יפה בניה
מרצה בקריה האקדמית אונו בחוג חינוך וחברה וביהדות לתואר שני, ועמיתת-מחקר במכון שלום הרטמן. חוקרת נשים ביהדות הספרדית מזרחית.
עתיד המסורתיות
הדרך המסורתית: אפשרות ליהדות כלל-ישראלית
יפה בניה
כג בחשון תש"ף

רבים רואים במסורתיות "זרם רביעי", שונה מחילונים, דתיים לאומיים וחרדים. אבל המסורתיות היא למעשה הצעה להחליף את החלוקה הקשיחה למגזרים במרחב שבו כל הזהויות ניצבות זו לצד זו, ללא הפרדה: מאמר ראשון בסדרה

גם היום, אחרי שנים לא מעטות של עבודה מחקרית, חינוכית ופובליציסטית שנעשתה על ידי נושאי הזהות המסורתית – השיחה על המסורתים בישראל ממשיכה ליפול בקלות רבה לקלישאות. למרות הניסיון שנעשה בשנים האחרונות לחלץ את המסורתיות ממבט חיצוני מתייג ומנמיך, ואף להפוך את כיוון המבט ולהציב את המסורתים עצמם בעמדת המביטים על הזהויות האחרות במרחב הישראלי – הדימוי הנפוץ של המסורתי הוא עדיין של היהודי המזרחי ששומר שבת במקצת, מדליק טלוויזיה אחרי הקידוש ובשבת נוסע למשחק כדורגל; מאמין באלוהים, מקיים חלק מן המצוות ובכל-זאת אוהב את ההלכה כולה. המבקרים ילוו את הדימוי במאפיינים כגון "לא עקבי", "לא החלטי", "לא סגור על עצמו"; ואילו המבקשים ללמד כף זכות יחפשו היגיון פנימי וירימו על נס את ה"גמישות" ואת ה"מתינות". אבל לדעתי, אלה גם אלה בונים את טיעוניהם על תפיסה חלקית – מצומצמת ומצמצמת – של הזהות הזו. ממילא, אין ביכולתה של תפיסה זאת לענות על השאלה מה בזהות המזרחית עשוי להיות מעניין ורלבנטי היום ליהדות הישראלית, וליהדות בכלל?

"מרחב של ריבוי" משמעו שבתוך קהילה אחת קיים מנעד רחב של מידת שמירת המצוות. ישנם פרטים ומשפחות שאורח חייהם מושפע בצורה מובהקת מתהליכי החילון המודרניים, וישנם השומרים באדיקות את המסורת הדתית. בין אלו לבין אלו קיימות דרגות שונות של נאמנות למסורת.

מסורתיות כמרחב של ריבוי

את הזהות המסורתית של יהודים מזרחים צריך להבין בראש ובראשונה מתוך ההקשרים ההיסטוריים שבהם התהוותה. מבט כזה יגלה כי המסורתיות לא נוצרה כזהות יהודית מובחנת מזהויות יהודיות אחרות מתחרות, אלא כמרחב חברתי-קהילתי שהכיל בתוכו, תחת מסגרת אחת, מנעד רחב של נאמנויות למסורת; מרחב של ריבוי.

דוגמא אחת – מיני רבות – הממחישה את אופיה של המסורתיות כמרחב של ריבוי היא קהילת יהדות סלוניקי בראשית המאה העשרים. בשנת 1911 הגיע לסלוניקי חזקאל צבי קלצל, מורה יהודי-גרמני וציוני צעיר, כדי ללמד גרמנית בבית ספר של ארגון "העזרה". הוא שהה בעיר שנה אחת שבעקבותיה כתב את "בסלוניקי", ספר מסע לנוער שהוא גם מסמך היסטורי נדיר על החיים היהודיים בעיר בסוף התקופה העות'מאנית. חלקים מן הספר תורגמו לעברית על ידי יהודית דישון, במאמרה "סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים".

קלצל הוקסם מיופיה של סלוניקי ומן הקהילה היהודית-ספרדית בעיר. בספרו הוא מתאר בהתפעמות את היהודים הסלוניקאים, הנראים לו כמימוש מרהיב של אידאל "היהודי החדש" – בעלי מלאכה ועובדי כפיים, חסונים וגאים ו"בעלי הדר". ל"יהודי הישן", האירופי החיוור, נמוך הרוח והעלוב, כפי שהוא עצמו מתאר אותו, מצא קלצקל אלטרנטיבה דווקא בקהילת סלוניקי המסורתית. הוא תיאר לפרטי פרטים גם את השבת בסלוניקי, "ירושלים דבלקן", אשר מנתה באותה העת כ-80 אלף יהודים, כשלושים בתי כנסת, מאה בתי מדרש וארבע ישיבות.

הנה חלקים מן התיאור הפיוטי והמתפעם של קלצל את השבת בסלוניקי:

"כשעה לפני השקיעה שוממים הרחובות, וכל איש מתכונן בביתו לשבת... הכול לבושים בגדי חג – המבוגרים בלבוש ספרדי מסורתי והצעירים יותר בבגדים אירופיים... הכול הולכים לבתי הכנסת המרובים שבעיר, שכמה מהם אף עתיקים מאוד. בבתי הכנסת מתפללים תפילת ערבית... השמש שקעה מזמן והחושך בחוץ הולך ומתעצם, ואילו הבתים מוארים בעששית שמן ורב בהם האור לכבוד השבת... בכל בית יהודי מוארים החלונות. אור יקרות, שאין לתאר יפה ממנו, מקדם בברכה כל פעם את פני שבת המלכה בהיכנסה לעיר היהודית הזו. לא רק האורות מקדמים פניה אלא גם הזמירות העולות ובוקעות לכבודה מאלפי גרונות ויוצאות מבעד לחלונות הפתוחים ומתנועעות על המים כמקהלה הרמונית אחת גדולה...

לליל שבת אופי יהודי מאוד ואווירת שבת שלטת בו. לעומת זאת, לשבת אופי של יום ראשון באירופה. זהו יום המנוחה הכללי. בשבת היו החנויות ובתי המסחר סגורים, הבזאר היה שומם, אולם בעיר שררה אווירה עליזה של רוגע לאחר שבוע של עבודה קשה. היהודי הסלוניקאי מקיים בדרך כלל אך במעט את מצוות השבת לפי חוקי התלמוד. הוא לא נמנע מנסיעה בשבת או מעישון...

בשבת אחר הצהריים היתה תפוסתן של כל החשמליות שהוליכו לפלוקר (Floker) מלאה וכמוהן גם מספר רב של מרכבות וכלי תחבורה אחרים שעשו דרכם לגן. במרפסת מוצלת, מול נופן המרהיב של המפרץ הרחב ושל ההרים היוונים, ישבו להם המבקרים...".

התמונה החיה והתוססת הזאת של קהילה, שכעבור שלושים שנה תיכחד כולה בשואה, מעוררת געגועים ועצב. אני מבקשת להאיר בעזרתה את האפיון שהצעתי למסורתיות כמרחב חברתי של ריבוי, בנוסף לאפיון הרווח של המסורתיות כזהות ספציפית שאפשר לתת בה סימנים. "מרחב של ריבוי" משמעו שבתוך קהילה אחת – קהילת סלוניקי במקרה זה – קיים מנעד רחב של מידת שמירת המצוות. ישנם פרטים ומשפחות שאורח חייהם מושפע בצורה מובהקת מתהליכי החילון המודרניים, וישנם השומרים באדיקות את המסורת הדתית. בין אלו לבין אלו קיימות דרגות שונות של נאמנות למסורת. אלה וגם אלה ייפגשו בבית הכנסת, באותם בתי כנסת; אלה וגם אלה ילמדו באותן מסגרות חינוך, ללא הפרדה לקבוצות על בסיס "סרגל דתיות" כלשהו – הפרדה שהיא המובן-מאליו שלנו, הישראלים, עד שקשה לנו לדמיין את האפשרות של מרחב אחר, מרובה אבל לא מפוצל, פלורליסטי אבל לא לעומתי, נטול הפרדות פנימיות בין קבוצות בקהילה. אם תשאלו מהם גבולות הריבוי – שהרי שאלת הגבולות תמיד עולה – התשובה פשוטה: גבולות הריבוי נקבעים על ידי עצם השייכות לקהילה. זה הכול.

התודעה של יהודים מסורתים היא אחדותית ושלמה. השלמות הזו קשורה לתפיסה קהילתית שבה נקשרים יחדיו כל מרחבי החיים ומתכוננת הוויה קיומית יהודית כוללת, פנימית וחיצונית. זו תודעה התופסת "יהדות" כמכלול שאין צורך ליצור בו מחיצות וחציצות

מודל הריבוי המסורתי ייחודי אפוא בכך שהוא מודל של אחדות-בתוך-ריבוי: הריבוי מוכל בתוך מסגרת קהילתית שחווה את עצמה ומתנהלת כמסגרת אחדותית, שתודעת המשותף שבה חזקה מן השונות שבין חבריה ושהמבנים המחברים חזקים בה מן המפרידים. האתוס הדומיננטי הוא אתוס אנטי-כיתתי ואנטי-דיכוטומי. מסורת ומודרנה, "מזרח" ו"מערב", קולקטיביזם ואינדיבידואליזם – כל הצמדים האלה אינם נתפסים כניגודים המוציאים זה את זה אלא כמתקיימים יחדיו במודל משלים, שכמובן איננו נעדר מתחים אך הינו אפשרי הלכה למעשה.

הדבר אינו מובן מאליו, שכן קיימים מודלים אחרים של ריבוי. המודל הפלורליסטי הליברלי הקלאסי, למשל, בנוי על היגיון של הפרדה והדגשת הנפרדות כערך שיש לשמור עליו, במסגרת תפיסת עולם המעמידה במרכז את האוטונומיה, אם של פרטים ואם של קבוצות, בעוד שהמשותף אמור להיווצר סביב המושג הפרוצדוראלי ה"רזה" של האזרחות. אכן, כזה הוא המודל היהודי-אירופי של הזרמים ושל החלוקה הקשיחה בין דתיים לחילוניים. הפיצול לזרמים לנוכח המודרנה והחילון באירופה יצר מודל ריבוי שהוא כיתתי-לעומתי, בשונה מן המודל הספרדי-מזרחי. מדובר (בהכללה כמובן) בשתי היסטוריות יהודיות מודרניות שונות: האשכנזית-אירופית והספרדית-מזרחית. בקהילות הספרדיות-מזרחיות תהליכי המודרניזציה והחילון לא הולידו פיצול אידאולוגי לזרמים שנאבקים זה בזה, ששוללים זה את זה שלילה-הדדית ויוצרים מסגרות דתיות, חינוכיות וארגוניות נבדלות. לכן, למרות שיש המתארים אותה בטעות כזרם (ה"זרם הרביעי") – חשוב להדגיש שהמסורתיות איננה זרם. היא לא נולדה כזרם, ועד היום היא מסרבת להיכנס לסד החלוקה לזרמים, או לסד ה"שבטים", אם לנקוט את המושג שנעשה פופולארי מאז "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין. המסורתים אינם מופיעים בנאום הנשיא, ולא במקרה. למעשה, הם חוצים את השבטים לכל רוחב המפה החברתית ומהווים ניגוד לפרדיגמה השבטית-זרמית-כיתתית שמנהלת את החברה הישראלית והופכת את היהדות לזירה של מאבקים אידאולוגיים ופוליטיים אגרסיביים ואלימים.

מודל הפיצולים הוא המודל שיובא ארצה ועיצב את החברה בישראל, וזו הסיבה שבגללה נחלשה המסורתיות בתוך ההקשר הישראלי. היתרון שהיה לזהות המסורתית בהקשרים המקוריים שלה הפך כאן לחיסרון: היא לא מאורגנת, לא ממוסדת, לא אידאולוגית, ואין לה כוח פוליטי. כך יוצא שבזירה המתוחה של הזהויות היהודיות בישראל, המסורתיות נעלמת לטובת זהויות קיצוניות ממנה כגון החרדיות המזרחית, או לחילופין מתלבשת בחזות אידאולוגית ולוחמנית כדי להיכנס לזירת משחקי הכוח הישראלית, ועל הדרך הופכת לאנטיתזה של עצמה.

הבנה של המסורתיות כמרחב של ריבוי מאפשרת להרחיב אותה אל מעבר לזהות של קבוצה מסוימת, קבוצת "המזרחים", ולהפוך אותה להצעה אלטרנטיבית למרחב היהדות הישראלית בכללו. הבנה של המסורתיות לא כקטגוריה הנוספת ל"דתי" ול"חילוני" אלא כארגון אחר של מרחב הזהויות היהודיות – יש בה כדי לשמש השראה למודל ישראלי אחר, שעשוי להחליף את החלוקה הקשיחה שבין החילוניות והשמרנות האורתודוקסית. זוהי הצעה לשיחה אחרת, או ליתר דיוק: לריבוי של שיחות אחרות, עם המסורת היהודית.

אתוס המסורתיות: שישה סימנים

יצירת המסורתיות קשורה אפוא למציאות היסטורית שבה התקיים מנעד נאמנויות דתיות בתוך קהילה אחת. אבל "מרחב" הוא בסופו של דבר רק מסגרת; ללא אתוס מנחה, הוא לא יותר ממסגרת ריקה. כדי לבחון לעומק את המסורתיות כהצעה אקטואלית לחברה הישראלית, חשוב שנשאל מהם האתוס, הערכים המנחים והשקפת העולם שאיפשרו "להחזיק" את אותו מרחב של ריבוי כמרחב אחדותי ולא מפוצל. אנסה לתת בהם שישה סימנים, לפי מיטב הבנתי.

סימן ראשון: תפיסה אחדותית של הזהות היהודית. בניגוד גמור לתיאור השגור של הזהות המסורתית כזהות חלקית ופרגמנטרית, התודעה של יהודים מסורתים היא אחדותית ושלמה. השלמות הזו קשורה לתפיסה קהילתית שבה נקשרים יחדיו כל מרחבי החיים ומתכוננת הוויה קיומית יהודית כוללת, פנימית וחיצונית. זו תודעה התופסת "יהדות" כמכלול שאין צורך ליצור בו מחיצות וחציצות בין "דת", "לאומיות", "הלכה", "מסורת", "תרבות", חציצות שהמניע ליצירתן הוא פוליטי ברוב המקרים. תודעת האחדותיות הבסיסית הזו היא אשר מאפשרת את הגמישות ואת מנעד הנאמנויות ההלכתיות השונות והמשתנות – שכן היא מהווה את היסוד הקבוע והלא-משתנה של זהות שלמה, שאינה מסוכסכת בין תיוגים שונים ונפרדים בשאלה מהי היהדות.

סימן שני: הדיאלוג הנושם עם המסורת. הדיאלוג של האדם המסורתי עם המסורת מתייחד בתודעה של המשכיות ובהיעדר נרטיב היסטורי של שבר במפגש עם המודרנה. תמונת השבר ביחס לעבר משותפת הן לחילוניות והן לאורתודוקסיה – האחת מגיבה לשבר במרד וניתוק, האחרת – ב"הקפאה" ושלילת החידוש. היעדר תודעה של שבר היא אחת הסיבות לכך שהדיאלוג המסורתי עם המודרנה הוא לרוב נינוח באופן יחסי, לא אובססיבי ואינו מונע על ידי פחד. הדיאלוג הזה מוגן – או היה מוגן בעבר – מפני האובססיביות של שיח הזהות היהודי, המאפיין זהות שעצם כינונה מתבסס על תודעה משברית.

הסימן השלישי: אנטי-אידאולוגיזם. בנאום הפרידה שלו כרב השב"ס התייחס הרב אברהם חזן במלים נוקבות למה שהוא זיהה כ"אידאולוגיזציה" של היהדות:

"כל מי שעיניו בראשו רואה כי בעולמנו ובחברתנו פשטה מחלה נוראה וממאירה ושמה אידאולוגיה. היא המבוע לכל הצורות של הטוטליטריזם... עולם הרוח, עולם הרבנות, העולם התורני העכשווי גם הוא נגוע באותה האידאולוגיה, והכל כל כך זר לכל תפיסה יהודית. אידאולוגיה זאת היא שמקצינה את העמדות עד הקיטוב המסוכן ביותר. וכשאני שומע וקורא, לא פעם מזדקרת השאלה: 'היכן שבעים פנים לתורה? היכן כולם דברי אלוהים חיים?'".

הרב חזן ביטא בדבריו את ההתנגדות הנחרצת של מסורתים לפוליטיזציה של היהדות ולהפיכתה לשק חבטות בזירת איגרוף בין אידאולוגיות מתחרות. המסורתי עשוי לאמץ אידאולוגיות שונות בנושאים אחרים, אבל במה שנוגע ליהדות – הוא היה רוצה לשמור אותה מחוץ ומעבר למשחקי הכוח האידאולוגיים ולפוליטיקה של ארגונים ומנגנונים מוסדיים. היהדות, לפי תפיסה זו, איננה אידאולוגיה ואסור שיחולו עליה פגעי ה"אידאולוגיזם": הטהרנות, הדוגמטיות, הטוטאליות בשם ה"אמת", המחנאות והמבט האחיד והמקובע הנכפה על המציאות. כל אלה מנוגדים תכלית הניגוד לאתוס המסורתי, שהוא בעיקרו אתוס פרגמטי, ואין בו, לטוב ולרע, מן הנוקשות והלוחמנות שמאפיינת אידאולוגיות.

הפערים בין ההלכה הכתובה לבין החיים נובעים גם ממרכזיותו של המנהג וגם ממושג הנאמנות עצמו: לעתים קרובות השיקולים לקיומה או לאי-קיומה של מצווה נובעים מערכים של אהבה להורים, משפחתיות ויחסי רעות, הנתפסים בעצמם כערכים יהודיים.

ההיצמדות לשכל הישר – common sense – ולהומאניות פשוטה, כעקרונות מנחים וכשיקולים מרכזיים בהחלטות ובהתנהלות בחיים, גם היא חלק מאותה נטייה אנטי-אידאולוגית. המבט של המסורתי מתעקש להישאר מחובר למציאות על סתירותיה והדקויות שבה, ללא גורמים ממסכים ומתעתעים, שמקורם לעתים קרובות במבט מונחה על ידי אידאולוגיה.

הסימן הרביעי: גישה יהודית התייחסותית. בשפת המסורת היהודית, אפשר לדבר בפשטות על המעמד המרכזי שיש למצוות שבין אדם לחברו בגישה המסורתית. יחסי אדם וחברו עומדים מעל לכל עיקרון, גם המקודש ביותר. בשפה פילוסופית, מעמיד מאיר בוזגלו (בספרו "שפה לנאמנים") את המסורתיות על יסוד מרכזי אחד: נאמנות ל'מסירה', המונגדת בעיניו ל'דיווח'. בניגוד ל'דיווח', המציב במרכז את שאלת האמת (האם היה או לא היה מעמד הר סיני?), ה'מסירה' מניחה את שאלת האמת בסדר שני. מהותה של הנאמנות איננה התייחסות לאמת אלא יחסים בין אנשים; בין מוסר/ת לנמסר/ת. נאמנות היא יחס; לא עמדה או אמונה, לא תיאוריה או פילוסופיה. לא מדובר כאן בנאמנות ל"מסורת" כאל מושג כללי ומופשט, אלא בנאמנות לאנשים יקרים ואהובים המוסרים לי ומוסרים בידי את המסורת.

על הבסיס הזה אני מוצאת קווי השקה וחפיפה רבים בין הגישה המסורתית לשורה של תפיסות פילוסופיות, אתיות ופוליטיות עכשוויות הקרויות "התייחסותיות". ראשיתה של הגישה ההתייחסותית (relational) נעוצה באתיקה הפמיניסטית של קרול גיליגן, שטבעה את המושג "אתיקה של אכפתיות" (care ethics) כדי לאפיין חשיבה אתית המונחית על ידי יחסים של אכפתיות ודאגה ותלויה בהקשר אנושי קונקרטי, ולא בעניין רעיוני מופשט ואוניברסאלי. בני אדם המונעים על ידי עמדה התייחסותית מתנהלים ומכריעים הכרעות מוסריות לא כנגזרת של תיאוריה מופשטת אלא בתוך הקשר חברתי-אנושי קונקרטי ומתוך שיקולים אשר לוקחים בחשבון את רשתות היחסים שבהן הם נתונים ואת ההשפעות האפשריות של החלטותיהם על אנשים קרובים. תפיסת האדם בגישה ההתייחסותית הולכת מעבר לתפיסה הליברלית הקלאסית ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם", ומדגישה יחסים עם אחרים כמכוננים את הזהות. לפי גישה זו תלות-הדדית בין אנשים היא מאפיין יסודי של האנושי, ואכפתיות ודאגה לזולת הן תכונות יסודיות שמגדירות את האנושי.

המפגש בין דרך החיים המסורתית והאתוס שמבסס אותה לבין תפיסה פמיניסטית התייחסותית עשוי להאיר את המסורתיות גם מן הזווית הזו. המסורתיות היא מרחב מבוסס-יחסים, יחסי  אכפתיות ודאגה לאנשים קרובים ויקרים. שני המרחבים – המרחב המשפחתי שהוא מוקד של מסירה, והמרחב הקהילתי כפי שתיארתי אותו – מבוססים על יחסים אנושיים קונקרטיים יותר מאשר על מאבקים אידאולוגיים ורעיוניים. באופן מעניין, מתלכדים כאן סביב ערכים משותפים המרחב הפרטי והמרחב הציבורי, שני מרחבים שיש נטייה לראות אותם כמנוגדים.  

סימן חמישי: מרכזיות התורה שבעל פה. "המסורתי מחויב למנהגים, אך אין לו משנה סדורה של המנהג ושל ההלכה. אף שהוא צמוד למנהג, הוא אינו בהכרח סמוך לפירוש הרבני הממסדי של היחס בין ההלכה למנהג. יחליטו הרבנים את אשר יחליטו בעניין זה, הוא יקיים את מה שביכולתו לקיים ואת מה שהכרתו ומחויבותו לעולם של הוריו מובילות אותו לקיים" (מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים"). המסורתי הולך בעקבות מנהג אבותיו, ואינו חי רק "על פי הספר". לכן, כפי שמנסח יעקב ידגר בעקבות האנתרופולוג קליפורד גירץ, הסקריפטורליזם (=עבודת הטקסט) איננו ממאפייני המסורתיות. דוגמא לכך היא הסרט "ישמח חתני" של הבמאי אמיל בן שמעון, שבו מתנהל מאבק חזיתי בין חברי קהילת מוסאיוף המסורתית לבין הרב הצעיר, נציג החרדיות המזרחית החדשה, שעבורו הסמכות היחידה נובעת מספר ההלכה הכתוב, המבטל את חשיבות המנהגים והמסורות. הסרט אמנם מסתיים בניצחון הקהילה המסורתית, אבל במציאות הישראלית המסורתיות הולכת ונחלשת, הולכת וניגפת בפני "עובדי הטקסט", כפי שמראה הסוציולוג נסים ליאון במחקריו על בתי כנסת עדתיים ברחבי הארץ.  

הפערים בין ההלכה הכתובה לבין החיים נובעים גם ממרכזיותו של המנהג וגם ממושג הנאמנות עצמו: לעתים קרובות השיקולים לקיומה או לאי-קיומה של מצווה נובעים מערכים של אהבה להורים, משפחתיות ויחסי רעות, הנתפסים בעצמם כערכים יהודיים. אדם מסורתי עשוי לנסוע בשבת כדי לקיים מצוות כיבוד הורים; חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה השתתף בחתונת בן אחותו ההומוסקסואל, מתוך אהבתו לבני משפחתו וערכי המשפחתיות המנחים אותו. כך, למה שנתפס כלפי חוץ כ"לא קוהרנטי" יש למעשה קוהרנטיות משלו.

סימן שישי: יהדות פתוחה לעולם. היהדות המסורתית היא היפוכה של יהדות מסתגרת ומתבדלת – הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. לאורך כל שנות הקיום של היהודים בארצות האסלאם התקיימו יחסים הדוקים של הפריה ויצירה בין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית הסובבת, וה"חכמות החיצוניות" היו חלק בלתי-נפרד מן הידע שיהודי מלומד מחויב היה לדעת כדי להיות "יהודי שלם". התנועה בין עולמות הידע והתרבות ללא תחושת איום וצורך הסתגרות, ויחד עם זאת ללא טשטוש הגבולות או היפוך סדר העדיפות בין הקרוב יותר לקרוב פחות – היא ממאפייני היהדות הספרדית. זו יהדות שאינה רואה ניגוד בין הזהות הפרטיקולארית לבין הממד האוניברסאלי, אלא מזהה אותם כממדים משלימים של היהדות עצמה.

להציב רף

בתיאור שתיארתי כאן את המסורתיות יש ללא ספק מידה מסוימת של הכללה ואידאליזציה, וחשוב לסייג מעט את הדברים: המציאות ההיסטורית מורכבת ועשירה יותר מכל ניסיון לכלוא אותה בתיאור כוללני אחד. המסורתיות קיבלה אופי שמרני יותר ונוקשה יותר בחלק מן האזורים, בג'רבה שבתוניס למשל, וחילוני יותר כמו למשל באלג'יריה. גם בתוך אזור אחד ישנם הבדלים, למשל, בין המעמד היהודי העירוני הבורגני לבין היהודים שהתגוררו בכפרים או בגטאות היהודיים שבערים. עם זאת, דומה שניתן להכליל ולומר שרוב המרכיבים של האתוס המסורתי שאותם תיארתי התקיימו ברוב המקומות והתקופות. יתרה מזאת, דבריי מבקשים להציב רף ולא רק לתאר מציאות. ניסיון לחלץ אתוס מתוך מציאות היסטורית מגוונת הוא נורמטיבי יותר מאשר תיאורי, הוא מבקש להציב אידיאל לחתור אליו, אידאל שיש לו שורשים היסטוריים, אף שלא תקיים תמיד במלואו ולבש צורות שונות במקומות שונים ובתקופות שונות.

(צילום: דוד ברקוביץ, מתוך ויקיפדיה)

מסורתיות
יהדות עדכנית
מודרנה
עתיד המסורתיות
הדרך המסורתית: אפשרות ליהדות כלל-ישראלית
21/11/2019
כג בחשון תש"ף
יפה בניה
יפה בניה

רבים רואים במסורתיות "זרם רביעי", שונה מחילונים, דתיים לאומיים וחרדים. אבל המסורתיות היא למעשה הצעה להחליף את החלוקה הקשיחה למגזרים במרחב שבו כל הזהויות ניצבות זו לצד זו, ללא הפרדה: מאמר ראשון בסדרה

גם היום, אחרי שנים לא מעטות של עבודה מחקרית, חינוכית ופובליציסטית שנעשתה על ידי נושאי הזהות המסורתית – השיחה על המסורתים בישראל ממשיכה ליפול בקלות רבה לקלישאות. למרות הניסיון שנעשה בשנים האחרונות לחלץ את המסורתיות ממבט חיצוני מתייג ומנמיך, ואף להפוך את כיוון המבט ולהציב את המסורתים עצמם בעמדת המביטים על הזהויות האחרות במרחב הישראלי – הדימוי הנפוץ של המסורתי הוא עדיין של היהודי המזרחי ששומר שבת במקצת, מדליק טלוויזיה אחרי הקידוש ובשבת נוסע למשחק כדורגל; מאמין באלוהים, מקיים חלק מן המצוות ובכל-זאת אוהב את ההלכה כולה. המבקרים ילוו את הדימוי במאפיינים כגון "לא עקבי", "לא החלטי", "לא סגור על עצמו"; ואילו המבקשים ללמד כף זכות יחפשו היגיון פנימי וירימו על נס את ה"גמישות" ואת ה"מתינות". אבל לדעתי, אלה גם אלה בונים את טיעוניהם על תפיסה חלקית – מצומצמת ומצמצמת – של הזהות הזו. ממילא, אין ביכולתה של תפיסה זאת לענות על השאלה מה בזהות המזרחית עשוי להיות מעניין ורלבנטי היום ליהדות הישראלית, וליהדות בכלל?

"מרחב של ריבוי" משמעו שבתוך קהילה אחת קיים מנעד רחב של מידת שמירת המצוות. ישנם פרטים ומשפחות שאורח חייהם מושפע בצורה מובהקת מתהליכי החילון המודרניים, וישנם השומרים באדיקות את המסורת הדתית. בין אלו לבין אלו קיימות דרגות שונות של נאמנות למסורת.

מסורתיות כמרחב של ריבוי

את הזהות המסורתית של יהודים מזרחים צריך להבין בראש ובראשונה מתוך ההקשרים ההיסטוריים שבהם התהוותה. מבט כזה יגלה כי המסורתיות לא נוצרה כזהות יהודית מובחנת מזהויות יהודיות אחרות מתחרות, אלא כמרחב חברתי-קהילתי שהכיל בתוכו, תחת מסגרת אחת, מנעד רחב של נאמנויות למסורת; מרחב של ריבוי.

דוגמא אחת – מיני רבות – הממחישה את אופיה של המסורתיות כמרחב של ריבוי היא קהילת יהדות סלוניקי בראשית המאה העשרים. בשנת 1911 הגיע לסלוניקי חזקאל צבי קלצל, מורה יהודי-גרמני וציוני צעיר, כדי ללמד גרמנית בבית ספר של ארגון "העזרה". הוא שהה בעיר שנה אחת שבעקבותיה כתב את "בסלוניקי", ספר מסע לנוער שהוא גם מסמך היסטורי נדיר על החיים היהודיים בעיר בסוף התקופה העות'מאנית. חלקים מן הספר תורגמו לעברית על ידי יהודית דישון, במאמרה "סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים".

קלצל הוקסם מיופיה של סלוניקי ומן הקהילה היהודית-ספרדית בעיר. בספרו הוא מתאר בהתפעמות את היהודים הסלוניקאים, הנראים לו כמימוש מרהיב של אידאל "היהודי החדש" – בעלי מלאכה ועובדי כפיים, חסונים וגאים ו"בעלי הדר". ל"יהודי הישן", האירופי החיוור, נמוך הרוח והעלוב, כפי שהוא עצמו מתאר אותו, מצא קלצקל אלטרנטיבה דווקא בקהילת סלוניקי המסורתית. הוא תיאר לפרטי פרטים גם את השבת בסלוניקי, "ירושלים דבלקן", אשר מנתה באותה העת כ-80 אלף יהודים, כשלושים בתי כנסת, מאה בתי מדרש וארבע ישיבות.

הנה חלקים מן התיאור הפיוטי והמתפעם של קלצל את השבת בסלוניקי:

"כשעה לפני השקיעה שוממים הרחובות, וכל איש מתכונן בביתו לשבת... הכול לבושים בגדי חג – המבוגרים בלבוש ספרדי מסורתי והצעירים יותר בבגדים אירופיים... הכול הולכים לבתי הכנסת המרובים שבעיר, שכמה מהם אף עתיקים מאוד. בבתי הכנסת מתפללים תפילת ערבית... השמש שקעה מזמן והחושך בחוץ הולך ומתעצם, ואילו הבתים מוארים בעששית שמן ורב בהם האור לכבוד השבת... בכל בית יהודי מוארים החלונות. אור יקרות, שאין לתאר יפה ממנו, מקדם בברכה כל פעם את פני שבת המלכה בהיכנסה לעיר היהודית הזו. לא רק האורות מקדמים פניה אלא גם הזמירות העולות ובוקעות לכבודה מאלפי גרונות ויוצאות מבעד לחלונות הפתוחים ומתנועעות על המים כמקהלה הרמונית אחת גדולה...

לליל שבת אופי יהודי מאוד ואווירת שבת שלטת בו. לעומת זאת, לשבת אופי של יום ראשון באירופה. זהו יום המנוחה הכללי. בשבת היו החנויות ובתי המסחר סגורים, הבזאר היה שומם, אולם בעיר שררה אווירה עליזה של רוגע לאחר שבוע של עבודה קשה. היהודי הסלוניקאי מקיים בדרך כלל אך במעט את מצוות השבת לפי חוקי התלמוד. הוא לא נמנע מנסיעה בשבת או מעישון...

בשבת אחר הצהריים היתה תפוסתן של כל החשמליות שהוליכו לפלוקר (Floker) מלאה וכמוהן גם מספר רב של מרכבות וכלי תחבורה אחרים שעשו דרכם לגן. במרפסת מוצלת, מול נופן המרהיב של המפרץ הרחב ושל ההרים היוונים, ישבו להם המבקרים...".

התמונה החיה והתוססת הזאת של קהילה, שכעבור שלושים שנה תיכחד כולה בשואה, מעוררת געגועים ועצב. אני מבקשת להאיר בעזרתה את האפיון שהצעתי למסורתיות כמרחב חברתי של ריבוי, בנוסף לאפיון הרווח של המסורתיות כזהות ספציפית שאפשר לתת בה סימנים. "מרחב של ריבוי" משמעו שבתוך קהילה אחת – קהילת סלוניקי במקרה זה – קיים מנעד רחב של מידת שמירת המצוות. ישנם פרטים ומשפחות שאורח חייהם מושפע בצורה מובהקת מתהליכי החילון המודרניים, וישנם השומרים באדיקות את המסורת הדתית. בין אלו לבין אלו קיימות דרגות שונות של נאמנות למסורת. אלה וגם אלה ייפגשו בבית הכנסת, באותם בתי כנסת; אלה וגם אלה ילמדו באותן מסגרות חינוך, ללא הפרדה לקבוצות על בסיס "סרגל דתיות" כלשהו – הפרדה שהיא המובן-מאליו שלנו, הישראלים, עד שקשה לנו לדמיין את האפשרות של מרחב אחר, מרובה אבל לא מפוצל, פלורליסטי אבל לא לעומתי, נטול הפרדות פנימיות בין קבוצות בקהילה. אם תשאלו מהם גבולות הריבוי – שהרי שאלת הגבולות תמיד עולה – התשובה פשוטה: גבולות הריבוי נקבעים על ידי עצם השייכות לקהילה. זה הכול.

התודעה של יהודים מסורתים היא אחדותית ושלמה. השלמות הזו קשורה לתפיסה קהילתית שבה נקשרים יחדיו כל מרחבי החיים ומתכוננת הוויה קיומית יהודית כוללת, פנימית וחיצונית. זו תודעה התופסת "יהדות" כמכלול שאין צורך ליצור בו מחיצות וחציצות

מודל הריבוי המסורתי ייחודי אפוא בכך שהוא מודל של אחדות-בתוך-ריבוי: הריבוי מוכל בתוך מסגרת קהילתית שחווה את עצמה ומתנהלת כמסגרת אחדותית, שתודעת המשותף שבה חזקה מן השונות שבין חבריה ושהמבנים המחברים חזקים בה מן המפרידים. האתוס הדומיננטי הוא אתוס אנטי-כיתתי ואנטי-דיכוטומי. מסורת ומודרנה, "מזרח" ו"מערב", קולקטיביזם ואינדיבידואליזם – כל הצמדים האלה אינם נתפסים כניגודים המוציאים זה את זה אלא כמתקיימים יחדיו במודל משלים, שכמובן איננו נעדר מתחים אך הינו אפשרי הלכה למעשה.

הדבר אינו מובן מאליו, שכן קיימים מודלים אחרים של ריבוי. המודל הפלורליסטי הליברלי הקלאסי, למשל, בנוי על היגיון של הפרדה והדגשת הנפרדות כערך שיש לשמור עליו, במסגרת תפיסת עולם המעמידה במרכז את האוטונומיה, אם של פרטים ואם של קבוצות, בעוד שהמשותף אמור להיווצר סביב המושג הפרוצדוראלי ה"רזה" של האזרחות. אכן, כזה הוא המודל היהודי-אירופי של הזרמים ושל החלוקה הקשיחה בין דתיים לחילוניים. הפיצול לזרמים לנוכח המודרנה והחילון באירופה יצר מודל ריבוי שהוא כיתתי-לעומתי, בשונה מן המודל הספרדי-מזרחי. מדובר (בהכללה כמובן) בשתי היסטוריות יהודיות מודרניות שונות: האשכנזית-אירופית והספרדית-מזרחית. בקהילות הספרדיות-מזרחיות תהליכי המודרניזציה והחילון לא הולידו פיצול אידאולוגי לזרמים שנאבקים זה בזה, ששוללים זה את זה שלילה-הדדית ויוצרים מסגרות דתיות, חינוכיות וארגוניות נבדלות. לכן, למרות שיש המתארים אותה בטעות כזרם (ה"זרם הרביעי") – חשוב להדגיש שהמסורתיות איננה זרם. היא לא נולדה כזרם, ועד היום היא מסרבת להיכנס לסד החלוקה לזרמים, או לסד ה"שבטים", אם לנקוט את המושג שנעשה פופולארי מאז "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין. המסורתים אינם מופיעים בנאום הנשיא, ולא במקרה. למעשה, הם חוצים את השבטים לכל רוחב המפה החברתית ומהווים ניגוד לפרדיגמה השבטית-זרמית-כיתתית שמנהלת את החברה הישראלית והופכת את היהדות לזירה של מאבקים אידאולוגיים ופוליטיים אגרסיביים ואלימים.

מודל הפיצולים הוא המודל שיובא ארצה ועיצב את החברה בישראל, וזו הסיבה שבגללה נחלשה המסורתיות בתוך ההקשר הישראלי. היתרון שהיה לזהות המסורתית בהקשרים המקוריים שלה הפך כאן לחיסרון: היא לא מאורגנת, לא ממוסדת, לא אידאולוגית, ואין לה כוח פוליטי. כך יוצא שבזירה המתוחה של הזהויות היהודיות בישראל, המסורתיות נעלמת לטובת זהויות קיצוניות ממנה כגון החרדיות המזרחית, או לחילופין מתלבשת בחזות אידאולוגית ולוחמנית כדי להיכנס לזירת משחקי הכוח הישראלית, ועל הדרך הופכת לאנטיתזה של עצמה.

הבנה של המסורתיות כמרחב של ריבוי מאפשרת להרחיב אותה אל מעבר לזהות של קבוצה מסוימת, קבוצת "המזרחים", ולהפוך אותה להצעה אלטרנטיבית למרחב היהדות הישראלית בכללו. הבנה של המסורתיות לא כקטגוריה הנוספת ל"דתי" ול"חילוני" אלא כארגון אחר של מרחב הזהויות היהודיות – יש בה כדי לשמש השראה למודל ישראלי אחר, שעשוי להחליף את החלוקה הקשיחה שבין החילוניות והשמרנות האורתודוקסית. זוהי הצעה לשיחה אחרת, או ליתר דיוק: לריבוי של שיחות אחרות, עם המסורת היהודית.

אתוס המסורתיות: שישה סימנים

יצירת המסורתיות קשורה אפוא למציאות היסטורית שבה התקיים מנעד נאמנויות דתיות בתוך קהילה אחת. אבל "מרחב" הוא בסופו של דבר רק מסגרת; ללא אתוס מנחה, הוא לא יותר ממסגרת ריקה. כדי לבחון לעומק את המסורתיות כהצעה אקטואלית לחברה הישראלית, חשוב שנשאל מהם האתוס, הערכים המנחים והשקפת העולם שאיפשרו "להחזיק" את אותו מרחב של ריבוי כמרחב אחדותי ולא מפוצל. אנסה לתת בהם שישה סימנים, לפי מיטב הבנתי.

סימן ראשון: תפיסה אחדותית של הזהות היהודית. בניגוד גמור לתיאור השגור של הזהות המסורתית כזהות חלקית ופרגמנטרית, התודעה של יהודים מסורתים היא אחדותית ושלמה. השלמות הזו קשורה לתפיסה קהילתית שבה נקשרים יחדיו כל מרחבי החיים ומתכוננת הוויה קיומית יהודית כוללת, פנימית וחיצונית. זו תודעה התופסת "יהדות" כמכלול שאין צורך ליצור בו מחיצות וחציצות בין "דת", "לאומיות", "הלכה", "מסורת", "תרבות", חציצות שהמניע ליצירתן הוא פוליטי ברוב המקרים. תודעת האחדותיות הבסיסית הזו היא אשר מאפשרת את הגמישות ואת מנעד הנאמנויות ההלכתיות השונות והמשתנות – שכן היא מהווה את היסוד הקבוע והלא-משתנה של זהות שלמה, שאינה מסוכסכת בין תיוגים שונים ונפרדים בשאלה מהי היהדות.

סימן שני: הדיאלוג הנושם עם המסורת. הדיאלוג של האדם המסורתי עם המסורת מתייחד בתודעה של המשכיות ובהיעדר נרטיב היסטורי של שבר במפגש עם המודרנה. תמונת השבר ביחס לעבר משותפת הן לחילוניות והן לאורתודוקסיה – האחת מגיבה לשבר במרד וניתוק, האחרת – ב"הקפאה" ושלילת החידוש. היעדר תודעה של שבר היא אחת הסיבות לכך שהדיאלוג המסורתי עם המודרנה הוא לרוב נינוח באופן יחסי, לא אובססיבי ואינו מונע על ידי פחד. הדיאלוג הזה מוגן – או היה מוגן בעבר – מפני האובססיביות של שיח הזהות היהודי, המאפיין זהות שעצם כינונה מתבסס על תודעה משברית.

הסימן השלישי: אנטי-אידאולוגיזם. בנאום הפרידה שלו כרב השב"ס התייחס הרב אברהם חזן במלים נוקבות למה שהוא זיהה כ"אידאולוגיזציה" של היהדות:

"כל מי שעיניו בראשו רואה כי בעולמנו ובחברתנו פשטה מחלה נוראה וממאירה ושמה אידאולוגיה. היא המבוע לכל הצורות של הטוטליטריזם... עולם הרוח, עולם הרבנות, העולם התורני העכשווי גם הוא נגוע באותה האידאולוגיה, והכל כל כך זר לכל תפיסה יהודית. אידאולוגיה זאת היא שמקצינה את העמדות עד הקיטוב המסוכן ביותר. וכשאני שומע וקורא, לא פעם מזדקרת השאלה: 'היכן שבעים פנים לתורה? היכן כולם דברי אלוהים חיים?'".

הרב חזן ביטא בדבריו את ההתנגדות הנחרצת של מסורתים לפוליטיזציה של היהדות ולהפיכתה לשק חבטות בזירת איגרוף בין אידאולוגיות מתחרות. המסורתי עשוי לאמץ אידאולוגיות שונות בנושאים אחרים, אבל במה שנוגע ליהדות – הוא היה רוצה לשמור אותה מחוץ ומעבר למשחקי הכוח האידאולוגיים ולפוליטיקה של ארגונים ומנגנונים מוסדיים. היהדות, לפי תפיסה זו, איננה אידאולוגיה ואסור שיחולו עליה פגעי ה"אידאולוגיזם": הטהרנות, הדוגמטיות, הטוטאליות בשם ה"אמת", המחנאות והמבט האחיד והמקובע הנכפה על המציאות. כל אלה מנוגדים תכלית הניגוד לאתוס המסורתי, שהוא בעיקרו אתוס פרגמטי, ואין בו, לטוב ולרע, מן הנוקשות והלוחמנות שמאפיינת אידאולוגיות.

הפערים בין ההלכה הכתובה לבין החיים נובעים גם ממרכזיותו של המנהג וגם ממושג הנאמנות עצמו: לעתים קרובות השיקולים לקיומה או לאי-קיומה של מצווה נובעים מערכים של אהבה להורים, משפחתיות ויחסי רעות, הנתפסים בעצמם כערכים יהודיים.

ההיצמדות לשכל הישר – common sense – ולהומאניות פשוטה, כעקרונות מנחים וכשיקולים מרכזיים בהחלטות ובהתנהלות בחיים, גם היא חלק מאותה נטייה אנטי-אידאולוגית. המבט של המסורתי מתעקש להישאר מחובר למציאות על סתירותיה והדקויות שבה, ללא גורמים ממסכים ומתעתעים, שמקורם לעתים קרובות במבט מונחה על ידי אידאולוגיה.

הסימן הרביעי: גישה יהודית התייחסותית. בשפת המסורת היהודית, אפשר לדבר בפשטות על המעמד המרכזי שיש למצוות שבין אדם לחברו בגישה המסורתית. יחסי אדם וחברו עומדים מעל לכל עיקרון, גם המקודש ביותר. בשפה פילוסופית, מעמיד מאיר בוזגלו (בספרו "שפה לנאמנים") את המסורתיות על יסוד מרכזי אחד: נאמנות ל'מסירה', המונגדת בעיניו ל'דיווח'. בניגוד ל'דיווח', המציב במרכז את שאלת האמת (האם היה או לא היה מעמד הר סיני?), ה'מסירה' מניחה את שאלת האמת בסדר שני. מהותה של הנאמנות איננה התייחסות לאמת אלא יחסים בין אנשים; בין מוסר/ת לנמסר/ת. נאמנות היא יחס; לא עמדה או אמונה, לא תיאוריה או פילוסופיה. לא מדובר כאן בנאמנות ל"מסורת" כאל מושג כללי ומופשט, אלא בנאמנות לאנשים יקרים ואהובים המוסרים לי ומוסרים בידי את המסורת.

על הבסיס הזה אני מוצאת קווי השקה וחפיפה רבים בין הגישה המסורתית לשורה של תפיסות פילוסופיות, אתיות ופוליטיות עכשוויות הקרויות "התייחסותיות". ראשיתה של הגישה ההתייחסותית (relational) נעוצה באתיקה הפמיניסטית של קרול גיליגן, שטבעה את המושג "אתיקה של אכפתיות" (care ethics) כדי לאפיין חשיבה אתית המונחית על ידי יחסים של אכפתיות ודאגה ותלויה בהקשר אנושי קונקרטי, ולא בעניין רעיוני מופשט ואוניברסאלי. בני אדם המונעים על ידי עמדה התייחסותית מתנהלים ומכריעים הכרעות מוסריות לא כנגזרת של תיאוריה מופשטת אלא בתוך הקשר חברתי-אנושי קונקרטי ומתוך שיקולים אשר לוקחים בחשבון את רשתות היחסים שבהן הם נתונים ואת ההשפעות האפשריות של החלטותיהם על אנשים קרובים. תפיסת האדם בגישה ההתייחסותית הולכת מעבר לתפיסה הליברלית הקלאסית ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם", ומדגישה יחסים עם אחרים כמכוננים את הזהות. לפי גישה זו תלות-הדדית בין אנשים היא מאפיין יסודי של האנושי, ואכפתיות ודאגה לזולת הן תכונות יסודיות שמגדירות את האנושי.

המפגש בין דרך החיים המסורתית והאתוס שמבסס אותה לבין תפיסה פמיניסטית התייחסותית עשוי להאיר את המסורתיות גם מן הזווית הזו. המסורתיות היא מרחב מבוסס-יחסים, יחסי  אכפתיות ודאגה לאנשים קרובים ויקרים. שני המרחבים – המרחב המשפחתי שהוא מוקד של מסירה, והמרחב הקהילתי כפי שתיארתי אותו – מבוססים על יחסים אנושיים קונקרטיים יותר מאשר על מאבקים אידאולוגיים ורעיוניים. באופן מעניין, מתלכדים כאן סביב ערכים משותפים המרחב הפרטי והמרחב הציבורי, שני מרחבים שיש נטייה לראות אותם כמנוגדים.  

סימן חמישי: מרכזיות התורה שבעל פה. "המסורתי מחויב למנהגים, אך אין לו משנה סדורה של המנהג ושל ההלכה. אף שהוא צמוד למנהג, הוא אינו בהכרח סמוך לפירוש הרבני הממסדי של היחס בין ההלכה למנהג. יחליטו הרבנים את אשר יחליטו בעניין זה, הוא יקיים את מה שביכולתו לקיים ואת מה שהכרתו ומחויבותו לעולם של הוריו מובילות אותו לקיים" (מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים"). המסורתי הולך בעקבות מנהג אבותיו, ואינו חי רק "על פי הספר". לכן, כפי שמנסח יעקב ידגר בעקבות האנתרופולוג קליפורד גירץ, הסקריפטורליזם (=עבודת הטקסט) איננו ממאפייני המסורתיות. דוגמא לכך היא הסרט "ישמח חתני" של הבמאי אמיל בן שמעון, שבו מתנהל מאבק חזיתי בין חברי קהילת מוסאיוף המסורתית לבין הרב הצעיר, נציג החרדיות המזרחית החדשה, שעבורו הסמכות היחידה נובעת מספר ההלכה הכתוב, המבטל את חשיבות המנהגים והמסורות. הסרט אמנם מסתיים בניצחון הקהילה המסורתית, אבל במציאות הישראלית המסורתיות הולכת ונחלשת, הולכת וניגפת בפני "עובדי הטקסט", כפי שמראה הסוציולוג נסים ליאון במחקריו על בתי כנסת עדתיים ברחבי הארץ.  

הפערים בין ההלכה הכתובה לבין החיים נובעים גם ממרכזיותו של המנהג וגם ממושג הנאמנות עצמו: לעתים קרובות השיקולים לקיומה או לאי-קיומה של מצווה נובעים מערכים של אהבה להורים, משפחתיות ויחסי רעות, הנתפסים בעצמם כערכים יהודיים. אדם מסורתי עשוי לנסוע בשבת כדי לקיים מצוות כיבוד הורים; חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה השתתף בחתונת בן אחותו ההומוסקסואל, מתוך אהבתו לבני משפחתו וערכי המשפחתיות המנחים אותו. כך, למה שנתפס כלפי חוץ כ"לא קוהרנטי" יש למעשה קוהרנטיות משלו.

סימן שישי: יהדות פתוחה לעולם. היהדות המסורתית היא היפוכה של יהדות מסתגרת ומתבדלת – הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. לאורך כל שנות הקיום של היהודים בארצות האסלאם התקיימו יחסים הדוקים של הפריה ויצירה בין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית הסובבת, וה"חכמות החיצוניות" היו חלק בלתי-נפרד מן הידע שיהודי מלומד מחויב היה לדעת כדי להיות "יהודי שלם". התנועה בין עולמות הידע והתרבות ללא תחושת איום וצורך הסתגרות, ויחד עם זאת ללא טשטוש הגבולות או היפוך סדר העדיפות בין הקרוב יותר לקרוב פחות – היא ממאפייני היהדות הספרדית. זו יהדות שאינה רואה ניגוד בין הזהות הפרטיקולארית לבין הממד האוניברסאלי, אלא מזהה אותם כממדים משלימים של היהדות עצמה.

להציב רף

בתיאור שתיארתי כאן את המסורתיות יש ללא ספק מידה מסוימת של הכללה ואידאליזציה, וחשוב לסייג מעט את הדברים: המציאות ההיסטורית מורכבת ועשירה יותר מכל ניסיון לכלוא אותה בתיאור כוללני אחד. המסורתיות קיבלה אופי שמרני יותר ונוקשה יותר בחלק מן האזורים, בג'רבה שבתוניס למשל, וחילוני יותר כמו למשל באלג'יריה. גם בתוך אזור אחד ישנם הבדלים, למשל, בין המעמד היהודי העירוני הבורגני לבין היהודים שהתגוררו בכפרים או בגטאות היהודיים שבערים. עם זאת, דומה שניתן להכליל ולומר שרוב המרכיבים של האתוס המסורתי שאותם תיארתי התקיימו ברוב המקומות והתקופות. יתרה מזאת, דבריי מבקשים להציב רף ולא רק לתאר מציאות. ניסיון לחלץ אתוס מתוך מציאות היסטורית מגוונת הוא נורמטיבי יותר מאשר תיאורי, הוא מבקש להציב אידיאל לחתור אליו, אידאל שיש לו שורשים היסטוריים, אף שלא תקיים תמיד במלואו ולבש צורות שונות במקומות שונים ובתקופות שונות.

(צילום: דוד ברקוביץ, מתוך ויקיפדיה)

מסורתיות
יהדות עדכנית
מודרנה
הדרך המסורתית: אפשרות ליהדות כלל-ישראלית
יפה בניה
יפה בניה

רבים רואים במסורתיות "זרם רביעי", שונה מחילונים, דתיים לאומיים וחרדים. אבל המסורתיות היא למעשה הצעה להחליף את החלוקה הקשיחה למגזרים במרחב שבו כל הזהויות ניצבות זו לצד זו, ללא הפרדה: מאמר ראשון בסדרה

גם היום, אחרי שנים לא מעטות של עבודה מחקרית, חינוכית ופובליציסטית שנעשתה על ידי נושאי הזהות המסורתית – השיחה על המסורתים בישראל ממשיכה ליפול בקלות רבה לקלישאות. למרות הניסיון שנעשה בשנים האחרונות לחלץ את המסורתיות ממבט חיצוני מתייג ומנמיך, ואף להפוך את כיוון המבט ולהציב את המסורתים עצמם בעמדת המביטים על הזהויות האחרות במרחב הישראלי – הדימוי הנפוץ של המסורתי הוא עדיין של היהודי המזרחי ששומר שבת במקצת, מדליק טלוויזיה אחרי הקידוש ובשבת נוסע למשחק כדורגל; מאמין באלוהים, מקיים חלק מן המצוות ובכל-זאת אוהב את ההלכה כולה. המבקרים ילוו את הדימוי במאפיינים כגון "לא עקבי", "לא החלטי", "לא סגור על עצמו"; ואילו המבקשים ללמד כף זכות יחפשו היגיון פנימי וירימו על נס את ה"גמישות" ואת ה"מתינות". אבל לדעתי, אלה גם אלה בונים את טיעוניהם על תפיסה חלקית – מצומצמת ומצמצמת – של הזהות הזו. ממילא, אין ביכולתה של תפיסה זאת לענות על השאלה מה בזהות המזרחית עשוי להיות מעניין ורלבנטי היום ליהדות הישראלית, וליהדות בכלל?

"מרחב של ריבוי" משמעו שבתוך קהילה אחת קיים מנעד רחב של מידת שמירת המצוות. ישנם פרטים ומשפחות שאורח חייהם מושפע בצורה מובהקת מתהליכי החילון המודרניים, וישנם השומרים באדיקות את המסורת הדתית. בין אלו לבין אלו קיימות דרגות שונות של נאמנות למסורת.

מסורתיות כמרחב של ריבוי

את הזהות המסורתית של יהודים מזרחים צריך להבין בראש ובראשונה מתוך ההקשרים ההיסטוריים שבהם התהוותה. מבט כזה יגלה כי המסורתיות לא נוצרה כזהות יהודית מובחנת מזהויות יהודיות אחרות מתחרות, אלא כמרחב חברתי-קהילתי שהכיל בתוכו, תחת מסגרת אחת, מנעד רחב של נאמנויות למסורת; מרחב של ריבוי.

דוגמא אחת – מיני רבות – הממחישה את אופיה של המסורתיות כמרחב של ריבוי היא קהילת יהדות סלוניקי בראשית המאה העשרים. בשנת 1911 הגיע לסלוניקי חזקאל צבי קלצל, מורה יהודי-גרמני וציוני צעיר, כדי ללמד גרמנית בבית ספר של ארגון "העזרה". הוא שהה בעיר שנה אחת שבעקבותיה כתב את "בסלוניקי", ספר מסע לנוער שהוא גם מסמך היסטורי נדיר על החיים היהודיים בעיר בסוף התקופה העות'מאנית. חלקים מן הספר תורגמו לעברית על ידי יהודית דישון, במאמרה "סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים".

קלצל הוקסם מיופיה של סלוניקי ומן הקהילה היהודית-ספרדית בעיר. בספרו הוא מתאר בהתפעמות את היהודים הסלוניקאים, הנראים לו כמימוש מרהיב של אידאל "היהודי החדש" – בעלי מלאכה ועובדי כפיים, חסונים וגאים ו"בעלי הדר". ל"יהודי הישן", האירופי החיוור, נמוך הרוח והעלוב, כפי שהוא עצמו מתאר אותו, מצא קלצקל אלטרנטיבה דווקא בקהילת סלוניקי המסורתית. הוא תיאר לפרטי פרטים גם את השבת בסלוניקי, "ירושלים דבלקן", אשר מנתה באותה העת כ-80 אלף יהודים, כשלושים בתי כנסת, מאה בתי מדרש וארבע ישיבות.

הנה חלקים מן התיאור הפיוטי והמתפעם של קלצל את השבת בסלוניקי:

"כשעה לפני השקיעה שוממים הרחובות, וכל איש מתכונן בביתו לשבת... הכול לבושים בגדי חג – המבוגרים בלבוש ספרדי מסורתי והצעירים יותר בבגדים אירופיים... הכול הולכים לבתי הכנסת המרובים שבעיר, שכמה מהם אף עתיקים מאוד. בבתי הכנסת מתפללים תפילת ערבית... השמש שקעה מזמן והחושך בחוץ הולך ומתעצם, ואילו הבתים מוארים בעששית שמן ורב בהם האור לכבוד השבת... בכל בית יהודי מוארים החלונות. אור יקרות, שאין לתאר יפה ממנו, מקדם בברכה כל פעם את פני שבת המלכה בהיכנסה לעיר היהודית הזו. לא רק האורות מקדמים פניה אלא גם הזמירות העולות ובוקעות לכבודה מאלפי גרונות ויוצאות מבעד לחלונות הפתוחים ומתנועעות על המים כמקהלה הרמונית אחת גדולה...

לליל שבת אופי יהודי מאוד ואווירת שבת שלטת בו. לעומת זאת, לשבת אופי של יום ראשון באירופה. זהו יום המנוחה הכללי. בשבת היו החנויות ובתי המסחר סגורים, הבזאר היה שומם, אולם בעיר שררה אווירה עליזה של רוגע לאחר שבוע של עבודה קשה. היהודי הסלוניקאי מקיים בדרך כלל אך במעט את מצוות השבת לפי חוקי התלמוד. הוא לא נמנע מנסיעה בשבת או מעישון...

בשבת אחר הצהריים היתה תפוסתן של כל החשמליות שהוליכו לפלוקר (Floker) מלאה וכמוהן גם מספר רב של מרכבות וכלי תחבורה אחרים שעשו דרכם לגן. במרפסת מוצלת, מול נופן המרהיב של המפרץ הרחב ושל ההרים היוונים, ישבו להם המבקרים...".

התמונה החיה והתוססת הזאת של קהילה, שכעבור שלושים שנה תיכחד כולה בשואה, מעוררת געגועים ועצב. אני מבקשת להאיר בעזרתה את האפיון שהצעתי למסורתיות כמרחב חברתי של ריבוי, בנוסף לאפיון הרווח של המסורתיות כזהות ספציפית שאפשר לתת בה סימנים. "מרחב של ריבוי" משמעו שבתוך קהילה אחת – קהילת סלוניקי במקרה זה – קיים מנעד רחב של מידת שמירת המצוות. ישנם פרטים ומשפחות שאורח חייהם מושפע בצורה מובהקת מתהליכי החילון המודרניים, וישנם השומרים באדיקות את המסורת הדתית. בין אלו לבין אלו קיימות דרגות שונות של נאמנות למסורת. אלה וגם אלה ייפגשו בבית הכנסת, באותם בתי כנסת; אלה וגם אלה ילמדו באותן מסגרות חינוך, ללא הפרדה לקבוצות על בסיס "סרגל דתיות" כלשהו – הפרדה שהיא המובן-מאליו שלנו, הישראלים, עד שקשה לנו לדמיין את האפשרות של מרחב אחר, מרובה אבל לא מפוצל, פלורליסטי אבל לא לעומתי, נטול הפרדות פנימיות בין קבוצות בקהילה. אם תשאלו מהם גבולות הריבוי – שהרי שאלת הגבולות תמיד עולה – התשובה פשוטה: גבולות הריבוי נקבעים על ידי עצם השייכות לקהילה. זה הכול.

התודעה של יהודים מסורתים היא אחדותית ושלמה. השלמות הזו קשורה לתפיסה קהילתית שבה נקשרים יחדיו כל מרחבי החיים ומתכוננת הוויה קיומית יהודית כוללת, פנימית וחיצונית. זו תודעה התופסת "יהדות" כמכלול שאין צורך ליצור בו מחיצות וחציצות

מודל הריבוי המסורתי ייחודי אפוא בכך שהוא מודל של אחדות-בתוך-ריבוי: הריבוי מוכל בתוך מסגרת קהילתית שחווה את עצמה ומתנהלת כמסגרת אחדותית, שתודעת המשותף שבה חזקה מן השונות שבין חבריה ושהמבנים המחברים חזקים בה מן המפרידים. האתוס הדומיננטי הוא אתוס אנטי-כיתתי ואנטי-דיכוטומי. מסורת ומודרנה, "מזרח" ו"מערב", קולקטיביזם ואינדיבידואליזם – כל הצמדים האלה אינם נתפסים כניגודים המוציאים זה את זה אלא כמתקיימים יחדיו במודל משלים, שכמובן איננו נעדר מתחים אך הינו אפשרי הלכה למעשה.

הדבר אינו מובן מאליו, שכן קיימים מודלים אחרים של ריבוי. המודל הפלורליסטי הליברלי הקלאסי, למשל, בנוי על היגיון של הפרדה והדגשת הנפרדות כערך שיש לשמור עליו, במסגרת תפיסת עולם המעמידה במרכז את האוטונומיה, אם של פרטים ואם של קבוצות, בעוד שהמשותף אמור להיווצר סביב המושג הפרוצדוראלי ה"רזה" של האזרחות. אכן, כזה הוא המודל היהודי-אירופי של הזרמים ושל החלוקה הקשיחה בין דתיים לחילוניים. הפיצול לזרמים לנוכח המודרנה והחילון באירופה יצר מודל ריבוי שהוא כיתתי-לעומתי, בשונה מן המודל הספרדי-מזרחי. מדובר (בהכללה כמובן) בשתי היסטוריות יהודיות מודרניות שונות: האשכנזית-אירופית והספרדית-מזרחית. בקהילות הספרדיות-מזרחיות תהליכי המודרניזציה והחילון לא הולידו פיצול אידאולוגי לזרמים שנאבקים זה בזה, ששוללים זה את זה שלילה-הדדית ויוצרים מסגרות דתיות, חינוכיות וארגוניות נבדלות. לכן, למרות שיש המתארים אותה בטעות כזרם (ה"זרם הרביעי") – חשוב להדגיש שהמסורתיות איננה זרם. היא לא נולדה כזרם, ועד היום היא מסרבת להיכנס לסד החלוקה לזרמים, או לסד ה"שבטים", אם לנקוט את המושג שנעשה פופולארי מאז "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין. המסורתים אינם מופיעים בנאום הנשיא, ולא במקרה. למעשה, הם חוצים את השבטים לכל רוחב המפה החברתית ומהווים ניגוד לפרדיגמה השבטית-זרמית-כיתתית שמנהלת את החברה הישראלית והופכת את היהדות לזירה של מאבקים אידאולוגיים ופוליטיים אגרסיביים ואלימים.

מודל הפיצולים הוא המודל שיובא ארצה ועיצב את החברה בישראל, וזו הסיבה שבגללה נחלשה המסורתיות בתוך ההקשר הישראלי. היתרון שהיה לזהות המסורתית בהקשרים המקוריים שלה הפך כאן לחיסרון: היא לא מאורגנת, לא ממוסדת, לא אידאולוגית, ואין לה כוח פוליטי. כך יוצא שבזירה המתוחה של הזהויות היהודיות בישראל, המסורתיות נעלמת לטובת זהויות קיצוניות ממנה כגון החרדיות המזרחית, או לחילופין מתלבשת בחזות אידאולוגית ולוחמנית כדי להיכנס לזירת משחקי הכוח הישראלית, ועל הדרך הופכת לאנטיתזה של עצמה.

הבנה של המסורתיות כמרחב של ריבוי מאפשרת להרחיב אותה אל מעבר לזהות של קבוצה מסוימת, קבוצת "המזרחים", ולהפוך אותה להצעה אלטרנטיבית למרחב היהדות הישראלית בכללו. הבנה של המסורתיות לא כקטגוריה הנוספת ל"דתי" ול"חילוני" אלא כארגון אחר של מרחב הזהויות היהודיות – יש בה כדי לשמש השראה למודל ישראלי אחר, שעשוי להחליף את החלוקה הקשיחה שבין החילוניות והשמרנות האורתודוקסית. זוהי הצעה לשיחה אחרת, או ליתר דיוק: לריבוי של שיחות אחרות, עם המסורת היהודית.

אתוס המסורתיות: שישה סימנים

יצירת המסורתיות קשורה אפוא למציאות היסטורית שבה התקיים מנעד נאמנויות דתיות בתוך קהילה אחת. אבל "מרחב" הוא בסופו של דבר רק מסגרת; ללא אתוס מנחה, הוא לא יותר ממסגרת ריקה. כדי לבחון לעומק את המסורתיות כהצעה אקטואלית לחברה הישראלית, חשוב שנשאל מהם האתוס, הערכים המנחים והשקפת העולם שאיפשרו "להחזיק" את אותו מרחב של ריבוי כמרחב אחדותי ולא מפוצל. אנסה לתת בהם שישה סימנים, לפי מיטב הבנתי.

סימן ראשון: תפיסה אחדותית של הזהות היהודית. בניגוד גמור לתיאור השגור של הזהות המסורתית כזהות חלקית ופרגמנטרית, התודעה של יהודים מסורתים היא אחדותית ושלמה. השלמות הזו קשורה לתפיסה קהילתית שבה נקשרים יחדיו כל מרחבי החיים ומתכוננת הוויה קיומית יהודית כוללת, פנימית וחיצונית. זו תודעה התופסת "יהדות" כמכלול שאין צורך ליצור בו מחיצות וחציצות בין "דת", "לאומיות", "הלכה", "מסורת", "תרבות", חציצות שהמניע ליצירתן הוא פוליטי ברוב המקרים. תודעת האחדותיות הבסיסית הזו היא אשר מאפשרת את הגמישות ואת מנעד הנאמנויות ההלכתיות השונות והמשתנות – שכן היא מהווה את היסוד הקבוע והלא-משתנה של זהות שלמה, שאינה מסוכסכת בין תיוגים שונים ונפרדים בשאלה מהי היהדות.

סימן שני: הדיאלוג הנושם עם המסורת. הדיאלוג של האדם המסורתי עם המסורת מתייחד בתודעה של המשכיות ובהיעדר נרטיב היסטורי של שבר במפגש עם המודרנה. תמונת השבר ביחס לעבר משותפת הן לחילוניות והן לאורתודוקסיה – האחת מגיבה לשבר במרד וניתוק, האחרת – ב"הקפאה" ושלילת החידוש. היעדר תודעה של שבר היא אחת הסיבות לכך שהדיאלוג המסורתי עם המודרנה הוא לרוב נינוח באופן יחסי, לא אובססיבי ואינו מונע על ידי פחד. הדיאלוג הזה מוגן – או היה מוגן בעבר – מפני האובססיביות של שיח הזהות היהודי, המאפיין זהות שעצם כינונה מתבסס על תודעה משברית.

הסימן השלישי: אנטי-אידאולוגיזם. בנאום הפרידה שלו כרב השב"ס התייחס הרב אברהם חזן במלים נוקבות למה שהוא זיהה כ"אידאולוגיזציה" של היהדות:

"כל מי שעיניו בראשו רואה כי בעולמנו ובחברתנו פשטה מחלה נוראה וממאירה ושמה אידאולוגיה. היא המבוע לכל הצורות של הטוטליטריזם... עולם הרוח, עולם הרבנות, העולם התורני העכשווי גם הוא נגוע באותה האידאולוגיה, והכל כל כך זר לכל תפיסה יהודית. אידאולוגיה זאת היא שמקצינה את העמדות עד הקיטוב המסוכן ביותר. וכשאני שומע וקורא, לא פעם מזדקרת השאלה: 'היכן שבעים פנים לתורה? היכן כולם דברי אלוהים חיים?'".

הרב חזן ביטא בדבריו את ההתנגדות הנחרצת של מסורתים לפוליטיזציה של היהדות ולהפיכתה לשק חבטות בזירת איגרוף בין אידאולוגיות מתחרות. המסורתי עשוי לאמץ אידאולוגיות שונות בנושאים אחרים, אבל במה שנוגע ליהדות – הוא היה רוצה לשמור אותה מחוץ ומעבר למשחקי הכוח האידאולוגיים ולפוליטיקה של ארגונים ומנגנונים מוסדיים. היהדות, לפי תפיסה זו, איננה אידאולוגיה ואסור שיחולו עליה פגעי ה"אידאולוגיזם": הטהרנות, הדוגמטיות, הטוטאליות בשם ה"אמת", המחנאות והמבט האחיד והמקובע הנכפה על המציאות. כל אלה מנוגדים תכלית הניגוד לאתוס המסורתי, שהוא בעיקרו אתוס פרגמטי, ואין בו, לטוב ולרע, מן הנוקשות והלוחמנות שמאפיינת אידאולוגיות.

הפערים בין ההלכה הכתובה לבין החיים נובעים גם ממרכזיותו של המנהג וגם ממושג הנאמנות עצמו: לעתים קרובות השיקולים לקיומה או לאי-קיומה של מצווה נובעים מערכים של אהבה להורים, משפחתיות ויחסי רעות, הנתפסים בעצמם כערכים יהודיים.

ההיצמדות לשכל הישר – common sense – ולהומאניות פשוטה, כעקרונות מנחים וכשיקולים מרכזיים בהחלטות ובהתנהלות בחיים, גם היא חלק מאותה נטייה אנטי-אידאולוגית. המבט של המסורתי מתעקש להישאר מחובר למציאות על סתירותיה והדקויות שבה, ללא גורמים ממסכים ומתעתעים, שמקורם לעתים קרובות במבט מונחה על ידי אידאולוגיה.

הסימן הרביעי: גישה יהודית התייחסותית. בשפת המסורת היהודית, אפשר לדבר בפשטות על המעמד המרכזי שיש למצוות שבין אדם לחברו בגישה המסורתית. יחסי אדם וחברו עומדים מעל לכל עיקרון, גם המקודש ביותר. בשפה פילוסופית, מעמיד מאיר בוזגלו (בספרו "שפה לנאמנים") את המסורתיות על יסוד מרכזי אחד: נאמנות ל'מסירה', המונגדת בעיניו ל'דיווח'. בניגוד ל'דיווח', המציב במרכז את שאלת האמת (האם היה או לא היה מעמד הר סיני?), ה'מסירה' מניחה את שאלת האמת בסדר שני. מהותה של הנאמנות איננה התייחסות לאמת אלא יחסים בין אנשים; בין מוסר/ת לנמסר/ת. נאמנות היא יחס; לא עמדה או אמונה, לא תיאוריה או פילוסופיה. לא מדובר כאן בנאמנות ל"מסורת" כאל מושג כללי ומופשט, אלא בנאמנות לאנשים יקרים ואהובים המוסרים לי ומוסרים בידי את המסורת.

על הבסיס הזה אני מוצאת קווי השקה וחפיפה רבים בין הגישה המסורתית לשורה של תפיסות פילוסופיות, אתיות ופוליטיות עכשוויות הקרויות "התייחסותיות". ראשיתה של הגישה ההתייחסותית (relational) נעוצה באתיקה הפמיניסטית של קרול גיליגן, שטבעה את המושג "אתיקה של אכפתיות" (care ethics) כדי לאפיין חשיבה אתית המונחית על ידי יחסים של אכפתיות ודאגה ותלויה בהקשר אנושי קונקרטי, ולא בעניין רעיוני מופשט ואוניברסאלי. בני אדם המונעים על ידי עמדה התייחסותית מתנהלים ומכריעים הכרעות מוסריות לא כנגזרת של תיאוריה מופשטת אלא בתוך הקשר חברתי-אנושי קונקרטי ומתוך שיקולים אשר לוקחים בחשבון את רשתות היחסים שבהן הם נתונים ואת ההשפעות האפשריות של החלטותיהם על אנשים קרובים. תפיסת האדם בגישה ההתייחסותית הולכת מעבר לתפיסה הליברלית הקלאסית ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם", ומדגישה יחסים עם אחרים כמכוננים את הזהות. לפי גישה זו תלות-הדדית בין אנשים היא מאפיין יסודי של האנושי, ואכפתיות ודאגה לזולת הן תכונות יסודיות שמגדירות את האנושי.

המפגש בין דרך החיים המסורתית והאתוס שמבסס אותה לבין תפיסה פמיניסטית התייחסותית עשוי להאיר את המסורתיות גם מן הזווית הזו. המסורתיות היא מרחב מבוסס-יחסים, יחסי  אכפתיות ודאגה לאנשים קרובים ויקרים. שני המרחבים – המרחב המשפחתי שהוא מוקד של מסירה, והמרחב הקהילתי כפי שתיארתי אותו – מבוססים על יחסים אנושיים קונקרטיים יותר מאשר על מאבקים אידאולוגיים ורעיוניים. באופן מעניין, מתלכדים כאן סביב ערכים משותפים המרחב הפרטי והמרחב הציבורי, שני מרחבים שיש נטייה לראות אותם כמנוגדים.  

סימן חמישי: מרכזיות התורה שבעל פה. "המסורתי מחויב למנהגים, אך אין לו משנה סדורה של המנהג ושל ההלכה. אף שהוא צמוד למנהג, הוא אינו בהכרח סמוך לפירוש הרבני הממסדי של היחס בין ההלכה למנהג. יחליטו הרבנים את אשר יחליטו בעניין זה, הוא יקיים את מה שביכולתו לקיים ואת מה שהכרתו ומחויבותו לעולם של הוריו מובילות אותו לקיים" (מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים"). המסורתי הולך בעקבות מנהג אבותיו, ואינו חי רק "על פי הספר". לכן, כפי שמנסח יעקב ידגר בעקבות האנתרופולוג קליפורד גירץ, הסקריפטורליזם (=עבודת הטקסט) איננו ממאפייני המסורתיות. דוגמא לכך היא הסרט "ישמח חתני" של הבמאי אמיל בן שמעון, שבו מתנהל מאבק חזיתי בין חברי קהילת מוסאיוף המסורתית לבין הרב הצעיר, נציג החרדיות המזרחית החדשה, שעבורו הסמכות היחידה נובעת מספר ההלכה הכתוב, המבטל את חשיבות המנהגים והמסורות. הסרט אמנם מסתיים בניצחון הקהילה המסורתית, אבל במציאות הישראלית המסורתיות הולכת ונחלשת, הולכת וניגפת בפני "עובדי הטקסט", כפי שמראה הסוציולוג נסים ליאון במחקריו על בתי כנסת עדתיים ברחבי הארץ.  

הפערים בין ההלכה הכתובה לבין החיים נובעים גם ממרכזיותו של המנהג וגם ממושג הנאמנות עצמו: לעתים קרובות השיקולים לקיומה או לאי-קיומה של מצווה נובעים מערכים של אהבה להורים, משפחתיות ויחסי רעות, הנתפסים בעצמם כערכים יהודיים. אדם מסורתי עשוי לנסוע בשבת כדי לקיים מצוות כיבוד הורים; חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה השתתף בחתונת בן אחותו ההומוסקסואל, מתוך אהבתו לבני משפחתו וערכי המשפחתיות המנחים אותו. כך, למה שנתפס כלפי חוץ כ"לא קוהרנטי" יש למעשה קוהרנטיות משלו.

סימן שישי: יהדות פתוחה לעולם. היהדות המסורתית היא היפוכה של יהדות מסתגרת ומתבדלת – הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. לאורך כל שנות הקיום של היהודים בארצות האסלאם התקיימו יחסים הדוקים של הפריה ויצירה בין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית הסובבת, וה"חכמות החיצוניות" היו חלק בלתי-נפרד מן הידע שיהודי מלומד מחויב היה לדעת כדי להיות "יהודי שלם". התנועה בין עולמות הידע והתרבות ללא תחושת איום וצורך הסתגרות, ויחד עם זאת ללא טשטוש הגבולות או היפוך סדר העדיפות בין הקרוב יותר לקרוב פחות – היא ממאפייני היהדות הספרדית. זו יהדות שאינה רואה ניגוד בין הזהות הפרטיקולארית לבין הממד האוניברסאלי, אלא מזהה אותם כממדים משלימים של היהדות עצמה.

להציב רף

בתיאור שתיארתי כאן את המסורתיות יש ללא ספק מידה מסוימת של הכללה ואידאליזציה, וחשוב לסייג מעט את הדברים: המציאות ההיסטורית מורכבת ועשירה יותר מכל ניסיון לכלוא אותה בתיאור כוללני אחד. המסורתיות קיבלה אופי שמרני יותר ונוקשה יותר בחלק מן האזורים, בג'רבה שבתוניס למשל, וחילוני יותר כמו למשל באלג'יריה. גם בתוך אזור אחד ישנם הבדלים, למשל, בין המעמד היהודי העירוני הבורגני לבין היהודים שהתגוררו בכפרים או בגטאות היהודיים שבערים. עם זאת, דומה שניתן להכליל ולומר שרוב המרכיבים של האתוס המסורתי שאותם תיארתי התקיימו ברוב המקומות והתקופות. יתרה מזאת, דבריי מבקשים להציב רף ולא רק לתאר מציאות. ניסיון לחלץ אתוס מתוך מציאות היסטורית מגוונת הוא נורמטיבי יותר מאשר תיאורי, הוא מבקש להציב אידיאל לחתור אליו, אידאל שיש לו שורשים היסטוריים, אף שלא תקיים תמיד במלואו ולבש צורות שונות במקומות שונים ובתקופות שונות.

(צילום: דוד ברקוביץ, מתוך ויקיפדיה)

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות