דוד שפרבר
חוקר האמנות והאוצֵר ד"ר דוד שפרבר שימש כעמית מכון דוד הרטמן בירושלים ב-2018-2017
"שתלכי בדרכים טובות" האם אמנות פרובוקטיבית יכולה להחשב למעשה דתי?
דוד שפרבר
ב' אדר א' תשע"ט

מי שעוקב אחר החדשות האחרונות מעולם האמנות יודע שהדיון ביחס ל'חופש הביטוי' הפך למרכזי מאוד בשיח האמנות. יצירות אמנות מותקפות היום מכוונים פוליטיים נגדיים: ה'ימין', דתיים ושמרניים, תוקפים עבודות 'מחללות קודש' כבר מאז 'מלחמות התרבות' בארצות הברית בשנות התשעים, ומנגד ה'שמאל', תוקף מוזיאונים שמציגים יצירות סקסיסטיות או עבודות שפוגעות בקבוצות מיעוט או בבעלי חיים. המוזיאונים דוחים בדרך כלל את הטענות הללו על הסף בטענה של 'חופש הביטוי'. עולם האמנות אינו מייחס ערך לדיון הביקורתי שמציעים המתנגדים להצגת העבודות, וטענותיהם של המבקרים והמבקרות מוצגות לא אחת בשיח האמנות כפשטנות או כצדקנות שאינן ערות לעומקן ולמורכבותן של היצירות ולכן אין צורך לדון בטענות אלה כלל.

'מלחמות התרבות' הגיעו גם אלינו בתקופה האחרונה, בין השאר, בחסות שרת התרבות מירי רגב

'מלחמות התרבות' הגיעו גם אלינו בתקופה האחרונה, בין השאר, בחסות שרת התרבות מירי רגב. גם כאן, הקונפליקטים הללו נדונים בעיקר מנקודת המבט של שאלת 'חופש הביטוי' ופחות לגופם של דברים. כך קרה ממש לאחרונה, בפרשיית התנגדות של ערבים נוצרים בחיפה להצגת בובת מקדונלדס כצלוב במוזיאון.

יאני לינונן, מק ישו, 2015, צילום:  עודד בלילטי/AP

הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור עמד על כך שמאחר ובני האדם חיים בתוך רשת של משמעויות תרבותיות, שהם עצמם אלה שטווים אותה, עיסוק בפרשנות של הפרשנות עוזר להבין טוב יותר את התופעות הנידונות. הוא מאפשר לזהות את העקביות הפנימית, את מובנה של הפעולה ואת ההיגיון שמנחה אותה. כחוקר אמנות שעוסק, בין השאר, במחקר תהליכי התקבלות של יצירות אמנות ובבחינה של השיח המתקיים סביבן, אני מוצא שדווקא הקשבה וניתוח של הקולות המתנגדים, אלה שנדחים על הסף בתוך עולם האמנות, עשויים להעמיק את ההבנה של מהלכים אמנותיים ולסייע לנו לגלות ביצירות פנים חדשות ששיח האמנות אינו ער להם כלל.

ניתוח ביקורתי של הדיון הסוער שהתקיים בתוך העולם הדתי ביחס ליצירת אמנות של נחמה גולן, אחת האמניות הדתיות המוכרות ביותר בישראל, ידגים את טענתי. העבודה 'שתלכי בדרכים טובות' של גולן היא העבודה הפמיניסטית המוכרת ביותר של יוצרת דתייה בישראל. היא נלמדת בקורסים אקדמיים העוסקים באמנות יהודית-עכשווית בישראל וכלולה במסגרת תכנית הלימודים לבגרות. העבודה עשויה משכבות נייר ודבק בדמות סנדל בעל עקב גבוה. הסנדל של גולן מחופה בתצלומי זירוקס של העמוד הפותח את מסכת קידושין במשנה ובתלמוד הבבלי: 'האישה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה. [...] וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל' (משנה קידושין, א א). גולן תארה את העבודה כ'מטפורה להלכות ולהליכות אשר נוצרו עבור האישה על ידי התרבות הגברית, דתית וחילונית כאחת'. האוצר גדעון עפרת סיכם את הפרשנות המקובלת לעבודה בכותבו: 'נעל העקב – המקובלת בחשיבה הפמיניסטית כביטוי לדיכוי הגברי את האישה והפיכתה לאובייקט מיני – נעטפה בטקסט שעינינו קניין הקידושים [כך במקור] שנעשה באישה. בתור שכזו, הנעל של גולן תפקדה כדימוי מחאה ושחרור [...]'.

אני מוצא שדווקא הקשבה וניתוח של הקולות המתנגדים, אלה שנדחים על הסף בתוך עולם האמנות, עשויים להעמיק את ההבנה של מהלכים אמנותיים ולסייע לנו לגלות ביצירות פנים חדשות ששיח האמנות אינו ער להם כלל

הביקורות על העבודה בעולם היהודי האורתודוקסי הופיעו כתגובה למאמר שפרסמתי במוסף השבת של העיתון מקור ראשון. המאמר עסק ב'אמניות ישראליות המשתמשות בעולם היהודי כחומר גלם ליצירה דתית-פמיניסטית'. הוא גרר דיון פולמוסי שהחל בכתב העת המקוון לספרות ולאמנות 'מעמקים'. עורך כתב העת, הרב פרופ' יהודה איזנברג, הזמין את הקוראים לדון בגבולות האמנות, אגב פרסום הדימוי. לדברי איזנברג, השימוש בכתבי הקודש ביצירת אמנות הוא גבול שאסור היה להיחצות.

נחמה גולן, שתלכי בדרכים טובות, 1999

מאוחר יותר נמשך הדיון בעקבות הכללת תמונה של היצירה בספר שהיה לרב מכר – פרושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות. רבים ממאמרי הביקורת שהתפרסמו בעיתונות על הספר, ציינו בחיוב את התמונות של יצירות האמנות הכלולות בו ואת האינטראקציה הפרשנית שנוצרת בינם לבין הטקסט, אבל באופן בולט כותבים דתיים שהתייחסו לספר גינו את התמונה של עבודת סנדל העקב של גולן.

איזנברג פתח את הפולמוס בשנת 2006 כשכתב: 'הדברים הזכירו לי שימוש [של הנאצים] בספרי תורה לאהילים ולקישוט – לא פחות. עמדתי אני היא שיש גבולות לחופש האמנות [...] לא כל דבר הוא חומר לאמנות, ולא מכל דבר אפשר לעשות בדיחה'. הוא הזמין את הקוראים והקוראות לחוות דעה באשר לשאלה: 'האם יש מותר ואסור ביצירה אמנותית, ואם כן – מהם הגבולות?'. המשורר יוסף עוזר התייחס לקריאה ועסק בשילוב בין הסנדל הניתפס כנחות לטקסט המקודש: 'את העבודה ראיתי וההקשר החזותי המיידי היה ללא ספק ההקשר של שימוש המרדד את הערך המקורי [...]'. הוא חרף וגדף את העבודה וכינה אותה 'אשפה רוחנית' ו'מעשה אמנותי עילג', וסיים בקביעה 'זוהי זנות. לא אהבה. לא אמנות'. בדומה לכותבים אחרים, גם יצחק טסלר הלל את השילוב של תמונות של אמנות עכשווית בספר של שנאן, ומצא בשילוב זה אפשרות ל'בניית גשר בין חילוניים לדתיים'. אך בפסקה האחרונה של מאמרו התחלפה ההתפעמות מהשילוב של תמונות של יצירות בספר תורני, בביקורת:

ראוי להדגיש כי בשעה שעבור רוב החילונים הספר הזה דורש מאמץ אינטלקטואלי שדוחף אותם אל העולם הדתי, עבור רוב הדתיים מדובר בצעד ענק אל עבר העולם החילוני, שבו לוקחים דף גמרא שקדושתו מחייבת גניזה בבית הקברות (לאחר שהוא מתבלה), אלא שבמקום להיגנז הדף הקדוש הזה נחתך ונקרע לגזרים כדי לממש את החזון האמנותי של היוצרת נחמה גולן.

הדברים אינם מתיישרים לפי אבחנות דיכוטומיות בין חילוניות מתריסה לדתיות מאששת

יתכן שהכותב צודק באבחנתו ביחס לבעייתיות של העבודה בהקשר של העולם היהודי האורתודוקסי השמרני. אך בניגוד לטענתו, הדברים אינם מתיישרים לפי אבחנות דיכוטומיות בין חילוניות מתריסה לדתיות מאששת. העבודה של גולן אכן מבקרת ומערערת על הערכים הפטריארכליים שמבטא הטקסט (קניין האישה במעשה הקידושין), אך בה בעת היא מדגישה את קדושתו בחותמת 'גניזה' המוטבעת על צילומי העבודה, כמו גם על יצירות רבות אחרות שלה. האמנית עצמה הצהירה ביחס לעבודות בהן היא עושה שימוש בטקסטים יהודיים דתיים, שהיא לעולם לא תסחור בהן בגלל קדושתן.

משמעות הכיתוב 'גניזה' על תמונה של עבודה פמיניסטית, ביקורתית ומתריסה העוסקת בטקסט מקודש, מתחדדת כשהפרקטיקה הזאת מנותחת לאור ההגות היהודית הפמיניסטית שעסקה בטקסט הדתי. בשונה מהוגות פמיניסטיות שיצאו מתוך העולם הקתולי, אשר שללו את הטקסט הדתי כתוצר המשקף עמדות פטריארכליות, בשיח הפמיניסטי היהודי לענפיו השונים לא הוצגה בדרך כלל טענה השוללת את הטקסט המסורתי מן היסוד. הוגות פמיניסטיות יהודיות נכסו את הטקסט הפטריארכלי תוך כדי שהן מבקרות או מפרשות אותו מחדש – אקט שנתפס אצלן כמעשה דתי. לאור זאת מתבקש לקרוא את העבודה של גולן כפעולה שנוצרה מתוך המסגרת המערערת על הדיכוטומיה המקובלת שבין חילוניות מתריסה לדתיות מאשרת. העבודה אמנם קוראת תיגר על תוכנו של הטקסט, אבל אינה מוותרת עליו. האמנית מדגישה את קדושתו תוך שהיא מבקשת לדבר את ביקורתה בשם המערכת שבתוכה היא פועלת, ולא כנגדה.

את השֽנִיוּת הזאת סכמה מבקרת האמנות הדתייה ציפורה לוריא ברשימה שכתבה בשנת 2003, אך לא התפרסמה. לוריא הדגישה מחד גיסא ש'נחמה גולן היא אמנית מחאה. היא עוסקת בלא להרפות, בנושא מרכזי עיקרי, דמותה של האישה והמרווח הניתן לקיומה בעולם הגברי, וליתר דיוק: בעולם הגברי של המסורת היהודית', אך מאידך גיסא היא עמדה על כך ש'מה שעשוי להתפרש, במבט שטחי, כיצירת עזת מצח, פרובוקטיבית ומחוצפת – מתברר בעומקו של ענין, כחלק ממהלך תובעני ונחוש המחפש נתיבים לחבור אל עובדי ה' במלוא המחויבות'. קריאה זו מחדדת את הפער שבין המרחב הפמיניסטי התיאולוגי שממנו יוצאת העבודה, לקריאה שלה בעולם היהודי הדתי השמרני.

עבודה נוספת של נחמה גולן, בשם 'ספר נשים' , מחדדת דינמיקה זו. זהו תצלום מעובד שמופיע בו הטקסט הפותח את הלכות אישות בקודקס ההלכתי של הרמב"ם 'משנה תורה'. כמו בעבודת סנדל העקב, גם כאן הטקסט עוסק בהלכות נישואין ובדיני אישות. הוא פותח באיסור על קיום יחסי מין ללא כתובה וקידושין ואגב כך, שוב, מגדיר את הנישואין כקניין. דמות האמנית מופיעה שם בהכפלה כשהיא עטויה כיסוי ראש, אוחזת בטקסט המצוטט המודפס על שקף ומכסה את פניה. פיה הפעור של האמנית הנראה דרך השקף, מייצר דימוי של טקסט חונק, החוסם את קולה.

נחמה גולן, ספר נשים, 2000

היצירה 'ספר נשים' הוצגה בכמה תערוכות ושולבה בשתי התוכניות ללימודי אמנות המוצעות בישראל לבתי ספר תיכוניים. אולם למרות שהיא מופיעה בתוכנית הלימודים המותאמת לבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי בישראל (חמ"ד), רשת אולפנות צביה הדומיננטית, אסרה באופן מפורש על מורותיו ללמד או אפילו להראות את היצירה.

את הדחיה הזאת ניתן להסביר לאור פרדיגמת העקדה, שכפי שהראו רונית עיר שי ותניא ציון-וולדקס, משמשת היום כרטוריקה בקרב האורתודוקסיה השמרנית לערעור על מחויבותן הדתית של נשים פמיניסטיות יהודיות, במסגרתה האדם נדרש להכפיף את רצונותיו, תובנותיו ושאיפותיו לרצון אלוהי עליון, מוצגת בשיח היהודי הדתי האנטי-פמיניסטי כתודעה הדתית היחידה הרצויה. קבלת עול זו מגדירה את הוויית האדם כאדם דתי.   בעקבות הוגים וחוקרים שונים, מציינות עיר שי וציון-וולדקס כי מול מודל העקידה ניתן להציב מודלים דתיים אחרים כמו זה העולה מפרשת 'סדום ועמורה', בה מתעמת אברהם עם האל באמרו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט!' (בראשית יח, כה). ואכן, אחת הביקורות הפמיניסטיות המרכזיות על התאולוגיה הנוצרית והיהודית עסקה בניתוח המודלים השונים הללו, תוך העדפה, מנקודת מבט פמיניסטית, של המודל הביקורתי (מודל 'סדום ועמורה') על המודל המכפיף (מודל 'העקדה'). במילים אחרות, גם כשהוא עוסק בביקורת של עולם הדת, רואה השיח הפמיניסטי היהודי האורתודוקסי בשינוי פני היהדות לעבר חרות ושוויון מגדרי מגמה של חיבור בין פמיניזם ליהדות. זהו תהליך של התפתחות אורגנית של המסורת עצמה ולא מגמה של התנתקות ממנה. בעוד הדחיה של העובדה של גולן נסמכת על המודל המכפיף ודוחה אותה כמעשה ביקורתי הסותר גישה דתית, גולן, הנסמכת על המודל הביקורתי, מביעה את עמדתה בשם הדת והתרבות אליה היא משייכת את עצמה.

לשם שימור מורשתן הייחודית של תת-תרבויות, הציע הפילוסוף הגרמני יורגן הַבֶּרְמַאס להעצים קולות ביקורתיים מתוך הקהילות הללו וכך לתת ביטוי לממד הדיאלוגי-פרשני של תרבותן. בעקבותיו טוענת חוקרת היהדות והמגדר רחל גורדין כי הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ שמבטא הפמיניזם היהודי האורתודוקסי מאפשרת את שימור האורתודוקסיה, במיוחד מכיוון שקולות אלה נתפסים בשיח ההגמוני כאיום על הלכידות ועל הגבולות הקשיחים. כניסתן של נשים לתוך השיח מאירה ומדגישה כיוונים פרשניים חלופיים לאלה המקובלים, ועשייה זו תורמת לשימורה של האורתודוקסיה כתרבות חיה ומתפתחת שאינה קופאת על שמריה. גם בהקשר האמנותי, נדמה שדווקא אותם זעזועים שמחוללת העשייה הביקורתית עשויים לתרום להתחדשותם של העולמות היהודיים הדתיים.

דוד שפרבר
אומנות
חופש הביטוי
מוזיאון
מלחמת תרבות
מירי רגב
מק ישו
צ'ארלס טיילור
נחמה גולן
"שתלכי בדרכים טובות" האם אמנות פרובוקטיבית יכולה להחשב למעשה דתי?
7/2/2019
ב' אדר א' תשע"ט
דוד שפרבר
ד״ר
דוד שפרבר

מי שעוקב אחר החדשות האחרונות מעולם האמנות יודע שהדיון ביחס ל'חופש הביטוי' הפך למרכזי מאוד בשיח האמנות. יצירות אמנות מותקפות היום מכוונים פוליטיים נגדיים: ה'ימין', דתיים ושמרניים, תוקפים עבודות 'מחללות קודש' כבר מאז 'מלחמות התרבות' בארצות הברית בשנות התשעים, ומנגד ה'שמאל', תוקף מוזיאונים שמציגים יצירות סקסיסטיות או עבודות שפוגעות בקבוצות מיעוט או בבעלי חיים. המוזיאונים דוחים בדרך כלל את הטענות הללו על הסף בטענה של 'חופש הביטוי'. עולם האמנות אינו מייחס ערך לדיון הביקורתי שמציעים המתנגדים להצגת העבודות, וטענותיהם של המבקרים והמבקרות מוצגות לא אחת בשיח האמנות כפשטנות או כצדקנות שאינן ערות לעומקן ולמורכבותן של היצירות ולכן אין צורך לדון בטענות אלה כלל.

'מלחמות התרבות' הגיעו גם אלינו בתקופה האחרונה, בין השאר, בחסות שרת התרבות מירי רגב

'מלחמות התרבות' הגיעו גם אלינו בתקופה האחרונה, בין השאר, בחסות שרת התרבות מירי רגב. גם כאן, הקונפליקטים הללו נדונים בעיקר מנקודת המבט של שאלת 'חופש הביטוי' ופחות לגופם של דברים. כך קרה ממש לאחרונה, בפרשיית התנגדות של ערבים נוצרים בחיפה להצגת בובת מקדונלדס כצלוב במוזיאון.

יאני לינונן, מק ישו, 2015, צילום:  עודד בלילטי/AP

הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור עמד על כך שמאחר ובני האדם חיים בתוך רשת של משמעויות תרבותיות, שהם עצמם אלה שטווים אותה, עיסוק בפרשנות של הפרשנות עוזר להבין טוב יותר את התופעות הנידונות. הוא מאפשר לזהות את העקביות הפנימית, את מובנה של הפעולה ואת ההיגיון שמנחה אותה. כחוקר אמנות שעוסק, בין השאר, במחקר תהליכי התקבלות של יצירות אמנות ובבחינה של השיח המתקיים סביבן, אני מוצא שדווקא הקשבה וניתוח של הקולות המתנגדים, אלה שנדחים על הסף בתוך עולם האמנות, עשויים להעמיק את ההבנה של מהלכים אמנותיים ולסייע לנו לגלות ביצירות פנים חדשות ששיח האמנות אינו ער להם כלל.

ניתוח ביקורתי של הדיון הסוער שהתקיים בתוך העולם הדתי ביחס ליצירת אמנות של נחמה גולן, אחת האמניות הדתיות המוכרות ביותר בישראל, ידגים את טענתי. העבודה 'שתלכי בדרכים טובות' של גולן היא העבודה הפמיניסטית המוכרת ביותר של יוצרת דתייה בישראל. היא נלמדת בקורסים אקדמיים העוסקים באמנות יהודית-עכשווית בישראל וכלולה במסגרת תכנית הלימודים לבגרות. העבודה עשויה משכבות נייר ודבק בדמות סנדל בעל עקב גבוה. הסנדל של גולן מחופה בתצלומי זירוקס של העמוד הפותח את מסכת קידושין במשנה ובתלמוד הבבלי: 'האישה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה. [...] וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל' (משנה קידושין, א א). גולן תארה את העבודה כ'מטפורה להלכות ולהליכות אשר נוצרו עבור האישה על ידי התרבות הגברית, דתית וחילונית כאחת'. האוצר גדעון עפרת סיכם את הפרשנות המקובלת לעבודה בכותבו: 'נעל העקב – המקובלת בחשיבה הפמיניסטית כביטוי לדיכוי הגברי את האישה והפיכתה לאובייקט מיני – נעטפה בטקסט שעינינו קניין הקידושים [כך במקור] שנעשה באישה. בתור שכזו, הנעל של גולן תפקדה כדימוי מחאה ושחרור [...]'.

אני מוצא שדווקא הקשבה וניתוח של הקולות המתנגדים, אלה שנדחים על הסף בתוך עולם האמנות, עשויים להעמיק את ההבנה של מהלכים אמנותיים ולסייע לנו לגלות ביצירות פנים חדשות ששיח האמנות אינו ער להם כלל

הביקורות על העבודה בעולם היהודי האורתודוקסי הופיעו כתגובה למאמר שפרסמתי במוסף השבת של העיתון מקור ראשון. המאמר עסק ב'אמניות ישראליות המשתמשות בעולם היהודי כחומר גלם ליצירה דתית-פמיניסטית'. הוא גרר דיון פולמוסי שהחל בכתב העת המקוון לספרות ולאמנות 'מעמקים'. עורך כתב העת, הרב פרופ' יהודה איזנברג, הזמין את הקוראים לדון בגבולות האמנות, אגב פרסום הדימוי. לדברי איזנברג, השימוש בכתבי הקודש ביצירת אמנות הוא גבול שאסור היה להיחצות.

נחמה גולן, שתלכי בדרכים טובות, 1999

מאוחר יותר נמשך הדיון בעקבות הכללת תמונה של היצירה בספר שהיה לרב מכר – פרושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות. רבים ממאמרי הביקורת שהתפרסמו בעיתונות על הספר, ציינו בחיוב את התמונות של יצירות האמנות הכלולות בו ואת האינטראקציה הפרשנית שנוצרת בינם לבין הטקסט, אבל באופן בולט כותבים דתיים שהתייחסו לספר גינו את התמונה של עבודת סנדל העקב של גולן.

איזנברג פתח את הפולמוס בשנת 2006 כשכתב: 'הדברים הזכירו לי שימוש [של הנאצים] בספרי תורה לאהילים ולקישוט – לא פחות. עמדתי אני היא שיש גבולות לחופש האמנות [...] לא כל דבר הוא חומר לאמנות, ולא מכל דבר אפשר לעשות בדיחה'. הוא הזמין את הקוראים והקוראות לחוות דעה באשר לשאלה: 'האם יש מותר ואסור ביצירה אמנותית, ואם כן – מהם הגבולות?'. המשורר יוסף עוזר התייחס לקריאה ועסק בשילוב בין הסנדל הניתפס כנחות לטקסט המקודש: 'את העבודה ראיתי וההקשר החזותי המיידי היה ללא ספק ההקשר של שימוש המרדד את הערך המקורי [...]'. הוא חרף וגדף את העבודה וכינה אותה 'אשפה רוחנית' ו'מעשה אמנותי עילג', וסיים בקביעה 'זוהי זנות. לא אהבה. לא אמנות'. בדומה לכותבים אחרים, גם יצחק טסלר הלל את השילוב של תמונות של אמנות עכשווית בספר של שנאן, ומצא בשילוב זה אפשרות ל'בניית גשר בין חילוניים לדתיים'. אך בפסקה האחרונה של מאמרו התחלפה ההתפעמות מהשילוב של תמונות של יצירות בספר תורני, בביקורת:

ראוי להדגיש כי בשעה שעבור רוב החילונים הספר הזה דורש מאמץ אינטלקטואלי שדוחף אותם אל העולם הדתי, עבור רוב הדתיים מדובר בצעד ענק אל עבר העולם החילוני, שבו לוקחים דף גמרא שקדושתו מחייבת גניזה בבית הקברות (לאחר שהוא מתבלה), אלא שבמקום להיגנז הדף הקדוש הזה נחתך ונקרע לגזרים כדי לממש את החזון האמנותי של היוצרת נחמה גולן.

הדברים אינם מתיישרים לפי אבחנות דיכוטומיות בין חילוניות מתריסה לדתיות מאששת

יתכן שהכותב צודק באבחנתו ביחס לבעייתיות של העבודה בהקשר של העולם היהודי האורתודוקסי השמרני. אך בניגוד לטענתו, הדברים אינם מתיישרים לפי אבחנות דיכוטומיות בין חילוניות מתריסה לדתיות מאששת. העבודה של גולן אכן מבקרת ומערערת על הערכים הפטריארכליים שמבטא הטקסט (קניין האישה במעשה הקידושין), אך בה בעת היא מדגישה את קדושתו בחותמת 'גניזה' המוטבעת על צילומי העבודה, כמו גם על יצירות רבות אחרות שלה. האמנית עצמה הצהירה ביחס לעבודות בהן היא עושה שימוש בטקסטים יהודיים דתיים, שהיא לעולם לא תסחור בהן בגלל קדושתן.

משמעות הכיתוב 'גניזה' על תמונה של עבודה פמיניסטית, ביקורתית ומתריסה העוסקת בטקסט מקודש, מתחדדת כשהפרקטיקה הזאת מנותחת לאור ההגות היהודית הפמיניסטית שעסקה בטקסט הדתי. בשונה מהוגות פמיניסטיות שיצאו מתוך העולם הקתולי, אשר שללו את הטקסט הדתי כתוצר המשקף עמדות פטריארכליות, בשיח הפמיניסטי היהודי לענפיו השונים לא הוצגה בדרך כלל טענה השוללת את הטקסט המסורתי מן היסוד. הוגות פמיניסטיות יהודיות נכסו את הטקסט הפטריארכלי תוך כדי שהן מבקרות או מפרשות אותו מחדש – אקט שנתפס אצלן כמעשה דתי. לאור זאת מתבקש לקרוא את העבודה של גולן כפעולה שנוצרה מתוך המסגרת המערערת על הדיכוטומיה המקובלת שבין חילוניות מתריסה לדתיות מאשרת. העבודה אמנם קוראת תיגר על תוכנו של הטקסט, אבל אינה מוותרת עליו. האמנית מדגישה את קדושתו תוך שהיא מבקשת לדבר את ביקורתה בשם המערכת שבתוכה היא פועלת, ולא כנגדה.

את השֽנִיוּת הזאת סכמה מבקרת האמנות הדתייה ציפורה לוריא ברשימה שכתבה בשנת 2003, אך לא התפרסמה. לוריא הדגישה מחד גיסא ש'נחמה גולן היא אמנית מחאה. היא עוסקת בלא להרפות, בנושא מרכזי עיקרי, דמותה של האישה והמרווח הניתן לקיומה בעולם הגברי, וליתר דיוק: בעולם הגברי של המסורת היהודית', אך מאידך גיסא היא עמדה על כך ש'מה שעשוי להתפרש, במבט שטחי, כיצירת עזת מצח, פרובוקטיבית ומחוצפת – מתברר בעומקו של ענין, כחלק ממהלך תובעני ונחוש המחפש נתיבים לחבור אל עובדי ה' במלוא המחויבות'. קריאה זו מחדדת את הפער שבין המרחב הפמיניסטי התיאולוגי שממנו יוצאת העבודה, לקריאה שלה בעולם היהודי הדתי השמרני.

עבודה נוספת של נחמה גולן, בשם 'ספר נשים' , מחדדת דינמיקה זו. זהו תצלום מעובד שמופיע בו הטקסט הפותח את הלכות אישות בקודקס ההלכתי של הרמב"ם 'משנה תורה'. כמו בעבודת סנדל העקב, גם כאן הטקסט עוסק בהלכות נישואין ובדיני אישות. הוא פותח באיסור על קיום יחסי מין ללא כתובה וקידושין ואגב כך, שוב, מגדיר את הנישואין כקניין. דמות האמנית מופיעה שם בהכפלה כשהיא עטויה כיסוי ראש, אוחזת בטקסט המצוטט המודפס על שקף ומכסה את פניה. פיה הפעור של האמנית הנראה דרך השקף, מייצר דימוי של טקסט חונק, החוסם את קולה.

נחמה גולן, ספר נשים, 2000

היצירה 'ספר נשים' הוצגה בכמה תערוכות ושולבה בשתי התוכניות ללימודי אמנות המוצעות בישראל לבתי ספר תיכוניים. אולם למרות שהיא מופיעה בתוכנית הלימודים המותאמת לבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי בישראל (חמ"ד), רשת אולפנות צביה הדומיננטית, אסרה באופן מפורש על מורותיו ללמד או אפילו להראות את היצירה.

את הדחיה הזאת ניתן להסביר לאור פרדיגמת העקדה, שכפי שהראו רונית עיר שי ותניא ציון-וולדקס, משמשת היום כרטוריקה בקרב האורתודוקסיה השמרנית לערעור על מחויבותן הדתית של נשים פמיניסטיות יהודיות, במסגרתה האדם נדרש להכפיף את רצונותיו, תובנותיו ושאיפותיו לרצון אלוהי עליון, מוצגת בשיח היהודי הדתי האנטי-פמיניסטי כתודעה הדתית היחידה הרצויה. קבלת עול זו מגדירה את הוויית האדם כאדם דתי.   בעקבות הוגים וחוקרים שונים, מציינות עיר שי וציון-וולדקס כי מול מודל העקידה ניתן להציב מודלים דתיים אחרים כמו זה העולה מפרשת 'סדום ועמורה', בה מתעמת אברהם עם האל באמרו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט!' (בראשית יח, כה). ואכן, אחת הביקורות הפמיניסטיות המרכזיות על התאולוגיה הנוצרית והיהודית עסקה בניתוח המודלים השונים הללו, תוך העדפה, מנקודת מבט פמיניסטית, של המודל הביקורתי (מודל 'סדום ועמורה') על המודל המכפיף (מודל 'העקדה'). במילים אחרות, גם כשהוא עוסק בביקורת של עולם הדת, רואה השיח הפמיניסטי היהודי האורתודוקסי בשינוי פני היהדות לעבר חרות ושוויון מגדרי מגמה של חיבור בין פמיניזם ליהדות. זהו תהליך של התפתחות אורגנית של המסורת עצמה ולא מגמה של התנתקות ממנה. בעוד הדחיה של העובדה של גולן נסמכת על המודל המכפיף ודוחה אותה כמעשה ביקורתי הסותר גישה דתית, גולן, הנסמכת על המודל הביקורתי, מביעה את עמדתה בשם הדת והתרבות אליה היא משייכת את עצמה.

לשם שימור מורשתן הייחודית של תת-תרבויות, הציע הפילוסוף הגרמני יורגן הַבֶּרְמַאס להעצים קולות ביקורתיים מתוך הקהילות הללו וכך לתת ביטוי לממד הדיאלוגי-פרשני של תרבותן. בעקבותיו טוענת חוקרת היהדות והמגדר רחל גורדין כי הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ שמבטא הפמיניזם היהודי האורתודוקסי מאפשרת את שימור האורתודוקסיה, במיוחד מכיוון שקולות אלה נתפסים בשיח ההגמוני כאיום על הלכידות ועל הגבולות הקשיחים. כניסתן של נשים לתוך השיח מאירה ומדגישה כיוונים פרשניים חלופיים לאלה המקובלים, ועשייה זו תורמת לשימורה של האורתודוקסיה כתרבות חיה ומתפתחת שאינה קופאת על שמריה. גם בהקשר האמנותי, נדמה שדווקא אותם זעזועים שמחוללת העשייה הביקורתית עשויים לתרום להתחדשותם של העולמות היהודיים הדתיים.

דוד שפרבר
אומנות
חופש הביטוי
מוזיאון
מלחמת תרבות
מירי רגב
מק ישו
צ'ארלס טיילור
נחמה גולן
"שתלכי בדרכים טובות" האם אמנות פרובוקטיבית יכולה להחשב למעשה דתי?
דוד שפרבר
דוד שפרבר

מי שעוקב אחר החדשות האחרונות מעולם האמנות יודע שהדיון ביחס ל'חופש הביטוי' הפך למרכזי מאוד בשיח האמנות. יצירות אמנות מותקפות היום מכוונים פוליטיים נגדיים: ה'ימין', דתיים ושמרניים, תוקפים עבודות 'מחללות קודש' כבר מאז 'מלחמות התרבות' בארצות הברית בשנות התשעים, ומנגד ה'שמאל', תוקף מוזיאונים שמציגים יצירות סקסיסטיות או עבודות שפוגעות בקבוצות מיעוט או בבעלי חיים. המוזיאונים דוחים בדרך כלל את הטענות הללו על הסף בטענה של 'חופש הביטוי'. עולם האמנות אינו מייחס ערך לדיון הביקורתי שמציעים המתנגדים להצגת העבודות, וטענותיהם של המבקרים והמבקרות מוצגות לא אחת בשיח האמנות כפשטנות או כצדקנות שאינן ערות לעומקן ולמורכבותן של היצירות ולכן אין צורך לדון בטענות אלה כלל.

'מלחמות התרבות' הגיעו גם אלינו בתקופה האחרונה, בין השאר, בחסות שרת התרבות מירי רגב

'מלחמות התרבות' הגיעו גם אלינו בתקופה האחרונה, בין השאר, בחסות שרת התרבות מירי רגב. גם כאן, הקונפליקטים הללו נדונים בעיקר מנקודת המבט של שאלת 'חופש הביטוי' ופחות לגופם של דברים. כך קרה ממש לאחרונה, בפרשיית התנגדות של ערבים נוצרים בחיפה להצגת בובת מקדונלדס כצלוב במוזיאון.

יאני לינונן, מק ישו, 2015, צילום:  עודד בלילטי/AP

הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור עמד על כך שמאחר ובני האדם חיים בתוך רשת של משמעויות תרבותיות, שהם עצמם אלה שטווים אותה, עיסוק בפרשנות של הפרשנות עוזר להבין טוב יותר את התופעות הנידונות. הוא מאפשר לזהות את העקביות הפנימית, את מובנה של הפעולה ואת ההיגיון שמנחה אותה. כחוקר אמנות שעוסק, בין השאר, במחקר תהליכי התקבלות של יצירות אמנות ובבחינה של השיח המתקיים סביבן, אני מוצא שדווקא הקשבה וניתוח של הקולות המתנגדים, אלה שנדחים על הסף בתוך עולם האמנות, עשויים להעמיק את ההבנה של מהלכים אמנותיים ולסייע לנו לגלות ביצירות פנים חדשות ששיח האמנות אינו ער להם כלל.

ניתוח ביקורתי של הדיון הסוער שהתקיים בתוך העולם הדתי ביחס ליצירת אמנות של נחמה גולן, אחת האמניות הדתיות המוכרות ביותר בישראל, ידגים את טענתי. העבודה 'שתלכי בדרכים טובות' של גולן היא העבודה הפמיניסטית המוכרת ביותר של יוצרת דתייה בישראל. היא נלמדת בקורסים אקדמיים העוסקים באמנות יהודית-עכשווית בישראל וכלולה במסגרת תכנית הלימודים לבגרות. העבודה עשויה משכבות נייר ודבק בדמות סנדל בעל עקב גבוה. הסנדל של גולן מחופה בתצלומי זירוקס של העמוד הפותח את מסכת קידושין במשנה ובתלמוד הבבלי: 'האישה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה. [...] וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל' (משנה קידושין, א א). גולן תארה את העבודה כ'מטפורה להלכות ולהליכות אשר נוצרו עבור האישה על ידי התרבות הגברית, דתית וחילונית כאחת'. האוצר גדעון עפרת סיכם את הפרשנות המקובלת לעבודה בכותבו: 'נעל העקב – המקובלת בחשיבה הפמיניסטית כביטוי לדיכוי הגברי את האישה והפיכתה לאובייקט מיני – נעטפה בטקסט שעינינו קניין הקידושים [כך במקור] שנעשה באישה. בתור שכזו, הנעל של גולן תפקדה כדימוי מחאה ושחרור [...]'.

אני מוצא שדווקא הקשבה וניתוח של הקולות המתנגדים, אלה שנדחים על הסף בתוך עולם האמנות, עשויים להעמיק את ההבנה של מהלכים אמנותיים ולסייע לנו לגלות ביצירות פנים חדשות ששיח האמנות אינו ער להם כלל

הביקורות על העבודה בעולם היהודי האורתודוקסי הופיעו כתגובה למאמר שפרסמתי במוסף השבת של העיתון מקור ראשון. המאמר עסק ב'אמניות ישראליות המשתמשות בעולם היהודי כחומר גלם ליצירה דתית-פמיניסטית'. הוא גרר דיון פולמוסי שהחל בכתב העת המקוון לספרות ולאמנות 'מעמקים'. עורך כתב העת, הרב פרופ' יהודה איזנברג, הזמין את הקוראים לדון בגבולות האמנות, אגב פרסום הדימוי. לדברי איזנברג, השימוש בכתבי הקודש ביצירת אמנות הוא גבול שאסור היה להיחצות.

נחמה גולן, שתלכי בדרכים טובות, 1999

מאוחר יותר נמשך הדיון בעקבות הכללת תמונה של היצירה בספר שהיה לרב מכר – פרושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות. רבים ממאמרי הביקורת שהתפרסמו בעיתונות על הספר, ציינו בחיוב את התמונות של יצירות האמנות הכלולות בו ואת האינטראקציה הפרשנית שנוצרת בינם לבין הטקסט, אבל באופן בולט כותבים דתיים שהתייחסו לספר גינו את התמונה של עבודת סנדל העקב של גולן.

איזנברג פתח את הפולמוס בשנת 2006 כשכתב: 'הדברים הזכירו לי שימוש [של הנאצים] בספרי תורה לאהילים ולקישוט – לא פחות. עמדתי אני היא שיש גבולות לחופש האמנות [...] לא כל דבר הוא חומר לאמנות, ולא מכל דבר אפשר לעשות בדיחה'. הוא הזמין את הקוראים והקוראות לחוות דעה באשר לשאלה: 'האם יש מותר ואסור ביצירה אמנותית, ואם כן – מהם הגבולות?'. המשורר יוסף עוזר התייחס לקריאה ועסק בשילוב בין הסנדל הניתפס כנחות לטקסט המקודש: 'את העבודה ראיתי וההקשר החזותי המיידי היה ללא ספק ההקשר של שימוש המרדד את הערך המקורי [...]'. הוא חרף וגדף את העבודה וכינה אותה 'אשפה רוחנית' ו'מעשה אמנותי עילג', וסיים בקביעה 'זוהי זנות. לא אהבה. לא אמנות'. בדומה לכותבים אחרים, גם יצחק טסלר הלל את השילוב של תמונות של אמנות עכשווית בספר של שנאן, ומצא בשילוב זה אפשרות ל'בניית גשר בין חילוניים לדתיים'. אך בפסקה האחרונה של מאמרו התחלפה ההתפעמות מהשילוב של תמונות של יצירות בספר תורני, בביקורת:

ראוי להדגיש כי בשעה שעבור רוב החילונים הספר הזה דורש מאמץ אינטלקטואלי שדוחף אותם אל העולם הדתי, עבור רוב הדתיים מדובר בצעד ענק אל עבר העולם החילוני, שבו לוקחים דף גמרא שקדושתו מחייבת גניזה בבית הקברות (לאחר שהוא מתבלה), אלא שבמקום להיגנז הדף הקדוש הזה נחתך ונקרע לגזרים כדי לממש את החזון האמנותי של היוצרת נחמה גולן.

הדברים אינם מתיישרים לפי אבחנות דיכוטומיות בין חילוניות מתריסה לדתיות מאששת

יתכן שהכותב צודק באבחנתו ביחס לבעייתיות של העבודה בהקשר של העולם היהודי האורתודוקסי השמרני. אך בניגוד לטענתו, הדברים אינם מתיישרים לפי אבחנות דיכוטומיות בין חילוניות מתריסה לדתיות מאששת. העבודה של גולן אכן מבקרת ומערערת על הערכים הפטריארכליים שמבטא הטקסט (קניין האישה במעשה הקידושין), אך בה בעת היא מדגישה את קדושתו בחותמת 'גניזה' המוטבעת על צילומי העבודה, כמו גם על יצירות רבות אחרות שלה. האמנית עצמה הצהירה ביחס לעבודות בהן היא עושה שימוש בטקסטים יהודיים דתיים, שהיא לעולם לא תסחור בהן בגלל קדושתן.

משמעות הכיתוב 'גניזה' על תמונה של עבודה פמיניסטית, ביקורתית ומתריסה העוסקת בטקסט מקודש, מתחדדת כשהפרקטיקה הזאת מנותחת לאור ההגות היהודית הפמיניסטית שעסקה בטקסט הדתי. בשונה מהוגות פמיניסטיות שיצאו מתוך העולם הקתולי, אשר שללו את הטקסט הדתי כתוצר המשקף עמדות פטריארכליות, בשיח הפמיניסטי היהודי לענפיו השונים לא הוצגה בדרך כלל טענה השוללת את הטקסט המסורתי מן היסוד. הוגות פמיניסטיות יהודיות נכסו את הטקסט הפטריארכלי תוך כדי שהן מבקרות או מפרשות אותו מחדש – אקט שנתפס אצלן כמעשה דתי. לאור זאת מתבקש לקרוא את העבודה של גולן כפעולה שנוצרה מתוך המסגרת המערערת על הדיכוטומיה המקובלת שבין חילוניות מתריסה לדתיות מאשרת. העבודה אמנם קוראת תיגר על תוכנו של הטקסט, אבל אינה מוותרת עליו. האמנית מדגישה את קדושתו תוך שהיא מבקשת לדבר את ביקורתה בשם המערכת שבתוכה היא פועלת, ולא כנגדה.

את השֽנִיוּת הזאת סכמה מבקרת האמנות הדתייה ציפורה לוריא ברשימה שכתבה בשנת 2003, אך לא התפרסמה. לוריא הדגישה מחד גיסא ש'נחמה גולן היא אמנית מחאה. היא עוסקת בלא להרפות, בנושא מרכזי עיקרי, דמותה של האישה והמרווח הניתן לקיומה בעולם הגברי, וליתר דיוק: בעולם הגברי של המסורת היהודית', אך מאידך גיסא היא עמדה על כך ש'מה שעשוי להתפרש, במבט שטחי, כיצירת עזת מצח, פרובוקטיבית ומחוצפת – מתברר בעומקו של ענין, כחלק ממהלך תובעני ונחוש המחפש נתיבים לחבור אל עובדי ה' במלוא המחויבות'. קריאה זו מחדדת את הפער שבין המרחב הפמיניסטי התיאולוגי שממנו יוצאת העבודה, לקריאה שלה בעולם היהודי הדתי השמרני.

עבודה נוספת של נחמה גולן, בשם 'ספר נשים' , מחדדת דינמיקה זו. זהו תצלום מעובד שמופיע בו הטקסט הפותח את הלכות אישות בקודקס ההלכתי של הרמב"ם 'משנה תורה'. כמו בעבודת סנדל העקב, גם כאן הטקסט עוסק בהלכות נישואין ובדיני אישות. הוא פותח באיסור על קיום יחסי מין ללא כתובה וקידושין ואגב כך, שוב, מגדיר את הנישואין כקניין. דמות האמנית מופיעה שם בהכפלה כשהיא עטויה כיסוי ראש, אוחזת בטקסט המצוטט המודפס על שקף ומכסה את פניה. פיה הפעור של האמנית הנראה דרך השקף, מייצר דימוי של טקסט חונק, החוסם את קולה.

נחמה גולן, ספר נשים, 2000

היצירה 'ספר נשים' הוצגה בכמה תערוכות ושולבה בשתי התוכניות ללימודי אמנות המוצעות בישראל לבתי ספר תיכוניים. אולם למרות שהיא מופיעה בתוכנית הלימודים המותאמת לבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי בישראל (חמ"ד), רשת אולפנות צביה הדומיננטית, אסרה באופן מפורש על מורותיו ללמד או אפילו להראות את היצירה.

את הדחיה הזאת ניתן להסביר לאור פרדיגמת העקדה, שכפי שהראו רונית עיר שי ותניא ציון-וולדקס, משמשת היום כרטוריקה בקרב האורתודוקסיה השמרנית לערעור על מחויבותן הדתית של נשים פמיניסטיות יהודיות, במסגרתה האדם נדרש להכפיף את רצונותיו, תובנותיו ושאיפותיו לרצון אלוהי עליון, מוצגת בשיח היהודי הדתי האנטי-פמיניסטי כתודעה הדתית היחידה הרצויה. קבלת עול זו מגדירה את הוויית האדם כאדם דתי.   בעקבות הוגים וחוקרים שונים, מציינות עיר שי וציון-וולדקס כי מול מודל העקידה ניתן להציב מודלים דתיים אחרים כמו זה העולה מפרשת 'סדום ועמורה', בה מתעמת אברהם עם האל באמרו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט!' (בראשית יח, כה). ואכן, אחת הביקורות הפמיניסטיות המרכזיות על התאולוגיה הנוצרית והיהודית עסקה בניתוח המודלים השונים הללו, תוך העדפה, מנקודת מבט פמיניסטית, של המודל הביקורתי (מודל 'סדום ועמורה') על המודל המכפיף (מודל 'העקדה'). במילים אחרות, גם כשהוא עוסק בביקורת של עולם הדת, רואה השיח הפמיניסטי היהודי האורתודוקסי בשינוי פני היהדות לעבר חרות ושוויון מגדרי מגמה של חיבור בין פמיניזם ליהדות. זהו תהליך של התפתחות אורגנית של המסורת עצמה ולא מגמה של התנתקות ממנה. בעוד הדחיה של העובדה של גולן נסמכת על המודל המכפיף ודוחה אותה כמעשה ביקורתי הסותר גישה דתית, גולן, הנסמכת על המודל הביקורתי, מביעה את עמדתה בשם הדת והתרבות אליה היא משייכת את עצמה.

לשם שימור מורשתן הייחודית של תת-תרבויות, הציע הפילוסוף הגרמני יורגן הַבֶּרְמַאס להעצים קולות ביקורתיים מתוך הקהילות הללו וכך לתת ביטוי לממד הדיאלוגי-פרשני של תרבותן. בעקבותיו טוענת חוקרת היהדות והמגדר רחל גורדין כי הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ שמבטא הפמיניזם היהודי האורתודוקסי מאפשרת את שימור האורתודוקסיה, במיוחד מכיוון שקולות אלה נתפסים בשיח ההגמוני כאיום על הלכידות ועל הגבולות הקשיחים. כניסתן של נשים לתוך השיח מאירה ומדגישה כיוונים פרשניים חלופיים לאלה המקובלים, ועשייה זו תורמת לשימורה של האורתודוקסיה כתרבות חיה ומתפתחת שאינה קופאת על שמריה. גם בהקשר האמנותי, נדמה שדווקא אותם זעזועים שמחוללת העשייה הביקורתית עשויים לתרום להתחדשותם של העולמות היהודיים הדתיים.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות