אריאל פיקאר
ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. מנהל מרכז המחקר אחראי לקליטתם ושילובם של חוקרים חדשים, לסיוע בתכנית המחקר האישית וארגון סמינרי המחקר.
מִן הַמֵּצַר
אריאל פיקאר
כ"ה שבט תשע"ט

על מושג ההשגחה בעולם מודרני

האמונה באל המשגיח על העולם ומעניק שכר ועונש לבני האדם, אינה הולמת את חוויתו של האדם המודרני, אשר חותר להסביר את המציאות בעזרת מחשבה מדעית ורציונלית. בעקבות הרמב"ם, עלינו לכונן מושג חדש של השגחה – כזה המעביר את האחריות על תיקון העולם והתנהלות המציאות מן האל אל האדם, הנסמך על שכלו ומצפונו.

77% מהישראלים מאמינים שיש כח עליון שמכוון את העולם, כך קובע סקר מכון גוטמן (2009). מספר דומה של ישראלים מאמין שיש גמול למעשים טובים ועונש לחוטאים. האמונה בהשגחה אלוהית של האל הטוב, הדואג לכל בריותיו ומשגיח על כל אשר נעשה תחת השמש, משותפת לרבים, בין אם הם מגדירים עצמם חילוניים, מסורתיים או דתיים.

אמונה זו עומדת במתח עם הידע המדעי המודרני. התבוננות נכוחה על המציאות מצביעה על חוקיות הטבע והאחריות האנושית הגדולה לטוב ולרע בעולם. מושג האל המשגיח, במובנו המסורתי, אינו מסביר את המציאות טוב יותר מהסברים רציונליים אנושיים וטבעיים אחרים. אל מול ההסברים המדעיים קשה לקבל את ההנחה שתופעות כמו בצורת או רעידת אדמה הם עונש על התנהגות אנושית. מבחינה פילוסופית, הדיבור על השגחה אלוהית על בני אדם, על שכר ועונש, הוא חסר כל מובן אותו יכולים בני אדם לתפוס בשכלם האנושי. מושגי הזמן והרצון הם אנושיים ואי אפשר לייחס אותם לאל. ההשגחה כרוכה בזמן ובמקום, שהרי האל המשגיח מתערב בתוך המציאות, בתוך ההיסטוריה, אך  אלו הן תכונות שאין להן מובן כאשר מייחסים אותן לאל.

עלינו להחזיר למחשבה הדתית בימינו את תפיסתו של הרמב"ם, המעניקה משמעות קיומית, אנושית, למושג ההשגחה

האמונה התמימה בהשגחה עשויה לגרום לפסיביות אנושית ואף לדטרמיניזם או לחילופין לאקטיביזם אי-רציונאלי ומסוכן הנסמך על אמונה דתית ולא על ניתוח של המציאות הממשית. זאת ועוד, תפיסת ההשגחה דורשת פרשנות אנושית לאירועים בעולם וזו בוודאי תלויה בנקודת מבטם המוגבלת של בני אדם. הפרשנות ההיסטורית, האנושית-אישית, או הלאומית והאוניברסלית, כהתערבות אלוהית, היא ביטוי לרצונותיהם ואמונותיהם של בני אדם. המאמין בהשגחה יראה כל אירוע כביטוי לרצונו של האל והתערבותו, לכן לא ניתן יהיה להוכיח או להפריך את הסבריו. פרשנות המבקשת לתת פשר אלוהי למציאות עשויה להיות מסוכנת מאוד; היא עלולה לשחרר את האדם מחשיבה רציונאלית ולעתים אף מחובות מוסריות, שהרי המאמין חושב שהוא פועל מכוח יד האל המעורבת בהיסטוריה. הניסוי והטעיה, בדיקה ואחריות על התוצאות, יכולת השינוי וההערכות מחדש – כל אלו דורשים תבונה אנושית שאינה משאירה דבר לידה הנעלמה של ההשגחה האלוהית.

לאור קשיים אלו, האם יכול האדם המודרני והרציונליסט להעניק פשר דתי למאורעות האישיים והלאומיים? כיצד ניתן למצא נחמה בעולם שרע וטוב מעורבבים בו? קיים רוע בעולם, רוע אוביקטיבי – אסונות טבע, מלחמות ואכזריות אנושית. קיים גם סבל בעולם, סבל סובייקטיבי, שנגרם לרוב כתוצאה מרוע: מותו הטרגי של אדם צעיר ואהוב בתאונה או במלחמה, יסורי מחלה, התפוררות הגוף ומשברי הנפש; נכות קשה, אהבה נכזבת, כשלון ותסכול, עוני ודלות. כל אדם נפגש עם כאב וסבל בימי חייו במעגלים שונים. האדם מבקש להבין: מדוע האל הטוב מאפשר את קיומו של הרע? הסובל נדרש להתמודד עם הסבל ולא לכרוע תחתיו. הוא מבקש פשר ומשמעות לסבלו, ושואל: מדוע? מהי הסיבה לצרה שניחתה עליו? האדם גם מחפש נחמה ותיקון, ומבקש לדעת כיצד לצאת מן המיצר וכיצד למנוע סבל עתידי.

מושג ההשגחה הוא אחד מיסודות האמונה היהודית, וכדי לשמר אותו במציאות חיינו המודרנית עלינו לשוב ולפרש אותו. אני מבקש אפוא להציג אלטרנטיבה דתית רציונאליסטית להתמודדות עם רוע וסבל בעולם. טענתי היא שעלינו להחזיר למחשבה הדתית בימינו את תפיסתו של הרמב"ם, המעניקה משמעות קיומית, אנושית, למושג ההשגחה והופכת אותו ממושג המכונן תלות באל לכזה שמטיל אחריות על האדם.

שלוש התבוננויות ברוע

השלב הראשון בהתמודדות אנושית עם סבל ורוע הוא התבוננות ברוע עצמו. בספרו מורה נבוכים (ג, יב), מציע לנו הרמב"ם לבחון ולהבין את התופעות השונות של הרע בעולם כאמצעי להתמודדות איתו. ראשית, כותב הרמב"ם, עלינו להבין שאנו חיים בעולם חומרי, ומהותו של החומר היא שהוא איננו מושלם ואינו נצחי. האל הנצחי והמושלם ברא עולם גשמי שבמהותו שונה מהאל ולכן אינו מושלם. זוהי תובנה עמוקה אודות הקיום האנושי: המוות, חלק מן המחלות והמומים, פגעי מזג האויר רעידות האדמה והתפרצויות הרי הגעש, כל אלו הן תוצאה ישירה של היותנו אנושיים, בעלי גוף, בשר ודם, על האדמה הזו. ברובד הנפשי דרושה כאן בעיקר השלמה של האדם עם היותו בן תמותה, הבנה שאנו חלק מן הטבע שהוא מבורך ועשיר אך בלתי שלם במהותו. אנו חיים בעולם נפלא והרמוני שיש בו, מעצם היותו חומרי, גם פגמים וכשלים.

היכולת האנושית, שהיא עצמה מתנת האל לאדם, היא הכח שניתן לנו כדי למנוע סבל עד כמה שניתן וכדי לטפל ולתקן בחסרונותיו של הטבע

לתובנה זו חשיבות רבה בדרך ההתמודדות שלנו עם רוע וסבל. על האדם לראות את עובדת היותו עשוי מחומר מתכלה ופגיע כמניע לפעולה אנושית של תיקון ושכלול. באמצעות תבונתו, המביאה להישגים מדעיים וטכנולוגיים, יכול האדם להתערב בטבע, לנסות לתקן את חסרונותיו ולהתמודד עם פגעיו. אפשר לתקן מום בלבו של עובר במעי אמו, ניתן לחזות את פגעי מזג האוויר ולהתכונן מפניהם, אפשר להתפיל מים ולהתגבר על שנות בצורת, להפחית גזי חממה ולמנוע את השפעתם ההרסנית. היכולת האנושית, שהיא עצמה מתנת האל לאדם, היא הכח שניתן לנו כדי למנוע סבל עד כמה שניתן וכדי לטפל ולתקן בחסרונותיו של הטבע.

סוג נוסף של רוע אותו מתאר הרמב"ם, נובע מן האלימות של איש כלפי רעהו או של אומה כנגד חברתה. המלחמה והרצח, הגזל והעושק, כל אלו הם מעשה ידי אדם והם רבים יותר מפגעיו של הטבע. הם מתאפשרים מפני שהאדם נברא על ידי האל כיצור בן חורין שיש לו בחירה חופשית לעשות את הטוב וגם את הרע. כיצד נתמודד עם סוג כזה של סבל? האדם הסובל מוטרד רבות מן השאלה 'למה דווקא לי קרה האסון הזה'? לעתים סובלים הצדיקים והישרים מפני שהרשעים בחרו לפגוע בהם. הבחירה החופשית נתנה לפושעים את הכוח לעשות את העוול ואת הרע. התיקון של העוול טמון גם הוא ביכולת הבחירה החופשית של האדם ובקיום וקידום מטרותיה של התורה. תיקון הרע האנושי מתבצע על ידי יצירתה של חברה מוסרית, שאין בה עוול ועושק אלא חסד, צדק ומשפט. זוהי משימה אינסופית שעליה מופקד האדם והיא אחת ממטרות התורה שנתנה לישראל.

ישנו גם סוג שלישי של רוע: הפגיעה של האדם בעצמו, בגופו ובנפשו. בניגוד לנטיה האנושית לראות את האל כאחראי לכל הרעות והצרות בעולם, מדגיש הרמב"ם כי האשם העיקרי לרוב סבל האנושי הוא האדם עצמו. כרופא, לרמב"ם היתה תפיסה שלמה אודות בריאות הגוף והסיבות לחוליו. מעבר לכך, על האדם לדאוג גם לבריאותו הנפשית, לאיזון בין צרכיו, רצונותיו ויכולותיו; לשליטה בתשוקותיו ובמאווייו ולחשבון נפש אודות המשמעות והמטרה של חייו בעולם הזה. כדי להתמודד עם הסבל העלול להגרם לאדם על ידי עצמו עליו להכיר ולהבין את  עצמו. לא פעם זקוק האדם לעזרה מאדם אחר, לטיפול ולסיוע. העיסוק בתיקון המידות האישיות, בהתמודדות עם יצרים וחרדות הוא חלק חשוב מהמאבק של האדם ברע ובסבל. ההבנה שהאדם הוא המקור לרוב הסבל והצרות בעולם מחייבת אותו לקחת אחריות.

תיקון הרע האנושי מתבצע על ידי יצירתה של חברה מוסרית, שאין בה עוול ועושק אלא חסד, צדק ומשפט. זוהי משימה אינסופית שעליה מופקד האדם והיא אחת ממטרות התורה שנתנה לישראל

ההתמודדות עם הרע היא הנסיון האנושי להבין מהו מקור הרע ומהם הדרכים לתקנו. את חסרונות החומר ננסה להשלים בעזרת המדע והטכנולוגיה, את העוול והאלימות בחברה נבקש למנוע בעזרת חינוך, חקיקה ואכיפה, ואת חוסר האיזון האנושי הנפשי והגופני נעמול לתקן בעזרת תיקון המידות והרגשות.

אך מהו תפקידו של האל בכל אלה? באיזה מובן משגיח האל על המציאות ודואג לה? מהי המשמעות של שכר ועונש? כדי לענות על שאלות אלו לשוב ולהתבונן בהשקפתו של הרמב"ם אודות ההשגחה.

ההשגחה והשכל האנושי

הרמב"ם, המצמצם את מושג הנס ושינוי הטבע על ידי האל, עושה זאת גם ביחס למושג ההשגחה האלוהית. לדעתו, בני האדם שדרגתם האישית נמוכה אינם מושגחים על ידי האל וחייהם מתנהלים על פי הטבע כמו בעלי החיים. אסונותיהם ואושרם תלוים בטבע ובדרך שבה הם התמודדו, ביכולותיהם האנושיות, עם ברכתו או פגעיו. רק על בעלי הדרגה הגבוהה, הנביאים והצדיקים, יש השגחה אלוהית לפי מדרגתם.

פרשניו של הרמב"ם נחלקו באשר לעמדתו זו בנושא ההשגחה. שמואל בן תבון ובנו משה, שתרגמו את כתבי הרמב"ם לעברית עוד בימי חייו, טענו שההשגחה עליה מדבר הרמב"ם היא יכולת אנושית יחודית שיש לחכמים ולצדיקים. החכם המבין את דרכי הטבע ונזהר מן הסכנות למעשה משגיח על עצמו בתבונתו ובדרכי ההתמודדות הרציונאליות עם הרע והנזק. זוהי המשמעות של הביטוי 'ההשגחה הולכת בעקבות השכל' שטבע הרמב"ם. לפי הסבר אחר, האדם הנעלה פשוט אינו סובל מפגעים מפני שחיי הגוף והחומר אינם חשובים לו ולכן מה שנתפס אצל בני אדם חומריים כסבל אינו מטריד אותו מפני שהוא עסוק ברוח. כך או כך, אף אם לא נקבל את הפרשנות לדברי הרמב"ם, אפשר לראות בו מקור השראה למחשבה דתית רציונאלית ואנושית אשר ממקדת את ההשגחה בהתנהגות האדם ולא בתלות שלו באל.

ההבנה שהאדם הוא המקור לרוב הסבל והצרות בעולם מחייבת אותו לקחת אחריות

השכל, הרציונאליות, התבונה, הנמצאים באדם הם 'חלק אלוה ממעל', הם ייצוגו של האלוהי בתוך האנושי. רוב תופעות הרע בעולם, כפי שראינו, הם תוצאה של התנהגות אנושית בלתי מוסרית ובלתי תבונית. לפיכך, אדם הפועל בתבונה חי חיים טובים יותר. ההשגחה היא אפוא פרויקט אנושי. אדם מושגח הוא אדם שמתנהג באופן רציונאלי ומפעיל את התבונה והשכל בשיפוט שלו. זו היא החובה להשליט את השכל על הרגש, על הדמיון, את הרציונאליות על הפנטזיה. הדבר נכון גם ברמת הכלל: עם שנמצא תחת השגחה הוא עם שמנהיגיו מובילים אותו בתבונה, מתוך מחשבה ושיקול דעת. מתוך רציונאליות וחכמה.

בעקבות דבריו של הרמב"ם אנו יכולים לנסח מחדש תפיסה של השגחה ושכר ועונש. האמונה בהשגחה היא אמונה ביכולתו של האדם להתגבר על דחפיו הרגעיים, על תשוקותיו וכמיהותיו, ולפעול בצורה תבונית ושקולה. מערכת השכר והעונש אינה פרי חשבונו של אלוהים המחליט להיטיב עם הצדיק ולהרע לחוטא, אלא היא  תוצאה ישירה על התנהגותו של האדם. אדם המזניח את בריאותו עתיד לחלות, אדם שאינו שומר על כללי בטיחות הנהיגה עלול להפגע מתאונה וכך הלאה. כמובן ישנם גורמים נוספים שאינם קשורים בהתנהגותו של האדם הפרטי: גם אם אשמור בקפדנות את חוקי התנועה אני עלול להפגע כי מישהו אחר לא שמר עליהם ופגע בי. גם ההתנהגות המוסרית של האדם היא חלק מההשגחה: יצירה של חברה מתוקנת, חברה של סולידריות ואחריות של איש לרעהו, היא השגחה. זוהי הדרכתה של התורה שאת מטרתה ניסח הרמב"ם כמבקשת להביא לתיקון הגוף והנפש (מורה נבוכים ג, כו). התורה מאפשרת חיים טובים יותר, נעלים יותר ובטוחים יותר לחברה כולה ולפרטים שבתוכה.

צדיק ורע לו

פרשנות זו למושג ההשגחה מאפשרת גם לענות על שאלת 'צדיק ורע לו', או במילים אחרות – מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים? כאשר מתבוננים בתופעות הרע בעולם כפי שמדריך אותנו הרמב"ם, מבינים שישנן רעות הבאות על האדם שאינן תלויות בו, רעות הכרוכות בהיותנו גוף וחומר. אנו פועלים בעולם של חומר מתכלה ומתפורר הנתון להשפעות טבעיות רבות שתוצאתן הרת אסון לאדם, ורעות הנגרמות על ידי בני אדם המבקשים לפגוע בבני אדם ובטבע. השאלה 'מפני מה צדיק ורע לו' מבוססת על ההבנה שהטוב והרע בעולם הם שכר או עונש ולכן קשה לנו להבין מדוע לצדיק שמגיע לו שכר יש גורל כה אכזר. אך אם נאמץ את הפרשנות החדשה, לפיה ההשגחה היא השכל, יכולת השליטה והניהול של האדם ושל מנהיג החברה – נבין שהטוב או הרע בעולם אינם שכר או עונש הבאים לאדם מן החוץ אלא תוצאה ישירה של ההתנהגות האנושית ושל הכשלים המובנים של הטבע החומרי. כך למשל אפשר לחשוב על אדם טוב מאוד, הדואג לזולת ועושה טוב בעולם אך אינו מקפיד על בריאותו – יתכן ובכך ימית על עצמו סבל ויסורים אף שהוא צדיק וטוב. או, במקרה אחר, יכול אותו צדיק להפגע מפעולתו של אדם אחר, רשע, וכדומה. הקיום האנושי אינו מקרי – לאדם יכולות גבוהות מאוד להגן על עצמו או לפגוע בעצמו. יכולת ההשגחה שנטועה בנו אכן מקדמת אותנו ומביא עמה שכר וברכה. חוסר השגחה, רשלנות ועצלות, בחירה ברע לעצמך או לזולתך הם אלו המביאים עונש וקללה לעולם.

יכולת ההשגחה שנטועה בנו אכן מקדמת אותנו ומביא עמה שכר וברכה. חוסר השגחה, רשלנות ועצלות, בחירה ברע לעצמך או לזולתך הם אלו המביאים עונש וקללה לעולם.

יהא הכל לטובה

הפרשנות המוצעת כאן להשגחה משנה אותה מאמונה המסבירה את המציאות לביטוי לרצון ולאחריות שלנו לעצב את המציאות. כשאנו אומרים 'הכל לטובה' או 'כל דעביד רחמנא - לטב עביד', אין אנו טוענים שאכן זו המציאות בפועל; זוהי קריאה לפעולה המבקשת לנסות ולהפיק את הטוב ביותר מכל אירוע ותופעה. את נבואות החורבן והעונש אנו מפרשים כדאגה וחרדה מפני התדרדרות מוסרית ושחיתות חברתית המובילה לחורבן לאומי, ואת נבואות הנחמה אנו מבינים כביטוי לתקווה ולאמונה ביכולת לשנות ולשפר את עולמנו. כשאנו אומרים 'הכל בידי שמים' אנו מתכוונים לומר שכוחו של האדם מוגבל, להזכיר שהיוהרה שלנו לשלוט בכל היא מופרכת. את היכולת האינסופית אנו מייחסים לאל לא כאמירה חיובית אודות האל אלא כשלילת ההיבריס האנושי ועמו האמונה שאנו שולטים בכל. את ההבטחה הנבואית יש להבין כתקווה, כביטוי לרצון עז להתגבר על חוסר האונים האישי והלאומי. כל אלו הם דרכים לבטא את התקוות והחרדות שלנו כבני אדם, כחברה וכעם. במובנים אלו השפה הדתית מחזקת את רוחו של האדם אך בד בבד גם מגבילה את גאוותנותו. השימוש בשפת ההשגחה האלוהית אינו משחרר אותנו מהאחריות האנושית, שהיא המחייבת אותנו ולאורה בלבד עלינו לפעול. מוקד החיים הדתיים צריך להיות 'תיקון עולם', התיקון הממשי של החברה והאדם, ולא הפרשנות הבלתי אפשרית לרצון האל ולדרכי פעולתו בעולם.

נחמה ותקווה

תפיסת ההשגחה המסורתית מציעה לאדם נחמה, מפני שדרכה אנו תופסים את העולם ואת עצמנו כנתונים בידיו של אל אוהב. אף שאיננו מבינים את מחשבתו, אנו בטוחים בצדקתו ובכך ש"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה – לטוב עושה). על פי תפיסה זו, ללא השגחת האל העולם הוא תוהו ובוהו, כאוס חסר פשר וכיוון, עולם של תופעות מקריות שאינן נשלטות על ידי יד מכוונת. אין ספק שתודעה זו מעוררת אימה וחרדה, ולכן לאמונה המסורתית בהשגחה כח תרפויטי חזק.

האם בתפיסה אותה הצעתי כאן ניתן למצוא נחמה ותקוה, מענה לחרדה הקיומית מפני כאוס וחוסר פשר, על אף שהיא שונה מתפםיסת ההשגחה המסורתית? לדעתי התשובה היא כן! בתפיסת ההשגחה כאחריות אנושית, נקרא האדם להפנים את תחושת ההשגחה לתוך עצמו. העולם אינו כאוטי, יש בו חוקיות שאנו בני אדם, הנוצרים בצלם אלוהים, מגלים וחושפים ובכך מקדמים את יכולתנו לשלוט ולהתמודד עם הטבע. אנו למדנו לרפא מחלות רבות, להתפיל מים, למנוע תאונות. אנו עסוקים בבניה מתמדת של חברה שהחוק והצדק מארגנים אותה ומונעים אלימות ופראות. יש בכוחנו האישי והציבורי להשגיח על העולם ולתקנו. זהו מאמץ אינסופי אך יש לו תקוה ותוחלת.

לא רק השכל ויכולת הפיתוח והיצירה האנושית מעניקים לנו כח ותקוה. הזיקה והקשר שבין אדם לאדם, האהבה שלנו למשפחתנו ולחברנו, המחויבות שלנו לקהילה ולמדינה, כל אלה הם עוגנים חזקים הנותנים לנו יציבות. "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ. וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם. וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם? " (קהלת, ד, ט-יא). כוחו והשגחתו של האל מתגלים לנו בתבונה וביוזמה האנושית, ונחמתו ואהבתו של האל מגיעה אלינו דרך אהבתנו ודאגתנו לזולת ולחברה. כשאנו מתפללים  אנו מפנים את תשומת ליבנו למצוקה האנושית, הפרטית והציבורית. אנו מבקשים לגייס את כוחותינו להצלה, לעזרה, לתיקון ולשיפור. תפילתו של היחיד ובעיקר תפילת הציבור, מאפשרים את פתיחת הלב ואימוץ הרצון. התפילה היא ראשיתה של הנחמה, והיא מעוררת אותנו לפעולה המעשית או הרגשית שתביא, כך אנו מקווים ומצפים, לנחמת הלב.

אמונה
רמב"ם
פילוסופיה
אריאל פיקאר
שכר ועונש
השגחה
רציונליזם
תיקון עולם
רוע
נחמה
מִן הַמֵּצַר
31/1/2019
כ"ה שבט תשע"ט
אריאל פיקאר
ד״ר
אריאל פיקאר

על מושג ההשגחה בעולם מודרני

האמונה באל המשגיח על העולם ומעניק שכר ועונש לבני האדם, אינה הולמת את חוויתו של האדם המודרני, אשר חותר להסביר את המציאות בעזרת מחשבה מדעית ורציונלית. בעקבות הרמב"ם, עלינו לכונן מושג חדש של השגחה – כזה המעביר את האחריות על תיקון העולם והתנהלות המציאות מן האל אל האדם, הנסמך על שכלו ומצפונו.

77% מהישראלים מאמינים שיש כח עליון שמכוון את העולם, כך קובע סקר מכון גוטמן (2009). מספר דומה של ישראלים מאמין שיש גמול למעשים טובים ועונש לחוטאים. האמונה בהשגחה אלוהית של האל הטוב, הדואג לכל בריותיו ומשגיח על כל אשר נעשה תחת השמש, משותפת לרבים, בין אם הם מגדירים עצמם חילוניים, מסורתיים או דתיים.

אמונה זו עומדת במתח עם הידע המדעי המודרני. התבוננות נכוחה על המציאות מצביעה על חוקיות הטבע והאחריות האנושית הגדולה לטוב ולרע בעולם. מושג האל המשגיח, במובנו המסורתי, אינו מסביר את המציאות טוב יותר מהסברים רציונליים אנושיים וטבעיים אחרים. אל מול ההסברים המדעיים קשה לקבל את ההנחה שתופעות כמו בצורת או רעידת אדמה הם עונש על התנהגות אנושית. מבחינה פילוסופית, הדיבור על השגחה אלוהית על בני אדם, על שכר ועונש, הוא חסר כל מובן אותו יכולים בני אדם לתפוס בשכלם האנושי. מושגי הזמן והרצון הם אנושיים ואי אפשר לייחס אותם לאל. ההשגחה כרוכה בזמן ובמקום, שהרי האל המשגיח מתערב בתוך המציאות, בתוך ההיסטוריה, אך  אלו הן תכונות שאין להן מובן כאשר מייחסים אותן לאל.

עלינו להחזיר למחשבה הדתית בימינו את תפיסתו של הרמב"ם, המעניקה משמעות קיומית, אנושית, למושג ההשגחה

האמונה התמימה בהשגחה עשויה לגרום לפסיביות אנושית ואף לדטרמיניזם או לחילופין לאקטיביזם אי-רציונאלי ומסוכן הנסמך על אמונה דתית ולא על ניתוח של המציאות הממשית. זאת ועוד, תפיסת ההשגחה דורשת פרשנות אנושית לאירועים בעולם וזו בוודאי תלויה בנקודת מבטם המוגבלת של בני אדם. הפרשנות ההיסטורית, האנושית-אישית, או הלאומית והאוניברסלית, כהתערבות אלוהית, היא ביטוי לרצונותיהם ואמונותיהם של בני אדם. המאמין בהשגחה יראה כל אירוע כביטוי לרצונו של האל והתערבותו, לכן לא ניתן יהיה להוכיח או להפריך את הסבריו. פרשנות המבקשת לתת פשר אלוהי למציאות עשויה להיות מסוכנת מאוד; היא עלולה לשחרר את האדם מחשיבה רציונאלית ולעתים אף מחובות מוסריות, שהרי המאמין חושב שהוא פועל מכוח יד האל המעורבת בהיסטוריה. הניסוי והטעיה, בדיקה ואחריות על התוצאות, יכולת השינוי וההערכות מחדש – כל אלו דורשים תבונה אנושית שאינה משאירה דבר לידה הנעלמה של ההשגחה האלוהית.

לאור קשיים אלו, האם יכול האדם המודרני והרציונליסט להעניק פשר דתי למאורעות האישיים והלאומיים? כיצד ניתן למצא נחמה בעולם שרע וטוב מעורבבים בו? קיים רוע בעולם, רוע אוביקטיבי – אסונות טבע, מלחמות ואכזריות אנושית. קיים גם סבל בעולם, סבל סובייקטיבי, שנגרם לרוב כתוצאה מרוע: מותו הטרגי של אדם צעיר ואהוב בתאונה או במלחמה, יסורי מחלה, התפוררות הגוף ומשברי הנפש; נכות קשה, אהבה נכזבת, כשלון ותסכול, עוני ודלות. כל אדם נפגש עם כאב וסבל בימי חייו במעגלים שונים. האדם מבקש להבין: מדוע האל הטוב מאפשר את קיומו של הרע? הסובל נדרש להתמודד עם הסבל ולא לכרוע תחתיו. הוא מבקש פשר ומשמעות לסבלו, ושואל: מדוע? מהי הסיבה לצרה שניחתה עליו? האדם גם מחפש נחמה ותיקון, ומבקש לדעת כיצד לצאת מן המיצר וכיצד למנוע סבל עתידי.

מושג ההשגחה הוא אחד מיסודות האמונה היהודית, וכדי לשמר אותו במציאות חיינו המודרנית עלינו לשוב ולפרש אותו. אני מבקש אפוא להציג אלטרנטיבה דתית רציונאליסטית להתמודדות עם רוע וסבל בעולם. טענתי היא שעלינו להחזיר למחשבה הדתית בימינו את תפיסתו של הרמב"ם, המעניקה משמעות קיומית, אנושית, למושג ההשגחה והופכת אותו ממושג המכונן תלות באל לכזה שמטיל אחריות על האדם.

שלוש התבוננויות ברוע

השלב הראשון בהתמודדות אנושית עם סבל ורוע הוא התבוננות ברוע עצמו. בספרו מורה נבוכים (ג, יב), מציע לנו הרמב"ם לבחון ולהבין את התופעות השונות של הרע בעולם כאמצעי להתמודדות איתו. ראשית, כותב הרמב"ם, עלינו להבין שאנו חיים בעולם חומרי, ומהותו של החומר היא שהוא איננו מושלם ואינו נצחי. האל הנצחי והמושלם ברא עולם גשמי שבמהותו שונה מהאל ולכן אינו מושלם. זוהי תובנה עמוקה אודות הקיום האנושי: המוות, חלק מן המחלות והמומים, פגעי מזג האויר רעידות האדמה והתפרצויות הרי הגעש, כל אלו הן תוצאה ישירה של היותנו אנושיים, בעלי גוף, בשר ודם, על האדמה הזו. ברובד הנפשי דרושה כאן בעיקר השלמה של האדם עם היותו בן תמותה, הבנה שאנו חלק מן הטבע שהוא מבורך ועשיר אך בלתי שלם במהותו. אנו חיים בעולם נפלא והרמוני שיש בו, מעצם היותו חומרי, גם פגמים וכשלים.

היכולת האנושית, שהיא עצמה מתנת האל לאדם, היא הכח שניתן לנו כדי למנוע סבל עד כמה שניתן וכדי לטפל ולתקן בחסרונותיו של הטבע

לתובנה זו חשיבות רבה בדרך ההתמודדות שלנו עם רוע וסבל. על האדם לראות את עובדת היותו עשוי מחומר מתכלה ופגיע כמניע לפעולה אנושית של תיקון ושכלול. באמצעות תבונתו, המביאה להישגים מדעיים וטכנולוגיים, יכול האדם להתערב בטבע, לנסות לתקן את חסרונותיו ולהתמודד עם פגעיו. אפשר לתקן מום בלבו של עובר במעי אמו, ניתן לחזות את פגעי מזג האוויר ולהתכונן מפניהם, אפשר להתפיל מים ולהתגבר על שנות בצורת, להפחית גזי חממה ולמנוע את השפעתם ההרסנית. היכולת האנושית, שהיא עצמה מתנת האל לאדם, היא הכח שניתן לנו כדי למנוע סבל עד כמה שניתן וכדי לטפל ולתקן בחסרונותיו של הטבע.

סוג נוסף של רוע אותו מתאר הרמב"ם, נובע מן האלימות של איש כלפי רעהו או של אומה כנגד חברתה. המלחמה והרצח, הגזל והעושק, כל אלו הם מעשה ידי אדם והם רבים יותר מפגעיו של הטבע. הם מתאפשרים מפני שהאדם נברא על ידי האל כיצור בן חורין שיש לו בחירה חופשית לעשות את הטוב וגם את הרע. כיצד נתמודד עם סוג כזה של סבל? האדם הסובל מוטרד רבות מן השאלה 'למה דווקא לי קרה האסון הזה'? לעתים סובלים הצדיקים והישרים מפני שהרשעים בחרו לפגוע בהם. הבחירה החופשית נתנה לפושעים את הכוח לעשות את העוול ואת הרע. התיקון של העוול טמון גם הוא ביכולת הבחירה החופשית של האדם ובקיום וקידום מטרותיה של התורה. תיקון הרע האנושי מתבצע על ידי יצירתה של חברה מוסרית, שאין בה עוול ועושק אלא חסד, צדק ומשפט. זוהי משימה אינסופית שעליה מופקד האדם והיא אחת ממטרות התורה שנתנה לישראל.

ישנו גם סוג שלישי של רוע: הפגיעה של האדם בעצמו, בגופו ובנפשו. בניגוד לנטיה האנושית לראות את האל כאחראי לכל הרעות והצרות בעולם, מדגיש הרמב"ם כי האשם העיקרי לרוב סבל האנושי הוא האדם עצמו. כרופא, לרמב"ם היתה תפיסה שלמה אודות בריאות הגוף והסיבות לחוליו. מעבר לכך, על האדם לדאוג גם לבריאותו הנפשית, לאיזון בין צרכיו, רצונותיו ויכולותיו; לשליטה בתשוקותיו ובמאווייו ולחשבון נפש אודות המשמעות והמטרה של חייו בעולם הזה. כדי להתמודד עם הסבל העלול להגרם לאדם על ידי עצמו עליו להכיר ולהבין את  עצמו. לא פעם זקוק האדם לעזרה מאדם אחר, לטיפול ולסיוע. העיסוק בתיקון המידות האישיות, בהתמודדות עם יצרים וחרדות הוא חלק חשוב מהמאבק של האדם ברע ובסבל. ההבנה שהאדם הוא המקור לרוב הסבל והצרות בעולם מחייבת אותו לקחת אחריות.

תיקון הרע האנושי מתבצע על ידי יצירתה של חברה מוסרית, שאין בה עוול ועושק אלא חסד, צדק ומשפט. זוהי משימה אינסופית שעליה מופקד האדם והיא אחת ממטרות התורה שנתנה לישראל

ההתמודדות עם הרע היא הנסיון האנושי להבין מהו מקור הרע ומהם הדרכים לתקנו. את חסרונות החומר ננסה להשלים בעזרת המדע והטכנולוגיה, את העוול והאלימות בחברה נבקש למנוע בעזרת חינוך, חקיקה ואכיפה, ואת חוסר האיזון האנושי הנפשי והגופני נעמול לתקן בעזרת תיקון המידות והרגשות.

אך מהו תפקידו של האל בכל אלה? באיזה מובן משגיח האל על המציאות ודואג לה? מהי המשמעות של שכר ועונש? כדי לענות על שאלות אלו לשוב ולהתבונן בהשקפתו של הרמב"ם אודות ההשגחה.

ההשגחה והשכל האנושי

הרמב"ם, המצמצם את מושג הנס ושינוי הטבע על ידי האל, עושה זאת גם ביחס למושג ההשגחה האלוהית. לדעתו, בני האדם שדרגתם האישית נמוכה אינם מושגחים על ידי האל וחייהם מתנהלים על פי הטבע כמו בעלי החיים. אסונותיהם ואושרם תלוים בטבע ובדרך שבה הם התמודדו, ביכולותיהם האנושיות, עם ברכתו או פגעיו. רק על בעלי הדרגה הגבוהה, הנביאים והצדיקים, יש השגחה אלוהית לפי מדרגתם.

פרשניו של הרמב"ם נחלקו באשר לעמדתו זו בנושא ההשגחה. שמואל בן תבון ובנו משה, שתרגמו את כתבי הרמב"ם לעברית עוד בימי חייו, טענו שההשגחה עליה מדבר הרמב"ם היא יכולת אנושית יחודית שיש לחכמים ולצדיקים. החכם המבין את דרכי הטבע ונזהר מן הסכנות למעשה משגיח על עצמו בתבונתו ובדרכי ההתמודדות הרציונאליות עם הרע והנזק. זוהי המשמעות של הביטוי 'ההשגחה הולכת בעקבות השכל' שטבע הרמב"ם. לפי הסבר אחר, האדם הנעלה פשוט אינו סובל מפגעים מפני שחיי הגוף והחומר אינם חשובים לו ולכן מה שנתפס אצל בני אדם חומריים כסבל אינו מטריד אותו מפני שהוא עסוק ברוח. כך או כך, אף אם לא נקבל את הפרשנות לדברי הרמב"ם, אפשר לראות בו מקור השראה למחשבה דתית רציונאלית ואנושית אשר ממקדת את ההשגחה בהתנהגות האדם ולא בתלות שלו באל.

ההבנה שהאדם הוא המקור לרוב הסבל והצרות בעולם מחייבת אותו לקחת אחריות

השכל, הרציונאליות, התבונה, הנמצאים באדם הם 'חלק אלוה ממעל', הם ייצוגו של האלוהי בתוך האנושי. רוב תופעות הרע בעולם, כפי שראינו, הם תוצאה של התנהגות אנושית בלתי מוסרית ובלתי תבונית. לפיכך, אדם הפועל בתבונה חי חיים טובים יותר. ההשגחה היא אפוא פרויקט אנושי. אדם מושגח הוא אדם שמתנהג באופן רציונאלי ומפעיל את התבונה והשכל בשיפוט שלו. זו היא החובה להשליט את השכל על הרגש, על הדמיון, את הרציונאליות על הפנטזיה. הדבר נכון גם ברמת הכלל: עם שנמצא תחת השגחה הוא עם שמנהיגיו מובילים אותו בתבונה, מתוך מחשבה ושיקול דעת. מתוך רציונאליות וחכמה.

בעקבות דבריו של הרמב"ם אנו יכולים לנסח מחדש תפיסה של השגחה ושכר ועונש. האמונה בהשגחה היא אמונה ביכולתו של האדם להתגבר על דחפיו הרגעיים, על תשוקותיו וכמיהותיו, ולפעול בצורה תבונית ושקולה. מערכת השכר והעונש אינה פרי חשבונו של אלוהים המחליט להיטיב עם הצדיק ולהרע לחוטא, אלא היא  תוצאה ישירה על התנהגותו של האדם. אדם המזניח את בריאותו עתיד לחלות, אדם שאינו שומר על כללי בטיחות הנהיגה עלול להפגע מתאונה וכך הלאה. כמובן ישנם גורמים נוספים שאינם קשורים בהתנהגותו של האדם הפרטי: גם אם אשמור בקפדנות את חוקי התנועה אני עלול להפגע כי מישהו אחר לא שמר עליהם ופגע בי. גם ההתנהגות המוסרית של האדם היא חלק מההשגחה: יצירה של חברה מתוקנת, חברה של סולידריות ואחריות של איש לרעהו, היא השגחה. זוהי הדרכתה של התורה שאת מטרתה ניסח הרמב"ם כמבקשת להביא לתיקון הגוף והנפש (מורה נבוכים ג, כו). התורה מאפשרת חיים טובים יותר, נעלים יותר ובטוחים יותר לחברה כולה ולפרטים שבתוכה.

צדיק ורע לו

פרשנות זו למושג ההשגחה מאפשרת גם לענות על שאלת 'צדיק ורע לו', או במילים אחרות – מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים? כאשר מתבוננים בתופעות הרע בעולם כפי שמדריך אותנו הרמב"ם, מבינים שישנן רעות הבאות על האדם שאינן תלויות בו, רעות הכרוכות בהיותנו גוף וחומר. אנו פועלים בעולם של חומר מתכלה ומתפורר הנתון להשפעות טבעיות רבות שתוצאתן הרת אסון לאדם, ורעות הנגרמות על ידי בני אדם המבקשים לפגוע בבני אדם ובטבע. השאלה 'מפני מה צדיק ורע לו' מבוססת על ההבנה שהטוב והרע בעולם הם שכר או עונש ולכן קשה לנו להבין מדוע לצדיק שמגיע לו שכר יש גורל כה אכזר. אך אם נאמץ את הפרשנות החדשה, לפיה ההשגחה היא השכל, יכולת השליטה והניהול של האדם ושל מנהיג החברה – נבין שהטוב או הרע בעולם אינם שכר או עונש הבאים לאדם מן החוץ אלא תוצאה ישירה של ההתנהגות האנושית ושל הכשלים המובנים של הטבע החומרי. כך למשל אפשר לחשוב על אדם טוב מאוד, הדואג לזולת ועושה טוב בעולם אך אינו מקפיד על בריאותו – יתכן ובכך ימית על עצמו סבל ויסורים אף שהוא צדיק וטוב. או, במקרה אחר, יכול אותו צדיק להפגע מפעולתו של אדם אחר, רשע, וכדומה. הקיום האנושי אינו מקרי – לאדם יכולות גבוהות מאוד להגן על עצמו או לפגוע בעצמו. יכולת ההשגחה שנטועה בנו אכן מקדמת אותנו ומביא עמה שכר וברכה. חוסר השגחה, רשלנות ועצלות, בחירה ברע לעצמך או לזולתך הם אלו המביאים עונש וקללה לעולם.

יכולת ההשגחה שנטועה בנו אכן מקדמת אותנו ומביא עמה שכר וברכה. חוסר השגחה, רשלנות ועצלות, בחירה ברע לעצמך או לזולתך הם אלו המביאים עונש וקללה לעולם.

יהא הכל לטובה

הפרשנות המוצעת כאן להשגחה משנה אותה מאמונה המסבירה את המציאות לביטוי לרצון ולאחריות שלנו לעצב את המציאות. כשאנו אומרים 'הכל לטובה' או 'כל דעביד רחמנא - לטב עביד', אין אנו טוענים שאכן זו המציאות בפועל; זוהי קריאה לפעולה המבקשת לנסות ולהפיק את הטוב ביותר מכל אירוע ותופעה. את נבואות החורבן והעונש אנו מפרשים כדאגה וחרדה מפני התדרדרות מוסרית ושחיתות חברתית המובילה לחורבן לאומי, ואת נבואות הנחמה אנו מבינים כביטוי לתקווה ולאמונה ביכולת לשנות ולשפר את עולמנו. כשאנו אומרים 'הכל בידי שמים' אנו מתכוונים לומר שכוחו של האדם מוגבל, להזכיר שהיוהרה שלנו לשלוט בכל היא מופרכת. את היכולת האינסופית אנו מייחסים לאל לא כאמירה חיובית אודות האל אלא כשלילת ההיבריס האנושי ועמו האמונה שאנו שולטים בכל. את ההבטחה הנבואית יש להבין כתקווה, כביטוי לרצון עז להתגבר על חוסר האונים האישי והלאומי. כל אלו הם דרכים לבטא את התקוות והחרדות שלנו כבני אדם, כחברה וכעם. במובנים אלו השפה הדתית מחזקת את רוחו של האדם אך בד בבד גם מגבילה את גאוותנותו. השימוש בשפת ההשגחה האלוהית אינו משחרר אותנו מהאחריות האנושית, שהיא המחייבת אותנו ולאורה בלבד עלינו לפעול. מוקד החיים הדתיים צריך להיות 'תיקון עולם', התיקון הממשי של החברה והאדם, ולא הפרשנות הבלתי אפשרית לרצון האל ולדרכי פעולתו בעולם.

נחמה ותקווה

תפיסת ההשגחה המסורתית מציעה לאדם נחמה, מפני שדרכה אנו תופסים את העולם ואת עצמנו כנתונים בידיו של אל אוהב. אף שאיננו מבינים את מחשבתו, אנו בטוחים בצדקתו ובכך ש"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה – לטוב עושה). על פי תפיסה זו, ללא השגחת האל העולם הוא תוהו ובוהו, כאוס חסר פשר וכיוון, עולם של תופעות מקריות שאינן נשלטות על ידי יד מכוונת. אין ספק שתודעה זו מעוררת אימה וחרדה, ולכן לאמונה המסורתית בהשגחה כח תרפויטי חזק.

האם בתפיסה אותה הצעתי כאן ניתן למצוא נחמה ותקוה, מענה לחרדה הקיומית מפני כאוס וחוסר פשר, על אף שהיא שונה מתפםיסת ההשגחה המסורתית? לדעתי התשובה היא כן! בתפיסת ההשגחה כאחריות אנושית, נקרא האדם להפנים את תחושת ההשגחה לתוך עצמו. העולם אינו כאוטי, יש בו חוקיות שאנו בני אדם, הנוצרים בצלם אלוהים, מגלים וחושפים ובכך מקדמים את יכולתנו לשלוט ולהתמודד עם הטבע. אנו למדנו לרפא מחלות רבות, להתפיל מים, למנוע תאונות. אנו עסוקים בבניה מתמדת של חברה שהחוק והצדק מארגנים אותה ומונעים אלימות ופראות. יש בכוחנו האישי והציבורי להשגיח על העולם ולתקנו. זהו מאמץ אינסופי אך יש לו תקוה ותוחלת.

לא רק השכל ויכולת הפיתוח והיצירה האנושית מעניקים לנו כח ותקוה. הזיקה והקשר שבין אדם לאדם, האהבה שלנו למשפחתנו ולחברנו, המחויבות שלנו לקהילה ולמדינה, כל אלה הם עוגנים חזקים הנותנים לנו יציבות. "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ. וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם. וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם? " (קהלת, ד, ט-יא). כוחו והשגחתו של האל מתגלים לנו בתבונה וביוזמה האנושית, ונחמתו ואהבתו של האל מגיעה אלינו דרך אהבתנו ודאגתנו לזולת ולחברה. כשאנו מתפללים  אנו מפנים את תשומת ליבנו למצוקה האנושית, הפרטית והציבורית. אנו מבקשים לגייס את כוחותינו להצלה, לעזרה, לתיקון ולשיפור. תפילתו של היחיד ובעיקר תפילת הציבור, מאפשרים את פתיחת הלב ואימוץ הרצון. התפילה היא ראשיתה של הנחמה, והיא מעוררת אותנו לפעולה המעשית או הרגשית שתביא, כך אנו מקווים ומצפים, לנחמת הלב.

אמונה
רמב"ם
פילוסופיה
אריאל פיקאר
שכר ועונש
השגחה
רציונליזם
תיקון עולם
רוע
נחמה
מִן הַמֵּצַר
אריאל פיקאר
אריאל פיקאר

על מושג ההשגחה בעולם מודרני

האמונה באל המשגיח על העולם ומעניק שכר ועונש לבני האדם, אינה הולמת את חוויתו של האדם המודרני, אשר חותר להסביר את המציאות בעזרת מחשבה מדעית ורציונלית. בעקבות הרמב"ם, עלינו לכונן מושג חדש של השגחה – כזה המעביר את האחריות על תיקון העולם והתנהלות המציאות מן האל אל האדם, הנסמך על שכלו ומצפונו.

77% מהישראלים מאמינים שיש כח עליון שמכוון את העולם, כך קובע סקר מכון גוטמן (2009). מספר דומה של ישראלים מאמין שיש גמול למעשים טובים ועונש לחוטאים. האמונה בהשגחה אלוהית של האל הטוב, הדואג לכל בריותיו ומשגיח על כל אשר נעשה תחת השמש, משותפת לרבים, בין אם הם מגדירים עצמם חילוניים, מסורתיים או דתיים.

אמונה זו עומדת במתח עם הידע המדעי המודרני. התבוננות נכוחה על המציאות מצביעה על חוקיות הטבע והאחריות האנושית הגדולה לטוב ולרע בעולם. מושג האל המשגיח, במובנו המסורתי, אינו מסביר את המציאות טוב יותר מהסברים רציונליים אנושיים וטבעיים אחרים. אל מול ההסברים המדעיים קשה לקבל את ההנחה שתופעות כמו בצורת או רעידת אדמה הם עונש על התנהגות אנושית. מבחינה פילוסופית, הדיבור על השגחה אלוהית על בני אדם, על שכר ועונש, הוא חסר כל מובן אותו יכולים בני אדם לתפוס בשכלם האנושי. מושגי הזמן והרצון הם אנושיים ואי אפשר לייחס אותם לאל. ההשגחה כרוכה בזמן ובמקום, שהרי האל המשגיח מתערב בתוך המציאות, בתוך ההיסטוריה, אך  אלו הן תכונות שאין להן מובן כאשר מייחסים אותן לאל.

עלינו להחזיר למחשבה הדתית בימינו את תפיסתו של הרמב"ם, המעניקה משמעות קיומית, אנושית, למושג ההשגחה

האמונה התמימה בהשגחה עשויה לגרום לפסיביות אנושית ואף לדטרמיניזם או לחילופין לאקטיביזם אי-רציונאלי ומסוכן הנסמך על אמונה דתית ולא על ניתוח של המציאות הממשית. זאת ועוד, תפיסת ההשגחה דורשת פרשנות אנושית לאירועים בעולם וזו בוודאי תלויה בנקודת מבטם המוגבלת של בני אדם. הפרשנות ההיסטורית, האנושית-אישית, או הלאומית והאוניברסלית, כהתערבות אלוהית, היא ביטוי לרצונותיהם ואמונותיהם של בני אדם. המאמין בהשגחה יראה כל אירוע כביטוי לרצונו של האל והתערבותו, לכן לא ניתן יהיה להוכיח או להפריך את הסבריו. פרשנות המבקשת לתת פשר אלוהי למציאות עשויה להיות מסוכנת מאוד; היא עלולה לשחרר את האדם מחשיבה רציונאלית ולעתים אף מחובות מוסריות, שהרי המאמין חושב שהוא פועל מכוח יד האל המעורבת בהיסטוריה. הניסוי והטעיה, בדיקה ואחריות על התוצאות, יכולת השינוי וההערכות מחדש – כל אלו דורשים תבונה אנושית שאינה משאירה דבר לידה הנעלמה של ההשגחה האלוהית.

לאור קשיים אלו, האם יכול האדם המודרני והרציונליסט להעניק פשר דתי למאורעות האישיים והלאומיים? כיצד ניתן למצא נחמה בעולם שרע וטוב מעורבבים בו? קיים רוע בעולם, רוע אוביקטיבי – אסונות טבע, מלחמות ואכזריות אנושית. קיים גם סבל בעולם, סבל סובייקטיבי, שנגרם לרוב כתוצאה מרוע: מותו הטרגי של אדם צעיר ואהוב בתאונה או במלחמה, יסורי מחלה, התפוררות הגוף ומשברי הנפש; נכות קשה, אהבה נכזבת, כשלון ותסכול, עוני ודלות. כל אדם נפגש עם כאב וסבל בימי חייו במעגלים שונים. האדם מבקש להבין: מדוע האל הטוב מאפשר את קיומו של הרע? הסובל נדרש להתמודד עם הסבל ולא לכרוע תחתיו. הוא מבקש פשר ומשמעות לסבלו, ושואל: מדוע? מהי הסיבה לצרה שניחתה עליו? האדם גם מחפש נחמה ותיקון, ומבקש לדעת כיצד לצאת מן המיצר וכיצד למנוע סבל עתידי.

מושג ההשגחה הוא אחד מיסודות האמונה היהודית, וכדי לשמר אותו במציאות חיינו המודרנית עלינו לשוב ולפרש אותו. אני מבקש אפוא להציג אלטרנטיבה דתית רציונאליסטית להתמודדות עם רוע וסבל בעולם. טענתי היא שעלינו להחזיר למחשבה הדתית בימינו את תפיסתו של הרמב"ם, המעניקה משמעות קיומית, אנושית, למושג ההשגחה והופכת אותו ממושג המכונן תלות באל לכזה שמטיל אחריות על האדם.

שלוש התבוננויות ברוע

השלב הראשון בהתמודדות אנושית עם סבל ורוע הוא התבוננות ברוע עצמו. בספרו מורה נבוכים (ג, יב), מציע לנו הרמב"ם לבחון ולהבין את התופעות השונות של הרע בעולם כאמצעי להתמודדות איתו. ראשית, כותב הרמב"ם, עלינו להבין שאנו חיים בעולם חומרי, ומהותו של החומר היא שהוא איננו מושלם ואינו נצחי. האל הנצחי והמושלם ברא עולם גשמי שבמהותו שונה מהאל ולכן אינו מושלם. זוהי תובנה עמוקה אודות הקיום האנושי: המוות, חלק מן המחלות והמומים, פגעי מזג האויר רעידות האדמה והתפרצויות הרי הגעש, כל אלו הן תוצאה ישירה של היותנו אנושיים, בעלי גוף, בשר ודם, על האדמה הזו. ברובד הנפשי דרושה כאן בעיקר השלמה של האדם עם היותו בן תמותה, הבנה שאנו חלק מן הטבע שהוא מבורך ועשיר אך בלתי שלם במהותו. אנו חיים בעולם נפלא והרמוני שיש בו, מעצם היותו חומרי, גם פגמים וכשלים.

היכולת האנושית, שהיא עצמה מתנת האל לאדם, היא הכח שניתן לנו כדי למנוע סבל עד כמה שניתן וכדי לטפל ולתקן בחסרונותיו של הטבע

לתובנה זו חשיבות רבה בדרך ההתמודדות שלנו עם רוע וסבל. על האדם לראות את עובדת היותו עשוי מחומר מתכלה ופגיע כמניע לפעולה אנושית של תיקון ושכלול. באמצעות תבונתו, המביאה להישגים מדעיים וטכנולוגיים, יכול האדם להתערב בטבע, לנסות לתקן את חסרונותיו ולהתמודד עם פגעיו. אפשר לתקן מום בלבו של עובר במעי אמו, ניתן לחזות את פגעי מזג האוויר ולהתכונן מפניהם, אפשר להתפיל מים ולהתגבר על שנות בצורת, להפחית גזי חממה ולמנוע את השפעתם ההרסנית. היכולת האנושית, שהיא עצמה מתנת האל לאדם, היא הכח שניתן לנו כדי למנוע סבל עד כמה שניתן וכדי לטפל ולתקן בחסרונותיו של הטבע.

סוג נוסף של רוע אותו מתאר הרמב"ם, נובע מן האלימות של איש כלפי רעהו או של אומה כנגד חברתה. המלחמה והרצח, הגזל והעושק, כל אלו הם מעשה ידי אדם והם רבים יותר מפגעיו של הטבע. הם מתאפשרים מפני שהאדם נברא על ידי האל כיצור בן חורין שיש לו בחירה חופשית לעשות את הטוב וגם את הרע. כיצד נתמודד עם סוג כזה של סבל? האדם הסובל מוטרד רבות מן השאלה 'למה דווקא לי קרה האסון הזה'? לעתים סובלים הצדיקים והישרים מפני שהרשעים בחרו לפגוע בהם. הבחירה החופשית נתנה לפושעים את הכוח לעשות את העוול ואת הרע. התיקון של העוול טמון גם הוא ביכולת הבחירה החופשית של האדם ובקיום וקידום מטרותיה של התורה. תיקון הרע האנושי מתבצע על ידי יצירתה של חברה מוסרית, שאין בה עוול ועושק אלא חסד, צדק ומשפט. זוהי משימה אינסופית שעליה מופקד האדם והיא אחת ממטרות התורה שנתנה לישראל.

ישנו גם סוג שלישי של רוע: הפגיעה של האדם בעצמו, בגופו ובנפשו. בניגוד לנטיה האנושית לראות את האל כאחראי לכל הרעות והצרות בעולם, מדגיש הרמב"ם כי האשם העיקרי לרוב סבל האנושי הוא האדם עצמו. כרופא, לרמב"ם היתה תפיסה שלמה אודות בריאות הגוף והסיבות לחוליו. מעבר לכך, על האדם לדאוג גם לבריאותו הנפשית, לאיזון בין צרכיו, רצונותיו ויכולותיו; לשליטה בתשוקותיו ובמאווייו ולחשבון נפש אודות המשמעות והמטרה של חייו בעולם הזה. כדי להתמודד עם הסבל העלול להגרם לאדם על ידי עצמו עליו להכיר ולהבין את  עצמו. לא פעם זקוק האדם לעזרה מאדם אחר, לטיפול ולסיוע. העיסוק בתיקון המידות האישיות, בהתמודדות עם יצרים וחרדות הוא חלק חשוב מהמאבק של האדם ברע ובסבל. ההבנה שהאדם הוא המקור לרוב הסבל והצרות בעולם מחייבת אותו לקחת אחריות.

תיקון הרע האנושי מתבצע על ידי יצירתה של חברה מוסרית, שאין בה עוול ועושק אלא חסד, צדק ומשפט. זוהי משימה אינסופית שעליה מופקד האדם והיא אחת ממטרות התורה שנתנה לישראל

ההתמודדות עם הרע היא הנסיון האנושי להבין מהו מקור הרע ומהם הדרכים לתקנו. את חסרונות החומר ננסה להשלים בעזרת המדע והטכנולוגיה, את העוול והאלימות בחברה נבקש למנוע בעזרת חינוך, חקיקה ואכיפה, ואת חוסר האיזון האנושי הנפשי והגופני נעמול לתקן בעזרת תיקון המידות והרגשות.

אך מהו תפקידו של האל בכל אלה? באיזה מובן משגיח האל על המציאות ודואג לה? מהי המשמעות של שכר ועונש? כדי לענות על שאלות אלו לשוב ולהתבונן בהשקפתו של הרמב"ם אודות ההשגחה.

ההשגחה והשכל האנושי

הרמב"ם, המצמצם את מושג הנס ושינוי הטבע על ידי האל, עושה זאת גם ביחס למושג ההשגחה האלוהית. לדעתו, בני האדם שדרגתם האישית נמוכה אינם מושגחים על ידי האל וחייהם מתנהלים על פי הטבע כמו בעלי החיים. אסונותיהם ואושרם תלוים בטבע ובדרך שבה הם התמודדו, ביכולותיהם האנושיות, עם ברכתו או פגעיו. רק על בעלי הדרגה הגבוהה, הנביאים והצדיקים, יש השגחה אלוהית לפי מדרגתם.

פרשניו של הרמב"ם נחלקו באשר לעמדתו זו בנושא ההשגחה. שמואל בן תבון ובנו משה, שתרגמו את כתבי הרמב"ם לעברית עוד בימי חייו, טענו שההשגחה עליה מדבר הרמב"ם היא יכולת אנושית יחודית שיש לחכמים ולצדיקים. החכם המבין את דרכי הטבע ונזהר מן הסכנות למעשה משגיח על עצמו בתבונתו ובדרכי ההתמודדות הרציונאליות עם הרע והנזק. זוהי המשמעות של הביטוי 'ההשגחה הולכת בעקבות השכל' שטבע הרמב"ם. לפי הסבר אחר, האדם הנעלה פשוט אינו סובל מפגעים מפני שחיי הגוף והחומר אינם חשובים לו ולכן מה שנתפס אצל בני אדם חומריים כסבל אינו מטריד אותו מפני שהוא עסוק ברוח. כך או כך, אף אם לא נקבל את הפרשנות לדברי הרמב"ם, אפשר לראות בו מקור השראה למחשבה דתית רציונאלית ואנושית אשר ממקדת את ההשגחה בהתנהגות האדם ולא בתלות שלו באל.

ההבנה שהאדם הוא המקור לרוב הסבל והצרות בעולם מחייבת אותו לקחת אחריות

השכל, הרציונאליות, התבונה, הנמצאים באדם הם 'חלק אלוה ממעל', הם ייצוגו של האלוהי בתוך האנושי. רוב תופעות הרע בעולם, כפי שראינו, הם תוצאה של התנהגות אנושית בלתי מוסרית ובלתי תבונית. לפיכך, אדם הפועל בתבונה חי חיים טובים יותר. ההשגחה היא אפוא פרויקט אנושי. אדם מושגח הוא אדם שמתנהג באופן רציונאלי ומפעיל את התבונה והשכל בשיפוט שלו. זו היא החובה להשליט את השכל על הרגש, על הדמיון, את הרציונאליות על הפנטזיה. הדבר נכון גם ברמת הכלל: עם שנמצא תחת השגחה הוא עם שמנהיגיו מובילים אותו בתבונה, מתוך מחשבה ושיקול דעת. מתוך רציונאליות וחכמה.

בעקבות דבריו של הרמב"ם אנו יכולים לנסח מחדש תפיסה של השגחה ושכר ועונש. האמונה בהשגחה היא אמונה ביכולתו של האדם להתגבר על דחפיו הרגעיים, על תשוקותיו וכמיהותיו, ולפעול בצורה תבונית ושקולה. מערכת השכר והעונש אינה פרי חשבונו של אלוהים המחליט להיטיב עם הצדיק ולהרע לחוטא, אלא היא  תוצאה ישירה על התנהגותו של האדם. אדם המזניח את בריאותו עתיד לחלות, אדם שאינו שומר על כללי בטיחות הנהיגה עלול להפגע מתאונה וכך הלאה. כמובן ישנם גורמים נוספים שאינם קשורים בהתנהגותו של האדם הפרטי: גם אם אשמור בקפדנות את חוקי התנועה אני עלול להפגע כי מישהו אחר לא שמר עליהם ופגע בי. גם ההתנהגות המוסרית של האדם היא חלק מההשגחה: יצירה של חברה מתוקנת, חברה של סולידריות ואחריות של איש לרעהו, היא השגחה. זוהי הדרכתה של התורה שאת מטרתה ניסח הרמב"ם כמבקשת להביא לתיקון הגוף והנפש (מורה נבוכים ג, כו). התורה מאפשרת חיים טובים יותר, נעלים יותר ובטוחים יותר לחברה כולה ולפרטים שבתוכה.

צדיק ורע לו

פרשנות זו למושג ההשגחה מאפשרת גם לענות על שאלת 'צדיק ורע לו', או במילים אחרות – מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים? כאשר מתבוננים בתופעות הרע בעולם כפי שמדריך אותנו הרמב"ם, מבינים שישנן רעות הבאות על האדם שאינן תלויות בו, רעות הכרוכות בהיותנו גוף וחומר. אנו פועלים בעולם של חומר מתכלה ומתפורר הנתון להשפעות טבעיות רבות שתוצאתן הרת אסון לאדם, ורעות הנגרמות על ידי בני אדם המבקשים לפגוע בבני אדם ובטבע. השאלה 'מפני מה צדיק ורע לו' מבוססת על ההבנה שהטוב והרע בעולם הם שכר או עונש ולכן קשה לנו להבין מדוע לצדיק שמגיע לו שכר יש גורל כה אכזר. אך אם נאמץ את הפרשנות החדשה, לפיה ההשגחה היא השכל, יכולת השליטה והניהול של האדם ושל מנהיג החברה – נבין שהטוב או הרע בעולם אינם שכר או עונש הבאים לאדם מן החוץ אלא תוצאה ישירה של ההתנהגות האנושית ושל הכשלים המובנים של הטבע החומרי. כך למשל אפשר לחשוב על אדם טוב מאוד, הדואג לזולת ועושה טוב בעולם אך אינו מקפיד על בריאותו – יתכן ובכך ימית על עצמו סבל ויסורים אף שהוא צדיק וטוב. או, במקרה אחר, יכול אותו צדיק להפגע מפעולתו של אדם אחר, רשע, וכדומה. הקיום האנושי אינו מקרי – לאדם יכולות גבוהות מאוד להגן על עצמו או לפגוע בעצמו. יכולת ההשגחה שנטועה בנו אכן מקדמת אותנו ומביא עמה שכר וברכה. חוסר השגחה, רשלנות ועצלות, בחירה ברע לעצמך או לזולתך הם אלו המביאים עונש וקללה לעולם.

יכולת ההשגחה שנטועה בנו אכן מקדמת אותנו ומביא עמה שכר וברכה. חוסר השגחה, רשלנות ועצלות, בחירה ברע לעצמך או לזולתך הם אלו המביאים עונש וקללה לעולם.

יהא הכל לטובה

הפרשנות המוצעת כאן להשגחה משנה אותה מאמונה המסבירה את המציאות לביטוי לרצון ולאחריות שלנו לעצב את המציאות. כשאנו אומרים 'הכל לטובה' או 'כל דעביד רחמנא - לטב עביד', אין אנו טוענים שאכן זו המציאות בפועל; זוהי קריאה לפעולה המבקשת לנסות ולהפיק את הטוב ביותר מכל אירוע ותופעה. את נבואות החורבן והעונש אנו מפרשים כדאגה וחרדה מפני התדרדרות מוסרית ושחיתות חברתית המובילה לחורבן לאומי, ואת נבואות הנחמה אנו מבינים כביטוי לתקווה ולאמונה ביכולת לשנות ולשפר את עולמנו. כשאנו אומרים 'הכל בידי שמים' אנו מתכוונים לומר שכוחו של האדם מוגבל, להזכיר שהיוהרה שלנו לשלוט בכל היא מופרכת. את היכולת האינסופית אנו מייחסים לאל לא כאמירה חיובית אודות האל אלא כשלילת ההיבריס האנושי ועמו האמונה שאנו שולטים בכל. את ההבטחה הנבואית יש להבין כתקווה, כביטוי לרצון עז להתגבר על חוסר האונים האישי והלאומי. כל אלו הם דרכים לבטא את התקוות והחרדות שלנו כבני אדם, כחברה וכעם. במובנים אלו השפה הדתית מחזקת את רוחו של האדם אך בד בבד גם מגבילה את גאוותנותו. השימוש בשפת ההשגחה האלוהית אינו משחרר אותנו מהאחריות האנושית, שהיא המחייבת אותנו ולאורה בלבד עלינו לפעול. מוקד החיים הדתיים צריך להיות 'תיקון עולם', התיקון הממשי של החברה והאדם, ולא הפרשנות הבלתי אפשרית לרצון האל ולדרכי פעולתו בעולם.

נחמה ותקווה

תפיסת ההשגחה המסורתית מציעה לאדם נחמה, מפני שדרכה אנו תופסים את העולם ואת עצמנו כנתונים בידיו של אל אוהב. אף שאיננו מבינים את מחשבתו, אנו בטוחים בצדקתו ובכך ש"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה – לטוב עושה). על פי תפיסה זו, ללא השגחת האל העולם הוא תוהו ובוהו, כאוס חסר פשר וכיוון, עולם של תופעות מקריות שאינן נשלטות על ידי יד מכוונת. אין ספק שתודעה זו מעוררת אימה וחרדה, ולכן לאמונה המסורתית בהשגחה כח תרפויטי חזק.

האם בתפיסה אותה הצעתי כאן ניתן למצוא נחמה ותקוה, מענה לחרדה הקיומית מפני כאוס וחוסר פשר, על אף שהיא שונה מתפםיסת ההשגחה המסורתית? לדעתי התשובה היא כן! בתפיסת ההשגחה כאחריות אנושית, נקרא האדם להפנים את תחושת ההשגחה לתוך עצמו. העולם אינו כאוטי, יש בו חוקיות שאנו בני אדם, הנוצרים בצלם אלוהים, מגלים וחושפים ובכך מקדמים את יכולתנו לשלוט ולהתמודד עם הטבע. אנו למדנו לרפא מחלות רבות, להתפיל מים, למנוע תאונות. אנו עסוקים בבניה מתמדת של חברה שהחוק והצדק מארגנים אותה ומונעים אלימות ופראות. יש בכוחנו האישי והציבורי להשגיח על העולם ולתקנו. זהו מאמץ אינסופי אך יש לו תקוה ותוחלת.

לא רק השכל ויכולת הפיתוח והיצירה האנושית מעניקים לנו כח ותקוה. הזיקה והקשר שבין אדם לאדם, האהבה שלנו למשפחתנו ולחברנו, המחויבות שלנו לקהילה ולמדינה, כל אלה הם עוגנים חזקים הנותנים לנו יציבות. "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ. וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם. וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם? " (קהלת, ד, ט-יא). כוחו והשגחתו של האל מתגלים לנו בתבונה וביוזמה האנושית, ונחמתו ואהבתו של האל מגיעה אלינו דרך אהבתנו ודאגתנו לזולת ולחברה. כשאנו מתפללים  אנו מפנים את תשומת ליבנו למצוקה האנושית, הפרטית והציבורית. אנו מבקשים לגייס את כוחותינו להצלה, לעזרה, לתיקון ולשיפור. תפילתו של היחיד ובעיקר תפילת הציבור, מאפשרים את פתיחת הלב ואימוץ הרצון. התפילה היא ראשיתה של הנחמה, והיא מעוררת אותנו לפעולה המעשית או הרגשית שתביא, כך אנו מקווים ומצפים, לנחמת הלב.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות