רחלי פריש
רחלי פריש משלימה דוקטורט במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תכנית משכילות ועמיתת מחקר במרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית
סוכות
תחת השמש: איך ספר קהלת החתרני נכנס לתנ"ך?
רחלי פריש
י"ט בתשרי תש"ף

בניגוד ל"ספרות החוכמה" הקלאסית, קהלת מציג תפיסת עולם כאוטית, שלפיה צדיקים מקבלים לעתים את גמולם של הרשעים – ולהפך. הימצאותו של טקסט מאתגר כל-כך בספר הספרים נושאת מסר חשוב לימינו

התנ"ך מהווה עבורנו מקור הדרכה והשראה, הכוונה לחיים טובים ומלאי משמעות. לכן כאשר אנו קוראים בספר קהלת אנו עשויים להיות מופתעים: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). המוטו של הספר, המופיע בתחילתו ובסופו (יב, ח), הוא שלחיים אין משמעות: הם הבל, משב אוויר, אד המתפוגג ברוח.

זהו מסר קשה לעיכול למי שמחפש במקרא הדרכה והכוונה. האם החיים אמנם חסרי משמעות? האם הדבקות בה', המתוארת בספר דברים למשל, היא חסרת ערך? האם עשיית הטוב והישר המתוארת בספר משלי היא הבל הבלים? ומה בנוגע לערכים אחרים החשובים עבורנו - המשפחה, הקהילה, הדאגה לקיום העולם?

קהלת אינו מדבר מתוך התגלות אלוהית. הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים

חז"ל כבר עמדו על אופיו הקשה של הספר, ואף שקלו להוציאו מן התנ"ך:

אמר ר' שמואל בר' יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות... משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין? (פסיקתא דרב כהנא, ח א).

מה ביקש קהלת להגיד בספרו, וכיצד מצא הספר את מקומו בתנ"ך על אף אופיו החתרני? בשורות הבאות אבקש להציע תשובות לשאלות אלו, באמצעות העיון בהקשרו המקראי של הספר, כחלק מסוגת ספרות החוכמה. הפסוקים שבחרתי לצטט מציגים תפיסת עולם מסוימת, שהיא להבנתי חלק מהקו המרכזי בספר. אולם קהלת הוא גם ספר מלא סתירות, המהוות חלק מהותי מהמסר שלו. בוודאי ניתן היה לצטט פסוקים אחרים. הקביעה מהו אותו "קו מרכזי" של הספר היא החלטה פרשנית הנתונה למחלוקת.

ספר קהלת וספרות החוכמה

ספר קהלת שייך לסוגה המכונה "ספרות החוכמה", ואם נבחן אותו בהקשר זה נוכל להבינו באופן מעמיק יותר. קהלת אינו מנוגד רק להשקפות המקובלות בתנ"ך, אלא מתקפתו מכוונת בייחוד כלפי הדרכותיה של ספרות החוכמה עצמה – אליה הוא משתייך, ובד בבד אותה הוא מבקר.

ספרות החוכמה המקראית כוללת שלושה ספרים: משלי, איוב וקהלת. ספרים אלו חולקים מאפיינים משותפים עם חיבורים נוספים מהמזרח הקדום השייכים לסוגה זו. במוקד הספרים הללו עומד החכם, המורה הסמכותי. בניגוד לרוב ספרי התנ"ך, שבהם פועל הדובר מכוחו של אלהים ולעתים אף מדבר בשמו ממש – בספרות החוכמה, החכם הוא המלמד את תורתו ודרכו, והוא הבוחן את המתרחש בעולם באמצעות ההיגיון והניסיון, ולא בשם הסמכות האלוהית. ספרים אלו נעדר כל אזכור של אירועים היסטוריים או של עם ישראל, ואין בהם עיסוק בנושאים לאומיים כגון האבות, מעמד הר סיני, הגלות והגאולה. הפנייה היא אל היחיד, לא אל הלאום, והמגמה הכללית היא להביא את האדם לחיים טובים, הכוללים רווחה גשמית, באמצעות התנהגות מוסרית ונבונה.

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות של בני אדם – החוכמה והעושר. הוא מתנסה בחוכמה אינסופית ובעושר אינסופי, אולם שניהם מאכזבים אותו

מכיוון שספרות החוכמה דוגלת בכוחו של האדם להבין באמצעות שכלו את החוקיות בעולם, היא גם מציגה משוואת גמול ברורה: הצדיקים, המתנהגים כיאות, מקבלים את גמולם הטוב. לרשעים, לעומת זאת, לא תהיה תוחלת, ומעשיהם יביאו אותם אל עברי פי פחת. לפי ספרות החוכמה, החוקיות הזו מגולמת באופן טבעי במעשה עצמו: המעשה הטוב כבר צופן בחובו הצלחה, ובמעשה הרע עצמו טמונה הנפילה. כך למשל מוצג גורלו של הרשע בפתיחת ספר משלי: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א, יט). על התלמיד להימנע מדרכם של הרשעים, מכיוון שהיא נראית אמנם רווחית במבט ראשון, אך הרווח לא יחזיק מעמד לאורך זמן: הבצע ייקח את נפש בעליו.

מאפייני ספרות החכמה מופיעים גם בקהלת. גם כאן הדובר הוא חכם: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (יב, ט), והדרכים שלו להבין את הנעשה בעולם הן "חוכמתיות" במובהק. הספר אינו מזכיר את הברית עם האל ואת המאפיינים הייחודיים של עם ישראל, והמצוות נזכרות רק בפסוקים האחרונים (יב, יג), לאחר האפילוג המתאר את המחבר ואת מטרותיו (שם, ט-יב). קהלת אינו מדבר מתוך התגלות אלוהית; הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים.

אולם דווקא מתוך נקודת הפתיחה החוכמתית, קהלת מותח ביקורת חריפה על ערכיה של ספרות החוכמה (גם ספר איוב מותח ביקורת על ההשקפה החוכמתית, אך הוא עושה זאת מזווית שונה, שלא נעסוק בה כאן). קהלת מתאר את עצמו בראשית הספר כמלך שהיה חכם ועשיר יותר מכל אנשי דורו. זאת נקודת פתיחה אידאלית כדי לחקור ולדרוש את משמעות החיים על פי ערכי ספרות החוכמה.

החוכמה הקלאסית מבקשת להביא את האדם לחיים טובים, ולא רק שאיננה שוללת את העושר והכבוד – היא רואה בהם הישגים ראויים לאדם שחי על-פי הדרכות החוכמה: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (משלי ח' יח). קהלת הוא החכם באדם, וגם העשיר והמכובד ביותר. הוא הגיע לפסגת השאיפות של ספרות החוכמה, הוא החכם האידאלי. כעת, בנקודה זו, כמי שהשיג את המיטב בחיים לכאורה, הוא מבקש לבדוק: האם ערכים אלה אכן מהווים את משמעות החיים?

מהי אפוא הדרכתו של קהלת? הוא מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות שבני האדם חותרים להשיגן בחייהם – החוכמה והעושר. קהלת מתנסה בחוכמה אינסופית ובעושר אינסופי, אולם שניהם מאכזבים אותו. החיפוש אחר החוכמה מסוכם במסקנה: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (א, ח). אמנם יש יתרון מסוים בחוכמה (א, יד), אך בסופו של דבר המוות מאפס את המשוואה: "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל?" (ב, טז). קהלת בוחן את ההשקפה החוכמתית, המאמינה שהאדם יכול להבין את העולם שסביבו ולחיות על פי החוקיות שבו, ונוכח בכישלונה: "אֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ... וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא. וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת – לֹא יוּכַל לִמְצֹא" (ח, טז-יז). גם העושר אינו מועיל, והחיפוש בכיוון זה מוביל אף הוא למסקנה שהכל "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (ב, יא). לעתים יש ערך מסוים לחוכמה ולעושר, אך בסופו של דבר, אל מול המוות המכלה – אין בהם יתרון של ממש.

מטרה נוספת שספרות החוכמה מעלה על נס היא חיים ארוכים. ספר משלי מנחה את התלמיד לדבוק בהוראות החוכמה ובערכיה, כדרך להשיג אריכות ימים. כך אומרת החוכמה, המואנשת בדמות אישה: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (ט, יא). אולם קהלת מפקפק גם בערך הזה. חוסר התוחלת במעשי האדם גורם לקהלת לשנוא את החיים (ב, יז), ועיוות המוסר מביא אותו להצהרה שהמתים טובים מן החיים (ד, ב).  

אולם האמירות החריפות ביותר, הקשות ביותר עבורנו כקוראים המחפשים הדרכה בתנ"ך, היא הביקורת על משוואת הגמול החוכמתית. בניגוד לתפיסה שהצדיקים באים על שכרם והרשעים נענשים, קהלת מציג תפיסה כאוטית, שבה הצדיקים מקבלים לעתים את גמולם של הרשעים ולהפך: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל – מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" (ט, ב). תפיסה זו מבטלת את השתדלותו של האדם לדבוק בטוב, את מעשיו ופועלו בעולם. היא שומטת את הקרקע תחת השיטה החוכמתית, ולמעשה תחת התנ"ך כולו.

מהי אפוא הדרכתו של קהלת, לאחר שהוא מערער עד היסוד את ההדרכה החוכמתית הקלאסית? קהלת מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים:

‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.‏ בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.‏ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.‏ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (ט, ז-י).

הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות

אמנם החיים הם הבל, אך הרגע הזה קיים, ויש למצות אותו. כל עוד אתם בחיים – עשו, פעלו, ותיהנו מתוצאות מעשיכם היום. גם בהדרכה זו קהלת חורג מן המקובל, ופרשנים שונים ניסו ליישב את הדברים. יש שטענו שהפסוקים הללו אינם אלא ציטוט מתוך המחשבות המוטעות של בני האדם, ויש שבקשו להדגיש רצונו של האלוהים, שכן מופיע בפסוק ז. אולם פשט הכתובים, כאן ובמקומות נוספים בספר, מלמד שקהלת אכן מבקש מהאדם לחוות את היום הנוכחי, ולראות בדברים הטובים שבחיים את ברכתו של אלוהים, הנתונה לנו ברגע זה.

המסר של קהלת הוא אפוא רדיקלי לא רק ביחס לתנ"ך בכלל, אלא גם ביחס לסוגה שהוא משתייך אליה, ספרות החוכמה. הוא מכיר את ההשקפה החוכמתית הקלאסית, המצויה בתנ"ך בעיקר בספר משלי, ומערער על כל הערכים החשובים לה.

מדוע קהלת הוא חלק מהתנ"ך?

אם קהלת כל כך חריג, כיצד בכל זאת מצא את מקומו בתנ"ך? חז"ל מצאו לכך פתרונות שונים, למשל ההתמקדות בפסוקיו האחרונים של הספר – מעין "נספח" המעמיד את יראת האלוהים ושמירת המצוות כערך עליון. פתרון אחר הוא לדקדק במילותיו של קהלת ולדרוש את דבריו כך שלא יסתרו אמיתות מוסכמות וידועות. אך גם לאחר פתרונות אלו, הקורא הפשוט בספר עלול להיתקל בדברים שקשה לשומעם ולהכילם. כיצד לא חששו קדמונינו לכלול את הספר בין הכתובים?

נדמה שהגבולות של חותמי התנ"ך היו רחבים מאלה שלנו היום. הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות: תפיסת האלוהים, הדרך שבה יש לעובדו, האופן שבו מתנהל העולם ועוד. לעתים, כשאני מלמדת כמה מספרי התנ"ך בכיתות שונות, נשמעת הקריאה: "לא יכול להיות שזה כתוב בתנ"ך!". אבל הדברים אכן כתובים, ועוצמתו האדירה של התנ"ך טמונה בין היתר במגוון העצום העולה מבין דפיו. ייסורים ושבח, תחינות וטענות קשות, הצדקת האל ותהיות על דרכיו – כל אלה דרים בכפיפה אחת בתנ"ך וקוראים לנו לעיין, לפרש, להזדהות, למצוא את דרכינו בתוך קשת רחבה ומופלאה. אל לנו לצמצם את התנ"ך. הבה נענה לקריאה ולהזמנה של התנ"ך עצמו לשמוע ולהכיל קולות שונים בבית המדרש, ולבקש את אלוהים בדרכים שונות ומגוונות.

רחלי פריש משלימה דוקטורט במחלקה לתנ"ך בבר-אילן, עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה לתנ"ך במכללת חמדת הדרום. המאמר פורסם לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון.

צילום: נאס"א

סוכות
קהלת
סוכות
תחת השמש: איך ספר קהלת החתרני נכנס לתנ"ך?
18/10/2019
י"ט בתשרי תש"ף
רחלי פריש
רחלי פריש

בניגוד ל"ספרות החוכמה" הקלאסית, קהלת מציג תפיסת עולם כאוטית, שלפיה צדיקים מקבלים לעתים את גמולם של הרשעים – ולהפך. הימצאותו של טקסט מאתגר כל-כך בספר הספרים נושאת מסר חשוב לימינו

התנ"ך מהווה עבורנו מקור הדרכה והשראה, הכוונה לחיים טובים ומלאי משמעות. לכן כאשר אנו קוראים בספר קהלת אנו עשויים להיות מופתעים: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). המוטו של הספר, המופיע בתחילתו ובסופו (יב, ח), הוא שלחיים אין משמעות: הם הבל, משב אוויר, אד המתפוגג ברוח.

זהו מסר קשה לעיכול למי שמחפש במקרא הדרכה והכוונה. האם החיים אמנם חסרי משמעות? האם הדבקות בה', המתוארת בספר דברים למשל, היא חסרת ערך? האם עשיית הטוב והישר המתוארת בספר משלי היא הבל הבלים? ומה בנוגע לערכים אחרים החשובים עבורנו - המשפחה, הקהילה, הדאגה לקיום העולם?

קהלת אינו מדבר מתוך התגלות אלוהית. הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים

חז"ל כבר עמדו על אופיו הקשה של הספר, ואף שקלו להוציאו מן התנ"ך:

אמר ר' שמואל בר' יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות... משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין? (פסיקתא דרב כהנא, ח א).

מה ביקש קהלת להגיד בספרו, וכיצד מצא הספר את מקומו בתנ"ך על אף אופיו החתרני? בשורות הבאות אבקש להציע תשובות לשאלות אלו, באמצעות העיון בהקשרו המקראי של הספר, כחלק מסוגת ספרות החוכמה. הפסוקים שבחרתי לצטט מציגים תפיסת עולם מסוימת, שהיא להבנתי חלק מהקו המרכזי בספר. אולם קהלת הוא גם ספר מלא סתירות, המהוות חלק מהותי מהמסר שלו. בוודאי ניתן היה לצטט פסוקים אחרים. הקביעה מהו אותו "קו מרכזי" של הספר היא החלטה פרשנית הנתונה למחלוקת.

ספר קהלת וספרות החוכמה

ספר קהלת שייך לסוגה המכונה "ספרות החוכמה", ואם נבחן אותו בהקשר זה נוכל להבינו באופן מעמיק יותר. קהלת אינו מנוגד רק להשקפות המקובלות בתנ"ך, אלא מתקפתו מכוונת בייחוד כלפי הדרכותיה של ספרות החוכמה עצמה – אליה הוא משתייך, ובד בבד אותה הוא מבקר.

ספרות החוכמה המקראית כוללת שלושה ספרים: משלי, איוב וקהלת. ספרים אלו חולקים מאפיינים משותפים עם חיבורים נוספים מהמזרח הקדום השייכים לסוגה זו. במוקד הספרים הללו עומד החכם, המורה הסמכותי. בניגוד לרוב ספרי התנ"ך, שבהם פועל הדובר מכוחו של אלהים ולעתים אף מדבר בשמו ממש – בספרות החוכמה, החכם הוא המלמד את תורתו ודרכו, והוא הבוחן את המתרחש בעולם באמצעות ההיגיון והניסיון, ולא בשם הסמכות האלוהית. ספרים אלו נעדר כל אזכור של אירועים היסטוריים או של עם ישראל, ואין בהם עיסוק בנושאים לאומיים כגון האבות, מעמד הר סיני, הגלות והגאולה. הפנייה היא אל היחיד, לא אל הלאום, והמגמה הכללית היא להביא את האדם לחיים טובים, הכוללים רווחה גשמית, באמצעות התנהגות מוסרית ונבונה.

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות של בני אדם – החוכמה והעושר. הוא מתנסה בחוכמה אינסופית ובעושר אינסופי, אולם שניהם מאכזבים אותו

מכיוון שספרות החוכמה דוגלת בכוחו של האדם להבין באמצעות שכלו את החוקיות בעולם, היא גם מציגה משוואת גמול ברורה: הצדיקים, המתנהגים כיאות, מקבלים את גמולם הטוב. לרשעים, לעומת זאת, לא תהיה תוחלת, ומעשיהם יביאו אותם אל עברי פי פחת. לפי ספרות החוכמה, החוקיות הזו מגולמת באופן טבעי במעשה עצמו: המעשה הטוב כבר צופן בחובו הצלחה, ובמעשה הרע עצמו טמונה הנפילה. כך למשל מוצג גורלו של הרשע בפתיחת ספר משלי: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א, יט). על התלמיד להימנע מדרכם של הרשעים, מכיוון שהיא נראית אמנם רווחית במבט ראשון, אך הרווח לא יחזיק מעמד לאורך זמן: הבצע ייקח את נפש בעליו.

מאפייני ספרות החכמה מופיעים גם בקהלת. גם כאן הדובר הוא חכם: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (יב, ט), והדרכים שלו להבין את הנעשה בעולם הן "חוכמתיות" במובהק. הספר אינו מזכיר את הברית עם האל ואת המאפיינים הייחודיים של עם ישראל, והמצוות נזכרות רק בפסוקים האחרונים (יב, יג), לאחר האפילוג המתאר את המחבר ואת מטרותיו (שם, ט-יב). קהלת אינו מדבר מתוך התגלות אלוהית; הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים.

אולם דווקא מתוך נקודת הפתיחה החוכמתית, קהלת מותח ביקורת חריפה על ערכיה של ספרות החוכמה (גם ספר איוב מותח ביקורת על ההשקפה החוכמתית, אך הוא עושה זאת מזווית שונה, שלא נעסוק בה כאן). קהלת מתאר את עצמו בראשית הספר כמלך שהיה חכם ועשיר יותר מכל אנשי דורו. זאת נקודת פתיחה אידאלית כדי לחקור ולדרוש את משמעות החיים על פי ערכי ספרות החוכמה.

החוכמה הקלאסית מבקשת להביא את האדם לחיים טובים, ולא רק שאיננה שוללת את העושר והכבוד – היא רואה בהם הישגים ראויים לאדם שחי על-פי הדרכות החוכמה: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (משלי ח' יח). קהלת הוא החכם באדם, וגם העשיר והמכובד ביותר. הוא הגיע לפסגת השאיפות של ספרות החוכמה, הוא החכם האידאלי. כעת, בנקודה זו, כמי שהשיג את המיטב בחיים לכאורה, הוא מבקש לבדוק: האם ערכים אלה אכן מהווים את משמעות החיים?

מהי אפוא הדרכתו של קהלת? הוא מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות שבני האדם חותרים להשיגן בחייהם – החוכמה והעושר. קהלת מתנסה בחוכמה אינסופית ובעושר אינסופי, אולם שניהם מאכזבים אותו. החיפוש אחר החוכמה מסוכם במסקנה: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (א, ח). אמנם יש יתרון מסוים בחוכמה (א, יד), אך בסופו של דבר המוות מאפס את המשוואה: "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל?" (ב, טז). קהלת בוחן את ההשקפה החוכמתית, המאמינה שהאדם יכול להבין את העולם שסביבו ולחיות על פי החוקיות שבו, ונוכח בכישלונה: "אֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ... וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא. וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת – לֹא יוּכַל לִמְצֹא" (ח, טז-יז). גם העושר אינו מועיל, והחיפוש בכיוון זה מוביל אף הוא למסקנה שהכל "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (ב, יא). לעתים יש ערך מסוים לחוכמה ולעושר, אך בסופו של דבר, אל מול המוות המכלה – אין בהם יתרון של ממש.

מטרה נוספת שספרות החוכמה מעלה על נס היא חיים ארוכים. ספר משלי מנחה את התלמיד לדבוק בהוראות החוכמה ובערכיה, כדרך להשיג אריכות ימים. כך אומרת החוכמה, המואנשת בדמות אישה: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (ט, יא). אולם קהלת מפקפק גם בערך הזה. חוסר התוחלת במעשי האדם גורם לקהלת לשנוא את החיים (ב, יז), ועיוות המוסר מביא אותו להצהרה שהמתים טובים מן החיים (ד, ב).  

אולם האמירות החריפות ביותר, הקשות ביותר עבורנו כקוראים המחפשים הדרכה בתנ"ך, היא הביקורת על משוואת הגמול החוכמתית. בניגוד לתפיסה שהצדיקים באים על שכרם והרשעים נענשים, קהלת מציג תפיסה כאוטית, שבה הצדיקים מקבלים לעתים את גמולם של הרשעים ולהפך: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל – מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" (ט, ב). תפיסה זו מבטלת את השתדלותו של האדם לדבוק בטוב, את מעשיו ופועלו בעולם. היא שומטת את הקרקע תחת השיטה החוכמתית, ולמעשה תחת התנ"ך כולו.

מהי אפוא הדרכתו של קהלת, לאחר שהוא מערער עד היסוד את ההדרכה החוכמתית הקלאסית? קהלת מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים:

‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.‏ בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.‏ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.‏ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (ט, ז-י).

הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות

אמנם החיים הם הבל, אך הרגע הזה קיים, ויש למצות אותו. כל עוד אתם בחיים – עשו, פעלו, ותיהנו מתוצאות מעשיכם היום. גם בהדרכה זו קהלת חורג מן המקובל, ופרשנים שונים ניסו ליישב את הדברים. יש שטענו שהפסוקים הללו אינם אלא ציטוט מתוך המחשבות המוטעות של בני האדם, ויש שבקשו להדגיש רצונו של האלוהים, שכן מופיע בפסוק ז. אולם פשט הכתובים, כאן ובמקומות נוספים בספר, מלמד שקהלת אכן מבקש מהאדם לחוות את היום הנוכחי, ולראות בדברים הטובים שבחיים את ברכתו של אלוהים, הנתונה לנו ברגע זה.

המסר של קהלת הוא אפוא רדיקלי לא רק ביחס לתנ"ך בכלל, אלא גם ביחס לסוגה שהוא משתייך אליה, ספרות החוכמה. הוא מכיר את ההשקפה החוכמתית הקלאסית, המצויה בתנ"ך בעיקר בספר משלי, ומערער על כל הערכים החשובים לה.

מדוע קהלת הוא חלק מהתנ"ך?

אם קהלת כל כך חריג, כיצד בכל זאת מצא את מקומו בתנ"ך? חז"ל מצאו לכך פתרונות שונים, למשל ההתמקדות בפסוקיו האחרונים של הספר – מעין "נספח" המעמיד את יראת האלוהים ושמירת המצוות כערך עליון. פתרון אחר הוא לדקדק במילותיו של קהלת ולדרוש את דבריו כך שלא יסתרו אמיתות מוסכמות וידועות. אך גם לאחר פתרונות אלו, הקורא הפשוט בספר עלול להיתקל בדברים שקשה לשומעם ולהכילם. כיצד לא חששו קדמונינו לכלול את הספר בין הכתובים?

נדמה שהגבולות של חותמי התנ"ך היו רחבים מאלה שלנו היום. הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות: תפיסת האלוהים, הדרך שבה יש לעובדו, האופן שבו מתנהל העולם ועוד. לעתים, כשאני מלמדת כמה מספרי התנ"ך בכיתות שונות, נשמעת הקריאה: "לא יכול להיות שזה כתוב בתנ"ך!". אבל הדברים אכן כתובים, ועוצמתו האדירה של התנ"ך טמונה בין היתר במגוון העצום העולה מבין דפיו. ייסורים ושבח, תחינות וטענות קשות, הצדקת האל ותהיות על דרכיו – כל אלה דרים בכפיפה אחת בתנ"ך וקוראים לנו לעיין, לפרש, להזדהות, למצוא את דרכינו בתוך קשת רחבה ומופלאה. אל לנו לצמצם את התנ"ך. הבה נענה לקריאה ולהזמנה של התנ"ך עצמו לשמוע ולהכיל קולות שונים בבית המדרש, ולבקש את אלוהים בדרכים שונות ומגוונות.

רחלי פריש משלימה דוקטורט במחלקה לתנ"ך בבר-אילן, עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה לתנ"ך במכללת חמדת הדרום. המאמר פורסם לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון.

צילום: נאס"א

סוכות
קהלת
תחת השמש: איך ספר קהלת החתרני נכנס לתנ"ך?
רחלי פריש
רחלי פריש

בניגוד ל"ספרות החוכמה" הקלאסית, קהלת מציג תפיסת עולם כאוטית, שלפיה צדיקים מקבלים לעתים את גמולם של הרשעים – ולהפך. הימצאותו של טקסט מאתגר כל-כך בספר הספרים נושאת מסר חשוב לימינו

התנ"ך מהווה עבורנו מקור הדרכה והשראה, הכוונה לחיים טובים ומלאי משמעות. לכן כאשר אנו קוראים בספר קהלת אנו עשויים להיות מופתעים: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). המוטו של הספר, המופיע בתחילתו ובסופו (יב, ח), הוא שלחיים אין משמעות: הם הבל, משב אוויר, אד המתפוגג ברוח.

זהו מסר קשה לעיכול למי שמחפש במקרא הדרכה והכוונה. האם החיים אמנם חסרי משמעות? האם הדבקות בה', המתוארת בספר דברים למשל, היא חסרת ערך? האם עשיית הטוב והישר המתוארת בספר משלי היא הבל הבלים? ומה בנוגע לערכים אחרים החשובים עבורנו - המשפחה, הקהילה, הדאגה לקיום העולם?

קהלת אינו מדבר מתוך התגלות אלוהית. הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים

חז"ל כבר עמדו על אופיו הקשה של הספר, ואף שקלו להוציאו מן התנ"ך:

אמר ר' שמואל בר' יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות... משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין? (פסיקתא דרב כהנא, ח א).

מה ביקש קהלת להגיד בספרו, וכיצד מצא הספר את מקומו בתנ"ך על אף אופיו החתרני? בשורות הבאות אבקש להציע תשובות לשאלות אלו, באמצעות העיון בהקשרו המקראי של הספר, כחלק מסוגת ספרות החוכמה. הפסוקים שבחרתי לצטט מציגים תפיסת עולם מסוימת, שהיא להבנתי חלק מהקו המרכזי בספר. אולם קהלת הוא גם ספר מלא סתירות, המהוות חלק מהותי מהמסר שלו. בוודאי ניתן היה לצטט פסוקים אחרים. הקביעה מהו אותו "קו מרכזי" של הספר היא החלטה פרשנית הנתונה למחלוקת.

ספר קהלת וספרות החוכמה

ספר קהלת שייך לסוגה המכונה "ספרות החוכמה", ואם נבחן אותו בהקשר זה נוכל להבינו באופן מעמיק יותר. קהלת אינו מנוגד רק להשקפות המקובלות בתנ"ך, אלא מתקפתו מכוונת בייחוד כלפי הדרכותיה של ספרות החוכמה עצמה – אליה הוא משתייך, ובד בבד אותה הוא מבקר.

ספרות החוכמה המקראית כוללת שלושה ספרים: משלי, איוב וקהלת. ספרים אלו חולקים מאפיינים משותפים עם חיבורים נוספים מהמזרח הקדום השייכים לסוגה זו. במוקד הספרים הללו עומד החכם, המורה הסמכותי. בניגוד לרוב ספרי התנ"ך, שבהם פועל הדובר מכוחו של אלהים ולעתים אף מדבר בשמו ממש – בספרות החוכמה, החכם הוא המלמד את תורתו ודרכו, והוא הבוחן את המתרחש בעולם באמצעות ההיגיון והניסיון, ולא בשם הסמכות האלוהית. ספרים אלו נעדר כל אזכור של אירועים היסטוריים או של עם ישראל, ואין בהם עיסוק בנושאים לאומיים כגון האבות, מעמד הר סיני, הגלות והגאולה. הפנייה היא אל היחיד, לא אל הלאום, והמגמה הכללית היא להביא את האדם לחיים טובים, הכוללים רווחה גשמית, באמצעות התנהגות מוסרית ונבונה.

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות של בני אדם – החוכמה והעושר. הוא מתנסה בחוכמה אינסופית ובעושר אינסופי, אולם שניהם מאכזבים אותו

מכיוון שספרות החוכמה דוגלת בכוחו של האדם להבין באמצעות שכלו את החוקיות בעולם, היא גם מציגה משוואת גמול ברורה: הצדיקים, המתנהגים כיאות, מקבלים את גמולם הטוב. לרשעים, לעומת זאת, לא תהיה תוחלת, ומעשיהם יביאו אותם אל עברי פי פחת. לפי ספרות החוכמה, החוקיות הזו מגולמת באופן טבעי במעשה עצמו: המעשה הטוב כבר צופן בחובו הצלחה, ובמעשה הרע עצמו טמונה הנפילה. כך למשל מוצג גורלו של הרשע בפתיחת ספר משלי: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א, יט). על התלמיד להימנע מדרכם של הרשעים, מכיוון שהיא נראית אמנם רווחית במבט ראשון, אך הרווח לא יחזיק מעמד לאורך זמן: הבצע ייקח את נפש בעליו.

מאפייני ספרות החכמה מופיעים גם בקהלת. גם כאן הדובר הוא חכם: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (יב, ט), והדרכים שלו להבין את הנעשה בעולם הן "חוכמתיות" במובהק. הספר אינו מזכיר את הברית עם האל ואת המאפיינים הייחודיים של עם ישראל, והמצוות נזכרות רק בפסוקים האחרונים (יב, יג), לאחר האפילוג המתאר את המחבר ואת מטרותיו (שם, ט-יב). קהלת אינו מדבר מתוך התגלות אלוהית; הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים.

אולם דווקא מתוך נקודת הפתיחה החוכמתית, קהלת מותח ביקורת חריפה על ערכיה של ספרות החוכמה (גם ספר איוב מותח ביקורת על ההשקפה החוכמתית, אך הוא עושה זאת מזווית שונה, שלא נעסוק בה כאן). קהלת מתאר את עצמו בראשית הספר כמלך שהיה חכם ועשיר יותר מכל אנשי דורו. זאת נקודת פתיחה אידאלית כדי לחקור ולדרוש את משמעות החיים על פי ערכי ספרות החוכמה.

החוכמה הקלאסית מבקשת להביא את האדם לחיים טובים, ולא רק שאיננה שוללת את העושר והכבוד – היא רואה בהם הישגים ראויים לאדם שחי על-פי הדרכות החוכמה: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (משלי ח' יח). קהלת הוא החכם באדם, וגם העשיר והמכובד ביותר. הוא הגיע לפסגת השאיפות של ספרות החוכמה, הוא החכם האידאלי. כעת, בנקודה זו, כמי שהשיג את המיטב בחיים לכאורה, הוא מבקש לבדוק: האם ערכים אלה אכן מהווים את משמעות החיים?

מהי אפוא הדרכתו של קהלת? הוא מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות שבני האדם חותרים להשיגן בחייהם – החוכמה והעושר. קהלת מתנסה בחוכמה אינסופית ובעושר אינסופי, אולם שניהם מאכזבים אותו. החיפוש אחר החוכמה מסוכם במסקנה: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (א, ח). אמנם יש יתרון מסוים בחוכמה (א, יד), אך בסופו של דבר המוות מאפס את המשוואה: "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל?" (ב, טז). קהלת בוחן את ההשקפה החוכמתית, המאמינה שהאדם יכול להבין את העולם שסביבו ולחיות על פי החוקיות שבו, ונוכח בכישלונה: "אֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ... וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא. וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת – לֹא יוּכַל לִמְצֹא" (ח, טז-יז). גם העושר אינו מועיל, והחיפוש בכיוון זה מוביל אף הוא למסקנה שהכל "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (ב, יא). לעתים יש ערך מסוים לחוכמה ולעושר, אך בסופו של דבר, אל מול המוות המכלה – אין בהם יתרון של ממש.

מטרה נוספת שספרות החוכמה מעלה על נס היא חיים ארוכים. ספר משלי מנחה את התלמיד לדבוק בהוראות החוכמה ובערכיה, כדרך להשיג אריכות ימים. כך אומרת החוכמה, המואנשת בדמות אישה: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (ט, יא). אולם קהלת מפקפק גם בערך הזה. חוסר התוחלת במעשי האדם גורם לקהלת לשנוא את החיים (ב, יז), ועיוות המוסר מביא אותו להצהרה שהמתים טובים מן החיים (ד, ב).  

אולם האמירות החריפות ביותר, הקשות ביותר עבורנו כקוראים המחפשים הדרכה בתנ"ך, היא הביקורת על משוואת הגמול החוכמתית. בניגוד לתפיסה שהצדיקים באים על שכרם והרשעים נענשים, קהלת מציג תפיסה כאוטית, שבה הצדיקים מקבלים לעתים את גמולם של הרשעים ולהפך: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל – מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" (ט, ב). תפיסה זו מבטלת את השתדלותו של האדם לדבוק בטוב, את מעשיו ופועלו בעולם. היא שומטת את הקרקע תחת השיטה החוכמתית, ולמעשה תחת התנ"ך כולו.

מהי אפוא הדרכתו של קהלת, לאחר שהוא מערער עד היסוד את ההדרכה החוכמתית הקלאסית? קהלת מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים:

‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.‏ בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.‏ רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.‏ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (ט, ז-י).

הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות

אמנם החיים הם הבל, אך הרגע הזה קיים, ויש למצות אותו. כל עוד אתם בחיים – עשו, פעלו, ותיהנו מתוצאות מעשיכם היום. גם בהדרכה זו קהלת חורג מן המקובל, ופרשנים שונים ניסו ליישב את הדברים. יש שטענו שהפסוקים הללו אינם אלא ציטוט מתוך המחשבות המוטעות של בני האדם, ויש שבקשו להדגיש רצונו של האלוהים, שכן מופיע בפסוק ז. אולם פשט הכתובים, כאן ובמקומות נוספים בספר, מלמד שקהלת אכן מבקש מהאדם לחוות את היום הנוכחי, ולראות בדברים הטובים שבחיים את ברכתו של אלוהים, הנתונה לנו ברגע זה.

המסר של קהלת הוא אפוא רדיקלי לא רק ביחס לתנ"ך בכלל, אלא גם ביחס לסוגה שהוא משתייך אליה, ספרות החוכמה. הוא מכיר את ההשקפה החוכמתית הקלאסית, המצויה בתנ"ך בעיקר בספר משלי, ומערער על כל הערכים החשובים לה.

מדוע קהלת הוא חלק מהתנ"ך?

אם קהלת כל כך חריג, כיצד בכל זאת מצא את מקומו בתנ"ך? חז"ל מצאו לכך פתרונות שונים, למשל ההתמקדות בפסוקיו האחרונים של הספר – מעין "נספח" המעמיד את יראת האלוהים ושמירת המצוות כערך עליון. פתרון אחר הוא לדקדק במילותיו של קהלת ולדרוש את דבריו כך שלא יסתרו אמיתות מוסכמות וידועות. אך גם לאחר פתרונות אלו, הקורא הפשוט בספר עלול להיתקל בדברים שקשה לשומעם ולהכילם. כיצד לא חששו קדמונינו לכלול את הספר בין הכתובים?

נדמה שהגבולות של חותמי התנ"ך היו רחבים מאלה שלנו היום. הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות: תפיסת האלוהים, הדרך שבה יש לעובדו, האופן שבו מתנהל העולם ועוד. לעתים, כשאני מלמדת כמה מספרי התנ"ך בכיתות שונות, נשמעת הקריאה: "לא יכול להיות שזה כתוב בתנ"ך!". אבל הדברים אכן כתובים, ועוצמתו האדירה של התנ"ך טמונה בין היתר במגוון העצום העולה מבין דפיו. ייסורים ושבח, תחינות וטענות קשות, הצדקת האל ותהיות על דרכיו – כל אלה דרים בכפיפה אחת בתנ"ך וקוראים לנו לעיין, לפרש, להזדהות, למצוא את דרכינו בתוך קשת רחבה ומופלאה. אל לנו לצמצם את התנ"ך. הבה נענה לקריאה ולהזמנה של התנ"ך עצמו לשמוע ולהכיל קולות שונים בבית המדרש, ולבקש את אלוהים בדרכים שונות ומגוונות.

רחלי פריש משלימה דוקטורט במחלקה לתנ"ך בבר-אילן, עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה לתנ"ך במכללת חמדת הדרום. המאמר פורסם לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון.

צילום: נאס"א

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות