סיגלית אור
סגלית היא עמיתת מחקר בתכנית משכילות במכון שלום הרטמן, בוגרת התכנית ללימודי רבנות ישראלית של המכון בשיתוף המדרשה באורנים, ודוקטורנטית לתלמוד בחוג לתלמוד באוניברסיטת תל אביב
רבן גמליאל
אפרודיטי
סיגלית אור
חז"ל
חנוכה
חשמונאים
יוונים
אנטיוכוס
משנה
רבן גמליאל פוגש את אפרודיטי
סיגלית אור
כ"א כסלו תשע"ט

חנוכה וסיפור החשמונאים תופסים מקום מרכזי באופן בו מציירת המסורת היהודית את המפגש בין התרבות היוונית הלניסטית – מפגש של מאבק ותחרות. אך קריאה במקורות אחרים בספרות חז"ל מגלה קולות שונים בהם ניתן להשתמש כדי לבנות דגמים מודרניים של מפגש בין תרבותי

בחנוכה אנו מציינים את מרד החשמונאים ביוונים ואת מחאתם נגד יהודים רבים שבחרו לאמץ נורמות תרבותיות זרות ולפקוד בהתלהבות מוסדות תרבות יווניים. אחד האירועים שהאץ את פרוץ המרד היה הצבת פסל של האל היווני זאוס בבית המקדש על ידי אנטיוכוס אפיפנס. והנה, מאות שנים לאחר מכן, כך מספרת המשנה, כאשר הוצב פסל של האלה היוונית אפרודיטי בבית המרחץ בעכו, הדבר לא הפריע לרבן גמליאל לרחוץ שם. כמובן שאין דינו של פסל במקדש כדין פסל בבית המרחץ, אך בכל זאת שיוויון הנפש של רבן גמליאל הפתיע את אחד הנכרים במקום, ששאלו על כך.

וכך מספרת המשנה (עבודה זרה ג, ד):

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי.

אמר לו: כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח) - מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?

אמר לו: אין משיבין במרחץ.

וכשיצא אמר לו:

אני לא באתי בגבולה - היא באה בגבולי.

אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ.

דבר אחר: אם נותנין לך ממון הרבה אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה?! וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה!

לא נאמר אלא "אלהיהן" (שמות לד טז, במדבר כה ב) - את שהוא נוהג משם אלוה אסור ואת שאינו נוהג משם אלוה מותר.

הנה, מאות שנים לאחר מכן, כך מספרת המשנה, כאשר הוצב פסל של האלה היוונית אפרודיטי בבית המרחץ בעכו, הדבר לא הפריע לרבן גמליאל

בעיר הנמל הגדולה שהיתה עכו במאה השנייה לספירה, היתה ודאי אוכלוסיה מגוונת. מטבע ברייתן ערי נמל הן מקומות סִפִּיים, מבלבלים; יש בהן תערובת של אוכלוסיות, מנהגים, מאכלים ולבוש, תרבויות ודתות. הנמל משמש כשער לאזור, אך השער הוא דו-כיווני, ומשתייך לפנים ולחוץ. לא לחינם עסקה מחלוקת חכמים בשאלת הכללתה של העיר בתחומי ארץ ישראל. מכל רחבי אגן הים התיכון והאימפריה הרומית התנקזו נוסעים דרך נמל עכו. בעיר חלפו ובאו מלחים, חיילים, עולים לרגל, פקידי האימפריה ואנשי עסקים. בית המרחץ היה מן הסתם תחנה מבוקשת בדרכם.

בית המרחץ הרומי היה מוסד ציבורי חיוני, שלא שימש רק לצורך הטכני של ניקוי הגוף אלא כמרכז לקהילה. בריכות מים בטמפרטורות שונות ועבדים שסיפקו שירותי עיסוי ושימון שוכנו במבנה מפואר ומעוטר כמיטב המסורת ההלניסטית, עם רצפות פסיפס, פרסקאות, אדריכלות מונומנטלית ופסלים דקורטיביים לרוב. בבית המרחץ בו אנו עוסקים ניצב פסלה של אפרודיטי, אלת האהבה היוונית. לפי פסלים דומים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, היתה אפרודיטי לבושה באופן מינימלי, אם בכלל.

תושבי העיר הרומית פקדו את בית המרחץ כדי לנקות את גופם, אך גם כדי לבלות ולפגוש את עמיתיהם. המקום היה מוקד של פעילות שוקקת – ספורט, פעילויות פנאי, מופעי תרבות ואמנות, שיחות עסקיות ופוליטיות ומפגשים חברתיים. הסרת הבגדים הסירה גם מחיצות של מעמד ומצב כלכלי, וכך נפגשו אנשי העיר והנוסעים הרבים שחלפו בה באווירה פתוחה. אך דווקא היעדר הבגדים הדגיש מחיצה אחת, זו שהבחינה בין הנימולים לערלים. פרוקלוס בן פילוסופוס הנכרי מבחין ברבן גמליאל, נשיאם של ישראל, ותמה על הימצאותו במקום. הוא ניגש אל החכם ופותח בשיחה.

הנכרי מעמת את התנהגותו של החכם עם ציטוט מפורש מן התורה, בפרשת עיר הנידחת. כאשר "בני בליעל" מצליחים להדיח תושבי עיר לעבודה זרה, מצווים ישראל להרוג את התושבים, להחרים את הרכוש ולשרוף אותו באש. כיצד אם כן, שואל פרוקלוס, מרשה רבן גמליאל לעצמו לרחוץ בשלווה בנוכחותו של פסל האלה?

רבן גמליאל מסרב לדון בעניינים כאלה במרחץ (וכך מרוויח זמן חשיבה יקר). בצאתו ממהר אחריו הנכרי, דורש תשובה – ומקבל שלוש:

א. "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי": רבן גמליאל מדגיש שבית המרחץ, או שמא העיר, או אולי אפילו הארץ כולה – שלו הם. הוא אינו מתארח בתחומה של אפרודיטי, אלא היא הנכנסת לתחומו. ואולי הידיעה שהוא נמצא "בגבולו" מעניקה לו ביטחון בכח העמידה שלו כנגד הפיתוי שמייצגת אפרודיטי.

ב. "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי": בניית בית מרחץ לכבוד אפרודיטי אינה שיטה מקובלת לעבוד אותה, מציין רבן גמליאל. אך מצד שני, בהחלט מקובל להציב פסל של אפרודיטי בבית המרחץ כחפץ נוי.

ג. ולמעשה, מוסיף החכם, מהתנהגותם של האנשים בבית המרחץ אפשר להבין שאף הם אינם מתיחסים לאפרודיטי כאל אלה. היתכן שיסתובבו עירומים ויטילו מימיהם לפני אלתם?

רבן גמליאל מסכם את הדיון, ויוצר אבחנה דקה בין פסלים המתפקדים כאלילים לבין כאלו המשמשים לקישוט בלבד – הראשונים אסורים, האחרונים מותרים. שיקולים שונים מסייעים להבחין בין השניים: ההקשר בו מופיע הפסל, השימושים המקובלים של פסלים דומים והיחס שמפגינים הנכרים כלפי פסל בעל פוטנציאל אלילי מדתם שלהם. פסל אפרודיטי בבית המרחץ בעכו מתפקד כקישוט ולא כמרכז פולחני, וככזה אינו אסור במגע.

הסרת הבגדים הסירה גם מחיצות של מעמד ומצב כלכלי, וכך נפגשו אנשי העיר והנוסעים הרבים שחלפו בה באווירה פתוחה

היו גם חכמים שבחרו אחרת. מאות שנים אחרי המשנה, מספר לנו התלמוד הבבלי על רבי מנחם ברבי סימאי (בבלי עבודה זרה, נ ע"ב, מתורגם מארמית): "ומדוע קראו לו בנם של קדושים? שאפילו בצורת זוז לא מסתכל". רבי מנחם מקפיד כל כך שלא להיחשף לדמויות שיש בהן חשש עבודה זרה, עד שהוא אינו מסתכל במטבעות מפני מה שמצויר עליהם. נוכל רק לדמיין כיצד היה מגיב למראהו של רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי...

כדי לקיים את מנהגו צריך רבי מנחם להתאמץ להבחין בין המטבעות באמצעות המישוש בלבד, והוא אולי אף מסתכן בהפסד כספי כתוצאה מזיהוי שגוי. בזכות נוהג זה שלו, נקרא רבי מנחם "בנם של קדושים". זהו כינוי של הערצה, המעמיד את התנהגותו של רבי מנחם כמודל של קדושה שאליו יש לשאוף. אך מצד שני ניתן להבין מכך שהתנהגות זו לא היתה רווחת גם בקרב חכמים, וכי רובם הסתכלו בדיוקנאות שעל מטבעותיהם. לו נשאלו על כך, אולי היו עונים בדומה לרבן גמליאל: המטבעות משמשים צורך טכני, וטביעת דיוקנאות עליהן היא נוהג מקובל. גם מי שמיחסים משמעות דתית לסמלים המצוירים על המטבעות אינם מתיחסים אליהם בכבוד הראוי לייצוגי אלים.

שני הסיפורים מעידים על מציאות בה סמלים נכריים מציפים את המרחב הציבורי, אך לרוב בהקשר שאינו פולחני. פסל אפרודיטי משמש לקישוט המרחץ, והדיוקנאות מאפשרות הבחנה בין מטבעות בערכים שונים. לית אתר פנוי מן הייצוגים האלה, וקשה מאד להתחמק ממפגש עימם, אולי בדומה לפרסומות ומסרים שיווקיים במרחב הציבורי בימינו. אכן, חלק מן השאלות המתעוררות דומות: האם להימנע ממרחבים מסוימים כדי לצמצם את כמות החשיפה? עד כמה להשקיע מאמצים בהסבת המבט? האם נתיחס ביתר סלחנות לפירסומות אסתטיות המשפרות את מראהו של המרחב?

בכל שנה סביב תקופה זו של השנה אנו חוזים כאן בארץ בהתגלמות מודרנית של ויכוח דומה, כאשר עצי אשוח מקושטים יחלו להופיע בבתים פרטיים ובמרחב הציבורי בישראל. עבור נוצרים אזרחי ישראל, העצים הינם חלק מחגיגות חג המולד, וכך הם גם מזוהים אצל ישראלים יהודים רבים. אך עולים ממדינות חבר העמים וצאצאיהם מסבירים שבברית המועצות סימלו העצים את נובי גוד, ראש השנה האזרחית, והם משמרים מסורת זו. יש אף כאלו המנסים לרכב על הגל הצרכני המאפיין את מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה בעונת החג, ולהביאו ארצה בעזרת סממנים חיצוניים שיפעילו אצל הלקוחות את רפלקס הקניות. ישראלי הניצב לפני עץ אשוח מקושט נדרש למאמץ פרשני לא מבוטל כדי לזהות מה משמעותו, על פי ההקשר המקומי.

ובחזרה לבית המרחץ: שני המתדיינים, החכם והרומי, אינם שווי מעמד במפגש. הוא מתקיים בבית המרחץ, שהוא כאמור מוסד רומי במובהק, "מגרש ביתי" עבור פרוקלוס. רבן גמליאל, עם כל חשיבותו בעולם היהודי, הוא נתין של האימפריה הרומית. דווקא מעמדו הרם מחייב אותו לדעת לנווט בעולם הנכרי, לשוחח עם השליטים בשפתם, להבין את הקודים התרבותיים שלהם. מי יודע, אולי בבית המרחץ יפגוש פקיד בכיר, ובאווירה החמימה יוכל להשיג הטבה עבור קהילתו, או לחוש לאן נושבות הרוחות? דווקא חברי האליטה חייבים לחוש בני בית בשני העולמות, אך הדבר מקרב אותם לתרבות השלטון. בני עמם עלולים לחשוד שמא יתפתו להזדהות יתרה עם התרבות הזרה, ומה שהחל כצעד טקטי יביא לטישטוש הזהות ואולי אף לחציית הקווים.

אפשר אף להציע קריאה אחרת את הסיפור, ולראות את שני גיבוריו כמייצגים את קהילותיהם. רבן גמליאל הוא מחשובי החכמים, נשיא הסנהדרין, משושלת הנשיאים לבית דוד. על פרוקלוס בן פילוסופוס איננו שומעים עוד בספרות חז"ל, אך שמו קושר אותו למסורת פילוסופית שאולי ניתן לראותה כמקבילה, בעולם הנכרי, לעולם בית המדרש ממנו מגיע רבן גמליאל. כך מתפרש הסיפור לא רק כדיון בין שני אנשים משני עולמות שונים, אלא כמפגש פסגה בין שתי אסכולות רעיוניות, תרבותיות ודתיות. ההבדלים ביניהם ברורים כאלו שבין נימול לערל, אך הם יכולים להיפגש ולשוחח, להשביע סקרנות פילוסופית בתשובות מנומקות.

חג החנוכה הוא הזדמנות לשיחה יהודית הן על התוכן והן על המסגרת של הסיפורים שקראנו לעיל. שיחה על הדילמות שמזמן לנו העולם הרב תרבותי בו אנו חיים, וגם על אופי המפגשים שלנו עם בני תרבויות ודתות זרות. לשיחה הזו כדאי להזמין גם את החשמונאים, את רבן גמליאל ורבי מנחם ברבי סימאי, ועוד קולות רבים מן העבר שהרהרו בסוגיות שעל הפרק.

רבן גמליאל
אפרודיטי
סיגלית אור
חז"ל
חנוכה
חשמונאים
יוונים
אנטיוכוס
משנה
רבן גמליאל פוגש את אפרודיטי
29/11/2018
כ"א כסלו תשע"ט
סיגלית אור
סיגלית אור

חנוכה וסיפור החשמונאים תופסים מקום מרכזי באופן בו מציירת המסורת היהודית את המפגש בין התרבות היוונית הלניסטית – מפגש של מאבק ותחרות. אך קריאה במקורות אחרים בספרות חז"ל מגלה קולות שונים בהם ניתן להשתמש כדי לבנות דגמים מודרניים של מפגש בין תרבותי

בחנוכה אנו מציינים את מרד החשמונאים ביוונים ואת מחאתם נגד יהודים רבים שבחרו לאמץ נורמות תרבותיות זרות ולפקוד בהתלהבות מוסדות תרבות יווניים. אחד האירועים שהאץ את פרוץ המרד היה הצבת פסל של האל היווני זאוס בבית המקדש על ידי אנטיוכוס אפיפנס. והנה, מאות שנים לאחר מכן, כך מספרת המשנה, כאשר הוצב פסל של האלה היוונית אפרודיטי בבית המרחץ בעכו, הדבר לא הפריע לרבן גמליאל לרחוץ שם. כמובן שאין דינו של פסל במקדש כדין פסל בבית המרחץ, אך בכל זאת שיוויון הנפש של רבן גמליאל הפתיע את אחד הנכרים במקום, ששאלו על כך.

וכך מספרת המשנה (עבודה זרה ג, ד):

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי.

אמר לו: כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח) - מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?

אמר לו: אין משיבין במרחץ.

וכשיצא אמר לו:

אני לא באתי בגבולה - היא באה בגבולי.

אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ.

דבר אחר: אם נותנין לך ממון הרבה אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה?! וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה!

לא נאמר אלא "אלהיהן" (שמות לד טז, במדבר כה ב) - את שהוא נוהג משם אלוה אסור ואת שאינו נוהג משם אלוה מותר.

הנה, מאות שנים לאחר מכן, כך מספרת המשנה, כאשר הוצב פסל של האלה היוונית אפרודיטי בבית המרחץ בעכו, הדבר לא הפריע לרבן גמליאל

בעיר הנמל הגדולה שהיתה עכו במאה השנייה לספירה, היתה ודאי אוכלוסיה מגוונת. מטבע ברייתן ערי נמל הן מקומות סִפִּיים, מבלבלים; יש בהן תערובת של אוכלוסיות, מנהגים, מאכלים ולבוש, תרבויות ודתות. הנמל משמש כשער לאזור, אך השער הוא דו-כיווני, ומשתייך לפנים ולחוץ. לא לחינם עסקה מחלוקת חכמים בשאלת הכללתה של העיר בתחומי ארץ ישראל. מכל רחבי אגן הים התיכון והאימפריה הרומית התנקזו נוסעים דרך נמל עכו. בעיר חלפו ובאו מלחים, חיילים, עולים לרגל, פקידי האימפריה ואנשי עסקים. בית המרחץ היה מן הסתם תחנה מבוקשת בדרכם.

בית המרחץ הרומי היה מוסד ציבורי חיוני, שלא שימש רק לצורך הטכני של ניקוי הגוף אלא כמרכז לקהילה. בריכות מים בטמפרטורות שונות ועבדים שסיפקו שירותי עיסוי ושימון שוכנו במבנה מפואר ומעוטר כמיטב המסורת ההלניסטית, עם רצפות פסיפס, פרסקאות, אדריכלות מונומנטלית ופסלים דקורטיביים לרוב. בבית המרחץ בו אנו עוסקים ניצב פסלה של אפרודיטי, אלת האהבה היוונית. לפי פסלים דומים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, היתה אפרודיטי לבושה באופן מינימלי, אם בכלל.

תושבי העיר הרומית פקדו את בית המרחץ כדי לנקות את גופם, אך גם כדי לבלות ולפגוש את עמיתיהם. המקום היה מוקד של פעילות שוקקת – ספורט, פעילויות פנאי, מופעי תרבות ואמנות, שיחות עסקיות ופוליטיות ומפגשים חברתיים. הסרת הבגדים הסירה גם מחיצות של מעמד ומצב כלכלי, וכך נפגשו אנשי העיר והנוסעים הרבים שחלפו בה באווירה פתוחה. אך דווקא היעדר הבגדים הדגיש מחיצה אחת, זו שהבחינה בין הנימולים לערלים. פרוקלוס בן פילוסופוס הנכרי מבחין ברבן גמליאל, נשיאם של ישראל, ותמה על הימצאותו במקום. הוא ניגש אל החכם ופותח בשיחה.

הנכרי מעמת את התנהגותו של החכם עם ציטוט מפורש מן התורה, בפרשת עיר הנידחת. כאשר "בני בליעל" מצליחים להדיח תושבי עיר לעבודה זרה, מצווים ישראל להרוג את התושבים, להחרים את הרכוש ולשרוף אותו באש. כיצד אם כן, שואל פרוקלוס, מרשה רבן גמליאל לעצמו לרחוץ בשלווה בנוכחותו של פסל האלה?

רבן גמליאל מסרב לדון בעניינים כאלה במרחץ (וכך מרוויח זמן חשיבה יקר). בצאתו ממהר אחריו הנכרי, דורש תשובה – ומקבל שלוש:

א. "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי": רבן גמליאל מדגיש שבית המרחץ, או שמא העיר, או אולי אפילו הארץ כולה – שלו הם. הוא אינו מתארח בתחומה של אפרודיטי, אלא היא הנכנסת לתחומו. ואולי הידיעה שהוא נמצא "בגבולו" מעניקה לו ביטחון בכח העמידה שלו כנגד הפיתוי שמייצגת אפרודיטי.

ב. "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי": בניית בית מרחץ לכבוד אפרודיטי אינה שיטה מקובלת לעבוד אותה, מציין רבן גמליאל. אך מצד שני, בהחלט מקובל להציב פסל של אפרודיטי בבית המרחץ כחפץ נוי.

ג. ולמעשה, מוסיף החכם, מהתנהגותם של האנשים בבית המרחץ אפשר להבין שאף הם אינם מתיחסים לאפרודיטי כאל אלה. היתכן שיסתובבו עירומים ויטילו מימיהם לפני אלתם?

רבן גמליאל מסכם את הדיון, ויוצר אבחנה דקה בין פסלים המתפקדים כאלילים לבין כאלו המשמשים לקישוט בלבד – הראשונים אסורים, האחרונים מותרים. שיקולים שונים מסייעים להבחין בין השניים: ההקשר בו מופיע הפסל, השימושים המקובלים של פסלים דומים והיחס שמפגינים הנכרים כלפי פסל בעל פוטנציאל אלילי מדתם שלהם. פסל אפרודיטי בבית המרחץ בעכו מתפקד כקישוט ולא כמרכז פולחני, וככזה אינו אסור במגע.

הסרת הבגדים הסירה גם מחיצות של מעמד ומצב כלכלי, וכך נפגשו אנשי העיר והנוסעים הרבים שחלפו בה באווירה פתוחה

היו גם חכמים שבחרו אחרת. מאות שנים אחרי המשנה, מספר לנו התלמוד הבבלי על רבי מנחם ברבי סימאי (בבלי עבודה זרה, נ ע"ב, מתורגם מארמית): "ומדוע קראו לו בנם של קדושים? שאפילו בצורת זוז לא מסתכל". רבי מנחם מקפיד כל כך שלא להיחשף לדמויות שיש בהן חשש עבודה זרה, עד שהוא אינו מסתכל במטבעות מפני מה שמצויר עליהם. נוכל רק לדמיין כיצד היה מגיב למראהו של רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי...

כדי לקיים את מנהגו צריך רבי מנחם להתאמץ להבחין בין המטבעות באמצעות המישוש בלבד, והוא אולי אף מסתכן בהפסד כספי כתוצאה מזיהוי שגוי. בזכות נוהג זה שלו, נקרא רבי מנחם "בנם של קדושים". זהו כינוי של הערצה, המעמיד את התנהגותו של רבי מנחם כמודל של קדושה שאליו יש לשאוף. אך מצד שני ניתן להבין מכך שהתנהגות זו לא היתה רווחת גם בקרב חכמים, וכי רובם הסתכלו בדיוקנאות שעל מטבעותיהם. לו נשאלו על כך, אולי היו עונים בדומה לרבן גמליאל: המטבעות משמשים צורך טכני, וטביעת דיוקנאות עליהן היא נוהג מקובל. גם מי שמיחסים משמעות דתית לסמלים המצוירים על המטבעות אינם מתיחסים אליהם בכבוד הראוי לייצוגי אלים.

שני הסיפורים מעידים על מציאות בה סמלים נכריים מציפים את המרחב הציבורי, אך לרוב בהקשר שאינו פולחני. פסל אפרודיטי משמש לקישוט המרחץ, והדיוקנאות מאפשרות הבחנה בין מטבעות בערכים שונים. לית אתר פנוי מן הייצוגים האלה, וקשה מאד להתחמק ממפגש עימם, אולי בדומה לפרסומות ומסרים שיווקיים במרחב הציבורי בימינו. אכן, חלק מן השאלות המתעוררות דומות: האם להימנע ממרחבים מסוימים כדי לצמצם את כמות החשיפה? עד כמה להשקיע מאמצים בהסבת המבט? האם נתיחס ביתר סלחנות לפירסומות אסתטיות המשפרות את מראהו של המרחב?

בכל שנה סביב תקופה זו של השנה אנו חוזים כאן בארץ בהתגלמות מודרנית של ויכוח דומה, כאשר עצי אשוח מקושטים יחלו להופיע בבתים פרטיים ובמרחב הציבורי בישראל. עבור נוצרים אזרחי ישראל, העצים הינם חלק מחגיגות חג המולד, וכך הם גם מזוהים אצל ישראלים יהודים רבים. אך עולים ממדינות חבר העמים וצאצאיהם מסבירים שבברית המועצות סימלו העצים את נובי גוד, ראש השנה האזרחית, והם משמרים מסורת זו. יש אף כאלו המנסים לרכב על הגל הצרכני המאפיין את מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה בעונת החג, ולהביאו ארצה בעזרת סממנים חיצוניים שיפעילו אצל הלקוחות את רפלקס הקניות. ישראלי הניצב לפני עץ אשוח מקושט נדרש למאמץ פרשני לא מבוטל כדי לזהות מה משמעותו, על פי ההקשר המקומי.

ובחזרה לבית המרחץ: שני המתדיינים, החכם והרומי, אינם שווי מעמד במפגש. הוא מתקיים בבית המרחץ, שהוא כאמור מוסד רומי במובהק, "מגרש ביתי" עבור פרוקלוס. רבן גמליאל, עם כל חשיבותו בעולם היהודי, הוא נתין של האימפריה הרומית. דווקא מעמדו הרם מחייב אותו לדעת לנווט בעולם הנכרי, לשוחח עם השליטים בשפתם, להבין את הקודים התרבותיים שלהם. מי יודע, אולי בבית המרחץ יפגוש פקיד בכיר, ובאווירה החמימה יוכל להשיג הטבה עבור קהילתו, או לחוש לאן נושבות הרוחות? דווקא חברי האליטה חייבים לחוש בני בית בשני העולמות, אך הדבר מקרב אותם לתרבות השלטון. בני עמם עלולים לחשוד שמא יתפתו להזדהות יתרה עם התרבות הזרה, ומה שהחל כצעד טקטי יביא לטישטוש הזהות ואולי אף לחציית הקווים.

אפשר אף להציע קריאה אחרת את הסיפור, ולראות את שני גיבוריו כמייצגים את קהילותיהם. רבן גמליאל הוא מחשובי החכמים, נשיא הסנהדרין, משושלת הנשיאים לבית דוד. על פרוקלוס בן פילוסופוס איננו שומעים עוד בספרות חז"ל, אך שמו קושר אותו למסורת פילוסופית שאולי ניתן לראותה כמקבילה, בעולם הנכרי, לעולם בית המדרש ממנו מגיע רבן גמליאל. כך מתפרש הסיפור לא רק כדיון בין שני אנשים משני עולמות שונים, אלא כמפגש פסגה בין שתי אסכולות רעיוניות, תרבותיות ודתיות. ההבדלים ביניהם ברורים כאלו שבין נימול לערל, אך הם יכולים להיפגש ולשוחח, להשביע סקרנות פילוסופית בתשובות מנומקות.

חג החנוכה הוא הזדמנות לשיחה יהודית הן על התוכן והן על המסגרת של הסיפורים שקראנו לעיל. שיחה על הדילמות שמזמן לנו העולם הרב תרבותי בו אנו חיים, וגם על אופי המפגשים שלנו עם בני תרבויות ודתות זרות. לשיחה הזו כדאי להזמין גם את החשמונאים, את רבן גמליאל ורבי מנחם ברבי סימאי, ועוד קולות רבים מן העבר שהרהרו בסוגיות שעל הפרק.

רבן גמליאל
אפרודיטי
סיגלית אור
חז"ל
חנוכה
חשמונאים
יוונים
אנטיוכוס
משנה
רבן גמליאל פוגש את אפרודיטי
סיגלית אור
סיגלית אור

חנוכה וסיפור החשמונאים תופסים מקום מרכזי באופן בו מציירת המסורת היהודית את המפגש בין התרבות היוונית הלניסטית – מפגש של מאבק ותחרות. אך קריאה במקורות אחרים בספרות חז"ל מגלה קולות שונים בהם ניתן להשתמש כדי לבנות דגמים מודרניים של מפגש בין תרבותי

בחנוכה אנו מציינים את מרד החשמונאים ביוונים ואת מחאתם נגד יהודים רבים שבחרו לאמץ נורמות תרבותיות זרות ולפקוד בהתלהבות מוסדות תרבות יווניים. אחד האירועים שהאץ את פרוץ המרד היה הצבת פסל של האל היווני זאוס בבית המקדש על ידי אנטיוכוס אפיפנס. והנה, מאות שנים לאחר מכן, כך מספרת המשנה, כאשר הוצב פסל של האלה היוונית אפרודיטי בבית המרחץ בעכו, הדבר לא הפריע לרבן גמליאל לרחוץ שם. כמובן שאין דינו של פסל במקדש כדין פסל בבית המרחץ, אך בכל זאת שיוויון הנפש של רבן גמליאל הפתיע את אחד הנכרים במקום, ששאלו על כך.

וכך מספרת המשנה (עבודה זרה ג, ד):

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי.

אמר לו: כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח) - מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?

אמר לו: אין משיבין במרחץ.

וכשיצא אמר לו:

אני לא באתי בגבולה - היא באה בגבולי.

אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ.

דבר אחר: אם נותנין לך ממון הרבה אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה?! וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה!

לא נאמר אלא "אלהיהן" (שמות לד טז, במדבר כה ב) - את שהוא נוהג משם אלוה אסור ואת שאינו נוהג משם אלוה מותר.

הנה, מאות שנים לאחר מכן, כך מספרת המשנה, כאשר הוצב פסל של האלה היוונית אפרודיטי בבית המרחץ בעכו, הדבר לא הפריע לרבן גמליאל

בעיר הנמל הגדולה שהיתה עכו במאה השנייה לספירה, היתה ודאי אוכלוסיה מגוונת. מטבע ברייתן ערי נמל הן מקומות סִפִּיים, מבלבלים; יש בהן תערובת של אוכלוסיות, מנהגים, מאכלים ולבוש, תרבויות ודתות. הנמל משמש כשער לאזור, אך השער הוא דו-כיווני, ומשתייך לפנים ולחוץ. לא לחינם עסקה מחלוקת חכמים בשאלת הכללתה של העיר בתחומי ארץ ישראל. מכל רחבי אגן הים התיכון והאימפריה הרומית התנקזו נוסעים דרך נמל עכו. בעיר חלפו ובאו מלחים, חיילים, עולים לרגל, פקידי האימפריה ואנשי עסקים. בית המרחץ היה מן הסתם תחנה מבוקשת בדרכם.

בית המרחץ הרומי היה מוסד ציבורי חיוני, שלא שימש רק לצורך הטכני של ניקוי הגוף אלא כמרכז לקהילה. בריכות מים בטמפרטורות שונות ועבדים שסיפקו שירותי עיסוי ושימון שוכנו במבנה מפואר ומעוטר כמיטב המסורת ההלניסטית, עם רצפות פסיפס, פרסקאות, אדריכלות מונומנטלית ופסלים דקורטיביים לרוב. בבית המרחץ בו אנו עוסקים ניצב פסלה של אפרודיטי, אלת האהבה היוונית. לפי פסלים דומים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, היתה אפרודיטי לבושה באופן מינימלי, אם בכלל.

תושבי העיר הרומית פקדו את בית המרחץ כדי לנקות את גופם, אך גם כדי לבלות ולפגוש את עמיתיהם. המקום היה מוקד של פעילות שוקקת – ספורט, פעילויות פנאי, מופעי תרבות ואמנות, שיחות עסקיות ופוליטיות ומפגשים חברתיים. הסרת הבגדים הסירה גם מחיצות של מעמד ומצב כלכלי, וכך נפגשו אנשי העיר והנוסעים הרבים שחלפו בה באווירה פתוחה. אך דווקא היעדר הבגדים הדגיש מחיצה אחת, זו שהבחינה בין הנימולים לערלים. פרוקלוס בן פילוסופוס הנכרי מבחין ברבן גמליאל, נשיאם של ישראל, ותמה על הימצאותו במקום. הוא ניגש אל החכם ופותח בשיחה.

הנכרי מעמת את התנהגותו של החכם עם ציטוט מפורש מן התורה, בפרשת עיר הנידחת. כאשר "בני בליעל" מצליחים להדיח תושבי עיר לעבודה זרה, מצווים ישראל להרוג את התושבים, להחרים את הרכוש ולשרוף אותו באש. כיצד אם כן, שואל פרוקלוס, מרשה רבן גמליאל לעצמו לרחוץ בשלווה בנוכחותו של פסל האלה?

רבן גמליאל מסרב לדון בעניינים כאלה במרחץ (וכך מרוויח זמן חשיבה יקר). בצאתו ממהר אחריו הנכרי, דורש תשובה – ומקבל שלוש:

א. "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי": רבן גמליאל מדגיש שבית המרחץ, או שמא העיר, או אולי אפילו הארץ כולה – שלו הם. הוא אינו מתארח בתחומה של אפרודיטי, אלא היא הנכנסת לתחומו. ואולי הידיעה שהוא נמצא "בגבולו" מעניקה לו ביטחון בכח העמידה שלו כנגד הפיתוי שמייצגת אפרודיטי.

ב. "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי": בניית בית מרחץ לכבוד אפרודיטי אינה שיטה מקובלת לעבוד אותה, מציין רבן גמליאל. אך מצד שני, בהחלט מקובל להציב פסל של אפרודיטי בבית המרחץ כחפץ נוי.

ג. ולמעשה, מוסיף החכם, מהתנהגותם של האנשים בבית המרחץ אפשר להבין שאף הם אינם מתיחסים לאפרודיטי כאל אלה. היתכן שיסתובבו עירומים ויטילו מימיהם לפני אלתם?

רבן גמליאל מסכם את הדיון, ויוצר אבחנה דקה בין פסלים המתפקדים כאלילים לבין כאלו המשמשים לקישוט בלבד – הראשונים אסורים, האחרונים מותרים. שיקולים שונים מסייעים להבחין בין השניים: ההקשר בו מופיע הפסל, השימושים המקובלים של פסלים דומים והיחס שמפגינים הנכרים כלפי פסל בעל פוטנציאל אלילי מדתם שלהם. פסל אפרודיטי בבית המרחץ בעכו מתפקד כקישוט ולא כמרכז פולחני, וככזה אינו אסור במגע.

הסרת הבגדים הסירה גם מחיצות של מעמד ומצב כלכלי, וכך נפגשו אנשי העיר והנוסעים הרבים שחלפו בה באווירה פתוחה

היו גם חכמים שבחרו אחרת. מאות שנים אחרי המשנה, מספר לנו התלמוד הבבלי על רבי מנחם ברבי סימאי (בבלי עבודה זרה, נ ע"ב, מתורגם מארמית): "ומדוע קראו לו בנם של קדושים? שאפילו בצורת זוז לא מסתכל". רבי מנחם מקפיד כל כך שלא להיחשף לדמויות שיש בהן חשש עבודה זרה, עד שהוא אינו מסתכל במטבעות מפני מה שמצויר עליהם. נוכל רק לדמיין כיצד היה מגיב למראהו של רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי...

כדי לקיים את מנהגו צריך רבי מנחם להתאמץ להבחין בין המטבעות באמצעות המישוש בלבד, והוא אולי אף מסתכן בהפסד כספי כתוצאה מזיהוי שגוי. בזכות נוהג זה שלו, נקרא רבי מנחם "בנם של קדושים". זהו כינוי של הערצה, המעמיד את התנהגותו של רבי מנחם כמודל של קדושה שאליו יש לשאוף. אך מצד שני ניתן להבין מכך שהתנהגות זו לא היתה רווחת גם בקרב חכמים, וכי רובם הסתכלו בדיוקנאות שעל מטבעותיהם. לו נשאלו על כך, אולי היו עונים בדומה לרבן גמליאל: המטבעות משמשים צורך טכני, וטביעת דיוקנאות עליהן היא נוהג מקובל. גם מי שמיחסים משמעות דתית לסמלים המצוירים על המטבעות אינם מתיחסים אליהם בכבוד הראוי לייצוגי אלים.

שני הסיפורים מעידים על מציאות בה סמלים נכריים מציפים את המרחב הציבורי, אך לרוב בהקשר שאינו פולחני. פסל אפרודיטי משמש לקישוט המרחץ, והדיוקנאות מאפשרות הבחנה בין מטבעות בערכים שונים. לית אתר פנוי מן הייצוגים האלה, וקשה מאד להתחמק ממפגש עימם, אולי בדומה לפרסומות ומסרים שיווקיים במרחב הציבורי בימינו. אכן, חלק מן השאלות המתעוררות דומות: האם להימנע ממרחבים מסוימים כדי לצמצם את כמות החשיפה? עד כמה להשקיע מאמצים בהסבת המבט? האם נתיחס ביתר סלחנות לפירסומות אסתטיות המשפרות את מראהו של המרחב?

בכל שנה סביב תקופה זו של השנה אנו חוזים כאן בארץ בהתגלמות מודרנית של ויכוח דומה, כאשר עצי אשוח מקושטים יחלו להופיע בבתים פרטיים ובמרחב הציבורי בישראל. עבור נוצרים אזרחי ישראל, העצים הינם חלק מחגיגות חג המולד, וכך הם גם מזוהים אצל ישראלים יהודים רבים. אך עולים ממדינות חבר העמים וצאצאיהם מסבירים שבברית המועצות סימלו העצים את נובי גוד, ראש השנה האזרחית, והם משמרים מסורת זו. יש אף כאלו המנסים לרכב על הגל הצרכני המאפיין את מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה בעונת החג, ולהביאו ארצה בעזרת סממנים חיצוניים שיפעילו אצל הלקוחות את רפלקס הקניות. ישראלי הניצב לפני עץ אשוח מקושט נדרש למאמץ פרשני לא מבוטל כדי לזהות מה משמעותו, על פי ההקשר המקומי.

ובחזרה לבית המרחץ: שני המתדיינים, החכם והרומי, אינם שווי מעמד במפגש. הוא מתקיים בבית המרחץ, שהוא כאמור מוסד רומי במובהק, "מגרש ביתי" עבור פרוקלוס. רבן גמליאל, עם כל חשיבותו בעולם היהודי, הוא נתין של האימפריה הרומית. דווקא מעמדו הרם מחייב אותו לדעת לנווט בעולם הנכרי, לשוחח עם השליטים בשפתם, להבין את הקודים התרבותיים שלהם. מי יודע, אולי בבית המרחץ יפגוש פקיד בכיר, ובאווירה החמימה יוכל להשיג הטבה עבור קהילתו, או לחוש לאן נושבות הרוחות? דווקא חברי האליטה חייבים לחוש בני בית בשני העולמות, אך הדבר מקרב אותם לתרבות השלטון. בני עמם עלולים לחשוד שמא יתפתו להזדהות יתרה עם התרבות הזרה, ומה שהחל כצעד טקטי יביא לטישטוש הזהות ואולי אף לחציית הקווים.

אפשר אף להציע קריאה אחרת את הסיפור, ולראות את שני גיבוריו כמייצגים את קהילותיהם. רבן גמליאל הוא מחשובי החכמים, נשיא הסנהדרין, משושלת הנשיאים לבית דוד. על פרוקלוס בן פילוסופוס איננו שומעים עוד בספרות חז"ל, אך שמו קושר אותו למסורת פילוסופית שאולי ניתן לראותה כמקבילה, בעולם הנכרי, לעולם בית המדרש ממנו מגיע רבן גמליאל. כך מתפרש הסיפור לא רק כדיון בין שני אנשים משני עולמות שונים, אלא כמפגש פסגה בין שתי אסכולות רעיוניות, תרבותיות ודתיות. ההבדלים ביניהם ברורים כאלו שבין נימול לערל, אך הם יכולים להיפגש ולשוחח, להשביע סקרנות פילוסופית בתשובות מנומקות.

חג החנוכה הוא הזדמנות לשיחה יהודית הן על התוכן והן על המסגרת של הסיפורים שקראנו לעיל. שיחה על הדילמות שמזמן לנו העולם הרב תרבותי בו אנו חיים, וגם על אופי המפגשים שלנו עם בני תרבויות ודתות זרות. לשיחה הזו כדאי להזמין גם את החשמונאים, את רבן גמליאל ורבי מנחם ברבי סימאי, ועוד קולות רבים מן העבר שהרהרו בסוגיות שעל הפרק.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות