ליאון וינר דאו
הרב ד״ר ליאון וינר דאו הוא עמית מחקר וחבר בצוות ההוראה במכון שלום הרטמן.
חג שבועות
להיחלץ מההווה
ליאון וינר דאו
ג' סיוון תשע"ט

יש משהו מפעים ביכולתם של ישראלים להפיק הנאה צרופה מהרגע הנוכחי וביכולתם לחיות את ההווה באופן מלא. לא בכדי ישראל זוכה לדירוג גבוה במדד האושר העולמי (מקום 13 מתוך 156 מדינות), למרות האיום הפיזי ועל אף הקשיים הכלכליים. זוהי תכונה קסומה, אולם היא מאבדת את החן שלה כאשר היא הופכת לתקיעות וגוררת עמה חבלה עצמית של החברה הישראלית. זהו מצבנו העגום: אנחנו תקועים בהווה.

תקיעות זו נובעת במידה רבה מטיפול בעייתי של ראשית הציונות במיתוסים היהודים שעמדו לרשותם בבואם לעצב מיתוסים עבור המפעל הציוני. מיתוסים יהודיים על אודות העבר איבדו את מעמדם כמיתוסים והובנו – שלא כהוגן – כהיסטוריה. ואילו מיתוסים על אודות העתיד לא הצליחו לשמר את מיקומם בעתיד הרחוק. עם עבר ועתיד שסוגרים עלינו, לא נותר לנו מרחב לחיות בו אלא ההווה.

עם עבר ועתיד שסוגרים עלינו, לא נותר לנו מרחב לחיות בו אלא ההווה

בימים אלו, אחרי רצף יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות, מבט קדימה אל חג השבועות עשוי לסייע לנו לכונן מודל אחר של יחס את העתיד ובכך לחלץ אותנו מהתקיעות שלנו בהווה.

תקיעות בהווה

ראשית, יש להכיר בעצם הבעיה. אפשר לתרץ, ״טוב, נו, בניו יורק צריך לתפוס מקום לילד בקייטנה כבר בנובמבר, ואילו אנחנו מתחילים את החיפוש ביוני. אז מה?״ אולם על המאזניים עומד משהו מהותי הרבה יותר מהבדלי אופי. לחברה הישראלית יש בעיה גדולה בכל הנוגע לתכנון לעתיד הרחוק, נטייה המקבלת ביטוי מובהק בכמעט כל תחומי החיים – ודאי במישור הכללי הלאומי, אבל גם בחיי הפרט.

כל מי שערכה שיפוץ לביתה יודעת שאנחנו לא מוצלחים בשלב ה״פינישים״. כל מי שניסתה לערוך תכנון פיננסי כדי שילדיה יוכלו לרכוש דירה יודעת שקשה עד בלתי-אפשרי לדמיין כיצד יצליחו לעשות זאת. כל מי שילדה בן ולא בת הרגישה – לצד השמחה – עצב וחשש מהרגע בו הרך שרק עתה נולד יתגייס לשורות צה״ל כלוחם. כל מי שניסה לתכנן מערכת תחבורה ציבורית שתתאים לישראל של 2100 התקשה לפעול לא רק מול המונופול של 'אגד' אלא גם מול חוסר היכולת של פוליטיקאים להרים את האף על מנת לחשוב על המאה הבאה. כל מי שנשאלה ״איך תיראה החברה הישראלית בעוד מאה שנה?״ נתקלת בחוסר יכולת של המוח הישראלי להיפתח לממדים אלו. תשאלו על כך את רובי ריבלין.

המיתוס מתקיים, פועל עלינו, ומפעיל אותנו בזכות המרחק המפריד בינו לבין ההווה שלנו

בהקשר זה יש להבין, למשל, את מעגל הלחימה בעזה, ובכלל, את הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. אינני מתכוון לטעון שהתקיעות שלנו בהווה היא הגורם לסכסוך; הרי יש לו שורשים היסטוריים עמוקים. אולם חוסר היכולת שלנו לפעול, במיוחד בשעות רגיעה, לשיפור המצב, והיעדר הדרישה של עם ישראל ממנהיגיו לספק חזון לפתרון הסכסוך הינם תוצאה לא רק של מורכבות הבעיה, אלא גם – ואולי בעיקר – מחוסר המסוגלות שלנו לחשוב על העתיד הרחוק. לא בכדי בחירות רודפות בחירות בקצב מסחרר, אפילו כשהכנסת לא מפזרת את עצמה.

התקיעות הזו איננה גזירה גורל. אולם כדי להיחלץ ממנה עלינו להבין את שורשיה.

ללא מרחק נגיעה

עוד לפני שנעיין בדרך הבעייתית בה הציונות טיפחה מיתוסים מכוננים, עלינו לתת את הדעת לתפקיד המיתוס בחברה. מיתוס אינו אלא סיפור – אבל הוא סיפור טוב, עסיסי, מכונן, מעורר השראה. סיפור שאותו אפשר לספר שוב ושוב – כל פעם לקבל הזנה מחדש וכן להעניק לו פשר חדש. למיתוס מתלווה מערך של טקסיות, כאשר בין הטקס לבין המיתוס נרקם קשר דינמי: כל אחד משפיע על השני וכן מושפע ממנו.

מיתוסים על אודות העבר שלנו מאפשרים לנו לספר סיפור שיענה  על שאלת היסוד: 'מי אנחנו'? אנו מעצבים את זהותנו בהווה על ידי ההבנה מניין באנו ומה עברנו, ועל ידי סיפור אותה הבנה.

מיתוס על אודות העתיד מאפשר לנו להביט קדימה ולשאול: 'לאן אנחנו חותרים'? מהו היעד שלנו, מהן השאיפות שלנו, שלמענן אנחנו קיימים? מה הם חלומותינו? על בסיס תשובה לשאלות אלו אנחנו מסוגלים להפשיל שרוולים, לתכנן, לעצב תכנית פעולה שתקדם אותנו צעד-צעד לקראת הגשמת החלום.

על כן, המיתוס מתקיים, פועל עלינו, ומפעיל אותנו בזכות המרחק המפריד בינו לבין ההווה שלנו. אין בינו לבין ההווה נגיעה: העבר אינו זולג אל תוך ההווה, והעתיד נשאר באופק.

בעלי תשובה לא יציבים

שורשיה של תקיעות החברה הישראלית בהווה נעוצים במשימה הגדולה שלקחה על עצמה התנועה הציונית: להחליף את היהודי האחרון עם העברי הראשון. מעבר זה טמן בחובו בניית מיתוסים חדשים, כגון מיתוס הצבר, המניח קשר שורשי בין היהודי לבין ארץ ישראל – מהלך ששאב מהתנ״ך ונשען עליו. כלומר, על מנת להשיב את היהודים אל ההיסטוריה כשחקנים, הפנתה הציונות עורף לכל תקופת הגלות, יחד עם אוצרותיה התרבותיים, כולל המיתוסים המכוננים שלה. היא דילגה מעל כמעט אלפיים שנות התפתחות, צמיחה וגדילה. ניסיון זה למחוק תקופה כה ממושכת ומשמעותית גבה מחיר אדיר בבריאותו הנפשית של העם היהודי.

ניסיון זה למחוק תקופה כה ממושכת ומשמעותית גבה מחיר אדיר בבריאותו הנפשית של העם היהודי

משל למה הדבר דומה? לסוג מסוים של בעל תשובה, המנסה לסגל שינויים באורח חייו ולכונן זהות חדשה, אולם הוא עושה זאת באמצעות דילוג על עברו והתכחשות לפרק ממושך בחייו. אותו אדם יהיה בלתי-יציב בעליל, שכן הוא יוצר ניתוק ברצף התודעתי שלו. כתוצאה מכך, כל אזכור של עברו עלול לגרום למשבר או אף לשבר. כך עשתה התנועה הציונית לעם ישראל: היא מחקה כליל את מי שהעם היה במשך קרוב לאלפיים שנה. התכחשות זו של עברנו חוזרת אלינו באופן שגורם לנו להיתקע בהווה, שכן אנחנו מפנים עורף למיתוסים על אודות העבר והעתיד שלנו, שהיו יכולים לאפשר לנו ליצור את המרחק הנחוץ בינם לבין ההווה.

בין עמלק לחמאס

באשר למיתוס העבר, הקיבעון היהודי סביב הזיכרון נשאר בעינו גם במסגרת המפעל הציוני, ולזכר יציאת מצרים וזכר עמלק אף התווספו זיכרונות חדשים: זכר השואה ויום הזיכרון חללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. אולם, כפי שהנהיר חיים יוסף ירושלמי, בין זיכרון טקסי לבין זיכרון היסטורי יש הבדל עמוק, והציונות עשתה טעות חמורה בכך שלא הבחינה ביניהם. כתוצאה מכך, הזיכרון הטקסי של יהדות הגולה נעשה מבלי משים לגורם מעצב בתודעה הישראלית, באופן שאינו הולם את המציאות ההיסטורית החדשה.

כך, למשל, המעבר בין עמלק לפלסטין נעשה באופן חלק ומהיר. הרי בתודעה היהודית לדורותיה, מקום מיוחד שמור לעמלקים, הראשונים לתקוף את עם ישראל במדבר. לא זו אף זו, הם תקפו את המזדנבים, נשים וטף, ובכך הפכו לייצוג של רוע מוסרי מוחלט. במשך דורות, בטקסיות ענפה, קיימו יהודים את הציווי להזכיר את קיומו של עמלק רק כדי למחוק את זכרו: הם קראו את פרשת עמלק בשבת ״זכור״, קישרו בין המן לבין עמלק בפורים והרעישו כדי למחוק את זכרו, ואף הזכירו בליל הסדר ש״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״.

מה עשתה הציונות עם זכר עמלק? את הטקסיות סביבו, שאפשרה דינמיקה מורכבת של אזכור ומחיקה האפשרית רק בעולם מיתי, היא דחתה. תחת זאת, היא עיצבה את זכר עמלק לכדי זיכרון כביכול-היסטורי. המשפט ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״ הומר מהשיח המיתי לקביעה פוליטית-היסטורית, דבר שהוביל לחוסר-יכולת להבחין בין המן לבין היטלר או החמאס. כך חברה שמלכתחילה התמודדה עם הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) בגלל השואה, ספגה מכה נוספת בגין חוסר ההבחנה בין זיכרון מיתי לזיכרון היסטורי: בכל פגיעה היא מדמה שנשקף לה איום קיומי.

חורבן העתיד

בעוד זיכרון העבר מחבל בנו כי הוא מטשטש ונהפך להווה, ההווה עצמו סוגר עלינו כי העתיד נחרב לנגד עינינו. לכך שלוש סיבות:

ראשית, השואה – אירוע מהעבר שכה נוכח בהווה עד שהוא נוכח תמיד – מקשה עלינו להאמין בעתיד מתוקן יותר, שכן היא ניתצה כליל כל אפשרות של אמונה בקידמה מוסרית. הגורמים שהובילו לשואה היו רבים: תפיסות לאומיות וגזעניות, מצבה הכלכלי של גרמניה, אנטישמיות, תרבות של צייתנות, וכן הלאה. אולם ככלות הכל, גם צירופם של כל הנימוקים יחדיו לא יכול להעלים את העובדה המצמררת כי השואה התרחשה במאה העשרים, ביבשת אירופה, במדינה שנתפסה כמגרש הביתי של הנאורות והחשיבה המוסרית. בהיעדר ביטחון כי העתיד יביא אותנו לאנושיות מתוקנת יותר, קורס קיומו של אופק אליו אפשר לשאת את עינינו.

דרושה, אם כן, חלוציות אשר תעצב מחדש את עולם המיתי היהודי ובכך תחלץ אותנו מן ההווה

שנית, המציאות השוחקת של ישראל מקשה אף היא על כל ניסיון לעצב עתיד מיתי שיוכל להזין אותנו. במציאות תובענית זו אורבות סכנות יומיומיות ״קטנות״ – כגון פיצוצים בבית קפה ובאוטובוסים, מעשי דקירה, או טילים מדרום לבנון ומעזה – אבל קיימת גם סכנת קיום ממשית של פצצה גרעינית. יתרה מזו, בבסיס הקיום הישראלי ניצב הסכסוך הממושך עם הפלסטינים. גם אלו שלא חוו את תהליך אוסלו כאופק אפשרי שקרס מבינים כי יש כאן בעיית עומק שאינה ניתנת לפתרון קל, אשר טומנת בחובה אפשרות, אם לא סיכוי רב, לשפיכות דמים ממושכת. במילים אחרות, ההוויה הישראלית כולה מתקיימת בצלו של המוות והכיליון. במחלקות לפילוסופיה ניתן לדבר על תפיסות היידגריאניות על המוות כיעד-עתידי-הנוכח-בהווה, אשר מכונן כך את התודעה האנושית ואת הקיום האנושי. אולם במציאות הישראלית, למוות נוכחות לא באופק עתידי אלא בהווה, כאן ועכשיו. אחיזתו חזקה מדי, והגעתו מיידית מכדי שהוא יאפשר את הרווח בינו לבין רגע ההווה, רגע בו יוכל הישראלי לכונן את קיומו.

נקודה שלישית ומרכזית לדיוננו היא שהציונות מעדה בכך שהתעלמה מן הירושה האדירה שהיא קיבלה מיהדות התפוצות בבואה לעצב עתיד מיתי, כפי שעשתה ביחסה אל העבר המיתי. יום כיפור, בו יותר משישים אחוזים מהישראלים היהודים צמים, מסתיים בהכרזה ״לשנה הבאה בירושלים״. כך גם בליל הסדר – השעות החשובות ביותר לפיתוח תודעה יהודית קולקטיבית – שאותו עורכים יותר מתשעים אחוזים מהיהודים הישראלים.[1]  אבל למרות שהציונות כללה מגמות אוטופיות אפילו בגרסאותיה הפוליטיות, היא לא הצליחה להעניק לביטוי עשיר זה מורכבות ועומק. היא לא ידעה לעצב טקסיות שתשמר את המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ כשפה מיתית, המבטאת שאיפה. תחת זאת, היא נשמעת כתיאור המצב הקיים, בבחינת ״גם בשנה הבאה נזכה לחגוג בירושלים אם נרצה״ – כאילו זו רק החלטה של מיקום ליל הסדר או בית הכנסת בו נתפלל: העברתו לירושלים במקום תל-אביב. הביטוי התרוקן מכל ממד של חלום; קיימת רק ירושלים של מטה. ירושלים של מעלה לא נמצאת באופק.

ללא עתיד לחלום עליו ולחתור אליו, ממילא אין טעם בפיתוח תכניות שיאפשרו לנו להתקדם למימוש השאיפות העילאיות שלנו.

ללא עתיד לצפות ולשאוף אליו, ועם עבר שאיבד מממדיו המיתיים, אנחנו תקועים בהווה. כיצד ניחלץ?

חג השבועות: בחזרה אל התקווה

אם לחזור להשוואה לבעל תשובה, אזי מצבנו כחברה כדינו של בעל התשובה: הצד הראשון שעלינו לעשות כדי לתקן את מצבנו הוא להכיר בחטא, וזאת בשני רבדים. ברובד הבסיסי: עלינו להודות בכך שאנחנו תקועים בהווה, ללא יכולת להיערך לעתיד הרחוק. הרי לא ייתכן שזה מקרי שאין למדינת ישראל לא חוקה וגם לא גבולות סופיים, כפי שאין זה מקרי שכמעט ואין ממשלה אשר משלימה את הקדנציה שלה עד תומה. ברובד העומק יותר, עלינו להבין שיש לתקיעות זו שורשים עמוקים, שכרוכים באי-תפקודם של מיתוסים על אודות העתיד והעבר, המבטיחים את מרחק נחוץ בינם לבין ההווה. הכרה זו בחטא הינה בגדר שינוי תודעתי עמוק, שכבר הוא כשלעצמו יחולל שינוי מסוים. היות והבעיה הינה עניין תודעתי, אזי גם הפתרון הנדרש מצוי באותה זירה.

אולם השינוי המיוחל לא יתרחש דרך ניתוח אנליטי ורצון בלבד. אנחנו זקוקים למיתוסים ישנים-חדשים, לכינון שפה מיתית שתאפשר חציצה בין ההווה לבין העבר והעתיד. על מנת לתקן את המעוות, שפה מיתית זו חייבת להישאב מתוך המסורת היהודית אליה הפנתה הציונות עורף. יהיו בשפה עתיקה זו גם חידושים, והיא תקרום עור וגידים בסיפורים, בשירים, באמנות, וגם בטקסים ובנאומים ממלכתיים.

זוהי משימה גדולה, אולם דוגמא אחת אולי תצליח להצביע על סוג העבודה הנדרשת כדי ליצור רווח בין מקומנו בהווה לבין עתידנו ועברנו.

חג השבועות – שבעצמו עבר סוג של מיתוג מחדש על-ידי הציונות, כאשר השיבה לו את מעמדו כחג חקלאי – עבר תמורה בשנים האחרונות. תיקוני ליל שבועות, שהיו פעם נחלתן הבלעדית של קהילות לומדות תורה, הפכו לחגיגה ישראלית נרחבת ומעוררת השתאות. עם זאת, הקשר התודעתי שהיהדות הרבנית הטמיעה בין חג הפסח כחגיגת יציאת מצרים לבין חג השבועות כמעמד קבלת התורה לא השתרש, וזאת הזדמנות חשובה שמתפספסת. שכן המעבר משעבוד ארצי לכינון עולם ערכי ורוחני מייצג את מה שישעיה ברלין תיאר כמעבר מחירות שלילית לחירות חיובית. הבחנה זו יכולה להוות נדבך חשוב בפיתוח אופק ערכי לחברה כולה.

ההמנון הלאומי אולי עדיין מצליח לרגש, אבל הוא מספר למעשה על תקווה בת אלפיים שנה להיות עם חפשי בארצנו, מטרה שלכאורה הושגה. המשך העיסוק בתקווה מאבד אפוא מגובהו. אולם ככל שהחברה הישראלית תצליח לפתח יחס עשיר ומורכב יותר אל עברה המסורתי, היא תצליח להפיח במונחים כגון ״תקוה״ את רוח הסיפור התלמודי הידוע על רבי יהושע בן לוי, ששאל את המשיח מתי יבוא והלה ענה לו: "היום" (בבלי סנהדרין, צח ע״א). לאחר זמן מה פגש ר׳ יהושע בן לוי את אליהו הנביא, וטען בפניו שהמשיח שיקר, שכן ״היום״ כבר עבר, והמשיח טרם הגיע. השיב אליהו לר׳ יהושע בן לוי כי המשיח לא שיקר, אלא שר׳ יהושע בן לוי לא הבין אותו כהלכה. הוא התכוון לומר שהוא יבוא ״׳היום׳ – אם בקולו תשמעו״ (תהלים צה ז). משמע, בואו של המשיח – שמייצג את השלמתו של העולם הלא-מתוקן – תלוי בנו, ביכולתנו להביא את היום הזה.

דרושה, אם כן, חלוציות אשר תעצב מחדש את עולם המיתי היהודי ובכך תחלץ אותנו מן ההווה.

[1] https://www.pewforum.org/2016/03/08/jewish-beliefs-and-practices/

חג שבועות
זכרון השואה
פוליטיקה
ירושלים
הסכסוך הישראלי- פלסטינאי
ליאון וינר דאו
חג שבועות
להיחלץ מההווה
6/6/2019
ג' סיוון תשע"ט
ליאון וינר דאו
ד״ר
ליאון וינר דאו

יש משהו מפעים ביכולתם של ישראלים להפיק הנאה צרופה מהרגע הנוכחי וביכולתם לחיות את ההווה באופן מלא. לא בכדי ישראל זוכה לדירוג גבוה במדד האושר העולמי (מקום 13 מתוך 156 מדינות), למרות האיום הפיזי ועל אף הקשיים הכלכליים. זוהי תכונה קסומה, אולם היא מאבדת את החן שלה כאשר היא הופכת לתקיעות וגוררת עמה חבלה עצמית של החברה הישראלית. זהו מצבנו העגום: אנחנו תקועים בהווה.

תקיעות זו נובעת במידה רבה מטיפול בעייתי של ראשית הציונות במיתוסים היהודים שעמדו לרשותם בבואם לעצב מיתוסים עבור המפעל הציוני. מיתוסים יהודיים על אודות העבר איבדו את מעמדם כמיתוסים והובנו – שלא כהוגן – כהיסטוריה. ואילו מיתוסים על אודות העתיד לא הצליחו לשמר את מיקומם בעתיד הרחוק. עם עבר ועתיד שסוגרים עלינו, לא נותר לנו מרחב לחיות בו אלא ההווה.

עם עבר ועתיד שסוגרים עלינו, לא נותר לנו מרחב לחיות בו אלא ההווה

בימים אלו, אחרי רצף יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות, מבט קדימה אל חג השבועות עשוי לסייע לנו לכונן מודל אחר של יחס את העתיד ובכך לחלץ אותנו מהתקיעות שלנו בהווה.

תקיעות בהווה

ראשית, יש להכיר בעצם הבעיה. אפשר לתרץ, ״טוב, נו, בניו יורק צריך לתפוס מקום לילד בקייטנה כבר בנובמבר, ואילו אנחנו מתחילים את החיפוש ביוני. אז מה?״ אולם על המאזניים עומד משהו מהותי הרבה יותר מהבדלי אופי. לחברה הישראלית יש בעיה גדולה בכל הנוגע לתכנון לעתיד הרחוק, נטייה המקבלת ביטוי מובהק בכמעט כל תחומי החיים – ודאי במישור הכללי הלאומי, אבל גם בחיי הפרט.

כל מי שערכה שיפוץ לביתה יודעת שאנחנו לא מוצלחים בשלב ה״פינישים״. כל מי שניסתה לערוך תכנון פיננסי כדי שילדיה יוכלו לרכוש דירה יודעת שקשה עד בלתי-אפשרי לדמיין כיצד יצליחו לעשות זאת. כל מי שילדה בן ולא בת הרגישה – לצד השמחה – עצב וחשש מהרגע בו הרך שרק עתה נולד יתגייס לשורות צה״ל כלוחם. כל מי שניסה לתכנן מערכת תחבורה ציבורית שתתאים לישראל של 2100 התקשה לפעול לא רק מול המונופול של 'אגד' אלא גם מול חוסר היכולת של פוליטיקאים להרים את האף על מנת לחשוב על המאה הבאה. כל מי שנשאלה ״איך תיראה החברה הישראלית בעוד מאה שנה?״ נתקלת בחוסר יכולת של המוח הישראלי להיפתח לממדים אלו. תשאלו על כך את רובי ריבלין.

המיתוס מתקיים, פועל עלינו, ומפעיל אותנו בזכות המרחק המפריד בינו לבין ההווה שלנו

בהקשר זה יש להבין, למשל, את מעגל הלחימה בעזה, ובכלל, את הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. אינני מתכוון לטעון שהתקיעות שלנו בהווה היא הגורם לסכסוך; הרי יש לו שורשים היסטוריים עמוקים. אולם חוסר היכולת שלנו לפעול, במיוחד בשעות רגיעה, לשיפור המצב, והיעדר הדרישה של עם ישראל ממנהיגיו לספק חזון לפתרון הסכסוך הינם תוצאה לא רק של מורכבות הבעיה, אלא גם – ואולי בעיקר – מחוסר המסוגלות שלנו לחשוב על העתיד הרחוק. לא בכדי בחירות רודפות בחירות בקצב מסחרר, אפילו כשהכנסת לא מפזרת את עצמה.

התקיעות הזו איננה גזירה גורל. אולם כדי להיחלץ ממנה עלינו להבין את שורשיה.

ללא מרחק נגיעה

עוד לפני שנעיין בדרך הבעייתית בה הציונות טיפחה מיתוסים מכוננים, עלינו לתת את הדעת לתפקיד המיתוס בחברה. מיתוס אינו אלא סיפור – אבל הוא סיפור טוב, עסיסי, מכונן, מעורר השראה. סיפור שאותו אפשר לספר שוב ושוב – כל פעם לקבל הזנה מחדש וכן להעניק לו פשר חדש. למיתוס מתלווה מערך של טקסיות, כאשר בין הטקס לבין המיתוס נרקם קשר דינמי: כל אחד משפיע על השני וכן מושפע ממנו.

מיתוסים על אודות העבר שלנו מאפשרים לנו לספר סיפור שיענה  על שאלת היסוד: 'מי אנחנו'? אנו מעצבים את זהותנו בהווה על ידי ההבנה מניין באנו ומה עברנו, ועל ידי סיפור אותה הבנה.

מיתוס על אודות העתיד מאפשר לנו להביט קדימה ולשאול: 'לאן אנחנו חותרים'? מהו היעד שלנו, מהן השאיפות שלנו, שלמענן אנחנו קיימים? מה הם חלומותינו? על בסיס תשובה לשאלות אלו אנחנו מסוגלים להפשיל שרוולים, לתכנן, לעצב תכנית פעולה שתקדם אותנו צעד-צעד לקראת הגשמת החלום.

על כן, המיתוס מתקיים, פועל עלינו, ומפעיל אותנו בזכות המרחק המפריד בינו לבין ההווה שלנו. אין בינו לבין ההווה נגיעה: העבר אינו זולג אל תוך ההווה, והעתיד נשאר באופק.

בעלי תשובה לא יציבים

שורשיה של תקיעות החברה הישראלית בהווה נעוצים במשימה הגדולה שלקחה על עצמה התנועה הציונית: להחליף את היהודי האחרון עם העברי הראשון. מעבר זה טמן בחובו בניית מיתוסים חדשים, כגון מיתוס הצבר, המניח קשר שורשי בין היהודי לבין ארץ ישראל – מהלך ששאב מהתנ״ך ונשען עליו. כלומר, על מנת להשיב את היהודים אל ההיסטוריה כשחקנים, הפנתה הציונות עורף לכל תקופת הגלות, יחד עם אוצרותיה התרבותיים, כולל המיתוסים המכוננים שלה. היא דילגה מעל כמעט אלפיים שנות התפתחות, צמיחה וגדילה. ניסיון זה למחוק תקופה כה ממושכת ומשמעותית גבה מחיר אדיר בבריאותו הנפשית של העם היהודי.

ניסיון זה למחוק תקופה כה ממושכת ומשמעותית גבה מחיר אדיר בבריאותו הנפשית של העם היהודי

משל למה הדבר דומה? לסוג מסוים של בעל תשובה, המנסה לסגל שינויים באורח חייו ולכונן זהות חדשה, אולם הוא עושה זאת באמצעות דילוג על עברו והתכחשות לפרק ממושך בחייו. אותו אדם יהיה בלתי-יציב בעליל, שכן הוא יוצר ניתוק ברצף התודעתי שלו. כתוצאה מכך, כל אזכור של עברו עלול לגרום למשבר או אף לשבר. כך עשתה התנועה הציונית לעם ישראל: היא מחקה כליל את מי שהעם היה במשך קרוב לאלפיים שנה. התכחשות זו של עברנו חוזרת אלינו באופן שגורם לנו להיתקע בהווה, שכן אנחנו מפנים עורף למיתוסים על אודות העבר והעתיד שלנו, שהיו יכולים לאפשר לנו ליצור את המרחק הנחוץ בינם לבין ההווה.

בין עמלק לחמאס

באשר למיתוס העבר, הקיבעון היהודי סביב הזיכרון נשאר בעינו גם במסגרת המפעל הציוני, ולזכר יציאת מצרים וזכר עמלק אף התווספו זיכרונות חדשים: זכר השואה ויום הזיכרון חללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. אולם, כפי שהנהיר חיים יוסף ירושלמי, בין זיכרון טקסי לבין זיכרון היסטורי יש הבדל עמוק, והציונות עשתה טעות חמורה בכך שלא הבחינה ביניהם. כתוצאה מכך, הזיכרון הטקסי של יהדות הגולה נעשה מבלי משים לגורם מעצב בתודעה הישראלית, באופן שאינו הולם את המציאות ההיסטורית החדשה.

כך, למשל, המעבר בין עמלק לפלסטין נעשה באופן חלק ומהיר. הרי בתודעה היהודית לדורותיה, מקום מיוחד שמור לעמלקים, הראשונים לתקוף את עם ישראל במדבר. לא זו אף זו, הם תקפו את המזדנבים, נשים וטף, ובכך הפכו לייצוג של רוע מוסרי מוחלט. במשך דורות, בטקסיות ענפה, קיימו יהודים את הציווי להזכיר את קיומו של עמלק רק כדי למחוק את זכרו: הם קראו את פרשת עמלק בשבת ״זכור״, קישרו בין המן לבין עמלק בפורים והרעישו כדי למחוק את זכרו, ואף הזכירו בליל הסדר ש״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״.

מה עשתה הציונות עם זכר עמלק? את הטקסיות סביבו, שאפשרה דינמיקה מורכבת של אזכור ומחיקה האפשרית רק בעולם מיתי, היא דחתה. תחת זאת, היא עיצבה את זכר עמלק לכדי זיכרון כביכול-היסטורי. המשפט ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״ הומר מהשיח המיתי לקביעה פוליטית-היסטורית, דבר שהוביל לחוסר-יכולת להבחין בין המן לבין היטלר או החמאס. כך חברה שמלכתחילה התמודדה עם הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) בגלל השואה, ספגה מכה נוספת בגין חוסר ההבחנה בין זיכרון מיתי לזיכרון היסטורי: בכל פגיעה היא מדמה שנשקף לה איום קיומי.

חורבן העתיד

בעוד זיכרון העבר מחבל בנו כי הוא מטשטש ונהפך להווה, ההווה עצמו סוגר עלינו כי העתיד נחרב לנגד עינינו. לכך שלוש סיבות:

ראשית, השואה – אירוע מהעבר שכה נוכח בהווה עד שהוא נוכח תמיד – מקשה עלינו להאמין בעתיד מתוקן יותר, שכן היא ניתצה כליל כל אפשרות של אמונה בקידמה מוסרית. הגורמים שהובילו לשואה היו רבים: תפיסות לאומיות וגזעניות, מצבה הכלכלי של גרמניה, אנטישמיות, תרבות של צייתנות, וכן הלאה. אולם ככלות הכל, גם צירופם של כל הנימוקים יחדיו לא יכול להעלים את העובדה המצמררת כי השואה התרחשה במאה העשרים, ביבשת אירופה, במדינה שנתפסה כמגרש הביתי של הנאורות והחשיבה המוסרית. בהיעדר ביטחון כי העתיד יביא אותנו לאנושיות מתוקנת יותר, קורס קיומו של אופק אליו אפשר לשאת את עינינו.

דרושה, אם כן, חלוציות אשר תעצב מחדש את עולם המיתי היהודי ובכך תחלץ אותנו מן ההווה

שנית, המציאות השוחקת של ישראל מקשה אף היא על כל ניסיון לעצב עתיד מיתי שיוכל להזין אותנו. במציאות תובענית זו אורבות סכנות יומיומיות ״קטנות״ – כגון פיצוצים בבית קפה ובאוטובוסים, מעשי דקירה, או טילים מדרום לבנון ומעזה – אבל קיימת גם סכנת קיום ממשית של פצצה גרעינית. יתרה מזו, בבסיס הקיום הישראלי ניצב הסכסוך הממושך עם הפלסטינים. גם אלו שלא חוו את תהליך אוסלו כאופק אפשרי שקרס מבינים כי יש כאן בעיית עומק שאינה ניתנת לפתרון קל, אשר טומנת בחובה אפשרות, אם לא סיכוי רב, לשפיכות דמים ממושכת. במילים אחרות, ההוויה הישראלית כולה מתקיימת בצלו של המוות והכיליון. במחלקות לפילוסופיה ניתן לדבר על תפיסות היידגריאניות על המוות כיעד-עתידי-הנוכח-בהווה, אשר מכונן כך את התודעה האנושית ואת הקיום האנושי. אולם במציאות הישראלית, למוות נוכחות לא באופק עתידי אלא בהווה, כאן ועכשיו. אחיזתו חזקה מדי, והגעתו מיידית מכדי שהוא יאפשר את הרווח בינו לבין רגע ההווה, רגע בו יוכל הישראלי לכונן את קיומו.

נקודה שלישית ומרכזית לדיוננו היא שהציונות מעדה בכך שהתעלמה מן הירושה האדירה שהיא קיבלה מיהדות התפוצות בבואה לעצב עתיד מיתי, כפי שעשתה ביחסה אל העבר המיתי. יום כיפור, בו יותר משישים אחוזים מהישראלים היהודים צמים, מסתיים בהכרזה ״לשנה הבאה בירושלים״. כך גם בליל הסדר – השעות החשובות ביותר לפיתוח תודעה יהודית קולקטיבית – שאותו עורכים יותר מתשעים אחוזים מהיהודים הישראלים.[1]  אבל למרות שהציונות כללה מגמות אוטופיות אפילו בגרסאותיה הפוליטיות, היא לא הצליחה להעניק לביטוי עשיר זה מורכבות ועומק. היא לא ידעה לעצב טקסיות שתשמר את המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ כשפה מיתית, המבטאת שאיפה. תחת זאת, היא נשמעת כתיאור המצב הקיים, בבחינת ״גם בשנה הבאה נזכה לחגוג בירושלים אם נרצה״ – כאילו זו רק החלטה של מיקום ליל הסדר או בית הכנסת בו נתפלל: העברתו לירושלים במקום תל-אביב. הביטוי התרוקן מכל ממד של חלום; קיימת רק ירושלים של מטה. ירושלים של מעלה לא נמצאת באופק.

ללא עתיד לחלום עליו ולחתור אליו, ממילא אין טעם בפיתוח תכניות שיאפשרו לנו להתקדם למימוש השאיפות העילאיות שלנו.

ללא עתיד לצפות ולשאוף אליו, ועם עבר שאיבד מממדיו המיתיים, אנחנו תקועים בהווה. כיצד ניחלץ?

חג השבועות: בחזרה אל התקווה

אם לחזור להשוואה לבעל תשובה, אזי מצבנו כחברה כדינו של בעל התשובה: הצד הראשון שעלינו לעשות כדי לתקן את מצבנו הוא להכיר בחטא, וזאת בשני רבדים. ברובד הבסיסי: עלינו להודות בכך שאנחנו תקועים בהווה, ללא יכולת להיערך לעתיד הרחוק. הרי לא ייתכן שזה מקרי שאין למדינת ישראל לא חוקה וגם לא גבולות סופיים, כפי שאין זה מקרי שכמעט ואין ממשלה אשר משלימה את הקדנציה שלה עד תומה. ברובד העומק יותר, עלינו להבין שיש לתקיעות זו שורשים עמוקים, שכרוכים באי-תפקודם של מיתוסים על אודות העתיד והעבר, המבטיחים את מרחק נחוץ בינם לבין ההווה. הכרה זו בחטא הינה בגדר שינוי תודעתי עמוק, שכבר הוא כשלעצמו יחולל שינוי מסוים. היות והבעיה הינה עניין תודעתי, אזי גם הפתרון הנדרש מצוי באותה זירה.

אולם השינוי המיוחל לא יתרחש דרך ניתוח אנליטי ורצון בלבד. אנחנו זקוקים למיתוסים ישנים-חדשים, לכינון שפה מיתית שתאפשר חציצה בין ההווה לבין העבר והעתיד. על מנת לתקן את המעוות, שפה מיתית זו חייבת להישאב מתוך המסורת היהודית אליה הפנתה הציונות עורף. יהיו בשפה עתיקה זו גם חידושים, והיא תקרום עור וגידים בסיפורים, בשירים, באמנות, וגם בטקסים ובנאומים ממלכתיים.

זוהי משימה גדולה, אולם דוגמא אחת אולי תצליח להצביע על סוג העבודה הנדרשת כדי ליצור רווח בין מקומנו בהווה לבין עתידנו ועברנו.

חג השבועות – שבעצמו עבר סוג של מיתוג מחדש על-ידי הציונות, כאשר השיבה לו את מעמדו כחג חקלאי – עבר תמורה בשנים האחרונות. תיקוני ליל שבועות, שהיו פעם נחלתן הבלעדית של קהילות לומדות תורה, הפכו לחגיגה ישראלית נרחבת ומעוררת השתאות. עם זאת, הקשר התודעתי שהיהדות הרבנית הטמיעה בין חג הפסח כחגיגת יציאת מצרים לבין חג השבועות כמעמד קבלת התורה לא השתרש, וזאת הזדמנות חשובה שמתפספסת. שכן המעבר משעבוד ארצי לכינון עולם ערכי ורוחני מייצג את מה שישעיה ברלין תיאר כמעבר מחירות שלילית לחירות חיובית. הבחנה זו יכולה להוות נדבך חשוב בפיתוח אופק ערכי לחברה כולה.

ההמנון הלאומי אולי עדיין מצליח לרגש, אבל הוא מספר למעשה על תקווה בת אלפיים שנה להיות עם חפשי בארצנו, מטרה שלכאורה הושגה. המשך העיסוק בתקווה מאבד אפוא מגובהו. אולם ככל שהחברה הישראלית תצליח לפתח יחס עשיר ומורכב יותר אל עברה המסורתי, היא תצליח להפיח במונחים כגון ״תקוה״ את רוח הסיפור התלמודי הידוע על רבי יהושע בן לוי, ששאל את המשיח מתי יבוא והלה ענה לו: "היום" (בבלי סנהדרין, צח ע״א). לאחר זמן מה פגש ר׳ יהושע בן לוי את אליהו הנביא, וטען בפניו שהמשיח שיקר, שכן ״היום״ כבר עבר, והמשיח טרם הגיע. השיב אליהו לר׳ יהושע בן לוי כי המשיח לא שיקר, אלא שר׳ יהושע בן לוי לא הבין אותו כהלכה. הוא התכוון לומר שהוא יבוא ״׳היום׳ – אם בקולו תשמעו״ (תהלים צה ז). משמע, בואו של המשיח – שמייצג את השלמתו של העולם הלא-מתוקן – תלוי בנו, ביכולתנו להביא את היום הזה.

דרושה, אם כן, חלוציות אשר תעצב מחדש את עולם המיתי היהודי ובכך תחלץ אותנו מן ההווה.

[1] https://www.pewforum.org/2016/03/08/jewish-beliefs-and-practices/

חג שבועות
זכרון השואה
פוליטיקה
ירושלים
הסכסוך הישראלי- פלסטינאי
ליאון וינר דאו
להיחלץ מההווה
ליאון וינר דאו
ליאון וינר דאו

יש משהו מפעים ביכולתם של ישראלים להפיק הנאה צרופה מהרגע הנוכחי וביכולתם לחיות את ההווה באופן מלא. לא בכדי ישראל זוכה לדירוג גבוה במדד האושר העולמי (מקום 13 מתוך 156 מדינות), למרות האיום הפיזי ועל אף הקשיים הכלכליים. זוהי תכונה קסומה, אולם היא מאבדת את החן שלה כאשר היא הופכת לתקיעות וגוררת עמה חבלה עצמית של החברה הישראלית. זהו מצבנו העגום: אנחנו תקועים בהווה.

תקיעות זו נובעת במידה רבה מטיפול בעייתי של ראשית הציונות במיתוסים היהודים שעמדו לרשותם בבואם לעצב מיתוסים עבור המפעל הציוני. מיתוסים יהודיים על אודות העבר איבדו את מעמדם כמיתוסים והובנו – שלא כהוגן – כהיסטוריה. ואילו מיתוסים על אודות העתיד לא הצליחו לשמר את מיקומם בעתיד הרחוק. עם עבר ועתיד שסוגרים עלינו, לא נותר לנו מרחב לחיות בו אלא ההווה.

עם עבר ועתיד שסוגרים עלינו, לא נותר לנו מרחב לחיות בו אלא ההווה

בימים אלו, אחרי רצף יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות, מבט קדימה אל חג השבועות עשוי לסייע לנו לכונן מודל אחר של יחס את העתיד ובכך לחלץ אותנו מהתקיעות שלנו בהווה.

תקיעות בהווה

ראשית, יש להכיר בעצם הבעיה. אפשר לתרץ, ״טוב, נו, בניו יורק צריך לתפוס מקום לילד בקייטנה כבר בנובמבר, ואילו אנחנו מתחילים את החיפוש ביוני. אז מה?״ אולם על המאזניים עומד משהו מהותי הרבה יותר מהבדלי אופי. לחברה הישראלית יש בעיה גדולה בכל הנוגע לתכנון לעתיד הרחוק, נטייה המקבלת ביטוי מובהק בכמעט כל תחומי החיים – ודאי במישור הכללי הלאומי, אבל גם בחיי הפרט.

כל מי שערכה שיפוץ לביתה יודעת שאנחנו לא מוצלחים בשלב ה״פינישים״. כל מי שניסתה לערוך תכנון פיננסי כדי שילדיה יוכלו לרכוש דירה יודעת שקשה עד בלתי-אפשרי לדמיין כיצד יצליחו לעשות זאת. כל מי שילדה בן ולא בת הרגישה – לצד השמחה – עצב וחשש מהרגע בו הרך שרק עתה נולד יתגייס לשורות צה״ל כלוחם. כל מי שניסה לתכנן מערכת תחבורה ציבורית שתתאים לישראל של 2100 התקשה לפעול לא רק מול המונופול של 'אגד' אלא גם מול חוסר היכולת של פוליטיקאים להרים את האף על מנת לחשוב על המאה הבאה. כל מי שנשאלה ״איך תיראה החברה הישראלית בעוד מאה שנה?״ נתקלת בחוסר יכולת של המוח הישראלי להיפתח לממדים אלו. תשאלו על כך את רובי ריבלין.

המיתוס מתקיים, פועל עלינו, ומפעיל אותנו בזכות המרחק המפריד בינו לבין ההווה שלנו

בהקשר זה יש להבין, למשל, את מעגל הלחימה בעזה, ובכלל, את הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. אינני מתכוון לטעון שהתקיעות שלנו בהווה היא הגורם לסכסוך; הרי יש לו שורשים היסטוריים עמוקים. אולם חוסר היכולת שלנו לפעול, במיוחד בשעות רגיעה, לשיפור המצב, והיעדר הדרישה של עם ישראל ממנהיגיו לספק חזון לפתרון הסכסוך הינם תוצאה לא רק של מורכבות הבעיה, אלא גם – ואולי בעיקר – מחוסר המסוגלות שלנו לחשוב על העתיד הרחוק. לא בכדי בחירות רודפות בחירות בקצב מסחרר, אפילו כשהכנסת לא מפזרת את עצמה.

התקיעות הזו איננה גזירה גורל. אולם כדי להיחלץ ממנה עלינו להבין את שורשיה.

ללא מרחק נגיעה

עוד לפני שנעיין בדרך הבעייתית בה הציונות טיפחה מיתוסים מכוננים, עלינו לתת את הדעת לתפקיד המיתוס בחברה. מיתוס אינו אלא סיפור – אבל הוא סיפור טוב, עסיסי, מכונן, מעורר השראה. סיפור שאותו אפשר לספר שוב ושוב – כל פעם לקבל הזנה מחדש וכן להעניק לו פשר חדש. למיתוס מתלווה מערך של טקסיות, כאשר בין הטקס לבין המיתוס נרקם קשר דינמי: כל אחד משפיע על השני וכן מושפע ממנו.

מיתוסים על אודות העבר שלנו מאפשרים לנו לספר סיפור שיענה  על שאלת היסוד: 'מי אנחנו'? אנו מעצבים את זהותנו בהווה על ידי ההבנה מניין באנו ומה עברנו, ועל ידי סיפור אותה הבנה.

מיתוס על אודות העתיד מאפשר לנו להביט קדימה ולשאול: 'לאן אנחנו חותרים'? מהו היעד שלנו, מהן השאיפות שלנו, שלמענן אנחנו קיימים? מה הם חלומותינו? על בסיס תשובה לשאלות אלו אנחנו מסוגלים להפשיל שרוולים, לתכנן, לעצב תכנית פעולה שתקדם אותנו צעד-צעד לקראת הגשמת החלום.

על כן, המיתוס מתקיים, פועל עלינו, ומפעיל אותנו בזכות המרחק המפריד בינו לבין ההווה שלנו. אין בינו לבין ההווה נגיעה: העבר אינו זולג אל תוך ההווה, והעתיד נשאר באופק.

בעלי תשובה לא יציבים

שורשיה של תקיעות החברה הישראלית בהווה נעוצים במשימה הגדולה שלקחה על עצמה התנועה הציונית: להחליף את היהודי האחרון עם העברי הראשון. מעבר זה טמן בחובו בניית מיתוסים חדשים, כגון מיתוס הצבר, המניח קשר שורשי בין היהודי לבין ארץ ישראל – מהלך ששאב מהתנ״ך ונשען עליו. כלומר, על מנת להשיב את היהודים אל ההיסטוריה כשחקנים, הפנתה הציונות עורף לכל תקופת הגלות, יחד עם אוצרותיה התרבותיים, כולל המיתוסים המכוננים שלה. היא דילגה מעל כמעט אלפיים שנות התפתחות, צמיחה וגדילה. ניסיון זה למחוק תקופה כה ממושכת ומשמעותית גבה מחיר אדיר בבריאותו הנפשית של העם היהודי.

ניסיון זה למחוק תקופה כה ממושכת ומשמעותית גבה מחיר אדיר בבריאותו הנפשית של העם היהודי

משל למה הדבר דומה? לסוג מסוים של בעל תשובה, המנסה לסגל שינויים באורח חייו ולכונן זהות חדשה, אולם הוא עושה זאת באמצעות דילוג על עברו והתכחשות לפרק ממושך בחייו. אותו אדם יהיה בלתי-יציב בעליל, שכן הוא יוצר ניתוק ברצף התודעתי שלו. כתוצאה מכך, כל אזכור של עברו עלול לגרום למשבר או אף לשבר. כך עשתה התנועה הציונית לעם ישראל: היא מחקה כליל את מי שהעם היה במשך קרוב לאלפיים שנה. התכחשות זו של עברנו חוזרת אלינו באופן שגורם לנו להיתקע בהווה, שכן אנחנו מפנים עורף למיתוסים על אודות העבר והעתיד שלנו, שהיו יכולים לאפשר לנו ליצור את המרחק הנחוץ בינם לבין ההווה.

בין עמלק לחמאס

באשר למיתוס העבר, הקיבעון היהודי סביב הזיכרון נשאר בעינו גם במסגרת המפעל הציוני, ולזכר יציאת מצרים וזכר עמלק אף התווספו זיכרונות חדשים: זכר השואה ויום הזיכרון חללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. אולם, כפי שהנהיר חיים יוסף ירושלמי, בין זיכרון טקסי לבין זיכרון היסטורי יש הבדל עמוק, והציונות עשתה טעות חמורה בכך שלא הבחינה ביניהם. כתוצאה מכך, הזיכרון הטקסי של יהדות הגולה נעשה מבלי משים לגורם מעצב בתודעה הישראלית, באופן שאינו הולם את המציאות ההיסטורית החדשה.

כך, למשל, המעבר בין עמלק לפלסטין נעשה באופן חלק ומהיר. הרי בתודעה היהודית לדורותיה, מקום מיוחד שמור לעמלקים, הראשונים לתקוף את עם ישראל במדבר. לא זו אף זו, הם תקפו את המזדנבים, נשים וטף, ובכך הפכו לייצוג של רוע מוסרי מוחלט. במשך דורות, בטקסיות ענפה, קיימו יהודים את הציווי להזכיר את קיומו של עמלק רק כדי למחוק את זכרו: הם קראו את פרשת עמלק בשבת ״זכור״, קישרו בין המן לבין עמלק בפורים והרעישו כדי למחוק את זכרו, ואף הזכירו בליל הסדר ש״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״.

מה עשתה הציונות עם זכר עמלק? את הטקסיות סביבו, שאפשרה דינמיקה מורכבת של אזכור ומחיקה האפשרית רק בעולם מיתי, היא דחתה. תחת זאת, היא עיצבה את זכר עמלק לכדי זיכרון כביכול-היסטורי. המשפט ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״ הומר מהשיח המיתי לקביעה פוליטית-היסטורית, דבר שהוביל לחוסר-יכולת להבחין בין המן לבין היטלר או החמאס. כך חברה שמלכתחילה התמודדה עם הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) בגלל השואה, ספגה מכה נוספת בגין חוסר ההבחנה בין זיכרון מיתי לזיכרון היסטורי: בכל פגיעה היא מדמה שנשקף לה איום קיומי.

חורבן העתיד

בעוד זיכרון העבר מחבל בנו כי הוא מטשטש ונהפך להווה, ההווה עצמו סוגר עלינו כי העתיד נחרב לנגד עינינו. לכך שלוש סיבות:

ראשית, השואה – אירוע מהעבר שכה נוכח בהווה עד שהוא נוכח תמיד – מקשה עלינו להאמין בעתיד מתוקן יותר, שכן היא ניתצה כליל כל אפשרות של אמונה בקידמה מוסרית. הגורמים שהובילו לשואה היו רבים: תפיסות לאומיות וגזעניות, מצבה הכלכלי של גרמניה, אנטישמיות, תרבות של צייתנות, וכן הלאה. אולם ככלות הכל, גם צירופם של כל הנימוקים יחדיו לא יכול להעלים את העובדה המצמררת כי השואה התרחשה במאה העשרים, ביבשת אירופה, במדינה שנתפסה כמגרש הביתי של הנאורות והחשיבה המוסרית. בהיעדר ביטחון כי העתיד יביא אותנו לאנושיות מתוקנת יותר, קורס קיומו של אופק אליו אפשר לשאת את עינינו.

דרושה, אם כן, חלוציות אשר תעצב מחדש את עולם המיתי היהודי ובכך תחלץ אותנו מן ההווה

שנית, המציאות השוחקת של ישראל מקשה אף היא על כל ניסיון לעצב עתיד מיתי שיוכל להזין אותנו. במציאות תובענית זו אורבות סכנות יומיומיות ״קטנות״ – כגון פיצוצים בבית קפה ובאוטובוסים, מעשי דקירה, או טילים מדרום לבנון ומעזה – אבל קיימת גם סכנת קיום ממשית של פצצה גרעינית. יתרה מזו, בבסיס הקיום הישראלי ניצב הסכסוך הממושך עם הפלסטינים. גם אלו שלא חוו את תהליך אוסלו כאופק אפשרי שקרס מבינים כי יש כאן בעיית עומק שאינה ניתנת לפתרון קל, אשר טומנת בחובה אפשרות, אם לא סיכוי רב, לשפיכות דמים ממושכת. במילים אחרות, ההוויה הישראלית כולה מתקיימת בצלו של המוות והכיליון. במחלקות לפילוסופיה ניתן לדבר על תפיסות היידגריאניות על המוות כיעד-עתידי-הנוכח-בהווה, אשר מכונן כך את התודעה האנושית ואת הקיום האנושי. אולם במציאות הישראלית, למוות נוכחות לא באופק עתידי אלא בהווה, כאן ועכשיו. אחיזתו חזקה מדי, והגעתו מיידית מכדי שהוא יאפשר את הרווח בינו לבין רגע ההווה, רגע בו יוכל הישראלי לכונן את קיומו.

נקודה שלישית ומרכזית לדיוננו היא שהציונות מעדה בכך שהתעלמה מן הירושה האדירה שהיא קיבלה מיהדות התפוצות בבואה לעצב עתיד מיתי, כפי שעשתה ביחסה אל העבר המיתי. יום כיפור, בו יותר משישים אחוזים מהישראלים היהודים צמים, מסתיים בהכרזה ״לשנה הבאה בירושלים״. כך גם בליל הסדר – השעות החשובות ביותר לפיתוח תודעה יהודית קולקטיבית – שאותו עורכים יותר מתשעים אחוזים מהיהודים הישראלים.[1]  אבל למרות שהציונות כללה מגמות אוטופיות אפילו בגרסאותיה הפוליטיות, היא לא הצליחה להעניק לביטוי עשיר זה מורכבות ועומק. היא לא ידעה לעצב טקסיות שתשמר את המלים ״לשנה הבאה בירושלים״ כשפה מיתית, המבטאת שאיפה. תחת זאת, היא נשמעת כתיאור המצב הקיים, בבחינת ״גם בשנה הבאה נזכה לחגוג בירושלים אם נרצה״ – כאילו זו רק החלטה של מיקום ליל הסדר או בית הכנסת בו נתפלל: העברתו לירושלים במקום תל-אביב. הביטוי התרוקן מכל ממד של חלום; קיימת רק ירושלים של מטה. ירושלים של מעלה לא נמצאת באופק.

ללא עתיד לחלום עליו ולחתור אליו, ממילא אין טעם בפיתוח תכניות שיאפשרו לנו להתקדם למימוש השאיפות העילאיות שלנו.

ללא עתיד לצפות ולשאוף אליו, ועם עבר שאיבד מממדיו המיתיים, אנחנו תקועים בהווה. כיצד ניחלץ?

חג השבועות: בחזרה אל התקווה

אם לחזור להשוואה לבעל תשובה, אזי מצבנו כחברה כדינו של בעל התשובה: הצד הראשון שעלינו לעשות כדי לתקן את מצבנו הוא להכיר בחטא, וזאת בשני רבדים. ברובד הבסיסי: עלינו להודות בכך שאנחנו תקועים בהווה, ללא יכולת להיערך לעתיד הרחוק. הרי לא ייתכן שזה מקרי שאין למדינת ישראל לא חוקה וגם לא גבולות סופיים, כפי שאין זה מקרי שכמעט ואין ממשלה אשר משלימה את הקדנציה שלה עד תומה. ברובד העומק יותר, עלינו להבין שיש לתקיעות זו שורשים עמוקים, שכרוכים באי-תפקודם של מיתוסים על אודות העתיד והעבר, המבטיחים את מרחק נחוץ בינם לבין ההווה. הכרה זו בחטא הינה בגדר שינוי תודעתי עמוק, שכבר הוא כשלעצמו יחולל שינוי מסוים. היות והבעיה הינה עניין תודעתי, אזי גם הפתרון הנדרש מצוי באותה זירה.

אולם השינוי המיוחל לא יתרחש דרך ניתוח אנליטי ורצון בלבד. אנחנו זקוקים למיתוסים ישנים-חדשים, לכינון שפה מיתית שתאפשר חציצה בין ההווה לבין העבר והעתיד. על מנת לתקן את המעוות, שפה מיתית זו חייבת להישאב מתוך המסורת היהודית אליה הפנתה הציונות עורף. יהיו בשפה עתיקה זו גם חידושים, והיא תקרום עור וגידים בסיפורים, בשירים, באמנות, וגם בטקסים ובנאומים ממלכתיים.

זוהי משימה גדולה, אולם דוגמא אחת אולי תצליח להצביע על סוג העבודה הנדרשת כדי ליצור רווח בין מקומנו בהווה לבין עתידנו ועברנו.

חג השבועות – שבעצמו עבר סוג של מיתוג מחדש על-ידי הציונות, כאשר השיבה לו את מעמדו כחג חקלאי – עבר תמורה בשנים האחרונות. תיקוני ליל שבועות, שהיו פעם נחלתן הבלעדית של קהילות לומדות תורה, הפכו לחגיגה ישראלית נרחבת ומעוררת השתאות. עם זאת, הקשר התודעתי שהיהדות הרבנית הטמיעה בין חג הפסח כחגיגת יציאת מצרים לבין חג השבועות כמעמד קבלת התורה לא השתרש, וזאת הזדמנות חשובה שמתפספסת. שכן המעבר משעבוד ארצי לכינון עולם ערכי ורוחני מייצג את מה שישעיה ברלין תיאר כמעבר מחירות שלילית לחירות חיובית. הבחנה זו יכולה להוות נדבך חשוב בפיתוח אופק ערכי לחברה כולה.

ההמנון הלאומי אולי עדיין מצליח לרגש, אבל הוא מספר למעשה על תקווה בת אלפיים שנה להיות עם חפשי בארצנו, מטרה שלכאורה הושגה. המשך העיסוק בתקווה מאבד אפוא מגובהו. אולם ככל שהחברה הישראלית תצליח לפתח יחס עשיר ומורכב יותר אל עברה המסורתי, היא תצליח להפיח במונחים כגון ״תקוה״ את רוח הסיפור התלמודי הידוע על רבי יהושע בן לוי, ששאל את המשיח מתי יבוא והלה ענה לו: "היום" (בבלי סנהדרין, צח ע״א). לאחר זמן מה פגש ר׳ יהושע בן לוי את אליהו הנביא, וטען בפניו שהמשיח שיקר, שכן ״היום״ כבר עבר, והמשיח טרם הגיע. השיב אליהו לר׳ יהושע בן לוי כי המשיח לא שיקר, אלא שר׳ יהושע בן לוי לא הבין אותו כהלכה. הוא התכוון לומר שהוא יבוא ״׳היום׳ – אם בקולו תשמעו״ (תהלים צה ז). משמע, בואו של המשיח – שמייצג את השלמתו של העולם הלא-מתוקן – תלוי בנו, ביכולתנו להביא את היום הזה.

דרושה, אם כן, חלוציות אשר תעצב מחדש את עולם המיתי היהודי ובכך תחלץ אותנו מן ההווה.

[1] https://www.pewforum.org/2016/03/08/jewish-beliefs-and-practices/

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות