רבקי רוזנר
משתתפת בתכנית משכילות של מכון הרטמן וכן חברת סגל בהיברו יוניון קולג', בתכנית להכשרת רבנים.
זיכרון
יצחק רבין
רצח רבין
אתגר קרת
ריבקי רוזנר
כיכר רבין
ספרות
"רבין מת". ומה זה אומר עלינו? קריאה בסיפורו של אתגר קרת
רבקי רוזנר
ט' חשוון תשע"ט

בסיפור קצר, קרנבלי ושנון, מערער אתגר קרת את ההנחות המוכרות לנו על זכרון רצח רבין, ומעלה שאלות שמהדהדות את המבוכה שלנו סביב יום הזכרון לרצח: מה זוכרים ביום הזה? מי קובע מהי הדרך הנכונה לזכור ומהו הזיכרון הנכון? והאם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?  

אתמול בלילה רבין מת. דרסה אותו וֶספָּה עם סירה.  

שני משפטים קצרים מספיקים לאתגר קרת כדי לשבור את הטאבו סביב רצח רבין (אתגר קרת, "רבין מת", בתוך: "אוטוטו", כנרת זמורה ביתן, 1999).  המציאות המוכרת – שלוש יריות, שיר לשלום מוכתם בדם – מוחלפת במציאות חדשה ומשונה, מתעתעת. מי הוא הרבין שנדרס על ידי ווספה עם סירה? האם זה הרבין, בהא הידיעה, או שמא מדובר ברבין אחר? והאם הדריסה היא הרצח, בהא הידיעה, או שמא מדובר באירוע אחר? תוך תשע מילים בודדות, מוצאים את עצמם הקוראים - זאת אומרת אנחנו – נבוכים: מול מה בעצם אנחנו ניצבים כאן?

המבוכה הזאת, כך נדמה, היא אחד המאפיינים המובהקים של יום הזיכרון ליצחק רבין, שיחול ביום ראשון הקרוב. מה עושים עם היום הזה? האם הוא מיועד לכך שנזכור את יצחק רבין האדם? ואם כן – מדוע? האם העובדה שנרצח הופכת אותו לראוי יותר לזיכרון מראשי ממשלה אחרים? או שמא זהו אינו יום זיכרון לאיש אלא למעשה הרצח? ואם כך, מה התוכן שיש לצקת לתוכו? האם זהו יום של קירוב לבבות וניסיון לאחות את הקרעים? או שמא יום שבו מחדדים את דרכי המחלוקת הלגיטימיות והלא לגיטימיות בחברה דמוקרטית? מי קובע מהו הזיכרון הנכון לזכור ומהי הדרך הנכונה לזכור? האם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?  

אצל מי באמת נמצאת האלימות בחברה הישראלית ואיפה החמלה?  מהו זיכרון מכבד ומהו זיכרון מזלזל? מה הקשר בין הרובד הלאומי לבין החיים הפרטיים?

הספרות העברית, ברובה הגדול, שתקה ועודנה שותקת מול השאלות הללו. עשרים ושלוש שנה אחרי הרצח, וההתייחסויות הספרותיות אליו נותרו ספורות וחלקיות. אולי עוצמת הטראומה אינה מאפשרת כתיבה על האירוע, ואולי זו יראת הכבוד.

יוצא דופן בולט הוא אתגר קרת, שארבע שנים בלבד לאחר המאורע פרסם את הסיפור "רבין מת" – סיפור שאין בו סממנים של טראומה, וגם לא של יראת כבוד. בעזרת האבסורד וההומור, שני כלים מרכזיים בכתיבתו, קרת נוגע בנושא בלא חרדת קודש, וכך מאפשר הזמנה לדיון. אצל מי באמת נמצאת האלימות בחברה הישראלית ואיפה החמלה?  מהו זיכרון מכבד ומהו זיכרון מזלזל? מה הקשר בין הרובד הלאומי לבין החיים הפרטיים? כהרגלו, קרת מציע נקודת מבט מפתיעה וחתרנית  על הדברים, אשר מתגלה כרלוונטית, פורה ומעוררת מחשבה גם 19 שנה לאחר פרסום הסיפור.   [1]

הנה הפסקה הפותחת במלואה:  

אתמול בלילה רבין מת.  דרסה אותו וֶספָּה עם סירה. רבין מת על המקום, הנהג של הוֶוספה נפצע קָשה ואיבד את ההכרה, ובא אמבולנס ולקח אותו לבית חולים. ברבין הם לא נגעו אפילו, מרוב שהיה מת ושאי-אפשר היה לעשות כלום. אז אני וטירָאן לקחנו אותו וקברנו אותו אצלנו בחצר. אחרי זה בכיתי. וטירָאן הדליק לעצמו סיגריה, ואמר לי שאני אפסיק, כי זה מעצבן אותו שאני בוכה. אבל אני לא הפסקתי, ואחרי דקה גם הוא בכה. כי כמה שאהבתי את רבין, הוא אהב אותו אפילו יותר.  

בשלב זה של הסיפור אנו מצויים בעמימות סביב השאלה על איזה רבין מדובר. מצד אחד, אין לנו כל וודאות כי לא מדובר ברבין ה'אמיתי', אך מצד שני, קשה להניח שהמספר וחברו קברו את ראש הממשלה אצלם בחצר. הכפילות בין חוסר הסבירות שמדובר ברבין ה'אמיתי' לבין האפשרות שבכל זאת מדובר בו, תלווה את הקריאה בחלק נכבד מן הסיפור, ותותיר אותנו באי ידיעה ובחוסר ודאות, שהם אלמנטים מרכזיים לסיפוריו של קרת, המאפשרים לקוראים לשמוט את עמדותיהם הקבועות ולהתבונן בדברים במבט רענן.

קרת מעמת כאן את המרחב הלאומי עם המרחב המשפחתי, כשהאחרון מתגלה כחזק מבין השניים. כוח ההשפעה האמיתי מצוי בבית, גם בלא צורך במערכת ענישה נוקשה.

עוד בשלב זה מתחוור כי שמו של החבר הוא טיראן, המרמז למלחמת ששת הימים, שהביאה לרבין את תהילתו הראשונה. בהמשך נגלה גם כי שמו של המספר הוא סיני, על שם אותה המלחמה. במילים אחרות, פתיחת הסיפור מבקשת לומר לנו כי מדובר בשני נערים אשר, לפחות על פניו, לוקחים חלק באתוס הישראלי ושותפים לו, או לפחות לכך ייחלו הוריהם כשהעניקו להם שם. אך האמנם הצליח הדבר?

אחר כך הלכנו לבית של טירָאן, ובחדר מדרגות חיכה שוטר שרצה לעצור את טירָאן, כי הנהג של הווספה עם הסירה, שחזר כבר להכרה, הלשין לרופאים בבית חולים שטירָאן הרביץ לו בקַסדה עם לום. השוטר שאל את טירָאן למה הוא בוכה וטירָאן אמר לו "מי בוכה? יא, שוטר-פאשיסט-מניאק". והשוטר הוריד לו כאפה, ואבא של טירָאן יצא, וביקש את הפרטים של השוטר, והשוטר לא הסכים לתת, ותוך חמש דקות כבר יצאו אולי איזה שלושים איש. והשוטר אמר להם שיירגעו, והם אמרו לו שהוא בעצמו יירגע, והתחילו דחיפות, וכמעט נהיה עוד פעם מכות.  

עתה אפיונם של המספר וחברו הופך ברור יותר. הם אלימים, הם שונאים את המשטרה, והם גרים בשכונה שבה כאשר מופיע שוטר יוצאים שלושים איש לחדר המדרגות כדי לדחוף אותו. במילים אחרות – לא בדיוק שכונת פאר. גם השפה של המספר מעידה על כך. המילים "נהיה עוד פעם מכות" משלבות בין שפה נמוכה לבין שגיאת לשון. קרת מעצב כאן את גיבורי הסיפור כדמויות המגיעות מן השוליים, ומכאן ואילך יתחולל העימות בינן לבין 'המרכז' – תחילה יהיה זה השוטר, אחר כך דמויות מתוך תל אביב, ולבסוף אולי גם רבין עצמו. מעימות לעימות,  מה שחשבנו שאנחנו יודעים הן על השוליים והן על המרכז יתהפך, או לפחות יתערער.

העימות הראשון, אם כן,  מתרחש מול השוטר, והמילים נבחרות בקפידה: שוטר-פאשיסט-מניאק. הנער גדל בשכונה שבה, על פי הסטריאוטיפ,  פאשיזם הוא ברכה והמדינה היא מעל הכל. אולם הוא דווקא משתמש במילה פאשיסט ככינוי גנאי, ורואה בבא-הכוח של המדינה את הרע. זאת ועוד, השוטר עצמו – גילום הכוח המדינתי, שראש הממשלה הוא אולי הביטוי המובהק ביותר שלו – מוכיח שהוא אכן ראוי לגנאי, כשהוא ממהר להשתמש בכוח הזרוע אל מול נער צעיר ודומע (שבהערת אגב, בכך מערער גם על דימוי הגבריות המוכר לנו, בוודאי בפריפריה). כך עולה השאלה: אם הכוח המדינתי בעצם מופנה נגדנו, מדוע עלינו לכבדו ביום זיכרון, או בכלל?

בסוף השוטר הלך, ואבא של טירָאן הושיב את שנינו בסלון שלהם, נתן לנו ספרַייט, ואמר לטירָאן שיסביר לו מה קרה, מהר, לפני שהשוטר חוזר עם תגבורת. וטירָאן אמר לו שהוא הרביץ למישהו עם לום, אבל לאחד שהגיע לו, ושההוא הלשין במשטרה. ואבא של טירָאן שאל על מה בדיוק הגיע להוא, ואני ישר ראיתי שהוא כועס. אז סיפרתי לו שהזה עם הווספה התחיל, כי קודם הוא עלה עם הסירה על רבין, ואחר כך קילל אותנו, וגם נתן לי סטירה. ואבא של טירָאן שאל אותו אם זה נכון. וטירָאן לא ענה, אבל עשה כן עם הראש. ראיתי עליו שהוא מת לסיגריה אבל מפחד לעשן ליד אבא שלו.

בשלב זה מגיע העימות השני – הנערים אל מול נהג הווספה. עוד נחזור אליו, אך כבר עתה ניתן לראות כי פרטיו מתגלים טיפין טיפין: בהתחלה סופר רק שהנהג נפצע קשה, והיה נדמה כי זה כתוצאה מהדריסה של רבין. אחר כך התברר שטיראן הרביץ לנהג עם לום, ועכשיו מתגלה שהיה זה בגלל שקודם הוא קילל אותם וסטר למספר, ואילו המכה עם הלום הייתה רק תגובה. בהמשך יתבררו פרטים נוספים, אך כבר עתה עולה התהייה, מדוע המספר אינו מגולל מלכתחילה את המאורע כפי שהיה מתחילתו ועד סופו?

פתאום כך מתחוור כי מחנה השלום אולי באמת קצת אגרסיבי כלפי אנשי הפריפריה, וכי העיר העברית הראשונה אולי באמת זקוקה לקצת יותר עברית; למשטרה אולי באמת לא יזיק איזה ניעור אזרחי עצבני, וזיכרון רבין אולי באמת מאובן.

ניתן לשער כי מיקומם הגיאוגרפי והחברתי של הנערים מוביל אותם להרגיש שאין סיכוי שהגרסה שלהם תהיה מובנת וקבילה, ולכן הם מנסים לטשטש אותה, להסתירה. בכך ייתכן כי השניים מבטאים תחושות של קבוצות שאינן הגמוניות בחברה הישראלית – מהורי ילדי תימן החטופים דרך המתנחלים ועד לעלייה הרוסית – שאין מקום לסיפורן, שיותקפו אם ישמיעו, שמוטב להן לשתוק. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר קבע כי כל שיפוט הוא שיפוט של דעות ולפיכך, מי שדעתו אינה נשמעת וסיפורו אינו מסופר, ידו במאבק החברתי תהא על התחתונה, עוד לפני שיצא לדרך. במילים אחרות, חוסר יכולתו של הנער לספר את הסיפור מראשיתו ועד סופו מעידה על עמדת החולשה שבה הוא מצוי, וכמוהו מצויים בה כל מי שאינם משויכים לנרטיב הישראלי המרכזי. מכאן ברור גם מדוע השניים נוהגים באלימות מול נהג הווספה ומול השוטר: הם המושתקים, ובהיעדר מילים, הדרך היחידה להתבטא היא הפעלת כוח פיזי. האלימות והאילמות שזורות כאן זו בזו.

מעבר לעימות מרכז-פריפריה המגולם בנהג הווספה, בשלב זה מתגלה זירת עימות נוספת. טיראן – שקודם התחצף לשוטר ללא פחד – יושב עכשיו מבוהל מול אבא שלו. להוריד לום על אדם זר אין לו בעיה, אבל לעשן סיגריה ליד אבא שלו – הוא לא מעז. קרת מעמת כאן את המרחב הלאומי עם המרחב המשפחתי, כשהאחרון מתגלה כחזק מבין השניים. אמנם כוח האכיפה והכליאה מצוי בידי המדינה, מראה קרת, אולם כוח ההשפעה האמיתי מצוי בבית, גם בלא צורך במערכת ענישה נוקשה. זוהי הסיבה שכדי לזכור את רבין נדרש חוק, ואילו כדי לזכור הורה, לא נדרש אלא להיות אדם. ואם כך, ביציאה מן הסיפור לחיים אפשר לשאול – מהי המשמעות של זיכרון הנכפה בכוח? והאם הוא בכלל ראוי?

את רבין מצאנו בכיכר. איך שירדנו מהאוטובוס ראינו אותו. הוא היה אז עוד גור, ורעד מקור. אני וטירָאן ועוד ילדה אחת שפגשנו שם, מצופֵי צָהֲלָה, הלכנו לחפש לו חלב, אבל באספרֶסו-בָּר לא רצו להביא לנו, ובבורגר-ראנץ' לא היה להם כי הם מקפידים על כשרות. בסוף מצאנו מיני-מַרקֶט בפרישמן שנתן לנו שקית וגם קופסה ריקה של קוטֶג' ואנחנו מזגנו לו את החלב והוא שתה את הכל בשלוק. והצופה מצָהֲלָה, שקראו לה אבישָג, אמרה שאנחנו צריכים לקרוא לו שָלום, כי רבין מת למען השלום, וטירָאן עשה עם הראש כן, כן, וביקש ממנה את הטלפון שלה, והיא אמרה לו שהוא דווקא חמוד אבל שיש לה חבר חייל, ואחרי שהיא הלכה, טירָאן ליטף את הגור ואמר שבחיים לא נקרא לו שלום כי שלום זה שם של תימָני, ושנקרא לו רבין, ושגם ההיא מצדו יכולה ללכת להזדיין עם החייל שלה, כי אולי הפנים שלה יפות, אבל הגוף שלה עקום לגמרי.

טפח נוסף מן הסיפור השלם נחשף, וסופסוף מתברר כי רבין של הסיפור הוא רבין גור החתולים, שנמצא בכיכר – היא כיכר רבין, על שם רבין ראש הממשלה. כך נוצר עימות נוסף, העימות שבין הדבר החי והממשי, המציאות הקטנה – גור חתולים – לבין האתוס, הזיכרון הבומבסטי, לפחות בגודל של כיכר, שהוא במידה רבה מדומיין. הנערים בוחרים באופן חד משמעי במציאות, לעומת ישראל המרכזית, המיוצגת על ידי הנערה ונהג הווספה, הבוחרת בזיכרון.

עניין זה מצטרף לעימות הכללי שבין המרכז לשוליים. אבישג, בהמשך לשוטר ולנהג הווספה,  מייצגת את הערכים ה'נכונים' – היא בצופים, היא מבקשת מהנערים לקרוא לחתול 'שלום', יש לה חבר חייל והיא גרה בשכונה הקרויה על שם צה"ל. כמות האזכורים הקשורים בצבא ובצבאיות גבוהה, כי ישראל ההגמונית היא חברה מיליטריסטית. את הביקורת על כך משמיע טיראן, כשאומר על אבישג ש"הפנים שלה יפות אבל הגוף עקום לגמרי". זוהי דרך אחרת לומר כי הישראליות אולי מצטלמת יפה – 'יפי הבלורית והתואר' – אך בפועל לא בטוח שהיא כה מוצלחת. שקריותה של ישראל ההגמונית מתגלה גם דרך שמות המקומות שמהם מבקשים הנערים עזרה – האספרסו בר, הבורגר ראנץ' והמיני מרקט. העיר העברית הראשונה מתגלה כעיר המבכרת את האנגלית. כך נחשף הפער בין הסיפור הלאומי כפי שהוא מסופר לבין התממשותו בפועל.

השתלשלות האירועים מחזקת את הביקורת הזו, כי הנה מתגלה שדווקא הנערים, שהגיעו מהמקום 'הלא נכון', משכונה שבה שלושים איש יוצאים לדחוף שוטר, הם אלה החומלים על החתול. האלימות שבקעה מהם מול נהג הווספה ומול השוטר נעלמת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים. עתה ברור גם למה עליו הם יכולים לחמול – בניגוד לאבישג, לשוטר או לנהג, גור החתולים אינו חלק מהמאבק למיקום חברתי. הוא אינו משתיק את הנערים, ולכן לבם פתוח אליו לרווחה. יצחק רבין, יש לומר, השתייך אל אבישג, אל השוטר ואל נהג הווספה. קורות חייו הם גילום של השתייכות וצבאיות. האם הסיפור רומז לכך שאלימות מן השוליים בוקעת רק לאחר שקולה אינו נשמע במרכז? האם זה נכון גם ביחס לציונות הדתית, הנעדרת מן הסיפור (למעט אולי ברמיזה הטמונה במילה 'התימני') למרות שבמציאות היא ניצבת בלבו? והאמנם הדיכוטומיה היא כה חד משמעית – מי שלכאורה אלים יתגלה כרך ומי שלכאורה רך יתגלה כאלים?

אבא של טירָאן אמר לטירָאן שיש לו מזל שהוא קטין, אבל שהפעם אולי גם זה לא יעזור, כי להרביץ עם לום זה לא לגנוב מסטיק במכולת. וטירָאן המשיך לשתוק, ואני הרגשתי שהוא הולך לבכות עוד פעם. אז אמרתי לאבא של טירָאן שהכל בגללי, כי כשרבין נדרס אני קראתי לטירָאן, ואמרתי לו על רבין. והנהג של הווספה, שבהתחלה דווקא היה נחמד והצטער, שאל אותי מה אני צועק. ורק כשהסברתי לו שלחתול קוראים רבין, רק אז הוא התעצבן ונתן לי סטירה. וטירָאן אמר לאבא שלו "החרא הזה לא עצר בעצור, דרס לנו את החתול, ועוד אחרי זה הביא לסינַי סטירה, מה רצית, שאני אשתוק לו?" ואבא של טירָאן לא ענה והדליק לעצמו סיגריה, ובלי לעשות מזה עניין, הדליק לטירָאן אחת גם. וטירָאן אמר שהכי טוב שאני אתחָפֵף הביתה עכשיו, לפני שהשוטרים באים, ככה שלפחות אני לא אהיה בעסק. ואני אמרתי לו שזה לא מתאים. אבל גם אבא שלו התעקש.

עתה מתגלה הסיפור במלואו, ומתגלה גם מלוא תמונת העימות: נהג הווספה, זה שבניגוד לנערים אינו זקוק לאוטובוס כדי להגיע למרכז תל אביב, דהיינו בן בית – הוא מחולל האלימות הראשון. הוא סוטר למספר, סיני, מכיוון שקרא לחתול 'רבין'. במילים אחרות, רודפי השלום ומכבדי זיכרון רבין הם הראשונים לפצוח באלימות כשמשהו אינו נראה בעיניהם,  והם אינם מכבדים את העומדים מולם בשעת מחלוקת. בעימות שבין החיים הממשיים – חתול שחי כאן ועכשיו – לבין חיי האתוס – כבודו של רבין המת – נהג הווספה מעדיף את הסמל המת על פני בעל החיים, ומעדיף לפגוע בעומד מולו ובלבד שזיכרונו של רבין לא 'יחולל'. אצל סיני וטיראן, לעומת זאת, סולם הערכים הפוך. השמות והמעמד לא חשובים, חשובים החיים. הם פוגעים רק כאשר פוגעים בהם, לא רגע לפני כן. מדוע בכל זאת, הם אלה שנתפשים בעינינו כאלימים? עוד ניתן לתהות –  מדוע לקרוא למחלף או לבית חולים או לבית ספר על שם ראש ממשלה נתפש בעיני הממסד – המיוצג על ידי התל אביבי – ככבוד, אך לקרוא כך לחתול זוהי זילות? מי קבע את ההיררכיה המדומיינת הזאת, וחשוב מכך, מי אמר שהיא צודקת? את כל הספקות הללו כמו מאשרר אבא של טיראן, שהוא כאמור נציג הסמכות החלופי, נציג האלטרנטיבה. בשומעו את הסיפור המלא, לא רק שאינו כועס על השניים אלא אף מצית סיגריה לטיראן, מעין אישור שקט למעשה.

לפני שעליתי הביתה עצרתי לרגע ליד הקבר של רבין וחשבתי על מה היה קורה אם לא היינו מוצאים אותו, על איך החיים שלו היו נראים אז. אולי הוא היה קופא מקור, אבל רוב הסיכויים שמישהו אחר היה לוקח אותו הביתה, ואז הוא גם לא היה נדרס. הכל בחיים זה שאלה של מזל. אפילו רבין המקורי, אם אחרי ששרו שיר לשלום במקום לרדת ישר מהבמה היה מחכה קצת, הוא היה עוד חי, ובמקום זה היו יורים בשמעון פֶרֶס, ככה לפחות אמרו בטלוויזיה, או שאם להיא בכיכר לא היה חבר חייל והיא כן היתה נותנת לטירָאן את הטלפון, והיינו קוראים לרבין שלום, אז גם ככה הוא היה נדרס אבל לפחות זה לא היה נגמר במכּות.

הפסקה החותמת של הסיפור פורסת במלואה את התודעה הנערית של המספר, המתגלה כתמים וחסר מודעות. כל המאורעות נבללים אצלו לעיסה אחת, בלא היררכיה של חשיבות – דריסת החתול חשובה כמו רבין ה'מקורי', שחשוב כמו הנערה בכיכר, שחשובה שוב כמו החתול. בבליל הזה הסיפור מציג במערומיו את הניסיון החוקי לקבע את חשיבותם של רבין האיש ושל אירוע הרצח בתודעת הצעירים. זהו ניסיון שלא צלח, שכן אלה – בין אם בשל היעדר חינוך ראוי ובין אם בשל בחירה – מעדיפים לדבוק בסולם ערכי פרטי, קטן, פשוט ומשפחתי. אך זאת, יש להדגיש, לא מתוך זלזול ברבין. המספר מלא חמלה גם כלפיו וכלפי גורלו, אולם הוא אינו רואה אותם כיותר או פחות יקרי ערך מחייהם של שאר סובביו, על שתיים או על ארבע.

*

בחינת מהלך הסיפור כולו ממעוף הציפור מלמדת כי פעולתו העיקרית  היא בלבול המוכר והידוע, היפוכו, ולעיתים גם היפוכו החוזר. רבין האמיתי מתערבב עם רבין גור החתולים, נוער השוליים האלים מתגלה כרחום, רוכב הווספה רודף השלום הוא האחראי לפרוץ האלימות, השוטר שאמור לשמור על הסדר מוסיף לבלגן, האב מצטייר כמפחיד ומתגלה כידידותי, הדמויות התל אביביות שלכאורה משתייכות לשמאל מתנהגות בחוסר חמלה ובצייתנות עיוורת לשלטון, והדמויות הפריפריאליות שלכאורה משתייכות לימין מגלות רגישות ומרדנות אנרכיסטית. זהו מהלך קרתי טיפוסי, המבקש לנער את האבק מעל אמיתות שחוקות וידועות וכך לאפשר לנו לראות את הדברים מזווית אחרת.

פתאום כך מתחוור כי מחנה השלום אולי באמת קצת אגרסיבי כלפי אנשי הפריפריה, וכי העיר העברית הראשונה אולי באמת זקוקה לקצת יותר עברית; למשטרה אולי באמת לא יזיק איזה ניעור אזרחי עצבני, וזיכרון רבין אולי באמת מאובן, וייתכן שהגיעה השעה לחשוב מחדש על איך עושים כל אחד מהדברים האלה קצת אחרת.

[1] חלק מן הרעיונות בקריאה זו מופיעים אצל אבנר הולצמן, עדהלום – תחנות בספרות העברית, ירושלים 2016, עמ' 285-290.

זיכרון
יצחק רבין
רצח רבין
אתגר קרת
ריבקי רוזנר
כיכר רבין
ספרות
"רבין מת". ומה זה אומר עלינו? קריאה בסיפורו של אתגר קרת
18/10/2018
ט' חשוון תשע"ט
רבקי רוזנר
רבקי רוזנר

בסיפור קצר, קרנבלי ושנון, מערער אתגר קרת את ההנחות המוכרות לנו על זכרון רצח רבין, ומעלה שאלות שמהדהדות את המבוכה שלנו סביב יום הזכרון לרצח: מה זוכרים ביום הזה? מי קובע מהי הדרך הנכונה לזכור ומהו הזיכרון הנכון? והאם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?  

אתמול בלילה רבין מת. דרסה אותו וֶספָּה עם סירה.  

שני משפטים קצרים מספיקים לאתגר קרת כדי לשבור את הטאבו סביב רצח רבין (אתגר קרת, "רבין מת", בתוך: "אוטוטו", כנרת זמורה ביתן, 1999).  המציאות המוכרת – שלוש יריות, שיר לשלום מוכתם בדם – מוחלפת במציאות חדשה ומשונה, מתעתעת. מי הוא הרבין שנדרס על ידי ווספה עם סירה? האם זה הרבין, בהא הידיעה, או שמא מדובר ברבין אחר? והאם הדריסה היא הרצח, בהא הידיעה, או שמא מדובר באירוע אחר? תוך תשע מילים בודדות, מוצאים את עצמם הקוראים - זאת אומרת אנחנו – נבוכים: מול מה בעצם אנחנו ניצבים כאן?

המבוכה הזאת, כך נדמה, היא אחד המאפיינים המובהקים של יום הזיכרון ליצחק רבין, שיחול ביום ראשון הקרוב. מה עושים עם היום הזה? האם הוא מיועד לכך שנזכור את יצחק רבין האדם? ואם כן – מדוע? האם העובדה שנרצח הופכת אותו לראוי יותר לזיכרון מראשי ממשלה אחרים? או שמא זהו אינו יום זיכרון לאיש אלא למעשה הרצח? ואם כך, מה התוכן שיש לצקת לתוכו? האם זהו יום של קירוב לבבות וניסיון לאחות את הקרעים? או שמא יום שבו מחדדים את דרכי המחלוקת הלגיטימיות והלא לגיטימיות בחברה דמוקרטית? מי קובע מהו הזיכרון הנכון לזכור ומהי הדרך הנכונה לזכור? האם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?  

אצל מי באמת נמצאת האלימות בחברה הישראלית ואיפה החמלה?  מהו זיכרון מכבד ומהו זיכרון מזלזל? מה הקשר בין הרובד הלאומי לבין החיים הפרטיים?

הספרות העברית, ברובה הגדול, שתקה ועודנה שותקת מול השאלות הללו. עשרים ושלוש שנה אחרי הרצח, וההתייחסויות הספרותיות אליו נותרו ספורות וחלקיות. אולי עוצמת הטראומה אינה מאפשרת כתיבה על האירוע, ואולי זו יראת הכבוד.

יוצא דופן בולט הוא אתגר קרת, שארבע שנים בלבד לאחר המאורע פרסם את הסיפור "רבין מת" – סיפור שאין בו סממנים של טראומה, וגם לא של יראת כבוד. בעזרת האבסורד וההומור, שני כלים מרכזיים בכתיבתו, קרת נוגע בנושא בלא חרדת קודש, וכך מאפשר הזמנה לדיון. אצל מי באמת נמצאת האלימות בחברה הישראלית ואיפה החמלה?  מהו זיכרון מכבד ומהו זיכרון מזלזל? מה הקשר בין הרובד הלאומי לבין החיים הפרטיים? כהרגלו, קרת מציע נקודת מבט מפתיעה וחתרנית  על הדברים, אשר מתגלה כרלוונטית, פורה ומעוררת מחשבה גם 19 שנה לאחר פרסום הסיפור.   [1]

הנה הפסקה הפותחת במלואה:  

אתמול בלילה רבין מת.  דרסה אותו וֶספָּה עם סירה. רבין מת על המקום, הנהג של הוֶוספה נפצע קָשה ואיבד את ההכרה, ובא אמבולנס ולקח אותו לבית חולים. ברבין הם לא נגעו אפילו, מרוב שהיה מת ושאי-אפשר היה לעשות כלום. אז אני וטירָאן לקחנו אותו וקברנו אותו אצלנו בחצר. אחרי זה בכיתי. וטירָאן הדליק לעצמו סיגריה, ואמר לי שאני אפסיק, כי זה מעצבן אותו שאני בוכה. אבל אני לא הפסקתי, ואחרי דקה גם הוא בכה. כי כמה שאהבתי את רבין, הוא אהב אותו אפילו יותר.  

בשלב זה של הסיפור אנו מצויים בעמימות סביב השאלה על איזה רבין מדובר. מצד אחד, אין לנו כל וודאות כי לא מדובר ברבין ה'אמיתי', אך מצד שני, קשה להניח שהמספר וחברו קברו את ראש הממשלה אצלם בחצר. הכפילות בין חוסר הסבירות שמדובר ברבין ה'אמיתי' לבין האפשרות שבכל זאת מדובר בו, תלווה את הקריאה בחלק נכבד מן הסיפור, ותותיר אותנו באי ידיעה ובחוסר ודאות, שהם אלמנטים מרכזיים לסיפוריו של קרת, המאפשרים לקוראים לשמוט את עמדותיהם הקבועות ולהתבונן בדברים במבט רענן.

קרת מעמת כאן את המרחב הלאומי עם המרחב המשפחתי, כשהאחרון מתגלה כחזק מבין השניים. כוח ההשפעה האמיתי מצוי בבית, גם בלא צורך במערכת ענישה נוקשה.

עוד בשלב זה מתחוור כי שמו של החבר הוא טיראן, המרמז למלחמת ששת הימים, שהביאה לרבין את תהילתו הראשונה. בהמשך נגלה גם כי שמו של המספר הוא סיני, על שם אותה המלחמה. במילים אחרות, פתיחת הסיפור מבקשת לומר לנו כי מדובר בשני נערים אשר, לפחות על פניו, לוקחים חלק באתוס הישראלי ושותפים לו, או לפחות לכך ייחלו הוריהם כשהעניקו להם שם. אך האמנם הצליח הדבר?

אחר כך הלכנו לבית של טירָאן, ובחדר מדרגות חיכה שוטר שרצה לעצור את טירָאן, כי הנהג של הווספה עם הסירה, שחזר כבר להכרה, הלשין לרופאים בבית חולים שטירָאן הרביץ לו בקַסדה עם לום. השוטר שאל את טירָאן למה הוא בוכה וטירָאן אמר לו "מי בוכה? יא, שוטר-פאשיסט-מניאק". והשוטר הוריד לו כאפה, ואבא של טירָאן יצא, וביקש את הפרטים של השוטר, והשוטר לא הסכים לתת, ותוך חמש דקות כבר יצאו אולי איזה שלושים איש. והשוטר אמר להם שיירגעו, והם אמרו לו שהוא בעצמו יירגע, והתחילו דחיפות, וכמעט נהיה עוד פעם מכות.  

עתה אפיונם של המספר וחברו הופך ברור יותר. הם אלימים, הם שונאים את המשטרה, והם גרים בשכונה שבה כאשר מופיע שוטר יוצאים שלושים איש לחדר המדרגות כדי לדחוף אותו. במילים אחרות – לא בדיוק שכונת פאר. גם השפה של המספר מעידה על כך. המילים "נהיה עוד פעם מכות" משלבות בין שפה נמוכה לבין שגיאת לשון. קרת מעצב כאן את גיבורי הסיפור כדמויות המגיעות מן השוליים, ומכאן ואילך יתחולל העימות בינן לבין 'המרכז' – תחילה יהיה זה השוטר, אחר כך דמויות מתוך תל אביב, ולבסוף אולי גם רבין עצמו. מעימות לעימות,  מה שחשבנו שאנחנו יודעים הן על השוליים והן על המרכז יתהפך, או לפחות יתערער.

העימות הראשון, אם כן,  מתרחש מול השוטר, והמילים נבחרות בקפידה: שוטר-פאשיסט-מניאק. הנער גדל בשכונה שבה, על פי הסטריאוטיפ,  פאשיזם הוא ברכה והמדינה היא מעל הכל. אולם הוא דווקא משתמש במילה פאשיסט ככינוי גנאי, ורואה בבא-הכוח של המדינה את הרע. זאת ועוד, השוטר עצמו – גילום הכוח המדינתי, שראש הממשלה הוא אולי הביטוי המובהק ביותר שלו – מוכיח שהוא אכן ראוי לגנאי, כשהוא ממהר להשתמש בכוח הזרוע אל מול נער צעיר ודומע (שבהערת אגב, בכך מערער גם על דימוי הגבריות המוכר לנו, בוודאי בפריפריה). כך עולה השאלה: אם הכוח המדינתי בעצם מופנה נגדנו, מדוע עלינו לכבדו ביום זיכרון, או בכלל?

בסוף השוטר הלך, ואבא של טירָאן הושיב את שנינו בסלון שלהם, נתן לנו ספרַייט, ואמר לטירָאן שיסביר לו מה קרה, מהר, לפני שהשוטר חוזר עם תגבורת. וטירָאן אמר לו שהוא הרביץ למישהו עם לום, אבל לאחד שהגיע לו, ושההוא הלשין במשטרה. ואבא של טירָאן שאל על מה בדיוק הגיע להוא, ואני ישר ראיתי שהוא כועס. אז סיפרתי לו שהזה עם הווספה התחיל, כי קודם הוא עלה עם הסירה על רבין, ואחר כך קילל אותנו, וגם נתן לי סטירה. ואבא של טירָאן שאל אותו אם זה נכון. וטירָאן לא ענה, אבל עשה כן עם הראש. ראיתי עליו שהוא מת לסיגריה אבל מפחד לעשן ליד אבא שלו.

בשלב זה מגיע העימות השני – הנערים אל מול נהג הווספה. עוד נחזור אליו, אך כבר עתה ניתן לראות כי פרטיו מתגלים טיפין טיפין: בהתחלה סופר רק שהנהג נפצע קשה, והיה נדמה כי זה כתוצאה מהדריסה של רבין. אחר כך התברר שטיראן הרביץ לנהג עם לום, ועכשיו מתגלה שהיה זה בגלל שקודם הוא קילל אותם וסטר למספר, ואילו המכה עם הלום הייתה רק תגובה. בהמשך יתבררו פרטים נוספים, אך כבר עתה עולה התהייה, מדוע המספר אינו מגולל מלכתחילה את המאורע כפי שהיה מתחילתו ועד סופו?

פתאום כך מתחוור כי מחנה השלום אולי באמת קצת אגרסיבי כלפי אנשי הפריפריה, וכי העיר העברית הראשונה אולי באמת זקוקה לקצת יותר עברית; למשטרה אולי באמת לא יזיק איזה ניעור אזרחי עצבני, וזיכרון רבין אולי באמת מאובן.

ניתן לשער כי מיקומם הגיאוגרפי והחברתי של הנערים מוביל אותם להרגיש שאין סיכוי שהגרסה שלהם תהיה מובנת וקבילה, ולכן הם מנסים לטשטש אותה, להסתירה. בכך ייתכן כי השניים מבטאים תחושות של קבוצות שאינן הגמוניות בחברה הישראלית – מהורי ילדי תימן החטופים דרך המתנחלים ועד לעלייה הרוסית – שאין מקום לסיפורן, שיותקפו אם ישמיעו, שמוטב להן לשתוק. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר קבע כי כל שיפוט הוא שיפוט של דעות ולפיכך, מי שדעתו אינה נשמעת וסיפורו אינו מסופר, ידו במאבק החברתי תהא על התחתונה, עוד לפני שיצא לדרך. במילים אחרות, חוסר יכולתו של הנער לספר את הסיפור מראשיתו ועד סופו מעידה על עמדת החולשה שבה הוא מצוי, וכמוהו מצויים בה כל מי שאינם משויכים לנרטיב הישראלי המרכזי. מכאן ברור גם מדוע השניים נוהגים באלימות מול נהג הווספה ומול השוטר: הם המושתקים, ובהיעדר מילים, הדרך היחידה להתבטא היא הפעלת כוח פיזי. האלימות והאילמות שזורות כאן זו בזו.

מעבר לעימות מרכז-פריפריה המגולם בנהג הווספה, בשלב זה מתגלה זירת עימות נוספת. טיראן – שקודם התחצף לשוטר ללא פחד – יושב עכשיו מבוהל מול אבא שלו. להוריד לום על אדם זר אין לו בעיה, אבל לעשן סיגריה ליד אבא שלו – הוא לא מעז. קרת מעמת כאן את המרחב הלאומי עם המרחב המשפחתי, כשהאחרון מתגלה כחזק מבין השניים. אמנם כוח האכיפה והכליאה מצוי בידי המדינה, מראה קרת, אולם כוח ההשפעה האמיתי מצוי בבית, גם בלא צורך במערכת ענישה נוקשה. זוהי הסיבה שכדי לזכור את רבין נדרש חוק, ואילו כדי לזכור הורה, לא נדרש אלא להיות אדם. ואם כך, ביציאה מן הסיפור לחיים אפשר לשאול – מהי המשמעות של זיכרון הנכפה בכוח? והאם הוא בכלל ראוי?

את רבין מצאנו בכיכר. איך שירדנו מהאוטובוס ראינו אותו. הוא היה אז עוד גור, ורעד מקור. אני וטירָאן ועוד ילדה אחת שפגשנו שם, מצופֵי צָהֲלָה, הלכנו לחפש לו חלב, אבל באספרֶסו-בָּר לא רצו להביא לנו, ובבורגר-ראנץ' לא היה להם כי הם מקפידים על כשרות. בסוף מצאנו מיני-מַרקֶט בפרישמן שנתן לנו שקית וגם קופסה ריקה של קוטֶג' ואנחנו מזגנו לו את החלב והוא שתה את הכל בשלוק. והצופה מצָהֲלָה, שקראו לה אבישָג, אמרה שאנחנו צריכים לקרוא לו שָלום, כי רבין מת למען השלום, וטירָאן עשה עם הראש כן, כן, וביקש ממנה את הטלפון שלה, והיא אמרה לו שהוא דווקא חמוד אבל שיש לה חבר חייל, ואחרי שהיא הלכה, טירָאן ליטף את הגור ואמר שבחיים לא נקרא לו שלום כי שלום זה שם של תימָני, ושנקרא לו רבין, ושגם ההיא מצדו יכולה ללכת להזדיין עם החייל שלה, כי אולי הפנים שלה יפות, אבל הגוף שלה עקום לגמרי.

טפח נוסף מן הסיפור השלם נחשף, וסופסוף מתברר כי רבין של הסיפור הוא רבין גור החתולים, שנמצא בכיכר – היא כיכר רבין, על שם רבין ראש הממשלה. כך נוצר עימות נוסף, העימות שבין הדבר החי והממשי, המציאות הקטנה – גור חתולים – לבין האתוס, הזיכרון הבומבסטי, לפחות בגודל של כיכר, שהוא במידה רבה מדומיין. הנערים בוחרים באופן חד משמעי במציאות, לעומת ישראל המרכזית, המיוצגת על ידי הנערה ונהג הווספה, הבוחרת בזיכרון.

עניין זה מצטרף לעימות הכללי שבין המרכז לשוליים. אבישג, בהמשך לשוטר ולנהג הווספה,  מייצגת את הערכים ה'נכונים' – היא בצופים, היא מבקשת מהנערים לקרוא לחתול 'שלום', יש לה חבר חייל והיא גרה בשכונה הקרויה על שם צה"ל. כמות האזכורים הקשורים בצבא ובצבאיות גבוהה, כי ישראל ההגמונית היא חברה מיליטריסטית. את הביקורת על כך משמיע טיראן, כשאומר על אבישג ש"הפנים שלה יפות אבל הגוף עקום לגמרי". זוהי דרך אחרת לומר כי הישראליות אולי מצטלמת יפה – 'יפי הבלורית והתואר' – אך בפועל לא בטוח שהיא כה מוצלחת. שקריותה של ישראל ההגמונית מתגלה גם דרך שמות המקומות שמהם מבקשים הנערים עזרה – האספרסו בר, הבורגר ראנץ' והמיני מרקט. העיר העברית הראשונה מתגלה כעיר המבכרת את האנגלית. כך נחשף הפער בין הסיפור הלאומי כפי שהוא מסופר לבין התממשותו בפועל.

השתלשלות האירועים מחזקת את הביקורת הזו, כי הנה מתגלה שדווקא הנערים, שהגיעו מהמקום 'הלא נכון', משכונה שבה שלושים איש יוצאים לדחוף שוטר, הם אלה החומלים על החתול. האלימות שבקעה מהם מול נהג הווספה ומול השוטר נעלמת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים. עתה ברור גם למה עליו הם יכולים לחמול – בניגוד לאבישג, לשוטר או לנהג, גור החתולים אינו חלק מהמאבק למיקום חברתי. הוא אינו משתיק את הנערים, ולכן לבם פתוח אליו לרווחה. יצחק רבין, יש לומר, השתייך אל אבישג, אל השוטר ואל נהג הווספה. קורות חייו הם גילום של השתייכות וצבאיות. האם הסיפור רומז לכך שאלימות מן השוליים בוקעת רק לאחר שקולה אינו נשמע במרכז? האם זה נכון גם ביחס לציונות הדתית, הנעדרת מן הסיפור (למעט אולי ברמיזה הטמונה במילה 'התימני') למרות שבמציאות היא ניצבת בלבו? והאמנם הדיכוטומיה היא כה חד משמעית – מי שלכאורה אלים יתגלה כרך ומי שלכאורה רך יתגלה כאלים?

אבא של טירָאן אמר לטירָאן שיש לו מזל שהוא קטין, אבל שהפעם אולי גם זה לא יעזור, כי להרביץ עם לום זה לא לגנוב מסטיק במכולת. וטירָאן המשיך לשתוק, ואני הרגשתי שהוא הולך לבכות עוד פעם. אז אמרתי לאבא של טירָאן שהכל בגללי, כי כשרבין נדרס אני קראתי לטירָאן, ואמרתי לו על רבין. והנהג של הווספה, שבהתחלה דווקא היה נחמד והצטער, שאל אותי מה אני צועק. ורק כשהסברתי לו שלחתול קוראים רבין, רק אז הוא התעצבן ונתן לי סטירה. וטירָאן אמר לאבא שלו "החרא הזה לא עצר בעצור, דרס לנו את החתול, ועוד אחרי זה הביא לסינַי סטירה, מה רצית, שאני אשתוק לו?" ואבא של טירָאן לא ענה והדליק לעצמו סיגריה, ובלי לעשות מזה עניין, הדליק לטירָאן אחת גם. וטירָאן אמר שהכי טוב שאני אתחָפֵף הביתה עכשיו, לפני שהשוטרים באים, ככה שלפחות אני לא אהיה בעסק. ואני אמרתי לו שזה לא מתאים. אבל גם אבא שלו התעקש.

עתה מתגלה הסיפור במלואו, ומתגלה גם מלוא תמונת העימות: נהג הווספה, זה שבניגוד לנערים אינו זקוק לאוטובוס כדי להגיע למרכז תל אביב, דהיינו בן בית – הוא מחולל האלימות הראשון. הוא סוטר למספר, סיני, מכיוון שקרא לחתול 'רבין'. במילים אחרות, רודפי השלום ומכבדי זיכרון רבין הם הראשונים לפצוח באלימות כשמשהו אינו נראה בעיניהם,  והם אינם מכבדים את העומדים מולם בשעת מחלוקת. בעימות שבין החיים הממשיים – חתול שחי כאן ועכשיו – לבין חיי האתוס – כבודו של רבין המת – נהג הווספה מעדיף את הסמל המת על פני בעל החיים, ומעדיף לפגוע בעומד מולו ובלבד שזיכרונו של רבין לא 'יחולל'. אצל סיני וטיראן, לעומת זאת, סולם הערכים הפוך. השמות והמעמד לא חשובים, חשובים החיים. הם פוגעים רק כאשר פוגעים בהם, לא רגע לפני כן. מדוע בכל זאת, הם אלה שנתפשים בעינינו כאלימים? עוד ניתן לתהות –  מדוע לקרוא למחלף או לבית חולים או לבית ספר על שם ראש ממשלה נתפש בעיני הממסד – המיוצג על ידי התל אביבי – ככבוד, אך לקרוא כך לחתול זוהי זילות? מי קבע את ההיררכיה המדומיינת הזאת, וחשוב מכך, מי אמר שהיא צודקת? את כל הספקות הללו כמו מאשרר אבא של טיראן, שהוא כאמור נציג הסמכות החלופי, נציג האלטרנטיבה. בשומעו את הסיפור המלא, לא רק שאינו כועס על השניים אלא אף מצית סיגריה לטיראן, מעין אישור שקט למעשה.

לפני שעליתי הביתה עצרתי לרגע ליד הקבר של רבין וחשבתי על מה היה קורה אם לא היינו מוצאים אותו, על איך החיים שלו היו נראים אז. אולי הוא היה קופא מקור, אבל רוב הסיכויים שמישהו אחר היה לוקח אותו הביתה, ואז הוא גם לא היה נדרס. הכל בחיים זה שאלה של מזל. אפילו רבין המקורי, אם אחרי ששרו שיר לשלום במקום לרדת ישר מהבמה היה מחכה קצת, הוא היה עוד חי, ובמקום זה היו יורים בשמעון פֶרֶס, ככה לפחות אמרו בטלוויזיה, או שאם להיא בכיכר לא היה חבר חייל והיא כן היתה נותנת לטירָאן את הטלפון, והיינו קוראים לרבין שלום, אז גם ככה הוא היה נדרס אבל לפחות זה לא היה נגמר במכּות.

הפסקה החותמת של הסיפור פורסת במלואה את התודעה הנערית של המספר, המתגלה כתמים וחסר מודעות. כל המאורעות נבללים אצלו לעיסה אחת, בלא היררכיה של חשיבות – דריסת החתול חשובה כמו רבין ה'מקורי', שחשוב כמו הנערה בכיכר, שחשובה שוב כמו החתול. בבליל הזה הסיפור מציג במערומיו את הניסיון החוקי לקבע את חשיבותם של רבין האיש ושל אירוע הרצח בתודעת הצעירים. זהו ניסיון שלא צלח, שכן אלה – בין אם בשל היעדר חינוך ראוי ובין אם בשל בחירה – מעדיפים לדבוק בסולם ערכי פרטי, קטן, פשוט ומשפחתי. אך זאת, יש להדגיש, לא מתוך זלזול ברבין. המספר מלא חמלה גם כלפיו וכלפי גורלו, אולם הוא אינו רואה אותם כיותר או פחות יקרי ערך מחייהם של שאר סובביו, על שתיים או על ארבע.

*

בחינת מהלך הסיפור כולו ממעוף הציפור מלמדת כי פעולתו העיקרית  היא בלבול המוכר והידוע, היפוכו, ולעיתים גם היפוכו החוזר. רבין האמיתי מתערבב עם רבין גור החתולים, נוער השוליים האלים מתגלה כרחום, רוכב הווספה רודף השלום הוא האחראי לפרוץ האלימות, השוטר שאמור לשמור על הסדר מוסיף לבלגן, האב מצטייר כמפחיד ומתגלה כידידותי, הדמויות התל אביביות שלכאורה משתייכות לשמאל מתנהגות בחוסר חמלה ובצייתנות עיוורת לשלטון, והדמויות הפריפריאליות שלכאורה משתייכות לימין מגלות רגישות ומרדנות אנרכיסטית. זהו מהלך קרתי טיפוסי, המבקש לנער את האבק מעל אמיתות שחוקות וידועות וכך לאפשר לנו לראות את הדברים מזווית אחרת.

פתאום כך מתחוור כי מחנה השלום אולי באמת קצת אגרסיבי כלפי אנשי הפריפריה, וכי העיר העברית הראשונה אולי באמת זקוקה לקצת יותר עברית; למשטרה אולי באמת לא יזיק איזה ניעור אזרחי עצבני, וזיכרון רבין אולי באמת מאובן, וייתכן שהגיעה השעה לחשוב מחדש על איך עושים כל אחד מהדברים האלה קצת אחרת.

[1] חלק מן הרעיונות בקריאה זו מופיעים אצל אבנר הולצמן, עדהלום – תחנות בספרות העברית, ירושלים 2016, עמ' 285-290.

זיכרון
יצחק רבין
רצח רבין
אתגר קרת
ריבקי רוזנר
כיכר רבין
ספרות
"רבין מת". ומה זה אומר עלינו? קריאה בסיפורו של אתגר קרת
רבקי רוזנר
רבקי רוזנר

בסיפור קצר, קרנבלי ושנון, מערער אתגר קרת את ההנחות המוכרות לנו על זכרון רצח רבין, ומעלה שאלות שמהדהדות את המבוכה שלנו סביב יום הזכרון לרצח: מה זוכרים ביום הזה? מי קובע מהי הדרך הנכונה לזכור ומהו הזיכרון הנכון? והאם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?  

אתמול בלילה רבין מת. דרסה אותו וֶספָּה עם סירה.  

שני משפטים קצרים מספיקים לאתגר קרת כדי לשבור את הטאבו סביב רצח רבין (אתגר קרת, "רבין מת", בתוך: "אוטוטו", כנרת זמורה ביתן, 1999).  המציאות המוכרת – שלוש יריות, שיר לשלום מוכתם בדם – מוחלפת במציאות חדשה ומשונה, מתעתעת. מי הוא הרבין שנדרס על ידי ווספה עם סירה? האם זה הרבין, בהא הידיעה, או שמא מדובר ברבין אחר? והאם הדריסה היא הרצח, בהא הידיעה, או שמא מדובר באירוע אחר? תוך תשע מילים בודדות, מוצאים את עצמם הקוראים - זאת אומרת אנחנו – נבוכים: מול מה בעצם אנחנו ניצבים כאן?

המבוכה הזאת, כך נדמה, היא אחד המאפיינים המובהקים של יום הזיכרון ליצחק רבין, שיחול ביום ראשון הקרוב. מה עושים עם היום הזה? האם הוא מיועד לכך שנזכור את יצחק רבין האדם? ואם כן – מדוע? האם העובדה שנרצח הופכת אותו לראוי יותר לזיכרון מראשי ממשלה אחרים? או שמא זהו אינו יום זיכרון לאיש אלא למעשה הרצח? ואם כך, מה התוכן שיש לצקת לתוכו? האם זהו יום של קירוב לבבות וניסיון לאחות את הקרעים? או שמא יום שבו מחדדים את דרכי המחלוקת הלגיטימיות והלא לגיטימיות בחברה דמוקרטית? מי קובע מהו הזיכרון הנכון לזכור ומהי הדרך הנכונה לזכור? האם למדינה יש כוח לכפות עלינו לזכור?  

אצל מי באמת נמצאת האלימות בחברה הישראלית ואיפה החמלה?  מהו זיכרון מכבד ומהו זיכרון מזלזל? מה הקשר בין הרובד הלאומי לבין החיים הפרטיים?

הספרות העברית, ברובה הגדול, שתקה ועודנה שותקת מול השאלות הללו. עשרים ושלוש שנה אחרי הרצח, וההתייחסויות הספרותיות אליו נותרו ספורות וחלקיות. אולי עוצמת הטראומה אינה מאפשרת כתיבה על האירוע, ואולי זו יראת הכבוד.

יוצא דופן בולט הוא אתגר קרת, שארבע שנים בלבד לאחר המאורע פרסם את הסיפור "רבין מת" – סיפור שאין בו סממנים של טראומה, וגם לא של יראת כבוד. בעזרת האבסורד וההומור, שני כלים מרכזיים בכתיבתו, קרת נוגע בנושא בלא חרדת קודש, וכך מאפשר הזמנה לדיון. אצל מי באמת נמצאת האלימות בחברה הישראלית ואיפה החמלה?  מהו זיכרון מכבד ומהו זיכרון מזלזל? מה הקשר בין הרובד הלאומי לבין החיים הפרטיים? כהרגלו, קרת מציע נקודת מבט מפתיעה וחתרנית  על הדברים, אשר מתגלה כרלוונטית, פורה ומעוררת מחשבה גם 19 שנה לאחר פרסום הסיפור.   [1]

הנה הפסקה הפותחת במלואה:  

אתמול בלילה רבין מת.  דרסה אותו וֶספָּה עם סירה. רבין מת על המקום, הנהג של הוֶוספה נפצע קָשה ואיבד את ההכרה, ובא אמבולנס ולקח אותו לבית חולים. ברבין הם לא נגעו אפילו, מרוב שהיה מת ושאי-אפשר היה לעשות כלום. אז אני וטירָאן לקחנו אותו וקברנו אותו אצלנו בחצר. אחרי זה בכיתי. וטירָאן הדליק לעצמו סיגריה, ואמר לי שאני אפסיק, כי זה מעצבן אותו שאני בוכה. אבל אני לא הפסקתי, ואחרי דקה גם הוא בכה. כי כמה שאהבתי את רבין, הוא אהב אותו אפילו יותר.  

בשלב זה של הסיפור אנו מצויים בעמימות סביב השאלה על איזה רבין מדובר. מצד אחד, אין לנו כל וודאות כי לא מדובר ברבין ה'אמיתי', אך מצד שני, קשה להניח שהמספר וחברו קברו את ראש הממשלה אצלם בחצר. הכפילות בין חוסר הסבירות שמדובר ברבין ה'אמיתי' לבין האפשרות שבכל זאת מדובר בו, תלווה את הקריאה בחלק נכבד מן הסיפור, ותותיר אותנו באי ידיעה ובחוסר ודאות, שהם אלמנטים מרכזיים לסיפוריו של קרת, המאפשרים לקוראים לשמוט את עמדותיהם הקבועות ולהתבונן בדברים במבט רענן.

קרת מעמת כאן את המרחב הלאומי עם המרחב המשפחתי, כשהאחרון מתגלה כחזק מבין השניים. כוח ההשפעה האמיתי מצוי בבית, גם בלא צורך במערכת ענישה נוקשה.

עוד בשלב זה מתחוור כי שמו של החבר הוא טיראן, המרמז למלחמת ששת הימים, שהביאה לרבין את תהילתו הראשונה. בהמשך נגלה גם כי שמו של המספר הוא סיני, על שם אותה המלחמה. במילים אחרות, פתיחת הסיפור מבקשת לומר לנו כי מדובר בשני נערים אשר, לפחות על פניו, לוקחים חלק באתוס הישראלי ושותפים לו, או לפחות לכך ייחלו הוריהם כשהעניקו להם שם. אך האמנם הצליח הדבר?

אחר כך הלכנו לבית של טירָאן, ובחדר מדרגות חיכה שוטר שרצה לעצור את טירָאן, כי הנהג של הווספה עם הסירה, שחזר כבר להכרה, הלשין לרופאים בבית חולים שטירָאן הרביץ לו בקַסדה עם לום. השוטר שאל את טירָאן למה הוא בוכה וטירָאן אמר לו "מי בוכה? יא, שוטר-פאשיסט-מניאק". והשוטר הוריד לו כאפה, ואבא של טירָאן יצא, וביקש את הפרטים של השוטר, והשוטר לא הסכים לתת, ותוך חמש דקות כבר יצאו אולי איזה שלושים איש. והשוטר אמר להם שיירגעו, והם אמרו לו שהוא בעצמו יירגע, והתחילו דחיפות, וכמעט נהיה עוד פעם מכות.  

עתה אפיונם של המספר וחברו הופך ברור יותר. הם אלימים, הם שונאים את המשטרה, והם גרים בשכונה שבה כאשר מופיע שוטר יוצאים שלושים איש לחדר המדרגות כדי לדחוף אותו. במילים אחרות – לא בדיוק שכונת פאר. גם השפה של המספר מעידה על כך. המילים "נהיה עוד פעם מכות" משלבות בין שפה נמוכה לבין שגיאת לשון. קרת מעצב כאן את גיבורי הסיפור כדמויות המגיעות מן השוליים, ומכאן ואילך יתחולל העימות בינן לבין 'המרכז' – תחילה יהיה זה השוטר, אחר כך דמויות מתוך תל אביב, ולבסוף אולי גם רבין עצמו. מעימות לעימות,  מה שחשבנו שאנחנו יודעים הן על השוליים והן על המרכז יתהפך, או לפחות יתערער.

העימות הראשון, אם כן,  מתרחש מול השוטר, והמילים נבחרות בקפידה: שוטר-פאשיסט-מניאק. הנער גדל בשכונה שבה, על פי הסטריאוטיפ,  פאשיזם הוא ברכה והמדינה היא מעל הכל. אולם הוא דווקא משתמש במילה פאשיסט ככינוי גנאי, ורואה בבא-הכוח של המדינה את הרע. זאת ועוד, השוטר עצמו – גילום הכוח המדינתי, שראש הממשלה הוא אולי הביטוי המובהק ביותר שלו – מוכיח שהוא אכן ראוי לגנאי, כשהוא ממהר להשתמש בכוח הזרוע אל מול נער צעיר ודומע (שבהערת אגב, בכך מערער גם על דימוי הגבריות המוכר לנו, בוודאי בפריפריה). כך עולה השאלה: אם הכוח המדינתי בעצם מופנה נגדנו, מדוע עלינו לכבדו ביום זיכרון, או בכלל?

בסוף השוטר הלך, ואבא של טירָאן הושיב את שנינו בסלון שלהם, נתן לנו ספרַייט, ואמר לטירָאן שיסביר לו מה קרה, מהר, לפני שהשוטר חוזר עם תגבורת. וטירָאן אמר לו שהוא הרביץ למישהו עם לום, אבל לאחד שהגיע לו, ושההוא הלשין במשטרה. ואבא של טירָאן שאל על מה בדיוק הגיע להוא, ואני ישר ראיתי שהוא כועס. אז סיפרתי לו שהזה עם הווספה התחיל, כי קודם הוא עלה עם הסירה על רבין, ואחר כך קילל אותנו, וגם נתן לי סטירה. ואבא של טירָאן שאל אותו אם זה נכון. וטירָאן לא ענה, אבל עשה כן עם הראש. ראיתי עליו שהוא מת לסיגריה אבל מפחד לעשן ליד אבא שלו.

בשלב זה מגיע העימות השני – הנערים אל מול נהג הווספה. עוד נחזור אליו, אך כבר עתה ניתן לראות כי פרטיו מתגלים טיפין טיפין: בהתחלה סופר רק שהנהג נפצע קשה, והיה נדמה כי זה כתוצאה מהדריסה של רבין. אחר כך התברר שטיראן הרביץ לנהג עם לום, ועכשיו מתגלה שהיה זה בגלל שקודם הוא קילל אותם וסטר למספר, ואילו המכה עם הלום הייתה רק תגובה. בהמשך יתבררו פרטים נוספים, אך כבר עתה עולה התהייה, מדוע המספר אינו מגולל מלכתחילה את המאורע כפי שהיה מתחילתו ועד סופו?

פתאום כך מתחוור כי מחנה השלום אולי באמת קצת אגרסיבי כלפי אנשי הפריפריה, וכי העיר העברית הראשונה אולי באמת זקוקה לקצת יותר עברית; למשטרה אולי באמת לא יזיק איזה ניעור אזרחי עצבני, וזיכרון רבין אולי באמת מאובן.

ניתן לשער כי מיקומם הגיאוגרפי והחברתי של הנערים מוביל אותם להרגיש שאין סיכוי שהגרסה שלהם תהיה מובנת וקבילה, ולכן הם מנסים לטשטש אותה, להסתירה. בכך ייתכן כי השניים מבטאים תחושות של קבוצות שאינן הגמוניות בחברה הישראלית – מהורי ילדי תימן החטופים דרך המתנחלים ועד לעלייה הרוסית – שאין מקום לסיפורן, שיותקפו אם ישמיעו, שמוטב להן לשתוק. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר קבע כי כל שיפוט הוא שיפוט של דעות ולפיכך, מי שדעתו אינה נשמעת וסיפורו אינו מסופר, ידו במאבק החברתי תהא על התחתונה, עוד לפני שיצא לדרך. במילים אחרות, חוסר יכולתו של הנער לספר את הסיפור מראשיתו ועד סופו מעידה על עמדת החולשה שבה הוא מצוי, וכמוהו מצויים בה כל מי שאינם משויכים לנרטיב הישראלי המרכזי. מכאן ברור גם מדוע השניים נוהגים באלימות מול נהג הווספה ומול השוטר: הם המושתקים, ובהיעדר מילים, הדרך היחידה להתבטא היא הפעלת כוח פיזי. האלימות והאילמות שזורות כאן זו בזו.

מעבר לעימות מרכז-פריפריה המגולם בנהג הווספה, בשלב זה מתגלה זירת עימות נוספת. טיראן – שקודם התחצף לשוטר ללא פחד – יושב עכשיו מבוהל מול אבא שלו. להוריד לום על אדם זר אין לו בעיה, אבל לעשן סיגריה ליד אבא שלו – הוא לא מעז. קרת מעמת כאן את המרחב הלאומי עם המרחב המשפחתי, כשהאחרון מתגלה כחזק מבין השניים. אמנם כוח האכיפה והכליאה מצוי בידי המדינה, מראה קרת, אולם כוח ההשפעה האמיתי מצוי בבית, גם בלא צורך במערכת ענישה נוקשה. זוהי הסיבה שכדי לזכור את רבין נדרש חוק, ואילו כדי לזכור הורה, לא נדרש אלא להיות אדם. ואם כך, ביציאה מן הסיפור לחיים אפשר לשאול – מהי המשמעות של זיכרון הנכפה בכוח? והאם הוא בכלל ראוי?

את רבין מצאנו בכיכר. איך שירדנו מהאוטובוס ראינו אותו. הוא היה אז עוד גור, ורעד מקור. אני וטירָאן ועוד ילדה אחת שפגשנו שם, מצופֵי צָהֲלָה, הלכנו לחפש לו חלב, אבל באספרֶסו-בָּר לא רצו להביא לנו, ובבורגר-ראנץ' לא היה להם כי הם מקפידים על כשרות. בסוף מצאנו מיני-מַרקֶט בפרישמן שנתן לנו שקית וגם קופסה ריקה של קוטֶג' ואנחנו מזגנו לו את החלב והוא שתה את הכל בשלוק. והצופה מצָהֲלָה, שקראו לה אבישָג, אמרה שאנחנו צריכים לקרוא לו שָלום, כי רבין מת למען השלום, וטירָאן עשה עם הראש כן, כן, וביקש ממנה את הטלפון שלה, והיא אמרה לו שהוא דווקא חמוד אבל שיש לה חבר חייל, ואחרי שהיא הלכה, טירָאן ליטף את הגור ואמר שבחיים לא נקרא לו שלום כי שלום זה שם של תימָני, ושנקרא לו רבין, ושגם ההיא מצדו יכולה ללכת להזדיין עם החייל שלה, כי אולי הפנים שלה יפות, אבל הגוף שלה עקום לגמרי.

טפח נוסף מן הסיפור השלם נחשף, וסופסוף מתברר כי רבין של הסיפור הוא רבין גור החתולים, שנמצא בכיכר – היא כיכר רבין, על שם רבין ראש הממשלה. כך נוצר עימות נוסף, העימות שבין הדבר החי והממשי, המציאות הקטנה – גור חתולים – לבין האתוס, הזיכרון הבומבסטי, לפחות בגודל של כיכר, שהוא במידה רבה מדומיין. הנערים בוחרים באופן חד משמעי במציאות, לעומת ישראל המרכזית, המיוצגת על ידי הנערה ונהג הווספה, הבוחרת בזיכרון.

עניין זה מצטרף לעימות הכללי שבין המרכז לשוליים. אבישג, בהמשך לשוטר ולנהג הווספה,  מייצגת את הערכים ה'נכונים' – היא בצופים, היא מבקשת מהנערים לקרוא לחתול 'שלום', יש לה חבר חייל והיא גרה בשכונה הקרויה על שם צה"ל. כמות האזכורים הקשורים בצבא ובצבאיות גבוהה, כי ישראל ההגמונית היא חברה מיליטריסטית. את הביקורת על כך משמיע טיראן, כשאומר על אבישג ש"הפנים שלה יפות אבל הגוף עקום לגמרי". זוהי דרך אחרת לומר כי הישראליות אולי מצטלמת יפה – 'יפי הבלורית והתואר' – אך בפועל לא בטוח שהיא כה מוצלחת. שקריותה של ישראל ההגמונית מתגלה גם דרך שמות המקומות שמהם מבקשים הנערים עזרה – האספרסו בר, הבורגר ראנץ' והמיני מרקט. העיר העברית הראשונה מתגלה כעיר המבכרת את האנגלית. כך נחשף הפער בין הסיפור הלאומי כפי שהוא מסופר לבין התממשותו בפועל.

השתלשלות האירועים מחזקת את הביקורת הזו, כי הנה מתגלה שדווקא הנערים, שהגיעו מהמקום 'הלא נכון', משכונה שבה שלושים איש יוצאים לדחוף שוטר, הם אלה החומלים על החתול. האלימות שבקעה מהם מול נהג הווספה ומול השוטר נעלמת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים. עתה ברור גם למה עליו הם יכולים לחמול – בניגוד לאבישג, לשוטר או לנהג, גור החתולים אינו חלק מהמאבק למיקום חברתי. הוא אינו משתיק את הנערים, ולכן לבם פתוח אליו לרווחה. יצחק רבין, יש לומר, השתייך אל אבישג, אל השוטר ואל נהג הווספה. קורות חייו הם גילום של השתייכות וצבאיות. האם הסיפור רומז לכך שאלימות מן השוליים בוקעת רק לאחר שקולה אינו נשמע במרכז? האם זה נכון גם ביחס לציונות הדתית, הנעדרת מן הסיפור (למעט אולי ברמיזה הטמונה במילה 'התימני') למרות שבמציאות היא ניצבת בלבו? והאמנם הדיכוטומיה היא כה חד משמעית – מי שלכאורה אלים יתגלה כרך ומי שלכאורה רך יתגלה כאלים?

אבא של טירָאן אמר לטירָאן שיש לו מזל שהוא קטין, אבל שהפעם אולי גם זה לא יעזור, כי להרביץ עם לום זה לא לגנוב מסטיק במכולת. וטירָאן המשיך לשתוק, ואני הרגשתי שהוא הולך לבכות עוד פעם. אז אמרתי לאבא של טירָאן שהכל בגללי, כי כשרבין נדרס אני קראתי לטירָאן, ואמרתי לו על רבין. והנהג של הווספה, שבהתחלה דווקא היה נחמד והצטער, שאל אותי מה אני צועק. ורק כשהסברתי לו שלחתול קוראים רבין, רק אז הוא התעצבן ונתן לי סטירה. וטירָאן אמר לאבא שלו "החרא הזה לא עצר בעצור, דרס לנו את החתול, ועוד אחרי זה הביא לסינַי סטירה, מה רצית, שאני אשתוק לו?" ואבא של טירָאן לא ענה והדליק לעצמו סיגריה, ובלי לעשות מזה עניין, הדליק לטירָאן אחת גם. וטירָאן אמר שהכי טוב שאני אתחָפֵף הביתה עכשיו, לפני שהשוטרים באים, ככה שלפחות אני לא אהיה בעסק. ואני אמרתי לו שזה לא מתאים. אבל גם אבא שלו התעקש.

עתה מתגלה הסיפור במלואו, ומתגלה גם מלוא תמונת העימות: נהג הווספה, זה שבניגוד לנערים אינו זקוק לאוטובוס כדי להגיע למרכז תל אביב, דהיינו בן בית – הוא מחולל האלימות הראשון. הוא סוטר למספר, סיני, מכיוון שקרא לחתול 'רבין'. במילים אחרות, רודפי השלום ומכבדי זיכרון רבין הם הראשונים לפצוח באלימות כשמשהו אינו נראה בעיניהם,  והם אינם מכבדים את העומדים מולם בשעת מחלוקת. בעימות שבין החיים הממשיים – חתול שחי כאן ועכשיו – לבין חיי האתוס – כבודו של רבין המת – נהג הווספה מעדיף את הסמל המת על פני בעל החיים, ומעדיף לפגוע בעומד מולו ובלבד שזיכרונו של רבין לא 'יחולל'. אצל סיני וטיראן, לעומת זאת, סולם הערכים הפוך. השמות והמעמד לא חשובים, חשובים החיים. הם פוגעים רק כאשר פוגעים בהם, לא רגע לפני כן. מדוע בכל זאת, הם אלה שנתפשים בעינינו כאלימים? עוד ניתן לתהות –  מדוע לקרוא למחלף או לבית חולים או לבית ספר על שם ראש ממשלה נתפש בעיני הממסד – המיוצג על ידי התל אביבי – ככבוד, אך לקרוא כך לחתול זוהי זילות? מי קבע את ההיררכיה המדומיינת הזאת, וחשוב מכך, מי אמר שהיא צודקת? את כל הספקות הללו כמו מאשרר אבא של טיראן, שהוא כאמור נציג הסמכות החלופי, נציג האלטרנטיבה. בשומעו את הסיפור המלא, לא רק שאינו כועס על השניים אלא אף מצית סיגריה לטיראן, מעין אישור שקט למעשה.

לפני שעליתי הביתה עצרתי לרגע ליד הקבר של רבין וחשבתי על מה היה קורה אם לא היינו מוצאים אותו, על איך החיים שלו היו נראים אז. אולי הוא היה קופא מקור, אבל רוב הסיכויים שמישהו אחר היה לוקח אותו הביתה, ואז הוא גם לא היה נדרס. הכל בחיים זה שאלה של מזל. אפילו רבין המקורי, אם אחרי ששרו שיר לשלום במקום לרדת ישר מהבמה היה מחכה קצת, הוא היה עוד חי, ובמקום זה היו יורים בשמעון פֶרֶס, ככה לפחות אמרו בטלוויזיה, או שאם להיא בכיכר לא היה חבר חייל והיא כן היתה נותנת לטירָאן את הטלפון, והיינו קוראים לרבין שלום, אז גם ככה הוא היה נדרס אבל לפחות זה לא היה נגמר במכּות.

הפסקה החותמת של הסיפור פורסת במלואה את התודעה הנערית של המספר, המתגלה כתמים וחסר מודעות. כל המאורעות נבללים אצלו לעיסה אחת, בלא היררכיה של חשיבות – דריסת החתול חשובה כמו רבין ה'מקורי', שחשוב כמו הנערה בכיכר, שחשובה שוב כמו החתול. בבליל הזה הסיפור מציג במערומיו את הניסיון החוקי לקבע את חשיבותם של רבין האיש ושל אירוע הרצח בתודעת הצעירים. זהו ניסיון שלא צלח, שכן אלה – בין אם בשל היעדר חינוך ראוי ובין אם בשל בחירה – מעדיפים לדבוק בסולם ערכי פרטי, קטן, פשוט ומשפחתי. אך זאת, יש להדגיש, לא מתוך זלזול ברבין. המספר מלא חמלה גם כלפיו וכלפי גורלו, אולם הוא אינו רואה אותם כיותר או פחות יקרי ערך מחייהם של שאר סובביו, על שתיים או על ארבע.

*

בחינת מהלך הסיפור כולו ממעוף הציפור מלמדת כי פעולתו העיקרית  היא בלבול המוכר והידוע, היפוכו, ולעיתים גם היפוכו החוזר. רבין האמיתי מתערבב עם רבין גור החתולים, נוער השוליים האלים מתגלה כרחום, רוכב הווספה רודף השלום הוא האחראי לפרוץ האלימות, השוטר שאמור לשמור על הסדר מוסיף לבלגן, האב מצטייר כמפחיד ומתגלה כידידותי, הדמויות התל אביביות שלכאורה משתייכות לשמאל מתנהגות בחוסר חמלה ובצייתנות עיוורת לשלטון, והדמויות הפריפריאליות שלכאורה משתייכות לימין מגלות רגישות ומרדנות אנרכיסטית. זהו מהלך קרתי טיפוסי, המבקש לנער את האבק מעל אמיתות שחוקות וידועות וכך לאפשר לנו לראות את הדברים מזווית אחרת.

פתאום כך מתחוור כי מחנה השלום אולי באמת קצת אגרסיבי כלפי אנשי הפריפריה, וכי העיר העברית הראשונה אולי באמת זקוקה לקצת יותר עברית; למשטרה אולי באמת לא יזיק איזה ניעור אזרחי עצבני, וזיכרון רבין אולי באמת מאובן, וייתכן שהגיעה השעה לחשוב מחדש על איך עושים כל אחד מהדברים האלה קצת אחרת.

[1] חלק מן הרעיונות בקריאה זו מופיעים אצל אבנר הולצמן, עדהלום – תחנות בספרות העברית, ירושלים 2016, עמ' 285-290.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות