רונית עיר שי
רונית עיר-שי, מרצה בכירה בתכנית ללימודי מגדר בבר אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן בירושלים
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" על פמיניזם דתי ותיקון עולם
רונית עיר שי
י"ח שבט תשע"ט

היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל ליבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה.

(הרב יונתן זקס,לרפא עולם שבור, עמ' 340. ההדגשה שלי)

אני מקווה שהרב זקס יסכים שניתן לזהות בדבריו את המוטו של הפמיניזם הדתי, שהוא בעיניי אחת מתנועות התחייה החשובות של האורתודוכסיה היהודית בדור האחרון. התנועה הפמיניסטית הדתית נשענת על האתוס היהודי, המוסרי, הבסיסי, המאמין שכל אדם נברא בצלם האל, ולפיכך לכל אחד ואחת ערך ייחודי, סגולי, הקורא לנו לממש את חירותינו ולעצב את קורות חיינו, ללא הבדלים מגדריים (או מעמדיים, גזעיים ואחרים), ככל שהמצב האנושי מאפשר לנו לעשות זאת, ולהיות שותפיו של הקב"ה בתיקון העולם. התובנה הבסיסית הזאת אכן התקלקלה והושחתה, גם בעמים אחרים, וצריך להודות ביושר – גם בחלקים מסוימים במסורת שלנו. האם לא עלינו מוטלת עלינו החובה להתחיל ולתקן? התובנות הפמיניסטיות שהחלו לחלחל במאה וחמישים השנים האחרונות שינו ללא הכר את מעמדן של נשים בכל העולם. הן זוכות ב"ה להשכלה, גם להשכלה תורנית, ולאזרחות שווה, והרשימה עוד ארוכה. לאחרונה הן גם משמיעות קולן ברמה כנגד מגיפת הפגיעות המיניות, שכל מהותה נשענת על תפיסת נשיות מעוותת, חסרת כוח, כזו שאנושיותה אינה שלמה.

ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימיים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה

ויחד עם זאת, ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימיים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה. הרבנים המצדדים בה כמובן אינם תופסים את הדברים כך, אבל מתחת למעטה הרטוריקה הכביכול שוויונית ניתן לזהות מהותנות חריפה, המונעת למעשה מנשים לממש את מלוא אנושיותן. אמנם, כבכל התעוררות חברתית כל כך יסודית, החשש מפני שינוי סדרי עולם ברור ומובן, ויחד עם זאת, כאשר מזהים את נקודות הביקורת המרכזיות העומדות בבסיס התיאולוגיה הזאת, מגלים שהיא נשענת על יסודות רעועים ביותר.

שוויון אינו זהות

הטענה הראשונה ואולי החשובה מכולם היא הזיהוי הנפוץ בין שוויון לבין דומוּת. שוויון, כך נטען, מוחק למעשה את השונות בין אנשים ובעיקר מוחק את השונות המגדרית בין נשים לגברים. אבל למעשה, אין כל קשר בין שוויון לבין דומות או זהות. בכדי להסביר זאת אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ושהשוויון שני לה, גם אם הוא כרוך בה ללא הפרד.

חירות פירושה האפשרות והיכולת אשר ראוי שתהיה נתונה לכל בני האדם באשר הם לעצב את תכנית חייהם, לממש את שאיפותיהם, משאלותיהם וחלומותיהם, במסגרת המצב האנושי המוגבל ממילא, מבלי להיות כבולים בכבלים פיזיים או רעיוניים המונעים זאת מהם. בהקשר זה, תפיסות מהותניות, המניחות מראש הבדלים מטאפיזיים בין נשים לגברים, הבדלים המייעדים ומנתבים את הנשים לתכנית חיים מסויימת מאוד (הבית וגידול הילדים), פוגעות בחירותן לעצב את חייהן בהתאם לרצונן. תפיסה זו היא שמנעה במשך דורות רבים מנשים את מימוש כשרונותיהן וטיפוח הפוטנציאל האנושי שלהן. וכאן יש לחזור ולהדגיש – אין באמירה שלעיל בכדי לטעון שאין (או שיש) הבדלים בין נשים לגברים, אלא רק לקבוע שמי שמניח מראש הבדלים מטאפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו, עושה מעשה בלתי מוסרי.

אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ושהשוויון שני לה, גם אם הוא כרוך בה ללא הפרד

משימתו העיקרית של הפמיניזם היתה לתקן את המציאות המעוותת והבלתי מוסרית הזאת מן היסוד. הוא הציע לשאול מה קורה כאשר זונחים הנחות מהותניות ונותנים חופש לאנשים לבחור, להיות מה שהם רוצים להיות. כלומר, במקום להניח שיש טבע קבוע המגדיר באופן הכרחי את תחומי העשייה והמחייה, הבה נניח שאין טבע כזה. שהרי ממילא – אם הוא ישנו נשים תבחרנה בהתאם אליו, ואם הוא אינו קיים – שחררנו את שאר חלקי אנושיותן להתממש אף הם. שחררנו אותן ממשטור לא הכרחי. שחרור זה כולל את החופש להיות אמהות במשרה מלאה, אבל גם להיות כל דבר אחר שהן חפצות בו. זה המובן של היות בן אדם – לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו. מיותר לציין כי תפיסה זו גם שחררה את הגברים מהצורך להיענות לדפוסי גבריות נוקשים ולעשות מה שהולם באמת את רצונותיהם מבלי להיות כבולים למשטר מגדרי המנתב אותם למקצועות או תחומי ידע ועשייה מסויימים. הוא מבקש לשחרר גם אותם מן ההבנה (הפסולה והמקוממת) שמקומם אינו בבית ובגידול הילדים. הוא הזמין אותם "להכנס חזרה הביתה" ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם להיות גם אבות ולגדל את ילדיהם.

ומה בדבר השוויון? השוויון כרוך בחירות. אם אנחנו מבינים שהמשמעות של היות בן אדם בעולם היא מימוש וטיפוח הפוטנציאל האנושי הטמון בנו, ואם צריך להיות שוויון מהותי, במובן של ערך חיים שווה, הרי שאין כל סיבה להגביל נשים במימוש החופש שלהן. במילים אחרות, נשים וגברים אמורים להיות זכאים לממש את חירותם באופן שווה. לכן פירושו של שוויון אינו בשום צורה ביטול השונות. חירות מייצרת שונות. שונות נוצרת מעצם היותנו בני אדם בעלי בחירה חופשית. דווקא בשל כך מגיעה לנו הזכות השווה להיות שונים זה מזה.

להיות כמו גברים

לאור זאת, הבה נבחן מה אומרים לנו מתנגדי הפמיניזם הדתי. אם אישה מבקשת למשל להרחיב את אפשרויות לימוד התורה שלה, לחרוג מהתחום הצר שנתפס כלימוד "נשי" וללמוד גם הוויות אביי ורבא, אזי מיד סביר להניח שהיא רוצה להיות "כמו גבר". אם היא רוצה להרחיב את אפשרויות התפילה שלה – זה רק בגלל שהיא מתקנאת בגברים. אבל אולי היא פשוט אוהבת ויכולה ללמוד תורה ורוצה לגדול מבחינה רוחנית? אולי היא ממש מרגישה שאם תתעטף בטלית הדבר יעצים את עבודת השם שלה? מדוע להניח שיש כאן תחרות עם הגברים, או רצון להידמות אליהם? האם צריך להבין הכל דרך פריזמה של תחרות, אגו ומאבקי כוח? האם אישה שיש לה רשיון נהיגה הפכה בשל כך לגבר? הרי גם זו פרקטיקה שבחברות מסורתיות מסוימות עדיין שמורה לגברים בלבד. מדוע אישה שלמדה משפטים והפכה להיות שופטת או מי שלמדה רפואה ונעשתה רופאה מומחית שגברים רבים מתייצעים בה, לא הפכה להיות גבר, ותלמידת חכמים ו/או מי שמניחה תפילין – כן? כיצד פועלת ההנמקה? על איזה הגיון היא נשענת?

שמי שמניח מראש הבדלים מטאפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו, עושה מעשה בלתי מוסרי

גם תפיסות של שוויון מהותי יותר, המדברות על שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, אינן שוללות את הפיתוח המיוחד והשונה של כל אדם ואדם. אדרבה, פיתוח השונות נובע מהן. רעיון זה מתכתב עם דברי המשנה המפורסמים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין, ד ה). דברים אלה מתפרשים על ידי הרמב"ם כך: "וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואע"פ שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה" (רמב"ם, פירוש למשנה, שם). רוצה לומר – כולנו נבראנו בשווה בצלמו של האל. ערכנו כבני אדם בעלי צלם אלוהי הוא שווה וקיבלנו בכך הזדמנות שווה – מכאן ואילך כל אחד ואחת יפתחו את שונותם הייחודית.

בחוברת חדשה שהוציא, "להיות אם בישראל", כותב הרב יוסף קלנר כי הגברים זקוקים ליסוד הנשי (הרגשי, החם, המכיל) "שישרה רוגע בעצם תום מציאותו", ובהמשך: "אישה החיה בצל תרבות שאינה מייחסת ערך לאופי הנשי, וקוראת לה לפתח את הצדדים הגבריים שבאישיותה, כדי שתוכל גם היא 'לעשות כסף' ו'קריירה', ובכך להיות מכובדת ומקובלת ולתפוס מקום בחברה - כיצד תתייחס אישה כזו להקמת משפחה והולדת ילדים? מדוע שלא תוותר עליהם למען הדברים ה'חשובים'? זו פגיעה אכזרית בטבעה של האישה. זהו הזלזול המהותי בה".

אני מסכימה לחלוטין עם הרב קלנר – תרבות שאינה מייחסת ערך למה שהומשג כ"נשי" (רגש, הכלה, קבלה) על תכונותיו המופלאות, היא תרבות אומללה. אני שומעת את הכמיהה ושותפה לה. תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. אני שומעת את החרדה ושותפה לה. הבעיה היא שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, הוא דורש מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה. הכשל הבסיסי המוסרי בדבריו של הרב קלנר הוא הגבלת חירותה של האישה! זהו כשל מוסרי חמור משום שלא רק שהוא מייעד לנשים מקומות מסוימים מאוד בעולם הרוח והדעת, אלא גם משום שהוא מסיר את האחריות מגברים לאותם ערכים שאיש לא רוצה להתכחש להם. מדוע לא לחנך לערכים אלה באופן כולל?

ערעור המשפחתיות

עניין זה מוביל כמובן באופן ישיר לטענה המרכזית השנייה הנשמעת על כל צעד ושעל, ולפיה הפמיניזם חותר תחת ערכי היסוד של המשפחה. שכן נניח שצריכה להיות הזדמנות שווה לנשים, כיצד תוכל האישה לעמוד בעול הכפול, הן של מימוש אנושיותה והן מימוש אמהותה? האם הבית והילדים לא ייפגעו? האם המציאות לא מוכיחה שהישגי הנשים נופלים מאלה של הגברים בדיוק בגלל סיבה זו? התשובה לכך פשוטה באופן כמעט מביך – ברור מאיליו שהבית וגידול הילדים לא ייפגעו אם הגברים יבינו שזהו תפקיד שמוטל גם עליהם. גם הם נדרשים להיות אבות, לטפל, לחנך ולהשקיע בטיפוחו של הבית ולטפח בעצמם תכונות של רגישות, הכלה ואמפתיה. ככל שדפוסי הזוגיות יהיו שוויוניים יותר ובהתאם כמובן לבחירתו החופשית של כל זוג, כך יצא הבית נשכר מכך. לילדים יהיו לא רק אמהות אלא גם אבות נוכחים ופעילים בגידולם.

תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. אני שומעת את החרדה ושותפה לה. הבעיה היא שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, הוא דורש מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה

הטענה על פירוק מוסד המשפחה תמוהה בעיניי מבחינות רבות, שהרי לכאורה מה הקשר בין הדרישה למימוש חירותן של נשים כבני אדם לבין ערעור המשפחתיות? מדוע בכלל להניח שיש קשר שכזה? מדוע שאלה זו לא עלתה מעולם לגבי הגברים? כדאי לתהות מדוע כאשר נשים מבקשות לממש את אנושיותן לצד נשיותן מופנית אליהן האשמה כה כבדה? האם אין זו החרדה הממשית והכואבת של חלק מהגברים כי האחריות על הבית וגידול הילדים למעשה מתאימה גם להם? מהרגע שהוסר המסווה מעל טענת ה"טבע" מתברר כי אין באמת שום דבר בטבע שמונע מהם לעשות זאת, כפי שמוכיחה המציאות החברתית בקרב זוגות צעירים דתיים רבים המנהלים דפוסים שוויוניים לאין ערוך מאשר ניהלו הדורות הקודמים. חרדה מעין זו קיימת גם בקרב האליטות התרבותיות הישנות אשר מרגישות מאויימות כאשר מבקשים לחלק מחדש את עוגת הכוח והיא למצער מובנת. אך אין פירושו של דבר שהדרישה לחלוקה מחדש של העוגה אינה מוסרית וצודקת.

וכמובן, אין בהכרח קשר בין רצונן של נשים ללמוד ולהתפתח ו"לעשות קריירה", לבין  חומרנות וקפיטליזם. כל האמור לעיל אינו סותר חיים ערכיים שאינם נמדדים בהכרח במונחים של כוח, מעמד, כסף וקריירה. ההנחה הבסיסית צריכה להיות שקריירה אינה מילה גסה. היא הביטוי העמוק לרצונם של בני אדם לממש את אנושיותם במגוון אופנים. היא מימוש חירותם. כשם שיש להניח שגברים רבים בוחרים את המקצוע בו יעסקו בשל מגוון שיקולים, שהעיקריים שבהם אינם דווקא שיקולי מעמד, כוח, כסף או יוקרה, אלא בראש ובראשונה ביטוי למימוש כשרונותיהם, חזונם, או האידיאולוגיה שלהם, כך יש להניח לנשים לבחור ולממש את אנושיותן באופן שווה.

דווקא החברה החרדית מלמדת אותנו שמודל אחר הוא אפשרי – כאשר סולם הערכים הוא רוחני ולא חומרני, אפשר שנשים תצאנה לעבוד ואבות ילמדו בכולל, אבל גם יהיו הורים פעילים בגידול ילדיהם. סולם הערכים הרוחני לא השתנה בעקבות המהלך הזה, כי הבחירה באורח חיים רוחני אינה תלויה ביציאתן או המצאותן של נשים בבית. היא תלויה בערכים על פיהם בוחר כל אדם, גבר או אישה לנהל את חייו. אין סיבה להניח שזוג המנהל אורח חיים דתי, שסולם הערכים שלו הוא סולם ערכים תורני, ערכי, רוחני, יוותר על כך בגלל שהוא מאמץ דפוסים שוויוניים יותר בבית ומחוץ לו.

לא פמיניזם ולא קידום נשים יוצרים את הבעיה של חומרנות, רדיפת כוח, כסף או יוקרה. הפמיניזם הכללי והדתי, בהבנה עמוקה ונכונה יותר שלו, לא קורא לנשים לצאת החוצה לעולם ולאמץ את כל תחלואיו. אדרבה, הוא קורא לעולם לאמץ דפוסים המתחשבים בבית ובמשפחה. הוא קורא לשידוד מערכות כללי.

לא הפמיניזם אחראי לירידת קרנו של מוסד המשפחה. אחראים לכך גורמים רבים וביניהם האינדיבידואליזם הקיצוני, החומרנות, הקפיטליזם הדורסני, אבל לאור הניתוח לעיל, אחראים לכך במידה לא מבוטלת גם אותם גברים שאינן מוכנים בשום אופן לוותר על הפריווילגיות שהוקנו להם עד כה בחברה ובתרבות, פריווילגיות שאיפשרו להם להתפתח מבחינה רוחנית ומקצועית תוך הסרת האחריות מעול הבית וגידול הילדים. פריווילגיות אלה עטופות במעטה אידיאולוגי כבד של מהותנות, של "טבע גברי" שלכאורה אינו בנוי למשימות הכרוכות בכך. עמדה כוחנית זו היא זו שתורמת לכך שנשים מוצאות עצמן במירוץ כפול ובתחרות הרסנית בין נשיותן ואנושיותן. בתחרות הלא הוגנת הזאת רבות מוצאות עצמן מוותרות על ילודה או מצמצמות אותה, או לחילופין מוותרות על הגשמת חלומותיהן המקצועיים. אם משפחה וילדים הם דבר מקודש, והפמיניזם הדתי אכן סבור שהם כאלה, מדוע ייגרע חלקם של הגברים מליטול בקדושה חלק?  

אם משפחה וילדים הם דבר מקודש, והפמיניזם הדתי אכן סבור שהם כאלה, מדוע ייגרע חלקם של הגברים מליטול בקדושה חלק?

לכן, בניגוד למתקפות השמרניות, אני סבורה בדיוק להיפך, שהפמיניזם הדתי עשוי לכונן את המשפחה והבית היהודי על יסודות איתנים וצודקים יותר.

פמיניזם ופוסט מודרניזם

בסיום דבריי אני מבקשת להתייחס בקצרה לטענה שלישית הכורכת יחדיו פמיניזם דתי עם פוסט מודרניזם.

בחוגים דתיים רבים (גם אלה המכונים ליברליים) נוהגים להשליך על הפוסט מודרניזם את כל תחלואי החברה בכלל והחברה הדתית בפרט. ההבנה השכיחה של הפוסט מודרניזם גורסת שעמדתו היא שאין אמת אחת ולפיכך אין אמת בכלל, ש"הכל יחסי" ושאין מחוייבות לשום קריטריון אובייקטיבי. לכן למעשה כל הערכים המוחלטים נמחקים אף הם. בעולם כזה שאין בו ערכים, אמת המידה להערכתו של אדם היא רק אמת מידה חיצונית, חומרנית – כח, כסף כבוד. על פי השקפה זו פוסט מודרניזם קשור בטבורו לפמיניזם שגרר נשים לתפוס את המציאות באופנים מוחצנים וחומריים, הכניס אותן למירוץ ה"גברי" הבעייתי ובכך נותן יד להדרדרות התא המשפחתי והחברה כולה.

בשל קוצר היריעה ומבלי שאוכל להכנס לעומקם של דברים, אני בהחלט מסכימה שעמדות פוסט  מודרניות העמידו אתגר לא מבוטל לתרבות בכלל ולעולם הדתי בפרט. הפנים המורכבות והבעייתיות של הפוסט מודרניזם מוכרות וידועות ולכן לא אחזור עליהם. אבל בלהט הויכוח אנו שוכחים לא פעם את מעלותיו הגדולות ואת הבשורה שהביא לעולם. יש לחזור ולהזכיר  שאכן, הפוסט מודרניזם הוא ביסודו מהלך צנוע כתגובה לשתלטנות האוניברסלית של המודרניזם, מהלך הבנוי כל כולו על צניעות הכרתית. הוא מודע עד כאב למגבלות המצב האנושי, ומחוייבותו לאמת מכריחה אותו להכיר במגבלות היותנו פועלים ומפרשים בתוך הקשרים היסטוריים, בהיותנו ממוקמים בזמן, מקום, תרבות, שפה, מגדר ומעמד מסוימים. מן המקום הצר והמוגבל שלנו, כל אמת שנוצרת, היא אכן בהגדרה, חלקית. במובן זה, רק לאלהים ניתן לייחס נקודת מבט החורגת מכל המיקומים והמגבלות האנושיות. אין פירושו של דבר שאין אמת מוחלטת המשוחררת מההתניות האנושיות, אלא שמנקודת המבט האנושית יש רק אמיתות חלקיות ומקוטעות. לפיכך, לקחת מבני האדם את האפשרות לבחון באופן ביקורתי את מה שהחברה קבעה כאמת, זהו מעשה לא מוסרי, זוהי השתקה. הפוסט מודרניזם, כהמשך ביקורתי למודרנה, מתקומם על האלימות הלא מוסרית שייצרה זו האחרונה. הצניעות ההכרתית של הפוסט מודרניזם מאפשרת אמונה באל. ההיבריס הרציונלי היודע-כל של המודרניזם מעודד כפירה.

דומה שהרב קוק הבין זאת היטב בקובעו:

"כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כי אם בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים. וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים עליונים, שעתידים להיות מזדקקים ועומדים חיים וקימים בפאר מעלה, ליום אשר יבא העולם לתיקונו. וכל מה שיתעלה האדם יותר, כל מה ששייכותו היא יותר גדולה לתוכן הפנימי של ההויה והחיים, הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים, את גרעינה הנצחי, ההגיוני, הטוב, הנובע ממקור החכמה, והולך ומתעלה על ידן, והן מתעלות בו. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל"

(אורות הקודש א, יז-יח)

לפוסט מודרניזם עשויה להיות בשורה גדולה עבור הדת. בשל צניעותו ההכרתית, הוא משחרר את העולם הדתי מהצורך "להצטדק" בפני נורמות אוניברסליות ומאפשר לבסס את האמת שלו בכלים ובאמות מידה פנימיות. הפוסט מודרניזם משחרר את המאמינים לחגוג את ייחודיותם, ערכיהם ואף את שונותם, מבלי להשתיקם. תפיסת האמת הזאת, לא רק שאינה חלשה יותר מתפיסת האמת האימפריאליסטית של המודרנה, היא עשויה להיות חזקה ומוצקה יותר עד כדי סכנת הסתגרות בארבע אמות של הנרטיב הקבוצתי, הפנימי. ואכן, ניתן להתבונן על הפוסטמודרניזם גם כמהלך העשוי לעודד צרות אופקים. הפוסט מודרניזם מוותר על אמות מידה אוניברסליות מוחלטות, המעמידות למעשה כל תפיסת אמת למבחן הרציונליזם האחיד (מתוך הבנה כאמור שהמצב האנושי המוגבל אינו מאפשר זאת). בכך, הוא גם עשוי שלא לעודד הצצה "החוצה" ולאפשר מתן ערך לייחודיות ולשונות מבלי צורך להצטדק בפני אמות מידה חיצוניות שאינן תואמות ל "אמת שלנו", ומאידך לשמר אמתות או סדרי עולם פנימיים מבלי לתת להם דין וחשבון ביקורתי. זוהי אכן נקודת חולשה אמתית של הפוסט מודרניזם. צריך להתבונן עליו אם כן באופן מפוכח, וכמו כל רעיון או אידאה, ובכלל זה הפמיניזם עצמו, המכיל בקרבו זרמים ואידיאולוגיות שונות, לברור את הטוב והנכון בהתאם לערכים לפיהם רוצה החברה לכונן את תפיסות עולמה, והפרקטיקות שינחו את אורחות חייה.

מהותנות המתיימרת לדעת מהו "טבעה האמתי של אישה" (כביכול בשם התורה), ומגבילה בשל כך את אופקי פעולתה ושוללת את חירותה לבחור לעצב את אישיותה וחייה בהתאם לבחירתה החופשית, לא רק שהיא עמדה בלתי מוסרית בעליל, אלא קרובה לשחצנות ההכרתית של הרציונליזם. בניגוד לכך, הפמיניזם הדתי מבקש חירות וצניעות.

צדק מגדרי הוא בבחינת תיקון עולם וצו השעה ודומה שחלקים נרחבים בציבור הדתי כבר מבינים ומפנימים זאת באורחות חייהם, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי והקהילתי. המתקפות על הפמיניזם הדתי, המונע על ידי האתוס היהודי של "צדק צדק תרדוף" ו"תיקון עולם במלכות שדי"  נובעות מחששות ופחדים השייכים סדרי העולם הישן, אבל התבוננות מעמיקה יותר מראה שניתן להתמודד עמן. באופן נחוש, גם אם איטי והדרגתי, נשים זוכות לממש יותר ויותר את אנושיותן. החברה כולה יוצאת נשכרת מכך. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון'.

עם יהודי
רונית עיר שי
יונתן זקס
פמיניזם
תיקון עולם
חירות
זהות
משפחה
שיוויון
גבריות
זהות יהודית
הרב קוק
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" על פמיניזם דתי ותיקון עולם
24/1/2019
י"ח שבט תשע"ט
רונית עיר שי
ד״ר
רונית עיר שי

היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל ליבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה.

(הרב יונתן זקס,לרפא עולם שבור, עמ' 340. ההדגשה שלי)

אני מקווה שהרב זקס יסכים שניתן לזהות בדבריו את המוטו של הפמיניזם הדתי, שהוא בעיניי אחת מתנועות התחייה החשובות של האורתודוכסיה היהודית בדור האחרון. התנועה הפמיניסטית הדתית נשענת על האתוס היהודי, המוסרי, הבסיסי, המאמין שכל אדם נברא בצלם האל, ולפיכך לכל אחד ואחת ערך ייחודי, סגולי, הקורא לנו לממש את חירותינו ולעצב את קורות חיינו, ללא הבדלים מגדריים (או מעמדיים, גזעיים ואחרים), ככל שהמצב האנושי מאפשר לנו לעשות זאת, ולהיות שותפיו של הקב"ה בתיקון העולם. התובנה הבסיסית הזאת אכן התקלקלה והושחתה, גם בעמים אחרים, וצריך להודות ביושר – גם בחלקים מסוימים במסורת שלנו. האם לא עלינו מוטלת עלינו החובה להתחיל ולתקן? התובנות הפמיניסטיות שהחלו לחלחל במאה וחמישים השנים האחרונות שינו ללא הכר את מעמדן של נשים בכל העולם. הן זוכות ב"ה להשכלה, גם להשכלה תורנית, ולאזרחות שווה, והרשימה עוד ארוכה. לאחרונה הן גם משמיעות קולן ברמה כנגד מגיפת הפגיעות המיניות, שכל מהותה נשענת על תפיסת נשיות מעוותת, חסרת כוח, כזו שאנושיותה אינה שלמה.

ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימיים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה

ויחד עם זאת, ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימיים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה. הרבנים המצדדים בה כמובן אינם תופסים את הדברים כך, אבל מתחת למעטה הרטוריקה הכביכול שוויונית ניתן לזהות מהותנות חריפה, המונעת למעשה מנשים לממש את מלוא אנושיותן. אמנם, כבכל התעוררות חברתית כל כך יסודית, החשש מפני שינוי סדרי עולם ברור ומובן, ויחד עם זאת, כאשר מזהים את נקודות הביקורת המרכזיות העומדות בבסיס התיאולוגיה הזאת, מגלים שהיא נשענת על יסודות רעועים ביותר.

שוויון אינו זהות

הטענה הראשונה ואולי החשובה מכולם היא הזיהוי הנפוץ בין שוויון לבין דומוּת. שוויון, כך נטען, מוחק למעשה את השונות בין אנשים ובעיקר מוחק את השונות המגדרית בין נשים לגברים. אבל למעשה, אין כל קשר בין שוויון לבין דומות או זהות. בכדי להסביר זאת אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ושהשוויון שני לה, גם אם הוא כרוך בה ללא הפרד.

חירות פירושה האפשרות והיכולת אשר ראוי שתהיה נתונה לכל בני האדם באשר הם לעצב את תכנית חייהם, לממש את שאיפותיהם, משאלותיהם וחלומותיהם, במסגרת המצב האנושי המוגבל ממילא, מבלי להיות כבולים בכבלים פיזיים או רעיוניים המונעים זאת מהם. בהקשר זה, תפיסות מהותניות, המניחות מראש הבדלים מטאפיזיים בין נשים לגברים, הבדלים המייעדים ומנתבים את הנשים לתכנית חיים מסויימת מאוד (הבית וגידול הילדים), פוגעות בחירותן לעצב את חייהן בהתאם לרצונן. תפיסה זו היא שמנעה במשך דורות רבים מנשים את מימוש כשרונותיהן וטיפוח הפוטנציאל האנושי שלהן. וכאן יש לחזור ולהדגיש – אין באמירה שלעיל בכדי לטעון שאין (או שיש) הבדלים בין נשים לגברים, אלא רק לקבוע שמי שמניח מראש הבדלים מטאפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו, עושה מעשה בלתי מוסרי.

אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ושהשוויון שני לה, גם אם הוא כרוך בה ללא הפרד

משימתו העיקרית של הפמיניזם היתה לתקן את המציאות המעוותת והבלתי מוסרית הזאת מן היסוד. הוא הציע לשאול מה קורה כאשר זונחים הנחות מהותניות ונותנים חופש לאנשים לבחור, להיות מה שהם רוצים להיות. כלומר, במקום להניח שיש טבע קבוע המגדיר באופן הכרחי את תחומי העשייה והמחייה, הבה נניח שאין טבע כזה. שהרי ממילא – אם הוא ישנו נשים תבחרנה בהתאם אליו, ואם הוא אינו קיים – שחררנו את שאר חלקי אנושיותן להתממש אף הם. שחררנו אותן ממשטור לא הכרחי. שחרור זה כולל את החופש להיות אמהות במשרה מלאה, אבל גם להיות כל דבר אחר שהן חפצות בו. זה המובן של היות בן אדם – לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו. מיותר לציין כי תפיסה זו גם שחררה את הגברים מהצורך להיענות לדפוסי גבריות נוקשים ולעשות מה שהולם באמת את רצונותיהם מבלי להיות כבולים למשטר מגדרי המנתב אותם למקצועות או תחומי ידע ועשייה מסויימים. הוא מבקש לשחרר גם אותם מן ההבנה (הפסולה והמקוממת) שמקומם אינו בבית ובגידול הילדים. הוא הזמין אותם "להכנס חזרה הביתה" ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם להיות גם אבות ולגדל את ילדיהם.

ומה בדבר השוויון? השוויון כרוך בחירות. אם אנחנו מבינים שהמשמעות של היות בן אדם בעולם היא מימוש וטיפוח הפוטנציאל האנושי הטמון בנו, ואם צריך להיות שוויון מהותי, במובן של ערך חיים שווה, הרי שאין כל סיבה להגביל נשים במימוש החופש שלהן. במילים אחרות, נשים וגברים אמורים להיות זכאים לממש את חירותם באופן שווה. לכן פירושו של שוויון אינו בשום צורה ביטול השונות. חירות מייצרת שונות. שונות נוצרת מעצם היותנו בני אדם בעלי בחירה חופשית. דווקא בשל כך מגיעה לנו הזכות השווה להיות שונים זה מזה.

להיות כמו גברים

לאור זאת, הבה נבחן מה אומרים לנו מתנגדי הפמיניזם הדתי. אם אישה מבקשת למשל להרחיב את אפשרויות לימוד התורה שלה, לחרוג מהתחום הצר שנתפס כלימוד "נשי" וללמוד גם הוויות אביי ורבא, אזי מיד סביר להניח שהיא רוצה להיות "כמו גבר". אם היא רוצה להרחיב את אפשרויות התפילה שלה – זה רק בגלל שהיא מתקנאת בגברים. אבל אולי היא פשוט אוהבת ויכולה ללמוד תורה ורוצה לגדול מבחינה רוחנית? אולי היא ממש מרגישה שאם תתעטף בטלית הדבר יעצים את עבודת השם שלה? מדוע להניח שיש כאן תחרות עם הגברים, או רצון להידמות אליהם? האם צריך להבין הכל דרך פריזמה של תחרות, אגו ומאבקי כוח? האם אישה שיש לה רשיון נהיגה הפכה בשל כך לגבר? הרי גם זו פרקטיקה שבחברות מסורתיות מסוימות עדיין שמורה לגברים בלבד. מדוע אישה שלמדה משפטים והפכה להיות שופטת או מי שלמדה רפואה ונעשתה רופאה מומחית שגברים רבים מתייצעים בה, לא הפכה להיות גבר, ותלמידת חכמים ו/או מי שמניחה תפילין – כן? כיצד פועלת ההנמקה? על איזה הגיון היא נשענת?

שמי שמניח מראש הבדלים מטאפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו, עושה מעשה בלתי מוסרי

גם תפיסות של שוויון מהותי יותר, המדברות על שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, אינן שוללות את הפיתוח המיוחד והשונה של כל אדם ואדם. אדרבה, פיתוח השונות נובע מהן. רעיון זה מתכתב עם דברי המשנה המפורסמים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין, ד ה). דברים אלה מתפרשים על ידי הרמב"ם כך: "וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואע"פ שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה" (רמב"ם, פירוש למשנה, שם). רוצה לומר – כולנו נבראנו בשווה בצלמו של האל. ערכנו כבני אדם בעלי צלם אלוהי הוא שווה וקיבלנו בכך הזדמנות שווה – מכאן ואילך כל אחד ואחת יפתחו את שונותם הייחודית.

בחוברת חדשה שהוציא, "להיות אם בישראל", כותב הרב יוסף קלנר כי הגברים זקוקים ליסוד הנשי (הרגשי, החם, המכיל) "שישרה רוגע בעצם תום מציאותו", ובהמשך: "אישה החיה בצל תרבות שאינה מייחסת ערך לאופי הנשי, וקוראת לה לפתח את הצדדים הגבריים שבאישיותה, כדי שתוכל גם היא 'לעשות כסף' ו'קריירה', ובכך להיות מכובדת ומקובלת ולתפוס מקום בחברה - כיצד תתייחס אישה כזו להקמת משפחה והולדת ילדים? מדוע שלא תוותר עליהם למען הדברים ה'חשובים'? זו פגיעה אכזרית בטבעה של האישה. זהו הזלזול המהותי בה".

אני מסכימה לחלוטין עם הרב קלנר – תרבות שאינה מייחסת ערך למה שהומשג כ"נשי" (רגש, הכלה, קבלה) על תכונותיו המופלאות, היא תרבות אומללה. אני שומעת את הכמיהה ושותפה לה. תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. אני שומעת את החרדה ושותפה לה. הבעיה היא שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, הוא דורש מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה. הכשל הבסיסי המוסרי בדבריו של הרב קלנר הוא הגבלת חירותה של האישה! זהו כשל מוסרי חמור משום שלא רק שהוא מייעד לנשים מקומות מסוימים מאוד בעולם הרוח והדעת, אלא גם משום שהוא מסיר את האחריות מגברים לאותם ערכים שאיש לא רוצה להתכחש להם. מדוע לא לחנך לערכים אלה באופן כולל?

ערעור המשפחתיות

עניין זה מוביל כמובן באופן ישיר לטענה המרכזית השנייה הנשמעת על כל צעד ושעל, ולפיה הפמיניזם חותר תחת ערכי היסוד של המשפחה. שכן נניח שצריכה להיות הזדמנות שווה לנשים, כיצד תוכל האישה לעמוד בעול הכפול, הן של מימוש אנושיותה והן מימוש אמהותה? האם הבית והילדים לא ייפגעו? האם המציאות לא מוכיחה שהישגי הנשים נופלים מאלה של הגברים בדיוק בגלל סיבה זו? התשובה לכך פשוטה באופן כמעט מביך – ברור מאיליו שהבית וגידול הילדים לא ייפגעו אם הגברים יבינו שזהו תפקיד שמוטל גם עליהם. גם הם נדרשים להיות אבות, לטפל, לחנך ולהשקיע בטיפוחו של הבית ולטפח בעצמם תכונות של רגישות, הכלה ואמפתיה. ככל שדפוסי הזוגיות יהיו שוויוניים יותר ובהתאם כמובן לבחירתו החופשית של כל זוג, כך יצא הבית נשכר מכך. לילדים יהיו לא רק אמהות אלא גם אבות נוכחים ופעילים בגידולם.

תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. אני שומעת את החרדה ושותפה לה. הבעיה היא שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, הוא דורש מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה

הטענה על פירוק מוסד המשפחה תמוהה בעיניי מבחינות רבות, שהרי לכאורה מה הקשר בין הדרישה למימוש חירותן של נשים כבני אדם לבין ערעור המשפחתיות? מדוע בכלל להניח שיש קשר שכזה? מדוע שאלה זו לא עלתה מעולם לגבי הגברים? כדאי לתהות מדוע כאשר נשים מבקשות לממש את אנושיותן לצד נשיותן מופנית אליהן האשמה כה כבדה? האם אין זו החרדה הממשית והכואבת של חלק מהגברים כי האחריות על הבית וגידול הילדים למעשה מתאימה גם להם? מהרגע שהוסר המסווה מעל טענת ה"טבע" מתברר כי אין באמת שום דבר בטבע שמונע מהם לעשות זאת, כפי שמוכיחה המציאות החברתית בקרב זוגות צעירים דתיים רבים המנהלים דפוסים שוויוניים לאין ערוך מאשר ניהלו הדורות הקודמים. חרדה מעין זו קיימת גם בקרב האליטות התרבותיות הישנות אשר מרגישות מאויימות כאשר מבקשים לחלק מחדש את עוגת הכוח והיא למצער מובנת. אך אין פירושו של דבר שהדרישה לחלוקה מחדש של העוגה אינה מוסרית וצודקת.

וכמובן, אין בהכרח קשר בין רצונן של נשים ללמוד ולהתפתח ו"לעשות קריירה", לבין  חומרנות וקפיטליזם. כל האמור לעיל אינו סותר חיים ערכיים שאינם נמדדים בהכרח במונחים של כוח, מעמד, כסף וקריירה. ההנחה הבסיסית צריכה להיות שקריירה אינה מילה גסה. היא הביטוי העמוק לרצונם של בני אדם לממש את אנושיותם במגוון אופנים. היא מימוש חירותם. כשם שיש להניח שגברים רבים בוחרים את המקצוע בו יעסקו בשל מגוון שיקולים, שהעיקריים שבהם אינם דווקא שיקולי מעמד, כוח, כסף או יוקרה, אלא בראש ובראשונה ביטוי למימוש כשרונותיהם, חזונם, או האידיאולוגיה שלהם, כך יש להניח לנשים לבחור ולממש את אנושיותן באופן שווה.

דווקא החברה החרדית מלמדת אותנו שמודל אחר הוא אפשרי – כאשר סולם הערכים הוא רוחני ולא חומרני, אפשר שנשים תצאנה לעבוד ואבות ילמדו בכולל, אבל גם יהיו הורים פעילים בגידול ילדיהם. סולם הערכים הרוחני לא השתנה בעקבות המהלך הזה, כי הבחירה באורח חיים רוחני אינה תלויה ביציאתן או המצאותן של נשים בבית. היא תלויה בערכים על פיהם בוחר כל אדם, גבר או אישה לנהל את חייו. אין סיבה להניח שזוג המנהל אורח חיים דתי, שסולם הערכים שלו הוא סולם ערכים תורני, ערכי, רוחני, יוותר על כך בגלל שהוא מאמץ דפוסים שוויוניים יותר בבית ומחוץ לו.

לא פמיניזם ולא קידום נשים יוצרים את הבעיה של חומרנות, רדיפת כוח, כסף או יוקרה. הפמיניזם הכללי והדתי, בהבנה עמוקה ונכונה יותר שלו, לא קורא לנשים לצאת החוצה לעולם ולאמץ את כל תחלואיו. אדרבה, הוא קורא לעולם לאמץ דפוסים המתחשבים בבית ובמשפחה. הוא קורא לשידוד מערכות כללי.

לא הפמיניזם אחראי לירידת קרנו של מוסד המשפחה. אחראים לכך גורמים רבים וביניהם האינדיבידואליזם הקיצוני, החומרנות, הקפיטליזם הדורסני, אבל לאור הניתוח לעיל, אחראים לכך במידה לא מבוטלת גם אותם גברים שאינן מוכנים בשום אופן לוותר על הפריווילגיות שהוקנו להם עד כה בחברה ובתרבות, פריווילגיות שאיפשרו להם להתפתח מבחינה רוחנית ומקצועית תוך הסרת האחריות מעול הבית וגידול הילדים. פריווילגיות אלה עטופות במעטה אידיאולוגי כבד של מהותנות, של "טבע גברי" שלכאורה אינו בנוי למשימות הכרוכות בכך. עמדה כוחנית זו היא זו שתורמת לכך שנשים מוצאות עצמן במירוץ כפול ובתחרות הרסנית בין נשיותן ואנושיותן. בתחרות הלא הוגנת הזאת רבות מוצאות עצמן מוותרות על ילודה או מצמצמות אותה, או לחילופין מוותרות על הגשמת חלומותיהן המקצועיים. אם משפחה וילדים הם דבר מקודש, והפמיניזם הדתי אכן סבור שהם כאלה, מדוע ייגרע חלקם של הגברים מליטול בקדושה חלק?  

אם משפחה וילדים הם דבר מקודש, והפמיניזם הדתי אכן סבור שהם כאלה, מדוע ייגרע חלקם של הגברים מליטול בקדושה חלק?

לכן, בניגוד למתקפות השמרניות, אני סבורה בדיוק להיפך, שהפמיניזם הדתי עשוי לכונן את המשפחה והבית היהודי על יסודות איתנים וצודקים יותר.

פמיניזם ופוסט מודרניזם

בסיום דבריי אני מבקשת להתייחס בקצרה לטענה שלישית הכורכת יחדיו פמיניזם דתי עם פוסט מודרניזם.

בחוגים דתיים רבים (גם אלה המכונים ליברליים) נוהגים להשליך על הפוסט מודרניזם את כל תחלואי החברה בכלל והחברה הדתית בפרט. ההבנה השכיחה של הפוסט מודרניזם גורסת שעמדתו היא שאין אמת אחת ולפיכך אין אמת בכלל, ש"הכל יחסי" ושאין מחוייבות לשום קריטריון אובייקטיבי. לכן למעשה כל הערכים המוחלטים נמחקים אף הם. בעולם כזה שאין בו ערכים, אמת המידה להערכתו של אדם היא רק אמת מידה חיצונית, חומרנית – כח, כסף כבוד. על פי השקפה זו פוסט מודרניזם קשור בטבורו לפמיניזם שגרר נשים לתפוס את המציאות באופנים מוחצנים וחומריים, הכניס אותן למירוץ ה"גברי" הבעייתי ובכך נותן יד להדרדרות התא המשפחתי והחברה כולה.

בשל קוצר היריעה ומבלי שאוכל להכנס לעומקם של דברים, אני בהחלט מסכימה שעמדות פוסט  מודרניות העמידו אתגר לא מבוטל לתרבות בכלל ולעולם הדתי בפרט. הפנים המורכבות והבעייתיות של הפוסט מודרניזם מוכרות וידועות ולכן לא אחזור עליהם. אבל בלהט הויכוח אנו שוכחים לא פעם את מעלותיו הגדולות ואת הבשורה שהביא לעולם. יש לחזור ולהזכיר  שאכן, הפוסט מודרניזם הוא ביסודו מהלך צנוע כתגובה לשתלטנות האוניברסלית של המודרניזם, מהלך הבנוי כל כולו על צניעות הכרתית. הוא מודע עד כאב למגבלות המצב האנושי, ומחוייבותו לאמת מכריחה אותו להכיר במגבלות היותנו פועלים ומפרשים בתוך הקשרים היסטוריים, בהיותנו ממוקמים בזמן, מקום, תרבות, שפה, מגדר ומעמד מסוימים. מן המקום הצר והמוגבל שלנו, כל אמת שנוצרת, היא אכן בהגדרה, חלקית. במובן זה, רק לאלהים ניתן לייחס נקודת מבט החורגת מכל המיקומים והמגבלות האנושיות. אין פירושו של דבר שאין אמת מוחלטת המשוחררת מההתניות האנושיות, אלא שמנקודת המבט האנושית יש רק אמיתות חלקיות ומקוטעות. לפיכך, לקחת מבני האדם את האפשרות לבחון באופן ביקורתי את מה שהחברה קבעה כאמת, זהו מעשה לא מוסרי, זוהי השתקה. הפוסט מודרניזם, כהמשך ביקורתי למודרנה, מתקומם על האלימות הלא מוסרית שייצרה זו האחרונה. הצניעות ההכרתית של הפוסט מודרניזם מאפשרת אמונה באל. ההיבריס הרציונלי היודע-כל של המודרניזם מעודד כפירה.

דומה שהרב קוק הבין זאת היטב בקובעו:

"כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כי אם בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים. וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים עליונים, שעתידים להיות מזדקקים ועומדים חיים וקימים בפאר מעלה, ליום אשר יבא העולם לתיקונו. וכל מה שיתעלה האדם יותר, כל מה ששייכותו היא יותר גדולה לתוכן הפנימי של ההויה והחיים, הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים, את גרעינה הנצחי, ההגיוני, הטוב, הנובע ממקור החכמה, והולך ומתעלה על ידן, והן מתעלות בו. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל"

(אורות הקודש א, יז-יח)

לפוסט מודרניזם עשויה להיות בשורה גדולה עבור הדת. בשל צניעותו ההכרתית, הוא משחרר את העולם הדתי מהצורך "להצטדק" בפני נורמות אוניברסליות ומאפשר לבסס את האמת שלו בכלים ובאמות מידה פנימיות. הפוסט מודרניזם משחרר את המאמינים לחגוג את ייחודיותם, ערכיהם ואף את שונותם, מבלי להשתיקם. תפיסת האמת הזאת, לא רק שאינה חלשה יותר מתפיסת האמת האימפריאליסטית של המודרנה, היא עשויה להיות חזקה ומוצקה יותר עד כדי סכנת הסתגרות בארבע אמות של הנרטיב הקבוצתי, הפנימי. ואכן, ניתן להתבונן על הפוסטמודרניזם גם כמהלך העשוי לעודד צרות אופקים. הפוסט מודרניזם מוותר על אמות מידה אוניברסליות מוחלטות, המעמידות למעשה כל תפיסת אמת למבחן הרציונליזם האחיד (מתוך הבנה כאמור שהמצב האנושי המוגבל אינו מאפשר זאת). בכך, הוא גם עשוי שלא לעודד הצצה "החוצה" ולאפשר מתן ערך לייחודיות ולשונות מבלי צורך להצטדק בפני אמות מידה חיצוניות שאינן תואמות ל "אמת שלנו", ומאידך לשמר אמתות או סדרי עולם פנימיים מבלי לתת להם דין וחשבון ביקורתי. זוהי אכן נקודת חולשה אמתית של הפוסט מודרניזם. צריך להתבונן עליו אם כן באופן מפוכח, וכמו כל רעיון או אידאה, ובכלל זה הפמיניזם עצמו, המכיל בקרבו זרמים ואידיאולוגיות שונות, לברור את הטוב והנכון בהתאם לערכים לפיהם רוצה החברה לכונן את תפיסות עולמה, והפרקטיקות שינחו את אורחות חייה.

מהותנות המתיימרת לדעת מהו "טבעה האמתי של אישה" (כביכול בשם התורה), ומגבילה בשל כך את אופקי פעולתה ושוללת את חירותה לבחור לעצב את אישיותה וחייה בהתאם לבחירתה החופשית, לא רק שהיא עמדה בלתי מוסרית בעליל, אלא קרובה לשחצנות ההכרתית של הרציונליזם. בניגוד לכך, הפמיניזם הדתי מבקש חירות וצניעות.

צדק מגדרי הוא בבחינת תיקון עולם וצו השעה ודומה שחלקים נרחבים בציבור הדתי כבר מבינים ומפנימים זאת באורחות חייהם, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי והקהילתי. המתקפות על הפמיניזם הדתי, המונע על ידי האתוס היהודי של "צדק צדק תרדוף" ו"תיקון עולם במלכות שדי"  נובעות מחששות ופחדים השייכים סדרי העולם הישן, אבל התבוננות מעמיקה יותר מראה שניתן להתמודד עמן. באופן נחוש, גם אם איטי והדרגתי, נשים זוכות לממש יותר ויותר את אנושיותן. החברה כולה יוצאת נשכרת מכך. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון'.

עם יהודי
רונית עיר שי
יונתן זקס
פמיניזם
תיקון עולם
חירות
זהות
משפחה
שיוויון
גבריות
זהות יהודית
הרב קוק
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" על פמיניזם דתי ותיקון עולם
רונית עיר שי
רונית עיר שי

היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל ליבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה.

(הרב יונתן זקס,לרפא עולם שבור, עמ' 340. ההדגשה שלי)

אני מקווה שהרב זקס יסכים שניתן לזהות בדבריו את המוטו של הפמיניזם הדתי, שהוא בעיניי אחת מתנועות התחייה החשובות של האורתודוכסיה היהודית בדור האחרון. התנועה הפמיניסטית הדתית נשענת על האתוס היהודי, המוסרי, הבסיסי, המאמין שכל אדם נברא בצלם האל, ולפיכך לכל אחד ואחת ערך ייחודי, סגולי, הקורא לנו לממש את חירותינו ולעצב את קורות חיינו, ללא הבדלים מגדריים (או מעמדיים, גזעיים ואחרים), ככל שהמצב האנושי מאפשר לנו לעשות זאת, ולהיות שותפיו של הקב"ה בתיקון העולם. התובנה הבסיסית הזאת אכן התקלקלה והושחתה, גם בעמים אחרים, וצריך להודות ביושר – גם בחלקים מסוימים במסורת שלנו. האם לא עלינו מוטלת עלינו החובה להתחיל ולתקן? התובנות הפמיניסטיות שהחלו לחלחל במאה וחמישים השנים האחרונות שינו ללא הכר את מעמדן של נשים בכל העולם. הן זוכות ב"ה להשכלה, גם להשכלה תורנית, ולאזרחות שווה, והרשימה עוד ארוכה. לאחרונה הן גם משמיעות קולן ברמה כנגד מגיפת הפגיעות המיניות, שכל מהותה נשענת על תפיסת נשיות מעוותת, חסרת כוח, כזו שאנושיותה אינה שלמה.

ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימיים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה

ויחד עם זאת, ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימיים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה. הרבנים המצדדים בה כמובן אינם תופסים את הדברים כך, אבל מתחת למעטה הרטוריקה הכביכול שוויונית ניתן לזהות מהותנות חריפה, המונעת למעשה מנשים לממש את מלוא אנושיותן. אמנם, כבכל התעוררות חברתית כל כך יסודית, החשש מפני שינוי סדרי עולם ברור ומובן, ויחד עם זאת, כאשר מזהים את נקודות הביקורת המרכזיות העומדות בבסיס התיאולוגיה הזאת, מגלים שהיא נשענת על יסודות רעועים ביותר.

שוויון אינו זהות

הטענה הראשונה ואולי החשובה מכולם היא הזיהוי הנפוץ בין שוויון לבין דומוּת. שוויון, כך נטען, מוחק למעשה את השונות בין אנשים ובעיקר מוחק את השונות המגדרית בין נשים לגברים. אבל למעשה, אין כל קשר בין שוויון לבין דומות או זהות. בכדי להסביר זאת אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ושהשוויון שני לה, גם אם הוא כרוך בה ללא הפרד.

חירות פירושה האפשרות והיכולת אשר ראוי שתהיה נתונה לכל בני האדם באשר הם לעצב את תכנית חייהם, לממש את שאיפותיהם, משאלותיהם וחלומותיהם, במסגרת המצב האנושי המוגבל ממילא, מבלי להיות כבולים בכבלים פיזיים או רעיוניים המונעים זאת מהם. בהקשר זה, תפיסות מהותניות, המניחות מראש הבדלים מטאפיזיים בין נשים לגברים, הבדלים המייעדים ומנתבים את הנשים לתכנית חיים מסויימת מאוד (הבית וגידול הילדים), פוגעות בחירותן לעצב את חייהן בהתאם לרצונן. תפיסה זו היא שמנעה במשך דורות רבים מנשים את מימוש כשרונותיהן וטיפוח הפוטנציאל האנושי שלהן. וכאן יש לחזור ולהדגיש – אין באמירה שלעיל בכדי לטעון שאין (או שיש) הבדלים בין נשים לגברים, אלא רק לקבוע שמי שמניח מראש הבדלים מטאפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו, עושה מעשה בלתי מוסרי.

אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ושהשוויון שני לה, גם אם הוא כרוך בה ללא הפרד

משימתו העיקרית של הפמיניזם היתה לתקן את המציאות המעוותת והבלתי מוסרית הזאת מן היסוד. הוא הציע לשאול מה קורה כאשר זונחים הנחות מהותניות ונותנים חופש לאנשים לבחור, להיות מה שהם רוצים להיות. כלומר, במקום להניח שיש טבע קבוע המגדיר באופן הכרחי את תחומי העשייה והמחייה, הבה נניח שאין טבע כזה. שהרי ממילא – אם הוא ישנו נשים תבחרנה בהתאם אליו, ואם הוא אינו קיים – שחררנו את שאר חלקי אנושיותן להתממש אף הם. שחררנו אותן ממשטור לא הכרחי. שחרור זה כולל את החופש להיות אמהות במשרה מלאה, אבל גם להיות כל דבר אחר שהן חפצות בו. זה המובן של היות בן אדם – לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו. מיותר לציין כי תפיסה זו גם שחררה את הגברים מהצורך להיענות לדפוסי גבריות נוקשים ולעשות מה שהולם באמת את רצונותיהם מבלי להיות כבולים למשטר מגדרי המנתב אותם למקצועות או תחומי ידע ועשייה מסויימים. הוא מבקש לשחרר גם אותם מן ההבנה (הפסולה והמקוממת) שמקומם אינו בבית ובגידול הילדים. הוא הזמין אותם "להכנס חזרה הביתה" ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם להיות גם אבות ולגדל את ילדיהם.

ומה בדבר השוויון? השוויון כרוך בחירות. אם אנחנו מבינים שהמשמעות של היות בן אדם בעולם היא מימוש וטיפוח הפוטנציאל האנושי הטמון בנו, ואם צריך להיות שוויון מהותי, במובן של ערך חיים שווה, הרי שאין כל סיבה להגביל נשים במימוש החופש שלהן. במילים אחרות, נשים וגברים אמורים להיות זכאים לממש את חירותם באופן שווה. לכן פירושו של שוויון אינו בשום צורה ביטול השונות. חירות מייצרת שונות. שונות נוצרת מעצם היותנו בני אדם בעלי בחירה חופשית. דווקא בשל כך מגיעה לנו הזכות השווה להיות שונים זה מזה.

להיות כמו גברים

לאור זאת, הבה נבחן מה אומרים לנו מתנגדי הפמיניזם הדתי. אם אישה מבקשת למשל להרחיב את אפשרויות לימוד התורה שלה, לחרוג מהתחום הצר שנתפס כלימוד "נשי" וללמוד גם הוויות אביי ורבא, אזי מיד סביר להניח שהיא רוצה להיות "כמו גבר". אם היא רוצה להרחיב את אפשרויות התפילה שלה – זה רק בגלל שהיא מתקנאת בגברים. אבל אולי היא פשוט אוהבת ויכולה ללמוד תורה ורוצה לגדול מבחינה רוחנית? אולי היא ממש מרגישה שאם תתעטף בטלית הדבר יעצים את עבודת השם שלה? מדוע להניח שיש כאן תחרות עם הגברים, או רצון להידמות אליהם? האם צריך להבין הכל דרך פריזמה של תחרות, אגו ומאבקי כוח? האם אישה שיש לה רשיון נהיגה הפכה בשל כך לגבר? הרי גם זו פרקטיקה שבחברות מסורתיות מסוימות עדיין שמורה לגברים בלבד. מדוע אישה שלמדה משפטים והפכה להיות שופטת או מי שלמדה רפואה ונעשתה רופאה מומחית שגברים רבים מתייצעים בה, לא הפכה להיות גבר, ותלמידת חכמים ו/או מי שמניחה תפילין – כן? כיצד פועלת ההנמקה? על איזה הגיון היא נשענת?

שמי שמניח מראש הבדלים מטאפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו, עושה מעשה בלתי מוסרי

גם תפיסות של שוויון מהותי יותר, המדברות על שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, אינן שוללות את הפיתוח המיוחד והשונה של כל אדם ואדם. אדרבה, פיתוח השונות נובע מהן. רעיון זה מתכתב עם דברי המשנה המפורסמים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין, ד ה). דברים אלה מתפרשים על ידי הרמב"ם כך: "וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואע"פ שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה" (רמב"ם, פירוש למשנה, שם). רוצה לומר – כולנו נבראנו בשווה בצלמו של האל. ערכנו כבני אדם בעלי צלם אלוהי הוא שווה וקיבלנו בכך הזדמנות שווה – מכאן ואילך כל אחד ואחת יפתחו את שונותם הייחודית.

בחוברת חדשה שהוציא, "להיות אם בישראל", כותב הרב יוסף קלנר כי הגברים זקוקים ליסוד הנשי (הרגשי, החם, המכיל) "שישרה רוגע בעצם תום מציאותו", ובהמשך: "אישה החיה בצל תרבות שאינה מייחסת ערך לאופי הנשי, וקוראת לה לפתח את הצדדים הגבריים שבאישיותה, כדי שתוכל גם היא 'לעשות כסף' ו'קריירה', ובכך להיות מכובדת ומקובלת ולתפוס מקום בחברה - כיצד תתייחס אישה כזו להקמת משפחה והולדת ילדים? מדוע שלא תוותר עליהם למען הדברים ה'חשובים'? זו פגיעה אכזרית בטבעה של האישה. זהו הזלזול המהותי בה".

אני מסכימה לחלוטין עם הרב קלנר – תרבות שאינה מייחסת ערך למה שהומשג כ"נשי" (רגש, הכלה, קבלה) על תכונותיו המופלאות, היא תרבות אומללה. אני שומעת את הכמיהה ושותפה לה. תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. אני שומעת את החרדה ושותפה לה. הבעיה היא שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, הוא דורש מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה. הכשל הבסיסי המוסרי בדבריו של הרב קלנר הוא הגבלת חירותה של האישה! זהו כשל מוסרי חמור משום שלא רק שהוא מייעד לנשים מקומות מסוימים מאוד בעולם הרוח והדעת, אלא גם משום שהוא מסיר את האחריות מגברים לאותם ערכים שאיש לא רוצה להתכחש להם. מדוע לא לחנך לערכים אלה באופן כולל?

ערעור המשפחתיות

עניין זה מוביל כמובן באופן ישיר לטענה המרכזית השנייה הנשמעת על כל צעד ושעל, ולפיה הפמיניזם חותר תחת ערכי היסוד של המשפחה. שכן נניח שצריכה להיות הזדמנות שווה לנשים, כיצד תוכל האישה לעמוד בעול הכפול, הן של מימוש אנושיותה והן מימוש אמהותה? האם הבית והילדים לא ייפגעו? האם המציאות לא מוכיחה שהישגי הנשים נופלים מאלה של הגברים בדיוק בגלל סיבה זו? התשובה לכך פשוטה באופן כמעט מביך – ברור מאיליו שהבית וגידול הילדים לא ייפגעו אם הגברים יבינו שזהו תפקיד שמוטל גם עליהם. גם הם נדרשים להיות אבות, לטפל, לחנך ולהשקיע בטיפוחו של הבית ולטפח בעצמם תכונות של רגישות, הכלה ואמפתיה. ככל שדפוסי הזוגיות יהיו שוויוניים יותר ובהתאם כמובן לבחירתו החופשית של כל זוג, כך יצא הבית נשכר מכך. לילדים יהיו לא רק אמהות אלא גם אבות נוכחים ופעילים בגידולם.

תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. אני שומעת את החרדה ושותפה לה. הבעיה היא שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, הוא דורש מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה

הטענה על פירוק מוסד המשפחה תמוהה בעיניי מבחינות רבות, שהרי לכאורה מה הקשר בין הדרישה למימוש חירותן של נשים כבני אדם לבין ערעור המשפחתיות? מדוע בכלל להניח שיש קשר שכזה? מדוע שאלה זו לא עלתה מעולם לגבי הגברים? כדאי לתהות מדוע כאשר נשים מבקשות לממש את אנושיותן לצד נשיותן מופנית אליהן האשמה כה כבדה? האם אין זו החרדה הממשית והכואבת של חלק מהגברים כי האחריות על הבית וגידול הילדים למעשה מתאימה גם להם? מהרגע שהוסר המסווה מעל טענת ה"טבע" מתברר כי אין באמת שום דבר בטבע שמונע מהם לעשות זאת, כפי שמוכיחה המציאות החברתית בקרב זוגות צעירים דתיים רבים המנהלים דפוסים שוויוניים לאין ערוך מאשר ניהלו הדורות הקודמים. חרדה מעין זו קיימת גם בקרב האליטות התרבותיות הישנות אשר מרגישות מאויימות כאשר מבקשים לחלק מחדש את עוגת הכוח והיא למצער מובנת. אך אין פירושו של דבר שהדרישה לחלוקה מחדש של העוגה אינה מוסרית וצודקת.

וכמובן, אין בהכרח קשר בין רצונן של נשים ללמוד ולהתפתח ו"לעשות קריירה", לבין  חומרנות וקפיטליזם. כל האמור לעיל אינו סותר חיים ערכיים שאינם נמדדים בהכרח במונחים של כוח, מעמד, כסף וקריירה. ההנחה הבסיסית צריכה להיות שקריירה אינה מילה גסה. היא הביטוי העמוק לרצונם של בני אדם לממש את אנושיותם במגוון אופנים. היא מימוש חירותם. כשם שיש להניח שגברים רבים בוחרים את המקצוע בו יעסקו בשל מגוון שיקולים, שהעיקריים שבהם אינם דווקא שיקולי מעמד, כוח, כסף או יוקרה, אלא בראש ובראשונה ביטוי למימוש כשרונותיהם, חזונם, או האידיאולוגיה שלהם, כך יש להניח לנשים לבחור ולממש את אנושיותן באופן שווה.

דווקא החברה החרדית מלמדת אותנו שמודל אחר הוא אפשרי – כאשר סולם הערכים הוא רוחני ולא חומרני, אפשר שנשים תצאנה לעבוד ואבות ילמדו בכולל, אבל גם יהיו הורים פעילים בגידול ילדיהם. סולם הערכים הרוחני לא השתנה בעקבות המהלך הזה, כי הבחירה באורח חיים רוחני אינה תלויה ביציאתן או המצאותן של נשים בבית. היא תלויה בערכים על פיהם בוחר כל אדם, גבר או אישה לנהל את חייו. אין סיבה להניח שזוג המנהל אורח חיים דתי, שסולם הערכים שלו הוא סולם ערכים תורני, ערכי, רוחני, יוותר על כך בגלל שהוא מאמץ דפוסים שוויוניים יותר בבית ומחוץ לו.

לא פמיניזם ולא קידום נשים יוצרים את הבעיה של חומרנות, רדיפת כוח, כסף או יוקרה. הפמיניזם הכללי והדתי, בהבנה עמוקה ונכונה יותר שלו, לא קורא לנשים לצאת החוצה לעולם ולאמץ את כל תחלואיו. אדרבה, הוא קורא לעולם לאמץ דפוסים המתחשבים בבית ובמשפחה. הוא קורא לשידוד מערכות כללי.

לא הפמיניזם אחראי לירידת קרנו של מוסד המשפחה. אחראים לכך גורמים רבים וביניהם האינדיבידואליזם הקיצוני, החומרנות, הקפיטליזם הדורסני, אבל לאור הניתוח לעיל, אחראים לכך במידה לא מבוטלת גם אותם גברים שאינן מוכנים בשום אופן לוותר על הפריווילגיות שהוקנו להם עד כה בחברה ובתרבות, פריווילגיות שאיפשרו להם להתפתח מבחינה רוחנית ומקצועית תוך הסרת האחריות מעול הבית וגידול הילדים. פריווילגיות אלה עטופות במעטה אידיאולוגי כבד של מהותנות, של "טבע גברי" שלכאורה אינו בנוי למשימות הכרוכות בכך. עמדה כוחנית זו היא זו שתורמת לכך שנשים מוצאות עצמן במירוץ כפול ובתחרות הרסנית בין נשיותן ואנושיותן. בתחרות הלא הוגנת הזאת רבות מוצאות עצמן מוותרות על ילודה או מצמצמות אותה, או לחילופין מוותרות על הגשמת חלומותיהן המקצועיים. אם משפחה וילדים הם דבר מקודש, והפמיניזם הדתי אכן סבור שהם כאלה, מדוע ייגרע חלקם של הגברים מליטול בקדושה חלק?  

אם משפחה וילדים הם דבר מקודש, והפמיניזם הדתי אכן סבור שהם כאלה, מדוע ייגרע חלקם של הגברים מליטול בקדושה חלק?

לכן, בניגוד למתקפות השמרניות, אני סבורה בדיוק להיפך, שהפמיניזם הדתי עשוי לכונן את המשפחה והבית היהודי על יסודות איתנים וצודקים יותר.

פמיניזם ופוסט מודרניזם

בסיום דבריי אני מבקשת להתייחס בקצרה לטענה שלישית הכורכת יחדיו פמיניזם דתי עם פוסט מודרניזם.

בחוגים דתיים רבים (גם אלה המכונים ליברליים) נוהגים להשליך על הפוסט מודרניזם את כל תחלואי החברה בכלל והחברה הדתית בפרט. ההבנה השכיחה של הפוסט מודרניזם גורסת שעמדתו היא שאין אמת אחת ולפיכך אין אמת בכלל, ש"הכל יחסי" ושאין מחוייבות לשום קריטריון אובייקטיבי. לכן למעשה כל הערכים המוחלטים נמחקים אף הם. בעולם כזה שאין בו ערכים, אמת המידה להערכתו של אדם היא רק אמת מידה חיצונית, חומרנית – כח, כסף כבוד. על פי השקפה זו פוסט מודרניזם קשור בטבורו לפמיניזם שגרר נשים לתפוס את המציאות באופנים מוחצנים וחומריים, הכניס אותן למירוץ ה"גברי" הבעייתי ובכך נותן יד להדרדרות התא המשפחתי והחברה כולה.

בשל קוצר היריעה ומבלי שאוכל להכנס לעומקם של דברים, אני בהחלט מסכימה שעמדות פוסט  מודרניות העמידו אתגר לא מבוטל לתרבות בכלל ולעולם הדתי בפרט. הפנים המורכבות והבעייתיות של הפוסט מודרניזם מוכרות וידועות ולכן לא אחזור עליהם. אבל בלהט הויכוח אנו שוכחים לא פעם את מעלותיו הגדולות ואת הבשורה שהביא לעולם. יש לחזור ולהזכיר  שאכן, הפוסט מודרניזם הוא ביסודו מהלך צנוע כתגובה לשתלטנות האוניברסלית של המודרניזם, מהלך הבנוי כל כולו על צניעות הכרתית. הוא מודע עד כאב למגבלות המצב האנושי, ומחוייבותו לאמת מכריחה אותו להכיר במגבלות היותנו פועלים ומפרשים בתוך הקשרים היסטוריים, בהיותנו ממוקמים בזמן, מקום, תרבות, שפה, מגדר ומעמד מסוימים. מן המקום הצר והמוגבל שלנו, כל אמת שנוצרת, היא אכן בהגדרה, חלקית. במובן זה, רק לאלהים ניתן לייחס נקודת מבט החורגת מכל המיקומים והמגבלות האנושיות. אין פירושו של דבר שאין אמת מוחלטת המשוחררת מההתניות האנושיות, אלא שמנקודת המבט האנושית יש רק אמיתות חלקיות ומקוטעות. לפיכך, לקחת מבני האדם את האפשרות לבחון באופן ביקורתי את מה שהחברה קבעה כאמת, זהו מעשה לא מוסרי, זוהי השתקה. הפוסט מודרניזם, כהמשך ביקורתי למודרנה, מתקומם על האלימות הלא מוסרית שייצרה זו האחרונה. הצניעות ההכרתית של הפוסט מודרניזם מאפשרת אמונה באל. ההיבריס הרציונלי היודע-כל של המודרניזם מעודד כפירה.

דומה שהרב קוק הבין זאת היטב בקובעו:

"כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כי אם בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים. וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים עליונים, שעתידים להיות מזדקקים ועומדים חיים וקימים בפאר מעלה, ליום אשר יבא העולם לתיקונו. וכל מה שיתעלה האדם יותר, כל מה ששייכותו היא יותר גדולה לתוכן הפנימי של ההויה והחיים, הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים, את גרעינה הנצחי, ההגיוני, הטוב, הנובע ממקור החכמה, והולך ומתעלה על ידן, והן מתעלות בו. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל"

(אורות הקודש א, יז-יח)

לפוסט מודרניזם עשויה להיות בשורה גדולה עבור הדת. בשל צניעותו ההכרתית, הוא משחרר את העולם הדתי מהצורך "להצטדק" בפני נורמות אוניברסליות ומאפשר לבסס את האמת שלו בכלים ובאמות מידה פנימיות. הפוסט מודרניזם משחרר את המאמינים לחגוג את ייחודיותם, ערכיהם ואף את שונותם, מבלי להשתיקם. תפיסת האמת הזאת, לא רק שאינה חלשה יותר מתפיסת האמת האימפריאליסטית של המודרנה, היא עשויה להיות חזקה ומוצקה יותר עד כדי סכנת הסתגרות בארבע אמות של הנרטיב הקבוצתי, הפנימי. ואכן, ניתן להתבונן על הפוסטמודרניזם גם כמהלך העשוי לעודד צרות אופקים. הפוסט מודרניזם מוותר על אמות מידה אוניברסליות מוחלטות, המעמידות למעשה כל תפיסת אמת למבחן הרציונליזם האחיד (מתוך הבנה כאמור שהמצב האנושי המוגבל אינו מאפשר זאת). בכך, הוא גם עשוי שלא לעודד הצצה "החוצה" ולאפשר מתן ערך לייחודיות ולשונות מבלי צורך להצטדק בפני אמות מידה חיצוניות שאינן תואמות ל "אמת שלנו", ומאידך לשמר אמתות או סדרי עולם פנימיים מבלי לתת להם דין וחשבון ביקורתי. זוהי אכן נקודת חולשה אמתית של הפוסט מודרניזם. צריך להתבונן עליו אם כן באופן מפוכח, וכמו כל רעיון או אידאה, ובכלל זה הפמיניזם עצמו, המכיל בקרבו זרמים ואידיאולוגיות שונות, לברור את הטוב והנכון בהתאם לערכים לפיהם רוצה החברה לכונן את תפיסות עולמה, והפרקטיקות שינחו את אורחות חייה.

מהותנות המתיימרת לדעת מהו "טבעה האמתי של אישה" (כביכול בשם התורה), ומגבילה בשל כך את אופקי פעולתה ושוללת את חירותה לבחור לעצב את אישיותה וחייה בהתאם לבחירתה החופשית, לא רק שהיא עמדה בלתי מוסרית בעליל, אלא קרובה לשחצנות ההכרתית של הרציונליזם. בניגוד לכך, הפמיניזם הדתי מבקש חירות וצניעות.

צדק מגדרי הוא בבחינת תיקון עולם וצו השעה ודומה שחלקים נרחבים בציבור הדתי כבר מבינים ומפנימים זאת באורחות חייהם, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי והקהילתי. המתקפות על הפמיניזם הדתי, המונע על ידי האתוס היהודי של "צדק צדק תרדוף" ו"תיקון עולם במלכות שדי"  נובעות מחששות ופחדים השייכים סדרי העולם הישן, אבל התבוננות מעמיקה יותר מראה שניתן להתמודד עמן. באופן נחוש, גם אם איטי והדרגתי, נשים זוכות לממש יותר ויותר את אנושיותן. החברה כולה יוצאת נשכרת מכך. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון'.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות