלה בני משפחה שנעו בדרכים שונות – אידיאולוגית וגיאוגרפית – אבל שמרו בכל זאת על קשר משפחתי. לא פעם היו הבדלים רעיוניים חריפים אבל ה"דוד מאמריקה" נשאר, בכל זאת, מושג ישראלי רווח, ששיקף יחסים ממשיים.

הקשר הזה הלך ודעך מטבע הזמן ובשל הריחוק הגיאוגרפי. פה ושם מתקיימים דיונים על עתיד הקהילות, וקיימת קבוצת אנשים מוגדרת וקטנה שנוסעת בין ישראל וארה"ב ופוקדת את שני המקומות כמרכזים יהודיים חיים. אבל ברור לגמרי ששיחה אינטימית, רחבה, מקיפה ומתמשכת בין יהודים ישראלים לבין יהודים אמריקאים פשוט לא מתקיימת.

הניסיון, החיובי ביסודו, לגשר על חוסר הקשר על-ידי הטמעת מושג חדש, "עמיות", לא צלח. בין היתר, משום שזה מושג שאין בו עתיד או משימה, ומידת החום שלו משולה לטמפרטורה של פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זהו מושג שרוקן את השיח מן הקרבה והעימות הנשענים על התפיסה לפיה העם הוא סוג של משפחה מורחבת.

אחת המשמעויות החשובות ביותר של אינטימיות כזו היא קיומו של מרחב בטוח שבו ניתן מקום לגילוי לב, לחשיפה לא רק של ההצלחות אלא גם של הפחדים של כל צד ואולי אף של האופן שבו אנחנו מהווים אתגר ואף איום אחד כלפי השני.

במרחב כזה ניתן יהיה לחשוף שעבור ישראלים מסוימים היהדות האמריקאית עלולה להיות אלטרנטיבה מאיימת. עבור ישראלים רבים, חיים באמריקה הם לא אתגר ל"נרטיב", יהודי או ציוני, אלא אלטרנטיבה שהאטרקטיביות שלה וחוסר מנגנוני ההתנגדות כלפיה פשוט מרחיקה אותם מהילדים ומהנכדים. בניגוד לזמנים עברו, ישראלי שעובר לעמק הסיליקון בעידן ההייטק עושה יותר רילוקיישן מאשר ירידה. יהודי ארה"ב לא אשמים בזה, כמובן, אבל מי אמר שכועסים על מי שאשם? ואולי דווקא כן, כי הם "יושבים שם בזמן שאנחנו שומרים להם כאן על מקלט ליום צרה"? כך או כך, אנו זקוקים למקום שבו ניתן יהיה לומר את המשפטים הללו ולא רק לחייך בנימוס לדודה מאמריקה. אחרת, היכן ומתי נדבר על הדרכונים הזרים שכל-כך הרבה ישראלים מוציאים לעצמם ולילדיהם?

מן הצד השני – בצד ההתפארות המוצדקת בהישגיה, היכן חושפת המנהיגות היהודית-ליברלית בארה"ב את הדאגות שלה בפני ישראלים? היכן ומתי נדבר על הירידה בהשתתפות גיל הביניים והצעירים בבתי-כנסת ובמוסדות יהודיים אחרים?

 לא קל לדבר על הדברים האלה ולא הכול יכול וצריך להיות גלוי. אבל משפחה שמתפקדת רק בשיח של "משרד החוץ" או באפולוגטיקה לא תצליח לשמר את מערכת היחסים המתרחקת ממילא. אין תחליף בעיני למאמץ המודע ליצור שיח אינטימי, מטבח יצירתי וחם שבו יכולים להיחשף חלק מהסודות המשפחתיים. בחידוש האינטימיות הזו טמון חלק גדול מהסיכוי לחשוב יחד על המשך היחסים. 

עמיות יהודית
יחסי ישראל והתפוצות
פוליטיקה
רני יגר
מ"עמיות" למשפחה - על יחסי יהודים ישראלים ואמריקאים בזמן הזה
רני יגר
רני יגר

 החידוש במשבר הנוכחי

במשבר הנוכחי בין ישראל ליהודי ארצות הברית יש חדשות והן גדולות: דומה שממשלת ישראל, בכבודה ובעצמה, ויתרה בהצהרותיה ובמעשיה על יהדות ארה"ב הליברלית. התדהמה אצל יהודי ארה"ב אינה מכך שהחרדים רוצים לדחוק אותם, או מהניסיון הפוליטי לעשות זאת, אלא מהכניעה כמעט מרצון מצד ממשלת ישראל, ומחוסר הניסיון – הן מצד שרים והן מצד ראש-הממשלה – לפייס את היהודים הליברליים בארה"ב אחרי הכניעה לחרדים וביטול מתווה הכותל. ההרגשה של רבים מהם היא שהמשבר הזה מלווה בפעם הראשונה בהתקפה מצד שרים ומקורבים על עצם השרידות היהודית והעוצמה של הזרמים הליברליים. נראה שממשלת ישראל מסתכלת עליהם כציבור שמבחינת זהותו היהודית הוא הולך ונחלש וצפוי להעלם בעוד זמן לא רב.

החידוש הוא שיש זלזול מצד ממשלת ישראל, העומדת בראש מדינת היהודים, בעוצמתה של הזהות היהודית של רפורמים וקונסרבטיבים

שורשיו של המסר הזה, שמתקבל מן הקואליציה הנוכחית, עמוקים יותר מזיהוי החולשה הפוליטית הנוכחית של היהודים האמריקאיים, שרובם הצביע למפלגה הדמוקרטית המפסידה. לא מדובר כאן בהכרה של חוגים בימין כי מעתה בעל הבית הוא טראמפ ולא אובאמה, שנחשב כמי שהפקיר את ישראל לשיני ההסכם האיראני המסוכן. גם את המסקנה הזו עוד אפשר היה לבלוע. החידוש הוא שיש זלזול מצד ממשלת ישראל, העומדת בראש מדינת היהודים, בעוצמתה של הזהות היהודית של רפורמים וקונסרבטיבים ובכוח שלה להזין אותם ואת הדורות הבאים. החלפת הממשל הדמוקרטי ברפובליקני לא נתפסת כשינוי שלטון גרידא, שינוי שעשוי גם להתהפך חזרה כפי שקורה מדי כמה שנים. דוברי הממשלה בישראל רואים בעלייתו של טראמפ עדות ניצחת לקריסת העמדה הליברלית. מכיוון שליברליזם זה הוא נדבך יסודי בתפיסת העולם של הזרמים הדתיים הגדולים של יהדות ארה"ב, הכישלון שלו בזירה הפוליטית האמריקאית נתפס כביטוי לדעיכה העמדה הדתית והרוחנית של היהדות הליברלית בארה"ב.

צריך להבהיר: הליברליות היא יסוד שמלכד עבור מיליוני אנשים בארה"ב את שורש זהותם היהודית עם זו האמריקאית. זהו מקף-מחבר שנוצר בעמל רב: הגותי, חברתי, תרבותי ודתי. היסוד הזה הוא שעומד עכשיו לראשונה תחת התקפה ישירה של בכירים ישראלים; הכדור נבעט מרחבת הכותל בירושלים אל מרכז בית הכנסת בניו-ג'רזי או בסן-פרנסיסקו. הפגיעה היא לא ביחסים עם ישראל אלא בלב הזהות היהודית של שישים אחוזים מיהודי ארה"ב. בפעם הראשונה יש דיבור מצד גורמים רשמיים בממשלת ישראל שמפקפקים בשרידותם של היהודים הליברלים בארה"ב, פקפוק שמגיע עד כדי-כך שממשלת ישראל בוטחת בתמיכת הנוצרים האוונגליסטים ומחזרת אחריהם יותר מאשר אחרי יהודים רפורמים וקונסרבטיבים.

מעבר לתדהמה ולעלבון יש פה חידוש היסטורי: הבוז לכל עמדה ליברלית נהיה כה חריף בממשלה הנוכחית עד כדי כך שהוא מוביל לנתק ממרבית היהודים בתפוצה הגדולה ביותר מחוץ לישראל. במילים אחרות: הקול המוביל את המחנה הלאומי נהיה כה לאומני עד כדי כך שהוא מנוכר  ללאום! מנוכר למיליוני יהודים ממשיים בעלי זהות מורכבת, אהבה לישראל וביקורת עליה, הצלחות וכשלונות. אם התחזית של ממשלת ישראל, על דעיכת היהדות הליברלית בארה"ב, היא נכונה – מוטל על ישראל לפעול לשינויה. אם היא שגויה – זו טעות ורשעות להכניס אותה למערכת היחסים החשובה הזו. כך או כך, הנפנוף בה כקלף פוליטי מלווה בשמחה לאיד הוא ניגוד גמור, במובן הבסיסי ביותר, להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי.

הפגיעה היא לא ביחסים עם ישראל אלא בלב הזהות היהודית של שישים אחוזים מיהודי ארה"ב. 

 
שורשי המשבר

אך נעשה לעצמנו עבודה קלה אם נטיל את כל האחריות על הממשלה הנוכחית ועל המדיניות שלה. משום שפוליטיקאים מיצרים מציאות אבל גם נענים לה. המשבר הנוכחי אינו גחמה פוליטית רגעית אלא זיהוי של תהליך עומק של החלשות הזיקה בין רוב היהודים הישראלים לבין רוב היהודים האמריקאים. חשוב לומר את הדברים בצורה מפורשת: הבעיה בעיקרה אינה מול האורתודוכסיה המודרנית וגם לא מול פלגים חרדיים, זהו קרע בין דומים: רוב הישראלים היהודים הלא-אורתודכסים אדישים עד מנוכרים מרוב יהדות ארה"ב הלא-אורתודוכסית.

אף כי כמו בכל מערכת יחסים, ברור לחלוטין שיש כאן שני צדדים למטבע, אני מבקש לבחון כאן בעיקר את הצד הישראלי ולנתח את מקורות האדישות הישראלית כלפי יהדות ארה"ב. מגמת הדברים היא לתאר ולבחון לעומק את המצב מבלי לרוץ ולחפש מיד פתרונות קסם. דומני שזהו שלב הכרחי בדרך לגיבוש דרכי התמודדות מוצלחות. נקודת המוצא שלי היא של מי מתבונן במתרחש לגמרי מבפנים אבל גם מבחוץ: כישראלי שנמצא לא מעט בארה"ב וזוכה לקיים שיחה קרובה ועבודה צפופה עם יהודים אמריקאים.

 
ישראלים ככנענים

בחושיו המחודדים וביכולת הניסוח הידועה שלו הניח אברהם שלונסקי כבר בשנת 1961 אמת עמוקה על המציאות הישראלית:

"איני צריך להזכיר כאן את מידת התנגדותי לכנעניות בכל צורה שהיא. אבל בצער עלי לומר: אפשר שזה ההיגיון האכזרי של הוויתנו, של מחרנו הבא עלינו כתוצאה מנסיבות חיינו...

אבק-כנעניות... אתה מוצא היום כמעט בכל צבר, ביודעים ובלא-יודעים, ואחת היא מה השקפתו. ה"אני מאמין" האידאי לא תמיד עולה בקנה אחד עם ה"אני מרגיש" הפסיכו-ביולוגי, ונסיבות חייהם של ילידנו – של בני המולדת – קובע את התשתית הרגשית של הנוער והיא "כנענית" ממילא..."

(אברהם שלונסקי, מעריב, 17.2.1961)

שלונסקי מצביע כאן על הפער בין האידיאולוגי והקיומי אצל הצברים, המדברים על "העם היהודי" אך חיים מציאות קיומית "כנענית" – לא ברמה האידיאולוגית אלא ברמה המעשית. ההוויה הישראלית עשירה מבחינות כה רבות ובמקביל תובענית כל כך, עד שהיא ממלאת את חייו של הישראלי באופן כזה שקיום יהודי לא-ישראלי פשוט לא מצוי בו. לא בכוונה, אלא כפי שמתאר זאת שלונסקי – "ממילא". ההצלחה להקים את ישראל יצרה הוויה ישראלית כה מקיפה וטוטאלית (וחשוב להבדיל זאת מ'מושלמת') עד שהיא קובעת את התודעה של מי שנולד לתוכה.

אפשר לראות בכך הצלחה. אפשר לומר שזהו נרקיסיזם מקומי. אבל צריך קודם כל להכיר בכך כנתון.

 
גלות וגאולה, שפה ותודעה

יוצא ששני המרכזים היהודים הגדולים אבדו את השפה שמגדירה אותם בתוך הסיפור היהודי וקושר אותם אחד לשני בתוכו.

למרות שהוויה קובעת תודעה, הצליחו יהודים לאורך הגלות להיות מאוחדים למרות שחיו בהוויות שונות, מכוח עולם מושגים ותודעה משותפת. כל יהודי בעולם המסורתי חי במקום שהיה לו שם "גויי" (למשל: ורשה, קהיר, קזבלנקה) אבל גם שם יהודי: "גלות". השם הזה הוא צירוף מיוחד של הצבעה על מקום ועל זמן. היהודי חי בגלות כי הוא לא היה לגמרי במקום שלו ולא לגמרי בזמן שלו. מידת הניכור מהמקום ומהזמן השתנתה ממקום למקום ומזמן לזמן, אך התופעה הבסיסית זהה ופתרונה אמור היה לבוא ב"גאולה" שתביא לידי אחדות מחודשת של המקום והזמן.

המצב הנוכחי, הקיום של מדינת ישראל, הביא לקריסה של צמד המושגים הללו שאיחדו את העולם היהודי. מצד אחד, ישראל היא מצב ביניים שאין לו פירוש מוצלח בשפה המסורתית. מבחינה תודעתית אנחנו לא לגמרי בגלות אך לא לגמרי בגאולה. דווקא להווה אין לנו מושג רעיוני או סימבולי מתפקד, ויוכיח המונח "אתחלתא דגאולה" – פתרון מקרטע שרק מעיד על חומרת הבעיה התפיסתית. מצד שני, מרבית יהדות ארה"ב לא רואה את עצמה ב"גלות", לא במקום ולא בזמן. הם מאשרים מדי יום את קיומם כאזרחי ארה"ב על-ידי פעילות במרחב האמריקאי כשותפים ומובילים מלכתחילה ולא בדיעבד. למעשה, גם בציבורי הישראלי, בניגוד לרטוריקה הרשמית, יש הכרה בכך שיהודי ארה"ב לא יעלו מחר בהמוניהם לישראל. יתרה מכך, ההווה הישראלי הצפוף, מחירי הדיור ועוד, גורמים לרבים לפקפק, ברגעים של גילוי נפש, בעצם ההיגיון שבעלייה המונית מן הסוג הזה. קיבוץ גלויות, כשלב בגאולה של תנועה המונית במרחב לכיוון הארץ, אינו מהווה כיום את מרכז הפרויקט הישראלי.

אם לא היהודים האמריקאים ולא הישראלים מצפים לעליה לארץ כתהליך של מעבר מגלות לגאולה, ואינם חולקים זמן שמוגדר כ"גלות", יוצא ששני המרכזים היהודים הגדולים איבדו את השפה שמגדירה אותם בתוך הסיפור היהודי וקושרת אותם אחד לשני בתוכו.

ישראליות כ"מזרחית" ואמריקאיות כ"אשכנזית"

אני מבקש לטעון כי הנושא העדתי, שלכאורה אינו קשור ליחסים שבין ישראלים ליהודים אמריקאים, הוא סוגיה רלוונטית מאין כמוה, בשל המהפך שחל בתרבות הישראלית בעשרים השנים האחרונות. אין כאן טיעון סטטיסטי ולא קביעה על קיומה או אי-קיומה של שאלה עדתית בישראל, אלא תיאור שנראה לי שקשה לדחות אותו: ישראל היא מדינה הרבה יותר ים-תיכונית / לבנטינית / מזרחית / ערבית (יבחר הקורא את המינוח המתאים להשקפתו), מאשר הייתה בתודעתה לפני ארבעים שנה. אינני מדבר רק על העיסוק בתרבות של יהודי ארצות האסלאם, על שאלות חשובות של קיפוח, על קולות מזרחיים שהושתקו ועל כור ההיתוך, אלא על נוכחותם של שפה, מוזיקה, ספרות, מנהגים ומאכלים שקובעים את אופייה של חברה מסוימת. מי שהיה בהופעה שנערכה במסגרת פסטיבל הפיוט בבית אבי-חי, בה ניגנה התזמורת הערבית מנצרת סליחות ופיוטים מושרים על-פי יצירות של גדולי המוסיקה הערבית, ידע שהוא נמצא רגע היסטורי. העובדה שההופעה שודרה בשידור חי בתחנת הרדיו 88FM, רשת מורשת וקול ישראל בערבית, הייתה ביטוי לקיומו של קהל רחב שפתוח לצירוף הזה.

בזמן שישראל הפכה יותר "מזרחית", יהודי ארצות הברית נהיו יותר "מערביים"

מנגד, רוב מניינה ובניינה של יהדות ארה"ב – בוודאי זו הליברלית – היא בעיקרה "אשכנזית". היא משקפת את הדמוגרפיה היהודית של תחילת המאה העשרים (לפני השואה והעליה הגדולה) שבה היוו יהודי ארצות האסלאם שמונה אחוזים מאוכלוסיית העם היהודי. לא מדובר בהכרח במוצא ממשי מאחת מתפוצות אשכנז, אלא בהוויה תרבותית מסוימת שהיא צירוף של נרטיבים משפחתיים, מסורות ומנהגים. מרבית יהודי ארה"ב הליברליים לא דוברים יידיש, ובכל זאת כשאתה מדבר מול קהל כזה, בעיקר בגיל הביניים, אתה עדיין יכול לטבל את דבריך במילה ביידיש והקהל יצחק.

בזמן שישראל הפכה יותר "מזרחית", יהודי ארצות הברית נהיו יותר "מערביים", לא רק במונחים של התייחסות לשורשים משפחתיים אלא בהיבטים רבים ועמוקים של זהות והזדהות ושל תפיסות עולם, למשל – בתחום הדתי והמגדרי. אלו נושאים מורכבים שדורשים הרחבה וטיפול מעמיק, אך קשה שלא לראות כיצד האדישות הישראלית הרחבה למאבק של נשות הכותל קשורה לזרות, שלא לומר למוזרות, שבה נתפסת אישה עם כיפה וטלית בעיני רוב הישראלים. הנה דווקא בתחום המשותף לנו, המסורת היהודית, החיבור הטבעי והמובן מאליו בעיני יהודים אמריקאים רבים הוא ביזארי אפילו בעיניהם של יהודים ישראלים ליברליים.

במילים אחרות, מתחת לסינון הבוז "רפורמי", מסתתרת פעמים רבות דחייה עמוקה מהאופן שבו המגדר מתבטא ביהדות הליברלית, דחייה שמנוסחת בהקשר הספציפי הזה גם במונחים של גיאוגרפיה שקושרת תפיסת עולם ומקום, שיש לה קשר לים-תיכוניות שלנו. זה פשוט "לא מכאן".

משיחה משפחתית לדיון

עובדה סימבולית היא שהאב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נישא לפולה, יהודיה אמריקאית שהייתה בתפיסת עולמה היסודית רחוקה למהלך הציוני מעיקרו ואף מנוגדת לו. אין צורך להיכנס כאן לפרטיה של שותפות חיים זו כדי להניח שהשיחה האינטימית בין השניים הפגישה את העולמות השונים שמהם באו ובהם האמינו.

שיחה זו לא היתה רק נחלתם של הזוג בן-גוריון. ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארה"ב, בצד עלייה קטנה לארץ ישראל, פיצלה משפחות רבות בין ישראל לארה"ב. שני המרכזים צמחו פחות או יותר במקביל והשפעתם נהייתה מכרעת, בין היתר, בגלל הגורל הטראגי של יהדות אירופה. היו אלה בני משפחה שנעו בדרכים שונות – אידיאולוגית וגיאוגרפית – אבל שמרו בכל זאת על קשר משפחתי. לא פעם היו הבדלים רעיוניים חריפים אבל ה"דוד מאמריקה" נשאר, בכל זאת, מושג ישראלי רווח, ששיקף יחסים ממשיים.

הקשר הזה הלך ודעך מטבע הזמן ובשל הריחוק הגיאוגרפי. פה ושם מתקיימים דיונים על עתיד הקהילות, וקיימת קבוצת אנשים מוגדרת וקטנה שנוסעת בין ישראל וארה"ב ופוקדת את שני המקומות כמרכזים יהודיים חיים. אבל ברור לגמרי ששיחה אינטימית, רחבה, מקיפה ומתמשכת בין יהודים ישראלים לבין יהודים אמריקאים פשוט לא מתקיימת.

הניסיון, החיובי ביסודו, לגשר על חוסר הקשר על-ידי הטמעת מושג חדש, "עמיות", לא צלח. בין היתר, משום שזה מושג שאין בו עתיד או משימה, ומידת החום שלו משולה לטמפרטורה של פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זהו מושג שרוקן את השיח מן הקרבה והעימות הנשענים על התפיסה לפיה העם הוא סוג של משפחה מורחבת.

אחת המשמעויות החשובות ביותר של אינטימיות כזו היא קיומו של מרחב בטוח שבו ניתן מקום לגילוי לב, לחשיפה לא רק של ההצלחות אלא גם של הפחדים של כל צד ואולי אף של האופן שבו אנחנו מהווים אתגר ואף איום אחד כלפי השני.

במרחב כזה ניתן יהיה לחשוף שעבור ישראלים מסוימים היהדות האמריקאית עלולה להיות אלטרנטיבה מאיימת. עבור ישראלים רבים, חיים באמריקה הם לא אתגר ל"נרטיב", יהודי או ציוני, אלא אלטרנטיבה שהאטרקטיביות שלה וחוסר מנגנוני ההתנגדות כלפיה פשוט מרחיקה אותם מהילדים ומהנכדים. בניגוד לזמנים עברו, ישראלי שעובר לעמק הסיליקון בעידן ההייטק עושה יותר רילוקיישן מאשר ירידה. יהודי ארה"ב לא אשמים בזה, כמובן, אבל מי אמר שכועסים על מי שאשם? ואולי דווקא כן, כי הם "יושבים שם בזמן שאנחנו שומרים להם כאן על מקלט ליום צרה"? כך או כך, אנו זקוקים למקום שבו ניתן יהיה לומר את המשפטים הללו ולא רק לחייך בנימוס לדודה מאמריקה. אחרת, היכן ומתי נדבר על הדרכונים הזרים שכל-כך הרבה ישראלים מוציאים לעצמם ולילדיהם?

מן הצד השני – בצד ההתפארות המוצדקת בהישגיה, היכן חושפת המנהיגות היהודית-ליברלית בארה"ב את הדאגות שלה בפני ישראלים? היכן ומתי נדבר על הירידה בהשתתפות גיל הביניים והצעירים בבתי-כנסת ובמוסדות יהודיים אחרים?

 לא קל לדבר על הדברים האלה ולא הכול יכול וצריך להיות גלוי. אבל משפחה שמתפקדת רק בשיח של "משרד החוץ" או באפולוגטיקה לא תצליח לשמר את מערכת היחסים המתרחקת ממילא. אין תחליף בעיני למאמץ המודע ליצור שיח אינטימי, מטבח יצירתי וחם שבו יכולים להיחשף חלק מהסודות המשפחתיים. בחידוש האינטימיות הזו טמון חלק גדול מהסיכוי לחשוב יחד על המשך היחסים. 

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות