אריאל פיקאר
ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. מנהל מרכז המחקר אחראי לקליטתם ושילובם של חוקרים חדשים, לסיוע בתכנית המחקר האישית וארגון סמינרי המחקר.
אדוני הזמן: מדוע ניתן לנו הכוח לקבוע מתי חל ראש השנה?
אריאל פיקאר
כ"ד אלול תשע"ט

אם היינו חיים לאורך השנה כולה בתחושות הייחודיות לחגים – מתח מאימת הדין כמו בימים נוראים, שלווה כמו בסוכות, או צער כמו בתשעה באב– היינו חווים בלבול נפשי ורגשי. מועדי השנה משרתים אפוא צורך נפשי של האדם

המסורת היהודית, כמו גם תרבויות אחרות, מגדירה נקודות ציון בזמן. על אף שיום רודף יום ועונה מתחלפת בעונה, אנו לא חיים את חיינו ברצף מתמשך אלא עוצרים בתחנות הזמן: בשבת ובראש חודש, בראשית השנה, בחגים ובימי זכרון ואפילו בימי ההולדת הפרטיים שלנו. לציון נקודות הזמן על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות  אלה מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות.

לציון נקודות הזמן על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות  אלה מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות

אך מעבר לכך, יש צורך אנושי, רגשי, בקביעת גבולות הזמן וחלקיו. תחנות הזמן מעניקות משמעות לחיים שלנו. אנו זקוקים לאפשרות למקד רגשות מסוימים בזמנים מוגדרים לבל יציפו אותנו בכל זמן. אם היינו חיים לאורך השנה כולה בתחושה של מתיחות מפני אימת הדין כבימים נוראים, או גם בתחושה של רגיעה, שלווה ושמחה כמו בחג הסוכות; אם היינו חשים בכל יום את צער החורבן כבתשעה באב, או את שמחת הנס והטבע כבפסח וכבפורים – היינו חווים בלבול ופיזור נפש ורגש. התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי.

"בארבעה פרקים העולם נידון ... בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה, א ב). קביעת המשנה כי ראש השנה הוא יום הדין נועדה למקד ולהגביל את החוויה המרוממת אך הקשה של חשבון הנפש המלווה את הימים הללו. בתלמוד מופיעות גם דעות אחרות: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה" (בבלי ראש השנה, טז ע"א). חסד עשתה עמנו המשנה שהגבילה את הדין ואת האימה המתלווה אליו לראש השנה ויום הכיפורים בלבד, ובכך אפשרה לנו לחוות את חווית הדין, אך גם להשתחרר ממנה ולעבור לחוויות אחרות שמזמנים לנו ימים וחגים אחרים בשנה.

הזמן מופקד בידינו, עלינו לתת לו משמעות ולא רק לאפשר לו לזרום. עלינו לעצור ולציין את חילופי השנה העונות, את החודשים והשבתות ואת ימי הזיכרון ההיסטוריים והלאומיים. אחד הביטויים להיותו של הזמן מופקד בידיו של האדם הוא ההסדרה ההלכתית בדבר קביעת המועדים. קידוש החודש על פי הראייה וקביעת בית הדין מאפשר טווח של יומיים לקביעת היום המסוים שבו יחול ראש חודש, שהרי מחזור הלבנה הוא של עשרים ותשעה ימים וחצי, ואי אפשר לציין ראש חודש במחצית היום. לפיכך לעתים יצוין ראש חודש ביום השלושים ולעתים למחרתו.

התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי

לקידוש החודש חשיבות רבה בעיקר בחודש תשרי. כך למשל קובע התלמוד כי יש לעשות מאמץ שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ביום ראשון "משום מתיא", ומפרש רש"י: "להפריד שבת ויום הכפורים זה מזה, שלא יסריח מת שימות באחד מהן... ולא יקבר לא היום ולא למחר" (בבלי ראש השנה, כ ע"א). הדרך לעשות זאת היא מפתיעה למדי. התלמוד מספר על תמרון עדות החודש כך שתתאים לצרכים האנושיים – "שלח רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: היו יודעים שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו - יאמרו ראינו!" (שם). המסר של הלכה זו הוא שהזמן נתון לשליטתנו. אנו קובעים אותו ומענקים לו משמעות.

ייתכן שזהו גם פשרו של האירוע הדרמטי שהתרחש בבית דינו של רבן גמליאל כאשר הוא קיבל את העדים אף שנדמו בעיני החכמים כעדי שקר, וכך נוצרה מחלוקת לגבי קידוש החודש ולגבי מועדי תשרי. רבן גמליאל חייב את ר' יהושע לקבל את הכרעתו: "שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך" (משנה ראש השנה, ב ט). הכרעתו של רבן גמליאל נבעה כנראה מצורך אנושי או חברתי אף שנגדה את 'האמת' האסטרונומית ר' עקיבא מאשר את סמכותו של רבן גמליאל ומזכיר לר' יהושע את הדרשה שלמד מפיו על המילה 'אתם' שבספר ויקרא: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג ד). ללא ניקוד יש לקרא את המילה 'אתם' ולא 'אותם' – המוקד אינו המועדים אלא האדם המקדש אותם:

קביעת העתים והזמנים היא מעשה אנושי והיא מענה לצורך אנושי. אנו עוצרים את שעון הזמן המתקתק ומעניקים משמעות לחיינו על פני האדמה.

ביום חמישי ה-3.10.19 במסגרת סדרת אירועי מסורת של חידוש יתקיים ערב להשקת ספרו החדש של הרב ד"ר אריאל פיקאר: "בלשון בני האדם", להרשמה לחצו כאן.

אריאל פיקאר
ראש השנה
סוכות
תשרי
ימי תשובה
חגים
דין
אדוני הזמן: מדוע ניתן לנו הכוח לקבוע מתי חל ראש השנה?
24/9/2019
כ"ד אלול תשע"ט
אריאל פיקאר
ד״ר
אריאל פיקאר

אם היינו חיים לאורך השנה כולה בתחושות הייחודיות לחגים – מתח מאימת הדין כמו בימים נוראים, שלווה כמו בסוכות, או צער כמו בתשעה באב– היינו חווים בלבול נפשי ורגשי. מועדי השנה משרתים אפוא צורך נפשי של האדם

המסורת היהודית, כמו גם תרבויות אחרות, מגדירה נקודות ציון בזמן. על אף שיום רודף יום ועונה מתחלפת בעונה, אנו לא חיים את חיינו ברצף מתמשך אלא עוצרים בתחנות הזמן: בשבת ובראש חודש, בראשית השנה, בחגים ובימי זכרון ואפילו בימי ההולדת הפרטיים שלנו. לציון נקודות הזמן על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות  אלה מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות.

לציון נקודות הזמן על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות  אלה מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות

אך מעבר לכך, יש צורך אנושי, רגשי, בקביעת גבולות הזמן וחלקיו. תחנות הזמן מעניקות משמעות לחיים שלנו. אנו זקוקים לאפשרות למקד רגשות מסוימים בזמנים מוגדרים לבל יציפו אותנו בכל זמן. אם היינו חיים לאורך השנה כולה בתחושה של מתיחות מפני אימת הדין כבימים נוראים, או גם בתחושה של רגיעה, שלווה ושמחה כמו בחג הסוכות; אם היינו חשים בכל יום את צער החורבן כבתשעה באב, או את שמחת הנס והטבע כבפסח וכבפורים – היינו חווים בלבול ופיזור נפש ורגש. התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי.

"בארבעה פרקים העולם נידון ... בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה, א ב). קביעת המשנה כי ראש השנה הוא יום הדין נועדה למקד ולהגביל את החוויה המרוממת אך הקשה של חשבון הנפש המלווה את הימים הללו. בתלמוד מופיעות גם דעות אחרות: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה" (בבלי ראש השנה, טז ע"א). חסד עשתה עמנו המשנה שהגבילה את הדין ואת האימה המתלווה אליו לראש השנה ויום הכיפורים בלבד, ובכך אפשרה לנו לחוות את חווית הדין, אך גם להשתחרר ממנה ולעבור לחוויות אחרות שמזמנים לנו ימים וחגים אחרים בשנה.

הזמן מופקד בידינו, עלינו לתת לו משמעות ולא רק לאפשר לו לזרום. עלינו לעצור ולציין את חילופי השנה העונות, את החודשים והשבתות ואת ימי הזיכרון ההיסטוריים והלאומיים. אחד הביטויים להיותו של הזמן מופקד בידיו של האדם הוא ההסדרה ההלכתית בדבר קביעת המועדים. קידוש החודש על פי הראייה וקביעת בית הדין מאפשר טווח של יומיים לקביעת היום המסוים שבו יחול ראש חודש, שהרי מחזור הלבנה הוא של עשרים ותשעה ימים וחצי, ואי אפשר לציין ראש חודש במחצית היום. לפיכך לעתים יצוין ראש חודש ביום השלושים ולעתים למחרתו.

התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי

לקידוש החודש חשיבות רבה בעיקר בחודש תשרי. כך למשל קובע התלמוד כי יש לעשות מאמץ שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ביום ראשון "משום מתיא", ומפרש רש"י: "להפריד שבת ויום הכפורים זה מזה, שלא יסריח מת שימות באחד מהן... ולא יקבר לא היום ולא למחר" (בבלי ראש השנה, כ ע"א). הדרך לעשות זאת היא מפתיעה למדי. התלמוד מספר על תמרון עדות החודש כך שתתאים לצרכים האנושיים – "שלח רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: היו יודעים שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו - יאמרו ראינו!" (שם). המסר של הלכה זו הוא שהזמן נתון לשליטתנו. אנו קובעים אותו ומענקים לו משמעות.

ייתכן שזהו גם פשרו של האירוע הדרמטי שהתרחש בבית דינו של רבן גמליאל כאשר הוא קיבל את העדים אף שנדמו בעיני החכמים כעדי שקר, וכך נוצרה מחלוקת לגבי קידוש החודש ולגבי מועדי תשרי. רבן גמליאל חייב את ר' יהושע לקבל את הכרעתו: "שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך" (משנה ראש השנה, ב ט). הכרעתו של רבן גמליאל נבעה כנראה מצורך אנושי או חברתי אף שנגדה את 'האמת' האסטרונומית ר' עקיבא מאשר את סמכותו של רבן גמליאל ומזכיר לר' יהושע את הדרשה שלמד מפיו על המילה 'אתם' שבספר ויקרא: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג ד). ללא ניקוד יש לקרא את המילה 'אתם' ולא 'אותם' – המוקד אינו המועדים אלא האדם המקדש אותם:

קביעת העתים והזמנים היא מעשה אנושי והיא מענה לצורך אנושי. אנו עוצרים את שעון הזמן המתקתק ומעניקים משמעות לחיינו על פני האדמה.

ביום חמישי ה-3.10.19 במסגרת סדרת אירועי מסורת של חידוש יתקיים ערב להשקת ספרו החדש של הרב ד"ר אריאל פיקאר: "בלשון בני האדם", להרשמה לחצו כאן.

אריאל פיקאר
ראש השנה
סוכות
תשרי
ימי תשובה
חגים
דין
אדוני הזמן: מדוע ניתן לנו הכוח לקבוע מתי חל ראש השנה?
אריאל פיקאר
אריאל פיקאר

אם היינו חיים לאורך השנה כולה בתחושות הייחודיות לחגים – מתח מאימת הדין כמו בימים נוראים, שלווה כמו בסוכות, או צער כמו בתשעה באב– היינו חווים בלבול נפשי ורגשי. מועדי השנה משרתים אפוא צורך נפשי של האדם

המסורת היהודית, כמו גם תרבויות אחרות, מגדירה נקודות ציון בזמן. על אף שיום רודף יום ועונה מתחלפת בעונה, אנו לא חיים את חיינו ברצף מתמשך אלא עוצרים בתחנות הזמן: בשבת ובראש חודש, בראשית השנה, בחגים ובימי זכרון ואפילו בימי ההולדת הפרטיים שלנו. לציון נקודות הזמן על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות  אלה מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות.

לציון נקודות הזמן על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות  אלה מאפשרות לנו ניהול תקין של מערכות כלכליות וחברתיות

אך מעבר לכך, יש צורך אנושי, רגשי, בקביעת גבולות הזמן וחלקיו. תחנות הזמן מעניקות משמעות לחיים שלנו. אנו זקוקים לאפשרות למקד רגשות מסוימים בזמנים מוגדרים לבל יציפו אותנו בכל זמן. אם היינו חיים לאורך השנה כולה בתחושה של מתיחות מפני אימת הדין כבימים נוראים, או גם בתחושה של רגיעה, שלווה ושמחה כמו בחג הסוכות; אם היינו חשים בכל יום את צער החורבן כבתשעה באב, או את שמחת הנס והטבע כבפסח וכבפורים – היינו חווים בלבול ופיזור נפש ורגש. התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי.

"בארבעה פרקים העולם נידון ... בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה, א ב). קביעת המשנה כי ראש השנה הוא יום הדין נועדה למקד ולהגביל את החוויה המרוממת אך הקשה של חשבון הנפש המלווה את הימים הללו. בתלמוד מופיעות גם דעות אחרות: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה" (בבלי ראש השנה, טז ע"א). חסד עשתה עמנו המשנה שהגבילה את הדין ואת האימה המתלווה אליו לראש השנה ויום הכיפורים בלבד, ובכך אפשרה לנו לחוות את חווית הדין, אך גם להשתחרר ממנה ולעבור לחוויות אחרות שמזמנים לנו ימים וחגים אחרים בשנה.

הזמן מופקד בידינו, עלינו לתת לו משמעות ולא רק לאפשר לו לזרום. עלינו לעצור ולציין את חילופי השנה העונות, את החודשים והשבתות ואת ימי הזיכרון ההיסטוריים והלאומיים. אחד הביטויים להיותו של הזמן מופקד בידיו של האדם הוא ההסדרה ההלכתית בדבר קביעת המועדים. קידוש החודש על פי הראייה וקביעת בית הדין מאפשר טווח של יומיים לקביעת היום המסוים שבו יחול ראש חודש, שהרי מחזור הלבנה הוא של עשרים ותשעה ימים וחצי, ואי אפשר לציין ראש חודש במחצית היום. לפיכך לעתים יצוין ראש חודש ביום השלושים ולעתים למחרתו.

התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי

לקידוש החודש חשיבות רבה בעיקר בחודש תשרי. כך למשל קובע התלמוד כי יש לעשות מאמץ שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ביום ראשון "משום מתיא", ומפרש רש"י: "להפריד שבת ויום הכפורים זה מזה, שלא יסריח מת שימות באחד מהן... ולא יקבר לא היום ולא למחר" (בבלי ראש השנה, כ ע"א). הדרך לעשות זאת היא מפתיעה למדי. התלמוד מספר על תמרון עדות החודש כך שתתאים לצרכים האנושיים – "שלח רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: היו יודעים שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו - יאמרו ראינו!" (שם). המסר של הלכה זו הוא שהזמן נתון לשליטתנו. אנו קובעים אותו ומענקים לו משמעות.

ייתכן שזהו גם פשרו של האירוע הדרמטי שהתרחש בבית דינו של רבן גמליאל כאשר הוא קיבל את העדים אף שנדמו בעיני החכמים כעדי שקר, וכך נוצרה מחלוקת לגבי קידוש החודש ולגבי מועדי תשרי. רבן גמליאל חייב את ר' יהושע לקבל את הכרעתו: "שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך" (משנה ראש השנה, ב ט). הכרעתו של רבן גמליאל נבעה כנראה מצורך אנושי או חברתי אף שנגדה את 'האמת' האסטרונומית ר' עקיבא מאשר את סמכותו של רבן גמליאל ומזכיר לר' יהושע את הדרשה שלמד מפיו על המילה 'אתם' שבספר ויקרא: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג ד). ללא ניקוד יש לקרא את המילה 'אתם' ולא 'אותם' – המוקד אינו המועדים אלא האדם המקדש אותם:

קביעת העתים והזמנים היא מעשה אנושי והיא מענה לצורך אנושי. אנו עוצרים את שעון הזמן המתקתק ומעניקים משמעות לחיינו על פני האדמה.

ביום חמישי ה-3.10.19 במסגרת סדרת אירועי מסורת של חידוש יתקיים ערב להשקת ספרו החדש של הרב ד"ר אריאל פיקאר: "בלשון בני האדם", להרשמה לחצו כאן.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות