רות קלדרון
ד"ר רות קלדרון, חברת כנסת וסגנית יושב ראש הכנסת לשעבר מטעם מפלגת "יש עתיד", היא אשת חינוך וחוקרת תלמוד.
תלמוד
בית מדרש
רות קלדרון
בינה
המדרשה
ישיבה
הישיבה החילונית
עלמא
דרושים תלמידי חכמים חילוניים
רות קלדרון
ל' שבט תשע"ח

מוקדש בתודה ובחברות לדוד גרוסמן, חתן פרס ישראל לספרות.
סופר וחבר ללימוד ב'אלול' שצניעותו במפגש עם 'הספרים הגדולים' ומסירותו בלימוד איפשרה תחיה של הקולות העתיקים בתוך ספריו. לעוד שנים רבות של לימוד ויצירה.

מדינת ישראל זקוקה לתלמידי ותלמידות חכמים חילוניים, שיעסקו בשלל תחומי הרוח של המסורת היהודית ויצמיחו מתוכם את ההנהגה הרוחנית הבאה של ישראל. כדי לגדל תלמידי חכמים כאלו דרוש שינוי תרבותי עמוק וחלוקה שוויונית של משאבים, אשר לא תחסום את פריחתם של בתי המדרש המתחדשים

 

תלמידי ותלמידות חכמים חילוניים דרושים היום בעולם הרוח במדינת ישראל. מי שיצרו וישפיעו על השיח הציבורי, מי שבמעשיהם ישמשו מופת להתנהלות אנושית של חמלה וצניעות, שיהיו בני בית במקורות כל הזמנים – של ישראל ושל עולמות תרבות אחרים – ויוכלו ליצור מרחב חיים עשיר ומלא השראה עבור ישראלים ועבור יהודים באשר הם שם.

כיום איש הרוח הישראלי החילוני, למרות השכלתו הכללית וכשרונו הייחודי – וזכתה המדינה בהוגים יוצרים וחוקרים לומדים כשרוניים מאד – הוא בדרך כלל בור בגוף הידע המרכזי שעיצב את התרבות היהודית. הבורות אף נעשתה ל'בון טון' ולא כרוכה בה כל בושה או תחושת חסר. המרחב הישראלי מעודד פעולת 'הדבקה' תרבותית של הסיפור הישראלי הגדול 'מהתנ"ך לפלמ"ח'. דילוג של אוצרות התרבות של רוח ישראל בין דוד המלך לדוד בן גוריון. התודעה הכוזבת הזאת מולכת בחלקים רבים מן היצירה היהודית עברית בישראל .

 המרחב הישראלי מעודד פעולת 'הדבקה' תרבותית של הסיפור הישראלי הגדול 'מהתנ"ך לפלמ"ח'. דילוג של אוצרות התרבות של רוח ישראל בין דוד המלך לדוד בן גוריון. התודעה הכוזבת הזאת מולכת בחלקים רבים מן היצירה היהודית עברית בישראל. 

התרבות הישראלית החדשה אהובה עלי ועיצבה הרבה ממי שאני. אני פוגשת את יופיה ועוצמתה במרחב הציבורי, בספרות ובשירה, בתאטרון ובמחול, במוסיקה ובקולנוע ובטלויזיה. השפה העברית מתפתחת והיא עשירה ומלאת חיים, וגם ידיעת הארץ נעשתה מפורטת מקצועית ומזמנת חוויה של שייכות ומשמעות. חלילה מלהכחיש את כל היקום המופלא הזה, אך יש לחבר אותו למקורותיו האמתיים, להחלים מן הניכור המיותר, להשלים בתוך מרחב של חופש רוחני את הפרק החסר בסיפור היהודי ישראלי. לראות כיצד התרבות הרבנית, ובראשה התרבות התלמודית, תעמיק ותעשיר את היצירה ואת החיים.

על מנת להשיב את דמות תלמיד החכמים אי אפשר להסתמך רק על החברה החרדית, בה נשמר שמו של ה'תלמיד חכם'. עולם הישיבות שומר על הצורה החיצונית אך מצמצם את היצירה והחופש, את האחריות על הציבור הישראלי כולו  והנכונות לשרת ציבור. עלינו לייצר גם תלמידי ותלמידות חכמים מסוג חדש: אנשים בעלי חירות רוחנית מחשבתית, דוברי שפות, יודעי ספר, אנשים שהכירו מקומות אחרים בעולם, אנשי מידות שקיבלו על עצמם את הלימוד כמשימת חיים. תלמידי חכמים אלו ישאבו השראה מן השפה התלמודית, מן הרוח הקיימת בתוכה, המציעה דרך חיים שאינה נסמכת על הנס, כזו שמושתתת על ערכים של שוויון ערך חיי אדם, וניתן ליישמה בתוך מדינה מודרנית ודמוקרטית.

לא כל תלמיד ותלמידת חכמים מן הסוג החדש יהיו מנהיגים. אפשר לשער שרבים ורבות יעדיפו להיות ספונים בבתי המדרש החדשים ולפתח את המחשבה היהודית-עברית החדשה. אך עצם קיומם ישפיע על שפתם של כל העוסקים בתרבות במרחב שלנו, יאתגר ויגביה את ההשכלה המקובלת, ויאפשר לשיחה היהודית בישראל להיענות ולאתגר את השיחה היהודית העל-זמנית.

כדי להצמיח תלמידי ותלמידות חכמים יש לתקן ולהשלים את תכנית הלימודים הממלכתית מגן הילדים ועד לסוף התואר הראשון. לייצר אזרחים שהמקרא, המדרש והתלמוד כמו גם הקבלה, החסידות וסידור התפילה, הם חלק משפתם התרבותית.

כדי להצמיח תלמידי ותלמידות חכמים יש לתקן ולהשלים את תכנית הלימודים הממלכתית מגן הילדים ועד לסוף התואר הראשון. לייצר אזרחים שהמקרא, המדרש והתלמוד כמו גם הקבלה, החסידות וסידור התפילה, הם חלק משפתם התרבותית. בוגרי מערכת חינוך ממלכתית כזאת, בעלי כשרון ותשוקה מיוחדת ללימוד יוכלו ללמוד בבתי מדרש מסוג חדש. בתי מדרש כאלה, שכבר הוקמו ופועלים במסגרת 'ההתחדשות היהודית' בשלשה העשורים האחרונים, יזכו לתמיכה ממשלתית שוויונית לזו של בתי המדרש של 'עולם הישיבות'. כך נעשה לנו שוב תלמידי חכמים, שהם מנהיגים עכשוויים. שלא רק ילמדו את דרכי חכמים אלא ישאפו להיות לחכמים משרתי ציבור כמותם. כך יתחדש ה'טקסט המשותף' בין כל למדני העולם היהודי, והתרבות היהודית-עברית תפרח. אני מאמינה שבתוך כך, מתוך הכרות עמוקה וכנה עם מי שאנחנו, נדע גם לבנות מרחב ציבורי שמכיל את כל אזרחי ישראל ולכבד במידה שווה גם את תרבותם.

להיות תלמיד חכם זו משימת חיים, ובית המדרש הוא נקודת הזינוק אליה. מה שמלמדים בבית המדרש הוא לא רק 'חומר' אלא במיוחד רעיון, חלום. הצעה להיות שותף בשיחה היהודית הגדולה של כל הזמנים, להיות ראוי לשמוע אותה ואפילו להוסיף בה קול חדש. ולצד החלום גם המשמעת ותיבת הכלים שאפשר 'לבנות ולהבנות בה'.

עולם התורה המתחדש וחסימתו

בית מדרש 'אלול' נוסד בירושלים בחודש אלול בשנת 1989 כבית המדרש הראשון המשותף לנשים וגברים דתיים וחילוניים, וחזונו נוסח כ'ברית אמת בלימוד'. באותה שנה קמו גם 'המדרשה' באורנים ו'בינה' באפעל. בחלוף שלשה עשורים, ולמרות המכשולים העומדים בדרכה של ההתחדשות היהודית, חזון 'אלול' ממשיך ומתקיים. דור המייסדים כמו גם הלומדים בעשורים האחרונים ועד היום מרגישים שותפים – 'דתיים' ו'חופשיים' שותפים לשיח וללימוד ולמחשבה, כמו גם לעשיה. למרות החרדים שתוקפים את בתי המדרש הדתיים-לאומיים, למרות הדתיים-הלאומיים שתוקפים את בתי המדרש הפלורליסטים – לברית הזאת בלימוד תורה יש סיכוי.

כנגד כל אלה ניכר רצון עמוק בעולם הפלורליסטי ללימוד תורה, בנסיונות חוזרים ונשנים ליצור בתי מדרש ומוסדות להכשרת תלמידי ותלמידות חכמים. 

הפדגוגיה שהתפתחה ב'אלול' מתקיימת ברוב בתי המדרש המתחדשים, והיא כוללת 'קריאה יחפה', כלומר קריאה ראשונה ושניה של הטקסט ה'נקי' בקול רם וללא פרשנים. היא מורכבת ממבוא על ידי מי שמכין את פרק הלימוד, שהוא מעין 'מפת דרכים' של הנושאים המרכזיים והשאלות אותן זיהה, לימוד בחברותא, כלומר לימוד עצמאי בקבוצות קטנות, הזוכה לרוב שעות הלימוד, ו'אסיף'– איסוף תובנות מן החבורות הלומדות, חלק אשר מחליף את השיעור הסמכותי שהיה מקובל בישיבות.

ההתחדשות היהודית חידשה גם את אופי ארון הספרים של בית המדרש. היא הוסיפה על קירות בית המדרש וצירפה לתוך הלימוד והדיון את המקורות החדשים שנראו רלוונטיים ללימוד תורה עכשווי. כך נוספו בובר, רוזנצוייג, וולטר בנימין, גורדון, ברנר, קפקא, לוינס, הרצל, אחד העם, ביאליק, בארון, גולדברג, וולך, עמיחי, זך ומופס ועוד ועוד הוגים ויוצרים. הספרייה לא נתחלקה ל'ספרים יהודיים' ו'ספרים אחרים' כפי שנעשה עד היום במקומות רבים, אלא ב'שכונות' לפי עניין – ספר מסורתי יכול לשבת לצד ספר חדש שמאתגר אותו או מפרש אותו מחדש,  וכך שקפה גם הספרייה את מרחב הלימוד הפתוח.

בתי מדרש חדשים רבים קמו בארץ בשלושת העשורים האחרונים. מעבר ללימוד הספרות היהודית המסורתית פיתח כל אחד את ייחודו: ב'מדרשה' עוסקים במיוחד בקהילה קיבוצית וביצירת קהילות חדשות לצד לימוד וחידוש טקסים; ב'בינה' עוסקים באופן אינטנסיבי בעבודה חברתית ובתיקון עולם – לפני, במשך ואחרי השירות הצבאי; הישיבות החילוניות עוסקות בלימוד ובתרבות ומחדשות מוסד שמגדיר מחדש את השם 'ישיבה'; ב'מעגל' מתמקדים בצדק חברתי; המכינות הקדם צבאיות מטפחות דור חדש של לומדים 'חופשיים' שבמקומות רבים מסרבים להגדרות 'דתי' ו'חילוני' והם לומדים 'על הרצף' שאמונים על המפגש עם השונה, על חינוך גופני הכרות עם הגופניות כחלק מן האנושיות, ופיתוח עמידות במצבי לחץ לקראת השירות הצבאי כמו גם על לימוד של סוגיות מרכזיות בתרבות יהודית; בתנועות הנוער מתמודדים כמו שלא התמודדו מעולם עם הזהות היהודית, עם לימוד מקורות כחלק מהחינוך ועם יחס מעמיק ללוח השנה ולחגים.

נראה שעדיין קיימת בציבור הדתי עמדה מהותית הפוסלת לימוד תורה של יהודים שאינם מחויבים להלכה, עמדה פטרונית המייחסת לעצמה בעלות על התורה ועל הדרך ה'נכונה' ללמוד אותה.

המרחב הציבורי הישראלי התעשר בחגים ובטקסים. תיקון ליל שבועות של 'עלמא' נעשה מקובל בכל הארץ, בבתי הספר ביישובים ואפילו בקהילות בחו"ל. טקס ההבדלה בין יום הזכרון ליום העצמאות של 'בית תפילה ישראלי' נתקבל ומתקיים בבתי ספר וביישובים רבים. ט' באב שהיה מועד 'דהוי' הושב אל הלוח הישראלי – ערבים של קריאה במגילת איכה ושיח משמעותי מתקיימים בקהילות רבות, משדרות רוטשילד בימי ה'מחאה החברתית' ועד מועדון 'צוותא' וערים וקהילות רבות ברחבי הארץ. אמנים רבים שזכו ללמוד מקורות ראשוניים בבתי המדרש החופשיים השיבו אותם עם לחן לפס הקול הישראלי. הסופרים מסכו אותם לתוך ספריהם, וכך גם המשוררים, אמנים הפלסטיים, המחזאים והקולנוענים.

 

אבל עצם קיומם של בתי מדרש פלורליסטים בישראל הוא עובדה מפליאה, שכן כיום אין חופש דת בארץ ואין חופש ללימוד תורה בארץ. למעשה, בתי המדרש קיימים באופן פלאי למרות הפניית העורף של הממסד, למרות ביטול התקנה שהייתה אמורה ליצור שוויון בתמיכה עליה עמל שר החינוך הקודם, על ידי שר החינוך הנוכחי נפתלי בנט, ולמרות העדר תמיכה ציבורית משמעותית. כנגד כל אלה ניכר רצון עמוק בעולם הפלורליסטי ללימוד תורה, בנסיונות חוזרים ונשנים ליצור בתי מדרש ומוסדות להכשרת תלמידי ותלמידות חכמים.

בכל הקשור לתקציבי המדינה, בתי המדרש הפלורליסטים הם 'בן חורג'. באמצעות משרד החינוך ומשרדים אחרים, מנהל כיום המגזר הציוני דתי את מיליארדי השקלים המושקעים ב'חינוך יהודי'. לדאבון הלב, ביד אחת הוא מונע תמיכה שוויונית בבתי מדרש, וביד השנייה מבקר את איכות הלימוד ועמקותו.

מדוע, בעוד עולם לימוד התורה החופשי מוצא מחוץ למחנה, מעולם לא יצאה אף ישיבה דתית להפגנה על הזכות השווה של כל איש ואשה מישראל ללמוד? נראה שעדיין קיימת בציבור הדתי עמדה מהותית הפוסלת לימוד תורה של יהודים שאינם מחויבים להלכה, עמדה פטרונית המייחסת לעצמה בעלות על התורה ועל הדרך ה'נכונה' ללמוד אותה.

כוח רב מופעל להחלשת הלימוד החופשי. נדמה לי שבכך לא רק שנעשה עוול לאזרחים שווי חובות שלא זוכים לשוויון זכויות, אלא בעיקר – התורה עצמה חסרה. נחסמים ונובלים החידוש, הרעננות, המקוריות והיצירתיות המבקשים להשתתף בשיח התורני של כל הזמנים.

לימוד תורה חופשי, ריבוני ופלורליסטי

חילוניות יהודית היא מופע תרבותי חדש, המתקיים מאז ימי ההשכלה. המציאות כיום היא שרוב רובו של העם היהודי בישראל ובתפוצות מצוי מחוץ לגדרי ההלכה והקהילה הרבנית. בלי לפגוע בעוצמת לימוד התורה כמצווה, אני מבקשת לטעון כי יש עוצמה רבה בלימוד תורה מתוך חופש. לימוד כזה מכוון לכבוד אל העבר יחד עם אתגור ההווה כדי ליצור את החדש.

בתוך הציבור החילוני הגדול, שאינו משוייך לבתי כנסת ואינו רואה עצמו כמחויב להלכה, ישנה קבוצה קטנה ואליטיסטית של חילונים שאינם מאמינים בהשגחה או בקיומו של אל בעולמם כלל. קיום חילוני כזה, בתוך עולם שאין בו תכנית גדולה ואין בו עין רואה ואב חומל, הוא קשה ומאתגר. במילים אחרות, כדי להיות יהודי חילוני יש צורך באומץ לב ונפש. נדמה שקיום כזה אפשרי רק למעטים.

בתוך חבורה מצומצמת זו מתקיים גם מיעוט עוד יותר מיוחד של לומדי תורה, לומד חילוני המגדיר את עצמו כיהודי במובן הלאומי והתרבותי אך לא במובן הדתי, שמעוניין להכיר את העושר התרבותי ממנו הוא בא ולקחת חלק בעיצוב התרבות היהודית לעתיד. לומד כזה רואה את האל כחלק מהותי מן הסיפור הגדול ומן המקורות שלפניו, אך לא מייחס לדמות האל קיום ממשי בעולם. לימוד כזה הוא עוצמתי וחשוב. הוא מעמת את החשיבה הביקורתית של הפילוסופיה, המדעים וההיסטוריה העולמית עם המקורות היהודיים המסורתיים, ומתעקש להבין את המקור בהקשר בו נכתב, ועם זאת לפרש אותו באופן הנכון ומתאים לעולם של היום על פי הבנתו.

לצד זאת, קבוצה אחרת המגדירה עצמה 'חילונית' היא קבוצה שבוחרת לחיות ללא מחויבות רבנית או הלכתית, אך מתוך הכרה וחיוב של המימד הרוחני-רליגיוזי. גם באופן הלימוד הזה ישנו חידוש שכן הוא מאפשר חיבור בין יהודי לאלוהיו, שאיננו מגודר ומוכתבואיננו מנוהל בכללים ובפרשנים מחייבים. יש בו סיכוי לחידוש הן במימד הלמדני והן במימד הדתי.

תלמוד תורה חילוני על גווניו עשוי להיות מים צוננים לצמא של רבים המבקשים למצוא מקום בחייהם לספרים הגדולים של התרבות היהודית, אך מרגישים זרות כלפי הפרשנות הדתית המקובלת. אכן, הקריאה החילונית מחדשת ומאתגרת. היא אינה מבקשת להיות העמדה היחידה, ומחפשת בני שיח וברי פלוגתא. אם נשכיל להשיב אותה אל המרחב הציבורי, יש בה כוח ליצירת מחלוקת של אמת. מחלוקת שנמנעת כשנלחמים בעצם קיומה.

 

תלמוד
בית מדרש
רות קלדרון
בינה
המדרשה
ישיבה
הישיבה החילונית
עלמא
דרושים תלמידי חכמים חילוניים
15/2/2018
ל' שבט תשע"ח
רות קלדרון
ד״ר
רות קלדרון

מוקדש בתודה ובחברות לדוד גרוסמן, חתן פרס ישראל לספרות.
סופר וחבר ללימוד ב'אלול' שצניעותו במפגש עם 'הספרים הגדולים' ומסירותו בלימוד איפשרה תחיה של הקולות העתיקים בתוך ספריו. לעוד שנים רבות של לימוד ויצירה.

מדינת ישראל זקוקה לתלמידי ותלמידות חכמים חילוניים, שיעסקו בשלל תחומי הרוח של המסורת היהודית ויצמיחו מתוכם את ההנהגה הרוחנית הבאה של ישראל. כדי לגדל תלמידי חכמים כאלו דרוש שינוי תרבותי עמוק וחלוקה שוויונית של משאבים, אשר לא תחסום את פריחתם של בתי המדרש המתחדשים

 

תלמידי ותלמידות חכמים חילוניים דרושים היום בעולם הרוח במדינת ישראל. מי שיצרו וישפיעו על השיח הציבורי, מי שבמעשיהם ישמשו מופת להתנהלות אנושית של חמלה וצניעות, שיהיו בני בית במקורות כל הזמנים – של ישראל ושל עולמות תרבות אחרים – ויוכלו ליצור מרחב חיים עשיר ומלא השראה עבור ישראלים ועבור יהודים באשר הם שם.

כיום איש הרוח הישראלי החילוני, למרות השכלתו הכללית וכשרונו הייחודי – וזכתה המדינה בהוגים יוצרים וחוקרים לומדים כשרוניים מאד – הוא בדרך כלל בור בגוף הידע המרכזי שעיצב את התרבות היהודית. הבורות אף נעשתה ל'בון טון' ולא כרוכה בה כל בושה או תחושת חסר. המרחב הישראלי מעודד פעולת 'הדבקה' תרבותית של הסיפור הישראלי הגדול 'מהתנ"ך לפלמ"ח'. דילוג של אוצרות התרבות של רוח ישראל בין דוד המלך לדוד בן גוריון. התודעה הכוזבת הזאת מולכת בחלקים רבים מן היצירה היהודית עברית בישראל .

 המרחב הישראלי מעודד פעולת 'הדבקה' תרבותית של הסיפור הישראלי הגדול 'מהתנ"ך לפלמ"ח'. דילוג של אוצרות התרבות של רוח ישראל בין דוד המלך לדוד בן גוריון. התודעה הכוזבת הזאת מולכת בחלקים רבים מן היצירה היהודית עברית בישראל. 

התרבות הישראלית החדשה אהובה עלי ועיצבה הרבה ממי שאני. אני פוגשת את יופיה ועוצמתה במרחב הציבורי, בספרות ובשירה, בתאטרון ובמחול, במוסיקה ובקולנוע ובטלויזיה. השפה העברית מתפתחת והיא עשירה ומלאת חיים, וגם ידיעת הארץ נעשתה מפורטת מקצועית ומזמנת חוויה של שייכות ומשמעות. חלילה מלהכחיש את כל היקום המופלא הזה, אך יש לחבר אותו למקורותיו האמתיים, להחלים מן הניכור המיותר, להשלים בתוך מרחב של חופש רוחני את הפרק החסר בסיפור היהודי ישראלי. לראות כיצד התרבות הרבנית, ובראשה התרבות התלמודית, תעמיק ותעשיר את היצירה ואת החיים.

על מנת להשיב את דמות תלמיד החכמים אי אפשר להסתמך רק על החברה החרדית, בה נשמר שמו של ה'תלמיד חכם'. עולם הישיבות שומר על הצורה החיצונית אך מצמצם את היצירה והחופש, את האחריות על הציבור הישראלי כולו  והנכונות לשרת ציבור. עלינו לייצר גם תלמידי ותלמידות חכמים מסוג חדש: אנשים בעלי חירות רוחנית מחשבתית, דוברי שפות, יודעי ספר, אנשים שהכירו מקומות אחרים בעולם, אנשי מידות שקיבלו על עצמם את הלימוד כמשימת חיים. תלמידי חכמים אלו ישאבו השראה מן השפה התלמודית, מן הרוח הקיימת בתוכה, המציעה דרך חיים שאינה נסמכת על הנס, כזו שמושתתת על ערכים של שוויון ערך חיי אדם, וניתן ליישמה בתוך מדינה מודרנית ודמוקרטית.

לא כל תלמיד ותלמידת חכמים מן הסוג החדש יהיו מנהיגים. אפשר לשער שרבים ורבות יעדיפו להיות ספונים בבתי המדרש החדשים ולפתח את המחשבה היהודית-עברית החדשה. אך עצם קיומם ישפיע על שפתם של כל העוסקים בתרבות במרחב שלנו, יאתגר ויגביה את ההשכלה המקובלת, ויאפשר לשיחה היהודית בישראל להיענות ולאתגר את השיחה היהודית העל-זמנית.

כדי להצמיח תלמידי ותלמידות חכמים יש לתקן ולהשלים את תכנית הלימודים הממלכתית מגן הילדים ועד לסוף התואר הראשון. לייצר אזרחים שהמקרא, המדרש והתלמוד כמו גם הקבלה, החסידות וסידור התפילה, הם חלק משפתם התרבותית.

כדי להצמיח תלמידי ותלמידות חכמים יש לתקן ולהשלים את תכנית הלימודים הממלכתית מגן הילדים ועד לסוף התואר הראשון. לייצר אזרחים שהמקרא, המדרש והתלמוד כמו גם הקבלה, החסידות וסידור התפילה, הם חלק משפתם התרבותית. בוגרי מערכת חינוך ממלכתית כזאת, בעלי כשרון ותשוקה מיוחדת ללימוד יוכלו ללמוד בבתי מדרש מסוג חדש. בתי מדרש כאלה, שכבר הוקמו ופועלים במסגרת 'ההתחדשות היהודית' בשלשה העשורים האחרונים, יזכו לתמיכה ממשלתית שוויונית לזו של בתי המדרש של 'עולם הישיבות'. כך נעשה לנו שוב תלמידי חכמים, שהם מנהיגים עכשוויים. שלא רק ילמדו את דרכי חכמים אלא ישאפו להיות לחכמים משרתי ציבור כמותם. כך יתחדש ה'טקסט המשותף' בין כל למדני העולם היהודי, והתרבות היהודית-עברית תפרח. אני מאמינה שבתוך כך, מתוך הכרות עמוקה וכנה עם מי שאנחנו, נדע גם לבנות מרחב ציבורי שמכיל את כל אזרחי ישראל ולכבד במידה שווה גם את תרבותם.

להיות תלמיד חכם זו משימת חיים, ובית המדרש הוא נקודת הזינוק אליה. מה שמלמדים בבית המדרש הוא לא רק 'חומר' אלא במיוחד רעיון, חלום. הצעה להיות שותף בשיחה היהודית הגדולה של כל הזמנים, להיות ראוי לשמוע אותה ואפילו להוסיף בה קול חדש. ולצד החלום גם המשמעת ותיבת הכלים שאפשר 'לבנות ולהבנות בה'.

עולם התורה המתחדש וחסימתו

בית מדרש 'אלול' נוסד בירושלים בחודש אלול בשנת 1989 כבית המדרש הראשון המשותף לנשים וגברים דתיים וחילוניים, וחזונו נוסח כ'ברית אמת בלימוד'. באותה שנה קמו גם 'המדרשה' באורנים ו'בינה' באפעל. בחלוף שלשה עשורים, ולמרות המכשולים העומדים בדרכה של ההתחדשות היהודית, חזון 'אלול' ממשיך ומתקיים. דור המייסדים כמו גם הלומדים בעשורים האחרונים ועד היום מרגישים שותפים – 'דתיים' ו'חופשיים' שותפים לשיח וללימוד ולמחשבה, כמו גם לעשיה. למרות החרדים שתוקפים את בתי המדרש הדתיים-לאומיים, למרות הדתיים-הלאומיים שתוקפים את בתי המדרש הפלורליסטים – לברית הזאת בלימוד תורה יש סיכוי.

כנגד כל אלה ניכר רצון עמוק בעולם הפלורליסטי ללימוד תורה, בנסיונות חוזרים ונשנים ליצור בתי מדרש ומוסדות להכשרת תלמידי ותלמידות חכמים. 

הפדגוגיה שהתפתחה ב'אלול' מתקיימת ברוב בתי המדרש המתחדשים, והיא כוללת 'קריאה יחפה', כלומר קריאה ראשונה ושניה של הטקסט ה'נקי' בקול רם וללא פרשנים. היא מורכבת ממבוא על ידי מי שמכין את פרק הלימוד, שהוא מעין 'מפת דרכים' של הנושאים המרכזיים והשאלות אותן זיהה, לימוד בחברותא, כלומר לימוד עצמאי בקבוצות קטנות, הזוכה לרוב שעות הלימוד, ו'אסיף'– איסוף תובנות מן החבורות הלומדות, חלק אשר מחליף את השיעור הסמכותי שהיה מקובל בישיבות.

ההתחדשות היהודית חידשה גם את אופי ארון הספרים של בית המדרש. היא הוסיפה על קירות בית המדרש וצירפה לתוך הלימוד והדיון את המקורות החדשים שנראו רלוונטיים ללימוד תורה עכשווי. כך נוספו בובר, רוזנצוייג, וולטר בנימין, גורדון, ברנר, קפקא, לוינס, הרצל, אחד העם, ביאליק, בארון, גולדברג, וולך, עמיחי, זך ומופס ועוד ועוד הוגים ויוצרים. הספרייה לא נתחלקה ל'ספרים יהודיים' ו'ספרים אחרים' כפי שנעשה עד היום במקומות רבים, אלא ב'שכונות' לפי עניין – ספר מסורתי יכול לשבת לצד ספר חדש שמאתגר אותו או מפרש אותו מחדש,  וכך שקפה גם הספרייה את מרחב הלימוד הפתוח.

בתי מדרש חדשים רבים קמו בארץ בשלושת העשורים האחרונים. מעבר ללימוד הספרות היהודית המסורתית פיתח כל אחד את ייחודו: ב'מדרשה' עוסקים במיוחד בקהילה קיבוצית וביצירת קהילות חדשות לצד לימוד וחידוש טקסים; ב'בינה' עוסקים באופן אינטנסיבי בעבודה חברתית ובתיקון עולם – לפני, במשך ואחרי השירות הצבאי; הישיבות החילוניות עוסקות בלימוד ובתרבות ומחדשות מוסד שמגדיר מחדש את השם 'ישיבה'; ב'מעגל' מתמקדים בצדק חברתי; המכינות הקדם צבאיות מטפחות דור חדש של לומדים 'חופשיים' שבמקומות רבים מסרבים להגדרות 'דתי' ו'חילוני' והם לומדים 'על הרצף' שאמונים על המפגש עם השונה, על חינוך גופני הכרות עם הגופניות כחלק מן האנושיות, ופיתוח עמידות במצבי לחץ לקראת השירות הצבאי כמו גם על לימוד של סוגיות מרכזיות בתרבות יהודית; בתנועות הנוער מתמודדים כמו שלא התמודדו מעולם עם הזהות היהודית, עם לימוד מקורות כחלק מהחינוך ועם יחס מעמיק ללוח השנה ולחגים.

נראה שעדיין קיימת בציבור הדתי עמדה מהותית הפוסלת לימוד תורה של יהודים שאינם מחויבים להלכה, עמדה פטרונית המייחסת לעצמה בעלות על התורה ועל הדרך ה'נכונה' ללמוד אותה.

המרחב הציבורי הישראלי התעשר בחגים ובטקסים. תיקון ליל שבועות של 'עלמא' נעשה מקובל בכל הארץ, בבתי הספר ביישובים ואפילו בקהילות בחו"ל. טקס ההבדלה בין יום הזכרון ליום העצמאות של 'בית תפילה ישראלי' נתקבל ומתקיים בבתי ספר וביישובים רבים. ט' באב שהיה מועד 'דהוי' הושב אל הלוח הישראלי – ערבים של קריאה במגילת איכה ושיח משמעותי מתקיימים בקהילות רבות, משדרות רוטשילד בימי ה'מחאה החברתית' ועד מועדון 'צוותא' וערים וקהילות רבות ברחבי הארץ. אמנים רבים שזכו ללמוד מקורות ראשוניים בבתי המדרש החופשיים השיבו אותם עם לחן לפס הקול הישראלי. הסופרים מסכו אותם לתוך ספריהם, וכך גם המשוררים, אמנים הפלסטיים, המחזאים והקולנוענים.

 

אבל עצם קיומם של בתי מדרש פלורליסטים בישראל הוא עובדה מפליאה, שכן כיום אין חופש דת בארץ ואין חופש ללימוד תורה בארץ. למעשה, בתי המדרש קיימים באופן פלאי למרות הפניית העורף של הממסד, למרות ביטול התקנה שהייתה אמורה ליצור שוויון בתמיכה עליה עמל שר החינוך הקודם, על ידי שר החינוך הנוכחי נפתלי בנט, ולמרות העדר תמיכה ציבורית משמעותית. כנגד כל אלה ניכר רצון עמוק בעולם הפלורליסטי ללימוד תורה, בנסיונות חוזרים ונשנים ליצור בתי מדרש ומוסדות להכשרת תלמידי ותלמידות חכמים.

בכל הקשור לתקציבי המדינה, בתי המדרש הפלורליסטים הם 'בן חורג'. באמצעות משרד החינוך ומשרדים אחרים, מנהל כיום המגזר הציוני דתי את מיליארדי השקלים המושקעים ב'חינוך יהודי'. לדאבון הלב, ביד אחת הוא מונע תמיכה שוויונית בבתי מדרש, וביד השנייה מבקר את איכות הלימוד ועמקותו.

מדוע, בעוד עולם לימוד התורה החופשי מוצא מחוץ למחנה, מעולם לא יצאה אף ישיבה דתית להפגנה על הזכות השווה של כל איש ואשה מישראל ללמוד? נראה שעדיין קיימת בציבור הדתי עמדה מהותית הפוסלת לימוד תורה של יהודים שאינם מחויבים להלכה, עמדה פטרונית המייחסת לעצמה בעלות על התורה ועל הדרך ה'נכונה' ללמוד אותה.

כוח רב מופעל להחלשת הלימוד החופשי. נדמה לי שבכך לא רק שנעשה עוול לאזרחים שווי חובות שלא זוכים לשוויון זכויות, אלא בעיקר – התורה עצמה חסרה. נחסמים ונובלים החידוש, הרעננות, המקוריות והיצירתיות המבקשים להשתתף בשיח התורני של כל הזמנים.

לימוד תורה חופשי, ריבוני ופלורליסטי

חילוניות יהודית היא מופע תרבותי חדש, המתקיים מאז ימי ההשכלה. המציאות כיום היא שרוב רובו של העם היהודי בישראל ובתפוצות מצוי מחוץ לגדרי ההלכה והקהילה הרבנית. בלי לפגוע בעוצמת לימוד התורה כמצווה, אני מבקשת לטעון כי יש עוצמה רבה בלימוד תורה מתוך חופש. לימוד כזה מכוון לכבוד אל העבר יחד עם אתגור ההווה כדי ליצור את החדש.

בתוך הציבור החילוני הגדול, שאינו משוייך לבתי כנסת ואינו רואה עצמו כמחויב להלכה, ישנה קבוצה קטנה ואליטיסטית של חילונים שאינם מאמינים בהשגחה או בקיומו של אל בעולמם כלל. קיום חילוני כזה, בתוך עולם שאין בו תכנית גדולה ואין בו עין רואה ואב חומל, הוא קשה ומאתגר. במילים אחרות, כדי להיות יהודי חילוני יש צורך באומץ לב ונפש. נדמה שקיום כזה אפשרי רק למעטים.

בתוך חבורה מצומצמת זו מתקיים גם מיעוט עוד יותר מיוחד של לומדי תורה, לומד חילוני המגדיר את עצמו כיהודי במובן הלאומי והתרבותי אך לא במובן הדתי, שמעוניין להכיר את העושר התרבותי ממנו הוא בא ולקחת חלק בעיצוב התרבות היהודית לעתיד. לומד כזה רואה את האל כחלק מהותי מן הסיפור הגדול ומן המקורות שלפניו, אך לא מייחס לדמות האל קיום ממשי בעולם. לימוד כזה הוא עוצמתי וחשוב. הוא מעמת את החשיבה הביקורתית של הפילוסופיה, המדעים וההיסטוריה העולמית עם המקורות היהודיים המסורתיים, ומתעקש להבין את המקור בהקשר בו נכתב, ועם זאת לפרש אותו באופן הנכון ומתאים לעולם של היום על פי הבנתו.

לצד זאת, קבוצה אחרת המגדירה עצמה 'חילונית' היא קבוצה שבוחרת לחיות ללא מחויבות רבנית או הלכתית, אך מתוך הכרה וחיוב של המימד הרוחני-רליגיוזי. גם באופן הלימוד הזה ישנו חידוש שכן הוא מאפשר חיבור בין יהודי לאלוהיו, שאיננו מגודר ומוכתבואיננו מנוהל בכללים ובפרשנים מחייבים. יש בו סיכוי לחידוש הן במימד הלמדני והן במימד הדתי.

תלמוד תורה חילוני על גווניו עשוי להיות מים צוננים לצמא של רבים המבקשים למצוא מקום בחייהם לספרים הגדולים של התרבות היהודית, אך מרגישים זרות כלפי הפרשנות הדתית המקובלת. אכן, הקריאה החילונית מחדשת ומאתגרת. היא אינה מבקשת להיות העמדה היחידה, ומחפשת בני שיח וברי פלוגתא. אם נשכיל להשיב אותה אל המרחב הציבורי, יש בה כוח ליצירת מחלוקת של אמת. מחלוקת שנמנעת כשנלחמים בעצם קיומה.

 

תלמוד
בית מדרש
רות קלדרון
בינה
המדרשה
ישיבה
הישיבה החילונית
עלמא
דרושים תלמידי חכמים חילוניים
רות קלדרון
רות קלדרון

מוקדש בתודה ובחברות לדוד גרוסמן, חתן פרס ישראל לספרות.
סופר וחבר ללימוד ב'אלול' שצניעותו במפגש עם 'הספרים הגדולים' ומסירותו בלימוד איפשרה תחיה של הקולות העתיקים בתוך ספריו. לעוד שנים רבות של לימוד ויצירה.

מדינת ישראל זקוקה לתלמידי ותלמידות חכמים חילוניים, שיעסקו בשלל תחומי הרוח של המסורת היהודית ויצמיחו מתוכם את ההנהגה הרוחנית הבאה של ישראל. כדי לגדל תלמידי חכמים כאלו דרוש שינוי תרבותי עמוק וחלוקה שוויונית של משאבים, אשר לא תחסום את פריחתם של בתי המדרש המתחדשים

 

תלמידי ותלמידות חכמים חילוניים דרושים היום בעולם הרוח במדינת ישראל. מי שיצרו וישפיעו על השיח הציבורי, מי שבמעשיהם ישמשו מופת להתנהלות אנושית של חמלה וצניעות, שיהיו בני בית במקורות כל הזמנים – של ישראל ושל עולמות תרבות אחרים – ויוכלו ליצור מרחב חיים עשיר ומלא השראה עבור ישראלים ועבור יהודים באשר הם שם.

כיום איש הרוח הישראלי החילוני, למרות השכלתו הכללית וכשרונו הייחודי – וזכתה המדינה בהוגים יוצרים וחוקרים לומדים כשרוניים מאד – הוא בדרך כלל בור בגוף הידע המרכזי שעיצב את התרבות היהודית. הבורות אף נעשתה ל'בון טון' ולא כרוכה בה כל בושה או תחושת חסר. המרחב הישראלי מעודד פעולת 'הדבקה' תרבותית של הסיפור הישראלי הגדול 'מהתנ"ך לפלמ"ח'. דילוג של אוצרות התרבות של רוח ישראל בין דוד המלך לדוד בן גוריון. התודעה הכוזבת הזאת מולכת בחלקים רבים מן היצירה היהודית עברית בישראל .

 המרחב הישראלי מעודד פעולת 'הדבקה' תרבותית של הסיפור הישראלי הגדול 'מהתנ"ך לפלמ"ח'. דילוג של אוצרות התרבות של רוח ישראל בין דוד המלך לדוד בן גוריון. התודעה הכוזבת הזאת מולכת בחלקים רבים מן היצירה היהודית עברית בישראל. 

התרבות הישראלית החדשה אהובה עלי ועיצבה הרבה ממי שאני. אני פוגשת את יופיה ועוצמתה במרחב הציבורי, בספרות ובשירה, בתאטרון ובמחול, במוסיקה ובקולנוע ובטלויזיה. השפה העברית מתפתחת והיא עשירה ומלאת חיים, וגם ידיעת הארץ נעשתה מפורטת מקצועית ומזמנת חוויה של שייכות ומשמעות. חלילה מלהכחיש את כל היקום המופלא הזה, אך יש לחבר אותו למקורותיו האמתיים, להחלים מן הניכור המיותר, להשלים בתוך מרחב של חופש רוחני את הפרק החסר בסיפור היהודי ישראלי. לראות כיצד התרבות הרבנית, ובראשה התרבות התלמודית, תעמיק ותעשיר את היצירה ואת החיים.

על מנת להשיב את דמות תלמיד החכמים אי אפשר להסתמך רק על החברה החרדית, בה נשמר שמו של ה'תלמיד חכם'. עולם הישיבות שומר על הצורה החיצונית אך מצמצם את היצירה והחופש, את האחריות על הציבור הישראלי כולו  והנכונות לשרת ציבור. עלינו לייצר גם תלמידי ותלמידות חכמים מסוג חדש: אנשים בעלי חירות רוחנית מחשבתית, דוברי שפות, יודעי ספר, אנשים שהכירו מקומות אחרים בעולם, אנשי מידות שקיבלו על עצמם את הלימוד כמשימת חיים. תלמידי חכמים אלו ישאבו השראה מן השפה התלמודית, מן הרוח הקיימת בתוכה, המציעה דרך חיים שאינה נסמכת על הנס, כזו שמושתתת על ערכים של שוויון ערך חיי אדם, וניתן ליישמה בתוך מדינה מודרנית ודמוקרטית.

לא כל תלמיד ותלמידת חכמים מן הסוג החדש יהיו מנהיגים. אפשר לשער שרבים ורבות יעדיפו להיות ספונים בבתי המדרש החדשים ולפתח את המחשבה היהודית-עברית החדשה. אך עצם קיומם ישפיע על שפתם של כל העוסקים בתרבות במרחב שלנו, יאתגר ויגביה את ההשכלה המקובלת, ויאפשר לשיחה היהודית בישראל להיענות ולאתגר את השיחה היהודית העל-זמנית.

כדי להצמיח תלמידי ותלמידות חכמים יש לתקן ולהשלים את תכנית הלימודים הממלכתית מגן הילדים ועד לסוף התואר הראשון. לייצר אזרחים שהמקרא, המדרש והתלמוד כמו גם הקבלה, החסידות וסידור התפילה, הם חלק משפתם התרבותית.

כדי להצמיח תלמידי ותלמידות חכמים יש לתקן ולהשלים את תכנית הלימודים הממלכתית מגן הילדים ועד לסוף התואר הראשון. לייצר אזרחים שהמקרא, המדרש והתלמוד כמו גם הקבלה, החסידות וסידור התפילה, הם חלק משפתם התרבותית. בוגרי מערכת חינוך ממלכתית כזאת, בעלי כשרון ותשוקה מיוחדת ללימוד יוכלו ללמוד בבתי מדרש מסוג חדש. בתי מדרש כאלה, שכבר הוקמו ופועלים במסגרת 'ההתחדשות היהודית' בשלשה העשורים האחרונים, יזכו לתמיכה ממשלתית שוויונית לזו של בתי המדרש של 'עולם הישיבות'. כך נעשה לנו שוב תלמידי חכמים, שהם מנהיגים עכשוויים. שלא רק ילמדו את דרכי חכמים אלא ישאפו להיות לחכמים משרתי ציבור כמותם. כך יתחדש ה'טקסט המשותף' בין כל למדני העולם היהודי, והתרבות היהודית-עברית תפרח. אני מאמינה שבתוך כך, מתוך הכרות עמוקה וכנה עם מי שאנחנו, נדע גם לבנות מרחב ציבורי שמכיל את כל אזרחי ישראל ולכבד במידה שווה גם את תרבותם.

להיות תלמיד חכם זו משימת חיים, ובית המדרש הוא נקודת הזינוק אליה. מה שמלמדים בבית המדרש הוא לא רק 'חומר' אלא במיוחד רעיון, חלום. הצעה להיות שותף בשיחה היהודית הגדולה של כל הזמנים, להיות ראוי לשמוע אותה ואפילו להוסיף בה קול חדש. ולצד החלום גם המשמעת ותיבת הכלים שאפשר 'לבנות ולהבנות בה'.

עולם התורה המתחדש וחסימתו

בית מדרש 'אלול' נוסד בירושלים בחודש אלול בשנת 1989 כבית המדרש הראשון המשותף לנשים וגברים דתיים וחילוניים, וחזונו נוסח כ'ברית אמת בלימוד'. באותה שנה קמו גם 'המדרשה' באורנים ו'בינה' באפעל. בחלוף שלשה עשורים, ולמרות המכשולים העומדים בדרכה של ההתחדשות היהודית, חזון 'אלול' ממשיך ומתקיים. דור המייסדים כמו גם הלומדים בעשורים האחרונים ועד היום מרגישים שותפים – 'דתיים' ו'חופשיים' שותפים לשיח וללימוד ולמחשבה, כמו גם לעשיה. למרות החרדים שתוקפים את בתי המדרש הדתיים-לאומיים, למרות הדתיים-הלאומיים שתוקפים את בתי המדרש הפלורליסטים – לברית הזאת בלימוד תורה יש סיכוי.

כנגד כל אלה ניכר רצון עמוק בעולם הפלורליסטי ללימוד תורה, בנסיונות חוזרים ונשנים ליצור בתי מדרש ומוסדות להכשרת תלמידי ותלמידות חכמים. 

הפדגוגיה שהתפתחה ב'אלול' מתקיימת ברוב בתי המדרש המתחדשים, והיא כוללת 'קריאה יחפה', כלומר קריאה ראשונה ושניה של הטקסט ה'נקי' בקול רם וללא פרשנים. היא מורכבת ממבוא על ידי מי שמכין את פרק הלימוד, שהוא מעין 'מפת דרכים' של הנושאים המרכזיים והשאלות אותן זיהה, לימוד בחברותא, כלומר לימוד עצמאי בקבוצות קטנות, הזוכה לרוב שעות הלימוד, ו'אסיף'– איסוף תובנות מן החבורות הלומדות, חלק אשר מחליף את השיעור הסמכותי שהיה מקובל בישיבות.

ההתחדשות היהודית חידשה גם את אופי ארון הספרים של בית המדרש. היא הוסיפה על קירות בית המדרש וצירפה לתוך הלימוד והדיון את המקורות החדשים שנראו רלוונטיים ללימוד תורה עכשווי. כך נוספו בובר, רוזנצוייג, וולטר בנימין, גורדון, ברנר, קפקא, לוינס, הרצל, אחד העם, ביאליק, בארון, גולדברג, וולך, עמיחי, זך ומופס ועוד ועוד הוגים ויוצרים. הספרייה לא נתחלקה ל'ספרים יהודיים' ו'ספרים אחרים' כפי שנעשה עד היום במקומות רבים, אלא ב'שכונות' לפי עניין – ספר מסורתי יכול לשבת לצד ספר חדש שמאתגר אותו או מפרש אותו מחדש,  וכך שקפה גם הספרייה את מרחב הלימוד הפתוח.

בתי מדרש חדשים רבים קמו בארץ בשלושת העשורים האחרונים. מעבר ללימוד הספרות היהודית המסורתית פיתח כל אחד את ייחודו: ב'מדרשה' עוסקים במיוחד בקהילה קיבוצית וביצירת קהילות חדשות לצד לימוד וחידוש טקסים; ב'בינה' עוסקים באופן אינטנסיבי בעבודה חברתית ובתיקון עולם – לפני, במשך ואחרי השירות הצבאי; הישיבות החילוניות עוסקות בלימוד ובתרבות ומחדשות מוסד שמגדיר מחדש את השם 'ישיבה'; ב'מעגל' מתמקדים בצדק חברתי; המכינות הקדם צבאיות מטפחות דור חדש של לומדים 'חופשיים' שבמקומות רבים מסרבים להגדרות 'דתי' ו'חילוני' והם לומדים 'על הרצף' שאמונים על המפגש עם השונה, על חינוך גופני הכרות עם הגופניות כחלק מן האנושיות, ופיתוח עמידות במצבי לחץ לקראת השירות הצבאי כמו גם על לימוד של סוגיות מרכזיות בתרבות יהודית; בתנועות הנוער מתמודדים כמו שלא התמודדו מעולם עם הזהות היהודית, עם לימוד מקורות כחלק מהחינוך ועם יחס מעמיק ללוח השנה ולחגים.

נראה שעדיין קיימת בציבור הדתי עמדה מהותית הפוסלת לימוד תורה של יהודים שאינם מחויבים להלכה, עמדה פטרונית המייחסת לעצמה בעלות על התורה ועל הדרך ה'נכונה' ללמוד אותה.

המרחב הציבורי הישראלי התעשר בחגים ובטקסים. תיקון ליל שבועות של 'עלמא' נעשה מקובל בכל הארץ, בבתי הספר ביישובים ואפילו בקהילות בחו"ל. טקס ההבדלה בין יום הזכרון ליום העצמאות של 'בית תפילה ישראלי' נתקבל ומתקיים בבתי ספר וביישובים רבים. ט' באב שהיה מועד 'דהוי' הושב אל הלוח הישראלי – ערבים של קריאה במגילת איכה ושיח משמעותי מתקיימים בקהילות רבות, משדרות רוטשילד בימי ה'מחאה החברתית' ועד מועדון 'צוותא' וערים וקהילות רבות ברחבי הארץ. אמנים רבים שזכו ללמוד מקורות ראשוניים בבתי המדרש החופשיים השיבו אותם עם לחן לפס הקול הישראלי. הסופרים מסכו אותם לתוך ספריהם, וכך גם המשוררים, אמנים הפלסטיים, המחזאים והקולנוענים.

 

אבל עצם קיומם של בתי מדרש פלורליסטים בישראל הוא עובדה מפליאה, שכן כיום אין חופש דת בארץ ואין חופש ללימוד תורה בארץ. למעשה, בתי המדרש קיימים באופן פלאי למרות הפניית העורף של הממסד, למרות ביטול התקנה שהייתה אמורה ליצור שוויון בתמיכה עליה עמל שר החינוך הקודם, על ידי שר החינוך הנוכחי נפתלי בנט, ולמרות העדר תמיכה ציבורית משמעותית. כנגד כל אלה ניכר רצון עמוק בעולם הפלורליסטי ללימוד תורה, בנסיונות חוזרים ונשנים ליצור בתי מדרש ומוסדות להכשרת תלמידי ותלמידות חכמים.

בכל הקשור לתקציבי המדינה, בתי המדרש הפלורליסטים הם 'בן חורג'. באמצעות משרד החינוך ומשרדים אחרים, מנהל כיום המגזר הציוני דתי את מיליארדי השקלים המושקעים ב'חינוך יהודי'. לדאבון הלב, ביד אחת הוא מונע תמיכה שוויונית בבתי מדרש, וביד השנייה מבקר את איכות הלימוד ועמקותו.

מדוע, בעוד עולם לימוד התורה החופשי מוצא מחוץ למחנה, מעולם לא יצאה אף ישיבה דתית להפגנה על הזכות השווה של כל איש ואשה מישראל ללמוד? נראה שעדיין קיימת בציבור הדתי עמדה מהותית הפוסלת לימוד תורה של יהודים שאינם מחויבים להלכה, עמדה פטרונית המייחסת לעצמה בעלות על התורה ועל הדרך ה'נכונה' ללמוד אותה.

כוח רב מופעל להחלשת הלימוד החופשי. נדמה לי שבכך לא רק שנעשה עוול לאזרחים שווי חובות שלא זוכים לשוויון זכויות, אלא בעיקר – התורה עצמה חסרה. נחסמים ונובלים החידוש, הרעננות, המקוריות והיצירתיות המבקשים להשתתף בשיח התורני של כל הזמנים.

לימוד תורה חופשי, ריבוני ופלורליסטי

חילוניות יהודית היא מופע תרבותי חדש, המתקיים מאז ימי ההשכלה. המציאות כיום היא שרוב רובו של העם היהודי בישראל ובתפוצות מצוי מחוץ לגדרי ההלכה והקהילה הרבנית. בלי לפגוע בעוצמת לימוד התורה כמצווה, אני מבקשת לטעון כי יש עוצמה רבה בלימוד תורה מתוך חופש. לימוד כזה מכוון לכבוד אל העבר יחד עם אתגור ההווה כדי ליצור את החדש.

בתוך הציבור החילוני הגדול, שאינו משוייך לבתי כנסת ואינו רואה עצמו כמחויב להלכה, ישנה קבוצה קטנה ואליטיסטית של חילונים שאינם מאמינים בהשגחה או בקיומו של אל בעולמם כלל. קיום חילוני כזה, בתוך עולם שאין בו תכנית גדולה ואין בו עין רואה ואב חומל, הוא קשה ומאתגר. במילים אחרות, כדי להיות יהודי חילוני יש צורך באומץ לב ונפש. נדמה שקיום כזה אפשרי רק למעטים.

בתוך חבורה מצומצמת זו מתקיים גם מיעוט עוד יותר מיוחד של לומדי תורה, לומד חילוני המגדיר את עצמו כיהודי במובן הלאומי והתרבותי אך לא במובן הדתי, שמעוניין להכיר את העושר התרבותי ממנו הוא בא ולקחת חלק בעיצוב התרבות היהודית לעתיד. לומד כזה רואה את האל כחלק מהותי מן הסיפור הגדול ומן המקורות שלפניו, אך לא מייחס לדמות האל קיום ממשי בעולם. לימוד כזה הוא עוצמתי וחשוב. הוא מעמת את החשיבה הביקורתית של הפילוסופיה, המדעים וההיסטוריה העולמית עם המקורות היהודיים המסורתיים, ומתעקש להבין את המקור בהקשר בו נכתב, ועם זאת לפרש אותו באופן הנכון ומתאים לעולם של היום על פי הבנתו.

לצד זאת, קבוצה אחרת המגדירה עצמה 'חילונית' היא קבוצה שבוחרת לחיות ללא מחויבות רבנית או הלכתית, אך מתוך הכרה וחיוב של המימד הרוחני-רליגיוזי. גם באופן הלימוד הזה ישנו חידוש שכן הוא מאפשר חיבור בין יהודי לאלוהיו, שאיננו מגודר ומוכתבואיננו מנוהל בכללים ובפרשנים מחייבים. יש בו סיכוי לחידוש הן במימד הלמדני והן במימד הדתי.

תלמוד תורה חילוני על גווניו עשוי להיות מים צוננים לצמא של רבים המבקשים למצוא מקום בחייהם לספרים הגדולים של התרבות היהודית, אך מרגישים זרות כלפי הפרשנות הדתית המקובלת. אכן, הקריאה החילונית מחדשת ומאתגרת. היא אינה מבקשת להיות העמדה היחידה, ומחפשת בני שיח וברי פלוגתא. אם נשכיל להשיב אותה אל המרחב הציבורי, יש בה כוח ליצירת מחלוקת של אמת. מחלוקת שנמנעת כשנלחמים בעצם קיומה.

 

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות