אריאל פיקאר
ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשיות ומנהל חינוכי של תכנית בארי במכון שלום הרטמן.
גר
זיכרון
זכרון השואה
טקסים
יום השואה
מדינת ישראל
מבקשי מקלט
פליטים
הנצחה
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
בשביל הזיכרון
אריאל פיקאר
ל' ניסן תשע"ח

לזכרו של אבי, ברוך פיקאר,

חלל מלחמת יום הכיפורים,

יב תשרי תשל"ד


לפתע תוקף אותנו הזכרון. מחשבה שמנצנצת, רגש שמתעורר. אנו זוכרים – את האהוב שאיננו, את החוויה המסעירה והמרגשת שהתרחשה אי אז, את הפחד והחרדה, את השמחה והאושר.

עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

לא תמיד אנו נתינים של הזכרון בלבד; לעתים אנו בעלים שלו. כיחידים וכחברה, אנו עסוקים בעיצוב הזכרון ובשליטה בו. אם נפתח את אלבום התמונות הישן או את קובץ התמונות במחשב נגלה שכל ימינו עברו עלינו בטוב ובנעימים. טיילנו בטבע, ראינו פרחים, הילדים צחקו ושמחו והיינו יפים ומהודרים בשמחה המשפחתית. את רגעי המבוכה, העצב והכעס, לא צילמנו ולכן הם לא יופיעו באלבום או על קיר הפייסבוק שלנו.

אנו מציינים ימי זכרון משפחתיים, בהם זוכרים את הנספים בשואה ואת חללי צה"ל וכוחות הבטחון, וגם בימים אלו אנו מעצבים את הזכרון. אנחנו בוחרים ממכלול חייו של אדם קרוב את היפה ומעורר הגעגוע, ומעדיפים לשכוח את הצדדים האחרים באישיותו. יש ברכה בשכחה; "אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו" (ברל כצנלסון, 'בין זכרון לשכחה'). הבחירות באופי הזכרון ובעומק השכחה נעשות במודע ושלא במודע, והמשותף להם הוא שמוקד הזכרון אינו העבר אלא ההווה. הזכרון הוא כלי שימושי.

המודעות להיותנו מעצבי זכרון הינה חשובה, שכן היא מעמידה אותנו בנקודה בה אפשר לבחור. הבחירה שלנו באה לידי ביטוי בהחלטה מה אנו מבקשים לעשות בזכרון.

'חדש ימינו כקדם': הזכרון כשחזור

תפקידו הראשון של הזכרון הוא לסייע לנו לחוות מחדש חוויה מן העבר שהייתה משמעותית ואנו רוצים לחזור אליה בהווה. כך בפסח אנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זוהי הנוסטלגיה. במובנה החיובי היא מבקשת לאפשר שיבה אל העבר כמשאב לחיים בהווה, כאמצעי לחידוש הרגש והמשמעות. אנו חוזרים אל המקומות בהם גדלנו, אל האתרים בהם טיילנו, אל החברים מאז, כדי לשוב ולחוש את הניחוח שליווה אותנו בימי נעורינו. משם אנו חוזרים אל ה'כאן' וה'עכשיו' בכוחות מחודשים ומבקשים לכונן מחדש את עולמנו כפי שחלמנו עליו בעבר. כיהודים, אנו שבים מדי שנה בשנה ליציאת מצרים ולקריעת ים סוף, למתן תורה ולסוכות בהם ישבו ישראל במדבר. כיהודים בני העת הזאת, אנו שבים לזכרון השואה ולרגשי הגאולה שליוו את הקמת המדינה ושחרורה של ירושלים.

זהו המובן של הזכרון כתיקון לאחור: כאשר זכרון בנוי על מונומנט, אנדרטה דוממת, הוא עשוי להשתכח; כאשר הזכרון מחובר להווה, לקיום, לתיקון, גם הזכרון נשאר וגם מתחולל תיקון שלו.

מכיוון שהזכרון הוא חוויה, ולא רק תודעה שכלית, הוא מתקשר למוחש, לאובייקטים, שהם מעוררי הזכרון. המסורת היהודית עצבה את החגים כך שישחזרו באופן מוחשי וחושי את הזכרון. זכרון השעבוד והיציאה ממצרים מתרחש בליל הסדר כשאנו אוכלים "פסח מצה ומרור", שבטעמם ובמשמעותם הסמלית ממחישים לנו את הזכרון, ולכן "לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". הישיבה בסוכה הארעית ממחישה את ימי המסע במדבר בצאתנו ממצרים, נרות החנוכה מזכירות את הדלקת מנורת המקדש בימי המכבים ותענית וישיבה על הארץ בתשעה באב ממחישות את צער החורבן. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד".

הזכרון המשחזר מתמקד בעבר ובנסיון להחיותו בתודעה. לכן הוא עלול להתיש את הזוכרים וקשה להחזיק בו במשך דורות. יהודה עמיחי כתב על כך שיר נפלא המתחיל במילים "שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי, זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר...". עמיחי מתאר את הקושי הטמון בטקסי וחפצי הזכרון ההופכים לעול מעיק, ומסיים בבקשה "שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ" (מתוך: 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול').

אכן, בסוג זה של זכרון טמונה סכנה – אנו נוטים להאדיר ולפאר את העבר ולשכוח את הצרימות והכאבים שהיו מנת חלקנו. מתוך כך אנו גם עלולים לשקוע בעבר ולברוח מהווה, וחמור מכך – לשקוע בטראומה של זכרון העבר בצורה שלא תאפשר לנו לחוות את ההווה. זהו המובן השלילי של הנוסטלגיה, שקיעה בזכרונות והאדרתם באופן המאפיל על ההווה.

לסכנה זו גם היבט נוסף, לעתים אנו משועבדים לתוכן ולצורה של תבניות זכרון שנוצרו במסורת היהודית או הישראלית. התרבות והמסורת קובעות לנו מה לזכור ומה לא ומהי הדרך הראויה לזכור. עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

כדי להתגבר על סכנות אלו עלינו להמשיך הלאה ולעבור משחזור לתיקון.

'כי גרים הייתם': הזכרון כתיקון וכמשאב מוסרי

הזכרון יכול להביא עמו תיקון כפול – תיקון העבר ותיקון ההווה. לעתים, באמצעות הזכרון אנו מבקשים לתקן את הטראומה שיצר אירוע בעבר ולהפוך את כיוון הזכרון. אז הופך אירוע הזכרון לכלי של תיקון, ואינו נשאר בגדר חיקוי של הטראומה, המכוננת את הזכרון כשעבוד. כך הופך הכעס המלווה את הזכרון הקשה לאקט תרפויטי.

הזכרון, האישי והלאומי, הם משאב לזהות ולשייכות. הרצף של הקיום האישי תלוי בזכרון – בו טמון השביל בו הלכנו ובו נמצאים גם הסימנים להמשכו. 

כך למשל, כאשר אנו מקיימים אזכרה או יום זכרון לזכרו של אדם יקר שהלך לעולמו, אנו נזכרים בסגולותיו ובשמחה שהביא לחיינו, אך מעבר לכך אנו מבקשים לשאוב כוחות מדמותו ומן הסיפורים אודותיו לתוך חיינו בהווה. המעבר העדין בין העצב והאבל המלווה את הזכרון לבין הנסיון למצות מן הזכרון אנרגיה עבור ההווה ותיקונו הוא מסע מפרך. אפשר לזהות את השינוי הזה בתרבות ההנצחה בחברה הישראלית. הזכרון וההנצחה הופכים ממונומנט, אנדרטה או מצבה, אבנים קפואות הניצבות בהוד על עומדן, לאירועים חגיגיים של 'מרוץ לזכר...', 'מפעל צדקה וחסד לזכרם...'. לא עוד עמידה דוממת וקפואה אל מול הזכרון אלא פעולה אקטיבית, פיזית המייצרת אנרגיה חדשה. זהו הביטוי העמוק למי שהיה האדם אותו אנו זוכרים בחייו הקצרים.

זהו המובן של הזכרון כתיקון לאחור: כאשר זכרון בנוי על מונומנט, אנדרטה דוממת, הוא עשוי להשתכח; כאשר הזכרון מחובר להווה, לקיום, לתיקון, גם הזכרון נשאר וגם מתחולל תיקון שלו.

תפיסת הזכרון כתיקון ההווה משמעה תיעול של אנרגית הזכרון ל'תיקון עולם', כלומר לתועלת מוסרית. כך מורה לנו התורה בפסוקים רבים המזכירים את יציאת מצרים כמניע המחייב אותנו להתנהגות מוסרית כלפי עבדים וגרים. אנו, עם בני ישראל, היינו גרים ועבדים בארץ מצרים וסבלנו ממשעבדנו ומלוחצנו. משום כך נעניק מנוחה לעבדים בשבת וננהג בכבוד בגרים: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב ב).

כך, זכרון חורבן המקדש מביא אותנו להגות בסיבות לחורבן. אם שנאת חינם היא זו שהביאה לחורבן, נוסיף, כפי שאמר הרב קוק, אהבת חינם, כתשתית לבניינו. כך גם ביחס לשואה. אנו למדים מן השואה את האחריות שלנו לקיומו של עם ישראל כעם עצמאי המגן על עצמו. זהו רובד ראשוני וקיומי, שעל גביו יש לבנות מתוך תודעת השואה את המחויבות המוסרית כלפי אלו הנמצאים כיום במצב בו אנו היינו בתקופת השואה; כלפי הנרדפים, הפליטים, השנואים בגלל גזעם וצבע עורם, בגלל תרבותם ודתם.

הזכרון כמשאב זהותי, אישי ולאומי

איננו יודעים את העתיד. מה יקרה לנו באופן אישי? האם נמשיך להיות יחד – כמשפחה, כחברה, כעם?

החברה המנהלת חיים משותפים – משפחה, קהילה, אומה – נוצרת בזכרון הקולקטיבי שלה את העבר המשותף ומעבירה אותו לדורות הבאים באמצעות מערכות החינוך והתרבות ודרך טקסים משפחתיים ולאומיים. כך הופך הזכרון לאמצעי ליצירת זהות משותפת ולתחושת שייכות של הפרט לקבוצה.

הזכרון, האישי והלאומי, הם משאב לזהות ולשייכות. הרצף של הקיום האישי תלוי בזכרון – בו טמון השביל בו הלכנו ובו נמצאים גם הסימנים להמשכו. זהותי האישית תלויה ברציפות הזו שמעניק לי הזכרון. נסיון העבר האישי שלנו הוא משאב חשוב מאוד לקבלת ההחלטות אודות ההווה והעתיד. החברה המנהלת חיים משותפים – משפחה, קהילה, אומה – נוצרת בזכרון הקולקטיבי שלה את העבר המשותף ומעבירה אותו לדורות הבאים באמצעות מערכות החינוך והתרבות ודרך טקסים משפחתיים ולאומיים. כך הופך הזכרון לאמצעי ליצירת זהות משותפת ולתחושת שייכות של הפרט לקבוצה. העבר, אף שכבר היה, אינו קפוא; גם הוא נתון לעיצוב ההווה. אל לנו להסכים בצורה עיוורת לדרך ולתוכן שבה מעוצב העבר. אך בשונה מן העתיד, שאיננו ידוע כלל, העבר הוא דבר שאפשר לדון בו ואולי אף להסכים עליו וכך ליצור זהות ושותפות קהילתית ולאומית.

גם כאן טמונה סכנה. כאשר הזהות הקהילתית והלאומית בנויה רק על העבר, ובעיקר כאשר היא בנויה על טראומה מן העבר, אנו עלולים להכשל בשעבוד לעבר. הרב סולוביצ'יק ניסח זאת במעבר מ'ברית גורל' ל'ברית יעוד'; תלמידו דוד הרטמן כתב מאמר שכותרתו 'אושוויץ או סיני?'. יש מתח בין היותו של הזכרון משאב לזהות לבין היותו כלי לתיקון מוסרי. השאלה שיש לחשוב עליה היא האם הזכרון דורש מאיתנו, תובע מאיתנו דבר מה, או שהוא רק מעניק לנו פריבלגיה, זכות? כדי שזכרון יביא לתיקון עליו לתבוע מאיתנו, הזוכרים, בהווה, להיות טובים יותר.

הנה הוא אפוא שביל הזכרון. הוא מתחיל בחווית השחזור, המבקשת לחזור אל העבר ולחוש אותו. מכאן יורד ועולה  השביל בעמק ובהר הזכרון ושואף לתקן את טראומת העבר ולהתעלות לעבר עתיד טוב יותר. השביל סובב את מעגלי הזהות והשייכות האישית והלאומית ומביא אותנו אל מרחבי העשיה והיצירה בהם אנו בונים את חיינו כיחידים וכציבור.

גר
זיכרון
זכרון השואה
טקסים
יום השואה
מדינת ישראל
מבקשי מקלט
פליטים
הנצחה
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
בשביל הזיכרון
15/4/2018
ל' ניסן תשע"ח
אריאל פיקאר
ד״ר
אריאל פיקאר

לזכרו של אבי, ברוך פיקאר,

חלל מלחמת יום הכיפורים,

יב תשרי תשל"ד


לפתע תוקף אותנו הזכרון. מחשבה שמנצנצת, רגש שמתעורר. אנו זוכרים – את האהוב שאיננו, את החוויה המסעירה והמרגשת שהתרחשה אי אז, את הפחד והחרדה, את השמחה והאושר.

עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

לא תמיד אנו נתינים של הזכרון בלבד; לעתים אנו בעלים שלו. כיחידים וכחברה, אנו עסוקים בעיצוב הזכרון ובשליטה בו. אם נפתח את אלבום התמונות הישן או את קובץ התמונות במחשב נגלה שכל ימינו עברו עלינו בטוב ובנעימים. טיילנו בטבע, ראינו פרחים, הילדים צחקו ושמחו והיינו יפים ומהודרים בשמחה המשפחתית. את רגעי המבוכה, העצב והכעס, לא צילמנו ולכן הם לא יופיעו באלבום או על קיר הפייסבוק שלנו.

אנו מציינים ימי זכרון משפחתיים, בהם זוכרים את הנספים בשואה ואת חללי צה"ל וכוחות הבטחון, וגם בימים אלו אנו מעצבים את הזכרון. אנחנו בוחרים ממכלול חייו של אדם קרוב את היפה ומעורר הגעגוע, ומעדיפים לשכוח את הצדדים האחרים באישיותו. יש ברכה בשכחה; "אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו" (ברל כצנלסון, 'בין זכרון לשכחה'). הבחירות באופי הזכרון ובעומק השכחה נעשות במודע ושלא במודע, והמשותף להם הוא שמוקד הזכרון אינו העבר אלא ההווה. הזכרון הוא כלי שימושי.

המודעות להיותנו מעצבי זכרון הינה חשובה, שכן היא מעמידה אותנו בנקודה בה אפשר לבחור. הבחירה שלנו באה לידי ביטוי בהחלטה מה אנו מבקשים לעשות בזכרון.

'חדש ימינו כקדם': הזכרון כשחזור

תפקידו הראשון של הזכרון הוא לסייע לנו לחוות מחדש חוויה מן העבר שהייתה משמעותית ואנו רוצים לחזור אליה בהווה. כך בפסח אנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זוהי הנוסטלגיה. במובנה החיובי היא מבקשת לאפשר שיבה אל העבר כמשאב לחיים בהווה, כאמצעי לחידוש הרגש והמשמעות. אנו חוזרים אל המקומות בהם גדלנו, אל האתרים בהם טיילנו, אל החברים מאז, כדי לשוב ולחוש את הניחוח שליווה אותנו בימי נעורינו. משם אנו חוזרים אל ה'כאן' וה'עכשיו' בכוחות מחודשים ומבקשים לכונן מחדש את עולמנו כפי שחלמנו עליו בעבר. כיהודים, אנו שבים מדי שנה בשנה ליציאת מצרים ולקריעת ים סוף, למתן תורה ולסוכות בהם ישבו ישראל במדבר. כיהודים בני העת הזאת, אנו שבים לזכרון השואה ולרגשי הגאולה שליוו את הקמת המדינה ושחרורה של ירושלים.

זהו המובן של הזכרון כתיקון לאחור: כאשר זכרון בנוי על מונומנט, אנדרטה דוממת, הוא עשוי להשתכח; כאשר הזכרון מחובר להווה, לקיום, לתיקון, גם הזכרון נשאר וגם מתחולל תיקון שלו.

מכיוון שהזכרון הוא חוויה, ולא רק תודעה שכלית, הוא מתקשר למוחש, לאובייקטים, שהם מעוררי הזכרון. המסורת היהודית עצבה את החגים כך שישחזרו באופן מוחשי וחושי את הזכרון. זכרון השעבוד והיציאה ממצרים מתרחש בליל הסדר כשאנו אוכלים "פסח מצה ומרור", שבטעמם ובמשמעותם הסמלית ממחישים לנו את הזכרון, ולכן "לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". הישיבה בסוכה הארעית ממחישה את ימי המסע במדבר בצאתנו ממצרים, נרות החנוכה מזכירות את הדלקת מנורת המקדש בימי המכבים ותענית וישיבה על הארץ בתשעה באב ממחישות את צער החורבן. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד".

הזכרון המשחזר מתמקד בעבר ובנסיון להחיותו בתודעה. לכן הוא עלול להתיש את הזוכרים וקשה להחזיק בו במשך דורות. יהודה עמיחי כתב על כך שיר נפלא המתחיל במילים "שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי, זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר...". עמיחי מתאר את הקושי הטמון בטקסי וחפצי הזכרון ההופכים לעול מעיק, ומסיים בבקשה "שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ" (מתוך: 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול').

אכן, בסוג זה של זכרון טמונה סכנה – אנו נוטים להאדיר ולפאר את העבר ולשכוח את הצרימות והכאבים שהיו מנת חלקנו. מתוך כך אנו גם עלולים לשקוע בעבר ולברוח מהווה, וחמור מכך – לשקוע בטראומה של זכרון העבר בצורה שלא תאפשר לנו לחוות את ההווה. זהו המובן השלילי של הנוסטלגיה, שקיעה בזכרונות והאדרתם באופן המאפיל על ההווה.

לסכנה זו גם היבט נוסף, לעתים אנו משועבדים לתוכן ולצורה של תבניות זכרון שנוצרו במסורת היהודית או הישראלית. התרבות והמסורת קובעות לנו מה לזכור ומה לא ומהי הדרך הראויה לזכור. עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

כדי להתגבר על סכנות אלו עלינו להמשיך הלאה ולעבור משחזור לתיקון.

'כי גרים הייתם': הזכרון כתיקון וכמשאב מוסרי

הזכרון יכול להביא עמו תיקון כפול – תיקון העבר ותיקון ההווה. לעתים, באמצעות הזכרון אנו מבקשים לתקן את הטראומה שיצר אירוע בעבר ולהפוך את כיוון הזכרון. אז הופך אירוע הזכרון לכלי של תיקון, ואינו נשאר בגדר חיקוי של הטראומה, המכוננת את הזכרון כשעבוד. כך הופך הכעס המלווה את הזכרון הקשה לאקט תרפויטי.

הזכרון, האישי והלאומי, הם משאב לזהות ולשייכות. הרצף של הקיום האישי תלוי בזכרון – בו טמון השביל בו הלכנו ובו נמצאים גם הסימנים להמשכו. 

כך למשל, כאשר אנו מקיימים אזכרה או יום זכרון לזכרו של אדם יקר שהלך לעולמו, אנו נזכרים בסגולותיו ובשמחה שהביא לחיינו, אך מעבר לכך אנו מבקשים לשאוב כוחות מדמותו ומן הסיפורים אודותיו לתוך חיינו בהווה. המעבר העדין בין העצב והאבל המלווה את הזכרון לבין הנסיון למצות מן הזכרון אנרגיה עבור ההווה ותיקונו הוא מסע מפרך. אפשר לזהות את השינוי הזה בתרבות ההנצחה בחברה הישראלית. הזכרון וההנצחה הופכים ממונומנט, אנדרטה או מצבה, אבנים קפואות הניצבות בהוד על עומדן, לאירועים חגיגיים של 'מרוץ לזכר...', 'מפעל צדקה וחסד לזכרם...'. לא עוד עמידה דוממת וקפואה אל מול הזכרון אלא פעולה אקטיבית, פיזית המייצרת אנרגיה חדשה. זהו הביטוי העמוק למי שהיה האדם אותו אנו זוכרים בחייו הקצרים.

זהו המובן של הזכרון כתיקון לאחור: כאשר זכרון בנוי על מונומנט, אנדרטה דוממת, הוא עשוי להשתכח; כאשר הזכרון מחובר להווה, לקיום, לתיקון, גם הזכרון נשאר וגם מתחולל תיקון שלו.

תפיסת הזכרון כתיקון ההווה משמעה תיעול של אנרגית הזכרון ל'תיקון עולם', כלומר לתועלת מוסרית. כך מורה לנו התורה בפסוקים רבים המזכירים את יציאת מצרים כמניע המחייב אותנו להתנהגות מוסרית כלפי עבדים וגרים. אנו, עם בני ישראל, היינו גרים ועבדים בארץ מצרים וסבלנו ממשעבדנו ומלוחצנו. משום כך נעניק מנוחה לעבדים בשבת וננהג בכבוד בגרים: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב ב).

כך, זכרון חורבן המקדש מביא אותנו להגות בסיבות לחורבן. אם שנאת חינם היא זו שהביאה לחורבן, נוסיף, כפי שאמר הרב קוק, אהבת חינם, כתשתית לבניינו. כך גם ביחס לשואה. אנו למדים מן השואה את האחריות שלנו לקיומו של עם ישראל כעם עצמאי המגן על עצמו. זהו רובד ראשוני וקיומי, שעל גביו יש לבנות מתוך תודעת השואה את המחויבות המוסרית כלפי אלו הנמצאים כיום במצב בו אנו היינו בתקופת השואה; כלפי הנרדפים, הפליטים, השנואים בגלל גזעם וצבע עורם, בגלל תרבותם ודתם.

הזכרון כמשאב זהותי, אישי ולאומי

איננו יודעים את העתיד. מה יקרה לנו באופן אישי? האם נמשיך להיות יחד – כמשפחה, כחברה, כעם?

החברה המנהלת חיים משותפים – משפחה, קהילה, אומה – נוצרת בזכרון הקולקטיבי שלה את העבר המשותף ומעבירה אותו לדורות הבאים באמצעות מערכות החינוך והתרבות ודרך טקסים משפחתיים ולאומיים. כך הופך הזכרון לאמצעי ליצירת זהות משותפת ולתחושת שייכות של הפרט לקבוצה.

הזכרון, האישי והלאומי, הם משאב לזהות ולשייכות. הרצף של הקיום האישי תלוי בזכרון – בו טמון השביל בו הלכנו ובו נמצאים גם הסימנים להמשכו. זהותי האישית תלויה ברציפות הזו שמעניק לי הזכרון. נסיון העבר האישי שלנו הוא משאב חשוב מאוד לקבלת ההחלטות אודות ההווה והעתיד. החברה המנהלת חיים משותפים – משפחה, קהילה, אומה – נוצרת בזכרון הקולקטיבי שלה את העבר המשותף ומעבירה אותו לדורות הבאים באמצעות מערכות החינוך והתרבות ודרך טקסים משפחתיים ולאומיים. כך הופך הזכרון לאמצעי ליצירת זהות משותפת ולתחושת שייכות של הפרט לקבוצה. העבר, אף שכבר היה, אינו קפוא; גם הוא נתון לעיצוב ההווה. אל לנו להסכים בצורה עיוורת לדרך ולתוכן שבה מעוצב העבר. אך בשונה מן העתיד, שאיננו ידוע כלל, העבר הוא דבר שאפשר לדון בו ואולי אף להסכים עליו וכך ליצור זהות ושותפות קהילתית ולאומית.

גם כאן טמונה סכנה. כאשר הזהות הקהילתית והלאומית בנויה רק על העבר, ובעיקר כאשר היא בנויה על טראומה מן העבר, אנו עלולים להכשל בשעבוד לעבר. הרב סולוביצ'יק ניסח זאת במעבר מ'ברית גורל' ל'ברית יעוד'; תלמידו דוד הרטמן כתב מאמר שכותרתו 'אושוויץ או סיני?'. יש מתח בין היותו של הזכרון משאב לזהות לבין היותו כלי לתיקון מוסרי. השאלה שיש לחשוב עליה היא האם הזכרון דורש מאיתנו, תובע מאיתנו דבר מה, או שהוא רק מעניק לנו פריבלגיה, זכות? כדי שזכרון יביא לתיקון עליו לתבוע מאיתנו, הזוכרים, בהווה, להיות טובים יותר.

הנה הוא אפוא שביל הזכרון. הוא מתחיל בחווית השחזור, המבקשת לחזור אל העבר ולחוש אותו. מכאן יורד ועולה  השביל בעמק ובהר הזכרון ושואף לתקן את טראומת העבר ולהתעלות לעבר עתיד טוב יותר. השביל סובב את מעגלי הזהות והשייכות האישית והלאומית ומביא אותנו אל מרחבי העשיה והיצירה בהם אנו בונים את חיינו כיחידים וכציבור.

גר
זיכרון
זכרון השואה
טקסים
יום השואה
מדינת ישראל
מבקשי מקלט
פליטים
הנצחה
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
בשביל הזיכרון
אריאל פיקאר
אריאל פיקאר

לזכרו של אבי, ברוך פיקאר,

חלל מלחמת יום הכיפורים,

יב תשרי תשל"ד


לפתע תוקף אותנו הזכרון. מחשבה שמנצנצת, רגש שמתעורר. אנו זוכרים – את האהוב שאיננו, את החוויה המסעירה והמרגשת שהתרחשה אי אז, את הפחד והחרדה, את השמחה והאושר.

עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

לא תמיד אנו נתינים של הזכרון בלבד; לעתים אנו בעלים שלו. כיחידים וכחברה, אנו עסוקים בעיצוב הזכרון ובשליטה בו. אם נפתח את אלבום התמונות הישן או את קובץ התמונות במחשב נגלה שכל ימינו עברו עלינו בטוב ובנעימים. טיילנו בטבע, ראינו פרחים, הילדים צחקו ושמחו והיינו יפים ומהודרים בשמחה המשפחתית. את רגעי המבוכה, העצב והכעס, לא צילמנו ולכן הם לא יופיעו באלבום או על קיר הפייסבוק שלנו.

אנו מציינים ימי זכרון משפחתיים, בהם זוכרים את הנספים בשואה ואת חללי צה"ל וכוחות הבטחון, וגם בימים אלו אנו מעצבים את הזכרון. אנחנו בוחרים ממכלול חייו של אדם קרוב את היפה ומעורר הגעגוע, ומעדיפים לשכוח את הצדדים האחרים באישיותו. יש ברכה בשכחה; "אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו" (ברל כצנלסון, 'בין זכרון לשכחה'). הבחירות באופי הזכרון ובעומק השכחה נעשות במודע ושלא במודע, והמשותף להם הוא שמוקד הזכרון אינו העבר אלא ההווה. הזכרון הוא כלי שימושי.

המודעות להיותנו מעצבי זכרון הינה חשובה, שכן היא מעמידה אותנו בנקודה בה אפשר לבחור. הבחירה שלנו באה לידי ביטוי בהחלטה מה אנו מבקשים לעשות בזכרון.

'חדש ימינו כקדם': הזכרון כשחזור

תפקידו הראשון של הזכרון הוא לסייע לנו לחוות מחדש חוויה מן העבר שהייתה משמעותית ואנו רוצים לחזור אליה בהווה. כך בפסח אנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זוהי הנוסטלגיה. במובנה החיובי היא מבקשת לאפשר שיבה אל העבר כמשאב לחיים בהווה, כאמצעי לחידוש הרגש והמשמעות. אנו חוזרים אל המקומות בהם גדלנו, אל האתרים בהם טיילנו, אל החברים מאז, כדי לשוב ולחוש את הניחוח שליווה אותנו בימי נעורינו. משם אנו חוזרים אל ה'כאן' וה'עכשיו' בכוחות מחודשים ומבקשים לכונן מחדש את עולמנו כפי שחלמנו עליו בעבר. כיהודים, אנו שבים מדי שנה בשנה ליציאת מצרים ולקריעת ים סוף, למתן תורה ולסוכות בהם ישבו ישראל במדבר. כיהודים בני העת הזאת, אנו שבים לזכרון השואה ולרגשי הגאולה שליוו את הקמת המדינה ושחרורה של ירושלים.

זהו המובן של הזכרון כתיקון לאחור: כאשר זכרון בנוי על מונומנט, אנדרטה דוממת, הוא עשוי להשתכח; כאשר הזכרון מחובר להווה, לקיום, לתיקון, גם הזכרון נשאר וגם מתחולל תיקון שלו.

מכיוון שהזכרון הוא חוויה, ולא רק תודעה שכלית, הוא מתקשר למוחש, לאובייקטים, שהם מעוררי הזכרון. המסורת היהודית עצבה את החגים כך שישחזרו באופן מוחשי וחושי את הזכרון. זכרון השעבוד והיציאה ממצרים מתרחש בליל הסדר כשאנו אוכלים "פסח מצה ומרור", שבטעמם ובמשמעותם הסמלית ממחישים לנו את הזכרון, ולכן "לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". הישיבה בסוכה הארעית ממחישה את ימי המסע במדבר בצאתנו ממצרים, נרות החנוכה מזכירות את הדלקת מנורת המקדש בימי המכבים ותענית וישיבה על הארץ בתשעה באב ממחישות את צער החורבן. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד".

הזכרון המשחזר מתמקד בעבר ובנסיון להחיותו בתודעה. לכן הוא עלול להתיש את הזוכרים וקשה להחזיק בו במשך דורות. יהודה עמיחי כתב על כך שיר נפלא המתחיל במילים "שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי, זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר...". עמיחי מתאר את הקושי הטמון בטקסי וחפצי הזכרון ההופכים לעול מעיק, ומסיים בבקשה "שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ" (מתוך: 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול').

אכן, בסוג זה של זכרון טמונה סכנה – אנו נוטים להאדיר ולפאר את העבר ולשכוח את הצרימות והכאבים שהיו מנת חלקנו. מתוך כך אנו גם עלולים לשקוע בעבר ולברוח מהווה, וחמור מכך – לשקוע בטראומה של זכרון העבר בצורה שלא תאפשר לנו לחוות את ההווה. זהו המובן השלילי של הנוסטלגיה, שקיעה בזכרונות והאדרתם באופן המאפיל על ההווה.

לסכנה זו גם היבט נוסף, לעתים אנו משועבדים לתוכן ולצורה של תבניות זכרון שנוצרו במסורת היהודית או הישראלית. התרבות והמסורת קובעות לנו מה לזכור ומה לא ומהי הדרך הראויה לזכור. עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות לשוב ולבחון מחדש את המסגרות והתכנים הללו, ולא לקבל את הר הזכרון כגיגית הכפויה עלינו.

כדי להתגבר על סכנות אלו עלינו להמשיך הלאה ולעבור משחזור לתיקון.

'כי גרים הייתם': הזכרון כתיקון וכמשאב מוסרי

הזכרון יכול להביא עמו תיקון כפול – תיקון העבר ותיקון ההווה. לעתים, באמצעות הזכרון אנו מבקשים לתקן את הטראומה שיצר אירוע בעבר ולהפוך את כיוון הזכרון. אז הופך אירוע הזכרון לכלי של תיקון, ואינו נשאר בגדר חיקוי של הטראומה, המכוננת את הזכרון כשעבוד. כך הופך הכעס המלווה את הזכרון הקשה לאקט תרפויטי.

הזכרון, האישי והלאומי, הם משאב לזהות ולשייכות. הרצף של הקיום האישי תלוי בזכרון – בו טמון השביל בו הלכנו ובו נמצאים גם הסימנים להמשכו. 

כך למשל, כאשר אנו מקיימים אזכרה או יום זכרון לזכרו של אדם יקר שהלך לעולמו, אנו נזכרים בסגולותיו ובשמחה שהביא לחיינו, אך מעבר לכך אנו מבקשים לשאוב כוחות מדמותו ומן הסיפורים אודותיו לתוך חיינו בהווה. המעבר העדין בין העצב והאבל המלווה את הזכרון לבין הנסיון למצות מן הזכרון אנרגיה עבור ההווה ותיקונו הוא מסע מפרך. אפשר לזהות את השינוי הזה בתרבות ההנצחה בחברה הישראלית. הזכרון וההנצחה הופכים ממונומנט, אנדרטה או מצבה, אבנים קפואות הניצבות בהוד על עומדן, לאירועים חגיגיים של 'מרוץ לזכר...', 'מפעל צדקה וחסד לזכרם...'. לא עוד עמידה דוממת וקפואה אל מול הזכרון אלא פעולה אקטיבית, פיזית המייצרת אנרגיה חדשה. זהו הביטוי העמוק למי שהיה האדם אותו אנו זוכרים בחייו הקצרים.

זהו המובן של הזכרון כתיקון לאחור: כאשר זכרון בנוי על מונומנט, אנדרטה דוממת, הוא עשוי להשתכח; כאשר הזכרון מחובר להווה, לקיום, לתיקון, גם הזכרון נשאר וגם מתחולל תיקון שלו.

תפיסת הזכרון כתיקון ההווה משמעה תיעול של אנרגית הזכרון ל'תיקון עולם', כלומר לתועלת מוסרית. כך מורה לנו התורה בפסוקים רבים המזכירים את יציאת מצרים כמניע המחייב אותנו להתנהגות מוסרית כלפי עבדים וגרים. אנו, עם בני ישראל, היינו גרים ועבדים בארץ מצרים וסבלנו ממשעבדנו ומלוחצנו. משום כך נעניק מנוחה לעבדים בשבת וננהג בכבוד בגרים: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב ב).

כך, זכרון חורבן המקדש מביא אותנו להגות בסיבות לחורבן. אם שנאת חינם היא זו שהביאה לחורבן, נוסיף, כפי שאמר הרב קוק, אהבת חינם, כתשתית לבניינו. כך גם ביחס לשואה. אנו למדים מן השואה את האחריות שלנו לקיומו של עם ישראל כעם עצמאי המגן על עצמו. זהו רובד ראשוני וקיומי, שעל גביו יש לבנות מתוך תודעת השואה את המחויבות המוסרית כלפי אלו הנמצאים כיום במצב בו אנו היינו בתקופת השואה; כלפי הנרדפים, הפליטים, השנואים בגלל גזעם וצבע עורם, בגלל תרבותם ודתם.

הזכרון כמשאב זהותי, אישי ולאומי

איננו יודעים את העתיד. מה יקרה לנו באופן אישי? האם נמשיך להיות יחד – כמשפחה, כחברה, כעם?

החברה המנהלת חיים משותפים – משפחה, קהילה, אומה – נוצרת בזכרון הקולקטיבי שלה את העבר המשותף ומעבירה אותו לדורות הבאים באמצעות מערכות החינוך והתרבות ודרך טקסים משפחתיים ולאומיים. כך הופך הזכרון לאמצעי ליצירת זהות משותפת ולתחושת שייכות של הפרט לקבוצה.

הזכרון, האישי והלאומי, הם משאב לזהות ולשייכות. הרצף של הקיום האישי תלוי בזכרון – בו טמון השביל בו הלכנו ובו נמצאים גם הסימנים להמשכו. זהותי האישית תלויה ברציפות הזו שמעניק לי הזכרון. נסיון העבר האישי שלנו הוא משאב חשוב מאוד לקבלת ההחלטות אודות ההווה והעתיד. החברה המנהלת חיים משותפים – משפחה, קהילה, אומה – נוצרת בזכרון הקולקטיבי שלה את העבר המשותף ומעבירה אותו לדורות הבאים באמצעות מערכות החינוך והתרבות ודרך טקסים משפחתיים ולאומיים. כך הופך הזכרון לאמצעי ליצירת זהות משותפת ולתחושת שייכות של הפרט לקבוצה. העבר, אף שכבר היה, אינו קפוא; גם הוא נתון לעיצוב ההווה. אל לנו להסכים בצורה עיוורת לדרך ולתוכן שבה מעוצב העבר. אך בשונה מן העתיד, שאיננו ידוע כלל, העבר הוא דבר שאפשר לדון בו ואולי אף להסכים עליו וכך ליצור זהות ושותפות קהילתית ולאומית.

גם כאן טמונה סכנה. כאשר הזהות הקהילתית והלאומית בנויה רק על העבר, ובעיקר כאשר היא בנויה על טראומה מן העבר, אנו עלולים להכשל בשעבוד לעבר. הרב סולוביצ'יק ניסח זאת במעבר מ'ברית גורל' ל'ברית יעוד'; תלמידו דוד הרטמן כתב מאמר שכותרתו 'אושוויץ או סיני?'. יש מתח בין היותו של הזכרון משאב לזהות לבין היותו כלי לתיקון מוסרי. השאלה שיש לחשוב עליה היא האם הזכרון דורש מאיתנו, תובע מאיתנו דבר מה, או שהוא רק מעניק לנו פריבלגיה, זכות? כדי שזכרון יביא לתיקון עליו לתבוע מאיתנו, הזוכרים, בהווה, להיות טובים יותר.

הנה הוא אפוא שביל הזכרון. הוא מתחיל בחווית השחזור, המבקשת לחזור אל העבר ולחוש אותו. מכאן יורד ועולה  השביל בעמק ובהר הזכרון ושואף לתקן את טראומת העבר ולהתעלות לעבר עתיד טוב יותר. השביל סובב את מעגלי הזהות והשייכות האישית והלאומית ומביא אותנו אל מרחבי העשיה והיצירה בהם אנו בונים את חיינו כיחידים וכציבור.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות