אילון אידלשטיין
ד"ר אילון אידלשטיין הוא מנחה ומכשיר מורים בתכנית בארי במכון הרטמן.
יהדות שבעל-פה: "הנערים" כמדרש טלוויזיוני
אילון אידלשטיין
יב כסלו התש"ף

יוצרי הסדרה על רצח הנער מוחמד אבו-ח'דיר הוציאו תחת ידם יצירה רב ממדית, שמצליחה להעניק פרשנות מחודשת למקורות יהודיים קדומים. ימים יגידו אם הם ייכנסו לדברי הימים של התרבות היהודית-ישראלית

הסדרה "הנערים", פרי יצירתם המשותפת של חגי לוי, תאופיק אבו ואיל ויוסף סידר, עלתה השנה לאקרנים ועוררה הדים רבים בשיח התרבותי והפוליטי בישראל. הסדרה העלילתית עוסקת בפרשת החטיפה והרצח של הנער מוחמד אבו-ח'דיר, שאירע לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים – אייל יפרח, יעקב נפתלי פרנקל וגיל-עד שער בקיץ של שנת 2014.

העלילה מתמקדת ברובה במאמציהם של סוכני השב"כ, ובמרכזם חוקר בשם "סימון כהן" (דמות פיקטיבית), לפענוח הרצח האכזרי של הנער הערבי ולאיתור ראיות לביצועו על ידי יוסף חיים בן דוד יחד עם שני נערים חרדיים, "אבישי אלבז" ו"ינון אדרי" (שמות פיקטיביים). הסדרה  מלווה את משפטם של השלושה ואת התמודדות הוריו של מוחמד אבו ח'דיר והורי הנערים היהודיים הרוצחים עם תהליך החקירה והמשפט.

דבורה הפסיכולוגית מציעה את פרשנותה שלה לדברי רש"י לאבישי אלבז הנאשם ברצח ומצליחה להביא לשינוי בגישתו, ולמפנה בעלילת הסדרה

הסדרה עוררה הדים מכיוונים שונים. מן הצד הימני של המפה תויגה הסדרה מיד כאוהדת מדי לצד הפלסטיני ואף כ"אנטישמית" (כדברי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו), ואילו מן הצד השמאלי נשמעו ביקורות הפוכות, על כך שאין בסדרה אמירה חדה וברורה בעניין מצב הכיבוש בשטחים וכי אין בה די ביקורת על התנהלותה של המדינה, זרועות הביטחון ומערכת המשפט ביחס לפלסטינים. רובם המכריע של המבקרים התייחס אפוא לאג'נדה הפוליטית ולשאלות הזהות העולות מתוך הסדרה, אך מעטים התייחסו למלאכת היצירה של "הנערים", לאיכות החוויה התרבותית-בידורית-אומנותית שהיא מזמנת לצופה בה ולמנעד ההרגשות והמחשבות החדשות שהיא מעוררת בו.

מדרש משודר

התבוננות ב"הנערים" כיצירה תרבותית, ולא רק כמבע של עמדה פוליטית או זהותנית, דורשת לא רק לחפש את המסר והשורה התחתונה אלא לנסות לאפיין מוטיבים השזורים במעשה היצירה עצמו. כיצירה ישראלית (גם אם בשיתוף אמריקאי), ניתן להתבונן על הסדרה גם בהקשרה של התרבות היהודית, שציטוטים ממקורותיה משובצים לאורך פרקיה באופן בולט. לדעתי ניתן לראות ב"הנערים" מדרש יהודי-ישראלי אקטואלי, המתכתב באופן משמעותי עם המקורות היהודיים. אבקש להצביע על שתי דוגמאות למדרשים יהודיים עתיקים המשולבים בעלילת "הנערים" המעניקים פרשנות חדשה, מעניינת ואקטואלית למציאות הישראלית.

דוגמא ראשונה של מדרש יהודי-ישראלי כזה ניתן לראות  בדבריה של דבורה הפסיכולוגית (דמות פיקטיבית) על דבריו של קין לאלוהים, אחרי שרצח את אחיו: "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד, יג). בדרך כלל ראו פרשנים באמירה זו של קין הכרה בחומרת המעשה שלו. אך בחדר החקירות של השב"כ מספרת דבורה הפסיכולוגית לאבישי אלבז, אחד הנאשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, כי בניגוד לפרשנים האחרים הציע רש"י לקרוא את המשפט "בתמיהה", כלומר להציב סימן שאלה בסופו. פירושו של רש"י (המבוסס על מדרש חז"ל, בראשית רבה כ, יא) "מדובב" מענה זה של קין: "אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון?!" כלומר: האם אתה, האל המכיל את מעשה הטבע כולו, לא תוכל להכיל גם את המעשה הזה שעשיתי? דבורה הפסיכולוגית מציעה את פרשנותה שלה לדברי רש"י לאבישי אלבז הנאשם ברצח: "האם למרות שרצחתי אין שום דבר בעולם שיכול לעמוד לזכותי כרגע?" דבריה אלו מביאים לשינוי בגישתו של אבישי ולמפנה בעלילת הסדרה.

הביטוי ההלכתי מן המשנה "דן על שם סופו" מקבל בסדרה פרשנות חדשה, הרלוונטית לגבי חובת ודאות ההוכחה במשפט הפלילי המודרני

פירוש זה של דבורה לדבריו רש"י, הלקוחים מהמדרש החז"לי, מהווים למעשה פרשנות חדשה לסיפור המקראי. בפרשנות חדשה זו הרוצח אינו מבקש מהאל שיכיל את פשעו, באופן הדומה לתיאולוגיה הנוצרית ולפרקטיקה של הווידוי הקתולי. הוא מפנה את שאלתו, בהקשר של הסדרה, לא אל האל, כי אם אל מערכת המשפט הישראלית ואל הציבור בכללו (כלומר אלינו צופי הסדרה ו"שופטי" הדמויות): "האם אין משהו שעומד כאן לזכותי"? האם אכן רצחתי במלוא חומרת המובן או שמא ניתן להתחשב בנסיבות מקילות מסוימות – במקרה זה, היגררות פאסיבית אחרי מנהיג החבורה עקב גיל צעיר ועכבות נפשיות? זוהי דוגמא יפה למדרש יהודי-ישראלי בעל השלכות אקטואליות (מוסריות, חברתיות, משפטיות ופסיכולוגיות) מעוררות מחשבה, אשר משוחח באופן רציני עם המקור היהודי הקדום, ומשתלב יפה בתנועתה והתפתחותה של עלילת הסדרה.

צומת עד הלום

דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בשימוש שנעשה בסדרה בביטוי "נידון על שם סופו", המשמש גם כשמו של הפרק השביעי. הביטוי, הלקוח מן המשנה, מופיע בהקשר של שחזור הפשע וממשיך ללוות את הסדרה בהמשך. אבישי אלבז מסביר לחוקר השב"כ סימון שכאשר הניח את הלום במכונית בליל הרצח לא חשב שאכן יתבצע רצח. "אלא אם אתה 'דן על שם סופו'", אומר אבישי לסימון, "כי בסוף השתמשנו בו בשביל להרוג". כלומר, מתוך העובדה שבסופו של דבר התבצע רצח, ניתן לגזור בדיעבד כי הייתה כוונת רצח ראשונית כאשר לקחו איתם הנערים את הלום. סימון החוקר מתקשה לקבל את ההסבר הזה ובמהלך השחזור הוא תובע מאבישי אמירה מפורשת יותר לגבי כוונתו הראשונית בתחילת ליל הרצח.

גם את המקרה הזה ניתן לדעתי לראות כפירוש מקורי של יוצרי הסדרה למקורות הקדומים. הביטוי "נידון על שם סופו" מופיע במשנה במסכת סנהדרין לגבי גנב הבא במחתרת ובן סורר ומורה (משנה סנהדרין ח, ה-ו) בעזרתו מספקת המשנה צידוק משפטי-הלכתי ל"ענישה" חמורה מראש של מי שטרם ביצע את העבירה החמורה עליה הוא נענש, אך ככל הנראה עתיד לבצע אותה אם רק ימשיך בדרך בה הוא נוהג. כך, גנב הבא במחתרת (כלומר, בלילה) עתיד להרוג את בעל הבית אליו פרץ, אם האחרון ינסה לעמוד בדרכו. לדברי הגמרא, הגנב אומר בליבו: "אם יעמוד (בעל הבית) כנגדי אהרוג אותו". לפיכך, טוענת הגמרא, על גנב כזה ניתן להחיל את הכלל "אם בא אדם להורגך – השכם להורגו" (בבלי סנהדרין, עב ע"א).

במקרה של בן סורר ומורה השיקול מעט שונה: בן כזה, הנוהג לזלול ולסבוא בביתו, עתיד לגדול ולהיות לפושע המבצע מעשי אלימות שעונשם הוא מוות: "בן סורר ומורה נדון על שם סופו. ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם" (משנה סנהדרין, ח ה). בגמרא מובאת ברייתא מאת ר' יוסי הגלילי המרחיבה נימוק זה: "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה. שסוף [דבר שהוא] מגמר [=מכלה] נכסי אביו ומבקש לִמודו [=הרגלו] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב..." (בבלי סנהדרין, עב ע"א).

לא כאן המקום לדיון בשאלה המוסרית והפילוסופית שמעורר מיד עיקרון משפטי-הלכתי זה, שאינו מציג "ענישה" רגילה אלא מעין פעולת מנע בנוסח של "סיכול ממוקד". לענייננו, נקל לראות שאין זה כלל המקרה של אבישי אלבז בפרק השביעי של "הנערים", שכן כאן נאמר הביטוי הנ"ל במהלכו של שחזור מעשה הפשע, שנעשה כמובן בדיעבד, לאחר שהפשע החמור כבר בוצע. גם במקרה הזה מציעים לנו יוצרי הסדרה פרשנות משלהם למדרש העתיק. על פי אבישי אלבז, פירושה של הקביעה "נידון על שם סופו" הוא הערכת כוונתו של מעשה הפשע על-פי תוצאתו הסופית. אם שימש הלום לביצוע רצח, הרי שבדיעבד מסתבר שבהבאת הלום הייתה כוונת רצח, אף על פי שמלכתחילה לא כך היה בהכרח.

הסדרה "הנערים" היא תוכן איכותי המתווסף לעגלה זו של "יהדות שבעל-פה", ההולכת ומתמלאת לה לאיטה

החוקר סימון תמה על טענה זו של אבישי, וגם הצופה שואל את עצמו האם ייתכן באמת ובתמים שאבישי, המעורער בנפשו אך מדבר בכנות, לא הבין בזמן אמת שהוא מעורב בפעולות הנעשות לשם רצח. הצידוק המוסרי והמשפטי לענישתו של פושע מבוסס על אפשרות בחירתו החופשית (לעשות את המעשה או להימנע ממנו), אפשרות הנשענת על יכולתו להבין את משמעות המעשה בזמן אמת. טענתו של אבישי במהלך השחזור מעלה מצב בעייתי של אדם הבוחר לבצע פעולות מסוימות המוליכות באופן מובהק לקראת ביצוע רצח כאשר הוא איננו מבין בזמן אמת שאכן לשם הן מוליכות. נשאלת השאלה, האם טיעון כזה יכול לעמוד להגנתו מן הבחינה המשפטית והמוסרית?

כך נוצר מדרש יהודי-ישראלי מעניין המשתלב היטב בעלילת הסדרה, שאינני יודע אל נכון אם הוא נסמך על פירוש קודם ברוח זו או שמא הוא בבחינת חידוש מוחלט של היוצרים. הביטוי ההלכתי מן המשנה מקבל פרשנות חדשה, הרלוונטית לגבי חובת ודאות ההוכחה במשפט הפלילי המודרני. בהקשר הישראלי, השאלה המשפטית האמורה מקרינה גם על סוגיית האחריות הציבורית לפעולות המוליכות בסופו של דבר למעשי אלימות, כגון הסתה מילולית פרועה, או כפי שמראה הסדרה בפרקה הראשון, שלהוב הציבור באמצעות עצרות תפילה המוניות ומרגשות להחזרתם של החטופים.

להכרעת בית הדין

בעיניי, אלו הן שתי דוגמאות להצלחתם של יוצרי הסדרה ליצור רב מימדיות אינטר-טקסטואלית בתוך ז'אנר הסדרה הטלוויזיונית, התובע החזקת מתח מתמדת של הצופה. מנקודת מבט של התרבות היהודית-ישראלית, לפנינו החייאה אפקטיבית של מספר מקורות יהודיים קדומים באמצעות מעשה אומנותי-בידורי במסגרתה של התרבות הישראלית. למעשה היצירה שותף גם תאופיק אבו ואיל, אזרח ישראלי ערבי, התורם בשותפותו זו לא רק להתבגרותה של החברה הישראלית על כל שבטיה אלא גם להתעשרותה של התרבות היהודית.

במאמר קודם ("האבולוציה של התורה שבעל-פה"), טענתי כי התרבות היהודית-הישראלית מהווה פרויקט היסטורי ארוך טווח שבו נוצרים ונבררים חומרי תרבות יהודית חדשים בהקשרה של חברת הלאום הישראלית. כיניתי תהליך זה בשם "היהדות שבעל-פה". בעיניי, הסדרה "הנערים" היא תוכן איכותי המתווסף לעגלה זו, ההולכת ומתמלאת לה לאיטה. האקטואליות של הסדרה למציאות הישראלית המורכבת, עומק ההתכתבות שלה עם המקורות היהודיים העתיקים והאפקטיביות האומנותית והבידורית של הצפייה בה – שלושת אלו מעמידים אותה במקום של כבוד לפני אותו "בית דין" היסטורי אשר יקבע בסופו של דבר אלו תכנים מעניקה התרבות היהודית-ישראלית של הדור הזה לתרבות היהודית של הדורות הבאים.

הנערים
HBO
יהדות שבעל-פה: "הנערים" כמדרש טלוויזיוני
10/12/2019
יב כסלו התש"ף
אילון אידלשטיין
ד״ר
אילון אידלשטיין

יוצרי הסדרה על רצח הנער מוחמד אבו-ח'דיר הוציאו תחת ידם יצירה רב ממדית, שמצליחה להעניק פרשנות מחודשת למקורות יהודיים קדומים. ימים יגידו אם הם ייכנסו לדברי הימים של התרבות היהודית-ישראלית

הסדרה "הנערים", פרי יצירתם המשותפת של חגי לוי, תאופיק אבו ואיל ויוסף סידר, עלתה השנה לאקרנים ועוררה הדים רבים בשיח התרבותי והפוליטי בישראל. הסדרה העלילתית עוסקת בפרשת החטיפה והרצח של הנער מוחמד אבו-ח'דיר, שאירע לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים – אייל יפרח, יעקב נפתלי פרנקל וגיל-עד שער בקיץ של שנת 2014.

העלילה מתמקדת ברובה במאמציהם של סוכני השב"כ, ובמרכזם חוקר בשם "סימון כהן" (דמות פיקטיבית), לפענוח הרצח האכזרי של הנער הערבי ולאיתור ראיות לביצועו על ידי יוסף חיים בן דוד יחד עם שני נערים חרדיים, "אבישי אלבז" ו"ינון אדרי" (שמות פיקטיביים). הסדרה  מלווה את משפטם של השלושה ואת התמודדות הוריו של מוחמד אבו ח'דיר והורי הנערים היהודיים הרוצחים עם תהליך החקירה והמשפט.

דבורה הפסיכולוגית מציעה את פרשנותה שלה לדברי רש"י לאבישי אלבז הנאשם ברצח ומצליחה להביא לשינוי בגישתו, ולמפנה בעלילת הסדרה

הסדרה עוררה הדים מכיוונים שונים. מן הצד הימני של המפה תויגה הסדרה מיד כאוהדת מדי לצד הפלסטיני ואף כ"אנטישמית" (כדברי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו), ואילו מן הצד השמאלי נשמעו ביקורות הפוכות, על כך שאין בסדרה אמירה חדה וברורה בעניין מצב הכיבוש בשטחים וכי אין בה די ביקורת על התנהלותה של המדינה, זרועות הביטחון ומערכת המשפט ביחס לפלסטינים. רובם המכריע של המבקרים התייחס אפוא לאג'נדה הפוליטית ולשאלות הזהות העולות מתוך הסדרה, אך מעטים התייחסו למלאכת היצירה של "הנערים", לאיכות החוויה התרבותית-בידורית-אומנותית שהיא מזמנת לצופה בה ולמנעד ההרגשות והמחשבות החדשות שהיא מעוררת בו.

מדרש משודר

התבוננות ב"הנערים" כיצירה תרבותית, ולא רק כמבע של עמדה פוליטית או זהותנית, דורשת לא רק לחפש את המסר והשורה התחתונה אלא לנסות לאפיין מוטיבים השזורים במעשה היצירה עצמו. כיצירה ישראלית (גם אם בשיתוף אמריקאי), ניתן להתבונן על הסדרה גם בהקשרה של התרבות היהודית, שציטוטים ממקורותיה משובצים לאורך פרקיה באופן בולט. לדעתי ניתן לראות ב"הנערים" מדרש יהודי-ישראלי אקטואלי, המתכתב באופן משמעותי עם המקורות היהודיים. אבקש להצביע על שתי דוגמאות למדרשים יהודיים עתיקים המשולבים בעלילת "הנערים" המעניקים פרשנות חדשה, מעניינת ואקטואלית למציאות הישראלית.

דוגמא ראשונה של מדרש יהודי-ישראלי כזה ניתן לראות  בדבריה של דבורה הפסיכולוגית (דמות פיקטיבית) על דבריו של קין לאלוהים, אחרי שרצח את אחיו: "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד, יג). בדרך כלל ראו פרשנים באמירה זו של קין הכרה בחומרת המעשה שלו. אך בחדר החקירות של השב"כ מספרת דבורה הפסיכולוגית לאבישי אלבז, אחד הנאשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, כי בניגוד לפרשנים האחרים הציע רש"י לקרוא את המשפט "בתמיהה", כלומר להציב סימן שאלה בסופו. פירושו של רש"י (המבוסס על מדרש חז"ל, בראשית רבה כ, יא) "מדובב" מענה זה של קין: "אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון?!" כלומר: האם אתה, האל המכיל את מעשה הטבע כולו, לא תוכל להכיל גם את המעשה הזה שעשיתי? דבורה הפסיכולוגית מציעה את פרשנותה שלה לדברי רש"י לאבישי אלבז הנאשם ברצח: "האם למרות שרצחתי אין שום דבר בעולם שיכול לעמוד לזכותי כרגע?" דבריה אלו מביאים לשינוי בגישתו של אבישי ולמפנה בעלילת הסדרה.

הביטוי ההלכתי מן המשנה "דן על שם סופו" מקבל בסדרה פרשנות חדשה, הרלוונטית לגבי חובת ודאות ההוכחה במשפט הפלילי המודרני

פירוש זה של דבורה לדבריו רש"י, הלקוחים מהמדרש החז"לי, מהווים למעשה פרשנות חדשה לסיפור המקראי. בפרשנות חדשה זו הרוצח אינו מבקש מהאל שיכיל את פשעו, באופן הדומה לתיאולוגיה הנוצרית ולפרקטיקה של הווידוי הקתולי. הוא מפנה את שאלתו, בהקשר של הסדרה, לא אל האל, כי אם אל מערכת המשפט הישראלית ואל הציבור בכללו (כלומר אלינו צופי הסדרה ו"שופטי" הדמויות): "האם אין משהו שעומד כאן לזכותי"? האם אכן רצחתי במלוא חומרת המובן או שמא ניתן להתחשב בנסיבות מקילות מסוימות – במקרה זה, היגררות פאסיבית אחרי מנהיג החבורה עקב גיל צעיר ועכבות נפשיות? זוהי דוגמא יפה למדרש יהודי-ישראלי בעל השלכות אקטואליות (מוסריות, חברתיות, משפטיות ופסיכולוגיות) מעוררות מחשבה, אשר משוחח באופן רציני עם המקור היהודי הקדום, ומשתלב יפה בתנועתה והתפתחותה של עלילת הסדרה.

צומת עד הלום

דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בשימוש שנעשה בסדרה בביטוי "נידון על שם סופו", המשמש גם כשמו של הפרק השביעי. הביטוי, הלקוח מן המשנה, מופיע בהקשר של שחזור הפשע וממשיך ללוות את הסדרה בהמשך. אבישי אלבז מסביר לחוקר השב"כ סימון שכאשר הניח את הלום במכונית בליל הרצח לא חשב שאכן יתבצע רצח. "אלא אם אתה 'דן על שם סופו'", אומר אבישי לסימון, "כי בסוף השתמשנו בו בשביל להרוג". כלומר, מתוך העובדה שבסופו של דבר התבצע רצח, ניתן לגזור בדיעבד כי הייתה כוונת רצח ראשונית כאשר לקחו איתם הנערים את הלום. סימון החוקר מתקשה לקבל את ההסבר הזה ובמהלך השחזור הוא תובע מאבישי אמירה מפורשת יותר לגבי כוונתו הראשונית בתחילת ליל הרצח.

גם את המקרה הזה ניתן לדעתי לראות כפירוש מקורי של יוצרי הסדרה למקורות הקדומים. הביטוי "נידון על שם סופו" מופיע במשנה במסכת סנהדרין לגבי גנב הבא במחתרת ובן סורר ומורה (משנה סנהדרין ח, ה-ו) בעזרתו מספקת המשנה צידוק משפטי-הלכתי ל"ענישה" חמורה מראש של מי שטרם ביצע את העבירה החמורה עליה הוא נענש, אך ככל הנראה עתיד לבצע אותה אם רק ימשיך בדרך בה הוא נוהג. כך, גנב הבא במחתרת (כלומר, בלילה) עתיד להרוג את בעל הבית אליו פרץ, אם האחרון ינסה לעמוד בדרכו. לדברי הגמרא, הגנב אומר בליבו: "אם יעמוד (בעל הבית) כנגדי אהרוג אותו". לפיכך, טוענת הגמרא, על גנב כזה ניתן להחיל את הכלל "אם בא אדם להורגך – השכם להורגו" (בבלי סנהדרין, עב ע"א).

במקרה של בן סורר ומורה השיקול מעט שונה: בן כזה, הנוהג לזלול ולסבוא בביתו, עתיד לגדול ולהיות לפושע המבצע מעשי אלימות שעונשם הוא מוות: "בן סורר ומורה נדון על שם סופו. ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם" (משנה סנהדרין, ח ה). בגמרא מובאת ברייתא מאת ר' יוסי הגלילי המרחיבה נימוק זה: "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה. שסוף [דבר שהוא] מגמר [=מכלה] נכסי אביו ומבקש לִמודו [=הרגלו] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב..." (בבלי סנהדרין, עב ע"א).

לא כאן המקום לדיון בשאלה המוסרית והפילוסופית שמעורר מיד עיקרון משפטי-הלכתי זה, שאינו מציג "ענישה" רגילה אלא מעין פעולת מנע בנוסח של "סיכול ממוקד". לענייננו, נקל לראות שאין זה כלל המקרה של אבישי אלבז בפרק השביעי של "הנערים", שכן כאן נאמר הביטוי הנ"ל במהלכו של שחזור מעשה הפשע, שנעשה כמובן בדיעבד, לאחר שהפשע החמור כבר בוצע. גם במקרה הזה מציעים לנו יוצרי הסדרה פרשנות משלהם למדרש העתיק. על פי אבישי אלבז, פירושה של הקביעה "נידון על שם סופו" הוא הערכת כוונתו של מעשה הפשע על-פי תוצאתו הסופית. אם שימש הלום לביצוע רצח, הרי שבדיעבד מסתבר שבהבאת הלום הייתה כוונת רצח, אף על פי שמלכתחילה לא כך היה בהכרח.

הסדרה "הנערים" היא תוכן איכותי המתווסף לעגלה זו של "יהדות שבעל-פה", ההולכת ומתמלאת לה לאיטה

החוקר סימון תמה על טענה זו של אבישי, וגם הצופה שואל את עצמו האם ייתכן באמת ובתמים שאבישי, המעורער בנפשו אך מדבר בכנות, לא הבין בזמן אמת שהוא מעורב בפעולות הנעשות לשם רצח. הצידוק המוסרי והמשפטי לענישתו של פושע מבוסס על אפשרות בחירתו החופשית (לעשות את המעשה או להימנע ממנו), אפשרות הנשענת על יכולתו להבין את משמעות המעשה בזמן אמת. טענתו של אבישי במהלך השחזור מעלה מצב בעייתי של אדם הבוחר לבצע פעולות מסוימות המוליכות באופן מובהק לקראת ביצוע רצח כאשר הוא איננו מבין בזמן אמת שאכן לשם הן מוליכות. נשאלת השאלה, האם טיעון כזה יכול לעמוד להגנתו מן הבחינה המשפטית והמוסרית?

כך נוצר מדרש יהודי-ישראלי מעניין המשתלב היטב בעלילת הסדרה, שאינני יודע אל נכון אם הוא נסמך על פירוש קודם ברוח זו או שמא הוא בבחינת חידוש מוחלט של היוצרים. הביטוי ההלכתי מן המשנה מקבל פרשנות חדשה, הרלוונטית לגבי חובת ודאות ההוכחה במשפט הפלילי המודרני. בהקשר הישראלי, השאלה המשפטית האמורה מקרינה גם על סוגיית האחריות הציבורית לפעולות המוליכות בסופו של דבר למעשי אלימות, כגון הסתה מילולית פרועה, או כפי שמראה הסדרה בפרקה הראשון, שלהוב הציבור באמצעות עצרות תפילה המוניות ומרגשות להחזרתם של החטופים.

להכרעת בית הדין

בעיניי, אלו הן שתי דוגמאות להצלחתם של יוצרי הסדרה ליצור רב מימדיות אינטר-טקסטואלית בתוך ז'אנר הסדרה הטלוויזיונית, התובע החזקת מתח מתמדת של הצופה. מנקודת מבט של התרבות היהודית-ישראלית, לפנינו החייאה אפקטיבית של מספר מקורות יהודיים קדומים באמצעות מעשה אומנותי-בידורי במסגרתה של התרבות הישראלית. למעשה היצירה שותף גם תאופיק אבו ואיל, אזרח ישראלי ערבי, התורם בשותפותו זו לא רק להתבגרותה של החברה הישראלית על כל שבטיה אלא גם להתעשרותה של התרבות היהודית.

במאמר קודם ("האבולוציה של התורה שבעל-פה"), טענתי כי התרבות היהודית-הישראלית מהווה פרויקט היסטורי ארוך טווח שבו נוצרים ונבררים חומרי תרבות יהודית חדשים בהקשרה של חברת הלאום הישראלית. כיניתי תהליך זה בשם "היהדות שבעל-פה". בעיניי, הסדרה "הנערים" היא תוכן איכותי המתווסף לעגלה זו, ההולכת ומתמלאת לה לאיטה. האקטואליות של הסדרה למציאות הישראלית המורכבת, עומק ההתכתבות שלה עם המקורות היהודיים העתיקים והאפקטיביות האומנותית והבידורית של הצפייה בה – שלושת אלו מעמידים אותה במקום של כבוד לפני אותו "בית דין" היסטורי אשר יקבע בסופו של דבר אלו תכנים מעניקה התרבות היהודית-ישראלית של הדור הזה לתרבות היהודית של הדורות הבאים.

הנערים
HBO
יהדות שבעל-פה: "הנערים" כמדרש טלוויזיוני
אילון אידלשטיין
אילון אידלשטיין

יוצרי הסדרה על רצח הנער מוחמד אבו-ח'דיר הוציאו תחת ידם יצירה רב ממדית, שמצליחה להעניק פרשנות מחודשת למקורות יהודיים קדומים. ימים יגידו אם הם ייכנסו לדברי הימים של התרבות היהודית-ישראלית

הסדרה "הנערים", פרי יצירתם המשותפת של חגי לוי, תאופיק אבו ואיל ויוסף סידר, עלתה השנה לאקרנים ועוררה הדים רבים בשיח התרבותי והפוליטי בישראל. הסדרה העלילתית עוסקת בפרשת החטיפה והרצח של הנער מוחמד אבו-ח'דיר, שאירע לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים – אייל יפרח, יעקב נפתלי פרנקל וגיל-עד שער בקיץ של שנת 2014.

העלילה מתמקדת ברובה במאמציהם של סוכני השב"כ, ובמרכזם חוקר בשם "סימון כהן" (דמות פיקטיבית), לפענוח הרצח האכזרי של הנער הערבי ולאיתור ראיות לביצועו על ידי יוסף חיים בן דוד יחד עם שני נערים חרדיים, "אבישי אלבז" ו"ינון אדרי" (שמות פיקטיביים). הסדרה  מלווה את משפטם של השלושה ואת התמודדות הוריו של מוחמד אבו ח'דיר והורי הנערים היהודיים הרוצחים עם תהליך החקירה והמשפט.

דבורה הפסיכולוגית מציעה את פרשנותה שלה לדברי רש"י לאבישי אלבז הנאשם ברצח ומצליחה להביא לשינוי בגישתו, ולמפנה בעלילת הסדרה

הסדרה עוררה הדים מכיוונים שונים. מן הצד הימני של המפה תויגה הסדרה מיד כאוהדת מדי לצד הפלסטיני ואף כ"אנטישמית" (כדברי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו), ואילו מן הצד השמאלי נשמעו ביקורות הפוכות, על כך שאין בסדרה אמירה חדה וברורה בעניין מצב הכיבוש בשטחים וכי אין בה די ביקורת על התנהלותה של המדינה, זרועות הביטחון ומערכת המשפט ביחס לפלסטינים. רובם המכריע של המבקרים התייחס אפוא לאג'נדה הפוליטית ולשאלות הזהות העולות מתוך הסדרה, אך מעטים התייחסו למלאכת היצירה של "הנערים", לאיכות החוויה התרבותית-בידורית-אומנותית שהיא מזמנת לצופה בה ולמנעד ההרגשות והמחשבות החדשות שהיא מעוררת בו.

מדרש משודר

התבוננות ב"הנערים" כיצירה תרבותית, ולא רק כמבע של עמדה פוליטית או זהותנית, דורשת לא רק לחפש את המסר והשורה התחתונה אלא לנסות לאפיין מוטיבים השזורים במעשה היצירה עצמו. כיצירה ישראלית (גם אם בשיתוף אמריקאי), ניתן להתבונן על הסדרה גם בהקשרה של התרבות היהודית, שציטוטים ממקורותיה משובצים לאורך פרקיה באופן בולט. לדעתי ניתן לראות ב"הנערים" מדרש יהודי-ישראלי אקטואלי, המתכתב באופן משמעותי עם המקורות היהודיים. אבקש להצביע על שתי דוגמאות למדרשים יהודיים עתיקים המשולבים בעלילת "הנערים" המעניקים פרשנות חדשה, מעניינת ואקטואלית למציאות הישראלית.

דוגמא ראשונה של מדרש יהודי-ישראלי כזה ניתן לראות  בדבריה של דבורה הפסיכולוגית (דמות פיקטיבית) על דבריו של קין לאלוהים, אחרי שרצח את אחיו: "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד, יג). בדרך כלל ראו פרשנים באמירה זו של קין הכרה בחומרת המעשה שלו. אך בחדר החקירות של השב"כ מספרת דבורה הפסיכולוגית לאבישי אלבז, אחד הנאשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, כי בניגוד לפרשנים האחרים הציע רש"י לקרוא את המשפט "בתמיהה", כלומר להציב סימן שאלה בסופו. פירושו של רש"י (המבוסס על מדרש חז"ל, בראשית רבה כ, יא) "מדובב" מענה זה של קין: "אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון?!" כלומר: האם אתה, האל המכיל את מעשה הטבע כולו, לא תוכל להכיל גם את המעשה הזה שעשיתי? דבורה הפסיכולוגית מציעה את פרשנותה שלה לדברי רש"י לאבישי אלבז הנאשם ברצח: "האם למרות שרצחתי אין שום דבר בעולם שיכול לעמוד לזכותי כרגע?" דבריה אלו מביאים לשינוי בגישתו של אבישי ולמפנה בעלילת הסדרה.

הביטוי ההלכתי מן המשנה "דן על שם סופו" מקבל בסדרה פרשנות חדשה, הרלוונטית לגבי חובת ודאות ההוכחה במשפט הפלילי המודרני

פירוש זה של דבורה לדבריו רש"י, הלקוחים מהמדרש החז"לי, מהווים למעשה פרשנות חדשה לסיפור המקראי. בפרשנות חדשה זו הרוצח אינו מבקש מהאל שיכיל את פשעו, באופן הדומה לתיאולוגיה הנוצרית ולפרקטיקה של הווידוי הקתולי. הוא מפנה את שאלתו, בהקשר של הסדרה, לא אל האל, כי אם אל מערכת המשפט הישראלית ואל הציבור בכללו (כלומר אלינו צופי הסדרה ו"שופטי" הדמויות): "האם אין משהו שעומד כאן לזכותי"? האם אכן רצחתי במלוא חומרת המובן או שמא ניתן להתחשב בנסיבות מקילות מסוימות – במקרה זה, היגררות פאסיבית אחרי מנהיג החבורה עקב גיל צעיר ועכבות נפשיות? זוהי דוגמא יפה למדרש יהודי-ישראלי בעל השלכות אקטואליות (מוסריות, חברתיות, משפטיות ופסיכולוגיות) מעוררות מחשבה, אשר משוחח באופן רציני עם המקור היהודי הקדום, ומשתלב יפה בתנועתה והתפתחותה של עלילת הסדרה.

צומת עד הלום

דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בשימוש שנעשה בסדרה בביטוי "נידון על שם סופו", המשמש גם כשמו של הפרק השביעי. הביטוי, הלקוח מן המשנה, מופיע בהקשר של שחזור הפשע וממשיך ללוות את הסדרה בהמשך. אבישי אלבז מסביר לחוקר השב"כ סימון שכאשר הניח את הלום במכונית בליל הרצח לא חשב שאכן יתבצע רצח. "אלא אם אתה 'דן על שם סופו'", אומר אבישי לסימון, "כי בסוף השתמשנו בו בשביל להרוג". כלומר, מתוך העובדה שבסופו של דבר התבצע רצח, ניתן לגזור בדיעבד כי הייתה כוונת רצח ראשונית כאשר לקחו איתם הנערים את הלום. סימון החוקר מתקשה לקבל את ההסבר הזה ובמהלך השחזור הוא תובע מאבישי אמירה מפורשת יותר לגבי כוונתו הראשונית בתחילת ליל הרצח.

גם את המקרה הזה ניתן לדעתי לראות כפירוש מקורי של יוצרי הסדרה למקורות הקדומים. הביטוי "נידון על שם סופו" מופיע במשנה במסכת סנהדרין לגבי גנב הבא במחתרת ובן סורר ומורה (משנה סנהדרין ח, ה-ו) בעזרתו מספקת המשנה צידוק משפטי-הלכתי ל"ענישה" חמורה מראש של מי שטרם ביצע את העבירה החמורה עליה הוא נענש, אך ככל הנראה עתיד לבצע אותה אם רק ימשיך בדרך בה הוא נוהג. כך, גנב הבא במחתרת (כלומר, בלילה) עתיד להרוג את בעל הבית אליו פרץ, אם האחרון ינסה לעמוד בדרכו. לדברי הגמרא, הגנב אומר בליבו: "אם יעמוד (בעל הבית) כנגדי אהרוג אותו". לפיכך, טוענת הגמרא, על גנב כזה ניתן להחיל את הכלל "אם בא אדם להורגך – השכם להורגו" (בבלי סנהדרין, עב ע"א).

במקרה של בן סורר ומורה השיקול מעט שונה: בן כזה, הנוהג לזלול ולסבוא בביתו, עתיד לגדול ולהיות לפושע המבצע מעשי אלימות שעונשם הוא מוות: "בן סורר ומורה נדון על שם סופו. ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם" (משנה סנהדרין, ח ה). בגמרא מובאת ברייתא מאת ר' יוסי הגלילי המרחיבה נימוק זה: "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה. שסוף [דבר שהוא] מגמר [=מכלה] נכסי אביו ומבקש לִמודו [=הרגלו] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב..." (בבלי סנהדרין, עב ע"א).

לא כאן המקום לדיון בשאלה המוסרית והפילוסופית שמעורר מיד עיקרון משפטי-הלכתי זה, שאינו מציג "ענישה" רגילה אלא מעין פעולת מנע בנוסח של "סיכול ממוקד". לענייננו, נקל לראות שאין זה כלל המקרה של אבישי אלבז בפרק השביעי של "הנערים", שכן כאן נאמר הביטוי הנ"ל במהלכו של שחזור מעשה הפשע, שנעשה כמובן בדיעבד, לאחר שהפשע החמור כבר בוצע. גם במקרה הזה מציעים לנו יוצרי הסדרה פרשנות משלהם למדרש העתיק. על פי אבישי אלבז, פירושה של הקביעה "נידון על שם סופו" הוא הערכת כוונתו של מעשה הפשע על-פי תוצאתו הסופית. אם שימש הלום לביצוע רצח, הרי שבדיעבד מסתבר שבהבאת הלום הייתה כוונת רצח, אף על פי שמלכתחילה לא כך היה בהכרח.

הסדרה "הנערים" היא תוכן איכותי המתווסף לעגלה זו של "יהדות שבעל-פה", ההולכת ומתמלאת לה לאיטה

החוקר סימון תמה על טענה זו של אבישי, וגם הצופה שואל את עצמו האם ייתכן באמת ובתמים שאבישי, המעורער בנפשו אך מדבר בכנות, לא הבין בזמן אמת שהוא מעורב בפעולות הנעשות לשם רצח. הצידוק המוסרי והמשפטי לענישתו של פושע מבוסס על אפשרות בחירתו החופשית (לעשות את המעשה או להימנע ממנו), אפשרות הנשענת על יכולתו להבין את משמעות המעשה בזמן אמת. טענתו של אבישי במהלך השחזור מעלה מצב בעייתי של אדם הבוחר לבצע פעולות מסוימות המוליכות באופן מובהק לקראת ביצוע רצח כאשר הוא איננו מבין בזמן אמת שאכן לשם הן מוליכות. נשאלת השאלה, האם טיעון כזה יכול לעמוד להגנתו מן הבחינה המשפטית והמוסרית?

כך נוצר מדרש יהודי-ישראלי מעניין המשתלב היטב בעלילת הסדרה, שאינני יודע אל נכון אם הוא נסמך על פירוש קודם ברוח זו או שמא הוא בבחינת חידוש מוחלט של היוצרים. הביטוי ההלכתי מן המשנה מקבל פרשנות חדשה, הרלוונטית לגבי חובת ודאות ההוכחה במשפט הפלילי המודרני. בהקשר הישראלי, השאלה המשפטית האמורה מקרינה גם על סוגיית האחריות הציבורית לפעולות המוליכות בסופו של דבר למעשי אלימות, כגון הסתה מילולית פרועה, או כפי שמראה הסדרה בפרקה הראשון, שלהוב הציבור באמצעות עצרות תפילה המוניות ומרגשות להחזרתם של החטופים.

להכרעת בית הדין

בעיניי, אלו הן שתי דוגמאות להצלחתם של יוצרי הסדרה ליצור רב מימדיות אינטר-טקסטואלית בתוך ז'אנר הסדרה הטלוויזיונית, התובע החזקת מתח מתמדת של הצופה. מנקודת מבט של התרבות היהודית-ישראלית, לפנינו החייאה אפקטיבית של מספר מקורות יהודיים קדומים באמצעות מעשה אומנותי-בידורי במסגרתה של התרבות הישראלית. למעשה היצירה שותף גם תאופיק אבו ואיל, אזרח ישראלי ערבי, התורם בשותפותו זו לא רק להתבגרותה של החברה הישראלית על כל שבטיה אלא גם להתעשרותה של התרבות היהודית.

במאמר קודם ("האבולוציה של התורה שבעל-פה"), טענתי כי התרבות היהודית-הישראלית מהווה פרויקט היסטורי ארוך טווח שבו נוצרים ונבררים חומרי תרבות יהודית חדשים בהקשרה של חברת הלאום הישראלית. כיניתי תהליך זה בשם "היהדות שבעל-פה". בעיניי, הסדרה "הנערים" היא תוכן איכותי המתווסף לעגלה זו, ההולכת ומתמלאת לה לאיטה. האקטואליות של הסדרה למציאות הישראלית המורכבת, עומק ההתכתבות שלה עם המקורות היהודיים העתיקים והאפקטיביות האומנותית והבידורית של הצפייה בה – שלושת אלו מעמידים אותה במקום של כבוד לפני אותו "בית דין" היסטורי אשר יקבע בסופו של דבר אלו תכנים מעניקה התרבות היהודית-ישראלית של הדור הזה לתרבות היהודית של הדורות הבאים.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות