תהלה פרידמן
עמיתת מחקר במכון הרטמן. עורכת דין, בעלת תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית, השכלה תורנית ממוסדות שונים ובוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל.
תהלה פרידמן
בחירות
רשויות מקומיות
קלפי
סקר
בחירות ארציות
הכנסת
בנג'ימין ברבר
פרגמטיות
לו ראשי ערים היו שולטים בעולם
תהלה פרידמן
ט"ז חשוון תשע"ט

לו ראשי ערים היו שולטים בעולם

למה הבחירות המקומיות חשובות הרבה יותר ממה שנדמה לנו

למרות שהבחירות המקומיות מוציאות אותנו מהבית פחות מאשר הארציות, מסתבר שברוב הסוגיות החשובות לנו, וגם לעולם, לבחירות המקומיות יש השפעה מכרעת על חיינו. בערים צומחים הפתרונות היצירתיים והטובים ביותר לבעיות שלנו כחברה. חשוב לצאת להצביע בשבוע הבא וחשוב לבחור נכון (ולכן, כבונוס: חמישה טיפים לבחירת המועמד הנכון בעירך)

בשבוע הבא יערכו הבחירות המקומיות. בעיר שלי, ירושלים, הגדולה בערי ישראל, הרחובות אמנם מלאים בשלטי תעמולה, אך הסקרים מלמדים שיותר משליש מהבוחרים לא החליטו למי להצביע ושאחוז עצום מהאנשים עוד לא החליטו האם בכלל להצביע. ניסיון העבר מלמד שיש בירושלים 35 אלף איש שהולכים להצביע בבחירות הארציות, אך נשארים בבית בבחירות המקומיות. וירושלים ממש לא חריגה. מבט כלל ארצי מגלה שאחוז ההצבעה בבחירות המקומיות עומד על 51% בלבד, לעומת 72.34% בבחירות הארציות.

51% הוא כמובן מספר ממוצע, וככזה הוא לא מצליח לספר לנו שבישובים ערביים מצביעים הרבה הרבה יותר מבישובים יהודיים. ושבישובים חרדיים או פריפריאלים מצביעים יותר מבמרכז. ושבערים גדולות עשירים מצביעים יותר מעניים (ונכון שהנתונים האלה נשמעים סותרים, אבל ככה זה). ובעיקר הוא לא מספר לנו את הפרדוקס הבא: כשמדובר בבחירות ארציות לכנסת, ככל שיישוב יותר עשיר כך אחוזי ההצבעה בו יותר גבוהים. אבל כשמדובר בבחירות מקומיות – ההפך הוא הנכון. בישובים העניים והפריפריאליים מצביעים באחוזים גבוהים יותר בבחירות המקומיות מאשר באלו הארציות.

הסקרים מלמדים שיותר משליש מהבוחרים לא החליטו למי להצביע ושאחוז עצום מהאנשים עוד לא החליטו האם בכלל להצביע

לו היינו שואלים את בנג'ימין ברבר, ממדעני המדינה החשובים בעולם, נדמה לי שהוא היה אומר שבמקרה הזה תושבי הפריפריה, החרדים והערבים צודקים. שהם קוראים את המציאות באופן הרבה יותר מדוייק מתושבי המרכז האמידים והמשכילים יותר (בממוצע כמובן).

ברבר, שכתב ספר מרתק בשם "אם ראשי ערים היו מנהלים את העולם" (If Mayors Ruled the World) טוען – אם לתמצת בחמש מילים – שערים הרבה יותר חשובות ממדינות. ולפיכך, ראשי ערים צריכים להיות יותר חשובים מראשי מדינות, ושאך טוב יצא לעולם אם ראשי ערים יהפכו לראשי מדינות. לפי ברבר מדינות הלאום כשלו בתפקידם הבסיסי, דאגה לאזרחיהן, ולמעשה איבדו את היכולת לבצע את התפקיד הזה. הן עומדות חסרות אונים מול האתגרים הגדולים בפניהם ניצב העולם: משבר דיור, יוקר מחיה, שינויי אקלים מחריפים, פערים חברתיים, פשע אלים שמתעצם בפרברי הערים, הזדקנות אוכלוסייה והרשימה עוד ארוכה. הערים, לעומת זאת, הן המקומות בהם צומחים הפתרונות לאתגרים הללו, והם יוצאים לפועל בהנהגת ראשי הערים. לברבר יש שורה של דוגמאות מעניינות מרחבי העולם: ערים מתמודדות עם זיהום האויר או עם מצוקת התחבורה על ידי מיזמי השכרת אופניים (שמתפשטים היום במהירות ברחבי העולם, לגמרי מלמטה); ערים מתמודדות עם משבר דיור על ידי מיזמי התחדשות עירונית או הנעת יזמים לבניית דיור מוזל, בעוד שהמדינה בדרך כלל מפשירה קרקע נידחת באזור מרוחק שבסופו של דבר עולה לנו יותר בגלל הצורך בפיתוח תשתיות, ובאזרחים שמבלים שעות בדרכים ובפקקים. בניו יורק, למשל, יזם ראש העיר בלומברג הגבלה של מכירת משקאות מתוקים, כחלק מהמאבק בהשמנה ובניסיון לפעול לטובת בריאות הציבור. זו יוזמה שכשלה, אך אי אפשר לדמיין אף ראש מדינה שהיה מעז לצאת למלחמה בתאגידי המשקאות. ראש העיר ניו יורק דווקא ניסה. אצלנו, לדוגמא, אפשר להתבונן באופן בו מטפלת עיריית כפר סבא בפסולת שלה. העירייה לא חיכתה למדינה והובילה מהלך מקיף ומרשים של הפרדת אשפה בכל בתי האב בעיר.

הסיבה להצלחה של הערים אל מול כישלון המדינות היא, לפי ברבר, שראשי מדינות נבחרים ומוערכים על פי עמדותיהם, על פי אידאולוגיה, על פי מטה-נרטיב. לפיכך הפוליטיקה המדינתית עסוקה באובססיביות בחידוד הבדלים, מתקשה ביצירת שיתופי פעולה בין מפלגתיים או בין מדינתיים ומתנהלת בתפיסה מתמדת של משחק סכום אפס. שלטון מקומי, לעומת זאת, נמדד בפתרון בעיות וקידום צרכים, ועסוק בעיקר בכך. שלטון מקומי אחראי לצרכים שמשותפים לכל סוגי תושביו: ביוב, מים נקיים ואוויר בריא לנשימה. כולנו זקוקים לבתי ספר ולהסעות ולגינות ציבוריות וגני משחקים. וכשמנסים לפתור בעיות, וכשנמדדים לפי קידום צרכים, ועוד כאלה המשותפים לכל האוכלוסיה, כמעט בהגדרה ובהכרח פועלים באופן הרבה יותר פרגמטי – עובדים עם מי שאפשר, במאמץ ליצר מכנה משותף רחב ככל האפשר, כדי לקדם כל מה שאפשר. התוצאה היא שראשי ערים הם מנהיגים יותר פרגמטיים, ולפיכך, בסופו של יום, יותר יעילים. בשיחת Ted מרתקת על הספר מזכיר ברבר את טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, כדוגמה למי שהיה מסוגל להושיב את המנהיגים הדתיים בחדרו לדיון על העיר העתיקה, להתעלם מהויכוחים העמוקים ביניהם ולגרום להם להתרכז בשאלה – איך נגרום לתפקוד של הביוב בעיר שתשתיותיה רעועות.

וכשמנסים לפתור בעיות, וכשנמדדים לפי קידום צרכים, ועוד כאלה המשותפים לכל האוכלוסיה, כמעט בהגדרה ובהכרח פועלים באופן הרבה יותר פרגמטי – עובדים עם מי שאפשר

גם העובדה שבערים אפשרי ומקובל יותר לשתף את הציבור בקבלת ההחלטות דוחפת לפרגמטיזם ולפשרות ובסופו של דבר, עובדת לטובת הערים. כשמצמיחים פתרונות מלמטה ואזרחים נדרשים לדבר עם השכנים שלהם ולשכנע אותם שהפתרון המוצע טוב גם להם, נוצרת פוליטיקה של פשרה בה כל אחד מוותר קצת, אף אחד לא מנצח, אבל הפתרון, בסופו של דבר, טוב יותר לכולם. הרעיון הזה, של היעילות הטמונה בשיתוף הציבור, הוא מאד לא אינטואטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שאלו תהליכים איטיים ומסורבלים. אבל האם יתכן שהאיטי והמשתף יותר, הוא גם המקובל יותר? ואם כן, האם אין זו הדרך הארוכה אך הקצרה לפתרון יעיל יותר?

אבל לא רק מבחינה תועלתנית. גם מבחינה מוסרית, סבור ברבר כי נכון לתת לראשי הערים ולעיריות הרבה יותר כח מלמדינה. עד 2030 80% מאוכלוסיית העולם תגור בערים. רוב ההון והערך הכלכלי נוצר בערים. כל החברות פועלות בערים,  95% מהתרבות ו-98% מהפטנטים נוצרים בערים. בעיני ברבר, מי שמייצר את רוב ההון צריך להיות בעל הכח לשלוט על השימוש בו. ואם לא על כולו, אז על רובו.

המשמעות של כל זה היא, לדעת ברבר, שיש יותר סיכוי ששיתוף פעולה בין ערים יקדם את פתרון בעיות העולם מאשר שיתוף פעולה בין מדינות. ואכן, הוא עומד בראש יוזמת "פרלמנט ראשי ערים" שמבקשת להיות מעין ארגון האו"ם של הערים.

כאמור, אני ירושלמית. וירושלים היא לא רק מקום מגורי אלא גם הנושא שהוציא אותי, לפני יותר מעשור, מעולמי המשפחתי והמקצועי אל עשיה ציבורית. חשתי אז שהמתחולל בעיר – ההגירה השלילית, הקריסה הכלכלית, המתח בין קבוצות אוכלוסיה והניסיון לאכוף את אורח החיים החרדי על המרחב הציבורי – לא רק משפיע מאד על החיים שלי, אלא יש לו משמעות גדולה למדינה בכלל. אבל יותר מזה, חשתי שהנושאים הללו ניתנים לטיפול בראש ובראשונה במרחב העירוני, ושהפתרונות שנעצב בעיר יתפשטו אחר כך אל המדינה כולה.

מצד אחד, ירושלים היא דוגמא מובהקת לרעיונות של ברבר: עיר עתיקה יותר וחשובה לא פחות מהמדינה שהיא בירתה – ארץ ציון וירושלים. היא עיר גלוקלית, שכן במקרה שלה ללוקאלי יש השפעה גלובלית – על העם היהודי כולו, על יחסים בין הדתות בעולם ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפיכך לנעשה בה יכולת להשפיע באופן רחב מאד, לרע או לטוב. יחד עם זאת, ברור לי שהתיאור של ברבר רחוק מאד מלשקף את המציאות כרגע בישראל ושבפועל לכיוון הזה יש מחירים לא פשוטים. רחוק מלשקף כיוון שכרגע רוב הערים חלשות אל מול המדינה ותלויות בה לחלוטין. ולגבי המחירים – התפיסה הזו, המבקשת לחזק את הערים על חשבון המדינות, עיוורת למידה בה היא מעמיקה את הפערים הכלכליים-חברתיים, ומחלישה את היכולת של המדינה לפעול לצמצומם. כבר היום, העובדה כי ילד נולד בעיר זו או אחרת, קובעת הרבה יותר מידי את מרחב ההזדמנויות שינתנו לו. כבר היום נחסמות רפורמות רבות שתכליתן צמצום פערים בידי הרשויות החזקות שלא מוכנות לוותר לטובת החלשות.

ועדיין, מעבר להמשגה מאירת העיניים של ברבר, מה שנראה לי הכרחי ללמוד מדבריו הוא שאנחנו חייבים לקחת הרבה יותר ברצינות את הבחירות המקומיות. לא בהכרח יותר ברצינות מאשר הבחירות הארציות, אבל לייחס להן הרבה יותר חשיבות ממה שאנחנו מייחסים להן כיום. לקחת את הבחירות ברצינות פירושו כמובן בראש ובראשונה לצאת להצביע. אבל לא פחות מכך – לדעת מה בעצם אנחנו מחפשים בראש עיר ובמפלגה עירונית. על פי מה להצביע.

כרגע רוב הערים חלשות אל מול המדינה ותלויות בה לחלוטין

אז הנה, המלצת הבית, ברוח הרעיונות של ברבר, לחמישה קריטריונים לבחירת ראש עיר:

א. תצביעו למועמד שלא מאמין ב"או אנחנו או הם". בדרך כלל מגוון האוכלוסיות והקהילות החיות בעיר הוא עובדה שאינה ברת שינוי. "הם" לא יעלמו. "הם", אגב, לא הגיעו לכאן כדי למרר לכם את החיים אלא כדי לחיות איפשהו. מנסיון, מאבקים אינסופיים על מבני ציבור ועל אופי שכונות, הוא מה שמוביל לשקיעה והידרדרות של העיר. ולכן האתגר הוא להבין איך חיים ביחד; מה הם הכללים שמאפשרים לעשות לכולם מקום ולא מייצרים מתח מתמיד ותחושה שתיכף תיכף לא יהיה לי כאן מקום. האם זה אומר שצריך "לתת מקום" או להשלים עם נורמות לא דמוקרטיות הנהוגות בחלק מקהילות ישראל? בעיני ההפך הוא הנכון. דווקא ה"סובלנות" לנורמות לא דמוקרטיות ב"אזורים שלהם" היא היוצרת את המתח והחשש מהשתלטות. אם כולנו נדע שלא משנה מי גר באזור – יש דברים שפשוט בלתי אפשריים בחברה דמוקרטית, או סתם בחברה מתוקנת, פחות נדאג מכניסה "שלהם" לאזור. אם יהיה ברור שאין סובלנות ואין מוכנות להדרת נשים, הפליה, חסימת כבישים, גני ילדים בבניינים פרטיים, כבלים חשמליים פיראטיים וגנרטורים ושאר מרעין בישין, ולא משנה מי חי בשכונה, אז פחות אחשוש שהשכונה שלי תשתנה ברגע שאחרים יחיו בה. והמוזיקה / האוכל / הבגדים / הריח – עם כל אלה באמת אין מה לעשות. אין לאף אחד בעולם "זכות" לגור עם אנשים כמוהו. ולא בטוח שזה המתכון האולטימטיבי לחיים מאושרים או הצלחה בחינוך הילדים. בשורה התחתונה, מועמדים שמבטיחים לפעול לטובת קבוצה אחת בלבד, ומאמינים שאו ש"לנו" יהיה טוב או ש"להם", הם מועמדים שמבטיחים שקיעה והדרדרות של העיר. אל תצביעו להם. גם אם אתם מהקבוצה שהם רוצים לדאוג לה. כי בטווח הארוך זה פשוט לא עובד. תשאלו את החרדים בית שמש. מועמד "שלהם" שהבטיח לדאוג "להם" ואכן התעלם בהתמדה מכל האחרים. הוא הביא להידרדרות כלכלית קשה של העיר, לעזיבה של אוכלוסיה חזקה (גם חרדית) ולשקיעה. וגם ההפך יכול להיות נכון –מועמד חילוני שעיוור לצרכי קבוצות אחרות, מבטיח לעשות מאמץ לגרום לאחרים לעזוב את העיר ומוביל למאבקי תושבים זה בזה, לא יביא לשגשוג.

ב. חפשו מועמד שמתעניין ב"חיים עצמם". זה לא כל כך מלהיב לנהל מערכת בחירות על מדרכות, אישורי תכנון ובניה, אוטובוסים, איסוף אשפה או גני ילדים. גם קשה לא להרדם בחוג בית שכזה. אידאולוגיה מעניינת יותר: נישואי תערובת בין ערבים ליהודים ברמלה; מצעד הגאווה בבאר שבע; חלוקת העיר בירושלים. אבל האמת שרוב היומיום שלנו לא שם. אפילו בירושלים, שהיא מקרה ייחודי שבו למרחב הציבורי או הרכב האוכלוסייה יכולות להיות השפעות גלובליות, אפילו אצלנו – רוב הזמן אנחנו עסוקים בדברים אחרים. היום יום שלנו מורכב מהמון פרטים קטנים והם שהופכים את העיר שלנו למקום שטוב לחיות בו. אם אין לראש העיר תוכניות מפורטות לנושאים האלה, אם הוא משתעמם מהם, אם הוא טיפוס מאד אידאולוגי – שילך להיות חבר כנסת. לראשות עיר הוא פחות מתאים.    

ג. שיתוף הציבור. הם לא יגידו את זה בפירוש, אבל הרבה ראשי ערים חושבים שהציבור הוא די מטרד. מסתובב בין הרגליים ומפריע לעבוד. שיתוף ציבור זו בכלל קטסטרופה – תהליכים איטיים ומציקים. כל כך לא יעיל. וראשי הערים יכולים לחשוב כך ולפעול בהתאם, כי ראשות עיר היא במידה רבה מונרכיה. הם לא באמת חייבים את מועצת העיר, לא באמת חייבים את הציבור ובעצם יכולים לעשות מה שבא להם. אבל זה לא כדאי. כי בסוף מי שלא באמת חושב שיש לציבור משהו מעניין לומר על מה שטוב לו, לא באמת מסוגל לשרת את הציבור. הוא יכול להיות מנהל טוב ויעיל. או אולי מפקד טוב בצבא. אבל מנהיג ושליח ציבור זה סיפור אחר. שם צריך איזה איזון עדין בין הקשבה ליכולת לקבל החלטות ולהתקדם. איך תדעו? חוגי בית הם סימן לא רע. כמה הוא אוהב אנשים? כמה הוא מתעניין בהם? כמה יכולת הקשבה וענווה יש בו? כמה הוא משוכנע שהוא יודע הכל וכמה הוא מוכן ללמוד? וכמה הוא רוצה לשתף את הציבור, איזה מנגנונים לכך הוא מכיר. כמה המסרים שלו משתנים מפעם לפעם כי הוא למד משהו בפעם הקודמת. זה לא מדע מדוייק, אבל אלו סימנים לא רעים בכלל.

ד. מה יש למועמד לומר על חינוך? חינוך הוא נושא שבו יש לראשי ראשויות המון  השפעה. ככה בנויה השיטה בישראל. החינוך העל יסודי הוא בשליטה כמעט מלאה של הרשות המקומית וגם על היסודי יש המון השפעה. למשל – איפה יפתחו בתי ספר ומאיזה סוג. ערים בישראל נבדלות זו מזו דרמטית בהשקעה שלהן בחינוך פר תלמיד, באופן בו נראים בתי הספר, בתנאים בהם עובדים המורים. זו לא תמיד שאלה של מרכז ופריפריה. זה גם מרכיב בעניין, כי הכל חוזר בסוף לתקציבים ויכולות, ועדיין – תראו את בתי הספר בבאר שבע, עיר ששמה את החינוך בראש סדר העדיפויות שלה. בסוף, זו שאלה של סדרי עדיפויות עירוניים.

ה. ולבסוף, וסליחה על הקיטש – כמה הוא אוהב אותה. כן אותה, את העיר שלו. שלנו. ומה הוא אוהב בה. וממתי. כי בסוף צריך לאהוב אותה. כמו שאוהבים. לראות בה סובייקט. ולרצות שיהיה לה טוב. לה, לעיר. שהיא תהיה יפה ונקיה. ושהדם, כלומר התנועה, תזרום בעורקים שלה בלי לסתום אותם. ושאנשים יאהבו אותה. ושהיא תהיה מגניבה וכייפית. אם הוא רואה אשפה ברחוב והיא לא כואבת לו בעין, אז הוא כנראה לא אוהב אותה מספיק. אם הוא כאן יותר בשבילו מאשר בשבילה, שילך לעשות משהו אחר. אפשר לדעת לנהל ואפשר לדעת להוביל, אבל בלי אהבה למקום, אי אפשר לגרום לו לשגשג.  

זה שבוע הבא וזה חשוב ממש. לכו להצביע.

תהלה פרידמן
בחירות
רשויות מקומיות
קלפי
סקר
בחירות ארציות
הכנסת
בנג'ימין ברבר
פרגמטיות
לו ראשי ערים היו שולטים בעולם
25/10/2018
ט"ז חשוון תשע"ט
תהלה פרידמן
תהלה פרידמן

לו ראשי ערים היו שולטים בעולם

למה הבחירות המקומיות חשובות הרבה יותר ממה שנדמה לנו

למרות שהבחירות המקומיות מוציאות אותנו מהבית פחות מאשר הארציות, מסתבר שברוב הסוגיות החשובות לנו, וגם לעולם, לבחירות המקומיות יש השפעה מכרעת על חיינו. בערים צומחים הפתרונות היצירתיים והטובים ביותר לבעיות שלנו כחברה. חשוב לצאת להצביע בשבוע הבא וחשוב לבחור נכון (ולכן, כבונוס: חמישה טיפים לבחירת המועמד הנכון בעירך)

בשבוע הבא יערכו הבחירות המקומיות. בעיר שלי, ירושלים, הגדולה בערי ישראל, הרחובות אמנם מלאים בשלטי תעמולה, אך הסקרים מלמדים שיותר משליש מהבוחרים לא החליטו למי להצביע ושאחוז עצום מהאנשים עוד לא החליטו האם בכלל להצביע. ניסיון העבר מלמד שיש בירושלים 35 אלף איש שהולכים להצביע בבחירות הארציות, אך נשארים בבית בבחירות המקומיות. וירושלים ממש לא חריגה. מבט כלל ארצי מגלה שאחוז ההצבעה בבחירות המקומיות עומד על 51% בלבד, לעומת 72.34% בבחירות הארציות.

51% הוא כמובן מספר ממוצע, וככזה הוא לא מצליח לספר לנו שבישובים ערביים מצביעים הרבה הרבה יותר מבישובים יהודיים. ושבישובים חרדיים או פריפריאלים מצביעים יותר מבמרכז. ושבערים גדולות עשירים מצביעים יותר מעניים (ונכון שהנתונים האלה נשמעים סותרים, אבל ככה זה). ובעיקר הוא לא מספר לנו את הפרדוקס הבא: כשמדובר בבחירות ארציות לכנסת, ככל שיישוב יותר עשיר כך אחוזי ההצבעה בו יותר גבוהים. אבל כשמדובר בבחירות מקומיות – ההפך הוא הנכון. בישובים העניים והפריפריאליים מצביעים באחוזים גבוהים יותר בבחירות המקומיות מאשר באלו הארציות.

הסקרים מלמדים שיותר משליש מהבוחרים לא החליטו למי להצביע ושאחוז עצום מהאנשים עוד לא החליטו האם בכלל להצביע

לו היינו שואלים את בנג'ימין ברבר, ממדעני המדינה החשובים בעולם, נדמה לי שהוא היה אומר שבמקרה הזה תושבי הפריפריה, החרדים והערבים צודקים. שהם קוראים את המציאות באופן הרבה יותר מדוייק מתושבי המרכז האמידים והמשכילים יותר (בממוצע כמובן).

ברבר, שכתב ספר מרתק בשם "אם ראשי ערים היו מנהלים את העולם" (If Mayors Ruled the World) טוען – אם לתמצת בחמש מילים – שערים הרבה יותר חשובות ממדינות. ולפיכך, ראשי ערים צריכים להיות יותר חשובים מראשי מדינות, ושאך טוב יצא לעולם אם ראשי ערים יהפכו לראשי מדינות. לפי ברבר מדינות הלאום כשלו בתפקידם הבסיסי, דאגה לאזרחיהן, ולמעשה איבדו את היכולת לבצע את התפקיד הזה. הן עומדות חסרות אונים מול האתגרים הגדולים בפניהם ניצב העולם: משבר דיור, יוקר מחיה, שינויי אקלים מחריפים, פערים חברתיים, פשע אלים שמתעצם בפרברי הערים, הזדקנות אוכלוסייה והרשימה עוד ארוכה. הערים, לעומת זאת, הן המקומות בהם צומחים הפתרונות לאתגרים הללו, והם יוצאים לפועל בהנהגת ראשי הערים. לברבר יש שורה של דוגמאות מעניינות מרחבי העולם: ערים מתמודדות עם זיהום האויר או עם מצוקת התחבורה על ידי מיזמי השכרת אופניים (שמתפשטים היום במהירות ברחבי העולם, לגמרי מלמטה); ערים מתמודדות עם משבר דיור על ידי מיזמי התחדשות עירונית או הנעת יזמים לבניית דיור מוזל, בעוד שהמדינה בדרך כלל מפשירה קרקע נידחת באזור מרוחק שבסופו של דבר עולה לנו יותר בגלל הצורך בפיתוח תשתיות, ובאזרחים שמבלים שעות בדרכים ובפקקים. בניו יורק, למשל, יזם ראש העיר בלומברג הגבלה של מכירת משקאות מתוקים, כחלק מהמאבק בהשמנה ובניסיון לפעול לטובת בריאות הציבור. זו יוזמה שכשלה, אך אי אפשר לדמיין אף ראש מדינה שהיה מעז לצאת למלחמה בתאגידי המשקאות. ראש העיר ניו יורק דווקא ניסה. אצלנו, לדוגמא, אפשר להתבונן באופן בו מטפלת עיריית כפר סבא בפסולת שלה. העירייה לא חיכתה למדינה והובילה מהלך מקיף ומרשים של הפרדת אשפה בכל בתי האב בעיר.

הסיבה להצלחה של הערים אל מול כישלון המדינות היא, לפי ברבר, שראשי מדינות נבחרים ומוערכים על פי עמדותיהם, על פי אידאולוגיה, על פי מטה-נרטיב. לפיכך הפוליטיקה המדינתית עסוקה באובססיביות בחידוד הבדלים, מתקשה ביצירת שיתופי פעולה בין מפלגתיים או בין מדינתיים ומתנהלת בתפיסה מתמדת של משחק סכום אפס. שלטון מקומי, לעומת זאת, נמדד בפתרון בעיות וקידום צרכים, ועסוק בעיקר בכך. שלטון מקומי אחראי לצרכים שמשותפים לכל סוגי תושביו: ביוב, מים נקיים ואוויר בריא לנשימה. כולנו זקוקים לבתי ספר ולהסעות ולגינות ציבוריות וגני משחקים. וכשמנסים לפתור בעיות, וכשנמדדים לפי קידום צרכים, ועוד כאלה המשותפים לכל האוכלוסיה, כמעט בהגדרה ובהכרח פועלים באופן הרבה יותר פרגמטי – עובדים עם מי שאפשר, במאמץ ליצר מכנה משותף רחב ככל האפשר, כדי לקדם כל מה שאפשר. התוצאה היא שראשי ערים הם מנהיגים יותר פרגמטיים, ולפיכך, בסופו של יום, יותר יעילים. בשיחת Ted מרתקת על הספר מזכיר ברבר את טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, כדוגמה למי שהיה מסוגל להושיב את המנהיגים הדתיים בחדרו לדיון על העיר העתיקה, להתעלם מהויכוחים העמוקים ביניהם ולגרום להם להתרכז בשאלה – איך נגרום לתפקוד של הביוב בעיר שתשתיותיה רעועות.

וכשמנסים לפתור בעיות, וכשנמדדים לפי קידום צרכים, ועוד כאלה המשותפים לכל האוכלוסיה, כמעט בהגדרה ובהכרח פועלים באופן הרבה יותר פרגמטי – עובדים עם מי שאפשר

גם העובדה שבערים אפשרי ומקובל יותר לשתף את הציבור בקבלת ההחלטות דוחפת לפרגמטיזם ולפשרות ובסופו של דבר, עובדת לטובת הערים. כשמצמיחים פתרונות מלמטה ואזרחים נדרשים לדבר עם השכנים שלהם ולשכנע אותם שהפתרון המוצע טוב גם להם, נוצרת פוליטיקה של פשרה בה כל אחד מוותר קצת, אף אחד לא מנצח, אבל הפתרון, בסופו של דבר, טוב יותר לכולם. הרעיון הזה, של היעילות הטמונה בשיתוף הציבור, הוא מאד לא אינטואטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שאלו תהליכים איטיים ומסורבלים. אבל האם יתכן שהאיטי והמשתף יותר, הוא גם המקובל יותר? ואם כן, האם אין זו הדרך הארוכה אך הקצרה לפתרון יעיל יותר?

אבל לא רק מבחינה תועלתנית. גם מבחינה מוסרית, סבור ברבר כי נכון לתת לראשי הערים ולעיריות הרבה יותר כח מלמדינה. עד 2030 80% מאוכלוסיית העולם תגור בערים. רוב ההון והערך הכלכלי נוצר בערים. כל החברות פועלות בערים,  95% מהתרבות ו-98% מהפטנטים נוצרים בערים. בעיני ברבר, מי שמייצר את רוב ההון צריך להיות בעל הכח לשלוט על השימוש בו. ואם לא על כולו, אז על רובו.

המשמעות של כל זה היא, לדעת ברבר, שיש יותר סיכוי ששיתוף פעולה בין ערים יקדם את פתרון בעיות העולם מאשר שיתוף פעולה בין מדינות. ואכן, הוא עומד בראש יוזמת "פרלמנט ראשי ערים" שמבקשת להיות מעין ארגון האו"ם של הערים.

כאמור, אני ירושלמית. וירושלים היא לא רק מקום מגורי אלא גם הנושא שהוציא אותי, לפני יותר מעשור, מעולמי המשפחתי והמקצועי אל עשיה ציבורית. חשתי אז שהמתחולל בעיר – ההגירה השלילית, הקריסה הכלכלית, המתח בין קבוצות אוכלוסיה והניסיון לאכוף את אורח החיים החרדי על המרחב הציבורי – לא רק משפיע מאד על החיים שלי, אלא יש לו משמעות גדולה למדינה בכלל. אבל יותר מזה, חשתי שהנושאים הללו ניתנים לטיפול בראש ובראשונה במרחב העירוני, ושהפתרונות שנעצב בעיר יתפשטו אחר כך אל המדינה כולה.

מצד אחד, ירושלים היא דוגמא מובהקת לרעיונות של ברבר: עיר עתיקה יותר וחשובה לא פחות מהמדינה שהיא בירתה – ארץ ציון וירושלים. היא עיר גלוקלית, שכן במקרה שלה ללוקאלי יש השפעה גלובלית – על העם היהודי כולו, על יחסים בין הדתות בעולם ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפיכך לנעשה בה יכולת להשפיע באופן רחב מאד, לרע או לטוב. יחד עם זאת, ברור לי שהתיאור של ברבר רחוק מאד מלשקף את המציאות כרגע בישראל ושבפועל לכיוון הזה יש מחירים לא פשוטים. רחוק מלשקף כיוון שכרגע רוב הערים חלשות אל מול המדינה ותלויות בה לחלוטין. ולגבי המחירים – התפיסה הזו, המבקשת לחזק את הערים על חשבון המדינות, עיוורת למידה בה היא מעמיקה את הפערים הכלכליים-חברתיים, ומחלישה את היכולת של המדינה לפעול לצמצומם. כבר היום, העובדה כי ילד נולד בעיר זו או אחרת, קובעת הרבה יותר מידי את מרחב ההזדמנויות שינתנו לו. כבר היום נחסמות רפורמות רבות שתכליתן צמצום פערים בידי הרשויות החזקות שלא מוכנות לוותר לטובת החלשות.

ועדיין, מעבר להמשגה מאירת העיניים של ברבר, מה שנראה לי הכרחי ללמוד מדבריו הוא שאנחנו חייבים לקחת הרבה יותר ברצינות את הבחירות המקומיות. לא בהכרח יותר ברצינות מאשר הבחירות הארציות, אבל לייחס להן הרבה יותר חשיבות ממה שאנחנו מייחסים להן כיום. לקחת את הבחירות ברצינות פירושו כמובן בראש ובראשונה לצאת להצביע. אבל לא פחות מכך – לדעת מה בעצם אנחנו מחפשים בראש עיר ובמפלגה עירונית. על פי מה להצביע.

כרגע רוב הערים חלשות אל מול המדינה ותלויות בה לחלוטין

אז הנה, המלצת הבית, ברוח הרעיונות של ברבר, לחמישה קריטריונים לבחירת ראש עיר:

א. תצביעו למועמד שלא מאמין ב"או אנחנו או הם". בדרך כלל מגוון האוכלוסיות והקהילות החיות בעיר הוא עובדה שאינה ברת שינוי. "הם" לא יעלמו. "הם", אגב, לא הגיעו לכאן כדי למרר לכם את החיים אלא כדי לחיות איפשהו. מנסיון, מאבקים אינסופיים על מבני ציבור ועל אופי שכונות, הוא מה שמוביל לשקיעה והידרדרות של העיר. ולכן האתגר הוא להבין איך חיים ביחד; מה הם הכללים שמאפשרים לעשות לכולם מקום ולא מייצרים מתח מתמיד ותחושה שתיכף תיכף לא יהיה לי כאן מקום. האם זה אומר שצריך "לתת מקום" או להשלים עם נורמות לא דמוקרטיות הנהוגות בחלק מקהילות ישראל? בעיני ההפך הוא הנכון. דווקא ה"סובלנות" לנורמות לא דמוקרטיות ב"אזורים שלהם" היא היוצרת את המתח והחשש מהשתלטות. אם כולנו נדע שלא משנה מי גר באזור – יש דברים שפשוט בלתי אפשריים בחברה דמוקרטית, או סתם בחברה מתוקנת, פחות נדאג מכניסה "שלהם" לאזור. אם יהיה ברור שאין סובלנות ואין מוכנות להדרת נשים, הפליה, חסימת כבישים, גני ילדים בבניינים פרטיים, כבלים חשמליים פיראטיים וגנרטורים ושאר מרעין בישין, ולא משנה מי חי בשכונה, אז פחות אחשוש שהשכונה שלי תשתנה ברגע שאחרים יחיו בה. והמוזיקה / האוכל / הבגדים / הריח – עם כל אלה באמת אין מה לעשות. אין לאף אחד בעולם "זכות" לגור עם אנשים כמוהו. ולא בטוח שזה המתכון האולטימטיבי לחיים מאושרים או הצלחה בחינוך הילדים. בשורה התחתונה, מועמדים שמבטיחים לפעול לטובת קבוצה אחת בלבד, ומאמינים שאו ש"לנו" יהיה טוב או ש"להם", הם מועמדים שמבטיחים שקיעה והדרדרות של העיר. אל תצביעו להם. גם אם אתם מהקבוצה שהם רוצים לדאוג לה. כי בטווח הארוך זה פשוט לא עובד. תשאלו את החרדים בית שמש. מועמד "שלהם" שהבטיח לדאוג "להם" ואכן התעלם בהתמדה מכל האחרים. הוא הביא להידרדרות כלכלית קשה של העיר, לעזיבה של אוכלוסיה חזקה (גם חרדית) ולשקיעה. וגם ההפך יכול להיות נכון –מועמד חילוני שעיוור לצרכי קבוצות אחרות, מבטיח לעשות מאמץ לגרום לאחרים לעזוב את העיר ומוביל למאבקי תושבים זה בזה, לא יביא לשגשוג.

ב. חפשו מועמד שמתעניין ב"חיים עצמם". זה לא כל כך מלהיב לנהל מערכת בחירות על מדרכות, אישורי תכנון ובניה, אוטובוסים, איסוף אשפה או גני ילדים. גם קשה לא להרדם בחוג בית שכזה. אידאולוגיה מעניינת יותר: נישואי תערובת בין ערבים ליהודים ברמלה; מצעד הגאווה בבאר שבע; חלוקת העיר בירושלים. אבל האמת שרוב היומיום שלנו לא שם. אפילו בירושלים, שהיא מקרה ייחודי שבו למרחב הציבורי או הרכב האוכלוסייה יכולות להיות השפעות גלובליות, אפילו אצלנו – רוב הזמן אנחנו עסוקים בדברים אחרים. היום יום שלנו מורכב מהמון פרטים קטנים והם שהופכים את העיר שלנו למקום שטוב לחיות בו. אם אין לראש העיר תוכניות מפורטות לנושאים האלה, אם הוא משתעמם מהם, אם הוא טיפוס מאד אידאולוגי – שילך להיות חבר כנסת. לראשות עיר הוא פחות מתאים.    

ג. שיתוף הציבור. הם לא יגידו את זה בפירוש, אבל הרבה ראשי ערים חושבים שהציבור הוא די מטרד. מסתובב בין הרגליים ומפריע לעבוד. שיתוף ציבור זו בכלל קטסטרופה – תהליכים איטיים ומציקים. כל כך לא יעיל. וראשי הערים יכולים לחשוב כך ולפעול בהתאם, כי ראשות עיר היא במידה רבה מונרכיה. הם לא באמת חייבים את מועצת העיר, לא באמת חייבים את הציבור ובעצם יכולים לעשות מה שבא להם. אבל זה לא כדאי. כי בסוף מי שלא באמת חושב שיש לציבור משהו מעניין לומר על מה שטוב לו, לא באמת מסוגל לשרת את הציבור. הוא יכול להיות מנהל טוב ויעיל. או אולי מפקד טוב בצבא. אבל מנהיג ושליח ציבור זה סיפור אחר. שם צריך איזה איזון עדין בין הקשבה ליכולת לקבל החלטות ולהתקדם. איך תדעו? חוגי בית הם סימן לא רע. כמה הוא אוהב אנשים? כמה הוא מתעניין בהם? כמה יכולת הקשבה וענווה יש בו? כמה הוא משוכנע שהוא יודע הכל וכמה הוא מוכן ללמוד? וכמה הוא רוצה לשתף את הציבור, איזה מנגנונים לכך הוא מכיר. כמה המסרים שלו משתנים מפעם לפעם כי הוא למד משהו בפעם הקודמת. זה לא מדע מדוייק, אבל אלו סימנים לא רעים בכלל.

ד. מה יש למועמד לומר על חינוך? חינוך הוא נושא שבו יש לראשי ראשויות המון  השפעה. ככה בנויה השיטה בישראל. החינוך העל יסודי הוא בשליטה כמעט מלאה של הרשות המקומית וגם על היסודי יש המון השפעה. למשל – איפה יפתחו בתי ספר ומאיזה סוג. ערים בישראל נבדלות זו מזו דרמטית בהשקעה שלהן בחינוך פר תלמיד, באופן בו נראים בתי הספר, בתנאים בהם עובדים המורים. זו לא תמיד שאלה של מרכז ופריפריה. זה גם מרכיב בעניין, כי הכל חוזר בסוף לתקציבים ויכולות, ועדיין – תראו את בתי הספר בבאר שבע, עיר ששמה את החינוך בראש סדר העדיפויות שלה. בסוף, זו שאלה של סדרי עדיפויות עירוניים.

ה. ולבסוף, וסליחה על הקיטש – כמה הוא אוהב אותה. כן אותה, את העיר שלו. שלנו. ומה הוא אוהב בה. וממתי. כי בסוף צריך לאהוב אותה. כמו שאוהבים. לראות בה סובייקט. ולרצות שיהיה לה טוב. לה, לעיר. שהיא תהיה יפה ונקיה. ושהדם, כלומר התנועה, תזרום בעורקים שלה בלי לסתום אותם. ושאנשים יאהבו אותה. ושהיא תהיה מגניבה וכייפית. אם הוא רואה אשפה ברחוב והיא לא כואבת לו בעין, אז הוא כנראה לא אוהב אותה מספיק. אם הוא כאן יותר בשבילו מאשר בשבילה, שילך לעשות משהו אחר. אפשר לדעת לנהל ואפשר לדעת להוביל, אבל בלי אהבה למקום, אי אפשר לגרום לו לשגשג.  

זה שבוע הבא וזה חשוב ממש. לכו להצביע.

תהלה פרידמן
בחירות
רשויות מקומיות
קלפי
סקר
בחירות ארציות
הכנסת
בנג'ימין ברבר
פרגמטיות
לו ראשי ערים היו שולטים בעולם
תהלה פרידמן
תהלה פרידמן

לו ראשי ערים היו שולטים בעולם

למה הבחירות המקומיות חשובות הרבה יותר ממה שנדמה לנו

למרות שהבחירות המקומיות מוציאות אותנו מהבית פחות מאשר הארציות, מסתבר שברוב הסוגיות החשובות לנו, וגם לעולם, לבחירות המקומיות יש השפעה מכרעת על חיינו. בערים צומחים הפתרונות היצירתיים והטובים ביותר לבעיות שלנו כחברה. חשוב לצאת להצביע בשבוע הבא וחשוב לבחור נכון (ולכן, כבונוס: חמישה טיפים לבחירת המועמד הנכון בעירך)

בשבוע הבא יערכו הבחירות המקומיות. בעיר שלי, ירושלים, הגדולה בערי ישראל, הרחובות אמנם מלאים בשלטי תעמולה, אך הסקרים מלמדים שיותר משליש מהבוחרים לא החליטו למי להצביע ושאחוז עצום מהאנשים עוד לא החליטו האם בכלל להצביע. ניסיון העבר מלמד שיש בירושלים 35 אלף איש שהולכים להצביע בבחירות הארציות, אך נשארים בבית בבחירות המקומיות. וירושלים ממש לא חריגה. מבט כלל ארצי מגלה שאחוז ההצבעה בבחירות המקומיות עומד על 51% בלבד, לעומת 72.34% בבחירות הארציות.

51% הוא כמובן מספר ממוצע, וככזה הוא לא מצליח לספר לנו שבישובים ערביים מצביעים הרבה הרבה יותר מבישובים יהודיים. ושבישובים חרדיים או פריפריאלים מצביעים יותר מבמרכז. ושבערים גדולות עשירים מצביעים יותר מעניים (ונכון שהנתונים האלה נשמעים סותרים, אבל ככה זה). ובעיקר הוא לא מספר לנו את הפרדוקס הבא: כשמדובר בבחירות ארציות לכנסת, ככל שיישוב יותר עשיר כך אחוזי ההצבעה בו יותר גבוהים. אבל כשמדובר בבחירות מקומיות – ההפך הוא הנכון. בישובים העניים והפריפריאליים מצביעים באחוזים גבוהים יותר בבחירות המקומיות מאשר באלו הארציות.

הסקרים מלמדים שיותר משליש מהבוחרים לא החליטו למי להצביע ושאחוז עצום מהאנשים עוד לא החליטו האם בכלל להצביע

לו היינו שואלים את בנג'ימין ברבר, ממדעני המדינה החשובים בעולם, נדמה לי שהוא היה אומר שבמקרה הזה תושבי הפריפריה, החרדים והערבים צודקים. שהם קוראים את המציאות באופן הרבה יותר מדוייק מתושבי המרכז האמידים והמשכילים יותר (בממוצע כמובן).

ברבר, שכתב ספר מרתק בשם "אם ראשי ערים היו מנהלים את העולם" (If Mayors Ruled the World) טוען – אם לתמצת בחמש מילים – שערים הרבה יותר חשובות ממדינות. ולפיכך, ראשי ערים צריכים להיות יותר חשובים מראשי מדינות, ושאך טוב יצא לעולם אם ראשי ערים יהפכו לראשי מדינות. לפי ברבר מדינות הלאום כשלו בתפקידם הבסיסי, דאגה לאזרחיהן, ולמעשה איבדו את היכולת לבצע את התפקיד הזה. הן עומדות חסרות אונים מול האתגרים הגדולים בפניהם ניצב העולם: משבר דיור, יוקר מחיה, שינויי אקלים מחריפים, פערים חברתיים, פשע אלים שמתעצם בפרברי הערים, הזדקנות אוכלוסייה והרשימה עוד ארוכה. הערים, לעומת זאת, הן המקומות בהם צומחים הפתרונות לאתגרים הללו, והם יוצאים לפועל בהנהגת ראשי הערים. לברבר יש שורה של דוגמאות מעניינות מרחבי העולם: ערים מתמודדות עם זיהום האויר או עם מצוקת התחבורה על ידי מיזמי השכרת אופניים (שמתפשטים היום במהירות ברחבי העולם, לגמרי מלמטה); ערים מתמודדות עם משבר דיור על ידי מיזמי התחדשות עירונית או הנעת יזמים לבניית דיור מוזל, בעוד שהמדינה בדרך כלל מפשירה קרקע נידחת באזור מרוחק שבסופו של דבר עולה לנו יותר בגלל הצורך בפיתוח תשתיות, ובאזרחים שמבלים שעות בדרכים ובפקקים. בניו יורק, למשל, יזם ראש העיר בלומברג הגבלה של מכירת משקאות מתוקים, כחלק מהמאבק בהשמנה ובניסיון לפעול לטובת בריאות הציבור. זו יוזמה שכשלה, אך אי אפשר לדמיין אף ראש מדינה שהיה מעז לצאת למלחמה בתאגידי המשקאות. ראש העיר ניו יורק דווקא ניסה. אצלנו, לדוגמא, אפשר להתבונן באופן בו מטפלת עיריית כפר סבא בפסולת שלה. העירייה לא חיכתה למדינה והובילה מהלך מקיף ומרשים של הפרדת אשפה בכל בתי האב בעיר.

הסיבה להצלחה של הערים אל מול כישלון המדינות היא, לפי ברבר, שראשי מדינות נבחרים ומוערכים על פי עמדותיהם, על פי אידאולוגיה, על פי מטה-נרטיב. לפיכך הפוליטיקה המדינתית עסוקה באובססיביות בחידוד הבדלים, מתקשה ביצירת שיתופי פעולה בין מפלגתיים או בין מדינתיים ומתנהלת בתפיסה מתמדת של משחק סכום אפס. שלטון מקומי, לעומת זאת, נמדד בפתרון בעיות וקידום צרכים, ועסוק בעיקר בכך. שלטון מקומי אחראי לצרכים שמשותפים לכל סוגי תושביו: ביוב, מים נקיים ואוויר בריא לנשימה. כולנו זקוקים לבתי ספר ולהסעות ולגינות ציבוריות וגני משחקים. וכשמנסים לפתור בעיות, וכשנמדדים לפי קידום צרכים, ועוד כאלה המשותפים לכל האוכלוסיה, כמעט בהגדרה ובהכרח פועלים באופן הרבה יותר פרגמטי – עובדים עם מי שאפשר, במאמץ ליצר מכנה משותף רחב ככל האפשר, כדי לקדם כל מה שאפשר. התוצאה היא שראשי ערים הם מנהיגים יותר פרגמטיים, ולפיכך, בסופו של יום, יותר יעילים. בשיחת Ted מרתקת על הספר מזכיר ברבר את טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, כדוגמה למי שהיה מסוגל להושיב את המנהיגים הדתיים בחדרו לדיון על העיר העתיקה, להתעלם מהויכוחים העמוקים ביניהם ולגרום להם להתרכז בשאלה – איך נגרום לתפקוד של הביוב בעיר שתשתיותיה רעועות.

וכשמנסים לפתור בעיות, וכשנמדדים לפי קידום צרכים, ועוד כאלה המשותפים לכל האוכלוסיה, כמעט בהגדרה ובהכרח פועלים באופן הרבה יותר פרגמטי – עובדים עם מי שאפשר

גם העובדה שבערים אפשרי ומקובל יותר לשתף את הציבור בקבלת ההחלטות דוחפת לפרגמטיזם ולפשרות ובסופו של דבר, עובדת לטובת הערים. כשמצמיחים פתרונות מלמטה ואזרחים נדרשים לדבר עם השכנים שלהם ולשכנע אותם שהפתרון המוצע טוב גם להם, נוצרת פוליטיקה של פשרה בה כל אחד מוותר קצת, אף אחד לא מנצח, אבל הפתרון, בסופו של דבר, טוב יותר לכולם. הרעיון הזה, של היעילות הטמונה בשיתוף הציבור, הוא מאד לא אינטואטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שאלו תהליכים איטיים ומסורבלים. אבל האם יתכן שהאיטי והמשתף יותר, הוא גם המקובל יותר? ואם כן, האם אין זו הדרך הארוכה אך הקצרה לפתרון יעיל יותר?

אבל לא רק מבחינה תועלתנית. גם מבחינה מוסרית, סבור ברבר כי נכון לתת לראשי הערים ולעיריות הרבה יותר כח מלמדינה. עד 2030 80% מאוכלוסיית העולם תגור בערים. רוב ההון והערך הכלכלי נוצר בערים. כל החברות פועלות בערים,  95% מהתרבות ו-98% מהפטנטים נוצרים בערים. בעיני ברבר, מי שמייצר את רוב ההון צריך להיות בעל הכח לשלוט על השימוש בו. ואם לא על כולו, אז על רובו.

המשמעות של כל זה היא, לדעת ברבר, שיש יותר סיכוי ששיתוף פעולה בין ערים יקדם את פתרון בעיות העולם מאשר שיתוף פעולה בין מדינות. ואכן, הוא עומד בראש יוזמת "פרלמנט ראשי ערים" שמבקשת להיות מעין ארגון האו"ם של הערים.

כאמור, אני ירושלמית. וירושלים היא לא רק מקום מגורי אלא גם הנושא שהוציא אותי, לפני יותר מעשור, מעולמי המשפחתי והמקצועי אל עשיה ציבורית. חשתי אז שהמתחולל בעיר – ההגירה השלילית, הקריסה הכלכלית, המתח בין קבוצות אוכלוסיה והניסיון לאכוף את אורח החיים החרדי על המרחב הציבורי – לא רק משפיע מאד על החיים שלי, אלא יש לו משמעות גדולה למדינה בכלל. אבל יותר מזה, חשתי שהנושאים הללו ניתנים לטיפול בראש ובראשונה במרחב העירוני, ושהפתרונות שנעצב בעיר יתפשטו אחר כך אל המדינה כולה.

מצד אחד, ירושלים היא דוגמא מובהקת לרעיונות של ברבר: עיר עתיקה יותר וחשובה לא פחות מהמדינה שהיא בירתה – ארץ ציון וירושלים. היא עיר גלוקלית, שכן במקרה שלה ללוקאלי יש השפעה גלובלית – על העם היהודי כולו, על יחסים בין הדתות בעולם ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפיכך לנעשה בה יכולת להשפיע באופן רחב מאד, לרע או לטוב. יחד עם זאת, ברור לי שהתיאור של ברבר רחוק מאד מלשקף את המציאות כרגע בישראל ושבפועל לכיוון הזה יש מחירים לא פשוטים. רחוק מלשקף כיוון שכרגע רוב הערים חלשות אל מול המדינה ותלויות בה לחלוטין. ולגבי המחירים – התפיסה הזו, המבקשת לחזק את הערים על חשבון המדינות, עיוורת למידה בה היא מעמיקה את הפערים הכלכליים-חברתיים, ומחלישה את היכולת של המדינה לפעול לצמצומם. כבר היום, העובדה כי ילד נולד בעיר זו או אחרת, קובעת הרבה יותר מידי את מרחב ההזדמנויות שינתנו לו. כבר היום נחסמות רפורמות רבות שתכליתן צמצום פערים בידי הרשויות החזקות שלא מוכנות לוותר לטובת החלשות.

ועדיין, מעבר להמשגה מאירת העיניים של ברבר, מה שנראה לי הכרחי ללמוד מדבריו הוא שאנחנו חייבים לקחת הרבה יותר ברצינות את הבחירות המקומיות. לא בהכרח יותר ברצינות מאשר הבחירות הארציות, אבל לייחס להן הרבה יותר חשיבות ממה שאנחנו מייחסים להן כיום. לקחת את הבחירות ברצינות פירושו כמובן בראש ובראשונה לצאת להצביע. אבל לא פחות מכך – לדעת מה בעצם אנחנו מחפשים בראש עיר ובמפלגה עירונית. על פי מה להצביע.

כרגע רוב הערים חלשות אל מול המדינה ותלויות בה לחלוטין

אז הנה, המלצת הבית, ברוח הרעיונות של ברבר, לחמישה קריטריונים לבחירת ראש עיר:

א. תצביעו למועמד שלא מאמין ב"או אנחנו או הם". בדרך כלל מגוון האוכלוסיות והקהילות החיות בעיר הוא עובדה שאינה ברת שינוי. "הם" לא יעלמו. "הם", אגב, לא הגיעו לכאן כדי למרר לכם את החיים אלא כדי לחיות איפשהו. מנסיון, מאבקים אינסופיים על מבני ציבור ועל אופי שכונות, הוא מה שמוביל לשקיעה והידרדרות של העיר. ולכן האתגר הוא להבין איך חיים ביחד; מה הם הכללים שמאפשרים לעשות לכולם מקום ולא מייצרים מתח מתמיד ותחושה שתיכף תיכף לא יהיה לי כאן מקום. האם זה אומר שצריך "לתת מקום" או להשלים עם נורמות לא דמוקרטיות הנהוגות בחלק מקהילות ישראל? בעיני ההפך הוא הנכון. דווקא ה"סובלנות" לנורמות לא דמוקרטיות ב"אזורים שלהם" היא היוצרת את המתח והחשש מהשתלטות. אם כולנו נדע שלא משנה מי גר באזור – יש דברים שפשוט בלתי אפשריים בחברה דמוקרטית, או סתם בחברה מתוקנת, פחות נדאג מכניסה "שלהם" לאזור. אם יהיה ברור שאין סובלנות ואין מוכנות להדרת נשים, הפליה, חסימת כבישים, גני ילדים בבניינים פרטיים, כבלים חשמליים פיראטיים וגנרטורים ושאר מרעין בישין, ולא משנה מי חי בשכונה, אז פחות אחשוש שהשכונה שלי תשתנה ברגע שאחרים יחיו בה. והמוזיקה / האוכל / הבגדים / הריח – עם כל אלה באמת אין מה לעשות. אין לאף אחד בעולם "זכות" לגור עם אנשים כמוהו. ולא בטוח שזה המתכון האולטימטיבי לחיים מאושרים או הצלחה בחינוך הילדים. בשורה התחתונה, מועמדים שמבטיחים לפעול לטובת קבוצה אחת בלבד, ומאמינים שאו ש"לנו" יהיה טוב או ש"להם", הם מועמדים שמבטיחים שקיעה והדרדרות של העיר. אל תצביעו להם. גם אם אתם מהקבוצה שהם רוצים לדאוג לה. כי בטווח הארוך זה פשוט לא עובד. תשאלו את החרדים בית שמש. מועמד "שלהם" שהבטיח לדאוג "להם" ואכן התעלם בהתמדה מכל האחרים. הוא הביא להידרדרות כלכלית קשה של העיר, לעזיבה של אוכלוסיה חזקה (גם חרדית) ולשקיעה. וגם ההפך יכול להיות נכון –מועמד חילוני שעיוור לצרכי קבוצות אחרות, מבטיח לעשות מאמץ לגרום לאחרים לעזוב את העיר ומוביל למאבקי תושבים זה בזה, לא יביא לשגשוג.

ב. חפשו מועמד שמתעניין ב"חיים עצמם". זה לא כל כך מלהיב לנהל מערכת בחירות על מדרכות, אישורי תכנון ובניה, אוטובוסים, איסוף אשפה או גני ילדים. גם קשה לא להרדם בחוג בית שכזה. אידאולוגיה מעניינת יותר: נישואי תערובת בין ערבים ליהודים ברמלה; מצעד הגאווה בבאר שבע; חלוקת העיר בירושלים. אבל האמת שרוב היומיום שלנו לא שם. אפילו בירושלים, שהיא מקרה ייחודי שבו למרחב הציבורי או הרכב האוכלוסייה יכולות להיות השפעות גלובליות, אפילו אצלנו – רוב הזמן אנחנו עסוקים בדברים אחרים. היום יום שלנו מורכב מהמון פרטים קטנים והם שהופכים את העיר שלנו למקום שטוב לחיות בו. אם אין לראש העיר תוכניות מפורטות לנושאים האלה, אם הוא משתעמם מהם, אם הוא טיפוס מאד אידאולוגי – שילך להיות חבר כנסת. לראשות עיר הוא פחות מתאים.    

ג. שיתוף הציבור. הם לא יגידו את זה בפירוש, אבל הרבה ראשי ערים חושבים שהציבור הוא די מטרד. מסתובב בין הרגליים ומפריע לעבוד. שיתוף ציבור זו בכלל קטסטרופה – תהליכים איטיים ומציקים. כל כך לא יעיל. וראשי הערים יכולים לחשוב כך ולפעול בהתאם, כי ראשות עיר היא במידה רבה מונרכיה. הם לא באמת חייבים את מועצת העיר, לא באמת חייבים את הציבור ובעצם יכולים לעשות מה שבא להם. אבל זה לא כדאי. כי בסוף מי שלא באמת חושב שיש לציבור משהו מעניין לומר על מה שטוב לו, לא באמת מסוגל לשרת את הציבור. הוא יכול להיות מנהל טוב ויעיל. או אולי מפקד טוב בצבא. אבל מנהיג ושליח ציבור זה סיפור אחר. שם צריך איזה איזון עדין בין הקשבה ליכולת לקבל החלטות ולהתקדם. איך תדעו? חוגי בית הם סימן לא רע. כמה הוא אוהב אנשים? כמה הוא מתעניין בהם? כמה יכולת הקשבה וענווה יש בו? כמה הוא משוכנע שהוא יודע הכל וכמה הוא מוכן ללמוד? וכמה הוא רוצה לשתף את הציבור, איזה מנגנונים לכך הוא מכיר. כמה המסרים שלו משתנים מפעם לפעם כי הוא למד משהו בפעם הקודמת. זה לא מדע מדוייק, אבל אלו סימנים לא רעים בכלל.

ד. מה יש למועמד לומר על חינוך? חינוך הוא נושא שבו יש לראשי ראשויות המון  השפעה. ככה בנויה השיטה בישראל. החינוך העל יסודי הוא בשליטה כמעט מלאה של הרשות המקומית וגם על היסודי יש המון השפעה. למשל – איפה יפתחו בתי ספר ומאיזה סוג. ערים בישראל נבדלות זו מזו דרמטית בהשקעה שלהן בחינוך פר תלמיד, באופן בו נראים בתי הספר, בתנאים בהם עובדים המורים. זו לא תמיד שאלה של מרכז ופריפריה. זה גם מרכיב בעניין, כי הכל חוזר בסוף לתקציבים ויכולות, ועדיין – תראו את בתי הספר בבאר שבע, עיר ששמה את החינוך בראש סדר העדיפויות שלה. בסוף, זו שאלה של סדרי עדיפויות עירוניים.

ה. ולבסוף, וסליחה על הקיטש – כמה הוא אוהב אותה. כן אותה, את העיר שלו. שלנו. ומה הוא אוהב בה. וממתי. כי בסוף צריך לאהוב אותה. כמו שאוהבים. לראות בה סובייקט. ולרצות שיהיה לה טוב. לה, לעיר. שהיא תהיה יפה ונקיה. ושהדם, כלומר התנועה, תזרום בעורקים שלה בלי לסתום אותם. ושאנשים יאהבו אותה. ושהיא תהיה מגניבה וכייפית. אם הוא רואה אשפה ברחוב והיא לא כואבת לו בעין, אז הוא כנראה לא אוהב אותה מספיק. אם הוא כאן יותר בשבילו מאשר בשבילה, שילך לעשות משהו אחר. אפשר לדעת לנהל ואפשר לדעת להוביל, אבל בלי אהבה למקום, אי אפשר לגרום לו לשגשג.  

זה שבוע הבא וזה חשוב ממש. לכו להצביע.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות