מיכל גוברין
הסופרת, פרופ' מיכל גוברין, עמיתה במחלקת הטקסים במכון שלום הרטמן. מיכל הקימה והובילה את קבוצת המחקר, "העברת זיכרון ובדיון" וכן את צוות כתיבת "התכנסות ליום השואה".
התכנסות
זיכרון
יום השואה
טקסים
זכרון השואה
התכנסות ליום השואה האחריות לזכור; לזכור באחריות
מיכל גוברין
כ"ג ניסן תשע"ח

"זכרונות המלחמה – אני מקווה שזה לא יפתיע אתכם – קשורים אצלי בהרבה אהבה. אין-סוף אהבה. הכל היה קטסטרופלי, הכל היה מוות. אבל ברמה האישית היתה שם מסירות נפש בלתי רגילה. אמרת לאדם מילה טובה, מיד הצלת אותו, מפני שהוא היה על גבול המוות. שלא לדבר שאדם הושיט לך פרוסת לחם, או רבע פרוסת לחם. על סף התהום, על סף המוות, היתה המון אהבה. העולם שלי לא נשאר בדמות תליין, העולם שלי לא נשאר בדמות הרוע האין-סופי שאי-אפשר לתקן אותו. נשארתי עם בני אדם ואהבתי אותם".

[1] אהרון אפלפלד  

זיכרון השואה המתחדש

בימים אלו, שבהם חג הפסח יוצא מדלתנו ויום השואה עומד במפתן, הציווי העתיק "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא..." רלוונטי יותר מאי-פעם לעתיד זיכרון השואה.

יותר משבעים שנה אחרי, נראה שהשיעור האימתני של השואה לא הופנם. טביעת המונח "רצח עם" (ג'נוסייד) לא מנעה את מקרי רצח העם הרבים שהתחוללו מאז, כאשר מולם שותק העולם.

יותר משבעים שנה אחרי, נראה שהשיעור האימתני של השואה לא הופנם. טביעת המונח "רצח עם" (ג'נוסייד) לא מנעה את מקרי רצח העם הרבים שהתחוללו מאז, כאשר מולם שותק העולם. הקמת מדינת ישראל שינתה מן היסוד את גורלו של העם היהודי – ממיעוט נרדף וחסר אונים לאומה המגינה על קיומה באמצעות צבא מהחזקים בעולם. אולם רעידת האדמה בה הושמד שליש מהעם היהודי, אשר טלטלה ללא מתום את כל אושיות החברה, לא הביאה לשינוי תודעתי רדיקלי אישי ומדיני. התקוות הבינלאומיות למחרת המלחמה ליצור מעצורים חוקתיים, חינוכיים ומדיניים בעזרת הקמת מוסדות האו"ם וחתימה על האמנות לזכויות האדם ולזכויות הפליטים, הולכות ונמוגות מול עינינו.

מנגד, האירועים האחרונים מוכיחים כיצד למעלה משבעים שנה אחרי, נותרה השואה נקודת התייחסות מתמדת – בשאלת גירוש מבקשי המקלט, ביחס לאיום האירני, במתח שבין אשכנזים למזרחיים – כאשר במקרים רבים זיכרון השואה מעמיק את פצע הפילוג בחברה הישראלית. גם עליית האנטישמיות כרוכה בגלגול ההפכפך של זיכרון השואה, ולאחרונה מתחולל עימות מדיני עם פולין על זיכרון השואה, כתגובה ל"חוק הפולני".

בעוד נשמעים קולותיהם של אחרוני העדים הניצולים, ובצד מאבקם של ההיסטוריונים על חשיפת האמת העובדתית כנגד ההכחשה, עוברת האחריות על הנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים. אולם לעומת הזיכרון הישיר, הצרוב בניצולים, הזיכרון שנושאים בני הדורות הבאים הוא עיצוב ממרחק של מקום וזמן. זהו מבט על העבר מתוך ההווה, ולשם בניית הווה ועתיד. כזיכרון המנוסח מתוך ההווה, הוא משרת את האינטרסים המשתנים של המדינה או של קבוצות בחברה.

האירועים האחרונים מוכיחים כיצד למעלה משבעים שנה אחרי, נותרה השואה נקודת התייחסות מתמדת – בשאלת גירוש מבקשי המקלט, ביחס לאיום האירני, במתח שבין אשכנזים למזרחיים – כאשר במקרים רבים זיכרון השואה מעמיק את פצע הפילוג בחברה הישראלית.

רוב התבניות להעברת זיכרון השואה מתרכזות בטראומה: חשיפתה, תיאורה, תיעודה והעברתה לדורות הבאים. זיכרון השואה נתפס לרוב כהעברה של צריבת זיכרון השמד; שימורו של פצע פתוח. החברה הישראלית לדורותיה צרובה בזיכרון הטראומטי של השואה וצורבת אותו מדור לדור. גם הלקחים הערכיים נשענים לרוב על מאמץ להיחשף ולחוות את הטראומה. אולם חזרת הטראומה מערערת את השיקום השברירי ומשיבה את הפגוע אל התגובות המשתקות של הפגיעה. לכן, כדי לשקם את החברה היהודית-ישראלית מהאפקט הנמשך של פצע השואה, זיכרון השואה לא יכול להמשיך ולהתבסס על שימורה והעברתה של הטראומה. עליו לעבד את אירועי העבר מבעד לתבנית תרבותית ורגשית בונת חיים.

ה"התכנסות ליום השואה" היא הצעה לתבנית חדשה להעברת זיכרון השואה לדורות הבאים.

תבניות הזיכרון הנוצריות של השואה

עובדה שממעטים להתייחס אליה היא כי הזיכרון משמר הטראומה של השואה מעוצב כיום ברובו מבעד לתודעה המערבית ובתבניות עומק נוצריות. זאת החל מהכינוי "הולוקוסט" – מונח לטיני שמשמעו 'קורבן-עולה' (המונח נטבע לראשונה על ידי אנדרה מוריאק בהקדמתו לגירסה הצרפתית של "הלילה" מאת אלי ויזל. שנים אחר כך ניהל קלוד לנדסמן, במאי הסרט "שואה", מאבק חורמה על החלפת השם "הולוקוסט" ב"שואה"). כינוי זה של השואה חושף את מחלוקת היסוד בין היהדות לנצרות – בין ביטול הקורבן לבין החזרתו; בין סיפור העקדה המקראי, בו המאכלת לא הורדה ואברהם לא הקריב את בנו, לבין סיפור צליבתו של ישו, בו האל הקריב את בנו. יסוריו ומותו של ישו הם עדות לקדושה (מרטיריות, במשמעות האטימולוגית), ובכוחם, על פי האמונה הנוצרית, לכפר על חטאי המאמינים. אחד הביטויים הקיצוניים למשמעות זו של השואה משתקף בדברי החשמן של ליון: "מותם של מליון וחצי ילדים יהודיים מזכך את תפילותינו".

החברה הישראלית לדורותיה צרובה בזיכרון הטראומטי של השואה וצורבת אותו מדור לדור. גם הלקחים הערכיים נשענים לרוב על מאמץ להיחשף ולחוות את הטראומה.

אך ליהודי הלכוד במנגנון השמד הנאצי היו תבניות עומק מיתיות הפוכות משל רוצחיו. הוא נאבק לא על קידוש המוות אלא על קידוש החיים. כדבריו של הרב יצחק ניסנבוים, שנספה בגטו ורשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו". בלב השואה לא ראו היהודים את עצמם כמרטירים ואת יסוריהם ומותם כעדות לקדושה. להפך, מול השמד הם נאבקו על רוחם וחייהם, בכל צורות העמידה הפיזיות או הרוחניות.

אך למרות זאת, רוב אתרי זיכרון השואה מעמידים במרכז את מנגנון ההשמדה הנאצי ואת סבל הקורבנות. במוזיאון אושוויץ מוצג בפרוטרוט מנגנון המוות, ולא מאבקם של האסירים כנגד מחיקת האדם. דרך זו של זיכרון מעצימה ומנציחה גם את איימי הרוע ובכך משמרת ומשכפלת אותו. הנאציזם ומנגנוניו זוכים לממדים על-אנושיים ומעוררי יראה, הופכים למושאים לפסינציה והערצה, ומעוררים באופן אינסטינקטיבי את אותם יצרים, גם אצל מי שנחרד מהם. לממשיכיהם, הניאו נאצים ואירגוני הטרור, מהווה זיכרון השואה שבמרכזו ייצוג הקורבן ועצמת הרוע מקור עשיר להשראה פרברטית.  

לעיצוב זיכרון השואה בתבניות המיתוס הנוצרי היתה גם השלכה פוליטית, כיוון שהמיתוס משוקע עמוק בתוך התרבות והוא חזק מכל מציאות. מנגנוניו המודעים או הנסתרים פועלים באלימות וכותבים את המציאות במונחיהם. במיתוס הנוצרי תפקיד הקורבן נועד לישו, לא ליהודים. להם הוקצה תפקיד הכופרים המסגירים את הקורבן, ישו, לצולביו. וכך, עם התרחקות השואה, תפקיד הקורבן שהוענק בתחילה לנספים היהודיים (או נכפה עליהם), והביא לאהדה למדינת ישראל הצעירה, הוסט מהמושא  היהודי הצורם, והועבר לקורבן הפלשתיני. במקביל, שב היהודי בגלגולו הישראלי לתפקידו המסורתי כמקרבן (וזאת מבלי להמעיט בחומרת הסכסוך ובממדי מציאות הסבל, התובעים את מונחיהם ההולמים). בתבנית המיתית הקשוחה, היהודי-ישראלי שב להיות השנוא והפך שנית למושא עבור האנטישמיות החדשה. בשנים האחרונות אנו עדים לכך שב"תחרות" על תפקיד קורבן-העולה בשואה, הופכים גם האירופאים לקורבן, עד לדבריו האחרונים של נשיא פולין אודות הקורבנות הפולניים ו"המעוולים" היהודיים.

גם אל הזיכרון היהודי-ישראלי חלחל זיכרון השואה כקורבן-עולה מקודש. בשנים הראשונות שאחרי השואה, בלב המאבק על הקמת מדינת ישראל וכינונה, עמד זיכרון השואה בסימן "שואה ותקומה" ו"שואה וגבורה" (גם אם בתחילה הודגשה באופן כמעט בלעדי גבורת לוחמי הגיטאות החמושים). בתקופה זו השימוש במימד ה"הולוקוסט" היה דרך לפרוט על נימי המצפון המערבי-נוצרי לשם תמיכה מדינית, צבאית וכלכלית. אולם בשנים שלאחר מכן פעפע הדגש על הקורבניות אל רבים מביטויי זיכרון השואה ושימש כצידוק למהלכים פוליטיים.

בלב השואה לא ראו היהודים את עצמם כמרטירים ואת יסוריהם ומותם כגילוי של קדושה. להפך, מול השמד הם נאבקו על רוחם וחייהם. בכל צורות העמידה הפיזיות או הרוחניות.

האימוץ של זיכרון השואה כקורבניות תורם לקרע בחברה הישראלית. הוא מוליד מאבק על "מי יותר קורבן", "מי שייך" ו"מי לא שייך", בעוד שגזירת השמד היתה שותפות גורל שכילתה קהילות ממזרח וממערב, ואיימה לכלות כל יהודי באשר הוא: גם את הישוב היהודי בארץ-ישראל, את יהודי ארצות ערב שנעקרו בעקבותיה, ובהמשך את יהודי ארצות בעלות הברית וברית המועצות, ששלחו מיליון חיילים לקרבות. זיכרון השואה כקורבניוּת משמר את הטראומה ואת השלכותיה הנמשכות.

"התכנסות ליום השואה"

בבואנו להציע תבנית חדשה לזיכרון השואה, בדמות ה"התכנסות ליום השואה", שאלנו את עצמנו איך יהפוך הזיכרון לשייך לכולם, לשותפות גורל? איך יוכל להתעצב זיכרון השואה כשיקום של הטראומה וכמחויבות נמשכת לתיקון אדם וחברה? כיצד נעמיד בליבת זיכרון השואה לא את הרוע הנאצי, אלא את המאבק על פניו של האדם, גם על סף המוות; לא את קדושת הקורבן, אלא את התגלות הגדוּלה האנושית של נספים, של ניצולים ושל חסידי אומות העולם? איך נזכור את האנושיות הנוגהת מלב התופת, כאותו חלקיק נדיר הניצת בתנאי מעבדה קיצוניים?  רצינו לעצב זיכרון פעיל, כאמצעי להשתנות ולשינוי העולם, זיכרון ההופך כל אדם לבעל תפקיד. ביקשנו לכרוך את "האחריות לזכור" ב"לזכור באחריות".

הדוגמה שעמדה לנגד עינינו היתה סדר הפסח והדרך בה נשמר זיכרון עבדות מצרים במסורת היהודית. ברוב צורות זיכרון השואה הנהוגות כיום – טקסים, עצרות, הקרנות סרטים, הרצאות, וגם בהאזנה מרגשת לעדות – נבלע היחיד בתוך הקהל ונותר פסיבי. לעומת זאת, בסדר הפסח לוקחים חלק פעיל כל המסובים סביב השולחן, מגדול ועד קטון. כל אדם מצווה "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

"התכנסות ליום השואה" היא אפוא מעין "הגדה" ל"סדר שואה". היא מעוצבת כמעגל זיכרון חוויתי שנערך על ידי משתתפים פעילים. ב"התכנסות" שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, שירה בצוותא ורגעי שתיקה.

אכן, מול תבניות זיכרון המציגות או משחזרות את אירוע העבר מול קהל פסיבי (בדומה למיסה המקימה לתחיה את המשיח בעזרת סמלי היין והלחם) הזיכרון היהודי הוא מעשה אקטיבי, המתבונן בעבר כדי לפעול בהווה. הוא אינו רה-פרזנטציה אלא טרנספורמציה. בשעבוד מצרים ובגזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" עמד העם על סף כליון. למרות זאת, זיכרון מצרים אינו העברה של הטראומה אלא מאבק מתמשך בגורמי האירוע: העבדות והשעבוד, אשר עדיין לא פסו מהעולם. התביעה "זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מכוננת לדורות הבאים חוקים סוציאליים שמטרתם להגן על החלשים שבחברה. בכל שבת זכאי כל אדם להשתחרר מעול העבודה ולנוח כ"זכר ליציאת מצרים" – גם העבד והאמה, גם הגר אשר בשעריך ואפילו בהמת העבודה. המאבק השבועי בעבדות הוא יום המנוחה שהעניקה היהדות לציביליזציה. גם בליל הסדר אין אנו משחזרים את אימי העבדות, ורק מעט מרור נותר כסמל על קערת הפסח. אולם כל שנה אנחנו מתחילים לספר ביציאת מצרים כעבדים – "השתא עבדי". רק "בשנה הבאה", אחרי מאבק בעבדות הפנימית-קיומית או החברתית, נהיה "בני חורין". בסדר הפסח אנחנו מצווים לא רק לספר ביציאת מצרים אלא לצאת כאן ועכשיו משעבוד לגאולה.  

"התכנסות ליום השואה" היא אפוא מעין "הגדה" ל"סדר שואה". היא מעוצבת כמעגל זיכרון חוויתי שנערך על ידי משתתפים פעילים. ב"התכנסות" שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, שירה בצוותא ורגעי שתיקה. מובא בה ריבוי הקולות של זיכרון השואה. כשנמסרת "עדות בהתכנסות", מצרפים המשתתפים את קולותיהם לניצולים ומעבירים כך את הזיכרון מדור לדור. ה"התכנסות" היא הזמנה עבור כל אחד ואחת מאתנו לקחת חלק ביצירת הזיכרון החי. לספר את סיפורם ואת סיפור משפחתם, להדליק נר לנספים ולקחת על עצמם אחריות למאבק במחיקת האדם.

ה"התכנסות ליום השואה" נעה בשני צירים – מקינה לקימה ומהאחריות לזכור לתביעה לזכור באחריות. סדר פרקיה מהווה מהלך חוויתי ומחשבתי טרנספורמטיבי הן ליחיד והן לקהילת הזיכרון שנוצרה.

בחלקה הראשון של ה"התכנסות", "האחריות לזכור", לוקחים המשתתפים על עצמם "לזכור גם אם לא היינו שם. לא עברנו, לא חווינו", וגם "אם איננו מרגישים שום שייכות". שותפות הגורל שכפתה גזירת השמד על היהודים הופכת ב"התכנסות" לבחירה. בפרק "אלה אזכרה" מזכיר כל אחד מהמשתתפים את קהילות המוצא של משפחתו, ממזרח וממערב, מאירופה ומארצות ערב, ואת החיים היהודיים שלפני החורבן. ב"קינה" מעלים המשתתפים את זכרם של הנספים והניצולים, קוראים עדויות, שרים, וכל אדם מדליק נר זיכרון ליקיריו. אחרי שמופנה המבט אל "הרוע", האורב ליחיד ולחברה, אז ועתה, עומד בלב "ההתכנסות" המאבק כנגד השמד ומחיקת האדם, בכל דרכי ההתנגדות שלו. מאבקם של יחידים וקבוצות, של יהודים ושל חסידי אומות העולם. לצדם, עולה על נס גם גבורת היום שאחרי, של ניצולים ועקורים שאזרו כוח לקום מהשבר ולבנות חיים חדשים: "ובחרת בחיים". השנה, בשנת היובל למדינת ישראל בולטת במיוחד תרומתם המכוננת לבניין הארץ.

חלקה השני של ה"התכנסות", "לזכור באחריות", מופנה להווה ולעתיד: "וזכרת כי עבד היית". המשתתפים מעלים בדיון, בחברותות או בלימוד את האתגרים שזיכרון השואה מציב כאן ועכשיו בפני היחיד והחברה, בפני מדינת ישראל, העם היהודי ומשפחת העמים, והם לוקחים על עצמם אחריות אישית להפוך את זיכרון השואה למחויבות. בסיום ה"התכנסות", כבסיומה של "שבעה" חולקים המשתתפים את המעבר מקינה לקימה.

בעיצוב ה"התכנסות ליום השואה" שמשו לנו דבריו של אהרון אפלפלד כמצפן: "העולם שלי לא נשאר בדמות תליין, העולם שלי לא נשאר בדמות הרוע האין-סופי שאי-אפשר לתקן אותו, נשארתי עם בני אדם ואהבתי אותם".  

באופן אישי, לגבי היתה זו דרך להאזין לסיפורה של אמי, שנים רבות אחרי מותה; לשמוע את קולה בין שאר קולות הנספים והניצולים. אמי, רינה גוברין (רגה פוזר לאוב), שכלה את בעלה הראשון שנתלה בראשית המלחמה, ובנה בן השמונה, מארק, נקרע מזרועותיה במחנה פלשוב. היא ניצלה בזכות ידידות מופלאה עם תשע נשים, כולן, חוץ ממנה, חרדיות. הן החזיקו זו את זו במשך שנתיים, במחנות פלשוב אושוויץ ובירקנאו, בצעדת המוות ובברגן בלזן. במחנה אושוויץ  שרו חברותיה זמירות שבת כשהן דוחפות בשארית כוחותיהן את עגלת האבנים, מלאכה קשה במיוחד אך שאינה כרוכה בחילול שבת, בעוד אמי שרה לעצמה כשבועה את שורות שירו של טשרניחובסקי, "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". עם השחרור במחנה העקורים ברגן בלזן קמו אמי וחברותיה מהשבר עם שאר הניצולים. הן התגייסו לטיפול בניצולים, לחינוך ולשיקום חייהן, ואמי פעלה כמרכזת הבריחה באזור הבריטי של גרמניה והעבירה בחשאי שלושים אלף ניצולים אל חופי הארץ. את פרטי סיפורה של אמי גיליתי רק אחרי מותה, כמו גם את העובדה שעם בואה ארצה הורידה בניתוח פלסטי את המספר שקועקע בה בשערי אושוויץ. אך הכרתי היטב את גאוותה במדינת ישראל, את אמונתה בצדק, ואת תקוותה לשלום.  

ה"התכנסות ליום השואה", שהחלה בעשרה מעגלים נסיוניים לפני כשלוש שנים, צוברת תאוצה בחברה הישראלית על כל גווניה. מעגלי "התכנסות" נערכים במאות כיתות בתי ספר, בקהילות מכל הזרמים, בישובים ובמרכזים קהילתיים, במסעות לפולין, באגודות הסטודנטים, וסביב שולחן המשפחה. בכל שנה נערכת התכנסות מרכזית במכון הרטמן בירושלים ובבית "עלמא" בתל אביב, והסטודנטים והמורים של תכנית "אופקים" באוניברסיטת תל אביב מקיימים מעגלי התכנסות. אשתקד נערכו לראשונה התכנסויות במקומות עבודה, והשנה, בשיתוף עם מנהל קהילתי "גינות העיר" יתקיימו מעגלי "התכנסות" במגוון שכונות בירושלים. כך, ב"התכנסות תנועות הנוער" ישתתפו חניכים מכל קשת תנועות הנוער הירושלמיות – מ"עזרא" ועד "השומר הצעיר" – בסימן "שותפות הגורל". כל מעגל, בכל הקשר, עורך את ה"התכנסות" על פי אופיו. 

"התכנסות ליום השואה" היא מסורת בהתהוות, בה נוטל כל משתתף חלק בכתיבת הזיכרון החי. זוהי הצעה ותקווה להפוך את זיכרון השואה למאבק נמשך במורשת הנאציזם, לעמידה כנגד כל צורה של מחיקת האדם. זיכרון המכונן אחריות, ומוליך כך "מקינה לקימה".

להורדת חוברת ההתכנסות לחצו כאן

ללקט תגובות של משתתפי התכנסות בשנים האחרונות לחצו כאן

[1] מתוך דברים שנאמרו בשנת 2013 במסגרת קבוצת המחקר הרב-תחומית "העברת זיכרון ובדיון" במכון ון ליר בירושלים. ברצוני להודות לחברי הקבוצה, שבראשה זכיתי לעמוד בשנים 2012-2015, וכן לצוות הכותבים של ה"התכנסות ליום השואה", ולצוות מחלקת הטקסים במכון הרטמן, בראשותו של רני יגר על תהליך ושותפות נדירים.

 

 

התכנסות
זיכרון
יום השואה
טקסים
זכרון השואה
התכנסות ליום השואה האחריות לזכור; לזכור באחריות
8/4/2018
כ"ג ניסן תשע"ח
מיכל גוברין
פרופ׳
מיכל גוברין

"זכרונות המלחמה – אני מקווה שזה לא יפתיע אתכם – קשורים אצלי בהרבה אהבה. אין-סוף אהבה. הכל היה קטסטרופלי, הכל היה מוות. אבל ברמה האישית היתה שם מסירות נפש בלתי רגילה. אמרת לאדם מילה טובה, מיד הצלת אותו, מפני שהוא היה על גבול המוות. שלא לדבר שאדם הושיט לך פרוסת לחם, או רבע פרוסת לחם. על סף התהום, על סף המוות, היתה המון אהבה. העולם שלי לא נשאר בדמות תליין, העולם שלי לא נשאר בדמות הרוע האין-סופי שאי-אפשר לתקן אותו. נשארתי עם בני אדם ואהבתי אותם".

[1] אהרון אפלפלד  

זיכרון השואה המתחדש

בימים אלו, שבהם חג הפסח יוצא מדלתנו ויום השואה עומד במפתן, הציווי העתיק "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא..." רלוונטי יותר מאי-פעם לעתיד זיכרון השואה.

יותר משבעים שנה אחרי, נראה שהשיעור האימתני של השואה לא הופנם. טביעת המונח "רצח עם" (ג'נוסייד) לא מנעה את מקרי רצח העם הרבים שהתחוללו מאז, כאשר מולם שותק העולם.

יותר משבעים שנה אחרי, נראה שהשיעור האימתני של השואה לא הופנם. טביעת המונח "רצח עם" (ג'נוסייד) לא מנעה את מקרי רצח העם הרבים שהתחוללו מאז, כאשר מולם שותק העולם. הקמת מדינת ישראל שינתה מן היסוד את גורלו של העם היהודי – ממיעוט נרדף וחסר אונים לאומה המגינה על קיומה באמצעות צבא מהחזקים בעולם. אולם רעידת האדמה בה הושמד שליש מהעם היהודי, אשר טלטלה ללא מתום את כל אושיות החברה, לא הביאה לשינוי תודעתי רדיקלי אישי ומדיני. התקוות הבינלאומיות למחרת המלחמה ליצור מעצורים חוקתיים, חינוכיים ומדיניים בעזרת הקמת מוסדות האו"ם וחתימה על האמנות לזכויות האדם ולזכויות הפליטים, הולכות ונמוגות מול עינינו.

מנגד, האירועים האחרונים מוכיחים כיצד למעלה משבעים שנה אחרי, נותרה השואה נקודת התייחסות מתמדת – בשאלת גירוש מבקשי המקלט, ביחס לאיום האירני, במתח שבין אשכנזים למזרחיים – כאשר במקרים רבים זיכרון השואה מעמיק את פצע הפילוג בחברה הישראלית. גם עליית האנטישמיות כרוכה בגלגול ההפכפך של זיכרון השואה, ולאחרונה מתחולל עימות מדיני עם פולין על זיכרון השואה, כתגובה ל"חוק הפולני".

בעוד נשמעים קולותיהם של אחרוני העדים הניצולים, ובצד מאבקם של ההיסטוריונים על חשיפת האמת העובדתית כנגד ההכחשה, עוברת האחריות על הנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים. אולם לעומת הזיכרון הישיר, הצרוב בניצולים, הזיכרון שנושאים בני הדורות הבאים הוא עיצוב ממרחק של מקום וזמן. זהו מבט על העבר מתוך ההווה, ולשם בניית הווה ועתיד. כזיכרון המנוסח מתוך ההווה, הוא משרת את האינטרסים המשתנים של המדינה או של קבוצות בחברה.

האירועים האחרונים מוכיחים כיצד למעלה משבעים שנה אחרי, נותרה השואה נקודת התייחסות מתמדת – בשאלת גירוש מבקשי המקלט, ביחס לאיום האירני, במתח שבין אשכנזים למזרחיים – כאשר במקרים רבים זיכרון השואה מעמיק את פצע הפילוג בחברה הישראלית.

רוב התבניות להעברת זיכרון השואה מתרכזות בטראומה: חשיפתה, תיאורה, תיעודה והעברתה לדורות הבאים. זיכרון השואה נתפס לרוב כהעברה של צריבת זיכרון השמד; שימורו של פצע פתוח. החברה הישראלית לדורותיה צרובה בזיכרון הטראומטי של השואה וצורבת אותו מדור לדור. גם הלקחים הערכיים נשענים לרוב על מאמץ להיחשף ולחוות את הטראומה. אולם חזרת הטראומה מערערת את השיקום השברירי ומשיבה את הפגוע אל התגובות המשתקות של הפגיעה. לכן, כדי לשקם את החברה היהודית-ישראלית מהאפקט הנמשך של פצע השואה, זיכרון השואה לא יכול להמשיך ולהתבסס על שימורה והעברתה של הטראומה. עליו לעבד את אירועי העבר מבעד לתבנית תרבותית ורגשית בונת חיים.

ה"התכנסות ליום השואה" היא הצעה לתבנית חדשה להעברת זיכרון השואה לדורות הבאים.

תבניות הזיכרון הנוצריות של השואה

עובדה שממעטים להתייחס אליה היא כי הזיכרון משמר הטראומה של השואה מעוצב כיום ברובו מבעד לתודעה המערבית ובתבניות עומק נוצריות. זאת החל מהכינוי "הולוקוסט" – מונח לטיני שמשמעו 'קורבן-עולה' (המונח נטבע לראשונה על ידי אנדרה מוריאק בהקדמתו לגירסה הצרפתית של "הלילה" מאת אלי ויזל. שנים אחר כך ניהל קלוד לנדסמן, במאי הסרט "שואה", מאבק חורמה על החלפת השם "הולוקוסט" ב"שואה"). כינוי זה של השואה חושף את מחלוקת היסוד בין היהדות לנצרות – בין ביטול הקורבן לבין החזרתו; בין סיפור העקדה המקראי, בו המאכלת לא הורדה ואברהם לא הקריב את בנו, לבין סיפור צליבתו של ישו, בו האל הקריב את בנו. יסוריו ומותו של ישו הם עדות לקדושה (מרטיריות, במשמעות האטימולוגית), ובכוחם, על פי האמונה הנוצרית, לכפר על חטאי המאמינים. אחד הביטויים הקיצוניים למשמעות זו של השואה משתקף בדברי החשמן של ליון: "מותם של מליון וחצי ילדים יהודיים מזכך את תפילותינו".

החברה הישראלית לדורותיה צרובה בזיכרון הטראומטי של השואה וצורבת אותו מדור לדור. גם הלקחים הערכיים נשענים לרוב על מאמץ להיחשף ולחוות את הטראומה.

אך ליהודי הלכוד במנגנון השמד הנאצי היו תבניות עומק מיתיות הפוכות משל רוצחיו. הוא נאבק לא על קידוש המוות אלא על קידוש החיים. כדבריו של הרב יצחק ניסנבוים, שנספה בגטו ורשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו". בלב השואה לא ראו היהודים את עצמם כמרטירים ואת יסוריהם ומותם כעדות לקדושה. להפך, מול השמד הם נאבקו על רוחם וחייהם, בכל צורות העמידה הפיזיות או הרוחניות.

אך למרות זאת, רוב אתרי זיכרון השואה מעמידים במרכז את מנגנון ההשמדה הנאצי ואת סבל הקורבנות. במוזיאון אושוויץ מוצג בפרוטרוט מנגנון המוות, ולא מאבקם של האסירים כנגד מחיקת האדם. דרך זו של זיכרון מעצימה ומנציחה גם את איימי הרוע ובכך משמרת ומשכפלת אותו. הנאציזם ומנגנוניו זוכים לממדים על-אנושיים ומעוררי יראה, הופכים למושאים לפסינציה והערצה, ומעוררים באופן אינסטינקטיבי את אותם יצרים, גם אצל מי שנחרד מהם. לממשיכיהם, הניאו נאצים ואירגוני הטרור, מהווה זיכרון השואה שבמרכזו ייצוג הקורבן ועצמת הרוע מקור עשיר להשראה פרברטית.  

לעיצוב זיכרון השואה בתבניות המיתוס הנוצרי היתה גם השלכה פוליטית, כיוון שהמיתוס משוקע עמוק בתוך התרבות והוא חזק מכל מציאות. מנגנוניו המודעים או הנסתרים פועלים באלימות וכותבים את המציאות במונחיהם. במיתוס הנוצרי תפקיד הקורבן נועד לישו, לא ליהודים. להם הוקצה תפקיד הכופרים המסגירים את הקורבן, ישו, לצולביו. וכך, עם התרחקות השואה, תפקיד הקורבן שהוענק בתחילה לנספים היהודיים (או נכפה עליהם), והביא לאהדה למדינת ישראל הצעירה, הוסט מהמושא  היהודי הצורם, והועבר לקורבן הפלשתיני. במקביל, שב היהודי בגלגולו הישראלי לתפקידו המסורתי כמקרבן (וזאת מבלי להמעיט בחומרת הסכסוך ובממדי מציאות הסבל, התובעים את מונחיהם ההולמים). בתבנית המיתית הקשוחה, היהודי-ישראלי שב להיות השנוא והפך שנית למושא עבור האנטישמיות החדשה. בשנים האחרונות אנו עדים לכך שב"תחרות" על תפקיד קורבן-העולה בשואה, הופכים גם האירופאים לקורבן, עד לדבריו האחרונים של נשיא פולין אודות הקורבנות הפולניים ו"המעוולים" היהודיים.

גם אל הזיכרון היהודי-ישראלי חלחל זיכרון השואה כקורבן-עולה מקודש. בשנים הראשונות שאחרי השואה, בלב המאבק על הקמת מדינת ישראל וכינונה, עמד זיכרון השואה בסימן "שואה ותקומה" ו"שואה וגבורה" (גם אם בתחילה הודגשה באופן כמעט בלעדי גבורת לוחמי הגיטאות החמושים). בתקופה זו השימוש במימד ה"הולוקוסט" היה דרך לפרוט על נימי המצפון המערבי-נוצרי לשם תמיכה מדינית, צבאית וכלכלית. אולם בשנים שלאחר מכן פעפע הדגש על הקורבניות אל רבים מביטויי זיכרון השואה ושימש כצידוק למהלכים פוליטיים.

בלב השואה לא ראו היהודים את עצמם כמרטירים ואת יסוריהם ומותם כגילוי של קדושה. להפך, מול השמד הם נאבקו על רוחם וחייהם. בכל צורות העמידה הפיזיות או הרוחניות.

האימוץ של זיכרון השואה כקורבניות תורם לקרע בחברה הישראלית. הוא מוליד מאבק על "מי יותר קורבן", "מי שייך" ו"מי לא שייך", בעוד שגזירת השמד היתה שותפות גורל שכילתה קהילות ממזרח וממערב, ואיימה לכלות כל יהודי באשר הוא: גם את הישוב היהודי בארץ-ישראל, את יהודי ארצות ערב שנעקרו בעקבותיה, ובהמשך את יהודי ארצות בעלות הברית וברית המועצות, ששלחו מיליון חיילים לקרבות. זיכרון השואה כקורבניוּת משמר את הטראומה ואת השלכותיה הנמשכות.

"התכנסות ליום השואה"

בבואנו להציע תבנית חדשה לזיכרון השואה, בדמות ה"התכנסות ליום השואה", שאלנו את עצמנו איך יהפוך הזיכרון לשייך לכולם, לשותפות גורל? איך יוכל להתעצב זיכרון השואה כשיקום של הטראומה וכמחויבות נמשכת לתיקון אדם וחברה? כיצד נעמיד בליבת זיכרון השואה לא את הרוע הנאצי, אלא את המאבק על פניו של האדם, גם על סף המוות; לא את קדושת הקורבן, אלא את התגלות הגדוּלה האנושית של נספים, של ניצולים ושל חסידי אומות העולם? איך נזכור את האנושיות הנוגהת מלב התופת, כאותו חלקיק נדיר הניצת בתנאי מעבדה קיצוניים?  רצינו לעצב זיכרון פעיל, כאמצעי להשתנות ולשינוי העולם, זיכרון ההופך כל אדם לבעל תפקיד. ביקשנו לכרוך את "האחריות לזכור" ב"לזכור באחריות".

הדוגמה שעמדה לנגד עינינו היתה סדר הפסח והדרך בה נשמר זיכרון עבדות מצרים במסורת היהודית. ברוב צורות זיכרון השואה הנהוגות כיום – טקסים, עצרות, הקרנות סרטים, הרצאות, וגם בהאזנה מרגשת לעדות – נבלע היחיד בתוך הקהל ונותר פסיבי. לעומת זאת, בסדר הפסח לוקחים חלק פעיל כל המסובים סביב השולחן, מגדול ועד קטון. כל אדם מצווה "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

"התכנסות ליום השואה" היא אפוא מעין "הגדה" ל"סדר שואה". היא מעוצבת כמעגל זיכרון חוויתי שנערך על ידי משתתפים פעילים. ב"התכנסות" שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, שירה בצוותא ורגעי שתיקה.

אכן, מול תבניות זיכרון המציגות או משחזרות את אירוע העבר מול קהל פסיבי (בדומה למיסה המקימה לתחיה את המשיח בעזרת סמלי היין והלחם) הזיכרון היהודי הוא מעשה אקטיבי, המתבונן בעבר כדי לפעול בהווה. הוא אינו רה-פרזנטציה אלא טרנספורמציה. בשעבוד מצרים ובגזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" עמד העם על סף כליון. למרות זאת, זיכרון מצרים אינו העברה של הטראומה אלא מאבק מתמשך בגורמי האירוע: העבדות והשעבוד, אשר עדיין לא פסו מהעולם. התביעה "זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מכוננת לדורות הבאים חוקים סוציאליים שמטרתם להגן על החלשים שבחברה. בכל שבת זכאי כל אדם להשתחרר מעול העבודה ולנוח כ"זכר ליציאת מצרים" – גם העבד והאמה, גם הגר אשר בשעריך ואפילו בהמת העבודה. המאבק השבועי בעבדות הוא יום המנוחה שהעניקה היהדות לציביליזציה. גם בליל הסדר אין אנו משחזרים את אימי העבדות, ורק מעט מרור נותר כסמל על קערת הפסח. אולם כל שנה אנחנו מתחילים לספר ביציאת מצרים כעבדים – "השתא עבדי". רק "בשנה הבאה", אחרי מאבק בעבדות הפנימית-קיומית או החברתית, נהיה "בני חורין". בסדר הפסח אנחנו מצווים לא רק לספר ביציאת מצרים אלא לצאת כאן ועכשיו משעבוד לגאולה.  

"התכנסות ליום השואה" היא אפוא מעין "הגדה" ל"סדר שואה". היא מעוצבת כמעגל זיכרון חוויתי שנערך על ידי משתתפים פעילים. ב"התכנסות" שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, שירה בצוותא ורגעי שתיקה. מובא בה ריבוי הקולות של זיכרון השואה. כשנמסרת "עדות בהתכנסות", מצרפים המשתתפים את קולותיהם לניצולים ומעבירים כך את הזיכרון מדור לדור. ה"התכנסות" היא הזמנה עבור כל אחד ואחת מאתנו לקחת חלק ביצירת הזיכרון החי. לספר את סיפורם ואת סיפור משפחתם, להדליק נר לנספים ולקחת על עצמם אחריות למאבק במחיקת האדם.

ה"התכנסות ליום השואה" נעה בשני צירים – מקינה לקימה ומהאחריות לזכור לתביעה לזכור באחריות. סדר פרקיה מהווה מהלך חוויתי ומחשבתי טרנספורמטיבי הן ליחיד והן לקהילת הזיכרון שנוצרה.

בחלקה הראשון של ה"התכנסות", "האחריות לזכור", לוקחים המשתתפים על עצמם "לזכור גם אם לא היינו שם. לא עברנו, לא חווינו", וגם "אם איננו מרגישים שום שייכות". שותפות הגורל שכפתה גזירת השמד על היהודים הופכת ב"התכנסות" לבחירה. בפרק "אלה אזכרה" מזכיר כל אחד מהמשתתפים את קהילות המוצא של משפחתו, ממזרח וממערב, מאירופה ומארצות ערב, ואת החיים היהודיים שלפני החורבן. ב"קינה" מעלים המשתתפים את זכרם של הנספים והניצולים, קוראים עדויות, שרים, וכל אדם מדליק נר זיכרון ליקיריו. אחרי שמופנה המבט אל "הרוע", האורב ליחיד ולחברה, אז ועתה, עומד בלב "ההתכנסות" המאבק כנגד השמד ומחיקת האדם, בכל דרכי ההתנגדות שלו. מאבקם של יחידים וקבוצות, של יהודים ושל חסידי אומות העולם. לצדם, עולה על נס גם גבורת היום שאחרי, של ניצולים ועקורים שאזרו כוח לקום מהשבר ולבנות חיים חדשים: "ובחרת בחיים". השנה, בשנת היובל למדינת ישראל בולטת במיוחד תרומתם המכוננת לבניין הארץ.

חלקה השני של ה"התכנסות", "לזכור באחריות", מופנה להווה ולעתיד: "וזכרת כי עבד היית". המשתתפים מעלים בדיון, בחברותות או בלימוד את האתגרים שזיכרון השואה מציב כאן ועכשיו בפני היחיד והחברה, בפני מדינת ישראל, העם היהודי ומשפחת העמים, והם לוקחים על עצמם אחריות אישית להפוך את זיכרון השואה למחויבות. בסיום ה"התכנסות", כבסיומה של "שבעה" חולקים המשתתפים את המעבר מקינה לקימה.

בעיצוב ה"התכנסות ליום השואה" שמשו לנו דבריו של אהרון אפלפלד כמצפן: "העולם שלי לא נשאר בדמות תליין, העולם שלי לא נשאר בדמות הרוע האין-סופי שאי-אפשר לתקן אותו, נשארתי עם בני אדם ואהבתי אותם".  

באופן אישי, לגבי היתה זו דרך להאזין לסיפורה של אמי, שנים רבות אחרי מותה; לשמוע את קולה בין שאר קולות הנספים והניצולים. אמי, רינה גוברין (רגה פוזר לאוב), שכלה את בעלה הראשון שנתלה בראשית המלחמה, ובנה בן השמונה, מארק, נקרע מזרועותיה במחנה פלשוב. היא ניצלה בזכות ידידות מופלאה עם תשע נשים, כולן, חוץ ממנה, חרדיות. הן החזיקו זו את זו במשך שנתיים, במחנות פלשוב אושוויץ ובירקנאו, בצעדת המוות ובברגן בלזן. במחנה אושוויץ  שרו חברותיה זמירות שבת כשהן דוחפות בשארית כוחותיהן את עגלת האבנים, מלאכה קשה במיוחד אך שאינה כרוכה בחילול שבת, בעוד אמי שרה לעצמה כשבועה את שורות שירו של טשרניחובסקי, "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". עם השחרור במחנה העקורים ברגן בלזן קמו אמי וחברותיה מהשבר עם שאר הניצולים. הן התגייסו לטיפול בניצולים, לחינוך ולשיקום חייהן, ואמי פעלה כמרכזת הבריחה באזור הבריטי של גרמניה והעבירה בחשאי שלושים אלף ניצולים אל חופי הארץ. את פרטי סיפורה של אמי גיליתי רק אחרי מותה, כמו גם את העובדה שעם בואה ארצה הורידה בניתוח פלסטי את המספר שקועקע בה בשערי אושוויץ. אך הכרתי היטב את גאוותה במדינת ישראל, את אמונתה בצדק, ואת תקוותה לשלום.  

ה"התכנסות ליום השואה", שהחלה בעשרה מעגלים נסיוניים לפני כשלוש שנים, צוברת תאוצה בחברה הישראלית על כל גווניה. מעגלי "התכנסות" נערכים במאות כיתות בתי ספר, בקהילות מכל הזרמים, בישובים ובמרכזים קהילתיים, במסעות לפולין, באגודות הסטודנטים, וסביב שולחן המשפחה. בכל שנה נערכת התכנסות מרכזית במכון הרטמן בירושלים ובבית "עלמא" בתל אביב, והסטודנטים והמורים של תכנית "אופקים" באוניברסיטת תל אביב מקיימים מעגלי התכנסות. אשתקד נערכו לראשונה התכנסויות במקומות עבודה, והשנה, בשיתוף עם מנהל קהילתי "גינות העיר" יתקיימו מעגלי "התכנסות" במגוון שכונות בירושלים. כך, ב"התכנסות תנועות הנוער" ישתתפו חניכים מכל קשת תנועות הנוער הירושלמיות – מ"עזרא" ועד "השומר הצעיר" – בסימן "שותפות הגורל". כל מעגל, בכל הקשר, עורך את ה"התכנסות" על פי אופיו. 

"התכנסות ליום השואה" היא מסורת בהתהוות, בה נוטל כל משתתף חלק בכתיבת הזיכרון החי. זוהי הצעה ותקווה להפוך את זיכרון השואה למאבק נמשך במורשת הנאציזם, לעמידה כנגד כל צורה של מחיקת האדם. זיכרון המכונן אחריות, ומוליך כך "מקינה לקימה".

להורדת חוברת ההתכנסות לחצו כאן

ללקט תגובות של משתתפי התכנסות בשנים האחרונות לחצו כאן

[1] מתוך דברים שנאמרו בשנת 2013 במסגרת קבוצת המחקר הרב-תחומית "העברת זיכרון ובדיון" במכון ון ליר בירושלים. ברצוני להודות לחברי הקבוצה, שבראשה זכיתי לעמוד בשנים 2012-2015, וכן לצוות הכותבים של ה"התכנסות ליום השואה", ולצוות מחלקת הטקסים במכון הרטמן, בראשותו של רני יגר על תהליך ושותפות נדירים.

 

 

התכנסות
זיכרון
יום השואה
טקסים
זכרון השואה
התכנסות ליום השואה האחריות לזכור; לזכור באחריות
מיכל גוברין
מיכל גוברין

"זכרונות המלחמה – אני מקווה שזה לא יפתיע אתכם – קשורים אצלי בהרבה אהבה. אין-סוף אהבה. הכל היה קטסטרופלי, הכל היה מוות. אבל ברמה האישית היתה שם מסירות נפש בלתי רגילה. אמרת לאדם מילה טובה, מיד הצלת אותו, מפני שהוא היה על גבול המוות. שלא לדבר שאדם הושיט לך פרוסת לחם, או רבע פרוסת לחם. על סף התהום, על סף המוות, היתה המון אהבה. העולם שלי לא נשאר בדמות תליין, העולם שלי לא נשאר בדמות הרוע האין-סופי שאי-אפשר לתקן אותו. נשארתי עם בני אדם ואהבתי אותם".

[1] אהרון אפלפלד  

זיכרון השואה המתחדש

בימים אלו, שבהם חג הפסח יוצא מדלתנו ויום השואה עומד במפתן, הציווי העתיק "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא..." רלוונטי יותר מאי-פעם לעתיד זיכרון השואה.

יותר משבעים שנה אחרי, נראה שהשיעור האימתני של השואה לא הופנם. טביעת המונח "רצח עם" (ג'נוסייד) לא מנעה את מקרי רצח העם הרבים שהתחוללו מאז, כאשר מולם שותק העולם.

יותר משבעים שנה אחרי, נראה שהשיעור האימתני של השואה לא הופנם. טביעת המונח "רצח עם" (ג'נוסייד) לא מנעה את מקרי רצח העם הרבים שהתחוללו מאז, כאשר מולם שותק העולם. הקמת מדינת ישראל שינתה מן היסוד את גורלו של העם היהודי – ממיעוט נרדף וחסר אונים לאומה המגינה על קיומה באמצעות צבא מהחזקים בעולם. אולם רעידת האדמה בה הושמד שליש מהעם היהודי, אשר טלטלה ללא מתום את כל אושיות החברה, לא הביאה לשינוי תודעתי רדיקלי אישי ומדיני. התקוות הבינלאומיות למחרת המלחמה ליצור מעצורים חוקתיים, חינוכיים ומדיניים בעזרת הקמת מוסדות האו"ם וחתימה על האמנות לזכויות האדם ולזכויות הפליטים, הולכות ונמוגות מול עינינו.

מנגד, האירועים האחרונים מוכיחים כיצד למעלה משבעים שנה אחרי, נותרה השואה נקודת התייחסות מתמדת – בשאלת גירוש מבקשי המקלט, ביחס לאיום האירני, במתח שבין אשכנזים למזרחיים – כאשר במקרים רבים זיכרון השואה מעמיק את פצע הפילוג בחברה הישראלית. גם עליית האנטישמיות כרוכה בגלגול ההפכפך של זיכרון השואה, ולאחרונה מתחולל עימות מדיני עם פולין על זיכרון השואה, כתגובה ל"חוק הפולני".

בעוד נשמעים קולותיהם של אחרוני העדים הניצולים, ובצד מאבקם של ההיסטוריונים על חשיפת האמת העובדתית כנגד ההכחשה, עוברת האחריות על הנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים. אולם לעומת הזיכרון הישיר, הצרוב בניצולים, הזיכרון שנושאים בני הדורות הבאים הוא עיצוב ממרחק של מקום וזמן. זהו מבט על העבר מתוך ההווה, ולשם בניית הווה ועתיד. כזיכרון המנוסח מתוך ההווה, הוא משרת את האינטרסים המשתנים של המדינה או של קבוצות בחברה.

האירועים האחרונים מוכיחים כיצד למעלה משבעים שנה אחרי, נותרה השואה נקודת התייחסות מתמדת – בשאלת גירוש מבקשי המקלט, ביחס לאיום האירני, במתח שבין אשכנזים למזרחיים – כאשר במקרים רבים זיכרון השואה מעמיק את פצע הפילוג בחברה הישראלית.

רוב התבניות להעברת זיכרון השואה מתרכזות בטראומה: חשיפתה, תיאורה, תיעודה והעברתה לדורות הבאים. זיכרון השואה נתפס לרוב כהעברה של צריבת זיכרון השמד; שימורו של פצע פתוח. החברה הישראלית לדורותיה צרובה בזיכרון הטראומטי של השואה וצורבת אותו מדור לדור. גם הלקחים הערכיים נשענים לרוב על מאמץ להיחשף ולחוות את הטראומה. אולם חזרת הטראומה מערערת את השיקום השברירי ומשיבה את הפגוע אל התגובות המשתקות של הפגיעה. לכן, כדי לשקם את החברה היהודית-ישראלית מהאפקט הנמשך של פצע השואה, זיכרון השואה לא יכול להמשיך ולהתבסס על שימורה והעברתה של הטראומה. עליו לעבד את אירועי העבר מבעד לתבנית תרבותית ורגשית בונת חיים.

ה"התכנסות ליום השואה" היא הצעה לתבנית חדשה להעברת זיכרון השואה לדורות הבאים.

תבניות הזיכרון הנוצריות של השואה

עובדה שממעטים להתייחס אליה היא כי הזיכרון משמר הטראומה של השואה מעוצב כיום ברובו מבעד לתודעה המערבית ובתבניות עומק נוצריות. זאת החל מהכינוי "הולוקוסט" – מונח לטיני שמשמעו 'קורבן-עולה' (המונח נטבע לראשונה על ידי אנדרה מוריאק בהקדמתו לגירסה הצרפתית של "הלילה" מאת אלי ויזל. שנים אחר כך ניהל קלוד לנדסמן, במאי הסרט "שואה", מאבק חורמה על החלפת השם "הולוקוסט" ב"שואה"). כינוי זה של השואה חושף את מחלוקת היסוד בין היהדות לנצרות – בין ביטול הקורבן לבין החזרתו; בין סיפור העקדה המקראי, בו המאכלת לא הורדה ואברהם לא הקריב את בנו, לבין סיפור צליבתו של ישו, בו האל הקריב את בנו. יסוריו ומותו של ישו הם עדות לקדושה (מרטיריות, במשמעות האטימולוגית), ובכוחם, על פי האמונה הנוצרית, לכפר על חטאי המאמינים. אחד הביטויים הקיצוניים למשמעות זו של השואה משתקף בדברי החשמן של ליון: "מותם של מליון וחצי ילדים יהודיים מזכך את תפילותינו".

החברה הישראלית לדורותיה צרובה בזיכרון הטראומטי של השואה וצורבת אותו מדור לדור. גם הלקחים הערכיים נשענים לרוב על מאמץ להיחשף ולחוות את הטראומה.

אך ליהודי הלכוד במנגנון השמד הנאצי היו תבניות עומק מיתיות הפוכות משל רוצחיו. הוא נאבק לא על קידוש המוות אלא על קידוש החיים. כדבריו של הרב יצחק ניסנבוים, שנספה בגטו ורשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו". בלב השואה לא ראו היהודים את עצמם כמרטירים ואת יסוריהם ומותם כעדות לקדושה. להפך, מול השמד הם נאבקו על רוחם וחייהם, בכל צורות העמידה הפיזיות או הרוחניות.

אך למרות זאת, רוב אתרי זיכרון השואה מעמידים במרכז את מנגנון ההשמדה הנאצי ואת סבל הקורבנות. במוזיאון אושוויץ מוצג בפרוטרוט מנגנון המוות, ולא מאבקם של האסירים כנגד מחיקת האדם. דרך זו של זיכרון מעצימה ומנציחה גם את איימי הרוע ובכך משמרת ומשכפלת אותו. הנאציזם ומנגנוניו זוכים לממדים על-אנושיים ומעוררי יראה, הופכים למושאים לפסינציה והערצה, ומעוררים באופן אינסטינקטיבי את אותם יצרים, גם אצל מי שנחרד מהם. לממשיכיהם, הניאו נאצים ואירגוני הטרור, מהווה זיכרון השואה שבמרכזו ייצוג הקורבן ועצמת הרוע מקור עשיר להשראה פרברטית.  

לעיצוב זיכרון השואה בתבניות המיתוס הנוצרי היתה גם השלכה פוליטית, כיוון שהמיתוס משוקע עמוק בתוך התרבות והוא חזק מכל מציאות. מנגנוניו המודעים או הנסתרים פועלים באלימות וכותבים את המציאות במונחיהם. במיתוס הנוצרי תפקיד הקורבן נועד לישו, לא ליהודים. להם הוקצה תפקיד הכופרים המסגירים את הקורבן, ישו, לצולביו. וכך, עם התרחקות השואה, תפקיד הקורבן שהוענק בתחילה לנספים היהודיים (או נכפה עליהם), והביא לאהדה למדינת ישראל הצעירה, הוסט מהמושא  היהודי הצורם, והועבר לקורבן הפלשתיני. במקביל, שב היהודי בגלגולו הישראלי לתפקידו המסורתי כמקרבן (וזאת מבלי להמעיט בחומרת הסכסוך ובממדי מציאות הסבל, התובעים את מונחיהם ההולמים). בתבנית המיתית הקשוחה, היהודי-ישראלי שב להיות השנוא והפך שנית למושא עבור האנטישמיות החדשה. בשנים האחרונות אנו עדים לכך שב"תחרות" על תפקיד קורבן-העולה בשואה, הופכים גם האירופאים לקורבן, עד לדבריו האחרונים של נשיא פולין אודות הקורבנות הפולניים ו"המעוולים" היהודיים.

גם אל הזיכרון היהודי-ישראלי חלחל זיכרון השואה כקורבן-עולה מקודש. בשנים הראשונות שאחרי השואה, בלב המאבק על הקמת מדינת ישראל וכינונה, עמד זיכרון השואה בסימן "שואה ותקומה" ו"שואה וגבורה" (גם אם בתחילה הודגשה באופן כמעט בלעדי גבורת לוחמי הגיטאות החמושים). בתקופה זו השימוש במימד ה"הולוקוסט" היה דרך לפרוט על נימי המצפון המערבי-נוצרי לשם תמיכה מדינית, צבאית וכלכלית. אולם בשנים שלאחר מכן פעפע הדגש על הקורבניות אל רבים מביטויי זיכרון השואה ושימש כצידוק למהלכים פוליטיים.

בלב השואה לא ראו היהודים את עצמם כמרטירים ואת יסוריהם ומותם כגילוי של קדושה. להפך, מול השמד הם נאבקו על רוחם וחייהם. בכל צורות העמידה הפיזיות או הרוחניות.

האימוץ של זיכרון השואה כקורבניות תורם לקרע בחברה הישראלית. הוא מוליד מאבק על "מי יותר קורבן", "מי שייך" ו"מי לא שייך", בעוד שגזירת השמד היתה שותפות גורל שכילתה קהילות ממזרח וממערב, ואיימה לכלות כל יהודי באשר הוא: גם את הישוב היהודי בארץ-ישראל, את יהודי ארצות ערב שנעקרו בעקבותיה, ובהמשך את יהודי ארצות בעלות הברית וברית המועצות, ששלחו מיליון חיילים לקרבות. זיכרון השואה כקורבניוּת משמר את הטראומה ואת השלכותיה הנמשכות.

"התכנסות ליום השואה"

בבואנו להציע תבנית חדשה לזיכרון השואה, בדמות ה"התכנסות ליום השואה", שאלנו את עצמנו איך יהפוך הזיכרון לשייך לכולם, לשותפות גורל? איך יוכל להתעצב זיכרון השואה כשיקום של הטראומה וכמחויבות נמשכת לתיקון אדם וחברה? כיצד נעמיד בליבת זיכרון השואה לא את הרוע הנאצי, אלא את המאבק על פניו של האדם, גם על סף המוות; לא את קדושת הקורבן, אלא את התגלות הגדוּלה האנושית של נספים, של ניצולים ושל חסידי אומות העולם? איך נזכור את האנושיות הנוגהת מלב התופת, כאותו חלקיק נדיר הניצת בתנאי מעבדה קיצוניים?  רצינו לעצב זיכרון פעיל, כאמצעי להשתנות ולשינוי העולם, זיכרון ההופך כל אדם לבעל תפקיד. ביקשנו לכרוך את "האחריות לזכור" ב"לזכור באחריות".

הדוגמה שעמדה לנגד עינינו היתה סדר הפסח והדרך בה נשמר זיכרון עבדות מצרים במסורת היהודית. ברוב צורות זיכרון השואה הנהוגות כיום – טקסים, עצרות, הקרנות סרטים, הרצאות, וגם בהאזנה מרגשת לעדות – נבלע היחיד בתוך הקהל ונותר פסיבי. לעומת זאת, בסדר הפסח לוקחים חלק פעיל כל המסובים סביב השולחן, מגדול ועד קטון. כל אדם מצווה "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

"התכנסות ליום השואה" היא אפוא מעין "הגדה" ל"סדר שואה". היא מעוצבת כמעגל זיכרון חוויתי שנערך על ידי משתתפים פעילים. ב"התכנסות" שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, שירה בצוותא ורגעי שתיקה.

אכן, מול תבניות זיכרון המציגות או משחזרות את אירוע העבר מול קהל פסיבי (בדומה למיסה המקימה לתחיה את המשיח בעזרת סמלי היין והלחם) הזיכרון היהודי הוא מעשה אקטיבי, המתבונן בעבר כדי לפעול בהווה. הוא אינו רה-פרזנטציה אלא טרנספורמציה. בשעבוד מצרים ובגזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" עמד העם על סף כליון. למרות זאת, זיכרון מצרים אינו העברה של הטראומה אלא מאבק מתמשך בגורמי האירוע: העבדות והשעבוד, אשר עדיין לא פסו מהעולם. התביעה "זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מכוננת לדורות הבאים חוקים סוציאליים שמטרתם להגן על החלשים שבחברה. בכל שבת זכאי כל אדם להשתחרר מעול העבודה ולנוח כ"זכר ליציאת מצרים" – גם העבד והאמה, גם הגר אשר בשעריך ואפילו בהמת העבודה. המאבק השבועי בעבדות הוא יום המנוחה שהעניקה היהדות לציביליזציה. גם בליל הסדר אין אנו משחזרים את אימי העבדות, ורק מעט מרור נותר כסמל על קערת הפסח. אולם כל שנה אנחנו מתחילים לספר ביציאת מצרים כעבדים – "השתא עבדי". רק "בשנה הבאה", אחרי מאבק בעבדות הפנימית-קיומית או החברתית, נהיה "בני חורין". בסדר הפסח אנחנו מצווים לא רק לספר ביציאת מצרים אלא לצאת כאן ועכשיו משעבוד לגאולה.  

"התכנסות ליום השואה" היא אפוא מעין "הגדה" ל"סדר שואה". היא מעוצבת כמעגל זיכרון חוויתי שנערך על ידי משתתפים פעילים. ב"התכנסות" שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, שירה בצוותא ורגעי שתיקה. מובא בה ריבוי הקולות של זיכרון השואה. כשנמסרת "עדות בהתכנסות", מצרפים המשתתפים את קולותיהם לניצולים ומעבירים כך את הזיכרון מדור לדור. ה"התכנסות" היא הזמנה עבור כל אחד ואחת מאתנו לקחת חלק ביצירת הזיכרון החי. לספר את סיפורם ואת סיפור משפחתם, להדליק נר לנספים ולקחת על עצמם אחריות למאבק במחיקת האדם.

ה"התכנסות ליום השואה" נעה בשני צירים – מקינה לקימה ומהאחריות לזכור לתביעה לזכור באחריות. סדר פרקיה מהווה מהלך חוויתי ומחשבתי טרנספורמטיבי הן ליחיד והן לקהילת הזיכרון שנוצרה.

בחלקה הראשון של ה"התכנסות", "האחריות לזכור", לוקחים המשתתפים על עצמם "לזכור גם אם לא היינו שם. לא עברנו, לא חווינו", וגם "אם איננו מרגישים שום שייכות". שותפות הגורל שכפתה גזירת השמד על היהודים הופכת ב"התכנסות" לבחירה. בפרק "אלה אזכרה" מזכיר כל אחד מהמשתתפים את קהילות המוצא של משפחתו, ממזרח וממערב, מאירופה ומארצות ערב, ואת החיים היהודיים שלפני החורבן. ב"קינה" מעלים המשתתפים את זכרם של הנספים והניצולים, קוראים עדויות, שרים, וכל אדם מדליק נר זיכרון ליקיריו. אחרי שמופנה המבט אל "הרוע", האורב ליחיד ולחברה, אז ועתה, עומד בלב "ההתכנסות" המאבק כנגד השמד ומחיקת האדם, בכל דרכי ההתנגדות שלו. מאבקם של יחידים וקבוצות, של יהודים ושל חסידי אומות העולם. לצדם, עולה על נס גם גבורת היום שאחרי, של ניצולים ועקורים שאזרו כוח לקום מהשבר ולבנות חיים חדשים: "ובחרת בחיים". השנה, בשנת היובל למדינת ישראל בולטת במיוחד תרומתם המכוננת לבניין הארץ.

חלקה השני של ה"התכנסות", "לזכור באחריות", מופנה להווה ולעתיד: "וזכרת כי עבד היית". המשתתפים מעלים בדיון, בחברותות או בלימוד את האתגרים שזיכרון השואה מציב כאן ועכשיו בפני היחיד והחברה, בפני מדינת ישראל, העם היהודי ומשפחת העמים, והם לוקחים על עצמם אחריות אישית להפוך את זיכרון השואה למחויבות. בסיום ה"התכנסות", כבסיומה של "שבעה" חולקים המשתתפים את המעבר מקינה לקימה.

בעיצוב ה"התכנסות ליום השואה" שמשו לנו דבריו של אהרון אפלפלד כמצפן: "העולם שלי לא נשאר בדמות תליין, העולם שלי לא נשאר בדמות הרוע האין-סופי שאי-אפשר לתקן אותו, נשארתי עם בני אדם ואהבתי אותם".  

באופן אישי, לגבי היתה זו דרך להאזין לסיפורה של אמי, שנים רבות אחרי מותה; לשמוע את קולה בין שאר קולות הנספים והניצולים. אמי, רינה גוברין (רגה פוזר לאוב), שכלה את בעלה הראשון שנתלה בראשית המלחמה, ובנה בן השמונה, מארק, נקרע מזרועותיה במחנה פלשוב. היא ניצלה בזכות ידידות מופלאה עם תשע נשים, כולן, חוץ ממנה, חרדיות. הן החזיקו זו את זו במשך שנתיים, במחנות פלשוב אושוויץ ובירקנאו, בצעדת המוות ובברגן בלזן. במחנה אושוויץ  שרו חברותיה זמירות שבת כשהן דוחפות בשארית כוחותיהן את עגלת האבנים, מלאכה קשה במיוחד אך שאינה כרוכה בחילול שבת, בעוד אמי שרה לעצמה כשבועה את שורות שירו של טשרניחובסקי, "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". עם השחרור במחנה העקורים ברגן בלזן קמו אמי וחברותיה מהשבר עם שאר הניצולים. הן התגייסו לטיפול בניצולים, לחינוך ולשיקום חייהן, ואמי פעלה כמרכזת הבריחה באזור הבריטי של גרמניה והעבירה בחשאי שלושים אלף ניצולים אל חופי הארץ. את פרטי סיפורה של אמי גיליתי רק אחרי מותה, כמו גם את העובדה שעם בואה ארצה הורידה בניתוח פלסטי את המספר שקועקע בה בשערי אושוויץ. אך הכרתי היטב את גאוותה במדינת ישראל, את אמונתה בצדק, ואת תקוותה לשלום.  

ה"התכנסות ליום השואה", שהחלה בעשרה מעגלים נסיוניים לפני כשלוש שנים, צוברת תאוצה בחברה הישראלית על כל גווניה. מעגלי "התכנסות" נערכים במאות כיתות בתי ספר, בקהילות מכל הזרמים, בישובים ובמרכזים קהילתיים, במסעות לפולין, באגודות הסטודנטים, וסביב שולחן המשפחה. בכל שנה נערכת התכנסות מרכזית במכון הרטמן בירושלים ובבית "עלמא" בתל אביב, והסטודנטים והמורים של תכנית "אופקים" באוניברסיטת תל אביב מקיימים מעגלי התכנסות. אשתקד נערכו לראשונה התכנסויות במקומות עבודה, והשנה, בשיתוף עם מנהל קהילתי "גינות העיר" יתקיימו מעגלי "התכנסות" במגוון שכונות בירושלים. כך, ב"התכנסות תנועות הנוער" ישתתפו חניכים מכל קשת תנועות הנוער הירושלמיות – מ"עזרא" ועד "השומר הצעיר" – בסימן "שותפות הגורל". כל מעגל, בכל הקשר, עורך את ה"התכנסות" על פי אופיו. 

"התכנסות ליום השואה" היא מסורת בהתהוות, בה נוטל כל משתתף חלק בכתיבת הזיכרון החי. זוהי הצעה ותקווה להפוך את זיכרון השואה למאבק נמשך במורשת הנאציזם, לעמידה כנגד כל צורה של מחיקת האדם. זיכרון המכונן אחריות, ומוליך כך "מקינה לקימה".

להורדת חוברת ההתכנסות לחצו כאן

ללקט תגובות של משתתפי התכנסות בשנים האחרונות לחצו כאן

[1] מתוך דברים שנאמרו בשנת 2013 במסגרת קבוצת המחקר הרב-תחומית "העברת זיכרון ובדיון" במכון ון ליר בירושלים. ברצוני להודות לחברי הקבוצה, שבראשה זכיתי לעמוד בשנים 2012-2015, וכן לצוות הכותבים של ה"התכנסות ליום השואה", ולצוות מחלקת הטקסים במכון הרטמן, בראשותו של רני יגר על תהליך ושותפות נדירים.

 

 

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות