מנחם לורברבוים
חבר במכון שלום הרטמן עוד משנות היוסדו הראשונות, כמו כן משמש כראש ביה"ס לפילוסופיה שבאוניברסיטת תל-אביב וכן המייסד החוג ללימודי תרבות עברית שבה.
פוליטיקה
יהדות
יהדות התפוצות
מנחם לורברבוים
עם יהודי
אתנולוגיה
שפה
גיור
המסורת הפוליטית היהודית
"הדמיון הפוליטי שלנו כבול בתבניות ישנות" ראיון עם פרופ' מנחם לורברבוים
מנחם לורברבוים
י"ד כסליו תשע"ט

ראיון עם פרופ' מנחם לורברבוים

לרגל יציאת הספר "המסורת הפוליטית היהודית: השתייכות"

המאה העשרים שינתה מן היסוד את אופן קיומו של העם היהודי, במיוחד באופן בו הוא מנהל את חייו הפוליטיים. פרופ' מנחם לורברבוים, העוסק במשך שנים בחיבור אנתולוגיה מקיפה אודות "המסורת הפוליטית היהודית", סבור כי על מנת להתאים את תפיסותינו הפוליטיות למציאות החדשה דרושה התבוננות ביקורתית על תבניות העבר אליהן 'נזרקנו' בעל כורחנו

הכרך השני בסדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית" הוא למעשה פרק מתוך מפעל אינטלקטואלי, מחקרי וספרותי שהחל לפני כעשרים שנים וטרם הסתיים. אם נחזור לנקודת ההתחלה שלו, מה בעצם הוציא אתכם לדרך הארוכה הזו?

סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית", היא נסיון להענות לאתגר שהציבו השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחיים הפוליטיים של יהודים במאה העשרים: ההשמדה הגדולה של יהודי אירופה מצד אחד, והקמתה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל מצד שני. שני האירועים הללו שינו לחלוטין את פניו של העם היהודי. ממצב בו ישנו ריכוז של מיליוני יהודים באירופה, לצד מוקד שני בגודלו בארה"ב וקהילות יהודיות בנות אלפי שנים בארצות ערב, עברנו למצב של שני מוקדים עיקריים של העם היהודי, שווים בגודלם: בארה"ב ובמדינת ישראל.

במובן מסויים, המצב החדש הוא מעין מימוש של חזונה של תנועת ההשכלה באירופה. אחת הבעיות המרכזיות של ההשכלה היתה 'הבעיה היהודית' – העובדה שהיהודים נתפסו כאנומליים בתוך העולם. שני המוקדים הנוכחיים של העם היהודי מקעקעים לראשונה את המצב הגלותי העקרוני בו התקיימו היהודים משך מאות רבות של שנים: בארה"ב ניתן לחיות היום כיהודי-אמריקאי שארה"ב היא ביתו, ובמדינת ישראל הקים העם היהודי מדינת לאום משל עצמו.

סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית", היא נסיון להענות לאתגר שהציבו השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחיים הפוליטיים של יהודים במאה העשרים

המצב הפוליטי החדש, במיוחד במדינת הלאום היהודית הריבונית, מאתגר ומעורר שאלות עמוקות ויסודיות: באיזה מובן יכולה החברה האזרחית בארץ ישראל לראות את עצמה כהמשך של דפוסי החיים הקולקטיביים היהודיים לאורך ההיסטוריה היהודית? האם למסורת היהודית יש כלים להדריך אותנו בניהול חיים ציבוריים ברמה כזו? מה בין אופי של חיים פוליטיים יהודים שהמוסד המרכזי בהם הוא הקהילה, לבין חיים פוליטיים יהודיים שהמוסד המרכזי בהם הוא מדינה? ומן הצד השני, היהודי – איזה חותם ישאיר הניסוי הגדול הזה, של מדינת לאום, על היהדות עצמה? באיזה מובן הפרוייקט הציוני הוא יהודי, מלבד העובדה שהוא נעשה על ידי יהודים? השאלות הגדולות הללו עומדות בבסיס הפרוייקט של "המסורת הפוליטית היהודית".

כרכי "המסורת הפוליטית היהודית" לא מציעים משנה סדורה לגבי השאלות הללו. זו למעשה אנתולוגיה רחבה המכנסת לתוכה מאות מקורות בסוגיות שונות הקשורות למסורת הפוליטית היהודית, תוך כדי ניהול שיחה עכשווית עם המקורות הללו באמצעות פירוש והתבוננות ביקורתית. באיזה אופן פרוייקט כזה מסייע להתמודד עם השאלות הגדולות שהזכרת?

תפקיד העומק של פרוייקט כמו "המסורת הפוליטית היהודית" הוא לתת לנו כלי שיח לדבר על המסורת הפוליטית היהודית, אבל יתרה מזאת – להפוך אותנו למודעים לתבניות השיח הפועלות בתוך התרבות העברית והיהודית. המודעות שלנו לתבניות הללו תאפשר לנו להפסיק להיות רק מופעלים על ידיהן אלא גם להפעיל אותן.

שכן ההישג התרבותי החשוב ביותר של מאה שנים של חיים יהודיים בארץ ישראל הוא הפיכתה של השפה העברית לשפה חיה; שפה דבורה, ילידית. הזירה המרכזית שבה מתנהלת הפוליטיקה היא הלשון: היכולת שלנו להתארגן יחד, להתקשר אחד עם השני ולהפעיל אחד את השני. בסופו של דבר, התוכן של העשייה הפוליטית הוא הפעלת כוח, והפעלת הכח אף היא מתאפשרת בזכות היכולת שלנו לשוחח אחד עם השני. לכן, השאלות הגדולות בנוגע לפוליטיקה היהודית העכשווית קשורות לשפה: כיצד נשמע דיבור פוליטי של יהודים במסגרת ריבונית? איזה כללי דיבור יש לנו? איך יהודים ריבוניים עושים רפלקסיה על כוח? מונחים כמו "עצמה" או "מדינאות" ו"פוליטיקה", הם שימושים חדשים בעברית שלא היו קיימים קודם לכן. ההבחנה בין "לאום", "לאומיות" ו"לאומנות", החלוקה ל"ימין" ו"שמאל" כמסמנת התייצבות פוליטית לצדדים שונים – אלו שימושים מחודשים במילים, שמשנים את הטווח הסמנטי שלהן.

הייתי אומר שהעובדה שאנחנו עברים, כלומר – נתונים בתוך שפת עבר, שפה בת אלפי שנים, יוצרת עיוורון מסויים – שכן אנחנו פועלים בתוך תבניות עומק שלא אנחנו יצרנו אך נזרקנו לתוכן. למשל, הרעיון שארץ ישראל היא "ארץ קודש", "נחלת ה'" – מה הוא אומר לנו היום? אם נרצה או לא, המונחים המסורתיים הללו לוכדים את מרחב הדמיון הפוליטי שלנו, את האופן שבו אנחנו מפרשים את המרחב הפוליטי שמסביבנו.

או למשל ביטוי כמו "עבודת קודש", שבמרחב הישראלי העכשווי משמש לא פעם לתיאור מתנדבים המסייעים לאוכלוסיות במצוקה, נחלצים להצלת פליטים או מטפלים בבעלי חיים עזובים. אלו שימושי לשון חילוניים לחלוטין, אבל המטאפורות הללו בעברית טעונות מאוד, והחילוף הסמנטי הזה הוא לא נאיבי ומקרי. יש כאן תחרות בשאלות מהו הקודש, מיהו העובד בקודש ואיזו עבודה היא "עבודת הקודש". אפילו עקרון כמו "שלילת הגלות", שכל כולו מכוון להתנערות מן העבר, משתמש בתבנית מסורתית מובהקת. לגבי יהודי מסורתי, "שלילת הגלות" אינה רק מהלך פוליטי או תרבותי, אלא תיאולוגי ודתי מאין כמוהו.

ההישג התרבותי החשוב ביותר של מאה שנים של חיים יהודיים בארץ ישראל הוא הפיכתה של השפה העברית לשפה חיה

אין ספק שבשלבים המכוננים שלה התנועה הציונית הבינה את עצמה כתנועה חילונית. אבל היא נקטה עמדה יסודית וחשובה לגבי האופי התיאולוגי-פוליטי של החיים היהודיים,  עם שביקשה במקביל להיחלץ מהארג התיאולוגי-פוליטי של המסורת. אך עצם החייאתה של העברית ושל הפוליטיקה העברית הפכו תבניות עומק תיאולוגיות פוליטיות לעכשוויות לחלוטין, וכך הן שולטות בנו גם אם לא באופן מודע.

ההפיכה של התבניות הללו למודעות – זוהי תרומתה הגדולה של האנתולוגיה. ויש להדגיש –הפעלה מודעת של התבניות הללו היא הכרחית לחיים הפוליטיים, שכן טיבם של החיים הפוליטיים הוא מרחב עקרוני של חירות. הזירה הראשונה ביותר של אפשרות לחירות היא הזירה הפוליטית; באמצעות המסגרות הפוליטיות של חיינו אנחנו יכולים לשלוט בתנאי החיים שלנו, במיוחד הכלכליים. במובן הזה, "המסורת הפוליטית היהודית" מעמידה אותנו מול תבניות העומק של החיים המשותפים שלנו ומאפשר לנו לשאול את עצמנו – האם ניתן להפעילן באופן אחר?

הכרך הנוכחי, שראה עתה אור בעברית, עוסק ב"השתייכות", על מימדיה השונים. גם כאן המחשבה הפוליטית שלנו 'כלואה' באופן לא מודע בתוך מסגרות שיח מסורתיות?

לחלוטין. הכרך העוסק ב"השתייכות" עומד על שלושה צירים: יהודים ולא-יהודים, המצטרפים לקולקטיב היהודי (גרים) והעוזבים אותו (מומרים, "כופרים"), ובתוך העם היהודי – אלו ש"למעלה" ואלו ש"למטה" בסולם ההיררכי. שלושת המימדים הללו יחד יוצרים את הכרך כולו, כמעין גביש, ומאפשרים הבנה מורכבת של בעיית ההשתייכות.

גם כאן, העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל בשאלת ההשתייכות – מיהו יהודי? כיצד מתגיירים? וכדומה – ממחיש את העובדה שהיהודים לא הטמיעו את האפשרויות החדשות שמציעה המדינה המודרנית, והם ממשיכים לחשוב בתבניות המסורתיות של "השתייכות", הלקוחות מחיי הקהילה. לקהילה יהודית בפולין או בעירק לא היו גבולות טריטוריאליים המגדירים אותה, ולכן הדרך היחידה שלה לשמור על גבולותיה היתה על ידי הצבת שאלת ההשתייכות. בפרדיגמה של קהילה, מושג הגבול קשור בטבורו לשאלת ההשתייכות. לעומת זאת, מדינה מודרנית מוגדרת על ידי גבולותיה הקרקעיים ולכן שאלת ההשתייכות מאבדת את עוקצה. או לפחות –אמורה היתה לאבד את עוקצה.

הרי אפשר היה להעלות על הדעת דרך חשיבה אחרת לחלוטין בשאלת ההשתייכות: במדינת הלאום הריבונית שלנו, בעלת הטריטוריה העצמאית, כל מי שמצטרף לגבולותינו נטמע בתוך הקולקטיב. זהו בדיוק מושג הגר המקראי – הגר הוא מי ששייך למשפחה שבאה לגור בינינו, והוא נטמע בתוכנו. מתי הוא מפסיק להיות גר ונהיה חלק מהקולקטיב? המקרא אומר לנו: אחרי שלושה דורות, או עשרה דורות; כשאף אחד כבר לא זוכר שפעם הוא היה "גר". בעצם, אלו בדיוק תהליכי ההטמעות שעוברים יהודים שחיים במדינות אחרות, שאינן מדינת ישראל. אבל האפשרות הזו נעלמה לגמרי מעיניהם של היהודים בארץ ישראל. כי אנחנו חושבים בקטגוריות המסורתיות של הקהילה בגלות.

העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל בשאלת ההשתייכות – מיהו יהודי? כיצד מתגיירים? וכדומה – ממחיש את העובדה שהיהודים לא הטמיעו את האפשרויות החדשות שמציעה המדינה המודרנית

במקרה הזה, המצב יותר מסובך – כי מדינת ישראל באמת לא הצליחה לייצב לעצמה גבולות גיאוגרפיים כמו כל מדינה מודרנית אחרת. ולכן, כפיצוי על העדר ההצלחה בקרקע, היא נדרשת לחוק הלאום, שמנסה לעגן בחוק את מה שלא הצלחנו לעשות באופן טריטוריאלי. כך נוצרת קואליציה מעניינת בין האורתודוכסיה, המשמרת את התבנית המסורתית של ההשתייכות לפיה רק יהודים על פי ההלכה הם "שייכים", לבין הימין הלאומני, המחפש גם הוא לכונן תבנית מדירה של השתייכות.

זאת דוגמה טובה לאופן שבו התבוננות ביקורתית בהיסטוריה של הפוליטיקה היהודית ובשיח הפוליטי היהודי מאפשר לנו לאתר דפוסי מחשבה קיימים בתוך המסורת ולאתגר אותם.

כמה מהפרקים בספר עוסקים גם בהיררכיה פנימית, בתוך העולם היהודי – בין שכבות סוציולוגיות שונות, בין גברים לנשים.

זהו הצעד הבא של שאלת ה"השתייכות". אחרי שעסקנו בשאלה מי יהודי ומי לא, איך מצטרפים לקולקטיב והאם ואיך עוזבים אותו – מתעוררת שאלה פשוטה, שג'ורג' אורוול ניסח אותה באופן מטלטל ב"חוות החיות": אם כל החזירים שווים, אז למה יש חזירים ששווים יותר וכאלה ששווים פחות? כלומר, אם ה"השתייכות" שלך ושלי זהות, כיצד נוצרות היררכיות חברתיות ומגדריות? אם כולם יהודים – למה חלק מן היהודים שווים יותר וחלק פחות? וגם כאן נמצא כל מיני תבניות, מודעות ולא-מודעות, שבתוכן אנחנו נתונים.

אין ספק שבשאלת ההיררכיה המגדרית עברנו שינוי עמוק, כתוצאה מהעוצמה הגדולה של הפמיניזם, אם כי גם היום אנחנו יודעים כולנו שהסוגיה הזאת רחוקה מלהגיע לפתרון. אבל הנושא ההיררכי גם שופך אור על תבניות אחרות שבהן אנחנו פועלים – לא אלו המסורתיות היהודיות אלא דווקא המערביות והאירופאיות. למשל בשאלת הגזענות, אנחנו עדיין חיים בעולם אירופוצנטרי, שאחת התבניות המרכזיות בו היא שהאדם הלבן למעלה והשחור למטה. יש כאן אלמנט פרדוכסלי, כי במובן מסויים האנטישמיות נשענת על התבנית האירופאית הזאת. פרנץ פנון מספר ב"פנים שחורות, מסכות לבנות" מה שאמר לו המורה שלו בתיכון: כשאתה שומע את הצרפתים הלבנים מדברים על "היהודים", תקשיב טוב. כי הם בעצמם מדברים עליך. התנועה הציונית בקשה להוציא את היהודים מהסדר הזה, ולפתור את בעיית האנטישמיות. אבל במובנים רבים אנחנו עצמנו שבויים בתבנית האירופאית הזאת, שמתבטאת בהיררכיה בין יהודים לערבים במדינת ישראל, וגם בין אשכנזים למזרחיים. וגם במקרה הזה, הכלי המרכזי שיכול לסייע לנו הוא המודעות לתבניות שבהן אנחנו פועלים. רק היא מאפשרת לנו לשאול בביקורתיות האם עומדות בפנינו אופציות אחרות.

לצד הרצון לבחון מחדש באופן ביקורתי את התבניות המסורתיות, מהאנתולוגיה עולה גם תחושה משמעותית של המשכיות ורציפות תרבותית. כך למשל בעצם הבחירה לשזור יחד בכרכי הספר טקסטים מקראיים ותלמודיים לצד דיונים של שפינוזה ואף פסיקות של בית המשפט העליון הישראלי.

סוגיית ההמשכיות היא שאלה פתוחה בשדה התרבותי-פוליטי שלנו כיום, והיא עומדת במרכזה של מלחמת תרבות עמוקה. אכן, עמדתנו בשאלה הזו נוטה לתפוס את מושג ההמשכיות כמושג פתוח ונזיל.

בתוך "המסורת היהודית" כללנו כל מי שמניח את עצמו בתוך שיח המסורת, כלומר – אנשים והוגים שמצדיקים את עמדתם ביחס להצדקות קודמות. כשבבג"ץ האח דניאל בית המשפט שואל את עצמו מה פירוש הדבר להיות יהודי, לפני שהוא נוקט עמדה משל עצמו הוא נזקק לשאלה כיצד יהודים ענו בעבר לשאלה הזו. במובן זה, הוא ממשיך את השיחה, את המסורת. גם אם הוגה מסויים לוקח תבניות קודמות ומרחיב אותן או משנה אותן – מהרגע שהוא הצטרף לדיון, הוא בפנים. לכן שפינוזה נמצא באנתולוגיה, כי הוא נוקט עמדה ביחס לקודמיו במסורת היהודית. קרל מארכס לא נמצא בספר, כי הוא לא כתב כיהודי במובן הזה, וגם פרויד, שזיהה עצמו כיהודי, לא כתב כיהודי ולא הצטרף לדיון. כמובן שיש מקרים גבוליים, וישנן הכרעות שיכולנו לקבל אחרת, למשל להכליל את האיגרת אל הרומיים של שאול התרסי (פאולוס), אבל מה שהנחה אותנו היה מושג מסורת רחב ככל האפשר.

במה יעסוק הכרך הבא, השלישי, של הסדרה?

הכרך השלישי ראה אור באנגלית לאחרונה ויתורגם לעברית בקרוב. הוא עוסק בקהילה, שהיא הקיום המוסדי הבסיסי של יהודים שאפשר את קיומנו לאורך כל שנות הגלות. הקהילה היתה למעשה הזירה המרכזית של קיום יהודי פוליטי באלפיים שנים האחרונות, וסביב הקהילה עולות שאלות מגוונות: מהן תבניות השלטון בקהילה? איך מתבצעים התמיכה והסעד? איך נראה הליך שיפוטי? במובן הזה, הכרך הבא כמו צועד עוד צעד פנימה, ומן השאלות העקרוניות והגדולות צולל לתוך המכאניקה של החיים הפוליטיים היהודיים.

הספר "המסורת הפוליטית היהודית: השתייכות" (כרך ב'), בעריכת מיכאל וולצר, מנחם לורברבוים, נעם זהר וארי אקרמן, ראה לאחרונה אור בהוצאת מכון שלום הרטמן וכתר.

לרכישת הספר

פוליטיקה
יהדות
יהדות התפוצות
מנחם לורברבוים
עם יהודי
אתנולוגיה
שפה
גיור
המסורת הפוליטית היהודית
"הדמיון הפוליטי שלנו כבול בתבניות ישנות" ראיון עם פרופ' מנחם לורברבוים
22/11/2018
י"ד כסליו תשע"ט
מנחם לורברבוים
פרופ׳
מנחם לורברבוים

ראיון עם פרופ' מנחם לורברבוים

לרגל יציאת הספר "המסורת הפוליטית היהודית: השתייכות"

המאה העשרים שינתה מן היסוד את אופן קיומו של העם היהודי, במיוחד באופן בו הוא מנהל את חייו הפוליטיים. פרופ' מנחם לורברבוים, העוסק במשך שנים בחיבור אנתולוגיה מקיפה אודות "המסורת הפוליטית היהודית", סבור כי על מנת להתאים את תפיסותינו הפוליטיות למציאות החדשה דרושה התבוננות ביקורתית על תבניות העבר אליהן 'נזרקנו' בעל כורחנו

הכרך השני בסדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית" הוא למעשה פרק מתוך מפעל אינטלקטואלי, מחקרי וספרותי שהחל לפני כעשרים שנים וטרם הסתיים. אם נחזור לנקודת ההתחלה שלו, מה בעצם הוציא אתכם לדרך הארוכה הזו?

סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית", היא נסיון להענות לאתגר שהציבו השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחיים הפוליטיים של יהודים במאה העשרים: ההשמדה הגדולה של יהודי אירופה מצד אחד, והקמתה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל מצד שני. שני האירועים הללו שינו לחלוטין את פניו של העם היהודי. ממצב בו ישנו ריכוז של מיליוני יהודים באירופה, לצד מוקד שני בגודלו בארה"ב וקהילות יהודיות בנות אלפי שנים בארצות ערב, עברנו למצב של שני מוקדים עיקריים של העם היהודי, שווים בגודלם: בארה"ב ובמדינת ישראל.

במובן מסויים, המצב החדש הוא מעין מימוש של חזונה של תנועת ההשכלה באירופה. אחת הבעיות המרכזיות של ההשכלה היתה 'הבעיה היהודית' – העובדה שהיהודים נתפסו כאנומליים בתוך העולם. שני המוקדים הנוכחיים של העם היהודי מקעקעים לראשונה את המצב הגלותי העקרוני בו התקיימו היהודים משך מאות רבות של שנים: בארה"ב ניתן לחיות היום כיהודי-אמריקאי שארה"ב היא ביתו, ובמדינת ישראל הקים העם היהודי מדינת לאום משל עצמו.

סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית", היא נסיון להענות לאתגר שהציבו השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחיים הפוליטיים של יהודים במאה העשרים

המצב הפוליטי החדש, במיוחד במדינת הלאום היהודית הריבונית, מאתגר ומעורר שאלות עמוקות ויסודיות: באיזה מובן יכולה החברה האזרחית בארץ ישראל לראות את עצמה כהמשך של דפוסי החיים הקולקטיביים היהודיים לאורך ההיסטוריה היהודית? האם למסורת היהודית יש כלים להדריך אותנו בניהול חיים ציבוריים ברמה כזו? מה בין אופי של חיים פוליטיים יהודים שהמוסד המרכזי בהם הוא הקהילה, לבין חיים פוליטיים יהודיים שהמוסד המרכזי בהם הוא מדינה? ומן הצד השני, היהודי – איזה חותם ישאיר הניסוי הגדול הזה, של מדינת לאום, על היהדות עצמה? באיזה מובן הפרוייקט הציוני הוא יהודי, מלבד העובדה שהוא נעשה על ידי יהודים? השאלות הגדולות הללו עומדות בבסיס הפרוייקט של "המסורת הפוליטית היהודית".

כרכי "המסורת הפוליטית היהודית" לא מציעים משנה סדורה לגבי השאלות הללו. זו למעשה אנתולוגיה רחבה המכנסת לתוכה מאות מקורות בסוגיות שונות הקשורות למסורת הפוליטית היהודית, תוך כדי ניהול שיחה עכשווית עם המקורות הללו באמצעות פירוש והתבוננות ביקורתית. באיזה אופן פרוייקט כזה מסייע להתמודד עם השאלות הגדולות שהזכרת?

תפקיד העומק של פרוייקט כמו "המסורת הפוליטית היהודית" הוא לתת לנו כלי שיח לדבר על המסורת הפוליטית היהודית, אבל יתרה מזאת – להפוך אותנו למודעים לתבניות השיח הפועלות בתוך התרבות העברית והיהודית. המודעות שלנו לתבניות הללו תאפשר לנו להפסיק להיות רק מופעלים על ידיהן אלא גם להפעיל אותן.

שכן ההישג התרבותי החשוב ביותר של מאה שנים של חיים יהודיים בארץ ישראל הוא הפיכתה של השפה העברית לשפה חיה; שפה דבורה, ילידית. הזירה המרכזית שבה מתנהלת הפוליטיקה היא הלשון: היכולת שלנו להתארגן יחד, להתקשר אחד עם השני ולהפעיל אחד את השני. בסופו של דבר, התוכן של העשייה הפוליטית הוא הפעלת כוח, והפעלת הכח אף היא מתאפשרת בזכות היכולת שלנו לשוחח אחד עם השני. לכן, השאלות הגדולות בנוגע לפוליטיקה היהודית העכשווית קשורות לשפה: כיצד נשמע דיבור פוליטי של יהודים במסגרת ריבונית? איזה כללי דיבור יש לנו? איך יהודים ריבוניים עושים רפלקסיה על כוח? מונחים כמו "עצמה" או "מדינאות" ו"פוליטיקה", הם שימושים חדשים בעברית שלא היו קיימים קודם לכן. ההבחנה בין "לאום", "לאומיות" ו"לאומנות", החלוקה ל"ימין" ו"שמאל" כמסמנת התייצבות פוליטית לצדדים שונים – אלו שימושים מחודשים במילים, שמשנים את הטווח הסמנטי שלהן.

הייתי אומר שהעובדה שאנחנו עברים, כלומר – נתונים בתוך שפת עבר, שפה בת אלפי שנים, יוצרת עיוורון מסויים – שכן אנחנו פועלים בתוך תבניות עומק שלא אנחנו יצרנו אך נזרקנו לתוכן. למשל, הרעיון שארץ ישראל היא "ארץ קודש", "נחלת ה'" – מה הוא אומר לנו היום? אם נרצה או לא, המונחים המסורתיים הללו לוכדים את מרחב הדמיון הפוליטי שלנו, את האופן שבו אנחנו מפרשים את המרחב הפוליטי שמסביבנו.

או למשל ביטוי כמו "עבודת קודש", שבמרחב הישראלי העכשווי משמש לא פעם לתיאור מתנדבים המסייעים לאוכלוסיות במצוקה, נחלצים להצלת פליטים או מטפלים בבעלי חיים עזובים. אלו שימושי לשון חילוניים לחלוטין, אבל המטאפורות הללו בעברית טעונות מאוד, והחילוף הסמנטי הזה הוא לא נאיבי ומקרי. יש כאן תחרות בשאלות מהו הקודש, מיהו העובד בקודש ואיזו עבודה היא "עבודת הקודש". אפילו עקרון כמו "שלילת הגלות", שכל כולו מכוון להתנערות מן העבר, משתמש בתבנית מסורתית מובהקת. לגבי יהודי מסורתי, "שלילת הגלות" אינה רק מהלך פוליטי או תרבותי, אלא תיאולוגי ודתי מאין כמוהו.

ההישג התרבותי החשוב ביותר של מאה שנים של חיים יהודיים בארץ ישראל הוא הפיכתה של השפה העברית לשפה חיה

אין ספק שבשלבים המכוננים שלה התנועה הציונית הבינה את עצמה כתנועה חילונית. אבל היא נקטה עמדה יסודית וחשובה לגבי האופי התיאולוגי-פוליטי של החיים היהודיים,  עם שביקשה במקביל להיחלץ מהארג התיאולוגי-פוליטי של המסורת. אך עצם החייאתה של העברית ושל הפוליטיקה העברית הפכו תבניות עומק תיאולוגיות פוליטיות לעכשוויות לחלוטין, וכך הן שולטות בנו גם אם לא באופן מודע.

ההפיכה של התבניות הללו למודעות – זוהי תרומתה הגדולה של האנתולוגיה. ויש להדגיש –הפעלה מודעת של התבניות הללו היא הכרחית לחיים הפוליטיים, שכן טיבם של החיים הפוליטיים הוא מרחב עקרוני של חירות. הזירה הראשונה ביותר של אפשרות לחירות היא הזירה הפוליטית; באמצעות המסגרות הפוליטיות של חיינו אנחנו יכולים לשלוט בתנאי החיים שלנו, במיוחד הכלכליים. במובן הזה, "המסורת הפוליטית היהודית" מעמידה אותנו מול תבניות העומק של החיים המשותפים שלנו ומאפשר לנו לשאול את עצמנו – האם ניתן להפעילן באופן אחר?

הכרך הנוכחי, שראה עתה אור בעברית, עוסק ב"השתייכות", על מימדיה השונים. גם כאן המחשבה הפוליטית שלנו 'כלואה' באופן לא מודע בתוך מסגרות שיח מסורתיות?

לחלוטין. הכרך העוסק ב"השתייכות" עומד על שלושה צירים: יהודים ולא-יהודים, המצטרפים לקולקטיב היהודי (גרים) והעוזבים אותו (מומרים, "כופרים"), ובתוך העם היהודי – אלו ש"למעלה" ואלו ש"למטה" בסולם ההיררכי. שלושת המימדים הללו יחד יוצרים את הכרך כולו, כמעין גביש, ומאפשרים הבנה מורכבת של בעיית ההשתייכות.

גם כאן, העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל בשאלת ההשתייכות – מיהו יהודי? כיצד מתגיירים? וכדומה – ממחיש את העובדה שהיהודים לא הטמיעו את האפשרויות החדשות שמציעה המדינה המודרנית, והם ממשיכים לחשוב בתבניות המסורתיות של "השתייכות", הלקוחות מחיי הקהילה. לקהילה יהודית בפולין או בעירק לא היו גבולות טריטוריאליים המגדירים אותה, ולכן הדרך היחידה שלה לשמור על גבולותיה היתה על ידי הצבת שאלת ההשתייכות. בפרדיגמה של קהילה, מושג הגבול קשור בטבורו לשאלת ההשתייכות. לעומת זאת, מדינה מודרנית מוגדרת על ידי גבולותיה הקרקעיים ולכן שאלת ההשתייכות מאבדת את עוקצה. או לפחות –אמורה היתה לאבד את עוקצה.

הרי אפשר היה להעלות על הדעת דרך חשיבה אחרת לחלוטין בשאלת ההשתייכות: במדינת הלאום הריבונית שלנו, בעלת הטריטוריה העצמאית, כל מי שמצטרף לגבולותינו נטמע בתוך הקולקטיב. זהו בדיוק מושג הגר המקראי – הגר הוא מי ששייך למשפחה שבאה לגור בינינו, והוא נטמע בתוכנו. מתי הוא מפסיק להיות גר ונהיה חלק מהקולקטיב? המקרא אומר לנו: אחרי שלושה דורות, או עשרה דורות; כשאף אחד כבר לא זוכר שפעם הוא היה "גר". בעצם, אלו בדיוק תהליכי ההטמעות שעוברים יהודים שחיים במדינות אחרות, שאינן מדינת ישראל. אבל האפשרות הזו נעלמה לגמרי מעיניהם של היהודים בארץ ישראל. כי אנחנו חושבים בקטגוריות המסורתיות של הקהילה בגלות.

העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל בשאלת ההשתייכות – מיהו יהודי? כיצד מתגיירים? וכדומה – ממחיש את העובדה שהיהודים לא הטמיעו את האפשרויות החדשות שמציעה המדינה המודרנית

במקרה הזה, המצב יותר מסובך – כי מדינת ישראל באמת לא הצליחה לייצב לעצמה גבולות גיאוגרפיים כמו כל מדינה מודרנית אחרת. ולכן, כפיצוי על העדר ההצלחה בקרקע, היא נדרשת לחוק הלאום, שמנסה לעגן בחוק את מה שלא הצלחנו לעשות באופן טריטוריאלי. כך נוצרת קואליציה מעניינת בין האורתודוכסיה, המשמרת את התבנית המסורתית של ההשתייכות לפיה רק יהודים על פי ההלכה הם "שייכים", לבין הימין הלאומני, המחפש גם הוא לכונן תבנית מדירה של השתייכות.

זאת דוגמה טובה לאופן שבו התבוננות ביקורתית בהיסטוריה של הפוליטיקה היהודית ובשיח הפוליטי היהודי מאפשר לנו לאתר דפוסי מחשבה קיימים בתוך המסורת ולאתגר אותם.

כמה מהפרקים בספר עוסקים גם בהיררכיה פנימית, בתוך העולם היהודי – בין שכבות סוציולוגיות שונות, בין גברים לנשים.

זהו הצעד הבא של שאלת ה"השתייכות". אחרי שעסקנו בשאלה מי יהודי ומי לא, איך מצטרפים לקולקטיב והאם ואיך עוזבים אותו – מתעוררת שאלה פשוטה, שג'ורג' אורוול ניסח אותה באופן מטלטל ב"חוות החיות": אם כל החזירים שווים, אז למה יש חזירים ששווים יותר וכאלה ששווים פחות? כלומר, אם ה"השתייכות" שלך ושלי זהות, כיצד נוצרות היררכיות חברתיות ומגדריות? אם כולם יהודים – למה חלק מן היהודים שווים יותר וחלק פחות? וגם כאן נמצא כל מיני תבניות, מודעות ולא-מודעות, שבתוכן אנחנו נתונים.

אין ספק שבשאלת ההיררכיה המגדרית עברנו שינוי עמוק, כתוצאה מהעוצמה הגדולה של הפמיניזם, אם כי גם היום אנחנו יודעים כולנו שהסוגיה הזאת רחוקה מלהגיע לפתרון. אבל הנושא ההיררכי גם שופך אור על תבניות אחרות שבהן אנחנו פועלים – לא אלו המסורתיות היהודיות אלא דווקא המערביות והאירופאיות. למשל בשאלת הגזענות, אנחנו עדיין חיים בעולם אירופוצנטרי, שאחת התבניות המרכזיות בו היא שהאדם הלבן למעלה והשחור למטה. יש כאן אלמנט פרדוכסלי, כי במובן מסויים האנטישמיות נשענת על התבנית האירופאית הזאת. פרנץ פנון מספר ב"פנים שחורות, מסכות לבנות" מה שאמר לו המורה שלו בתיכון: כשאתה שומע את הצרפתים הלבנים מדברים על "היהודים", תקשיב טוב. כי הם בעצמם מדברים עליך. התנועה הציונית בקשה להוציא את היהודים מהסדר הזה, ולפתור את בעיית האנטישמיות. אבל במובנים רבים אנחנו עצמנו שבויים בתבנית האירופאית הזאת, שמתבטאת בהיררכיה בין יהודים לערבים במדינת ישראל, וגם בין אשכנזים למזרחיים. וגם במקרה הזה, הכלי המרכזי שיכול לסייע לנו הוא המודעות לתבניות שבהן אנחנו פועלים. רק היא מאפשרת לנו לשאול בביקורתיות האם עומדות בפנינו אופציות אחרות.

לצד הרצון לבחון מחדש באופן ביקורתי את התבניות המסורתיות, מהאנתולוגיה עולה גם תחושה משמעותית של המשכיות ורציפות תרבותית. כך למשל בעצם הבחירה לשזור יחד בכרכי הספר טקסטים מקראיים ותלמודיים לצד דיונים של שפינוזה ואף פסיקות של בית המשפט העליון הישראלי.

סוגיית ההמשכיות היא שאלה פתוחה בשדה התרבותי-פוליטי שלנו כיום, והיא עומדת במרכזה של מלחמת תרבות עמוקה. אכן, עמדתנו בשאלה הזו נוטה לתפוס את מושג ההמשכיות כמושג פתוח ונזיל.

בתוך "המסורת היהודית" כללנו כל מי שמניח את עצמו בתוך שיח המסורת, כלומר – אנשים והוגים שמצדיקים את עמדתם ביחס להצדקות קודמות. כשבבג"ץ האח דניאל בית המשפט שואל את עצמו מה פירוש הדבר להיות יהודי, לפני שהוא נוקט עמדה משל עצמו הוא נזקק לשאלה כיצד יהודים ענו בעבר לשאלה הזו. במובן זה, הוא ממשיך את השיחה, את המסורת. גם אם הוגה מסויים לוקח תבניות קודמות ומרחיב אותן או משנה אותן – מהרגע שהוא הצטרף לדיון, הוא בפנים. לכן שפינוזה נמצא באנתולוגיה, כי הוא נוקט עמדה ביחס לקודמיו במסורת היהודית. קרל מארכס לא נמצא בספר, כי הוא לא כתב כיהודי במובן הזה, וגם פרויד, שזיהה עצמו כיהודי, לא כתב כיהודי ולא הצטרף לדיון. כמובן שיש מקרים גבוליים, וישנן הכרעות שיכולנו לקבל אחרת, למשל להכליל את האיגרת אל הרומיים של שאול התרסי (פאולוס), אבל מה שהנחה אותנו היה מושג מסורת רחב ככל האפשר.

במה יעסוק הכרך הבא, השלישי, של הסדרה?

הכרך השלישי ראה אור באנגלית לאחרונה ויתורגם לעברית בקרוב. הוא עוסק בקהילה, שהיא הקיום המוסדי הבסיסי של יהודים שאפשר את קיומנו לאורך כל שנות הגלות. הקהילה היתה למעשה הזירה המרכזית של קיום יהודי פוליטי באלפיים שנים האחרונות, וסביב הקהילה עולות שאלות מגוונות: מהן תבניות השלטון בקהילה? איך מתבצעים התמיכה והסעד? איך נראה הליך שיפוטי? במובן הזה, הכרך הבא כמו צועד עוד צעד פנימה, ומן השאלות העקרוניות והגדולות צולל לתוך המכאניקה של החיים הפוליטיים היהודיים.

הספר "המסורת הפוליטית היהודית: השתייכות" (כרך ב'), בעריכת מיכאל וולצר, מנחם לורברבוים, נעם זהר וארי אקרמן, ראה לאחרונה אור בהוצאת מכון שלום הרטמן וכתר.

לרכישת הספר

פוליטיקה
יהדות
יהדות התפוצות
מנחם לורברבוים
עם יהודי
אתנולוגיה
שפה
גיור
המסורת הפוליטית היהודית
"הדמיון הפוליטי שלנו כבול בתבניות ישנות" ראיון עם פרופ' מנחם לורברבוים
מנחם לורברבוים
מנחם לורברבוים

ראיון עם פרופ' מנחם לורברבוים

לרגל יציאת הספר "המסורת הפוליטית היהודית: השתייכות"

המאה העשרים שינתה מן היסוד את אופן קיומו של העם היהודי, במיוחד באופן בו הוא מנהל את חייו הפוליטיים. פרופ' מנחם לורברבוים, העוסק במשך שנים בחיבור אנתולוגיה מקיפה אודות "המסורת הפוליטית היהודית", סבור כי על מנת להתאים את תפיסותינו הפוליטיות למציאות החדשה דרושה התבוננות ביקורתית על תבניות העבר אליהן 'נזרקנו' בעל כורחנו

הכרך השני בסדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית" הוא למעשה פרק מתוך מפעל אינטלקטואלי, מחקרי וספרותי שהחל לפני כעשרים שנים וטרם הסתיים. אם נחזור לנקודת ההתחלה שלו, מה בעצם הוציא אתכם לדרך הארוכה הזו?

סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית", היא נסיון להענות לאתגר שהציבו השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחיים הפוליטיים של יהודים במאה העשרים: ההשמדה הגדולה של יהודי אירופה מצד אחד, והקמתה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל מצד שני. שני האירועים הללו שינו לחלוטין את פניו של העם היהודי. ממצב בו ישנו ריכוז של מיליוני יהודים באירופה, לצד מוקד שני בגודלו בארה"ב וקהילות יהודיות בנות אלפי שנים בארצות ערב, עברנו למצב של שני מוקדים עיקריים של העם היהודי, שווים בגודלם: בארה"ב ובמדינת ישראל.

במובן מסויים, המצב החדש הוא מעין מימוש של חזונה של תנועת ההשכלה באירופה. אחת הבעיות המרכזיות של ההשכלה היתה 'הבעיה היהודית' – העובדה שהיהודים נתפסו כאנומליים בתוך העולם. שני המוקדים הנוכחיים של העם היהודי מקעקעים לראשונה את המצב הגלותי העקרוני בו התקיימו היהודים משך מאות רבות של שנים: בארה"ב ניתן לחיות היום כיהודי-אמריקאי שארה"ב היא ביתו, ובמדינת ישראל הקים העם היהודי מדינת לאום משל עצמו.

סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית", היא נסיון להענות לאתגר שהציבו השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחיים הפוליטיים של יהודים במאה העשרים

המצב הפוליטי החדש, במיוחד במדינת הלאום היהודית הריבונית, מאתגר ומעורר שאלות עמוקות ויסודיות: באיזה מובן יכולה החברה האזרחית בארץ ישראל לראות את עצמה כהמשך של דפוסי החיים הקולקטיביים היהודיים לאורך ההיסטוריה היהודית? האם למסורת היהודית יש כלים להדריך אותנו בניהול חיים ציבוריים ברמה כזו? מה בין אופי של חיים פוליטיים יהודים שהמוסד המרכזי בהם הוא הקהילה, לבין חיים פוליטיים יהודיים שהמוסד המרכזי בהם הוא מדינה? ומן הצד השני, היהודי – איזה חותם ישאיר הניסוי הגדול הזה, של מדינת לאום, על היהדות עצמה? באיזה מובן הפרוייקט הציוני הוא יהודי, מלבד העובדה שהוא נעשה על ידי יהודים? השאלות הגדולות הללו עומדות בבסיס הפרוייקט של "המסורת הפוליטית היהודית".

כרכי "המסורת הפוליטית היהודית" לא מציעים משנה סדורה לגבי השאלות הללו. זו למעשה אנתולוגיה רחבה המכנסת לתוכה מאות מקורות בסוגיות שונות הקשורות למסורת הפוליטית היהודית, תוך כדי ניהול שיחה עכשווית עם המקורות הללו באמצעות פירוש והתבוננות ביקורתית. באיזה אופן פרוייקט כזה מסייע להתמודד עם השאלות הגדולות שהזכרת?

תפקיד העומק של פרוייקט כמו "המסורת הפוליטית היהודית" הוא לתת לנו כלי שיח לדבר על המסורת הפוליטית היהודית, אבל יתרה מזאת – להפוך אותנו למודעים לתבניות השיח הפועלות בתוך התרבות העברית והיהודית. המודעות שלנו לתבניות הללו תאפשר לנו להפסיק להיות רק מופעלים על ידיהן אלא גם להפעיל אותן.

שכן ההישג התרבותי החשוב ביותר של מאה שנים של חיים יהודיים בארץ ישראל הוא הפיכתה של השפה העברית לשפה חיה; שפה דבורה, ילידית. הזירה המרכזית שבה מתנהלת הפוליטיקה היא הלשון: היכולת שלנו להתארגן יחד, להתקשר אחד עם השני ולהפעיל אחד את השני. בסופו של דבר, התוכן של העשייה הפוליטית הוא הפעלת כוח, והפעלת הכח אף היא מתאפשרת בזכות היכולת שלנו לשוחח אחד עם השני. לכן, השאלות הגדולות בנוגע לפוליטיקה היהודית העכשווית קשורות לשפה: כיצד נשמע דיבור פוליטי של יהודים במסגרת ריבונית? איזה כללי דיבור יש לנו? איך יהודים ריבוניים עושים רפלקסיה על כוח? מונחים כמו "עצמה" או "מדינאות" ו"פוליטיקה", הם שימושים חדשים בעברית שלא היו קיימים קודם לכן. ההבחנה בין "לאום", "לאומיות" ו"לאומנות", החלוקה ל"ימין" ו"שמאל" כמסמנת התייצבות פוליטית לצדדים שונים – אלו שימושים מחודשים במילים, שמשנים את הטווח הסמנטי שלהן.

הייתי אומר שהעובדה שאנחנו עברים, כלומר – נתונים בתוך שפת עבר, שפה בת אלפי שנים, יוצרת עיוורון מסויים – שכן אנחנו פועלים בתוך תבניות עומק שלא אנחנו יצרנו אך נזרקנו לתוכן. למשל, הרעיון שארץ ישראל היא "ארץ קודש", "נחלת ה'" – מה הוא אומר לנו היום? אם נרצה או לא, המונחים המסורתיים הללו לוכדים את מרחב הדמיון הפוליטי שלנו, את האופן שבו אנחנו מפרשים את המרחב הפוליטי שמסביבנו.

או למשל ביטוי כמו "עבודת קודש", שבמרחב הישראלי העכשווי משמש לא פעם לתיאור מתנדבים המסייעים לאוכלוסיות במצוקה, נחלצים להצלת פליטים או מטפלים בבעלי חיים עזובים. אלו שימושי לשון חילוניים לחלוטין, אבל המטאפורות הללו בעברית טעונות מאוד, והחילוף הסמנטי הזה הוא לא נאיבי ומקרי. יש כאן תחרות בשאלות מהו הקודש, מיהו העובד בקודש ואיזו עבודה היא "עבודת הקודש". אפילו עקרון כמו "שלילת הגלות", שכל כולו מכוון להתנערות מן העבר, משתמש בתבנית מסורתית מובהקת. לגבי יהודי מסורתי, "שלילת הגלות" אינה רק מהלך פוליטי או תרבותי, אלא תיאולוגי ודתי מאין כמוהו.

ההישג התרבותי החשוב ביותר של מאה שנים של חיים יהודיים בארץ ישראל הוא הפיכתה של השפה העברית לשפה חיה

אין ספק שבשלבים המכוננים שלה התנועה הציונית הבינה את עצמה כתנועה חילונית. אבל היא נקטה עמדה יסודית וחשובה לגבי האופי התיאולוגי-פוליטי של החיים היהודיים,  עם שביקשה במקביל להיחלץ מהארג התיאולוגי-פוליטי של המסורת. אך עצם החייאתה של העברית ושל הפוליטיקה העברית הפכו תבניות עומק תיאולוגיות פוליטיות לעכשוויות לחלוטין, וכך הן שולטות בנו גם אם לא באופן מודע.

ההפיכה של התבניות הללו למודעות – זוהי תרומתה הגדולה של האנתולוגיה. ויש להדגיש –הפעלה מודעת של התבניות הללו היא הכרחית לחיים הפוליטיים, שכן טיבם של החיים הפוליטיים הוא מרחב עקרוני של חירות. הזירה הראשונה ביותר של אפשרות לחירות היא הזירה הפוליטית; באמצעות המסגרות הפוליטיות של חיינו אנחנו יכולים לשלוט בתנאי החיים שלנו, במיוחד הכלכליים. במובן הזה, "המסורת הפוליטית היהודית" מעמידה אותנו מול תבניות העומק של החיים המשותפים שלנו ומאפשר לנו לשאול את עצמנו – האם ניתן להפעילן באופן אחר?

הכרך הנוכחי, שראה עתה אור בעברית, עוסק ב"השתייכות", על מימדיה השונים. גם כאן המחשבה הפוליטית שלנו 'כלואה' באופן לא מודע בתוך מסגרות שיח מסורתיות?

לחלוטין. הכרך העוסק ב"השתייכות" עומד על שלושה צירים: יהודים ולא-יהודים, המצטרפים לקולקטיב היהודי (גרים) והעוזבים אותו (מומרים, "כופרים"), ובתוך העם היהודי – אלו ש"למעלה" ואלו ש"למטה" בסולם ההיררכי. שלושת המימדים הללו יחד יוצרים את הכרך כולו, כמעין גביש, ומאפשרים הבנה מורכבת של בעיית ההשתייכות.

גם כאן, העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל בשאלת ההשתייכות – מיהו יהודי? כיצד מתגיירים? וכדומה – ממחיש את העובדה שהיהודים לא הטמיעו את האפשרויות החדשות שמציעה המדינה המודרנית, והם ממשיכים לחשוב בתבניות המסורתיות של "השתייכות", הלקוחות מחיי הקהילה. לקהילה יהודית בפולין או בעירק לא היו גבולות טריטוריאליים המגדירים אותה, ולכן הדרך היחידה שלה לשמור על גבולותיה היתה על ידי הצבת שאלת ההשתייכות. בפרדיגמה של קהילה, מושג הגבול קשור בטבורו לשאלת ההשתייכות. לעומת זאת, מדינה מודרנית מוגדרת על ידי גבולותיה הקרקעיים ולכן שאלת ההשתייכות מאבדת את עוקצה. או לפחות –אמורה היתה לאבד את עוקצה.

הרי אפשר היה להעלות על הדעת דרך חשיבה אחרת לחלוטין בשאלת ההשתייכות: במדינת הלאום הריבונית שלנו, בעלת הטריטוריה העצמאית, כל מי שמצטרף לגבולותינו נטמע בתוך הקולקטיב. זהו בדיוק מושג הגר המקראי – הגר הוא מי ששייך למשפחה שבאה לגור בינינו, והוא נטמע בתוכנו. מתי הוא מפסיק להיות גר ונהיה חלק מהקולקטיב? המקרא אומר לנו: אחרי שלושה דורות, או עשרה דורות; כשאף אחד כבר לא זוכר שפעם הוא היה "גר". בעצם, אלו בדיוק תהליכי ההטמעות שעוברים יהודים שחיים במדינות אחרות, שאינן מדינת ישראל. אבל האפשרות הזו נעלמה לגמרי מעיניהם של היהודים בארץ ישראל. כי אנחנו חושבים בקטגוריות המסורתיות של הקהילה בגלות.

העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל בשאלת ההשתייכות – מיהו יהודי? כיצד מתגיירים? וכדומה – ממחיש את העובדה שהיהודים לא הטמיעו את האפשרויות החדשות שמציעה המדינה המודרנית

במקרה הזה, המצב יותר מסובך – כי מדינת ישראל באמת לא הצליחה לייצב לעצמה גבולות גיאוגרפיים כמו כל מדינה מודרנית אחרת. ולכן, כפיצוי על העדר ההצלחה בקרקע, היא נדרשת לחוק הלאום, שמנסה לעגן בחוק את מה שלא הצלחנו לעשות באופן טריטוריאלי. כך נוצרת קואליציה מעניינת בין האורתודוכסיה, המשמרת את התבנית המסורתית של ההשתייכות לפיה רק יהודים על פי ההלכה הם "שייכים", לבין הימין הלאומני, המחפש גם הוא לכונן תבנית מדירה של השתייכות.

זאת דוגמה טובה לאופן שבו התבוננות ביקורתית בהיסטוריה של הפוליטיקה היהודית ובשיח הפוליטי היהודי מאפשר לנו לאתר דפוסי מחשבה קיימים בתוך המסורת ולאתגר אותם.

כמה מהפרקים בספר עוסקים גם בהיררכיה פנימית, בתוך העולם היהודי – בין שכבות סוציולוגיות שונות, בין גברים לנשים.

זהו הצעד הבא של שאלת ה"השתייכות". אחרי שעסקנו בשאלה מי יהודי ומי לא, איך מצטרפים לקולקטיב והאם ואיך עוזבים אותו – מתעוררת שאלה פשוטה, שג'ורג' אורוול ניסח אותה באופן מטלטל ב"חוות החיות": אם כל החזירים שווים, אז למה יש חזירים ששווים יותר וכאלה ששווים פחות? כלומר, אם ה"השתייכות" שלך ושלי זהות, כיצד נוצרות היררכיות חברתיות ומגדריות? אם כולם יהודים – למה חלק מן היהודים שווים יותר וחלק פחות? וגם כאן נמצא כל מיני תבניות, מודעות ולא-מודעות, שבתוכן אנחנו נתונים.

אין ספק שבשאלת ההיררכיה המגדרית עברנו שינוי עמוק, כתוצאה מהעוצמה הגדולה של הפמיניזם, אם כי גם היום אנחנו יודעים כולנו שהסוגיה הזאת רחוקה מלהגיע לפתרון. אבל הנושא ההיררכי גם שופך אור על תבניות אחרות שבהן אנחנו פועלים – לא אלו המסורתיות היהודיות אלא דווקא המערביות והאירופאיות. למשל בשאלת הגזענות, אנחנו עדיין חיים בעולם אירופוצנטרי, שאחת התבניות המרכזיות בו היא שהאדם הלבן למעלה והשחור למטה. יש כאן אלמנט פרדוכסלי, כי במובן מסויים האנטישמיות נשענת על התבנית האירופאית הזאת. פרנץ פנון מספר ב"פנים שחורות, מסכות לבנות" מה שאמר לו המורה שלו בתיכון: כשאתה שומע את הצרפתים הלבנים מדברים על "היהודים", תקשיב טוב. כי הם בעצמם מדברים עליך. התנועה הציונית בקשה להוציא את היהודים מהסדר הזה, ולפתור את בעיית האנטישמיות. אבל במובנים רבים אנחנו עצמנו שבויים בתבנית האירופאית הזאת, שמתבטאת בהיררכיה בין יהודים לערבים במדינת ישראל, וגם בין אשכנזים למזרחיים. וגם במקרה הזה, הכלי המרכזי שיכול לסייע לנו הוא המודעות לתבניות שבהן אנחנו פועלים. רק היא מאפשרת לנו לשאול בביקורתיות האם עומדות בפנינו אופציות אחרות.

לצד הרצון לבחון מחדש באופן ביקורתי את התבניות המסורתיות, מהאנתולוגיה עולה גם תחושה משמעותית של המשכיות ורציפות תרבותית. כך למשל בעצם הבחירה לשזור יחד בכרכי הספר טקסטים מקראיים ותלמודיים לצד דיונים של שפינוזה ואף פסיקות של בית המשפט העליון הישראלי.

סוגיית ההמשכיות היא שאלה פתוחה בשדה התרבותי-פוליטי שלנו כיום, והיא עומדת במרכזה של מלחמת תרבות עמוקה. אכן, עמדתנו בשאלה הזו נוטה לתפוס את מושג ההמשכיות כמושג פתוח ונזיל.

בתוך "המסורת היהודית" כללנו כל מי שמניח את עצמו בתוך שיח המסורת, כלומר – אנשים והוגים שמצדיקים את עמדתם ביחס להצדקות קודמות. כשבבג"ץ האח דניאל בית המשפט שואל את עצמו מה פירוש הדבר להיות יהודי, לפני שהוא נוקט עמדה משל עצמו הוא נזקק לשאלה כיצד יהודים ענו בעבר לשאלה הזו. במובן זה, הוא ממשיך את השיחה, את המסורת. גם אם הוגה מסויים לוקח תבניות קודמות ומרחיב אותן או משנה אותן – מהרגע שהוא הצטרף לדיון, הוא בפנים. לכן שפינוזה נמצא באנתולוגיה, כי הוא נוקט עמדה ביחס לקודמיו במסורת היהודית. קרל מארכס לא נמצא בספר, כי הוא לא כתב כיהודי במובן הזה, וגם פרויד, שזיהה עצמו כיהודי, לא כתב כיהודי ולא הצטרף לדיון. כמובן שיש מקרים גבוליים, וישנן הכרעות שיכולנו לקבל אחרת, למשל להכליל את האיגרת אל הרומיים של שאול התרסי (פאולוס), אבל מה שהנחה אותנו היה מושג מסורת רחב ככל האפשר.

במה יעסוק הכרך הבא, השלישי, של הסדרה?

הכרך השלישי ראה אור באנגלית לאחרונה ויתורגם לעברית בקרוב. הוא עוסק בקהילה, שהיא הקיום המוסדי הבסיסי של יהודים שאפשר את קיומנו לאורך כל שנות הגלות. הקהילה היתה למעשה הזירה המרכזית של קיום יהודי פוליטי באלפיים שנים האחרונות, וסביב הקהילה עולות שאלות מגוונות: מהן תבניות השלטון בקהילה? איך מתבצעים התמיכה והסעד? איך נראה הליך שיפוטי? במובן הזה, הכרך הבא כמו צועד עוד צעד פנימה, ומן השאלות העקרוניות והגדולות צולל לתוך המכאניקה של החיים הפוליטיים היהודיים.

הספר "המסורת הפוליטית היהודית: השתייכות" (כרך ב'), בעריכת מיכאל וולצר, מנחם לורברבוים, נעם זהר וארי אקרמן, ראה לאחרונה אור בהוצאת מכון שלום הרטמן וכתר.

לרכישת הספר

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות