מאיר קראוס
עמית מחקר במכון הרטמן ולשעבר מנהל מכון ירושלים למחקרי מדיניות.
יום ירושלים
ירושלים בין פרטיקולאריות לאוניברסאליות; בין יום ירושלים ללילת אל קאדר
מאיר קראוס
כ"ג אייר תשע"ט

השנה חל יום ירושלים למחרת "לילת אל קאדר", אחד הלילות האחרונים בחודש הרמדאן, בו מגיעים מאות אלפי מוסלמים להתפלל בהר הבית. מאיר קראוס סבור שזוהי הזדמנות לחשוב על ירושלים לא במונחים של בעלות וריבונות, אלא כמרכז רוחני המשותף לכל הדתות שבתוכו מתחולל דיאלוג בין דתי.

הדברים שאני מבקש לשתף נכתבים בירושלים מתוך הקשר של זמן ומקום, שנתיים לאחר היובל ל"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב), לקראת יום ירושלים שיחול השנה למחרת "לילת אל קאדר", הלילה בו לפי המסורת המוסלמית, קיבל הנביא מוחמד את הקוראן מאללה.

לירושלים היסטוריה רב תרבותית של מעל ארבעת אלפים שנה. תרבויות ומסגרות שלטוניות שונות התקיימו בתוכה. כולן הטביעו חותם על העיר, חותם המוטבע באבניה, באדמתה, בבנייניה ובתרבותה. ירושלים היא רב דתית. היא המקום אליו שואפת רוחם של מאות מיליונים ואף מיליארדים של בני אדם – מהם מאמינים בני דתות שונות הנושאים בליבם את משמעותה המקודשת להם, מהם שאינם מאמינים, אך מבקשים את השראתה והיא בעיניהם סמל למרכז רוחני, תרבותי; מקום של משמעות. המציאות הרב תרבותית, הרב דתית והאוניברסאלית של העיר אינה רק עניין היסטורי, היא משתקפת בנופה הפיזי והאנושי. כל המהלך ברחובותיה של העיר רואה, אם הוא מבקש לראות, מגוון עצום של קהילות הנבדלות זו מזו בדתן, בלאומיותן, בתרבותן ובאורח חייהן.

בתוך אותו מרחב קיימים גם: בית קברות טמפלרי, כנסיה ארמנית, מרכז קהילתי יווני פעיל, השגרירות הנוצרית לארץ הקודש, מנזר סנט צ'רלס, אם אצעד כעשרים דקות לכיוון אבו טור אמצא גם מסגד להתפלל בו. האין זה פסיפס אוניברסאלי מרתק?

עד לא מכבר, גרתי בשכונה ירושלמית בה במרחק שבע דקות הליכה מביתי עמדו בתי כנסת רבים ומגוונים: בית כנסת אורתודוכסי שמרני, אורתודוכסי מודרני, אורתודוכסי המשלב נשים, בית כנסת שוויוני, בית כנסת קונסרבטיבי, ישיבה חרדית, ובתי מדרש להתחדשות יהודית. אך למרות הריבוי והמגוון, זו תמונה חלקית מאוד של ירושלים. בתוך אותו מרחב קיימים גם: בית קברות טמפלרי, כנסיה ארמנית, מרכז קהילתי יווני פעיל, השגרירות הנוצרית לארץ הקודש, מנזר סנט צ'רלס, אם אצעד כעשרים דקות לכיוון אבו טור אמצא גם מסגד להתפלל בו. האין זה פסיפס אוניברסאלי מרתק?

התחרות על ירושלים

הנה כאן מונח האתגר העצום של ירושלים: על התשתית האוניברסאלית, הרב דתית והרב תרבותית הזאת מתרחשת לה דרמה פרטיקולארית. כל אלו החשים זיקה אל המקום המיוחד הזה – יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים ופלסטינים, ואף קבוצות שונות בתוך אותה דת – מקיימים תחרות בלתי פוסקת על העיר ועל אופייה. המאבק מתקיים על נופה הפיסי והסימבולי, על העבר של העיר והנרטיב ההיסטורי שלה, על ההווה שלה ועל עתידה. כל קבוצה פועלת כדי שעתיד העיר יהלום את המאווים הלאומיים והדתיים הייחודיים לה. כל קבוצה פועלת למען האדרת זיקתה ולהטבעת חותמה הבלעדי בעיר תוך התעלמות, הדרה ואף הכחשה ומחיקה של זיקתו של האחר. כל קבוצה טוענת: 'ירושלים' זה אני, אתה ה'אחר' של ירושלים. כל קבוצה, בעומק שאיפותיה הדתיות והלאומיות, מבקשת 'בלעדיות' על העיר המיוחדת הזאת.

התחרות על העיר אינה חדשה היא מרכיב בהיסטוריה הארוכה שלה. אך היא מתעצמת מאוד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומטילה צל כבד על העיר, על אופייה, על המורשת שלה וכמובן על עתידה. תחרות זו היא מן הגורמים המשפיעים ביותר על תכנון ירושלים ופיתוחה והיא הגורם בעל פוטנציאל הנזק הגדול ביותר לעתיד העיר, לנופה הפיזי, לחיי תושביה, למרקם הקהילתי שלה וגם לתחושת השייכות של שוחריה.

הנה כאן מונח האתגר העצום של ירושלים: על התשתית האוניברסאלית, הרב דתית והרב תרבותית הזאת מתרחשת לה דרמה פרטיקולארית

מה הם מקורותיה של תחרות זו? מהיכן שורשיה? אל מול ירושלים הריאלית, ירושלים של מטה, על תשתיתה הפיזית, על תושביה ועל מרקם החיים שהם מקיימים בה, מתקיימת לה 'ירושלים של מעלה'. ב'ירושלים של מעלה' איני מתכוון לקיומו של מרחב מיסטי המקביל לעיר, כפי שיש הנוטים להאמין. אני מתכוון לירושלים הקיימת ברוחנו, בתודעתנו וברגשותינו וגם לירושלים השוכנת ברוחם, בתודעתם וברגשותיהם של אחרים, של כל אלה שירושלים בלבבם והיא משמשת להם מקור השראה. את הזיקה בין 'ירושלים של מעלה' לעיר הריאלית היטיב לתאר יהודה עמיחי, משוררה של ירושלים, בשירו 'האקולוגיה של ירושלים':

האוויר מעל ירושלים רווי תפילות וחלומות

כמו האוויר מעל ערי תעשיה כבדה. קשה לנשום.

החלומות והתפילות הם הם אבני הבניין היוצרים את 'ירושלים של מעלה'. אך המפגש שלהם עם ירושלים של מטה מאתגר מאוד שכן המציאות של העיר היא אוניברסאלית, בעוד החלומות – בלעדיים ומדירים; הריאליה מרובת גוונים, אך התפילות – פרטיקולאריות.  אכן קשה לנשום.

הנה מה שקרה לנו בשנת תשכ"ז, 1967. כיסופים יהודיים ייחודיים ושאיפות רוחניות יהודיות פרטיקולאריות פגשו עיר שהריאליה שלה רב-ממדית. הזיכרונות, הציפיות, החלומות והתפילות לחזור לציון, שליוו אותנו במשך אלפיים שנה, פגשו עיר מורכבת, בה נוכחות דתות אחרות שהעיר קדושה גם להן. עיר של אוכלוסיות רב-דתיות, רב-לאומיות ורב-תרבותיות. שבנו הביתה לציון והיא, כך מתברר, איננה רק שלנו.

רגולציה, תיאולוגיה, הכחשה

התחרות על ירושלים מתנהלת באמצעות כלים שונים. ראשית, תכנון ובניה, רגולציה ופיתוח – זה החוקי וזה שאינו – המשפיעים על כל תכנית לפיתוח העיר ועל התנהלות הרשויות המופקדות על ענייניה.

כאן אי אפשר שלא להזכיר את מקום חרפתנו. התחרות גרמה לנו להתעלם מצרכיהם של כלל תושבי העיר, בני הלאומים השונים והדתות השונות. במרחק אווירי של כקילומטר ממרכז העיר, קיימת עיר של מדינת עולם שלישי. תושביה בעלי זכויות חלקיות, רחובותיה ללא מדרכות, קרקעותיה אינן מוסדרות; עוני, דלות ועזובה בחוצותיה; תלמידיה ללא הישגים, במרחביה אין אכיפת חוק וסדר למעט בהתייחס לאירועי ביטחון, וכסמל לכל אלה, הביוב שלה – שלושים אלף קוב ביום – נשפך בראש כל חוצות בנחל קדרון, אתר טבע, היסטוריה ודת מיוחד במינו. אחרי 52 שנים נסתתמו ההסברים. האחריות כולה מוטלת עלינו והתמונה הניבטת אלינו מן המראה המוסרית קשה מנשוא. מציאות זו הינה בראש ובראשונה תוצאה של התחרות שאנו מקיימים על העיר.

אך התחרות אינה מתקיימת במרחב הפיסי בלבד. זוהי תחרות על הנרטיב ועל התודעה. כל צד מנסה להעצים את סיפור החיבור שלו לעיר תוך מחיקה או לפחות צמצום זיקתו של הצד האחר אליה. במאבק על התודעה נעשה שימוש בעיקר בנרטיבים היסטוריים, טענות תאולוגיות, תפיסות של קדושה ופעולות הכחשה. כל אלה הם כלי נשק בארסנל התחרות על העיר.

התחרות על העיר אינה חדשה היא מרכיב בהיסטוריה הארוכה שלה. אך היא מתעצמת מאוד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומטילה צל כבד על העיר, על אופייה, על המורשת שלה וכמובן על עתידה

הנה דוגמא לשימוש בנרטיב היסטורי בהתייחס לירושלים: כובשי העיר לדורותיהם לא ראו עצמם ככובשיה אלא כחוזרים אליה על מנת לשחררה. בשנת 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים לאחר 88 שנות שלטון צלבני. הוא וחייליו הכריזו: אנו המוסלמים שבנו אל הארץ הקדושה ולירושלים ושחררנו אותה משלטון הכופרים. באוקטובר 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, פקד ראש ממשלת אנגליה לויד ג'ורג' על גנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, לכבוש את ירושלים לפני חג המולד כמחווה לעולם הנוצרי. ב-11 בדצמבר 1917 נכנסו כוחותיו של אלנבי בשערי ירושלים. תפילה מיוחדת נישאה בכנסיית סנט פול בלונדון, לא רק בגלל הניצחון. הפעמונים בכל כנסיות רומא צלצלו שעה שלמה, כמו מכריזים: אנחנו הנוצרים שבנו אל העיר הקדושה ושחררנו אותה. וגם אנחנו, היהודים, אלפיים שנה לאחר החורבן, לאחר דורות רבים של גלות בהן נצרנו את זיכרונותינו, כיוונו את תפילותינו לירושלים, הזכרנו אותה בברכות ובטקסי היומיום וציפינו ליום הגאולה, גם אנו אמרנו: חזרנו אליך ירושלים, שחררנו אותך והפעם לתמיד.

תיאולוגיה אף היא משמשת כלי במאבק ובתחרות על ירושלים. המצאותה של ירושלים עיר הקודש תחת שלטון של בני דת אחת היוותה לאורך הדורות אתגר תאולוגי לדתות האחרות המייחסות לה קדושה (בהקשר זה יש לציין שהוותיקן עבר כברת דרך תיאולוגית משמעותית של השלמה עם השליטה היהודית במקומות הקדושים בחמישים השנים האחרונות).

התחרות מתקיימת על ירושלים כולה, אך עוצמתה סביב האגן ההיסטורי ובמיוחד בהתייחס להר הבית, הקדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ואף לנוצרים – מפחידה ומדאיגה. הקדושה עצמה הפכה להיות כלי לחימה בשדה הקרב הלאומי והדתי באופן הסותר את מהותה.

הר הבית, המקום בו עמד בית המקדש, המקום המקודש ביותר לעם היהודי, הוא מזה 1300 שנה בית תפילה יומיומי למוסלמים. לשני העמים האלה ולשתי הדתות הללו יש שאיפות דתיות ולאומיות סותרות לגבי המקום הזה. מה שמאתגר ביותר בתחרות על הר הבית היא המשוואה הקיימת אצל שני הצדדים לקונפליקט בהתייחס לקדושה: שני הצדדים טוענים שהדבר הקדוש להם חייב להיות תחת ריבונותם ובבעלותם. אך טענה זו שגויה. המונחים 'קדושה' ו'ריבונות' שונים בתכלית. ריבונות אכן כרוכה באקסקלוסיביות; משמעה סמכות ואחריות בלעדית המוחלת במרחב פיסי נתון. אך קדושה אינה עוסקת בבלעדיות – הן ביהדות והן באסלאם. בניגוד לריבונות ולבעלות, קדושה יכולה להיות מכילה. העובדה שמקום קדוש לי איננה שוללת את האפשרות שהמקום קדוש גם לאחרים.

כלי נוסף בתחרות על הר הבית הוא ההכחשה. הצדדים פועלים לא רק להעצמת זיקתם אל המקום הקדוש אלא גם להכחשתה של זיקת האחרים. דוגמא קיצונית ומפורסמת היא טענתו של ערפאת בוועידת קמפ דייוויד כי טענת הישראלים לזיקה דתית והיסטורית להר הבית היא ניסיון ציוני להשתלט על מקום קדוש למוסלמים, וכי המקדש היהודי עמד בכלל בתימן. כיום, לאחר שנות הכחשה רבות, גם פלסטינים משכילים נוטים, בשל חוסר ידע, להכחיש את זיקת היהודים להר.

כשאני חווה את נזקה של התחרות, אני נותר עם שאלה גדולה – מדוע התחרות? וכנגד מי? מיהו ה'אחר' של העיר הזאת? היש בכלל 'אחר' בעיר כזאת?

אך גם בצד הישראלי מתקיימים ניסיונות הכחשה של הזיקה המוסלמית להר או למצער להמעטת חשיבותה של ירושלים במסורת המוסלמית, מהן הכחשות אקטיביות ומהן פסיביות. הנה למשל דוגמא להכחשה פסיבית, להתעלמות ממה שעין היהודית מתקשה לראות והלב ממאן לקבל. לפני מספר שנים צפיתי במתרחש בהר הבית בלילת אל-קאדר. זה היה מחזה מפעים. כמאתיים וחמישים אלף מתפללים הגיעו אל ההר. הם עמדו בתפילתם וכרעו ושבו וכרעו כפי המנהג המוסלמי. המחזה כולו היה נדמה כריקוד המוני בעל כוריאוגרפיה רוחנית מיוחדת. מאות אלפי המתפללים עלו בערב להר בשלום ושבו עם בוקר לבתיהם בשלום, ולמחרת היום לא היה שום אזכור של אירוע המוני זה בתקשורת הישראלית. שתיקה שכזו היא סוג של הכחשה המונעת מהציבור הישראלי להתבונן נכוחה במשמעות של הקשר המוסלמי למקום ובנוכחות היומיומית שלו.

עתידה הרוחני של ירושלים

לאן פניה של התחרות הזאת? האם ניתן להימנע ממנה? האם יש דרך להמירה בשותפות? האם יש דרך לראות ערך בשונות וברב-גוניות הירושלמית? כאשר אני חוזר ומתבונן בנוף הפיזי של העיר ובחותם שהטביעו בה התרבויות השונות, כשאני מרים את ראשי למרחב הגלובלי ורואה את מאות מיליוני האנשים, בני הדתות והתרבויות השונות, החשים זיקה אל העיר, כשאני חווה את נזקה של התחרות, אני נותר עם שאלה גדולה – מדוע התחרות? וכנגד מי? מיהו ה'אחר' של העיר הזאת? היש בכלל 'אחר' בעיר כזאת?

עתידה של ירושלים עומד על שני ממדיה המהותיים, זה האוניברסאלי וזה הרוחני. המרקם האנושי בעיר, נופה הרב תרבותי, הפסיפס העצום של שוחריה, החוויה הרוחנית שהעיר מזמנת להם, המעמד האוניברסאלי שלה – כל אלו הם המפתחות לקידומה ולשגשוגה. הדרך לפריחתה של ירושלים עוברת דרך טיפוח התשתית האוניברסאלית הזאת, דרך הגברת נוכחותה בחיי העיר ודרך חיזוקה של העיר כמרכז עולמי של רוח, אמונה, תרבות ודעת.

מהותה הרב דתית של העיר מחייבת את כל שוחריה למהפכה תפיסתית עמוקה. היא מחייבת הכרה הדדית בזיקות של כל השותפים בעיר ובשאיפותיהם התרבותיות, הרוחניות והדתיות. כך, על העם היהודי להכיר בכך שהמקום הקדוש לו ביותר הוא בה בעת מקום קדוש ובית-תפילה יומיומי למוסלמים. המוסלמים חייבים להכיר בכך שהמקום הקדוש להם הוא בה בעת המקום הקדוש ביותר ליהודים. על כולם להמיר את התחרות על העיר בשותפות שמטרתה העצמת אופייה הרב-דתי כך שבני הדתות כולן יוכלו להביע את אמונותיהם בתוכה. מושג הקדושה יכול לשמש תשתית מכוננת, המאחדת בין בני אדם החווים, כל אחד בדרכו, חוויה רוחנית מיוחדת ביחס למקום המשותף והייחודי הזה.

הדרך לפנות מהמאבק והתחרות ולעבור אל שותפות עמוקה הפועלת למען עתיד העיר עוברת דרך התבוננות אנושית בכלל האנשים שירושלים יקרה להם, אלה הגרים בתוכה ואלה האחרים שוחריה בכל רחבי העולם.

יהודה עמיחי מלמד אותנו שיעור חשוב זה בשירו 'תיירים':

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון.

"אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו".

איזו קריאה מדהימה לאנושיות.

איני מתעלם מסוגיית הריבונות על ירושלים הנמצאת בליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך אני מציע להתבונן אל סוגיית ירושלים באופן רחב הרבה יותר, ולהעניק לשאלה הקשר היסטורי, רוחני, תרבותי, אנושי ואוניברסאלי, כיאה לעיר המיוחדת הזאת. חשיבה על העיר מתוך שיח של שותפות אוניברסאלית תיצור בוודאי אפשרויות חדשות, גם באשר להיבטים הזקוקים להסדרה מדינית-משפטית פורמאלית. כך למשל, הכרה עמוקה במעמד הדתי, הרוחני, ההיסטורי והתרבותי של העיר העתיקה והאגן הקדוש לכל הדתות, יכולה בוודאי להניח תשתית רעיונית לחשיבה על המרחב הזה כמרחב קדוש, שכיאה לו הגדרות ריבונות ובעלות אינן חלות עליו.

שוו בנפשכם את ירושלים כמרכז חוויתי רוחני לכל הדתות וכמרכז עולמי לדיאלוג בין-דתי. חישבו על ירושלים כמוקד לפיתוח רב תרבותיות, כמרכז פעילות למען שלום אנושי, צדק והומניות. האין ירושלים המקום הראוי לכל אלה? בוודאי ובוודאי ראוי ההר הקדוש וראויים המאמינים בקדושתו לפתח שיח של שותפות רוחנית. ואולי, בניגוד מוחלט למתרחש היום, מושג הקדושה יוכל לשמש תשתית אינקלוסיבית מכוננת, המאחדת בין בני אדם החווים כל אחד בדרכו, חוויה רוחנית מיוחדת ביחס למקום המשותף והייחודי הזה. יש לכך בסיס רעיוני בדברי הנביאים: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב א). גם דבריו של הנביא מיכה משקפים תובנה אוניברסלית מדהימה: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד ה).

האם אנו מוכנים לשינוי התודעתי הזה? האם אנו מסוגלים להיפרד מן התחרות ולקיים שיח של שותפים? זהו דיון העומק שעלינו לקיים, דיון הנוגע בשורשי זהותנו, בנימים הרגישים ביותר של מאוויינו הלאומים, בקצות העצבים של השאיפות הדתיות ובמידת הערך שאנו מעניקים לחיים של שלום.

בהמשך מזמור תהילים בו פתחנו, מבקש המשורר "שאלו שלום ירושלים". אין המשורר שואל על שלומה של העיר אלא הוא שואל, או מבקש את שלומה. בקשה בלשון המקרא בהקשר זה משמעה: חיפוש אקטיבי אחרי דבר מה. כשלעצמי, ככל שהעמקתי ללמוד בשנות ההתבוננות שלי בעיר, ככל ששוחחתי עם בעלי עניין רבים ושונים, ובהם נציגים של המתחרים השונים על העיר, גברה אמונתי שניתן לשאול בשלום ירושלים. שאם נבקש שלום יש סיכוי שנמצאהו, שיש דרך להיפרד מפרדיגמת הסכסוך ולהביט אל מעבר לה, אל זמן תקווה ושלום כפי שמזמין אותנו משורר תהילים. לו יהי.

מאיר קראוס
יום ירושלים
דת ומדינה
יהודה עמיחי
אוניברסאליות
לילת אל קאדר
קוראן
תהילים
הר הבית
דת
רמדאן
יום ירושלים
ירושלים בין פרטיקולאריות לאוניברסאליות; בין יום ירושלים ללילת אל קאדר
28/5/2019
כ"ג אייר תשע"ט
מאיר קראוס
מר
מאיר קראוס

השנה חל יום ירושלים למחרת "לילת אל קאדר", אחד הלילות האחרונים בחודש הרמדאן, בו מגיעים מאות אלפי מוסלמים להתפלל בהר הבית. מאיר קראוס סבור שזוהי הזדמנות לחשוב על ירושלים לא במונחים של בעלות וריבונות, אלא כמרכז רוחני המשותף לכל הדתות שבתוכו מתחולל דיאלוג בין דתי.

הדברים שאני מבקש לשתף נכתבים בירושלים מתוך הקשר של זמן ומקום, שנתיים לאחר היובל ל"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב), לקראת יום ירושלים שיחול השנה למחרת "לילת אל קאדר", הלילה בו לפי המסורת המוסלמית, קיבל הנביא מוחמד את הקוראן מאללה.

לירושלים היסטוריה רב תרבותית של מעל ארבעת אלפים שנה. תרבויות ומסגרות שלטוניות שונות התקיימו בתוכה. כולן הטביעו חותם על העיר, חותם המוטבע באבניה, באדמתה, בבנייניה ובתרבותה. ירושלים היא רב דתית. היא המקום אליו שואפת רוחם של מאות מיליונים ואף מיליארדים של בני אדם – מהם מאמינים בני דתות שונות הנושאים בליבם את משמעותה המקודשת להם, מהם שאינם מאמינים, אך מבקשים את השראתה והיא בעיניהם סמל למרכז רוחני, תרבותי; מקום של משמעות. המציאות הרב תרבותית, הרב דתית והאוניברסאלית של העיר אינה רק עניין היסטורי, היא משתקפת בנופה הפיזי והאנושי. כל המהלך ברחובותיה של העיר רואה, אם הוא מבקש לראות, מגוון עצום של קהילות הנבדלות זו מזו בדתן, בלאומיותן, בתרבותן ובאורח חייהן.

בתוך אותו מרחב קיימים גם: בית קברות טמפלרי, כנסיה ארמנית, מרכז קהילתי יווני פעיל, השגרירות הנוצרית לארץ הקודש, מנזר סנט צ'רלס, אם אצעד כעשרים דקות לכיוון אבו טור אמצא גם מסגד להתפלל בו. האין זה פסיפס אוניברסאלי מרתק?

עד לא מכבר, גרתי בשכונה ירושלמית בה במרחק שבע דקות הליכה מביתי עמדו בתי כנסת רבים ומגוונים: בית כנסת אורתודוכסי שמרני, אורתודוכסי מודרני, אורתודוכסי המשלב נשים, בית כנסת שוויוני, בית כנסת קונסרבטיבי, ישיבה חרדית, ובתי מדרש להתחדשות יהודית. אך למרות הריבוי והמגוון, זו תמונה חלקית מאוד של ירושלים. בתוך אותו מרחב קיימים גם: בית קברות טמפלרי, כנסיה ארמנית, מרכז קהילתי יווני פעיל, השגרירות הנוצרית לארץ הקודש, מנזר סנט צ'רלס, אם אצעד כעשרים דקות לכיוון אבו טור אמצא גם מסגד להתפלל בו. האין זה פסיפס אוניברסאלי מרתק?

התחרות על ירושלים

הנה כאן מונח האתגר העצום של ירושלים: על התשתית האוניברסאלית, הרב דתית והרב תרבותית הזאת מתרחשת לה דרמה פרטיקולארית. כל אלו החשים זיקה אל המקום המיוחד הזה – יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים ופלסטינים, ואף קבוצות שונות בתוך אותה דת – מקיימים תחרות בלתי פוסקת על העיר ועל אופייה. המאבק מתקיים על נופה הפיסי והסימבולי, על העבר של העיר והנרטיב ההיסטורי שלה, על ההווה שלה ועל עתידה. כל קבוצה פועלת כדי שעתיד העיר יהלום את המאווים הלאומיים והדתיים הייחודיים לה. כל קבוצה פועלת למען האדרת זיקתה ולהטבעת חותמה הבלעדי בעיר תוך התעלמות, הדרה ואף הכחשה ומחיקה של זיקתו של האחר. כל קבוצה טוענת: 'ירושלים' זה אני, אתה ה'אחר' של ירושלים. כל קבוצה, בעומק שאיפותיה הדתיות והלאומיות, מבקשת 'בלעדיות' על העיר המיוחדת הזאת.

התחרות על העיר אינה חדשה היא מרכיב בהיסטוריה הארוכה שלה. אך היא מתעצמת מאוד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומטילה צל כבד על העיר, על אופייה, על המורשת שלה וכמובן על עתידה. תחרות זו היא מן הגורמים המשפיעים ביותר על תכנון ירושלים ופיתוחה והיא הגורם בעל פוטנציאל הנזק הגדול ביותר לעתיד העיר, לנופה הפיזי, לחיי תושביה, למרקם הקהילתי שלה וגם לתחושת השייכות של שוחריה.

הנה כאן מונח האתגר העצום של ירושלים: על התשתית האוניברסאלית, הרב דתית והרב תרבותית הזאת מתרחשת לה דרמה פרטיקולארית

מה הם מקורותיה של תחרות זו? מהיכן שורשיה? אל מול ירושלים הריאלית, ירושלים של מטה, על תשתיתה הפיזית, על תושביה ועל מרקם החיים שהם מקיימים בה, מתקיימת לה 'ירושלים של מעלה'. ב'ירושלים של מעלה' איני מתכוון לקיומו של מרחב מיסטי המקביל לעיר, כפי שיש הנוטים להאמין. אני מתכוון לירושלים הקיימת ברוחנו, בתודעתנו וברגשותינו וגם לירושלים השוכנת ברוחם, בתודעתם וברגשותיהם של אחרים, של כל אלה שירושלים בלבבם והיא משמשת להם מקור השראה. את הזיקה בין 'ירושלים של מעלה' לעיר הריאלית היטיב לתאר יהודה עמיחי, משוררה של ירושלים, בשירו 'האקולוגיה של ירושלים':

האוויר מעל ירושלים רווי תפילות וחלומות

כמו האוויר מעל ערי תעשיה כבדה. קשה לנשום.

החלומות והתפילות הם הם אבני הבניין היוצרים את 'ירושלים של מעלה'. אך המפגש שלהם עם ירושלים של מטה מאתגר מאוד שכן המציאות של העיר היא אוניברסאלית, בעוד החלומות – בלעדיים ומדירים; הריאליה מרובת גוונים, אך התפילות – פרטיקולאריות.  אכן קשה לנשום.

הנה מה שקרה לנו בשנת תשכ"ז, 1967. כיסופים יהודיים ייחודיים ושאיפות רוחניות יהודיות פרטיקולאריות פגשו עיר שהריאליה שלה רב-ממדית. הזיכרונות, הציפיות, החלומות והתפילות לחזור לציון, שליוו אותנו במשך אלפיים שנה, פגשו עיר מורכבת, בה נוכחות דתות אחרות שהעיר קדושה גם להן. עיר של אוכלוסיות רב-דתיות, רב-לאומיות ורב-תרבותיות. שבנו הביתה לציון והיא, כך מתברר, איננה רק שלנו.

רגולציה, תיאולוגיה, הכחשה

התחרות על ירושלים מתנהלת באמצעות כלים שונים. ראשית, תכנון ובניה, רגולציה ופיתוח – זה החוקי וזה שאינו – המשפיעים על כל תכנית לפיתוח העיר ועל התנהלות הרשויות המופקדות על ענייניה.

כאן אי אפשר שלא להזכיר את מקום חרפתנו. התחרות גרמה לנו להתעלם מצרכיהם של כלל תושבי העיר, בני הלאומים השונים והדתות השונות. במרחק אווירי של כקילומטר ממרכז העיר, קיימת עיר של מדינת עולם שלישי. תושביה בעלי זכויות חלקיות, רחובותיה ללא מדרכות, קרקעותיה אינן מוסדרות; עוני, דלות ועזובה בחוצותיה; תלמידיה ללא הישגים, במרחביה אין אכיפת חוק וסדר למעט בהתייחס לאירועי ביטחון, וכסמל לכל אלה, הביוב שלה – שלושים אלף קוב ביום – נשפך בראש כל חוצות בנחל קדרון, אתר טבע, היסטוריה ודת מיוחד במינו. אחרי 52 שנים נסתתמו ההסברים. האחריות כולה מוטלת עלינו והתמונה הניבטת אלינו מן המראה המוסרית קשה מנשוא. מציאות זו הינה בראש ובראשונה תוצאה של התחרות שאנו מקיימים על העיר.

אך התחרות אינה מתקיימת במרחב הפיסי בלבד. זוהי תחרות על הנרטיב ועל התודעה. כל צד מנסה להעצים את סיפור החיבור שלו לעיר תוך מחיקה או לפחות צמצום זיקתו של הצד האחר אליה. במאבק על התודעה נעשה שימוש בעיקר בנרטיבים היסטוריים, טענות תאולוגיות, תפיסות של קדושה ופעולות הכחשה. כל אלה הם כלי נשק בארסנל התחרות על העיר.

התחרות על העיר אינה חדשה היא מרכיב בהיסטוריה הארוכה שלה. אך היא מתעצמת מאוד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומטילה צל כבד על העיר, על אופייה, על המורשת שלה וכמובן על עתידה

הנה דוגמא לשימוש בנרטיב היסטורי בהתייחס לירושלים: כובשי העיר לדורותיהם לא ראו עצמם ככובשיה אלא כחוזרים אליה על מנת לשחררה. בשנת 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים לאחר 88 שנות שלטון צלבני. הוא וחייליו הכריזו: אנו המוסלמים שבנו אל הארץ הקדושה ולירושלים ושחררנו אותה משלטון הכופרים. באוקטובר 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, פקד ראש ממשלת אנגליה לויד ג'ורג' על גנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, לכבוש את ירושלים לפני חג המולד כמחווה לעולם הנוצרי. ב-11 בדצמבר 1917 נכנסו כוחותיו של אלנבי בשערי ירושלים. תפילה מיוחדת נישאה בכנסיית סנט פול בלונדון, לא רק בגלל הניצחון. הפעמונים בכל כנסיות רומא צלצלו שעה שלמה, כמו מכריזים: אנחנו הנוצרים שבנו אל העיר הקדושה ושחררנו אותה. וגם אנחנו, היהודים, אלפיים שנה לאחר החורבן, לאחר דורות רבים של גלות בהן נצרנו את זיכרונותינו, כיוונו את תפילותינו לירושלים, הזכרנו אותה בברכות ובטקסי היומיום וציפינו ליום הגאולה, גם אנו אמרנו: חזרנו אליך ירושלים, שחררנו אותך והפעם לתמיד.

תיאולוגיה אף היא משמשת כלי במאבק ובתחרות על ירושלים. המצאותה של ירושלים עיר הקודש תחת שלטון של בני דת אחת היוותה לאורך הדורות אתגר תאולוגי לדתות האחרות המייחסות לה קדושה (בהקשר זה יש לציין שהוותיקן עבר כברת דרך תיאולוגית משמעותית של השלמה עם השליטה היהודית במקומות הקדושים בחמישים השנים האחרונות).

התחרות מתקיימת על ירושלים כולה, אך עוצמתה סביב האגן ההיסטורי ובמיוחד בהתייחס להר הבית, הקדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ואף לנוצרים – מפחידה ומדאיגה. הקדושה עצמה הפכה להיות כלי לחימה בשדה הקרב הלאומי והדתי באופן הסותר את מהותה.

הר הבית, המקום בו עמד בית המקדש, המקום המקודש ביותר לעם היהודי, הוא מזה 1300 שנה בית תפילה יומיומי למוסלמים. לשני העמים האלה ולשתי הדתות הללו יש שאיפות דתיות ולאומיות סותרות לגבי המקום הזה. מה שמאתגר ביותר בתחרות על הר הבית היא המשוואה הקיימת אצל שני הצדדים לקונפליקט בהתייחס לקדושה: שני הצדדים טוענים שהדבר הקדוש להם חייב להיות תחת ריבונותם ובבעלותם. אך טענה זו שגויה. המונחים 'קדושה' ו'ריבונות' שונים בתכלית. ריבונות אכן כרוכה באקסקלוסיביות; משמעה סמכות ואחריות בלעדית המוחלת במרחב פיסי נתון. אך קדושה אינה עוסקת בבלעדיות – הן ביהדות והן באסלאם. בניגוד לריבונות ולבעלות, קדושה יכולה להיות מכילה. העובדה שמקום קדוש לי איננה שוללת את האפשרות שהמקום קדוש גם לאחרים.

כלי נוסף בתחרות על הר הבית הוא ההכחשה. הצדדים פועלים לא רק להעצמת זיקתם אל המקום הקדוש אלא גם להכחשתה של זיקת האחרים. דוגמא קיצונית ומפורסמת היא טענתו של ערפאת בוועידת קמפ דייוויד כי טענת הישראלים לזיקה דתית והיסטורית להר הבית היא ניסיון ציוני להשתלט על מקום קדוש למוסלמים, וכי המקדש היהודי עמד בכלל בתימן. כיום, לאחר שנות הכחשה רבות, גם פלסטינים משכילים נוטים, בשל חוסר ידע, להכחיש את זיקת היהודים להר.

כשאני חווה את נזקה של התחרות, אני נותר עם שאלה גדולה – מדוע התחרות? וכנגד מי? מיהו ה'אחר' של העיר הזאת? היש בכלל 'אחר' בעיר כזאת?

אך גם בצד הישראלי מתקיימים ניסיונות הכחשה של הזיקה המוסלמית להר או למצער להמעטת חשיבותה של ירושלים במסורת המוסלמית, מהן הכחשות אקטיביות ומהן פסיביות. הנה למשל דוגמא להכחשה פסיבית, להתעלמות ממה שעין היהודית מתקשה לראות והלב ממאן לקבל. לפני מספר שנים צפיתי במתרחש בהר הבית בלילת אל-קאדר. זה היה מחזה מפעים. כמאתיים וחמישים אלף מתפללים הגיעו אל ההר. הם עמדו בתפילתם וכרעו ושבו וכרעו כפי המנהג המוסלמי. המחזה כולו היה נדמה כריקוד המוני בעל כוריאוגרפיה רוחנית מיוחדת. מאות אלפי המתפללים עלו בערב להר בשלום ושבו עם בוקר לבתיהם בשלום, ולמחרת היום לא היה שום אזכור של אירוע המוני זה בתקשורת הישראלית. שתיקה שכזו היא סוג של הכחשה המונעת מהציבור הישראלי להתבונן נכוחה במשמעות של הקשר המוסלמי למקום ובנוכחות היומיומית שלו.

עתידה הרוחני של ירושלים

לאן פניה של התחרות הזאת? האם ניתן להימנע ממנה? האם יש דרך להמירה בשותפות? האם יש דרך לראות ערך בשונות וברב-גוניות הירושלמית? כאשר אני חוזר ומתבונן בנוף הפיזי של העיר ובחותם שהטביעו בה התרבויות השונות, כשאני מרים את ראשי למרחב הגלובלי ורואה את מאות מיליוני האנשים, בני הדתות והתרבויות השונות, החשים זיקה אל העיר, כשאני חווה את נזקה של התחרות, אני נותר עם שאלה גדולה – מדוע התחרות? וכנגד מי? מיהו ה'אחר' של העיר הזאת? היש בכלל 'אחר' בעיר כזאת?

עתידה של ירושלים עומד על שני ממדיה המהותיים, זה האוניברסאלי וזה הרוחני. המרקם האנושי בעיר, נופה הרב תרבותי, הפסיפס העצום של שוחריה, החוויה הרוחנית שהעיר מזמנת להם, המעמד האוניברסאלי שלה – כל אלו הם המפתחות לקידומה ולשגשוגה. הדרך לפריחתה של ירושלים עוברת דרך טיפוח התשתית האוניברסאלית הזאת, דרך הגברת נוכחותה בחיי העיר ודרך חיזוקה של העיר כמרכז עולמי של רוח, אמונה, תרבות ודעת.

מהותה הרב דתית של העיר מחייבת את כל שוחריה למהפכה תפיסתית עמוקה. היא מחייבת הכרה הדדית בזיקות של כל השותפים בעיר ובשאיפותיהם התרבותיות, הרוחניות והדתיות. כך, על העם היהודי להכיר בכך שהמקום הקדוש לו ביותר הוא בה בעת מקום קדוש ובית-תפילה יומיומי למוסלמים. המוסלמים חייבים להכיר בכך שהמקום הקדוש להם הוא בה בעת המקום הקדוש ביותר ליהודים. על כולם להמיר את התחרות על העיר בשותפות שמטרתה העצמת אופייה הרב-דתי כך שבני הדתות כולן יוכלו להביע את אמונותיהם בתוכה. מושג הקדושה יכול לשמש תשתית מכוננת, המאחדת בין בני אדם החווים, כל אחד בדרכו, חוויה רוחנית מיוחדת ביחס למקום המשותף והייחודי הזה.

הדרך לפנות מהמאבק והתחרות ולעבור אל שותפות עמוקה הפועלת למען עתיד העיר עוברת דרך התבוננות אנושית בכלל האנשים שירושלים יקרה להם, אלה הגרים בתוכה ואלה האחרים שוחריה בכל רחבי העולם.

יהודה עמיחי מלמד אותנו שיעור חשוב זה בשירו 'תיירים':

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון.

"אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו".

איזו קריאה מדהימה לאנושיות.

איני מתעלם מסוגיית הריבונות על ירושלים הנמצאת בליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך אני מציע להתבונן אל סוגיית ירושלים באופן רחב הרבה יותר, ולהעניק לשאלה הקשר היסטורי, רוחני, תרבותי, אנושי ואוניברסאלי, כיאה לעיר המיוחדת הזאת. חשיבה על העיר מתוך שיח של שותפות אוניברסאלית תיצור בוודאי אפשרויות חדשות, גם באשר להיבטים הזקוקים להסדרה מדינית-משפטית פורמאלית. כך למשל, הכרה עמוקה במעמד הדתי, הרוחני, ההיסטורי והתרבותי של העיר העתיקה והאגן הקדוש לכל הדתות, יכולה בוודאי להניח תשתית רעיונית לחשיבה על המרחב הזה כמרחב קדוש, שכיאה לו הגדרות ריבונות ובעלות אינן חלות עליו.

שוו בנפשכם את ירושלים כמרכז חוויתי רוחני לכל הדתות וכמרכז עולמי לדיאלוג בין-דתי. חישבו על ירושלים כמוקד לפיתוח רב תרבותיות, כמרכז פעילות למען שלום אנושי, צדק והומניות. האין ירושלים המקום הראוי לכל אלה? בוודאי ובוודאי ראוי ההר הקדוש וראויים המאמינים בקדושתו לפתח שיח של שותפות רוחנית. ואולי, בניגוד מוחלט למתרחש היום, מושג הקדושה יוכל לשמש תשתית אינקלוסיבית מכוננת, המאחדת בין בני אדם החווים כל אחד בדרכו, חוויה רוחנית מיוחדת ביחס למקום המשותף והייחודי הזה. יש לכך בסיס רעיוני בדברי הנביאים: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב א). גם דבריו של הנביא מיכה משקפים תובנה אוניברסלית מדהימה: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד ה).

האם אנו מוכנים לשינוי התודעתי הזה? האם אנו מסוגלים להיפרד מן התחרות ולקיים שיח של שותפים? זהו דיון העומק שעלינו לקיים, דיון הנוגע בשורשי זהותנו, בנימים הרגישים ביותר של מאוויינו הלאומים, בקצות העצבים של השאיפות הדתיות ובמידת הערך שאנו מעניקים לחיים של שלום.

בהמשך מזמור תהילים בו פתחנו, מבקש המשורר "שאלו שלום ירושלים". אין המשורר שואל על שלומה של העיר אלא הוא שואל, או מבקש את שלומה. בקשה בלשון המקרא בהקשר זה משמעה: חיפוש אקטיבי אחרי דבר מה. כשלעצמי, ככל שהעמקתי ללמוד בשנות ההתבוננות שלי בעיר, ככל ששוחחתי עם בעלי עניין רבים ושונים, ובהם נציגים של המתחרים השונים על העיר, גברה אמונתי שניתן לשאול בשלום ירושלים. שאם נבקש שלום יש סיכוי שנמצאהו, שיש דרך להיפרד מפרדיגמת הסכסוך ולהביט אל מעבר לה, אל זמן תקווה ושלום כפי שמזמין אותנו משורר תהילים. לו יהי.

מאיר קראוס
יום ירושלים
דת ומדינה
יהודה עמיחי
אוניברסאליות
לילת אל קאדר
קוראן
תהילים
הר הבית
דת
רמדאן
ירושלים בין פרטיקולאריות לאוניברסאליות; בין יום ירושלים ללילת אל קאדר
מאיר קראוס
מאיר קראוס

השנה חל יום ירושלים למחרת "לילת אל קאדר", אחד הלילות האחרונים בחודש הרמדאן, בו מגיעים מאות אלפי מוסלמים להתפלל בהר הבית. מאיר קראוס סבור שזוהי הזדמנות לחשוב על ירושלים לא במונחים של בעלות וריבונות, אלא כמרכז רוחני המשותף לכל הדתות שבתוכו מתחולל דיאלוג בין דתי.

הדברים שאני מבקש לשתף נכתבים בירושלים מתוך הקשר של זמן ומקום, שנתיים לאחר היובל ל"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב), לקראת יום ירושלים שיחול השנה למחרת "לילת אל קאדר", הלילה בו לפי המסורת המוסלמית, קיבל הנביא מוחמד את הקוראן מאללה.

לירושלים היסטוריה רב תרבותית של מעל ארבעת אלפים שנה. תרבויות ומסגרות שלטוניות שונות התקיימו בתוכה. כולן הטביעו חותם על העיר, חותם המוטבע באבניה, באדמתה, בבנייניה ובתרבותה. ירושלים היא רב דתית. היא המקום אליו שואפת רוחם של מאות מיליונים ואף מיליארדים של בני אדם – מהם מאמינים בני דתות שונות הנושאים בליבם את משמעותה המקודשת להם, מהם שאינם מאמינים, אך מבקשים את השראתה והיא בעיניהם סמל למרכז רוחני, תרבותי; מקום של משמעות. המציאות הרב תרבותית, הרב דתית והאוניברסאלית של העיר אינה רק עניין היסטורי, היא משתקפת בנופה הפיזי והאנושי. כל המהלך ברחובותיה של העיר רואה, אם הוא מבקש לראות, מגוון עצום של קהילות הנבדלות זו מזו בדתן, בלאומיותן, בתרבותן ובאורח חייהן.

בתוך אותו מרחב קיימים גם: בית קברות טמפלרי, כנסיה ארמנית, מרכז קהילתי יווני פעיל, השגרירות הנוצרית לארץ הקודש, מנזר סנט צ'רלס, אם אצעד כעשרים דקות לכיוון אבו טור אמצא גם מסגד להתפלל בו. האין זה פסיפס אוניברסאלי מרתק?

עד לא מכבר, גרתי בשכונה ירושלמית בה במרחק שבע דקות הליכה מביתי עמדו בתי כנסת רבים ומגוונים: בית כנסת אורתודוכסי שמרני, אורתודוכסי מודרני, אורתודוכסי המשלב נשים, בית כנסת שוויוני, בית כנסת קונסרבטיבי, ישיבה חרדית, ובתי מדרש להתחדשות יהודית. אך למרות הריבוי והמגוון, זו תמונה חלקית מאוד של ירושלים. בתוך אותו מרחב קיימים גם: בית קברות טמפלרי, כנסיה ארמנית, מרכז קהילתי יווני פעיל, השגרירות הנוצרית לארץ הקודש, מנזר סנט צ'רלס, אם אצעד כעשרים דקות לכיוון אבו טור אמצא גם מסגד להתפלל בו. האין זה פסיפס אוניברסאלי מרתק?

התחרות על ירושלים

הנה כאן מונח האתגר העצום של ירושלים: על התשתית האוניברסאלית, הרב דתית והרב תרבותית הזאת מתרחשת לה דרמה פרטיקולארית. כל אלו החשים זיקה אל המקום המיוחד הזה – יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים ופלסטינים, ואף קבוצות שונות בתוך אותה דת – מקיימים תחרות בלתי פוסקת על העיר ועל אופייה. המאבק מתקיים על נופה הפיסי והסימבולי, על העבר של העיר והנרטיב ההיסטורי שלה, על ההווה שלה ועל עתידה. כל קבוצה פועלת כדי שעתיד העיר יהלום את המאווים הלאומיים והדתיים הייחודיים לה. כל קבוצה פועלת למען האדרת זיקתה ולהטבעת חותמה הבלעדי בעיר תוך התעלמות, הדרה ואף הכחשה ומחיקה של זיקתו של האחר. כל קבוצה טוענת: 'ירושלים' זה אני, אתה ה'אחר' של ירושלים. כל קבוצה, בעומק שאיפותיה הדתיות והלאומיות, מבקשת 'בלעדיות' על העיר המיוחדת הזאת.

התחרות על העיר אינה חדשה היא מרכיב בהיסטוריה הארוכה שלה. אך היא מתעצמת מאוד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומטילה צל כבד על העיר, על אופייה, על המורשת שלה וכמובן על עתידה. תחרות זו היא מן הגורמים המשפיעים ביותר על תכנון ירושלים ופיתוחה והיא הגורם בעל פוטנציאל הנזק הגדול ביותר לעתיד העיר, לנופה הפיזי, לחיי תושביה, למרקם הקהילתי שלה וגם לתחושת השייכות של שוחריה.

הנה כאן מונח האתגר העצום של ירושלים: על התשתית האוניברסאלית, הרב דתית והרב תרבותית הזאת מתרחשת לה דרמה פרטיקולארית

מה הם מקורותיה של תחרות זו? מהיכן שורשיה? אל מול ירושלים הריאלית, ירושלים של מטה, על תשתיתה הפיזית, על תושביה ועל מרקם החיים שהם מקיימים בה, מתקיימת לה 'ירושלים של מעלה'. ב'ירושלים של מעלה' איני מתכוון לקיומו של מרחב מיסטי המקביל לעיר, כפי שיש הנוטים להאמין. אני מתכוון לירושלים הקיימת ברוחנו, בתודעתנו וברגשותינו וגם לירושלים השוכנת ברוחם, בתודעתם וברגשותיהם של אחרים, של כל אלה שירושלים בלבבם והיא משמשת להם מקור השראה. את הזיקה בין 'ירושלים של מעלה' לעיר הריאלית היטיב לתאר יהודה עמיחי, משוררה של ירושלים, בשירו 'האקולוגיה של ירושלים':

האוויר מעל ירושלים רווי תפילות וחלומות

כמו האוויר מעל ערי תעשיה כבדה. קשה לנשום.

החלומות והתפילות הם הם אבני הבניין היוצרים את 'ירושלים של מעלה'. אך המפגש שלהם עם ירושלים של מטה מאתגר מאוד שכן המציאות של העיר היא אוניברסאלית, בעוד החלומות – בלעדיים ומדירים; הריאליה מרובת גוונים, אך התפילות – פרטיקולאריות.  אכן קשה לנשום.

הנה מה שקרה לנו בשנת תשכ"ז, 1967. כיסופים יהודיים ייחודיים ושאיפות רוחניות יהודיות פרטיקולאריות פגשו עיר שהריאליה שלה רב-ממדית. הזיכרונות, הציפיות, החלומות והתפילות לחזור לציון, שליוו אותנו במשך אלפיים שנה, פגשו עיר מורכבת, בה נוכחות דתות אחרות שהעיר קדושה גם להן. עיר של אוכלוסיות רב-דתיות, רב-לאומיות ורב-תרבותיות. שבנו הביתה לציון והיא, כך מתברר, איננה רק שלנו.

רגולציה, תיאולוגיה, הכחשה

התחרות על ירושלים מתנהלת באמצעות כלים שונים. ראשית, תכנון ובניה, רגולציה ופיתוח – זה החוקי וזה שאינו – המשפיעים על כל תכנית לפיתוח העיר ועל התנהלות הרשויות המופקדות על ענייניה.

כאן אי אפשר שלא להזכיר את מקום חרפתנו. התחרות גרמה לנו להתעלם מצרכיהם של כלל תושבי העיר, בני הלאומים השונים והדתות השונות. במרחק אווירי של כקילומטר ממרכז העיר, קיימת עיר של מדינת עולם שלישי. תושביה בעלי זכויות חלקיות, רחובותיה ללא מדרכות, קרקעותיה אינן מוסדרות; עוני, דלות ועזובה בחוצותיה; תלמידיה ללא הישגים, במרחביה אין אכיפת חוק וסדר למעט בהתייחס לאירועי ביטחון, וכסמל לכל אלה, הביוב שלה – שלושים אלף קוב ביום – נשפך בראש כל חוצות בנחל קדרון, אתר טבע, היסטוריה ודת מיוחד במינו. אחרי 52 שנים נסתתמו ההסברים. האחריות כולה מוטלת עלינו והתמונה הניבטת אלינו מן המראה המוסרית קשה מנשוא. מציאות זו הינה בראש ובראשונה תוצאה של התחרות שאנו מקיימים על העיר.

אך התחרות אינה מתקיימת במרחב הפיסי בלבד. זוהי תחרות על הנרטיב ועל התודעה. כל צד מנסה להעצים את סיפור החיבור שלו לעיר תוך מחיקה או לפחות צמצום זיקתו של הצד האחר אליה. במאבק על התודעה נעשה שימוש בעיקר בנרטיבים היסטוריים, טענות תאולוגיות, תפיסות של קדושה ופעולות הכחשה. כל אלה הם כלי נשק בארסנל התחרות על העיר.

התחרות על העיר אינה חדשה היא מרכיב בהיסטוריה הארוכה שלה. אך היא מתעצמת מאוד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומטילה צל כבד על העיר, על אופייה, על המורשת שלה וכמובן על עתידה

הנה דוגמא לשימוש בנרטיב היסטורי בהתייחס לירושלים: כובשי העיר לדורותיהם לא ראו עצמם ככובשיה אלא כחוזרים אליה על מנת לשחררה. בשנת 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים לאחר 88 שנות שלטון צלבני. הוא וחייליו הכריזו: אנו המוסלמים שבנו אל הארץ הקדושה ולירושלים ושחררנו אותה משלטון הכופרים. באוקטובר 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, פקד ראש ממשלת אנגליה לויד ג'ורג' על גנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, לכבוש את ירושלים לפני חג המולד כמחווה לעולם הנוצרי. ב-11 בדצמבר 1917 נכנסו כוחותיו של אלנבי בשערי ירושלים. תפילה מיוחדת נישאה בכנסיית סנט פול בלונדון, לא רק בגלל הניצחון. הפעמונים בכל כנסיות רומא צלצלו שעה שלמה, כמו מכריזים: אנחנו הנוצרים שבנו אל העיר הקדושה ושחררנו אותה. וגם אנחנו, היהודים, אלפיים שנה לאחר החורבן, לאחר דורות רבים של גלות בהן נצרנו את זיכרונותינו, כיוונו את תפילותינו לירושלים, הזכרנו אותה בברכות ובטקסי היומיום וציפינו ליום הגאולה, גם אנו אמרנו: חזרנו אליך ירושלים, שחררנו אותך והפעם לתמיד.

תיאולוגיה אף היא משמשת כלי במאבק ובתחרות על ירושלים. המצאותה של ירושלים עיר הקודש תחת שלטון של בני דת אחת היוותה לאורך הדורות אתגר תאולוגי לדתות האחרות המייחסות לה קדושה (בהקשר זה יש לציין שהוותיקן עבר כברת דרך תיאולוגית משמעותית של השלמה עם השליטה היהודית במקומות הקדושים בחמישים השנים האחרונות).

התחרות מתקיימת על ירושלים כולה, אך עוצמתה סביב האגן ההיסטורי ובמיוחד בהתייחס להר הבית, הקדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ואף לנוצרים – מפחידה ומדאיגה. הקדושה עצמה הפכה להיות כלי לחימה בשדה הקרב הלאומי והדתי באופן הסותר את מהותה.

הר הבית, המקום בו עמד בית המקדש, המקום המקודש ביותר לעם היהודי, הוא מזה 1300 שנה בית תפילה יומיומי למוסלמים. לשני העמים האלה ולשתי הדתות הללו יש שאיפות דתיות ולאומיות סותרות לגבי המקום הזה. מה שמאתגר ביותר בתחרות על הר הבית היא המשוואה הקיימת אצל שני הצדדים לקונפליקט בהתייחס לקדושה: שני הצדדים טוענים שהדבר הקדוש להם חייב להיות תחת ריבונותם ובבעלותם. אך טענה זו שגויה. המונחים 'קדושה' ו'ריבונות' שונים בתכלית. ריבונות אכן כרוכה באקסקלוסיביות; משמעה סמכות ואחריות בלעדית המוחלת במרחב פיסי נתון. אך קדושה אינה עוסקת בבלעדיות – הן ביהדות והן באסלאם. בניגוד לריבונות ולבעלות, קדושה יכולה להיות מכילה. העובדה שמקום קדוש לי איננה שוללת את האפשרות שהמקום קדוש גם לאחרים.

כלי נוסף בתחרות על הר הבית הוא ההכחשה. הצדדים פועלים לא רק להעצמת זיקתם אל המקום הקדוש אלא גם להכחשתה של זיקת האחרים. דוגמא קיצונית ומפורסמת היא טענתו של ערפאת בוועידת קמפ דייוויד כי טענת הישראלים לזיקה דתית והיסטורית להר הבית היא ניסיון ציוני להשתלט על מקום קדוש למוסלמים, וכי המקדש היהודי עמד בכלל בתימן. כיום, לאחר שנות הכחשה רבות, גם פלסטינים משכילים נוטים, בשל חוסר ידע, להכחיש את זיקת היהודים להר.

כשאני חווה את נזקה של התחרות, אני נותר עם שאלה גדולה – מדוע התחרות? וכנגד מי? מיהו ה'אחר' של העיר הזאת? היש בכלל 'אחר' בעיר כזאת?

אך גם בצד הישראלי מתקיימים ניסיונות הכחשה של הזיקה המוסלמית להר או למצער להמעטת חשיבותה של ירושלים במסורת המוסלמית, מהן הכחשות אקטיביות ומהן פסיביות. הנה למשל דוגמא להכחשה פסיבית, להתעלמות ממה שעין היהודית מתקשה לראות והלב ממאן לקבל. לפני מספר שנים צפיתי במתרחש בהר הבית בלילת אל-קאדר. זה היה מחזה מפעים. כמאתיים וחמישים אלף מתפללים הגיעו אל ההר. הם עמדו בתפילתם וכרעו ושבו וכרעו כפי המנהג המוסלמי. המחזה כולו היה נדמה כריקוד המוני בעל כוריאוגרפיה רוחנית מיוחדת. מאות אלפי המתפללים עלו בערב להר בשלום ושבו עם בוקר לבתיהם בשלום, ולמחרת היום לא היה שום אזכור של אירוע המוני זה בתקשורת הישראלית. שתיקה שכזו היא סוג של הכחשה המונעת מהציבור הישראלי להתבונן נכוחה במשמעות של הקשר המוסלמי למקום ובנוכחות היומיומית שלו.

עתידה הרוחני של ירושלים

לאן פניה של התחרות הזאת? האם ניתן להימנע ממנה? האם יש דרך להמירה בשותפות? האם יש דרך לראות ערך בשונות וברב-גוניות הירושלמית? כאשר אני חוזר ומתבונן בנוף הפיזי של העיר ובחותם שהטביעו בה התרבויות השונות, כשאני מרים את ראשי למרחב הגלובלי ורואה את מאות מיליוני האנשים, בני הדתות והתרבויות השונות, החשים זיקה אל העיר, כשאני חווה את נזקה של התחרות, אני נותר עם שאלה גדולה – מדוע התחרות? וכנגד מי? מיהו ה'אחר' של העיר הזאת? היש בכלל 'אחר' בעיר כזאת?

עתידה של ירושלים עומד על שני ממדיה המהותיים, זה האוניברסאלי וזה הרוחני. המרקם האנושי בעיר, נופה הרב תרבותי, הפסיפס העצום של שוחריה, החוויה הרוחנית שהעיר מזמנת להם, המעמד האוניברסאלי שלה – כל אלו הם המפתחות לקידומה ולשגשוגה. הדרך לפריחתה של ירושלים עוברת דרך טיפוח התשתית האוניברסאלית הזאת, דרך הגברת נוכחותה בחיי העיר ודרך חיזוקה של העיר כמרכז עולמי של רוח, אמונה, תרבות ודעת.

מהותה הרב דתית של העיר מחייבת את כל שוחריה למהפכה תפיסתית עמוקה. היא מחייבת הכרה הדדית בזיקות של כל השותפים בעיר ובשאיפותיהם התרבותיות, הרוחניות והדתיות. כך, על העם היהודי להכיר בכך שהמקום הקדוש לו ביותר הוא בה בעת מקום קדוש ובית-תפילה יומיומי למוסלמים. המוסלמים חייבים להכיר בכך שהמקום הקדוש להם הוא בה בעת המקום הקדוש ביותר ליהודים. על כולם להמיר את התחרות על העיר בשותפות שמטרתה העצמת אופייה הרב-דתי כך שבני הדתות כולן יוכלו להביע את אמונותיהם בתוכה. מושג הקדושה יכול לשמש תשתית מכוננת, המאחדת בין בני אדם החווים, כל אחד בדרכו, חוויה רוחנית מיוחדת ביחס למקום המשותף והייחודי הזה.

הדרך לפנות מהמאבק והתחרות ולעבור אל שותפות עמוקה הפועלת למען עתיד העיר עוברת דרך התבוננות אנושית בכלל האנשים שירושלים יקרה להם, אלה הגרים בתוכה ואלה האחרים שוחריה בכל רחבי העולם.

יהודה עמיחי מלמד אותנו שיעור חשוב זה בשירו 'תיירים':

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון.

"אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו".

איזו קריאה מדהימה לאנושיות.

איני מתעלם מסוגיית הריבונות על ירושלים הנמצאת בליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך אני מציע להתבונן אל סוגיית ירושלים באופן רחב הרבה יותר, ולהעניק לשאלה הקשר היסטורי, רוחני, תרבותי, אנושי ואוניברסאלי, כיאה לעיר המיוחדת הזאת. חשיבה על העיר מתוך שיח של שותפות אוניברסאלית תיצור בוודאי אפשרויות חדשות, גם באשר להיבטים הזקוקים להסדרה מדינית-משפטית פורמאלית. כך למשל, הכרה עמוקה במעמד הדתי, הרוחני, ההיסטורי והתרבותי של העיר העתיקה והאגן הקדוש לכל הדתות, יכולה בוודאי להניח תשתית רעיונית לחשיבה על המרחב הזה כמרחב קדוש, שכיאה לו הגדרות ריבונות ובעלות אינן חלות עליו.

שוו בנפשכם את ירושלים כמרכז חוויתי רוחני לכל הדתות וכמרכז עולמי לדיאלוג בין-דתי. חישבו על ירושלים כמוקד לפיתוח רב תרבותיות, כמרכז פעילות למען שלום אנושי, צדק והומניות. האין ירושלים המקום הראוי לכל אלה? בוודאי ובוודאי ראוי ההר הקדוש וראויים המאמינים בקדושתו לפתח שיח של שותפות רוחנית. ואולי, בניגוד מוחלט למתרחש היום, מושג הקדושה יוכל לשמש תשתית אינקלוסיבית מכוננת, המאחדת בין בני אדם החווים כל אחד בדרכו, חוויה רוחנית מיוחדת ביחס למקום המשותף והייחודי הזה. יש לכך בסיס רעיוני בדברי הנביאים: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב א). גם דבריו של הנביא מיכה משקפים תובנה אוניברסלית מדהימה: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד ה).

האם אנו מוכנים לשינוי התודעתי הזה? האם אנו מסוגלים להיפרד מן התחרות ולקיים שיח של שותפים? זהו דיון העומק שעלינו לקיים, דיון הנוגע בשורשי זהותנו, בנימים הרגישים ביותר של מאוויינו הלאומים, בקצות העצבים של השאיפות הדתיות ובמידת הערך שאנו מעניקים לחיים של שלום.

בהמשך מזמור תהילים בו פתחנו, מבקש המשורר "שאלו שלום ירושלים". אין המשורר שואל על שלומה של העיר אלא הוא שואל, או מבקש את שלומה. בקשה בלשון המקרא בהקשר זה משמעה: חיפוש אקטיבי אחרי דבר מה. כשלעצמי, ככל שהעמקתי ללמוד בשנות ההתבוננות שלי בעיר, ככל ששוחחתי עם בעלי עניין רבים ושונים, ובהם נציגים של המתחרים השונים על העיר, גברה אמונתי שניתן לשאול בשלום ירושלים. שאם נבקש שלום יש סיכוי שנמצאהו, שיש דרך להיפרד מפרדיגמת הסכסוך ולהביט אל מעבר לה, אל זמן תקווה ושלום כפי שמזמין אותנו משורר תהילים. לו יהי.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות