זאב פרבר
הרב ד"ר זאב פרבר עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית שבמכון שלום הרטמן
"הושענות" – טקס לזימון האל לבית הכנסת?
זאב פרבר
י"א בתשרי התש"ף

טקס ההקפות שמלווה את תפילות ה"הושענות" בסוכות מזכיר את הפלת חומות יריחו על ידי יהושע, ולא בכדי. רכיבים רבים בטקס זה מרמזים על הנכחת האל בהיכל התפילה

חג הסוכות מסמן את סוף עונת הקיץ ותחילת עונת הגשמים. אחת ממצוות החג המרכזיות היא נטילת לולב, כשם כולל לארבעת המינים (הדס, ערבה, כפות תמרים ואתרוג). המצוה מבוססת על הפסוק מויקרא כג מ: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

לא ברור מה כוונת הציווי "לקחת" את הפריטים הללו. בספר נחמיה, ח טו, מצווה עזרא הסופר ליהודים לבנות איתם סוכה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". פירוש זה עדיין מקובל בקרב הקראים, אבל חז"ל הבינו את המצווה מספר ויקרא כמצווה נפרדת – ליטול את המינים הללו ולנענע אותם.

כך או כך, ספר ויקרא אינו מסביר מה מסמלת מצוות ארבעת המינים. מכיוון שחג הסוכות חל לקראת סוף עונת אסיף הפירות, ייתכן ש"לקיחת" ארבעת המינים מכוונת לחגיגת הפריון המוצלח של השנה החולפת. אכן, פירוש זה משתקף עד היום באופן שבו בונים השומרונים את סוכותיהם וממלאים אותם במיני פירות שונים.

התהלוכות הן מעין טקס זימון, שמטרתו להביא את האל לארץ - לתוך בית המקדש או לתוך בית הכנסת, כדי שניתן יהיה לבקש ממנו פנים אל פנים, כביכול, את מה שאנחנו זקוקים לו

בניגוד לכך, דומה שלדעת חז"ל מצוות ארבעת המינים אינה מכוונת על העבר אלא על העתיד – התקווה לפיריון בשנה הקרובה. הדבר משתקף בטקס השני שהוסיפו חז"ל ל"לקיחת" ארבעת המינים – טקס ההושענות.

המילה "הושענא" מורכבת משתי מילים: "הושע" שפירושו "הצל או גאל" והתוספת "נא" שבעברית חז"לית ומודרנית משמעה "בבקשה". פירוש המילה הוא אפוא בקשה מהאל שיציל את העם, כנראה מבצורת.

טקס ההושענות עצמו הוא למעשה תהלוכה של המתפללים עם לולבים: בבתי כנסת מתקיימת התהלוכה מסביב לספרי התורה, ובבית המקדש מסביב למזבח. המשנה מתארת את הנעשה בבית המקדש (סוכה ד ה):

מצות ערבה כיצד?... זוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא".... ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? "יופי לך מזבח יופי לך מזבח".

מדוע מקיפים את המזבח ומה הקשר בין ההקפה לבין קישוט המזבח בערבות? כדי לענות על השאלות הללו, עלינו להתבונן בטקס נוסף שהיו עורכים באותם ימים סביב המזבח – ניסוך המים. מנהג הפרושים היה שבכל יום מימי סוכות היה עולה הכהן הגדול למזבח ומנסך מים יחד עם ניסוך היין (משנה סוכות, ד ז). למרות שאין כל זכר לטקס הזה בתורה, חז"ל בקשו להוכיח שהוא רמוז כבר בתורה, שהוא התקבל "הלכה למשה מסיני", או שיסודו במצווה שהנחילו הנביאים (לפירוט הראיות החז"ליות לאפשרויות הללו ראו את מאמרי על ניסוך המים).

מה מטרתו של טקס הניסוך המוזר הזה, שאין כמוהו בכל חג אחר? רבי עקיבא, בתוספתא סוכה, ג יח, מסביר:

אמ[ר] ר’ עקיבא… "הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים..."

כיצד מתרחש התהליך עליו רומז ר' עקיבא? לפי ר' אלעזר (בבלי תענית, כה ע"ב), הטקס מעורר את מי התהום:

אמר רבי אלעזר: כשמנסכין מים בחג, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך, קול שני ריעים אני שומע, שנאמר (תהלים מב ח) "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'".

לפי תפיסת חז"ל, בית המקדש נבנה על האבן השתיה, הסותמת את מי התהום. כאשר מנסכים מים על המזבח, הם מחלחלים מתחת לאבן השתיה, מגיעים עד למי התהום, ואלו מעודדים את 'חבריהם', מי הגשמים, לרדת.

טקס הושענות בסוכות עובד באופן דומה להפלת חומות יריחו: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (לולב), וביום האחרון – שבע הקפות שבסופן קול חזק של תרועה, או תפילה

על אף יופיה של האגדה היצירתית הזו, דומני שהסבר הבסיסי יותר הוא שיש לפנינו טקס שמטרתו להשפיע על האל להוריד גשמים, כמעין פעולה מאגית: הכהן הגדול שופך מים מהספל על גבי המזבח בניסיון לגרום לאל לעשות מעשה דומה – להמטיר מים על הארץ מ"אוצר" הגשמים השמיימי. המשנה מתארת כי האפקטיביות של הטקס היתה מקור לשמחה רבה במהלך חג הסוכות. בכל ערב התקיימה מעין מסיבה שנקראה "שמחת בית השואבה", עליה כותבת המשנה כי "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (משנה סוכה ה א). ולהפך – ביטול הטקס עורר פחד וכעס בקרב העם, שציפייתו מן הכהן הגדול היתה שיוריד עבורם את הגשם: "למנסך אומרין לו: הגבה את ידך. שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" (משנה סוכה ד ז).

הד לטקס הזה, שמטרתו להביא את האל להוריד גשם אחרי סוכות, מצוי בתפילת הגשם שנאמרת בתפילת מוסף של שמיני עצרת, שבה אנו מזכירים את האבות (ובכמה קהילות גם האמהות) בתקווה שעצם הזכרת צדקתם תגרום לאל לרחם עלינו, צאצאיהם, ולהעניק לנו שנה של גשם ופריון.

קול תרועה וקול תפילה

ובחזרה לטקס ההושענות – לדעתי ההושענות ותהלוכת הלולבים בסוכות מכוונות למטרה דומה, של הורדת הגשמים, אם כי בדרך אחרת (להרחבת הדברים המובאים כאן עיינו במאמרי על הושענא רבה). התהלוכות בכל אחד מימי סוכות, מסתיימות ביום האחרון של החג בשבעה סיבובים, שהם שהעניקו לחג את שמו "הושענא רבה". תהלוכות אלו הינן מעין טקס זימון שמטרתו להביא את האל לארץ, לתוך בית המקדש או לתוך בית הכנסת, כדי שניתן יהיה לבקש ממנו פנים אל פנים, כביכול, את מה שאנחנו זקוקים לו.

כדי להבין כיצד עובד טקס כזה, ניזכר בסיפור המקראי על כיבוש יריחו. כאשר עומד יהושע לכבוש את יריחו פוקד עליו האל (יהושע ו ג–ה):

וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם [כְּשָׁמְעֲכֶם] אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

מלאך ה' מלמד למעשה את יהושע כיצד להזמין את האל לרדת לארץ, כדי להפיל את החומה הגדולה של יריחו: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (ארון הברית), הנחתמים ביום השביעי והאחרון בשבע הקפות, שבסופן קול חזק של תרועה. והנה, הטקס עובד וחומת העיר נופלת. טקס ההושענות בסוכות עובד באותו אופן: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (לולב), וביום האחרון – שבע הקפות שבסופן קול חזק של תרועה. כעת מקווה העם שהטקס עבד ושהאל נעתר לתפילתו.

הבדל אחד חשוב הוא שהקול הנשמע בסוף ההקפות בהושענא רבה אינו קול שופר אלא קול של תפילה. אכן, התפילות הנאמרות בסוף טקס ההושענות הן מהיפות והדרמטיות שיש בסידור. שלב אחר שלב, תפילה אחר תפילה, הולך ומתחזק כוחה של הבקשה:

o כהושעת… כן הושע נא

כל שנה התאפיינה תקופת סוכות גם בהתלהבות ושמחה לקראת האפשרות של שנה טובה ופורייה, אבל גם בפחד נורא מפני האפשרויות המאיימות של בצורת, רעב ומוות

o אנא, הושיעה נא

o אנא, א-ל נא, הושע נא והושיעה נא

o אנא, א-ל נא, הושע נא והושיע נא, אבינו אתה

o הושע נא, א-ל נא, אנא הושיע נא

o הושע נא, סלח נא והצליחה נא, והושיענו א-להי מעוזנו

o רחם נא קהל ישורון, סלח ומחל עונם, והושיענו א-להי ישענו

o שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח, תושיעינו וריב אל תמתח, והושיענו א-להי ישענו

בחלק זה של התפילה, שבו אנו מבקשים שהאל יפתח את שערי השמים ויתן את אוצרו, כלומר – ימטיר גשם, מגיע הטקס אל שיאו. הפזמון החוזר של תפילת הבקשה האחרונה של ההושענות הוא "קול מבשר מבשר ואומר". ה"קול" שעליו מדובר כאן אינו קולם של המתפללים, אלא קול האל שיורד אלינו ו"מבשר" דבר מה. לא מפורש מה מבשר הקול, אבל כנראה מדובר על תשובה חיובית לבקשת הקהל שהוא יושיע אותו, זאת אומרת, שהשנה תהיה מבורכת בגשמי ברכה ופוריות.

מלבד התפילה הזאת, קיים סימן טקסי נוסף להימצאות האל בחדר, והוא המנהג להוציא את כל ספרי התורה שבבית כנסת בתהלוכת ההושענות של אותו יום. ספר תורה מהווה מעין התגשמות של האל בעולמנו, וזו הסיבה שלפי המסורת היהודית יש להתייחס אליו בכבוד רב.

חביטת הערבות - אפשרות של הצלה

פרשנות זו של טקס ההושענות, כטקס המזמן את האל, מאפשרת להבין גם את סופו התמוה והמוזר. מעט לפני סוף התפילה מניח הקהל את הלולבים מידיו, נוטל צרור של ערבות וחובט אותו בקרקע. השימוש בערבות מזכיר את טקס קישוט המזבח בערבות, שהתקיים, כך לפי תיאורי המשנה, בבית המקדש. אלא שלקישוט המזבח בערבות ישנה מטרה אחרת, המשתלבת בטקס ניסוך המים. כפי שראינו, הטקס מחקה את ירידת הגשמים, ולפיכך קישוט המזבח בערבות מהווה חיקוי לפוריות ולגידולים החקלאיים הצומחים בזכות אותו גשם (הבחירה דווקא בעצי ערבות קשורה כנראה לכך שהן זקוקות להרבה יותר מים מאשר עצים אחרים כדי להתקיים).

לעומת זאת, בהושענא רבה מסמלות הערבות את המתפללים עצמם, שהזמינו זה עתה את האל להופיע בבית הכנסת. עלינו לזכור כי מגע ישיר עם האל הינו מסוכן, כמו שעולה בבירור מכמה מקומות במקרא. על הר סיני מזהיר האל את משה כי "לא יראני האדם וחי" (שמות לג ב), וכאשר עוזה מנסה להציל את ארון הקדש מנפילה ואוחז בו, הוא משלם על כך בחייו (שמואל ב, ו ח). אחת הדרכים להינצל מסכנה, המאפיינת טקסים רבים, היא לפעול באופן טקסי ל"העברת" הסכנה לחפץ או לאדם אחר. כך למשל בקורבנות החטאת והאשם, בדין עגלה ערופה ובשעיר לעזאזל – טקסים שמטרת כולם היא להעביר את רוע הגזירה מן האדם לבהמה.  

דומני שזה המקרה גם כאן: אנו מחזיקים בערבות לפני אמירת המילים "קול מבשר" כדי שהאל יראה אותן כשינכח בבית הכנסת, ואזי, באופן אולי בלתי-מודע, מענישים את הערבות בחבטה כדי להפיג את כוח הנקמה של האל שנאלץ להופיע לפנינו.

אם הסברים אלו נכונים, אזי יש לשאול מהי הסיבה שדווקא חג הסוכות זכה לטקסים כמו-מאגיים כה רבים. קשה יהיה להבין את הסיבה לכך אם לא נדמיין לעצמנו את החיים של קדמונינו בארץ כנען בעידן הקדם-מודרני. החברה הישראלית העתיקה נשענה על חקלאות, שכמובן קרסה לחלוטין ללא גשם. גם המים ששתו האנשים הגיעו מבורות ושיחין שמולאו כל שנה ממי הגשמים. שנה אחת נטולת גשם הייתה מביאה למותם של ילדים, קשישים, ונשים מעוברות, ואחרי זמן ממושך – אפילו למותם של אנשים צעירים וחזקים.

לפיכך, בכל שנה התאפיינה תקופת סוכות גם בהתלהבות ושמחה לקראת האפשרות של שנה טובה ופורייה, אבל גם בפחד נורא מפני האפשרויות המאיימות של בצורת, רעב ומוות. בנסיבות כאלו, לא מפתיע שבאופן מודע ולא מודע כאחד, בנו אבותינו טקסים שונים שמטרתם להגיע לאל ולבקש בכל דרך שהשנה הקרובה תהיה שנה מבורכת וגשומה. לא משנה היה כיצד ישיגו את המטרה הזאת, ובלבד שתושג.

בימינו, כמות הגשם בשנה מסוימת היא הרבה פחות הרת משמעות. יש לנו אפשרות לקבל מים מהכנרת, כמו גם ממתקני התפלה. ועם זאת, לכולנו יש צרכים חשובים ודחופים, וטקס הלולב וההושענות בנויים לטובת בקשות כאלו.

בסוכות הזה, כאשר נזמין את האל "לרדת" אל בית הכנסת ולשמוע את תפילותינו, נקווה שיבשר בקולו הדומם על התקבלותן ויזמן לנו שנה פורה ומוצלחת.

סוכות
הושענות
אלוהים
"הושענות" – טקס לזימון האל לבית הכנסת?
10/10/2019
י"א בתשרי התש"ף
זאב פרבר
ד״ר
זאב פרבר

טקס ההקפות שמלווה את תפילות ה"הושענות" בסוכות מזכיר את הפלת חומות יריחו על ידי יהושע, ולא בכדי. רכיבים רבים בטקס זה מרמזים על הנכחת האל בהיכל התפילה

חג הסוכות מסמן את סוף עונת הקיץ ותחילת עונת הגשמים. אחת ממצוות החג המרכזיות היא נטילת לולב, כשם כולל לארבעת המינים (הדס, ערבה, כפות תמרים ואתרוג). המצוה מבוססת על הפסוק מויקרא כג מ: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

לא ברור מה כוונת הציווי "לקחת" את הפריטים הללו. בספר נחמיה, ח טו, מצווה עזרא הסופר ליהודים לבנות איתם סוכה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". פירוש זה עדיין מקובל בקרב הקראים, אבל חז"ל הבינו את המצווה מספר ויקרא כמצווה נפרדת – ליטול את המינים הללו ולנענע אותם.

כך או כך, ספר ויקרא אינו מסביר מה מסמלת מצוות ארבעת המינים. מכיוון שחג הסוכות חל לקראת סוף עונת אסיף הפירות, ייתכן ש"לקיחת" ארבעת המינים מכוונת לחגיגת הפריון המוצלח של השנה החולפת. אכן, פירוש זה משתקף עד היום באופן שבו בונים השומרונים את סוכותיהם וממלאים אותם במיני פירות שונים.

התהלוכות הן מעין טקס זימון, שמטרתו להביא את האל לארץ - לתוך בית המקדש או לתוך בית הכנסת, כדי שניתן יהיה לבקש ממנו פנים אל פנים, כביכול, את מה שאנחנו זקוקים לו

בניגוד לכך, דומה שלדעת חז"ל מצוות ארבעת המינים אינה מכוונת על העבר אלא על העתיד – התקווה לפיריון בשנה הקרובה. הדבר משתקף בטקס השני שהוסיפו חז"ל ל"לקיחת" ארבעת המינים – טקס ההושענות.

המילה "הושענא" מורכבת משתי מילים: "הושע" שפירושו "הצל או גאל" והתוספת "נא" שבעברית חז"לית ומודרנית משמעה "בבקשה". פירוש המילה הוא אפוא בקשה מהאל שיציל את העם, כנראה מבצורת.

טקס ההושענות עצמו הוא למעשה תהלוכה של המתפללים עם לולבים: בבתי כנסת מתקיימת התהלוכה מסביב לספרי התורה, ובבית המקדש מסביב למזבח. המשנה מתארת את הנעשה בבית המקדש (סוכה ד ה):

מצות ערבה כיצד?... זוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא".... ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? "יופי לך מזבח יופי לך מזבח".

מדוע מקיפים את המזבח ומה הקשר בין ההקפה לבין קישוט המזבח בערבות? כדי לענות על השאלות הללו, עלינו להתבונן בטקס נוסף שהיו עורכים באותם ימים סביב המזבח – ניסוך המים. מנהג הפרושים היה שבכל יום מימי סוכות היה עולה הכהן הגדול למזבח ומנסך מים יחד עם ניסוך היין (משנה סוכות, ד ז). למרות שאין כל זכר לטקס הזה בתורה, חז"ל בקשו להוכיח שהוא רמוז כבר בתורה, שהוא התקבל "הלכה למשה מסיני", או שיסודו במצווה שהנחילו הנביאים (לפירוט הראיות החז"ליות לאפשרויות הללו ראו את מאמרי על ניסוך המים).

מה מטרתו של טקס הניסוך המוזר הזה, שאין כמוהו בכל חג אחר? רבי עקיבא, בתוספתא סוכה, ג יח, מסביר:

אמ[ר] ר’ עקיבא… "הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים..."

כיצד מתרחש התהליך עליו רומז ר' עקיבא? לפי ר' אלעזר (בבלי תענית, כה ע"ב), הטקס מעורר את מי התהום:

אמר רבי אלעזר: כשמנסכין מים בחג, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך, קול שני ריעים אני שומע, שנאמר (תהלים מב ח) "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'".

לפי תפיסת חז"ל, בית המקדש נבנה על האבן השתיה, הסותמת את מי התהום. כאשר מנסכים מים על המזבח, הם מחלחלים מתחת לאבן השתיה, מגיעים עד למי התהום, ואלו מעודדים את 'חבריהם', מי הגשמים, לרדת.

טקס הושענות בסוכות עובד באופן דומה להפלת חומות יריחו: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (לולב), וביום האחרון – שבע הקפות שבסופן קול חזק של תרועה, או תפילה

על אף יופיה של האגדה היצירתית הזו, דומני שהסבר הבסיסי יותר הוא שיש לפנינו טקס שמטרתו להשפיע על האל להוריד גשמים, כמעין פעולה מאגית: הכהן הגדול שופך מים מהספל על גבי המזבח בניסיון לגרום לאל לעשות מעשה דומה – להמטיר מים על הארץ מ"אוצר" הגשמים השמיימי. המשנה מתארת כי האפקטיביות של הטקס היתה מקור לשמחה רבה במהלך חג הסוכות. בכל ערב התקיימה מעין מסיבה שנקראה "שמחת בית השואבה", עליה כותבת המשנה כי "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (משנה סוכה ה א). ולהפך – ביטול הטקס עורר פחד וכעס בקרב העם, שציפייתו מן הכהן הגדול היתה שיוריד עבורם את הגשם: "למנסך אומרין לו: הגבה את ידך. שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" (משנה סוכה ד ז).

הד לטקס הזה, שמטרתו להביא את האל להוריד גשם אחרי סוכות, מצוי בתפילת הגשם שנאמרת בתפילת מוסף של שמיני עצרת, שבה אנו מזכירים את האבות (ובכמה קהילות גם האמהות) בתקווה שעצם הזכרת צדקתם תגרום לאל לרחם עלינו, צאצאיהם, ולהעניק לנו שנה של גשם ופריון.

קול תרועה וקול תפילה

ובחזרה לטקס ההושענות – לדעתי ההושענות ותהלוכת הלולבים בסוכות מכוונות למטרה דומה, של הורדת הגשמים, אם כי בדרך אחרת (להרחבת הדברים המובאים כאן עיינו במאמרי על הושענא רבה). התהלוכות בכל אחד מימי סוכות, מסתיימות ביום האחרון של החג בשבעה סיבובים, שהם שהעניקו לחג את שמו "הושענא רבה". תהלוכות אלו הינן מעין טקס זימון שמטרתו להביא את האל לארץ, לתוך בית המקדש או לתוך בית הכנסת, כדי שניתן יהיה לבקש ממנו פנים אל פנים, כביכול, את מה שאנחנו זקוקים לו.

כדי להבין כיצד עובד טקס כזה, ניזכר בסיפור המקראי על כיבוש יריחו. כאשר עומד יהושע לכבוש את יריחו פוקד עליו האל (יהושע ו ג–ה):

וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם [כְּשָׁמְעֲכֶם] אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

מלאך ה' מלמד למעשה את יהושע כיצד להזמין את האל לרדת לארץ, כדי להפיל את החומה הגדולה של יריחו: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (ארון הברית), הנחתמים ביום השביעי והאחרון בשבע הקפות, שבסופן קול חזק של תרועה. והנה, הטקס עובד וחומת העיר נופלת. טקס ההושענות בסוכות עובד באותו אופן: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (לולב), וביום האחרון – שבע הקפות שבסופן קול חזק של תרועה. כעת מקווה העם שהטקס עבד ושהאל נעתר לתפילתו.

הבדל אחד חשוב הוא שהקול הנשמע בסוף ההקפות בהושענא רבה אינו קול שופר אלא קול של תפילה. אכן, התפילות הנאמרות בסוף טקס ההושענות הן מהיפות והדרמטיות שיש בסידור. שלב אחר שלב, תפילה אחר תפילה, הולך ומתחזק כוחה של הבקשה:

o כהושעת… כן הושע נא

כל שנה התאפיינה תקופת סוכות גם בהתלהבות ושמחה לקראת האפשרות של שנה טובה ופורייה, אבל גם בפחד נורא מפני האפשרויות המאיימות של בצורת, רעב ומוות

o אנא, הושיעה נא

o אנא, א-ל נא, הושע נא והושיעה נא

o אנא, א-ל נא, הושע נא והושיע נא, אבינו אתה

o הושע נא, א-ל נא, אנא הושיע נא

o הושע נא, סלח נא והצליחה נא, והושיענו א-להי מעוזנו

o רחם נא קהל ישורון, סלח ומחל עונם, והושיענו א-להי ישענו

o שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח, תושיעינו וריב אל תמתח, והושיענו א-להי ישענו

בחלק זה של התפילה, שבו אנו מבקשים שהאל יפתח את שערי השמים ויתן את אוצרו, כלומר – ימטיר גשם, מגיע הטקס אל שיאו. הפזמון החוזר של תפילת הבקשה האחרונה של ההושענות הוא "קול מבשר מבשר ואומר". ה"קול" שעליו מדובר כאן אינו קולם של המתפללים, אלא קול האל שיורד אלינו ו"מבשר" דבר מה. לא מפורש מה מבשר הקול, אבל כנראה מדובר על תשובה חיובית לבקשת הקהל שהוא יושיע אותו, זאת אומרת, שהשנה תהיה מבורכת בגשמי ברכה ופוריות.

מלבד התפילה הזאת, קיים סימן טקסי נוסף להימצאות האל בחדר, והוא המנהג להוציא את כל ספרי התורה שבבית כנסת בתהלוכת ההושענות של אותו יום. ספר תורה מהווה מעין התגשמות של האל בעולמנו, וזו הסיבה שלפי המסורת היהודית יש להתייחס אליו בכבוד רב.

חביטת הערבות - אפשרות של הצלה

פרשנות זו של טקס ההושענות, כטקס המזמן את האל, מאפשרת להבין גם את סופו התמוה והמוזר. מעט לפני סוף התפילה מניח הקהל את הלולבים מידיו, נוטל צרור של ערבות וחובט אותו בקרקע. השימוש בערבות מזכיר את טקס קישוט המזבח בערבות, שהתקיים, כך לפי תיאורי המשנה, בבית המקדש. אלא שלקישוט המזבח בערבות ישנה מטרה אחרת, המשתלבת בטקס ניסוך המים. כפי שראינו, הטקס מחקה את ירידת הגשמים, ולפיכך קישוט המזבח בערבות מהווה חיקוי לפוריות ולגידולים החקלאיים הצומחים בזכות אותו גשם (הבחירה דווקא בעצי ערבות קשורה כנראה לכך שהן זקוקות להרבה יותר מים מאשר עצים אחרים כדי להתקיים).

לעומת זאת, בהושענא רבה מסמלות הערבות את המתפללים עצמם, שהזמינו זה עתה את האל להופיע בבית הכנסת. עלינו לזכור כי מגע ישיר עם האל הינו מסוכן, כמו שעולה בבירור מכמה מקומות במקרא. על הר סיני מזהיר האל את משה כי "לא יראני האדם וחי" (שמות לג ב), וכאשר עוזה מנסה להציל את ארון הקדש מנפילה ואוחז בו, הוא משלם על כך בחייו (שמואל ב, ו ח). אחת הדרכים להינצל מסכנה, המאפיינת טקסים רבים, היא לפעול באופן טקסי ל"העברת" הסכנה לחפץ או לאדם אחר. כך למשל בקורבנות החטאת והאשם, בדין עגלה ערופה ובשעיר לעזאזל – טקסים שמטרת כולם היא להעביר את רוע הגזירה מן האדם לבהמה.  

דומני שזה המקרה גם כאן: אנו מחזיקים בערבות לפני אמירת המילים "קול מבשר" כדי שהאל יראה אותן כשינכח בבית הכנסת, ואזי, באופן אולי בלתי-מודע, מענישים את הערבות בחבטה כדי להפיג את כוח הנקמה של האל שנאלץ להופיע לפנינו.

אם הסברים אלו נכונים, אזי יש לשאול מהי הסיבה שדווקא חג הסוכות זכה לטקסים כמו-מאגיים כה רבים. קשה יהיה להבין את הסיבה לכך אם לא נדמיין לעצמנו את החיים של קדמונינו בארץ כנען בעידן הקדם-מודרני. החברה הישראלית העתיקה נשענה על חקלאות, שכמובן קרסה לחלוטין ללא גשם. גם המים ששתו האנשים הגיעו מבורות ושיחין שמולאו כל שנה ממי הגשמים. שנה אחת נטולת גשם הייתה מביאה למותם של ילדים, קשישים, ונשים מעוברות, ואחרי זמן ממושך – אפילו למותם של אנשים צעירים וחזקים.

לפיכך, בכל שנה התאפיינה תקופת סוכות גם בהתלהבות ושמחה לקראת האפשרות של שנה טובה ופורייה, אבל גם בפחד נורא מפני האפשרויות המאיימות של בצורת, רעב ומוות. בנסיבות כאלו, לא מפתיע שבאופן מודע ולא מודע כאחד, בנו אבותינו טקסים שונים שמטרתם להגיע לאל ולבקש בכל דרך שהשנה הקרובה תהיה שנה מבורכת וגשומה. לא משנה היה כיצד ישיגו את המטרה הזאת, ובלבד שתושג.

בימינו, כמות הגשם בשנה מסוימת היא הרבה פחות הרת משמעות. יש לנו אפשרות לקבל מים מהכנרת, כמו גם ממתקני התפלה. ועם זאת, לכולנו יש צרכים חשובים ודחופים, וטקס הלולב וההושענות בנויים לטובת בקשות כאלו.

בסוכות הזה, כאשר נזמין את האל "לרדת" אל בית הכנסת ולשמוע את תפילותינו, נקווה שיבשר בקולו הדומם על התקבלותן ויזמן לנו שנה פורה ומוצלחת.

סוכות
הושענות
אלוהים
"הושענות" – טקס לזימון האל לבית הכנסת?
זאב פרבר
זאב פרבר

טקס ההקפות שמלווה את תפילות ה"הושענות" בסוכות מזכיר את הפלת חומות יריחו על ידי יהושע, ולא בכדי. רכיבים רבים בטקס זה מרמזים על הנכחת האל בהיכל התפילה

חג הסוכות מסמן את סוף עונת הקיץ ותחילת עונת הגשמים. אחת ממצוות החג המרכזיות היא נטילת לולב, כשם כולל לארבעת המינים (הדס, ערבה, כפות תמרים ואתרוג). המצוה מבוססת על הפסוק מויקרא כג מ: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

לא ברור מה כוונת הציווי "לקחת" את הפריטים הללו. בספר נחמיה, ח טו, מצווה עזרא הסופר ליהודים לבנות איתם סוכה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". פירוש זה עדיין מקובל בקרב הקראים, אבל חז"ל הבינו את המצווה מספר ויקרא כמצווה נפרדת – ליטול את המינים הללו ולנענע אותם.

כך או כך, ספר ויקרא אינו מסביר מה מסמלת מצוות ארבעת המינים. מכיוון שחג הסוכות חל לקראת סוף עונת אסיף הפירות, ייתכן ש"לקיחת" ארבעת המינים מכוונת לחגיגת הפריון המוצלח של השנה החולפת. אכן, פירוש זה משתקף עד היום באופן שבו בונים השומרונים את סוכותיהם וממלאים אותם במיני פירות שונים.

התהלוכות הן מעין טקס זימון, שמטרתו להביא את האל לארץ - לתוך בית המקדש או לתוך בית הכנסת, כדי שניתן יהיה לבקש ממנו פנים אל פנים, כביכול, את מה שאנחנו זקוקים לו

בניגוד לכך, דומה שלדעת חז"ל מצוות ארבעת המינים אינה מכוונת על העבר אלא על העתיד – התקווה לפיריון בשנה הקרובה. הדבר משתקף בטקס השני שהוסיפו חז"ל ל"לקיחת" ארבעת המינים – טקס ההושענות.

המילה "הושענא" מורכבת משתי מילים: "הושע" שפירושו "הצל או גאל" והתוספת "נא" שבעברית חז"לית ומודרנית משמעה "בבקשה". פירוש המילה הוא אפוא בקשה מהאל שיציל את העם, כנראה מבצורת.

טקס ההושענות עצמו הוא למעשה תהלוכה של המתפללים עם לולבים: בבתי כנסת מתקיימת התהלוכה מסביב לספרי התורה, ובבית המקדש מסביב למזבח. המשנה מתארת את הנעשה בבית המקדש (סוכה ד ה):

מצות ערבה כיצד?... זוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא".... ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? "יופי לך מזבח יופי לך מזבח".

מדוע מקיפים את המזבח ומה הקשר בין ההקפה לבין קישוט המזבח בערבות? כדי לענות על השאלות הללו, עלינו להתבונן בטקס נוסף שהיו עורכים באותם ימים סביב המזבח – ניסוך המים. מנהג הפרושים היה שבכל יום מימי סוכות היה עולה הכהן הגדול למזבח ומנסך מים יחד עם ניסוך היין (משנה סוכות, ד ז). למרות שאין כל זכר לטקס הזה בתורה, חז"ל בקשו להוכיח שהוא רמוז כבר בתורה, שהוא התקבל "הלכה למשה מסיני", או שיסודו במצווה שהנחילו הנביאים (לפירוט הראיות החז"ליות לאפשרויות הללו ראו את מאמרי על ניסוך המים).

מה מטרתו של טקס הניסוך המוזר הזה, שאין כמוהו בכל חג אחר? רבי עקיבא, בתוספתא סוכה, ג יח, מסביר:

אמ[ר] ר’ עקיבא… "הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים..."

כיצד מתרחש התהליך עליו רומז ר' עקיבא? לפי ר' אלעזר (בבלי תענית, כה ע"ב), הטקס מעורר את מי התהום:

אמר רבי אלעזר: כשמנסכין מים בחג, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך, קול שני ריעים אני שומע, שנאמר (תהלים מב ח) "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'".

לפי תפיסת חז"ל, בית המקדש נבנה על האבן השתיה, הסותמת את מי התהום. כאשר מנסכים מים על המזבח, הם מחלחלים מתחת לאבן השתיה, מגיעים עד למי התהום, ואלו מעודדים את 'חבריהם', מי הגשמים, לרדת.

טקס הושענות בסוכות עובד באופן דומה להפלת חומות יריחו: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (לולב), וביום האחרון – שבע הקפות שבסופן קול חזק של תרועה, או תפילה

על אף יופיה של האגדה היצירתית הזו, דומני שהסבר הבסיסי יותר הוא שיש לפנינו טקס שמטרתו להשפיע על האל להוריד גשמים, כמעין פעולה מאגית: הכהן הגדול שופך מים מהספל על גבי המזבח בניסיון לגרום לאל לעשות מעשה דומה – להמטיר מים על הארץ מ"אוצר" הגשמים השמיימי. המשנה מתארת כי האפקטיביות של הטקס היתה מקור לשמחה רבה במהלך חג הסוכות. בכל ערב התקיימה מעין מסיבה שנקראה "שמחת בית השואבה", עליה כותבת המשנה כי "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (משנה סוכה ה א). ולהפך – ביטול הטקס עורר פחד וכעס בקרב העם, שציפייתו מן הכהן הגדול היתה שיוריד עבורם את הגשם: "למנסך אומרין לו: הגבה את ידך. שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" (משנה סוכה ד ז).

הד לטקס הזה, שמטרתו להביא את האל להוריד גשם אחרי סוכות, מצוי בתפילת הגשם שנאמרת בתפילת מוסף של שמיני עצרת, שבה אנו מזכירים את האבות (ובכמה קהילות גם האמהות) בתקווה שעצם הזכרת צדקתם תגרום לאל לרחם עלינו, צאצאיהם, ולהעניק לנו שנה של גשם ופריון.

קול תרועה וקול תפילה

ובחזרה לטקס ההושענות – לדעתי ההושענות ותהלוכת הלולבים בסוכות מכוונות למטרה דומה, של הורדת הגשמים, אם כי בדרך אחרת (להרחבת הדברים המובאים כאן עיינו במאמרי על הושענא רבה). התהלוכות בכל אחד מימי סוכות, מסתיימות ביום האחרון של החג בשבעה סיבובים, שהם שהעניקו לחג את שמו "הושענא רבה". תהלוכות אלו הינן מעין טקס זימון שמטרתו להביא את האל לארץ, לתוך בית המקדש או לתוך בית הכנסת, כדי שניתן יהיה לבקש ממנו פנים אל פנים, כביכול, את מה שאנחנו זקוקים לו.

כדי להבין כיצד עובד טקס כזה, ניזכר בסיפור המקראי על כיבוש יריחו. כאשר עומד יהושע לכבוש את יריחו פוקד עליו האל (יהושע ו ג–ה):

וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם [כְּשָׁמְעֲכֶם] אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

מלאך ה' מלמד למעשה את יהושע כיצד להזמין את האל לרדת לארץ, כדי להפיל את החומה הגדולה של יריחו: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (ארון הברית), הנחתמים ביום השביעי והאחרון בשבע הקפות, שבסופן קול חזק של תרועה. והנה, הטקס עובד וחומת העיר נופלת. טקס ההושענות בסוכות עובד באותו אופן: שבעה ימים של הקפות עם חפץ מקודש (לולב), וביום האחרון – שבע הקפות שבסופן קול חזק של תרועה. כעת מקווה העם שהטקס עבד ושהאל נעתר לתפילתו.

הבדל אחד חשוב הוא שהקול הנשמע בסוף ההקפות בהושענא רבה אינו קול שופר אלא קול של תפילה. אכן, התפילות הנאמרות בסוף טקס ההושענות הן מהיפות והדרמטיות שיש בסידור. שלב אחר שלב, תפילה אחר תפילה, הולך ומתחזק כוחה של הבקשה:

o כהושעת… כן הושע נא

כל שנה התאפיינה תקופת סוכות גם בהתלהבות ושמחה לקראת האפשרות של שנה טובה ופורייה, אבל גם בפחד נורא מפני האפשרויות המאיימות של בצורת, רעב ומוות

o אנא, הושיעה נא

o אנא, א-ל נא, הושע נא והושיעה נא

o אנא, א-ל נא, הושע נא והושיע נא, אבינו אתה

o הושע נא, א-ל נא, אנא הושיע נא

o הושע נא, סלח נא והצליחה נא, והושיענו א-להי מעוזנו

o רחם נא קהל ישורון, סלח ומחל עונם, והושיענו א-להי ישענו

o שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח, תושיעינו וריב אל תמתח, והושיענו א-להי ישענו

בחלק זה של התפילה, שבו אנו מבקשים שהאל יפתח את שערי השמים ויתן את אוצרו, כלומר – ימטיר גשם, מגיע הטקס אל שיאו. הפזמון החוזר של תפילת הבקשה האחרונה של ההושענות הוא "קול מבשר מבשר ואומר". ה"קול" שעליו מדובר כאן אינו קולם של המתפללים, אלא קול האל שיורד אלינו ו"מבשר" דבר מה. לא מפורש מה מבשר הקול, אבל כנראה מדובר על תשובה חיובית לבקשת הקהל שהוא יושיע אותו, זאת אומרת, שהשנה תהיה מבורכת בגשמי ברכה ופוריות.

מלבד התפילה הזאת, קיים סימן טקסי נוסף להימצאות האל בחדר, והוא המנהג להוציא את כל ספרי התורה שבבית כנסת בתהלוכת ההושענות של אותו יום. ספר תורה מהווה מעין התגשמות של האל בעולמנו, וזו הסיבה שלפי המסורת היהודית יש להתייחס אליו בכבוד רב.

חביטת הערבות - אפשרות של הצלה

פרשנות זו של טקס ההושענות, כטקס המזמן את האל, מאפשרת להבין גם את סופו התמוה והמוזר. מעט לפני סוף התפילה מניח הקהל את הלולבים מידיו, נוטל צרור של ערבות וחובט אותו בקרקע. השימוש בערבות מזכיר את טקס קישוט המזבח בערבות, שהתקיים, כך לפי תיאורי המשנה, בבית המקדש. אלא שלקישוט המזבח בערבות ישנה מטרה אחרת, המשתלבת בטקס ניסוך המים. כפי שראינו, הטקס מחקה את ירידת הגשמים, ולפיכך קישוט המזבח בערבות מהווה חיקוי לפוריות ולגידולים החקלאיים הצומחים בזכות אותו גשם (הבחירה דווקא בעצי ערבות קשורה כנראה לכך שהן זקוקות להרבה יותר מים מאשר עצים אחרים כדי להתקיים).

לעומת זאת, בהושענא רבה מסמלות הערבות את המתפללים עצמם, שהזמינו זה עתה את האל להופיע בבית הכנסת. עלינו לזכור כי מגע ישיר עם האל הינו מסוכן, כמו שעולה בבירור מכמה מקומות במקרא. על הר סיני מזהיר האל את משה כי "לא יראני האדם וחי" (שמות לג ב), וכאשר עוזה מנסה להציל את ארון הקדש מנפילה ואוחז בו, הוא משלם על כך בחייו (שמואל ב, ו ח). אחת הדרכים להינצל מסכנה, המאפיינת טקסים רבים, היא לפעול באופן טקסי ל"העברת" הסכנה לחפץ או לאדם אחר. כך למשל בקורבנות החטאת והאשם, בדין עגלה ערופה ובשעיר לעזאזל – טקסים שמטרת כולם היא להעביר את רוע הגזירה מן האדם לבהמה.  

דומני שזה המקרה גם כאן: אנו מחזיקים בערבות לפני אמירת המילים "קול מבשר" כדי שהאל יראה אותן כשינכח בבית הכנסת, ואזי, באופן אולי בלתי-מודע, מענישים את הערבות בחבטה כדי להפיג את כוח הנקמה של האל שנאלץ להופיע לפנינו.

אם הסברים אלו נכונים, אזי יש לשאול מהי הסיבה שדווקא חג הסוכות זכה לטקסים כמו-מאגיים כה רבים. קשה יהיה להבין את הסיבה לכך אם לא נדמיין לעצמנו את החיים של קדמונינו בארץ כנען בעידן הקדם-מודרני. החברה הישראלית העתיקה נשענה על חקלאות, שכמובן קרסה לחלוטין ללא גשם. גם המים ששתו האנשים הגיעו מבורות ושיחין שמולאו כל שנה ממי הגשמים. שנה אחת נטולת גשם הייתה מביאה למותם של ילדים, קשישים, ונשים מעוברות, ואחרי זמן ממושך – אפילו למותם של אנשים צעירים וחזקים.

לפיכך, בכל שנה התאפיינה תקופת סוכות גם בהתלהבות ושמחה לקראת האפשרות של שנה טובה ופורייה, אבל גם בפחד נורא מפני האפשרויות המאיימות של בצורת, רעב ומוות. בנסיבות כאלו, לא מפתיע שבאופן מודע ולא מודע כאחד, בנו אבותינו טקסים שונים שמטרתם להגיע לאל ולבקש בכל דרך שהשנה הקרובה תהיה שנה מבורכת וגשומה. לא משנה היה כיצד ישיגו את המטרה הזאת, ובלבד שתושג.

בימינו, כמות הגשם בשנה מסוימת היא הרבה פחות הרת משמעות. יש לנו אפשרות לקבל מים מהכנרת, כמו גם ממתקני התפלה. ועם זאת, לכולנו יש צרכים חשובים ודחופים, וטקס הלולב וההושענות בנויים לטובת בקשות כאלו.

בסוכות הזה, כאשר נזמין את האל "לרדת" אל בית הכנסת ולשמוע את תפילותינו, נקווה שיבשר בקולו הדומם על התקבלותן ויזמן לנו שנה פורה ומוצלחת.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות