תהלה פרידמן
עמיתת מחקר במכון הרטמן. עורכת דין, בעלת תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית, השכלה תורנית ממוסדות שונים ובוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל.
יום ירושלים
יום ירושלים והרמדאן: על ההזדמנות
תהלה פרידמן
כ"ה אייר תשע"ט

הצטלבותם של יום ירושלים והרמדאן יחד עשויה לפתוח פתח לשיחה בין דתית חדשה, שבתשתיתה יעמוד היסוד הדתי האוניברסלי – בקשת הקרבה אל הנשגב. במקום להדחיק את הדתיות המפעמת בקשר לירושלים, מציעה תהלה פרידמן לצייר חזון דתי חדש, של של אהבה משותפת לעיר.

מערכת היחסים בין יום ירושלים לרמדאן התחילה להעסיק אותי לפני שנתיים. חבר, מזרחן, פרסם בפייסבוק שיכול להיות שמצעד הדגלים יתנגש עם ערב פתיחת הרמדאן, או עם יומו הראשון, והדבר צפוי לגרום למתח בין תושבי העיר העתיקה המבקשים להתארגן לחג וללכת לתפילות, לבין המשטרה החוסמת את תנועת התושבים ברחובות העיר העתיקה, ובחלק מהמקומות אף אוכפת עוצר של ממש, על מנת לאפשר את המצעד ולהגן על משתתפיו. למה יכול להיות ולא בטוח? כיוון שהרמדאן אינו נפתח במועד קבוע אלא מתקדש בידי האימאמים החשובים, על פי הירח, ואת המועד המדויק ניתן לדעת רק ימים ספורים מראש.

התנגשות והחשש הציתו את דמיוני. ראיתי כאן הזדמנות מקסימה למחווה דתית וגם לתחילתו של תיקון

התנגשות והחשש הציתו את דמיוני. ראיתי כאן הזדמנות מקסימה למחווה דתית וגם לתחילתו של תיקון. אנחנו הרי אנשים דתיים, חשבתי לעצמי, אנחנו יודעים מה זה ערב חג, ויודעים מה זה צום. האם לא נוכל לראות באנשים החיים בעיר העתיקה לא רק בני לאום המתחרה בנו על השליטה בעיר אלא גם אנשים הדומים לנו בדתיותם? האם לא נחליט, כמחווה של דתיות משותפת, שאם אכן יש התנגשות בין המצעד לבין ערב הרמדאן, לקראת הערב יחדל המצעד לעבור ברובע המוסלמי ויעבור דרך הרובע היהודי והארמני בלבד? ראיתי כאן הזדמנות לשחק קצת, ובמחיר נמוך, בחלום העתיק על עיר שהיא "בית תפילה לכל העמים". להרגיש בקצות האצבעות ולמשך כמה שעות איך נראית מציאות שבה דתיות, אמונה, שמירת מצוות, היא דבר שגם מחבר בין תושביה ואוהביה של ירושלים, ולא רק גורם למתח, שנאה ואלימות.

היתה זו גם הזדמנות לתיקון, אישי וקולקטיבי. בשנים האחרונות עלה "מצעד הדגלים" לכותרות הרבה פעמים בשל התנהגות אלימה של מספר צועדים. דפיקות על דלתות, שירים גזעניים, צעקות וקללות. לזכות המארגנים יאמר שהמחאות פעלו את פעולתם ונעשים מאמצים לנקות את המצעד מגילויי גזענות. ועדיין, המצעד עצמו, ככל מצעד פוליטי, יש בו כוחנות והבעת בעלות. ובעיקר יש בו מחיקה והתעלמות כמעט מוחלטות מהנוכחות של תושבי העיר העתיקה. כנערה, אני זוכרת עצמי צועדת בסמטאות העיר העתיקה, חלק מנהר האדם השר, ולא שואלת את עצמי מי בעצם נמצא שם מאחורי התריסים המוגפים. לא היתה בי שנאה וגם לא גזענות, לא היה בי רוע, רק עיוורון עמוק. העיר ותושביה היו אוביקט, כלי לנרטיב הגדול, שאני מחוברת אליו לגמרי, של שיבת ציון ואתחלתא דגאולה. שנים עברו, העיר הפכה למקום מגוריי ולאחת מאהבות חיי, וממילא גם נפקחו עיני לראות את האנשים החיים בה כחלק מרכזי במי ובמה שהיא. האהבה שלי לירושלים הבהירה לי, שהיא לא שלי, לא שלנו. איננו בעליה אלא להפך. אנחנו שלה. ולא רק אנחנו.

ביטוי מעשי ויפה לתודעה השונה הזו ניתן לראות שבוע בדיוק לאחר יום ירושלים, בחג השבועות. גם אז זורם נהר אדם עצום אל הכותל דרך סמטאות העיר העתיקה. אלא שהליכתו נינוחה, לא צעקנית, לא מתאמצת, לא מנסה להפגין בעלות, אלא מבטאת את השייכות הטבעית. העיר נדמית לי אז כלב גדול, כשהאנשים הם הדם הזורם בעורקיו, ממנו ואליו. הדם הוא לא הבעלים של הלב. הדם הוא הנפש. הוא החיים עצמם. ברגעים הללו, כשבוקע אורה של אילת השחר מעל ראשי הצועדים לתפילה, ירושלים היא לא שלנו. אנחנו לגמרי שלה.  

שפת התחרות, השליטה והבעלות

חמושה בתובנות הללו, באהבה לירושלים ובנאיביות אופיינית התקשרתי לרב בכיר במגזר הציוני-דתי, בעל השפעה מסויימת על המצעד, ולחבר הכנסת דאז יהודה גליק, והצעתי להם את הרעיון: עד שש אחה"צ יצעד המצעד כרגיל, ומשש הוא יעבור באזורים היהודיים בלבד ויאפשר את ההתארגנות לחג. שניהם הקשיבו באהדה והבטיחו לבדוק. הם אכן בדקו עם המשטרה ועם מארגני העצרת, אך בסופו של דבר, הירח והאימאמים מנעו את ההתנגשות. המצעד צעד כסדרו, וגם הרמדאן התקיים כסדרו.

אנחנו בעולם שהשפה היחידה בה אנחנו מדברים על ירושלים היא שפת התחרות, השליטה, הביטחון והבעלות

השנה כבר לא היה ספק. מראש ברור היה שיום ירושלים עומד ליפול איפשהו במהלך עשרת הימים האחרונים של הרמדאן. ימים אלו, כך הסבירו לי חברים מביני אסלאם, הם "הימים הנוראים" המוסלמיים. מאות אלפי אנשים מגיעים לתפילות, רבים שובתים ממלאכה, חלק מהאנשים שוהים במסגדי הר הבית ברצף את כל עשרת הימים לטובת תפילות ותחנונים. כשלוש מאות אלף איש מתאספים ל"ליילת אלקדר", לילה לבן של תפילות. וכמובן, כמו כל החודש, הימים מסתיימים בסעודות משפחתיות גדולות, מה שאומר שזו גם תקופת שיא של פעילות מסחרית. המשמעות היא שההתנגשות השנה חריפה בהרבה – הן מבחינת כמות האנשים העומדים לגדוש את העיר העתיקה, והן מבחינת עוצמת החג ועוצמת הפגיעה בו.  

ידעתי שתנועת "עיר עמים" מתארגנת לפניה לבג"ץ על מנת שיחייב שינוי בתוואי המצעד, אבל אני, עדין נאיבית, ומעודדת מהקשב האוהד בסיבוב הקודם, חשבתי שכדאי לנסות שוב לקדם הסכמה, מחווה דתית, משהו הנובע מעמדה של "נדיבות של מנצחים" ולא מאכיפה של בית המשפט ומתחושת פשרה. ביקשתי מ"עיר עמים" לחכות עם הבג"ץ ולתת לי לנסות משהו אחר. עוד לפני פורים פניתי גם לגורמים רבניים רלוונטיים, וגם לגורמים משטרתיים. הייתה לי הצעה: מצעד הדגלים יצעד בכל מרחב העיר העתיקה, אך יסתיים בשעות הצהריים. זה לא מושלם. עדין יופרע מאד המסחר, ההכנות והתנועת המתפללים, מאידך יהיה בכך איזון בין החג היהודי למוסלמי, ובכל זאת תקטן משמעותית ההפרעה לתפילות ולסעודות שבירת הצום.

כולם היו בעד. כולם חשבו שזה רעיון טוב אבל אף אחד לא רצה לעשות כלום. "שהמשטרה תציע את הפשרה", נאמר לי מהכיוון הרבני; "אם זה יבוא כצורך ביטחוני. אנחנו נגבה". "שהמארגנים יציעו את המתווה" נאמר לי מהכיוון המשטרתי, "שלא יצא כאילו אנחנו לא מסוגלים לאפשר את ביטחון המצעד". ומאחר שלא נעשה כלום, פנתה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ וביקשה לשנות את תוואי המצעד כך שלא יעבור באזורים הצפופים של הרובע המוסלמי.

במקביל, פנו פעילי הר הבית היהודים לבג"ץ וביקשו לפתוח את שערי הר הבית, הנעולים בפני יהודים בכל שנה בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן, בשל יום ירושלים. העתירה המקבילה הזו הבהירה רובד נוסף של הסיפור, הפוך. קיים רצון יהודי לבטא את יום ירושלים באמצעות תפילה על ההר, רצון שלא יכול להתממש בשל החג המוסלמי. בעולם של שיח בין דתי, או מחוות דתיות, אולי ניתן היה לנסות ולהתחיל לזרוע זרעים למחווה דתית מכיוון הצד המוסלמי אל זה היהודי. אבל אנחנו לא בעולם כזה. אנחנו בעולם שהשפה היחידה בה אנחנו מדברים על ירושלים היא שפת התחרות, השליטה, הביטחון והבעלות. ובעולם כזה, עשה בית המשפט את הצפוי, ובחר שלא להתערב. המשטרה, כממונה על שלום הציבור, היא המחליטה מי עובר איפה ומתי ולבית המשפט אין סיבה, כרגע, להתערב בהחלטותיה.  

בסיכומו של דבר, לא יהיו מחוות דתיות משום סוג. יהודים דתיים יצעדו ברחובות העיר העתיקה, מוסלמים דתיים יתפללו בהר הבית, אלה, גם אלה, יראו בעיקר את מה שעדין חסר להם, ואי"ה והכל יעבור בשלום, לא תהיה הנגשות פיזית. ויתכן שכן.

גונג. הסיבוב הזה נגמר.

דתיות כפתח לשיחה

אלא שזה לא הסיבוב האחרון. אנחנו צפויים לעוד שנתיים-שלוש של חפיפה בין יום ירושלים לרמדאן עד שישובו וייפרדו לוחות השנה היהודי והמוסלמי, ולכן אני מבקשת לחשוב עוד קצת על מערכת היחסים הזו בין שני החגים.

אנחנו חושבים על ירושלים כבת זוג, הרבה יותר משאנו חושבים עליה כאם או כעל ביתו של הקב"ה

לצורך הדיון אני מניחה שיש כאן התנגשות של שני חגים דתיים המבקשים להיחגג על אותו מרחב פיזי. זה לא לגמרי מדוייק כיוון שיום ירושלים הוא יום הרבה יותר לאומי מדתי. אבל כיוון שביהדות ממילא קשה מאד להפריד בין היסוד הדתי לזה הלאומי, השאלה נותרת על כנה: האם דתיות יכולה באמת לשחק תפקיד חיובי בירושלים? האם יכול להיווצר כאן "אנחנו" דתי, שיהיה בכוחו לייצר נקודת מבט נוספת, מלבד הלאומיות המתחרה והעוינת שבה מסתכלים בדרך כלל יהודים וערבים ירושלמים זה על זה?

לשאלה הזו יש כמובן הקשר. יש בישראל ובעולם כולו מגמה רחבה של שיח ועשיה בין דתית. אחרי התקופה המודרנית, בה האמינו רבים כי תופעת החילון והיחלשות הדת תתפשט עם הפצת המודרניזציה, כיום האזור היחיד בעולם שניתן לומר עליו כיום שהוא חילוני ממש הוא מערב אירופה, בחלקיה הלא מוסלמיים. בארה"ב, במזרח אירופה, במזה"ת ובחלקים נרחבים של אסיה ודרום אמריקה – הדת לא נחלשת אלא דווקא מתחזקת. גם ההנחה המודרנית שעם התפשטות המודרניזציה יאמצו רוב חברות העולם את דגם הדתיות הפרוטסטנטי שבעצם "מפריט" את הדת וגודר את השפעתה בעיקר למרחב הפרט הסתברה כשגויה. אחד המאפיינים הבולטים של השנים האחרונות הוא עליית הדת הפוליטית והנוכחות הדתית בספירה הציבורית: בתופעות קיצוניות כמו המהפכה המוסלמית באיראן והתחזקות האיסלאם בתורכיה כמו גם בתופעות מתונות יותר כמו התפקיד של הכנסיה הקתולית בתהליכי הדמוקרטיזציה של פולין וספרד, עליית הימין הנוצרי בארה"ב ופעילותן של מפלגות דתיות בהודו.

ההנחה של אנשי השיח הבין-דתי היא שהדתיות אמנם באה לידי ביטוי באופן פרטיקולרי, אך היא במהותה תופעה אוניברסלית. האמונה באל, החתירה למגע עם הנצח והחיבור של האדם לדבר מה שהוא גדול ממנו, החיבור למסורת, השמרנות המובנית – אלו כולן תודעות אוניברסליות, מחברות, ולאו דווקא פרטיקולריות ויוצרות איבה. מרטין בובר המשיג זאת כהבדל בין 'דת' ל'דתיות': דתיות היא רגש אנושי, כמיהה למגע חי עם הנצחי והמוחלט. דת, לעומת זאת, היא "כלל כל המנהגים והתורות שבהם באה דתיותה של תקופה מסוימת בחיי עם לכלל מבע ולכלל צורה... ". הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן. הדתיות היא הרוח. הדת היא הממסד, הכללים, הרכוש. ממילא ברור שדתיות היא תופעה אוניברסלית, ואילו דת היא תופעה פרטיקולרית הקשורה מאוד ללאומיות.

אני מבקשת לראות  בירושלים "ילד" להורים גרושים הנמצאים במערכת יחסים קשה. מבט כזה מקל עלי לקבל את הזיקה הדתית והעמוקה של קבוצות אחרות לעיר מבלי לאיים על  זיקתי שלי

הנחה נוספת של תומכי השיח הבין-דתי היא שדתיות יכולה להיות תופעה אוניברסלית חיובית, גם בעיניים לא דתיות. גם מי שאינו מאמין יכול לחשוב שהענקת דגש לממדים הרוחניים בחיי האדם היא אלטרנטיבה בריאה לעולם הנאו-ליברלי הסובב כולו סביב תחרות פראית ואלימה על כסף. שחיזוק העיסוק בעולמות הרוח עשוי להעצים את היסוד ההומניסטי אל מול עיסוק בלעדי בחומר המרוקן את האדם מהאנושיות שלו. כמובן שיש עולם רוח שאינו דתי (במובן של אמונה באל), וכמובן שיש עולמות שלמים שהם כביכול דתיים ובכל זאת הם חומרניים עד העצם. ועדיין, הדתיות כתופעה אנושית – הזיקה לנשגב והחתירה למגע עמו – היא לאו דווקא תופעה שלילית.

אכן, לאור תפיסת העולם הפוסט מודרנית שסובלנית יותר ומאוימת פחות מהדתיות, נעשים כיום ניסיונות לא מעטים ברחבי העולם לקדם שיח ועשיה בין דתית כאמצעי לפתרון סכסוכים.

ירושלים: אישה או בת?

בכדי שהשיח והעשיה הבין-דתית תהיה רלוונטית גם לישראל, ומעבר לקושי המובנה של שיח בין-דתי בתוך מציאות של קונפליקט לאומי, עלינו להתמודד עם שני אתגרים:

ראשית, הדתיים בישראל, כמגזר ובהכללה, מוגדרים בעיקר על פי הדת ומעט מאד על פי הדתיות. הציבור הישראלי כולו, הרבה הרבה יותר מסורתי, ופחות דתי או חילוני. הספר החדש של רוזנר ופוקס, "יהדות ישראלית", מראה שהישראליות ההלכתית נשחקת, הישראליות המסורתית נשחקת, וגם הישראליות החילונית נשחקת. מה שנוצר בעקבות השחיקה הזו היא מציאות לפיה 55% מהיהודים הגרים בארץ מקיימים תרבות שכוללת טקסים ומנהגים של יהדות ושל ישראליות. לא כפיפות לרבנים ולהלכה אך גם לא חילוניות נטולת מסורת. עורכים קידוש ביום שישי, מניפים דגל ביום העצמאות; חשוב להם להיות יהודים גם בלי לשמור תורה ומצוות. 78% מאמינים באלהים. לכאורה אלו נתוני פתיחה טובים על מנת ליצור אמפתיה וסובלנות כלפי מנהגים דתיים של מישהו אחר. אלא שהתהליך הזה, כשמביטים רק על אלו המשייכים עצמם למגזר הדתי, משמעו דווקא פחות דגש על דתיות ויותר על ימניות פוליטית. ומילא, היסוד עליו אמורה להיבנות הסולידריות, ה"אנחנו" המחובר לדתיות, הולך ונחלש. יחד עם זאת יש גם תופעות הפוכות. הנאו-חסידות, תלמידי הרב שג"ר, התנועות שצמחו בעקבות חזונו של הרב פרומן – כל אלה מחיים יסודות של דתיות יוצרת ויש בהם פתיחות למימדים האוניברסליים של הדתיות ולפוטנציאל השותפות הבין-דתית הנגזרת מהם.

האתגר השני קשור לראשון ואולי נובע ממנו. למרות שיש לנו במסורת היהודית מגוון של אופציות ומטאפורות לחשוב דרכן על ירושלים, "בחרנו" שפה ותודעה שהיא לא רק פרטיקולרית אלא גם  אקסלוסיבית. אנחנו חושבים על ירושלים כבת זוג, הרבה יותר משאנו חושבים עליה כאם או כעל ביתו של הקב"ה. "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב ה), ולא "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים... כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד).

כשירושלים היא בת זוג, זיקה של אחר אליה היא איום ובגידה. כשירושלים היא מקום החיבור בין הזמני לנצחי, ומקור השלום העולמי –  זיקה של עמים נוספים לירושלים היא התקדמות בדרך לגאולה השלמה.

המפתח לשינוי מבחינתי הוא שינוי היחס הבסיסי שלנו לירושלים: מתודעת בעלות לתודעת שייכות. מתודעת יחסים זוגיים למטאפורה של יחסי הורות. העובדה כי הורה אוהב ילד אחד אינה מונעת ממנו לאהוב את האחרים. המחויבות והקשר העמוק בין ילד להוריו אינה מבטלת זיקה מקבילה של אחיו ואחיותיו. יותר מכך, הזיקה של אדם לילדו, שהיא אולי הזיקה החזקה ביותר שקיימת בחיינו, אינה הופכת את הילד לפחות "של" ההורה האחר. זאת גם כאשר קיים בין ההורים קונפליקט מר.

אני מבקשת לראות  בירושלים "ילד" להורים גרושים הנמצאים במערכת יחסים קשה. מבט כזה מקל עלי לקבל את הזיקה הדתית והעמוקה של קבוצות אחרות לעיר מבלי לאיים על  זיקתי שלי. אני מבכרת את מטאפורת הילד על פני מטאפורת ההורה כיוון שהיא שולחת אותנו לאחריות, להתנהגות של מבוגר אחראי, לשאלות של "טובת הילד" ולא למשפט שלמה. היא שולחת אותנו לראות בעיר סוביקט אהוב שיש לטפל בו, במקום אוביקט למלחמת בעלות. כמובן שתנאי לשפה כזו היא הדדיות. רק אם כל הצדדים מוותרים על הדרישה לאקסקלוסיביות, והדבר הופך לשל אף אחד ושל כולם.

***

אני ערה לעובדה שהדברים נשמעים אוטופיים (שלא לאמר הזויים) וכי קשה לתרגמם לפתרונות מעשיים לקונפליקטים בתוכם אנו חיים. ואף על פי כן אני סבורה כי חשוב לאמרם. לשפה, לחלומות ולהזיות יש כח רב, בוודאי ביחס לירושלים. כל עוד החלום הדתי הוא אקסלוסיבי, הוא מסוכן ומוביל, בהכרח, למלחמה. אם נצליח לפתח חלומות דתיים אחרים, תוכל הדת להפוך לשחקן קונסטרוקטיבי ולא הרסני.

הדתיות היא שחקן פעיל בעולם וגם בירושלים. אפשר אמנם לנסות להדחיקו, אם באמצעות פיתוח חזון חילוני לעיר ואם באמצעות התעלמות והדחקה. אבל אני מבקשת לטעון שהמימד הדתי של ירושלים חזק ונוכח ועמוק מידי והתעלמות ממנו היא בניה על כרעי תרנגולת. וגם, חבל לעשות זאת. זהו אחד מממדי העושר של העיר. ניתן למצוא את הדרכים לבנות מתוך הדתיות, ולא לידה, גשרים בין עמים ואמונות. אני מאמינה כי רק מתוך העמקה בשיח הדתי של הדתות השונות יוכל להתחיל ולהתגבש פתרון מעשי. רק מתוך קבלה של האהבה המשותפת תוכל להתחיל חשיבה על שיתוף פעולה בשם "טובת הילד".

ההתגשות או החיבור בין הרמדאן ליום ירושלים הוא הזדמנות להתחיל ולתרגל שפה ותודעה דתית אחרת כלפי העיר. תודעה נקודתית, לא דרמתית, לא הופכת סדרי עולם, אך מנכיחה את קיומן של זיקות דתיות נוספות לעיר ואת הפוטנציאל בשפה של דתיות מחברת. יש לנו שלוש שנים לנסות. לשאול שלום ירושלים.  

יום ירושלים
לילת אל קאדר
תהלה פרידמן
אוניברסאליות
דת
רמדאן
ריקוד הדגלים
יום ירושלים
יום ירושלים והרמדאן: על ההזדמנות
30/5/2019
כ"ה אייר תשע"ט
תהלה פרידמן
תהלה פרידמן

הצטלבותם של יום ירושלים והרמדאן יחד עשויה לפתוח פתח לשיחה בין דתית חדשה, שבתשתיתה יעמוד היסוד הדתי האוניברסלי – בקשת הקרבה אל הנשגב. במקום להדחיק את הדתיות המפעמת בקשר לירושלים, מציעה תהלה פרידמן לצייר חזון דתי חדש, של של אהבה משותפת לעיר.

מערכת היחסים בין יום ירושלים לרמדאן התחילה להעסיק אותי לפני שנתיים. חבר, מזרחן, פרסם בפייסבוק שיכול להיות שמצעד הדגלים יתנגש עם ערב פתיחת הרמדאן, או עם יומו הראשון, והדבר צפוי לגרום למתח בין תושבי העיר העתיקה המבקשים להתארגן לחג וללכת לתפילות, לבין המשטרה החוסמת את תנועת התושבים ברחובות העיר העתיקה, ובחלק מהמקומות אף אוכפת עוצר של ממש, על מנת לאפשר את המצעד ולהגן על משתתפיו. למה יכול להיות ולא בטוח? כיוון שהרמדאן אינו נפתח במועד קבוע אלא מתקדש בידי האימאמים החשובים, על פי הירח, ואת המועד המדויק ניתן לדעת רק ימים ספורים מראש.

התנגשות והחשש הציתו את דמיוני. ראיתי כאן הזדמנות מקסימה למחווה דתית וגם לתחילתו של תיקון

התנגשות והחשש הציתו את דמיוני. ראיתי כאן הזדמנות מקסימה למחווה דתית וגם לתחילתו של תיקון. אנחנו הרי אנשים דתיים, חשבתי לעצמי, אנחנו יודעים מה זה ערב חג, ויודעים מה זה צום. האם לא נוכל לראות באנשים החיים בעיר העתיקה לא רק בני לאום המתחרה בנו על השליטה בעיר אלא גם אנשים הדומים לנו בדתיותם? האם לא נחליט, כמחווה של דתיות משותפת, שאם אכן יש התנגשות בין המצעד לבין ערב הרמדאן, לקראת הערב יחדל המצעד לעבור ברובע המוסלמי ויעבור דרך הרובע היהודי והארמני בלבד? ראיתי כאן הזדמנות לשחק קצת, ובמחיר נמוך, בחלום העתיק על עיר שהיא "בית תפילה לכל העמים". להרגיש בקצות האצבעות ולמשך כמה שעות איך נראית מציאות שבה דתיות, אמונה, שמירת מצוות, היא דבר שגם מחבר בין תושביה ואוהביה של ירושלים, ולא רק גורם למתח, שנאה ואלימות.

היתה זו גם הזדמנות לתיקון, אישי וקולקטיבי. בשנים האחרונות עלה "מצעד הדגלים" לכותרות הרבה פעמים בשל התנהגות אלימה של מספר צועדים. דפיקות על דלתות, שירים גזעניים, צעקות וקללות. לזכות המארגנים יאמר שהמחאות פעלו את פעולתם ונעשים מאמצים לנקות את המצעד מגילויי גזענות. ועדיין, המצעד עצמו, ככל מצעד פוליטי, יש בו כוחנות והבעת בעלות. ובעיקר יש בו מחיקה והתעלמות כמעט מוחלטות מהנוכחות של תושבי העיר העתיקה. כנערה, אני זוכרת עצמי צועדת בסמטאות העיר העתיקה, חלק מנהר האדם השר, ולא שואלת את עצמי מי בעצם נמצא שם מאחורי התריסים המוגפים. לא היתה בי שנאה וגם לא גזענות, לא היה בי רוע, רק עיוורון עמוק. העיר ותושביה היו אוביקט, כלי לנרטיב הגדול, שאני מחוברת אליו לגמרי, של שיבת ציון ואתחלתא דגאולה. שנים עברו, העיר הפכה למקום מגוריי ולאחת מאהבות חיי, וממילא גם נפקחו עיני לראות את האנשים החיים בה כחלק מרכזי במי ובמה שהיא. האהבה שלי לירושלים הבהירה לי, שהיא לא שלי, לא שלנו. איננו בעליה אלא להפך. אנחנו שלה. ולא רק אנחנו.

ביטוי מעשי ויפה לתודעה השונה הזו ניתן לראות שבוע בדיוק לאחר יום ירושלים, בחג השבועות. גם אז זורם נהר אדם עצום אל הכותל דרך סמטאות העיר העתיקה. אלא שהליכתו נינוחה, לא צעקנית, לא מתאמצת, לא מנסה להפגין בעלות, אלא מבטאת את השייכות הטבעית. העיר נדמית לי אז כלב גדול, כשהאנשים הם הדם הזורם בעורקיו, ממנו ואליו. הדם הוא לא הבעלים של הלב. הדם הוא הנפש. הוא החיים עצמם. ברגעים הללו, כשבוקע אורה של אילת השחר מעל ראשי הצועדים לתפילה, ירושלים היא לא שלנו. אנחנו לגמרי שלה.  

שפת התחרות, השליטה והבעלות

חמושה בתובנות הללו, באהבה לירושלים ובנאיביות אופיינית התקשרתי לרב בכיר במגזר הציוני-דתי, בעל השפעה מסויימת על המצעד, ולחבר הכנסת דאז יהודה גליק, והצעתי להם את הרעיון: עד שש אחה"צ יצעד המצעד כרגיל, ומשש הוא יעבור באזורים היהודיים בלבד ויאפשר את ההתארגנות לחג. שניהם הקשיבו באהדה והבטיחו לבדוק. הם אכן בדקו עם המשטרה ועם מארגני העצרת, אך בסופו של דבר, הירח והאימאמים מנעו את ההתנגשות. המצעד צעד כסדרו, וגם הרמדאן התקיים כסדרו.

אנחנו בעולם שהשפה היחידה בה אנחנו מדברים על ירושלים היא שפת התחרות, השליטה, הביטחון והבעלות

השנה כבר לא היה ספק. מראש ברור היה שיום ירושלים עומד ליפול איפשהו במהלך עשרת הימים האחרונים של הרמדאן. ימים אלו, כך הסבירו לי חברים מביני אסלאם, הם "הימים הנוראים" המוסלמיים. מאות אלפי אנשים מגיעים לתפילות, רבים שובתים ממלאכה, חלק מהאנשים שוהים במסגדי הר הבית ברצף את כל עשרת הימים לטובת תפילות ותחנונים. כשלוש מאות אלף איש מתאספים ל"ליילת אלקדר", לילה לבן של תפילות. וכמובן, כמו כל החודש, הימים מסתיימים בסעודות משפחתיות גדולות, מה שאומר שזו גם תקופת שיא של פעילות מסחרית. המשמעות היא שההתנגשות השנה חריפה בהרבה – הן מבחינת כמות האנשים העומדים לגדוש את העיר העתיקה, והן מבחינת עוצמת החג ועוצמת הפגיעה בו.  

ידעתי שתנועת "עיר עמים" מתארגנת לפניה לבג"ץ על מנת שיחייב שינוי בתוואי המצעד, אבל אני, עדין נאיבית, ומעודדת מהקשב האוהד בסיבוב הקודם, חשבתי שכדאי לנסות שוב לקדם הסכמה, מחווה דתית, משהו הנובע מעמדה של "נדיבות של מנצחים" ולא מאכיפה של בית המשפט ומתחושת פשרה. ביקשתי מ"עיר עמים" לחכות עם הבג"ץ ולתת לי לנסות משהו אחר. עוד לפני פורים פניתי גם לגורמים רבניים רלוונטיים, וגם לגורמים משטרתיים. הייתה לי הצעה: מצעד הדגלים יצעד בכל מרחב העיר העתיקה, אך יסתיים בשעות הצהריים. זה לא מושלם. עדין יופרע מאד המסחר, ההכנות והתנועת המתפללים, מאידך יהיה בכך איזון בין החג היהודי למוסלמי, ובכל זאת תקטן משמעותית ההפרעה לתפילות ולסעודות שבירת הצום.

כולם היו בעד. כולם חשבו שזה רעיון טוב אבל אף אחד לא רצה לעשות כלום. "שהמשטרה תציע את הפשרה", נאמר לי מהכיוון הרבני; "אם זה יבוא כצורך ביטחוני. אנחנו נגבה". "שהמארגנים יציעו את המתווה" נאמר לי מהכיוון המשטרתי, "שלא יצא כאילו אנחנו לא מסוגלים לאפשר את ביטחון המצעד". ומאחר שלא נעשה כלום, פנתה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ וביקשה לשנות את תוואי המצעד כך שלא יעבור באזורים הצפופים של הרובע המוסלמי.

במקביל, פנו פעילי הר הבית היהודים לבג"ץ וביקשו לפתוח את שערי הר הבית, הנעולים בפני יהודים בכל שנה בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן, בשל יום ירושלים. העתירה המקבילה הזו הבהירה רובד נוסף של הסיפור, הפוך. קיים רצון יהודי לבטא את יום ירושלים באמצעות תפילה על ההר, רצון שלא יכול להתממש בשל החג המוסלמי. בעולם של שיח בין דתי, או מחוות דתיות, אולי ניתן היה לנסות ולהתחיל לזרוע זרעים למחווה דתית מכיוון הצד המוסלמי אל זה היהודי. אבל אנחנו לא בעולם כזה. אנחנו בעולם שהשפה היחידה בה אנחנו מדברים על ירושלים היא שפת התחרות, השליטה, הביטחון והבעלות. ובעולם כזה, עשה בית המשפט את הצפוי, ובחר שלא להתערב. המשטרה, כממונה על שלום הציבור, היא המחליטה מי עובר איפה ומתי ולבית המשפט אין סיבה, כרגע, להתערב בהחלטותיה.  

בסיכומו של דבר, לא יהיו מחוות דתיות משום סוג. יהודים דתיים יצעדו ברחובות העיר העתיקה, מוסלמים דתיים יתפללו בהר הבית, אלה, גם אלה, יראו בעיקר את מה שעדין חסר להם, ואי"ה והכל יעבור בשלום, לא תהיה הנגשות פיזית. ויתכן שכן.

גונג. הסיבוב הזה נגמר.

דתיות כפתח לשיחה

אלא שזה לא הסיבוב האחרון. אנחנו צפויים לעוד שנתיים-שלוש של חפיפה בין יום ירושלים לרמדאן עד שישובו וייפרדו לוחות השנה היהודי והמוסלמי, ולכן אני מבקשת לחשוב עוד קצת על מערכת היחסים הזו בין שני החגים.

אנחנו חושבים על ירושלים כבת זוג, הרבה יותר משאנו חושבים עליה כאם או כעל ביתו של הקב"ה

לצורך הדיון אני מניחה שיש כאן התנגשות של שני חגים דתיים המבקשים להיחגג על אותו מרחב פיזי. זה לא לגמרי מדוייק כיוון שיום ירושלים הוא יום הרבה יותר לאומי מדתי. אבל כיוון שביהדות ממילא קשה מאד להפריד בין היסוד הדתי לזה הלאומי, השאלה נותרת על כנה: האם דתיות יכולה באמת לשחק תפקיד חיובי בירושלים? האם יכול להיווצר כאן "אנחנו" דתי, שיהיה בכוחו לייצר נקודת מבט נוספת, מלבד הלאומיות המתחרה והעוינת שבה מסתכלים בדרך כלל יהודים וערבים ירושלמים זה על זה?

לשאלה הזו יש כמובן הקשר. יש בישראל ובעולם כולו מגמה רחבה של שיח ועשיה בין דתית. אחרי התקופה המודרנית, בה האמינו רבים כי תופעת החילון והיחלשות הדת תתפשט עם הפצת המודרניזציה, כיום האזור היחיד בעולם שניתן לומר עליו כיום שהוא חילוני ממש הוא מערב אירופה, בחלקיה הלא מוסלמיים. בארה"ב, במזרח אירופה, במזה"ת ובחלקים נרחבים של אסיה ודרום אמריקה – הדת לא נחלשת אלא דווקא מתחזקת. גם ההנחה המודרנית שעם התפשטות המודרניזציה יאמצו רוב חברות העולם את דגם הדתיות הפרוטסטנטי שבעצם "מפריט" את הדת וגודר את השפעתה בעיקר למרחב הפרט הסתברה כשגויה. אחד המאפיינים הבולטים של השנים האחרונות הוא עליית הדת הפוליטית והנוכחות הדתית בספירה הציבורית: בתופעות קיצוניות כמו המהפכה המוסלמית באיראן והתחזקות האיסלאם בתורכיה כמו גם בתופעות מתונות יותר כמו התפקיד של הכנסיה הקתולית בתהליכי הדמוקרטיזציה של פולין וספרד, עליית הימין הנוצרי בארה"ב ופעילותן של מפלגות דתיות בהודו.

ההנחה של אנשי השיח הבין-דתי היא שהדתיות אמנם באה לידי ביטוי באופן פרטיקולרי, אך היא במהותה תופעה אוניברסלית. האמונה באל, החתירה למגע עם הנצח והחיבור של האדם לדבר מה שהוא גדול ממנו, החיבור למסורת, השמרנות המובנית – אלו כולן תודעות אוניברסליות, מחברות, ולאו דווקא פרטיקולריות ויוצרות איבה. מרטין בובר המשיג זאת כהבדל בין 'דת' ל'דתיות': דתיות היא רגש אנושי, כמיהה למגע חי עם הנצחי והמוחלט. דת, לעומת זאת, היא "כלל כל המנהגים והתורות שבהם באה דתיותה של תקופה מסוימת בחיי עם לכלל מבע ולכלל צורה... ". הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן. הדתיות היא הרוח. הדת היא הממסד, הכללים, הרכוש. ממילא ברור שדתיות היא תופעה אוניברסלית, ואילו דת היא תופעה פרטיקולרית הקשורה מאוד ללאומיות.

אני מבקשת לראות  בירושלים "ילד" להורים גרושים הנמצאים במערכת יחסים קשה. מבט כזה מקל עלי לקבל את הזיקה הדתית והעמוקה של קבוצות אחרות לעיר מבלי לאיים על  זיקתי שלי

הנחה נוספת של תומכי השיח הבין-דתי היא שדתיות יכולה להיות תופעה אוניברסלית חיובית, גם בעיניים לא דתיות. גם מי שאינו מאמין יכול לחשוב שהענקת דגש לממדים הרוחניים בחיי האדם היא אלטרנטיבה בריאה לעולם הנאו-ליברלי הסובב כולו סביב תחרות פראית ואלימה על כסף. שחיזוק העיסוק בעולמות הרוח עשוי להעצים את היסוד ההומניסטי אל מול עיסוק בלעדי בחומר המרוקן את האדם מהאנושיות שלו. כמובן שיש עולם רוח שאינו דתי (במובן של אמונה באל), וכמובן שיש עולמות שלמים שהם כביכול דתיים ובכל זאת הם חומרניים עד העצם. ועדיין, הדתיות כתופעה אנושית – הזיקה לנשגב והחתירה למגע עמו – היא לאו דווקא תופעה שלילית.

אכן, לאור תפיסת העולם הפוסט מודרנית שסובלנית יותר ומאוימת פחות מהדתיות, נעשים כיום ניסיונות לא מעטים ברחבי העולם לקדם שיח ועשיה בין דתית כאמצעי לפתרון סכסוכים.

ירושלים: אישה או בת?

בכדי שהשיח והעשיה הבין-דתית תהיה רלוונטית גם לישראל, ומעבר לקושי המובנה של שיח בין-דתי בתוך מציאות של קונפליקט לאומי, עלינו להתמודד עם שני אתגרים:

ראשית, הדתיים בישראל, כמגזר ובהכללה, מוגדרים בעיקר על פי הדת ומעט מאד על פי הדתיות. הציבור הישראלי כולו, הרבה הרבה יותר מסורתי, ופחות דתי או חילוני. הספר החדש של רוזנר ופוקס, "יהדות ישראלית", מראה שהישראליות ההלכתית נשחקת, הישראליות המסורתית נשחקת, וגם הישראליות החילונית נשחקת. מה שנוצר בעקבות השחיקה הזו היא מציאות לפיה 55% מהיהודים הגרים בארץ מקיימים תרבות שכוללת טקסים ומנהגים של יהדות ושל ישראליות. לא כפיפות לרבנים ולהלכה אך גם לא חילוניות נטולת מסורת. עורכים קידוש ביום שישי, מניפים דגל ביום העצמאות; חשוב להם להיות יהודים גם בלי לשמור תורה ומצוות. 78% מאמינים באלהים. לכאורה אלו נתוני פתיחה טובים על מנת ליצור אמפתיה וסובלנות כלפי מנהגים דתיים של מישהו אחר. אלא שהתהליך הזה, כשמביטים רק על אלו המשייכים עצמם למגזר הדתי, משמעו דווקא פחות דגש על דתיות ויותר על ימניות פוליטית. ומילא, היסוד עליו אמורה להיבנות הסולידריות, ה"אנחנו" המחובר לדתיות, הולך ונחלש. יחד עם זאת יש גם תופעות הפוכות. הנאו-חסידות, תלמידי הרב שג"ר, התנועות שצמחו בעקבות חזונו של הרב פרומן – כל אלה מחיים יסודות של דתיות יוצרת ויש בהם פתיחות למימדים האוניברסליים של הדתיות ולפוטנציאל השותפות הבין-דתית הנגזרת מהם.

האתגר השני קשור לראשון ואולי נובע ממנו. למרות שיש לנו במסורת היהודית מגוון של אופציות ומטאפורות לחשוב דרכן על ירושלים, "בחרנו" שפה ותודעה שהיא לא רק פרטיקולרית אלא גם  אקסלוסיבית. אנחנו חושבים על ירושלים כבת זוג, הרבה יותר משאנו חושבים עליה כאם או כעל ביתו של הקב"ה. "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב ה), ולא "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים... כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד).

כשירושלים היא בת זוג, זיקה של אחר אליה היא איום ובגידה. כשירושלים היא מקום החיבור בין הזמני לנצחי, ומקור השלום העולמי –  זיקה של עמים נוספים לירושלים היא התקדמות בדרך לגאולה השלמה.

המפתח לשינוי מבחינתי הוא שינוי היחס הבסיסי שלנו לירושלים: מתודעת בעלות לתודעת שייכות. מתודעת יחסים זוגיים למטאפורה של יחסי הורות. העובדה כי הורה אוהב ילד אחד אינה מונעת ממנו לאהוב את האחרים. המחויבות והקשר העמוק בין ילד להוריו אינה מבטלת זיקה מקבילה של אחיו ואחיותיו. יותר מכך, הזיקה של אדם לילדו, שהיא אולי הזיקה החזקה ביותר שקיימת בחיינו, אינה הופכת את הילד לפחות "של" ההורה האחר. זאת גם כאשר קיים בין ההורים קונפליקט מר.

אני מבקשת לראות  בירושלים "ילד" להורים גרושים הנמצאים במערכת יחסים קשה. מבט כזה מקל עלי לקבל את הזיקה הדתית והעמוקה של קבוצות אחרות לעיר מבלי לאיים על  זיקתי שלי. אני מבכרת את מטאפורת הילד על פני מטאפורת ההורה כיוון שהיא שולחת אותנו לאחריות, להתנהגות של מבוגר אחראי, לשאלות של "טובת הילד" ולא למשפט שלמה. היא שולחת אותנו לראות בעיר סוביקט אהוב שיש לטפל בו, במקום אוביקט למלחמת בעלות. כמובן שתנאי לשפה כזו היא הדדיות. רק אם כל הצדדים מוותרים על הדרישה לאקסקלוסיביות, והדבר הופך לשל אף אחד ושל כולם.

***

אני ערה לעובדה שהדברים נשמעים אוטופיים (שלא לאמר הזויים) וכי קשה לתרגמם לפתרונות מעשיים לקונפליקטים בתוכם אנו חיים. ואף על פי כן אני סבורה כי חשוב לאמרם. לשפה, לחלומות ולהזיות יש כח רב, בוודאי ביחס לירושלים. כל עוד החלום הדתי הוא אקסלוסיבי, הוא מסוכן ומוביל, בהכרח, למלחמה. אם נצליח לפתח חלומות דתיים אחרים, תוכל הדת להפוך לשחקן קונסטרוקטיבי ולא הרסני.

הדתיות היא שחקן פעיל בעולם וגם בירושלים. אפשר אמנם לנסות להדחיקו, אם באמצעות פיתוח חזון חילוני לעיר ואם באמצעות התעלמות והדחקה. אבל אני מבקשת לטעון שהמימד הדתי של ירושלים חזק ונוכח ועמוק מידי והתעלמות ממנו היא בניה על כרעי תרנגולת. וגם, חבל לעשות זאת. זהו אחד מממדי העושר של העיר. ניתן למצוא את הדרכים לבנות מתוך הדתיות, ולא לידה, גשרים בין עמים ואמונות. אני מאמינה כי רק מתוך העמקה בשיח הדתי של הדתות השונות יוכל להתחיל ולהתגבש פתרון מעשי. רק מתוך קבלה של האהבה המשותפת תוכל להתחיל חשיבה על שיתוף פעולה בשם "טובת הילד".

ההתגשות או החיבור בין הרמדאן ליום ירושלים הוא הזדמנות להתחיל ולתרגל שפה ותודעה דתית אחרת כלפי העיר. תודעה נקודתית, לא דרמתית, לא הופכת סדרי עולם, אך מנכיחה את קיומן של זיקות דתיות נוספות לעיר ואת הפוטנציאל בשפה של דתיות מחברת. יש לנו שלוש שנים לנסות. לשאול שלום ירושלים.  

יום ירושלים
לילת אל קאדר
תהלה פרידמן
אוניברסאליות
דת
רמדאן
ריקוד הדגלים
יום ירושלים והרמדאן: על ההזדמנות
תהלה פרידמן
תהלה פרידמן

הצטלבותם של יום ירושלים והרמדאן יחד עשויה לפתוח פתח לשיחה בין דתית חדשה, שבתשתיתה יעמוד היסוד הדתי האוניברסלי – בקשת הקרבה אל הנשגב. במקום להדחיק את הדתיות המפעמת בקשר לירושלים, מציעה תהלה פרידמן לצייר חזון דתי חדש, של של אהבה משותפת לעיר.

מערכת היחסים בין יום ירושלים לרמדאן התחילה להעסיק אותי לפני שנתיים. חבר, מזרחן, פרסם בפייסבוק שיכול להיות שמצעד הדגלים יתנגש עם ערב פתיחת הרמדאן, או עם יומו הראשון, והדבר צפוי לגרום למתח בין תושבי העיר העתיקה המבקשים להתארגן לחג וללכת לתפילות, לבין המשטרה החוסמת את תנועת התושבים ברחובות העיר העתיקה, ובחלק מהמקומות אף אוכפת עוצר של ממש, על מנת לאפשר את המצעד ולהגן על משתתפיו. למה יכול להיות ולא בטוח? כיוון שהרמדאן אינו נפתח במועד קבוע אלא מתקדש בידי האימאמים החשובים, על פי הירח, ואת המועד המדויק ניתן לדעת רק ימים ספורים מראש.

התנגשות והחשש הציתו את דמיוני. ראיתי כאן הזדמנות מקסימה למחווה דתית וגם לתחילתו של תיקון

התנגשות והחשש הציתו את דמיוני. ראיתי כאן הזדמנות מקסימה למחווה דתית וגם לתחילתו של תיקון. אנחנו הרי אנשים דתיים, חשבתי לעצמי, אנחנו יודעים מה זה ערב חג, ויודעים מה זה צום. האם לא נוכל לראות באנשים החיים בעיר העתיקה לא רק בני לאום המתחרה בנו על השליטה בעיר אלא גם אנשים הדומים לנו בדתיותם? האם לא נחליט, כמחווה של דתיות משותפת, שאם אכן יש התנגשות בין המצעד לבין ערב הרמדאן, לקראת הערב יחדל המצעד לעבור ברובע המוסלמי ויעבור דרך הרובע היהודי והארמני בלבד? ראיתי כאן הזדמנות לשחק קצת, ובמחיר נמוך, בחלום העתיק על עיר שהיא "בית תפילה לכל העמים". להרגיש בקצות האצבעות ולמשך כמה שעות איך נראית מציאות שבה דתיות, אמונה, שמירת מצוות, היא דבר שגם מחבר בין תושביה ואוהביה של ירושלים, ולא רק גורם למתח, שנאה ואלימות.

היתה זו גם הזדמנות לתיקון, אישי וקולקטיבי. בשנים האחרונות עלה "מצעד הדגלים" לכותרות הרבה פעמים בשל התנהגות אלימה של מספר צועדים. דפיקות על דלתות, שירים גזעניים, צעקות וקללות. לזכות המארגנים יאמר שהמחאות פעלו את פעולתם ונעשים מאמצים לנקות את המצעד מגילויי גזענות. ועדיין, המצעד עצמו, ככל מצעד פוליטי, יש בו כוחנות והבעת בעלות. ובעיקר יש בו מחיקה והתעלמות כמעט מוחלטות מהנוכחות של תושבי העיר העתיקה. כנערה, אני זוכרת עצמי צועדת בסמטאות העיר העתיקה, חלק מנהר האדם השר, ולא שואלת את עצמי מי בעצם נמצא שם מאחורי התריסים המוגפים. לא היתה בי שנאה וגם לא גזענות, לא היה בי רוע, רק עיוורון עמוק. העיר ותושביה היו אוביקט, כלי לנרטיב הגדול, שאני מחוברת אליו לגמרי, של שיבת ציון ואתחלתא דגאולה. שנים עברו, העיר הפכה למקום מגוריי ולאחת מאהבות חיי, וממילא גם נפקחו עיני לראות את האנשים החיים בה כחלק מרכזי במי ובמה שהיא. האהבה שלי לירושלים הבהירה לי, שהיא לא שלי, לא שלנו. איננו בעליה אלא להפך. אנחנו שלה. ולא רק אנחנו.

ביטוי מעשי ויפה לתודעה השונה הזו ניתן לראות שבוע בדיוק לאחר יום ירושלים, בחג השבועות. גם אז זורם נהר אדם עצום אל הכותל דרך סמטאות העיר העתיקה. אלא שהליכתו נינוחה, לא צעקנית, לא מתאמצת, לא מנסה להפגין בעלות, אלא מבטאת את השייכות הטבעית. העיר נדמית לי אז כלב גדול, כשהאנשים הם הדם הזורם בעורקיו, ממנו ואליו. הדם הוא לא הבעלים של הלב. הדם הוא הנפש. הוא החיים עצמם. ברגעים הללו, כשבוקע אורה של אילת השחר מעל ראשי הצועדים לתפילה, ירושלים היא לא שלנו. אנחנו לגמרי שלה.  

שפת התחרות, השליטה והבעלות

חמושה בתובנות הללו, באהבה לירושלים ובנאיביות אופיינית התקשרתי לרב בכיר במגזר הציוני-דתי, בעל השפעה מסויימת על המצעד, ולחבר הכנסת דאז יהודה גליק, והצעתי להם את הרעיון: עד שש אחה"צ יצעד המצעד כרגיל, ומשש הוא יעבור באזורים היהודיים בלבד ויאפשר את ההתארגנות לחג. שניהם הקשיבו באהדה והבטיחו לבדוק. הם אכן בדקו עם המשטרה ועם מארגני העצרת, אך בסופו של דבר, הירח והאימאמים מנעו את ההתנגשות. המצעד צעד כסדרו, וגם הרמדאן התקיים כסדרו.

אנחנו בעולם שהשפה היחידה בה אנחנו מדברים על ירושלים היא שפת התחרות, השליטה, הביטחון והבעלות

השנה כבר לא היה ספק. מראש ברור היה שיום ירושלים עומד ליפול איפשהו במהלך עשרת הימים האחרונים של הרמדאן. ימים אלו, כך הסבירו לי חברים מביני אסלאם, הם "הימים הנוראים" המוסלמיים. מאות אלפי אנשים מגיעים לתפילות, רבים שובתים ממלאכה, חלק מהאנשים שוהים במסגדי הר הבית ברצף את כל עשרת הימים לטובת תפילות ותחנונים. כשלוש מאות אלף איש מתאספים ל"ליילת אלקדר", לילה לבן של תפילות. וכמובן, כמו כל החודש, הימים מסתיימים בסעודות משפחתיות גדולות, מה שאומר שזו גם תקופת שיא של פעילות מסחרית. המשמעות היא שההתנגשות השנה חריפה בהרבה – הן מבחינת כמות האנשים העומדים לגדוש את העיר העתיקה, והן מבחינת עוצמת החג ועוצמת הפגיעה בו.  

ידעתי שתנועת "עיר עמים" מתארגנת לפניה לבג"ץ על מנת שיחייב שינוי בתוואי המצעד, אבל אני, עדין נאיבית, ומעודדת מהקשב האוהד בסיבוב הקודם, חשבתי שכדאי לנסות שוב לקדם הסכמה, מחווה דתית, משהו הנובע מעמדה של "נדיבות של מנצחים" ולא מאכיפה של בית המשפט ומתחושת פשרה. ביקשתי מ"עיר עמים" לחכות עם הבג"ץ ולתת לי לנסות משהו אחר. עוד לפני פורים פניתי גם לגורמים רבניים רלוונטיים, וגם לגורמים משטרתיים. הייתה לי הצעה: מצעד הדגלים יצעד בכל מרחב העיר העתיקה, אך יסתיים בשעות הצהריים. זה לא מושלם. עדין יופרע מאד המסחר, ההכנות והתנועת המתפללים, מאידך יהיה בכך איזון בין החג היהודי למוסלמי, ובכל זאת תקטן משמעותית ההפרעה לתפילות ולסעודות שבירת הצום.

כולם היו בעד. כולם חשבו שזה רעיון טוב אבל אף אחד לא רצה לעשות כלום. "שהמשטרה תציע את הפשרה", נאמר לי מהכיוון הרבני; "אם זה יבוא כצורך ביטחוני. אנחנו נגבה". "שהמארגנים יציעו את המתווה" נאמר לי מהכיוון המשטרתי, "שלא יצא כאילו אנחנו לא מסוגלים לאפשר את ביטחון המצעד". ומאחר שלא נעשה כלום, פנתה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ וביקשה לשנות את תוואי המצעד כך שלא יעבור באזורים הצפופים של הרובע המוסלמי.

במקביל, פנו פעילי הר הבית היהודים לבג"ץ וביקשו לפתוח את שערי הר הבית, הנעולים בפני יהודים בכל שנה בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן, בשל יום ירושלים. העתירה המקבילה הזו הבהירה רובד נוסף של הסיפור, הפוך. קיים רצון יהודי לבטא את יום ירושלים באמצעות תפילה על ההר, רצון שלא יכול להתממש בשל החג המוסלמי. בעולם של שיח בין דתי, או מחוות דתיות, אולי ניתן היה לנסות ולהתחיל לזרוע זרעים למחווה דתית מכיוון הצד המוסלמי אל זה היהודי. אבל אנחנו לא בעולם כזה. אנחנו בעולם שהשפה היחידה בה אנחנו מדברים על ירושלים היא שפת התחרות, השליטה, הביטחון והבעלות. ובעולם כזה, עשה בית המשפט את הצפוי, ובחר שלא להתערב. המשטרה, כממונה על שלום הציבור, היא המחליטה מי עובר איפה ומתי ולבית המשפט אין סיבה, כרגע, להתערב בהחלטותיה.  

בסיכומו של דבר, לא יהיו מחוות דתיות משום סוג. יהודים דתיים יצעדו ברחובות העיר העתיקה, מוסלמים דתיים יתפללו בהר הבית, אלה, גם אלה, יראו בעיקר את מה שעדין חסר להם, ואי"ה והכל יעבור בשלום, לא תהיה הנגשות פיזית. ויתכן שכן.

גונג. הסיבוב הזה נגמר.

דתיות כפתח לשיחה

אלא שזה לא הסיבוב האחרון. אנחנו צפויים לעוד שנתיים-שלוש של חפיפה בין יום ירושלים לרמדאן עד שישובו וייפרדו לוחות השנה היהודי והמוסלמי, ולכן אני מבקשת לחשוב עוד קצת על מערכת היחסים הזו בין שני החגים.

אנחנו חושבים על ירושלים כבת זוג, הרבה יותר משאנו חושבים עליה כאם או כעל ביתו של הקב"ה

לצורך הדיון אני מניחה שיש כאן התנגשות של שני חגים דתיים המבקשים להיחגג על אותו מרחב פיזי. זה לא לגמרי מדוייק כיוון שיום ירושלים הוא יום הרבה יותר לאומי מדתי. אבל כיוון שביהדות ממילא קשה מאד להפריד בין היסוד הדתי לזה הלאומי, השאלה נותרת על כנה: האם דתיות יכולה באמת לשחק תפקיד חיובי בירושלים? האם יכול להיווצר כאן "אנחנו" דתי, שיהיה בכוחו לייצר נקודת מבט נוספת, מלבד הלאומיות המתחרה והעוינת שבה מסתכלים בדרך כלל יהודים וערבים ירושלמים זה על זה?

לשאלה הזו יש כמובן הקשר. יש בישראל ובעולם כולו מגמה רחבה של שיח ועשיה בין דתית. אחרי התקופה המודרנית, בה האמינו רבים כי תופעת החילון והיחלשות הדת תתפשט עם הפצת המודרניזציה, כיום האזור היחיד בעולם שניתן לומר עליו כיום שהוא חילוני ממש הוא מערב אירופה, בחלקיה הלא מוסלמיים. בארה"ב, במזרח אירופה, במזה"ת ובחלקים נרחבים של אסיה ודרום אמריקה – הדת לא נחלשת אלא דווקא מתחזקת. גם ההנחה המודרנית שעם התפשטות המודרניזציה יאמצו רוב חברות העולם את דגם הדתיות הפרוטסטנטי שבעצם "מפריט" את הדת וגודר את השפעתה בעיקר למרחב הפרט הסתברה כשגויה. אחד המאפיינים הבולטים של השנים האחרונות הוא עליית הדת הפוליטית והנוכחות הדתית בספירה הציבורית: בתופעות קיצוניות כמו המהפכה המוסלמית באיראן והתחזקות האיסלאם בתורכיה כמו גם בתופעות מתונות יותר כמו התפקיד של הכנסיה הקתולית בתהליכי הדמוקרטיזציה של פולין וספרד, עליית הימין הנוצרי בארה"ב ופעילותן של מפלגות דתיות בהודו.

ההנחה של אנשי השיח הבין-דתי היא שהדתיות אמנם באה לידי ביטוי באופן פרטיקולרי, אך היא במהותה תופעה אוניברסלית. האמונה באל, החתירה למגע עם הנצח והחיבור של האדם לדבר מה שהוא גדול ממנו, החיבור למסורת, השמרנות המובנית – אלו כולן תודעות אוניברסליות, מחברות, ולאו דווקא פרטיקולריות ויוצרות איבה. מרטין בובר המשיג זאת כהבדל בין 'דת' ל'דתיות': דתיות היא רגש אנושי, כמיהה למגע חי עם הנצחי והמוחלט. דת, לעומת זאת, היא "כלל כל המנהגים והתורות שבהם באה דתיותה של תקופה מסוימת בחיי עם לכלל מבע ולכלל צורה... ". הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן. הדתיות היא הרוח. הדת היא הממסד, הכללים, הרכוש. ממילא ברור שדתיות היא תופעה אוניברסלית, ואילו דת היא תופעה פרטיקולרית הקשורה מאוד ללאומיות.

אני מבקשת לראות  בירושלים "ילד" להורים גרושים הנמצאים במערכת יחסים קשה. מבט כזה מקל עלי לקבל את הזיקה הדתית והעמוקה של קבוצות אחרות לעיר מבלי לאיים על  זיקתי שלי

הנחה נוספת של תומכי השיח הבין-דתי היא שדתיות יכולה להיות תופעה אוניברסלית חיובית, גם בעיניים לא דתיות. גם מי שאינו מאמין יכול לחשוב שהענקת דגש לממדים הרוחניים בחיי האדם היא אלטרנטיבה בריאה לעולם הנאו-ליברלי הסובב כולו סביב תחרות פראית ואלימה על כסף. שחיזוק העיסוק בעולמות הרוח עשוי להעצים את היסוד ההומניסטי אל מול עיסוק בלעדי בחומר המרוקן את האדם מהאנושיות שלו. כמובן שיש עולם רוח שאינו דתי (במובן של אמונה באל), וכמובן שיש עולמות שלמים שהם כביכול דתיים ובכל זאת הם חומרניים עד העצם. ועדיין, הדתיות כתופעה אנושית – הזיקה לנשגב והחתירה למגע עמו – היא לאו דווקא תופעה שלילית.

אכן, לאור תפיסת העולם הפוסט מודרנית שסובלנית יותר ומאוימת פחות מהדתיות, נעשים כיום ניסיונות לא מעטים ברחבי העולם לקדם שיח ועשיה בין דתית כאמצעי לפתרון סכסוכים.

ירושלים: אישה או בת?

בכדי שהשיח והעשיה הבין-דתית תהיה רלוונטית גם לישראל, ומעבר לקושי המובנה של שיח בין-דתי בתוך מציאות של קונפליקט לאומי, עלינו להתמודד עם שני אתגרים:

ראשית, הדתיים בישראל, כמגזר ובהכללה, מוגדרים בעיקר על פי הדת ומעט מאד על פי הדתיות. הציבור הישראלי כולו, הרבה הרבה יותר מסורתי, ופחות דתי או חילוני. הספר החדש של רוזנר ופוקס, "יהדות ישראלית", מראה שהישראליות ההלכתית נשחקת, הישראליות המסורתית נשחקת, וגם הישראליות החילונית נשחקת. מה שנוצר בעקבות השחיקה הזו היא מציאות לפיה 55% מהיהודים הגרים בארץ מקיימים תרבות שכוללת טקסים ומנהגים של יהדות ושל ישראליות. לא כפיפות לרבנים ולהלכה אך גם לא חילוניות נטולת מסורת. עורכים קידוש ביום שישי, מניפים דגל ביום העצמאות; חשוב להם להיות יהודים גם בלי לשמור תורה ומצוות. 78% מאמינים באלהים. לכאורה אלו נתוני פתיחה טובים על מנת ליצור אמפתיה וסובלנות כלפי מנהגים דתיים של מישהו אחר. אלא שהתהליך הזה, כשמביטים רק על אלו המשייכים עצמם למגזר הדתי, משמעו דווקא פחות דגש על דתיות ויותר על ימניות פוליטית. ומילא, היסוד עליו אמורה להיבנות הסולידריות, ה"אנחנו" המחובר לדתיות, הולך ונחלש. יחד עם זאת יש גם תופעות הפוכות. הנאו-חסידות, תלמידי הרב שג"ר, התנועות שצמחו בעקבות חזונו של הרב פרומן – כל אלה מחיים יסודות של דתיות יוצרת ויש בהם פתיחות למימדים האוניברסליים של הדתיות ולפוטנציאל השותפות הבין-דתית הנגזרת מהם.

האתגר השני קשור לראשון ואולי נובע ממנו. למרות שיש לנו במסורת היהודית מגוון של אופציות ומטאפורות לחשוב דרכן על ירושלים, "בחרנו" שפה ותודעה שהיא לא רק פרטיקולרית אלא גם  אקסלוסיבית. אנחנו חושבים על ירושלים כבת זוג, הרבה יותר משאנו חושבים עליה כאם או כעל ביתו של הקב"ה. "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב ה), ולא "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים... כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד).

כשירושלים היא בת זוג, זיקה של אחר אליה היא איום ובגידה. כשירושלים היא מקום החיבור בין הזמני לנצחי, ומקור השלום העולמי –  זיקה של עמים נוספים לירושלים היא התקדמות בדרך לגאולה השלמה.

המפתח לשינוי מבחינתי הוא שינוי היחס הבסיסי שלנו לירושלים: מתודעת בעלות לתודעת שייכות. מתודעת יחסים זוגיים למטאפורה של יחסי הורות. העובדה כי הורה אוהב ילד אחד אינה מונעת ממנו לאהוב את האחרים. המחויבות והקשר העמוק בין ילד להוריו אינה מבטלת זיקה מקבילה של אחיו ואחיותיו. יותר מכך, הזיקה של אדם לילדו, שהיא אולי הזיקה החזקה ביותר שקיימת בחיינו, אינה הופכת את הילד לפחות "של" ההורה האחר. זאת גם כאשר קיים בין ההורים קונפליקט מר.

אני מבקשת לראות  בירושלים "ילד" להורים גרושים הנמצאים במערכת יחסים קשה. מבט כזה מקל עלי לקבל את הזיקה הדתית והעמוקה של קבוצות אחרות לעיר מבלי לאיים על  זיקתי שלי. אני מבכרת את מטאפורת הילד על פני מטאפורת ההורה כיוון שהיא שולחת אותנו לאחריות, להתנהגות של מבוגר אחראי, לשאלות של "טובת הילד" ולא למשפט שלמה. היא שולחת אותנו לראות בעיר סוביקט אהוב שיש לטפל בו, במקום אוביקט למלחמת בעלות. כמובן שתנאי לשפה כזו היא הדדיות. רק אם כל הצדדים מוותרים על הדרישה לאקסקלוסיביות, והדבר הופך לשל אף אחד ושל כולם.

***

אני ערה לעובדה שהדברים נשמעים אוטופיים (שלא לאמר הזויים) וכי קשה לתרגמם לפתרונות מעשיים לקונפליקטים בתוכם אנו חיים. ואף על פי כן אני סבורה כי חשוב לאמרם. לשפה, לחלומות ולהזיות יש כח רב, בוודאי ביחס לירושלים. כל עוד החלום הדתי הוא אקסלוסיבי, הוא מסוכן ומוביל, בהכרח, למלחמה. אם נצליח לפתח חלומות דתיים אחרים, תוכל הדת להפוך לשחקן קונסטרוקטיבי ולא הרסני.

הדתיות היא שחקן פעיל בעולם וגם בירושלים. אפשר אמנם לנסות להדחיקו, אם באמצעות פיתוח חזון חילוני לעיר ואם באמצעות התעלמות והדחקה. אבל אני מבקשת לטעון שהמימד הדתי של ירושלים חזק ונוכח ועמוק מידי והתעלמות ממנו היא בניה על כרעי תרנגולת. וגם, חבל לעשות זאת. זהו אחד מממדי העושר של העיר. ניתן למצוא את הדרכים לבנות מתוך הדתיות, ולא לידה, גשרים בין עמים ואמונות. אני מאמינה כי רק מתוך העמקה בשיח הדתי של הדתות השונות יוכל להתחיל ולהתגבש פתרון מעשי. רק מתוך קבלה של האהבה המשותפת תוכל להתחיל חשיבה על שיתוף פעולה בשם "טובת הילד".

ההתגשות או החיבור בין הרמדאן ליום ירושלים הוא הזדמנות להתחיל ולתרגל שפה ותודעה דתית אחרת כלפי העיר. תודעה נקודתית, לא דרמתית, לא הופכת סדרי עולם, אך מנכיחה את קיומן של זיקות דתיות נוספות לעיר ואת הפוטנציאל בשפה של דתיות מחברת. יש לנו שלוש שנים לנסות. לשאול שלום ירושלים.  

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות