אילון אידלשטיין
ד"ר אילון אידלשטיין הוא מנחה ומכשיר מורים בתכנית בארי במכון הרטמן.
אזרחות
דת ומדינה
זהות
יהדות
מדינת ישראל
תרבות עברית
דמוקרטיה
מרחב ציבורי
חילוניות
הדתה
חינוך
'מה פתאום מדברים כאן על אלהים?!'
אילון אידלשטיין
י"ב אלול

פרדוקס תובעני במדינה היהודית והדמוקרטית 

מדינת ישראל הינה מרחב לאומי מחולן שבו נודע מקום מרכזי לדימויים דתיים עתיקים. כיצד יש להבין פרדוקס יסודי זה בחיינו? לאילו אי הבנות הוא גורם? ואילו כיוונים ייחודיים מסמן הפרדוקס הזה למעצבי החינוך היהודי בזירה הממלכתית?  

החילוּן המודרני הינו אחת התמורות המשמעותיות שידעה ההיסטוריה האנושית. החילון נוגע באמונותיו ותפיסת עולמו של אדם, כמו גם באורחות חייו היומיומיים והטקסיים. כ"אמונה" וכתפיסת עולם, מבטא החילון על פי רוב את נטישת ההנחה כי אלוהות שלא מן העולם הזה מעורבת במציאות הפיזית והטבעית (בניגוד למה שמספרים מקורות הדת), וכאורח חיים הוא גורר אחריו בדרך כלל את ביטול חובת הציות כלפי המסורת הדתית המוסמכת.

ההוויה הדמוקרטית, המעודדת את חירויות הפרט, מתאימה יפה להתעצמותו של החילון ולהתפשטותו גם אל זירות שבעבר היה נתונות בעיקרן אל עולם האמונה והפעילות דתית. מרחבים ציבוריים כגון בית המחוקקים, בית המשפט, בתי תרבות, בתי ספר, מרכזי הקניות, הרחוב, רשתות התקשורת ועוד – מתעצבים בעולם הדמוקרטי על ידי סדר יום חילוני הקשור בתפקידם המיוחד בתוך מערכת החיים האזרחית.

יחד עם זאת, הדת – על מאמיניה, מנהגיה, דימויה וסמליה – מהווה חלק אינטגרלי מן החיים הדמוקרטיים המודרניים. מעורבותה של הדת במדינה הדמוקרטית המודרנית ניכרת בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא היות חלק משמעותי מאזרחיה בעלי זהות דתית. מכאן הצורך, בשם חירויות הפרט, לאפשר לאזרחים אלו לבטא את אמונתם הדתית ולהתחשב, לפחות בכל מה שנוגע למרחב הציבורי, ברגישויות מיוחדות הקשורות בזהותם הדתית. התחום השני נוגע בזהותה הלאומית של המדינה, הקושרת אותה אל היסטוריה, ערכים, דימויים וסמלים מסוימים, ששורשם באותה הדת אשר היוותה לאורך ההיסטוריה את בסיס השותפות והסולידריות של הקבוצה האנושית ממנה נוצקה הזהות הלאומית, ואשר מהווה רוב אוכלוסין באותה המדינה. מכאן עולה גם הצורך הלאומי בכך שדימויים וסמלים דתיים יהיו מיוצגים באופן מרכזי במרחב הציבורי, על אף היותו דמוקרטי ומחולן.

אזרחים דתיים רבים טועים לא פעם לחשוב שהמרחב הדמוקרטי אינו מחולן באמת, אלא רק לכאורה, ולמעשה אינו אלא הרחבה מוסווית של המרחב הדתי.

הסמל הדתי מופיע על פי רוב כסממן שורשי לאומי: דגל ישראל מאזכר את הטלית, המנון "התקווה" מאזכר את התפילה הדתית לגאולה, ומגילת העצמאות נחתמת תוך אזכור הביטחון ב"צור ישראל". אזכורים אלה, הנטועים בלב ליבם של הסממנים הלאומיים, נוגעים בליבת הזהות המשותפת של הרוב היהודי במדינה ומסייעים להתעוררות רגש הסולידריות הנתבע מהם כאזרחיה.

מצב זה, שהגיונו בצדו, יוצר מציאות שהיא פרדוקסלית מנקודת המבט של תהליך החילון: סמלים ודימויים המייצגים זיקה לאלוהים מקבלים משמעות מרכזית בלב ליבו של עולם שבעיקרו נטש את האמונה הדתית ומסרב לכוון לאורה את אורחות חייו. מדוע זקוקה כל כך ההוויה הלאומית לאותם סמלים דתיים? ככל הנראה בשל היותם כה עתיקים ולפיכך הם יכולים לשמש כעין אות קדמוני לימי היווצרותה של קבוצת הלאום ושל תודעתה הלאומית. כלומר, דווקא זרותו של הסמל הדתי להוויה הנוכחית היא המכשירה אותו לשמש מעין חותמת חיה המזכירה לכל את שורשי התודעה הלאומית. 

רוב האנשים אינם מוטרדים בדרך כלל מהיבט פרדוקסלי זה שבחייהם הלאומיים ואף נוטים ליהנות ממנו, אם משום שהסמל הדתי נוגע לדידם רק בהיבטו הלאומי ואם משום שיש בהם עצמם, מסיבות שונות, איזה צורך להיזקק להוויה הדתית, הקשורה בדרך כלל גם בשורשיהם המשפחתיים.

אלא שלא פעם יוצר מצב זה גם אי אלו אי הבנות: ראשית, בשל מרכזיותו של הסמל הדתי במרחב הלאומי, אזרחים דתיים רבים טועים לא פעם לחשוב שהמרחב הדמוקרטי אינו מחולן באמת, אלא רק לכאורה, ולמעשה אינו אלא הרחבה מוסווית של המרחב הדתי. לאורה של טעות אופיינית זאת, שאינה אלא משאלת לב של רגש דתי מפעם, נאחזים הללו בתקוה לעשותו דתי בכולו עד כמה שניתן, ומכוונים למטרה זו מאמצים רבים מפעילותם הציבורית (פוליטית, חינוכית, תרבותית). פעילות כזו יכולה להיעשות מתוך דחף משיחי (כמו אצל חב"ד או גוש אמונים) או פשוט מתוך צורך טבעי בכך שהזהות הדתית 'תרגיש בבית' בכל מקום בו היא נמצאת במרחב הלאומי, ולא תרגיש את אותה תחושת זרות מעיקה, כאילו המרחב הלאומי המחולן עוין אותה ודוחק בה להיעלם מהשטח.

מן העבר השני, אזרחים חילוניים רבים רואים במרכזיותו של הסמל הדתי איום לאופיו של המרחב הציבורי ותופסים אותו כחלק מהשתלטות בלתי הוגנת על 'האוויר החופשי' שצריך לאפיין את החיים הדמוקרטיים. לדידם של אותם אזרחים, העמדת הסמל הדתי במרכזה של ההוויה הלאומית הופכת את חילוניותם מהכרעה אשר מתבקשת באופן מהותי מעצם ההוויה הדמוקרטית, להכרעה פרטית הנתפסת כשולית ביחס לליבת הזהות הלאומית. להרגשתם, הם נדרשים להגן כל העת על הכרעה טבעית זו מפני דחף ההשתלטות הדתית על המרחב הציבורי הלאומי. תחושה זו מחדדת את רגישותם ומעוררת אותם לכעס ואף לפעילות אקטיבית כנגד כל "הרמת ראש" חריגה של תכנים דתיים במרחב הציבורי המחולן, מה שמכונה אצלנו כ"כפיה דתית" ולאחרונה גם כ"הדתה".

אזרחים חילוניים רבים רואים במרכזיותו של הסמל הדתי איום לאופיו של המרחב הציבורי ותופסים אותו כחלק מהשתלטות בלתי הוגנת על 'האוויר החופשי' שצריך לאפיין את החיים הדמוקרטיים.

שתי "אי ההבנות" הללו מזינות כל העת אחת את השנייה כשהן מופיעות כדמות אויב זו לעיני זו ומעוררות זו בזו את הרצון לצאת למאבק פעיל על דמותו של המרחב הציבורי. אך האופן שבו הן משפיעות זו על זו איננו סימטרי בלבד. שאיפת ההתפשטות הדתית במרחב הלאומי גורמת לחילוניות המיליטנטית לחדד את הדיכוטומיה בין מה ש'חילוני' לבין מה ש'דתי', ולצאת למאבק כנגד כל מה שנתפס על ידה כסממן דתי חריג במרחב הציבורי. לעומת זאת, נציגיה של שאיפת ההתפשטות הדתית, בבואם לעשות נפשות לעמדתם, נוטים לעיתים דווקא לנסות ולטשטש את המבדיל בין המרחב החילוני והמרחב הדתי, ולהציג את התכנים הדתיים כערך מוסף ("פנימיות", "נשמה", "ערכים") המתבקש כל-כך בעולם החילוני הריקני והתועה.

אי הבנות אלה מייצרות "רעש" רב במרחב הפוליטי, ובמיוחד זה הישראלי, בשל האקטיביזם הצעקני המאפיין אותן, הטעון בתחושת שליחות מיוחדת להצלתו של הכלל. הסיטואציה מתוארת כמצב חירום היסטורי, דבר המייצר מאבק חזיתי רב עניין בין פלגים מתחרים בקבוצת הלאום, באמצעות נציגיהם הפומביים. 

במובן מסוים ישנו מכנה משותף חשוב בין שתי הגישות המתחרות הללו במציאות הישראלית: שתיהן אינן מוכנות לשאת במלוא המשמעות המורכבת של המיזוג בין דמוקרטיה לבין זהות לאומית הנשענת על היסטוריה דתית. גישת ההתפשטות הדתית אינה מוכנה להשלים עם 'רוע גזירת' החילון שבעצם המציאות הדמוקרטית, וסבורה שניתן לרבע את המעגל. אם נדרש לשלם מחיר כלשהו – יהא זה בקוטב הדמוקרטי ולא בקוטב הלאומי או הדתי. גישת החילוניות המיליטנטית מאמינה שניתן לטפח באופן בריא את זהותה של הקבוצה הלאומית בלא להיזקק לשורשיה הדתיים, השייכים ביסודם לעבר פרימיטיבי שאבד עליו הכלח. 

במאבק זה, הניטש יום יום בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, ישנו גם ממד הרסני, כיוון שלא פעם הוא גורם לכך שעניינים רבים הקשורים לדת ומדינה מוכרעים באמצעות כיפופי ידיים בין שתי הגישות יותר מאשר באמצעות דיאלוג פוליטי ותרבותי קשוב. אך מאבק זה גם מבטיח שלא נשכח כי בעצם נוכחותם של סמלים ודימויים דתיים במרחב המחולן ישנו היבט פרדוקסלי, גם אם ניתן לעתים "לחיות עמו בשלום".  

    הכרה בהיבט הפרדוקסלי שבמצב זה יכולה להאיר את עינינו גם לצדדים נוספים במורכבות זו. זהותו של אדם אינה עשויה מיקשה אחת, ויש בה רבדים מגוונים הקשורים הן להשפעות תרבותיות והיסטוריות שונות והן לביוגרפיה הפרטית ומבנה הנפש המיוחד של כל אחד ואחת. בהתאם לכך, גם אדם הבוחר להגדיר עצמו כ"חילוני" (ובוודאי זה המגדיר עצמו "מסורתי") עשוי להיות מושפע מרגש דתי כלשהו, לחוש רטט של קדושה בבואו לירושלים או בהתקרבו אל ארון הקודש. נפש האדם מורכבת, ויש בה יסודות המתְקשרים טוב יותר דווקא אל תכנים לא רציונאליים ומבקשים להיות מועצמים על ידם. דבר זה אין בו כדי לחייב אדם לשנות את הגדרת זהותו, אלא רק להכיר במורכבותה.

הכרה במורכבות זו של הזהות הפרטית יכולה לסמן לדעתי שני כיווני דרך עיקריים לחינוך לתרבות יהודית במרחב הממלכתי הישראלי המחולן:

כיוון ראשון הוא הכוונת החשיפה לדימויים דתיים כמנוף לרגישות ולאחריות מוסרית וחברתית. יש בכוחם של דימויים דתיים, אם הם מועצמים באמצעים חינוכיים, להשפיע על תפיסות עולם חברתיות. במיוחד נכון הדבר לגבי המציאות הישראלית, העמוסה בסוגיות הקשורות בדימויים שירשנו מן המסורת הדתית ושהורתם בסיפור המקראי. דימויים כגון: 'ארץ ישראל', 'עם ישראל', 'התורה', 'אלוהי ישראל', עלולים להילמד כערכים רומנטיים מועצמים שבאמצעותם נפתרות לכאורה דילמות ערכיות משמעותיות במרחב הדמוקרטי. באופן זה הם משמשים כמעין תחליף לשאילת שאלות משמעותיות ולפקיחת עיניים אל המציאות החיה.

גם אדם הבוחר להגדיר עצמו כ"חילוני" עשוי להיות מושפע מרגש דתי כלשהו, לחוש רטט של קדושה בבואו לירושלים או בהתקרבו אל ארון הקודש.

לדעתי, דימויים אלה צריכים להיות נוכחים בתהליכי הלימוד לא כמנוף להתעלמות מהתמודדות ישירה עם ערכי הדמוקרטיה (חירות, שוויון זכויות, צדק חלוקתי, סולידריות אזרחית), אלא דווקא כאמצעי להגברת הרגישות והאחריות המוסרית במרחב הדמוקרטי. לדוגמא, "ארץ ישראל" כישות קדמונית אהובה יכולה לשמש כמנוף אידאי-חינוכי לפקיחת עיניים למציאות החיים העשירה והמורכבת בארץ, למגוון אורחות החיים בה, ליחסים חברתיים הדורשים טיפוח ותיקון וכדומה.

ברוח זו כבר כתב ביומנו המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק בעת ביקורו בארץ בשנת 1936: "ארץ-ישראל רשאית שלא להתירא מן האמת, שלא לחשוש מקילופה של הבּרוֹנזה מעליה. פוגעים בכבודה גם פושקי סלסולים, גם מבשלי ריקלמה [=בעלי מליצה ותועמלנים]. ראויה היא שלא ינהגו בה כבילד פלא, שאומרים בו: כביר ויוצא-מן-הכלל, ומחליקים בסלחנות על הפה החצוף. אסור להעזר לגבה בתחבולות הנהוגות במודעות על השלאגר החדש ביותר, על טבליות כנגד שפעת, או תוצרת 'באטא' [חברת הנעלה זולה]". ובמקום אחר הוא מוסיף: "ארץ-ישראל לא במליצה, לא משום עקשנוּת או יוהרנוּת לא כמתת-אירופה על זכויות ישנות, לא מחמת אונס, לא במלקחי-הסוּגאֶסטיה הכפויה" ("רשמי ארץ ישראל", כתבים פדגוגיים, הקיבוץ המאוחד, תש"ה, כרך שלישי, עמ' 196).

 

כיוון שני בחינוך לתרבות קשור בטיפוח התפתחותו הנפשית והרוחנית של הילד המתבגר. דימויים דתיים עשויים לשמש כמנוף להיכרות עם עושרה הפנימי של הנפש. סיפורי מיתוס אלוהיים ותפילות דתיות יכולים להילמד כאמצעי להעלאה של רגשות ומאוויים פנימיים, תוך טיפוח רגישות לדקויות ועידון יכולותיו היצירתיות של הדמיון. דימויים ארכיטיפיים ציוריים העולים מן המקורות (כגון: אלוהות, נחש, מלאך, סנה בוער, לוחות הברית ועוד), מעלים אל הרובד המדובר והנלמד מתחים נפשיים ורוחניים פנימיים כגון: אני ולא-אני, תבונה ויצר, טוב ורע, דין ורחמים ועוד. אלו מתחים המאפיינים גם קורותיהם של דמויות מקראיות וחז"ליות. העלאת מתחים אלו מתוך עולם המקורות כשאלות אנושיות בלתי פתורות מאפשרת הוראה המקדמת התפתחות אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית.

אך בעניין זה צריך להישמר מאד מן הנטייה לשימוש גס בפריטה על נימים נפשיים לצורך מטרות תועמלניות, כגון: הצגת חוויית הפליאה מ'הבריאה' או מ'הנס' כמצריכה נאמנות לריטואל דתי כלשהו המבטא את מלכות האל בעולם. שימוש גס ופטרוני בנימי רגש דקים ישיג לא פעם את התוצאה ההפוכה מזו הרצויה – קהות חושים ושחיקת יכולת הדמיון.

נכון יותר להציג בהוראת המקורות כיוון פרשני שיש בו גמישות מסוימת, המאפשרת לתלמיד מרחב לפרשנות אישית של הגיבורים והדימויים העתיקים, בהתאם לעולמו, תפיסתו וחוויותיו האישיות. עבודה חינוכית כזו תהיה מותאמת יותר למקום שבו הילד המתבגר יכול להיעזר הלכה למעשה בדמויות ובדימויים העתיקים לצורך התפתחותו העצמית.

בנקודה מהותית זו נגע גם קורצ'אק במסתו "ילדי התנ"ך": 

"אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה. אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע. אל תכעס באמרי: איני יודע. אל תכעס כי אשאל לאמור: האומנם כן? ואולי כן? תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת. שונות האמתיות: שלך, שלי, שלו. שונות האמתיות שלנו אתמול והיום. ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי. מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא? ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?"

("ילדי התנ"ך", כתבים פדגוגיים, עמ' 154) 

לסיכום, ישנה חשיבות להכרה בעצם הפרדוקסליות במצב זה, בו דימויים דתיים תופסים מקום מרכזי במרחב הלאומי המחולן, מצב אופייני ביותר לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אי השלמה עם הפרדוקס מייצרת שיח אופייני למדי בציבוריות הישראלית, שבו מתקיימת מלחמה הדדית מתמדת של בני האור בבני החושך. הכרה בעוקצו של פרדוקס זה חיונית למדי בבואנו לכוון את החינוך לתרבות יהודית במרחב הלאומי-ממלכתי. בהקשר זה, ביכולתנו להסתייע בתכנים דתיים קדומים לשם טיפוחה של חברה אזרחית דמוקרטית ישראלית ראויה יותר כמו גם לשם התפתחותו העצמית של היחיד. 

 

אזרחות
דת ומדינה
זהות
יהדות
מדינת ישראל
תרבות עברית
דמוקרטיה
מרחב ציבורי
חילוניות
הדתה
חינוך
'מה פתאום מדברים כאן על אלהים?!'
23/8/2018
י"ב אלול
אילון אידלשטיין
ד״ר
אילון אידלשטיין

פרדוקס תובעני במדינה היהודית והדמוקרטית 

מדינת ישראל הינה מרחב לאומי מחולן שבו נודע מקום מרכזי לדימויים דתיים עתיקים. כיצד יש להבין פרדוקס יסודי זה בחיינו? לאילו אי הבנות הוא גורם? ואילו כיוונים ייחודיים מסמן הפרדוקס הזה למעצבי החינוך היהודי בזירה הממלכתית?  

החילוּן המודרני הינו אחת התמורות המשמעותיות שידעה ההיסטוריה האנושית. החילון נוגע באמונותיו ותפיסת עולמו של אדם, כמו גם באורחות חייו היומיומיים והטקסיים. כ"אמונה" וכתפיסת עולם, מבטא החילון על פי רוב את נטישת ההנחה כי אלוהות שלא מן העולם הזה מעורבת במציאות הפיזית והטבעית (בניגוד למה שמספרים מקורות הדת), וכאורח חיים הוא גורר אחריו בדרך כלל את ביטול חובת הציות כלפי המסורת הדתית המוסמכת.

ההוויה הדמוקרטית, המעודדת את חירויות הפרט, מתאימה יפה להתעצמותו של החילון ולהתפשטותו גם אל זירות שבעבר היה נתונות בעיקרן אל עולם האמונה והפעילות דתית. מרחבים ציבוריים כגון בית המחוקקים, בית המשפט, בתי תרבות, בתי ספר, מרכזי הקניות, הרחוב, רשתות התקשורת ועוד – מתעצבים בעולם הדמוקרטי על ידי סדר יום חילוני הקשור בתפקידם המיוחד בתוך מערכת החיים האזרחית.

יחד עם זאת, הדת – על מאמיניה, מנהגיה, דימויה וסמליה – מהווה חלק אינטגרלי מן החיים הדמוקרטיים המודרניים. מעורבותה של הדת במדינה הדמוקרטית המודרנית ניכרת בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא היות חלק משמעותי מאזרחיה בעלי זהות דתית. מכאן הצורך, בשם חירויות הפרט, לאפשר לאזרחים אלו לבטא את אמונתם הדתית ולהתחשב, לפחות בכל מה שנוגע למרחב הציבורי, ברגישויות מיוחדות הקשורות בזהותם הדתית. התחום השני נוגע בזהותה הלאומית של המדינה, הקושרת אותה אל היסטוריה, ערכים, דימויים וסמלים מסוימים, ששורשם באותה הדת אשר היוותה לאורך ההיסטוריה את בסיס השותפות והסולידריות של הקבוצה האנושית ממנה נוצקה הזהות הלאומית, ואשר מהווה רוב אוכלוסין באותה המדינה. מכאן עולה גם הצורך הלאומי בכך שדימויים וסמלים דתיים יהיו מיוצגים באופן מרכזי במרחב הציבורי, על אף היותו דמוקרטי ומחולן.

אזרחים דתיים רבים טועים לא פעם לחשוב שהמרחב הדמוקרטי אינו מחולן באמת, אלא רק לכאורה, ולמעשה אינו אלא הרחבה מוסווית של המרחב הדתי.

הסמל הדתי מופיע על פי רוב כסממן שורשי לאומי: דגל ישראל מאזכר את הטלית, המנון "התקווה" מאזכר את התפילה הדתית לגאולה, ומגילת העצמאות נחתמת תוך אזכור הביטחון ב"צור ישראל". אזכורים אלה, הנטועים בלב ליבם של הסממנים הלאומיים, נוגעים בליבת הזהות המשותפת של הרוב היהודי במדינה ומסייעים להתעוררות רגש הסולידריות הנתבע מהם כאזרחיה.

מצב זה, שהגיונו בצדו, יוצר מציאות שהיא פרדוקסלית מנקודת המבט של תהליך החילון: סמלים ודימויים המייצגים זיקה לאלוהים מקבלים משמעות מרכזית בלב ליבו של עולם שבעיקרו נטש את האמונה הדתית ומסרב לכוון לאורה את אורחות חייו. מדוע זקוקה כל כך ההוויה הלאומית לאותם סמלים דתיים? ככל הנראה בשל היותם כה עתיקים ולפיכך הם יכולים לשמש כעין אות קדמוני לימי היווצרותה של קבוצת הלאום ושל תודעתה הלאומית. כלומר, דווקא זרותו של הסמל הדתי להוויה הנוכחית היא המכשירה אותו לשמש מעין חותמת חיה המזכירה לכל את שורשי התודעה הלאומית. 

רוב האנשים אינם מוטרדים בדרך כלל מהיבט פרדוקסלי זה שבחייהם הלאומיים ואף נוטים ליהנות ממנו, אם משום שהסמל הדתי נוגע לדידם רק בהיבטו הלאומי ואם משום שיש בהם עצמם, מסיבות שונות, איזה צורך להיזקק להוויה הדתית, הקשורה בדרך כלל גם בשורשיהם המשפחתיים.

אלא שלא פעם יוצר מצב זה גם אי אלו אי הבנות: ראשית, בשל מרכזיותו של הסמל הדתי במרחב הלאומי, אזרחים דתיים רבים טועים לא פעם לחשוב שהמרחב הדמוקרטי אינו מחולן באמת, אלא רק לכאורה, ולמעשה אינו אלא הרחבה מוסווית של המרחב הדתי. לאורה של טעות אופיינית זאת, שאינה אלא משאלת לב של רגש דתי מפעם, נאחזים הללו בתקוה לעשותו דתי בכולו עד כמה שניתן, ומכוונים למטרה זו מאמצים רבים מפעילותם הציבורית (פוליטית, חינוכית, תרבותית). פעילות כזו יכולה להיעשות מתוך דחף משיחי (כמו אצל חב"ד או גוש אמונים) או פשוט מתוך צורך טבעי בכך שהזהות הדתית 'תרגיש בבית' בכל מקום בו היא נמצאת במרחב הלאומי, ולא תרגיש את אותה תחושת זרות מעיקה, כאילו המרחב הלאומי המחולן עוין אותה ודוחק בה להיעלם מהשטח.

מן העבר השני, אזרחים חילוניים רבים רואים במרכזיותו של הסמל הדתי איום לאופיו של המרחב הציבורי ותופסים אותו כחלק מהשתלטות בלתי הוגנת על 'האוויר החופשי' שצריך לאפיין את החיים הדמוקרטיים. לדידם של אותם אזרחים, העמדת הסמל הדתי במרכזה של ההוויה הלאומית הופכת את חילוניותם מהכרעה אשר מתבקשת באופן מהותי מעצם ההוויה הדמוקרטית, להכרעה פרטית הנתפסת כשולית ביחס לליבת הזהות הלאומית. להרגשתם, הם נדרשים להגן כל העת על הכרעה טבעית זו מפני דחף ההשתלטות הדתית על המרחב הציבורי הלאומי. תחושה זו מחדדת את רגישותם ומעוררת אותם לכעס ואף לפעילות אקטיבית כנגד כל "הרמת ראש" חריגה של תכנים דתיים במרחב הציבורי המחולן, מה שמכונה אצלנו כ"כפיה דתית" ולאחרונה גם כ"הדתה".

אזרחים חילוניים רבים רואים במרכזיותו של הסמל הדתי איום לאופיו של המרחב הציבורי ותופסים אותו כחלק מהשתלטות בלתי הוגנת על 'האוויר החופשי' שצריך לאפיין את החיים הדמוקרטיים.

שתי "אי ההבנות" הללו מזינות כל העת אחת את השנייה כשהן מופיעות כדמות אויב זו לעיני זו ומעוררות זו בזו את הרצון לצאת למאבק פעיל על דמותו של המרחב הציבורי. אך האופן שבו הן משפיעות זו על זו איננו סימטרי בלבד. שאיפת ההתפשטות הדתית במרחב הלאומי גורמת לחילוניות המיליטנטית לחדד את הדיכוטומיה בין מה ש'חילוני' לבין מה ש'דתי', ולצאת למאבק כנגד כל מה שנתפס על ידה כסממן דתי חריג במרחב הציבורי. לעומת זאת, נציגיה של שאיפת ההתפשטות הדתית, בבואם לעשות נפשות לעמדתם, נוטים לעיתים דווקא לנסות ולטשטש את המבדיל בין המרחב החילוני והמרחב הדתי, ולהציג את התכנים הדתיים כערך מוסף ("פנימיות", "נשמה", "ערכים") המתבקש כל-כך בעולם החילוני הריקני והתועה.

אי הבנות אלה מייצרות "רעש" רב במרחב הפוליטי, ובמיוחד זה הישראלי, בשל האקטיביזם הצעקני המאפיין אותן, הטעון בתחושת שליחות מיוחדת להצלתו של הכלל. הסיטואציה מתוארת כמצב חירום היסטורי, דבר המייצר מאבק חזיתי רב עניין בין פלגים מתחרים בקבוצת הלאום, באמצעות נציגיהם הפומביים. 

במובן מסוים ישנו מכנה משותף חשוב בין שתי הגישות המתחרות הללו במציאות הישראלית: שתיהן אינן מוכנות לשאת במלוא המשמעות המורכבת של המיזוג בין דמוקרטיה לבין זהות לאומית הנשענת על היסטוריה דתית. גישת ההתפשטות הדתית אינה מוכנה להשלים עם 'רוע גזירת' החילון שבעצם המציאות הדמוקרטית, וסבורה שניתן לרבע את המעגל. אם נדרש לשלם מחיר כלשהו – יהא זה בקוטב הדמוקרטי ולא בקוטב הלאומי או הדתי. גישת החילוניות המיליטנטית מאמינה שניתן לטפח באופן בריא את זהותה של הקבוצה הלאומית בלא להיזקק לשורשיה הדתיים, השייכים ביסודם לעבר פרימיטיבי שאבד עליו הכלח. 

במאבק זה, הניטש יום יום בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, ישנו גם ממד הרסני, כיוון שלא פעם הוא גורם לכך שעניינים רבים הקשורים לדת ומדינה מוכרעים באמצעות כיפופי ידיים בין שתי הגישות יותר מאשר באמצעות דיאלוג פוליטי ותרבותי קשוב. אך מאבק זה גם מבטיח שלא נשכח כי בעצם נוכחותם של סמלים ודימויים דתיים במרחב המחולן ישנו היבט פרדוקסלי, גם אם ניתן לעתים "לחיות עמו בשלום".  

    הכרה בהיבט הפרדוקסלי שבמצב זה יכולה להאיר את עינינו גם לצדדים נוספים במורכבות זו. זהותו של אדם אינה עשויה מיקשה אחת, ויש בה רבדים מגוונים הקשורים הן להשפעות תרבותיות והיסטוריות שונות והן לביוגרפיה הפרטית ומבנה הנפש המיוחד של כל אחד ואחת. בהתאם לכך, גם אדם הבוחר להגדיר עצמו כ"חילוני" (ובוודאי זה המגדיר עצמו "מסורתי") עשוי להיות מושפע מרגש דתי כלשהו, לחוש רטט של קדושה בבואו לירושלים או בהתקרבו אל ארון הקודש. נפש האדם מורכבת, ויש בה יסודות המתְקשרים טוב יותר דווקא אל תכנים לא רציונאליים ומבקשים להיות מועצמים על ידם. דבר זה אין בו כדי לחייב אדם לשנות את הגדרת זהותו, אלא רק להכיר במורכבותה.

הכרה במורכבות זו של הזהות הפרטית יכולה לסמן לדעתי שני כיווני דרך עיקריים לחינוך לתרבות יהודית במרחב הממלכתי הישראלי המחולן:

כיוון ראשון הוא הכוונת החשיפה לדימויים דתיים כמנוף לרגישות ולאחריות מוסרית וחברתית. יש בכוחם של דימויים דתיים, אם הם מועצמים באמצעים חינוכיים, להשפיע על תפיסות עולם חברתיות. במיוחד נכון הדבר לגבי המציאות הישראלית, העמוסה בסוגיות הקשורות בדימויים שירשנו מן המסורת הדתית ושהורתם בסיפור המקראי. דימויים כגון: 'ארץ ישראל', 'עם ישראל', 'התורה', 'אלוהי ישראל', עלולים להילמד כערכים רומנטיים מועצמים שבאמצעותם נפתרות לכאורה דילמות ערכיות משמעותיות במרחב הדמוקרטי. באופן זה הם משמשים כמעין תחליף לשאילת שאלות משמעותיות ולפקיחת עיניים אל המציאות החיה.

גם אדם הבוחר להגדיר עצמו כ"חילוני" עשוי להיות מושפע מרגש דתי כלשהו, לחוש רטט של קדושה בבואו לירושלים או בהתקרבו אל ארון הקודש.

לדעתי, דימויים אלה צריכים להיות נוכחים בתהליכי הלימוד לא כמנוף להתעלמות מהתמודדות ישירה עם ערכי הדמוקרטיה (חירות, שוויון זכויות, צדק חלוקתי, סולידריות אזרחית), אלא דווקא כאמצעי להגברת הרגישות והאחריות המוסרית במרחב הדמוקרטי. לדוגמא, "ארץ ישראל" כישות קדמונית אהובה יכולה לשמש כמנוף אידאי-חינוכי לפקיחת עיניים למציאות החיים העשירה והמורכבת בארץ, למגוון אורחות החיים בה, ליחסים חברתיים הדורשים טיפוח ותיקון וכדומה.

ברוח זו כבר כתב ביומנו המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק בעת ביקורו בארץ בשנת 1936: "ארץ-ישראל רשאית שלא להתירא מן האמת, שלא לחשוש מקילופה של הבּרוֹנזה מעליה. פוגעים בכבודה גם פושקי סלסולים, גם מבשלי ריקלמה [=בעלי מליצה ותועמלנים]. ראויה היא שלא ינהגו בה כבילד פלא, שאומרים בו: כביר ויוצא-מן-הכלל, ומחליקים בסלחנות על הפה החצוף. אסור להעזר לגבה בתחבולות הנהוגות במודעות על השלאגר החדש ביותר, על טבליות כנגד שפעת, או תוצרת 'באטא' [חברת הנעלה זולה]". ובמקום אחר הוא מוסיף: "ארץ-ישראל לא במליצה, לא משום עקשנוּת או יוהרנוּת לא כמתת-אירופה על זכויות ישנות, לא מחמת אונס, לא במלקחי-הסוּגאֶסטיה הכפויה" ("רשמי ארץ ישראל", כתבים פדגוגיים, הקיבוץ המאוחד, תש"ה, כרך שלישי, עמ' 196).

 

כיוון שני בחינוך לתרבות קשור בטיפוח התפתחותו הנפשית והרוחנית של הילד המתבגר. דימויים דתיים עשויים לשמש כמנוף להיכרות עם עושרה הפנימי של הנפש. סיפורי מיתוס אלוהיים ותפילות דתיות יכולים להילמד כאמצעי להעלאה של רגשות ומאוויים פנימיים, תוך טיפוח רגישות לדקויות ועידון יכולותיו היצירתיות של הדמיון. דימויים ארכיטיפיים ציוריים העולים מן המקורות (כגון: אלוהות, נחש, מלאך, סנה בוער, לוחות הברית ועוד), מעלים אל הרובד המדובר והנלמד מתחים נפשיים ורוחניים פנימיים כגון: אני ולא-אני, תבונה ויצר, טוב ורע, דין ורחמים ועוד. אלו מתחים המאפיינים גם קורותיהם של דמויות מקראיות וחז"ליות. העלאת מתחים אלו מתוך עולם המקורות כשאלות אנושיות בלתי פתורות מאפשרת הוראה המקדמת התפתחות אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית.

אך בעניין זה צריך להישמר מאד מן הנטייה לשימוש גס בפריטה על נימים נפשיים לצורך מטרות תועמלניות, כגון: הצגת חוויית הפליאה מ'הבריאה' או מ'הנס' כמצריכה נאמנות לריטואל דתי כלשהו המבטא את מלכות האל בעולם. שימוש גס ופטרוני בנימי רגש דקים ישיג לא פעם את התוצאה ההפוכה מזו הרצויה – קהות חושים ושחיקת יכולת הדמיון.

נכון יותר להציג בהוראת המקורות כיוון פרשני שיש בו גמישות מסוימת, המאפשרת לתלמיד מרחב לפרשנות אישית של הגיבורים והדימויים העתיקים, בהתאם לעולמו, תפיסתו וחוויותיו האישיות. עבודה חינוכית כזו תהיה מותאמת יותר למקום שבו הילד המתבגר יכול להיעזר הלכה למעשה בדמויות ובדימויים העתיקים לצורך התפתחותו העצמית.

בנקודה מהותית זו נגע גם קורצ'אק במסתו "ילדי התנ"ך": 

"אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה. אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע. אל תכעס באמרי: איני יודע. אל תכעס כי אשאל לאמור: האומנם כן? ואולי כן? תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת. שונות האמתיות: שלך, שלי, שלו. שונות האמתיות שלנו אתמול והיום. ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי. מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא? ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?"

("ילדי התנ"ך", כתבים פדגוגיים, עמ' 154) 

לסיכום, ישנה חשיבות להכרה בעצם הפרדוקסליות במצב זה, בו דימויים דתיים תופסים מקום מרכזי במרחב הלאומי המחולן, מצב אופייני ביותר לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אי השלמה עם הפרדוקס מייצרת שיח אופייני למדי בציבוריות הישראלית, שבו מתקיימת מלחמה הדדית מתמדת של בני האור בבני החושך. הכרה בעוקצו של פרדוקס זה חיונית למדי בבואנו לכוון את החינוך לתרבות יהודית במרחב הלאומי-ממלכתי. בהקשר זה, ביכולתנו להסתייע בתכנים דתיים קדומים לשם טיפוחה של חברה אזרחית דמוקרטית ישראלית ראויה יותר כמו גם לשם התפתחותו העצמית של היחיד. 

 

אזרחות
דת ומדינה
זהות
יהדות
מדינת ישראל
תרבות עברית
דמוקרטיה
מרחב ציבורי
חילוניות
הדתה
חינוך
'מה פתאום מדברים כאן על אלהים?!'
אילון אידלשטיין
אילון אידלשטיין

פרדוקס תובעני במדינה היהודית והדמוקרטית 

מדינת ישראל הינה מרחב לאומי מחולן שבו נודע מקום מרכזי לדימויים דתיים עתיקים. כיצד יש להבין פרדוקס יסודי זה בחיינו? לאילו אי הבנות הוא גורם? ואילו כיוונים ייחודיים מסמן הפרדוקס הזה למעצבי החינוך היהודי בזירה הממלכתית?  

החילוּן המודרני הינו אחת התמורות המשמעותיות שידעה ההיסטוריה האנושית. החילון נוגע באמונותיו ותפיסת עולמו של אדם, כמו גם באורחות חייו היומיומיים והטקסיים. כ"אמונה" וכתפיסת עולם, מבטא החילון על פי רוב את נטישת ההנחה כי אלוהות שלא מן העולם הזה מעורבת במציאות הפיזית והטבעית (בניגוד למה שמספרים מקורות הדת), וכאורח חיים הוא גורר אחריו בדרך כלל את ביטול חובת הציות כלפי המסורת הדתית המוסמכת.

ההוויה הדמוקרטית, המעודדת את חירויות הפרט, מתאימה יפה להתעצמותו של החילון ולהתפשטותו גם אל זירות שבעבר היה נתונות בעיקרן אל עולם האמונה והפעילות דתית. מרחבים ציבוריים כגון בית המחוקקים, בית המשפט, בתי תרבות, בתי ספר, מרכזי הקניות, הרחוב, רשתות התקשורת ועוד – מתעצבים בעולם הדמוקרטי על ידי סדר יום חילוני הקשור בתפקידם המיוחד בתוך מערכת החיים האזרחית.

יחד עם זאת, הדת – על מאמיניה, מנהגיה, דימויה וסמליה – מהווה חלק אינטגרלי מן החיים הדמוקרטיים המודרניים. מעורבותה של הדת במדינה הדמוקרטית המודרנית ניכרת בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא היות חלק משמעותי מאזרחיה בעלי זהות דתית. מכאן הצורך, בשם חירויות הפרט, לאפשר לאזרחים אלו לבטא את אמונתם הדתית ולהתחשב, לפחות בכל מה שנוגע למרחב הציבורי, ברגישויות מיוחדות הקשורות בזהותם הדתית. התחום השני נוגע בזהותה הלאומית של המדינה, הקושרת אותה אל היסטוריה, ערכים, דימויים וסמלים מסוימים, ששורשם באותה הדת אשר היוותה לאורך ההיסטוריה את בסיס השותפות והסולידריות של הקבוצה האנושית ממנה נוצקה הזהות הלאומית, ואשר מהווה רוב אוכלוסין באותה המדינה. מכאן עולה גם הצורך הלאומי בכך שדימויים וסמלים דתיים יהיו מיוצגים באופן מרכזי במרחב הציבורי, על אף היותו דמוקרטי ומחולן.

אזרחים דתיים רבים טועים לא פעם לחשוב שהמרחב הדמוקרטי אינו מחולן באמת, אלא רק לכאורה, ולמעשה אינו אלא הרחבה מוסווית של המרחב הדתי.

הסמל הדתי מופיע על פי רוב כסממן שורשי לאומי: דגל ישראל מאזכר את הטלית, המנון "התקווה" מאזכר את התפילה הדתית לגאולה, ומגילת העצמאות נחתמת תוך אזכור הביטחון ב"צור ישראל". אזכורים אלה, הנטועים בלב ליבם של הסממנים הלאומיים, נוגעים בליבת הזהות המשותפת של הרוב היהודי במדינה ומסייעים להתעוררות רגש הסולידריות הנתבע מהם כאזרחיה.

מצב זה, שהגיונו בצדו, יוצר מציאות שהיא פרדוקסלית מנקודת המבט של תהליך החילון: סמלים ודימויים המייצגים זיקה לאלוהים מקבלים משמעות מרכזית בלב ליבו של עולם שבעיקרו נטש את האמונה הדתית ומסרב לכוון לאורה את אורחות חייו. מדוע זקוקה כל כך ההוויה הלאומית לאותם סמלים דתיים? ככל הנראה בשל היותם כה עתיקים ולפיכך הם יכולים לשמש כעין אות קדמוני לימי היווצרותה של קבוצת הלאום ושל תודעתה הלאומית. כלומר, דווקא זרותו של הסמל הדתי להוויה הנוכחית היא המכשירה אותו לשמש מעין חותמת חיה המזכירה לכל את שורשי התודעה הלאומית. 

רוב האנשים אינם מוטרדים בדרך כלל מהיבט פרדוקסלי זה שבחייהם הלאומיים ואף נוטים ליהנות ממנו, אם משום שהסמל הדתי נוגע לדידם רק בהיבטו הלאומי ואם משום שיש בהם עצמם, מסיבות שונות, איזה צורך להיזקק להוויה הדתית, הקשורה בדרך כלל גם בשורשיהם המשפחתיים.

אלא שלא פעם יוצר מצב זה גם אי אלו אי הבנות: ראשית, בשל מרכזיותו של הסמל הדתי במרחב הלאומי, אזרחים דתיים רבים טועים לא פעם לחשוב שהמרחב הדמוקרטי אינו מחולן באמת, אלא רק לכאורה, ולמעשה אינו אלא הרחבה מוסווית של המרחב הדתי. לאורה של טעות אופיינית זאת, שאינה אלא משאלת לב של רגש דתי מפעם, נאחזים הללו בתקוה לעשותו דתי בכולו עד כמה שניתן, ומכוונים למטרה זו מאמצים רבים מפעילותם הציבורית (פוליטית, חינוכית, תרבותית). פעילות כזו יכולה להיעשות מתוך דחף משיחי (כמו אצל חב"ד או גוש אמונים) או פשוט מתוך צורך טבעי בכך שהזהות הדתית 'תרגיש בבית' בכל מקום בו היא נמצאת במרחב הלאומי, ולא תרגיש את אותה תחושת זרות מעיקה, כאילו המרחב הלאומי המחולן עוין אותה ודוחק בה להיעלם מהשטח.

מן העבר השני, אזרחים חילוניים רבים רואים במרכזיותו של הסמל הדתי איום לאופיו של המרחב הציבורי ותופסים אותו כחלק מהשתלטות בלתי הוגנת על 'האוויר החופשי' שצריך לאפיין את החיים הדמוקרטיים. לדידם של אותם אזרחים, העמדת הסמל הדתי במרכזה של ההוויה הלאומית הופכת את חילוניותם מהכרעה אשר מתבקשת באופן מהותי מעצם ההוויה הדמוקרטית, להכרעה פרטית הנתפסת כשולית ביחס לליבת הזהות הלאומית. להרגשתם, הם נדרשים להגן כל העת על הכרעה טבעית זו מפני דחף ההשתלטות הדתית על המרחב הציבורי הלאומי. תחושה זו מחדדת את רגישותם ומעוררת אותם לכעס ואף לפעילות אקטיבית כנגד כל "הרמת ראש" חריגה של תכנים דתיים במרחב הציבורי המחולן, מה שמכונה אצלנו כ"כפיה דתית" ולאחרונה גם כ"הדתה".

אזרחים חילוניים רבים רואים במרכזיותו של הסמל הדתי איום לאופיו של המרחב הציבורי ותופסים אותו כחלק מהשתלטות בלתי הוגנת על 'האוויר החופשי' שצריך לאפיין את החיים הדמוקרטיים.

שתי "אי ההבנות" הללו מזינות כל העת אחת את השנייה כשהן מופיעות כדמות אויב זו לעיני זו ומעוררות זו בזו את הרצון לצאת למאבק פעיל על דמותו של המרחב הציבורי. אך האופן שבו הן משפיעות זו על זו איננו סימטרי בלבד. שאיפת ההתפשטות הדתית במרחב הלאומי גורמת לחילוניות המיליטנטית לחדד את הדיכוטומיה בין מה ש'חילוני' לבין מה ש'דתי', ולצאת למאבק כנגד כל מה שנתפס על ידה כסממן דתי חריג במרחב הציבורי. לעומת זאת, נציגיה של שאיפת ההתפשטות הדתית, בבואם לעשות נפשות לעמדתם, נוטים לעיתים דווקא לנסות ולטשטש את המבדיל בין המרחב החילוני והמרחב הדתי, ולהציג את התכנים הדתיים כערך מוסף ("פנימיות", "נשמה", "ערכים") המתבקש כל-כך בעולם החילוני הריקני והתועה.

אי הבנות אלה מייצרות "רעש" רב במרחב הפוליטי, ובמיוחד זה הישראלי, בשל האקטיביזם הצעקני המאפיין אותן, הטעון בתחושת שליחות מיוחדת להצלתו של הכלל. הסיטואציה מתוארת כמצב חירום היסטורי, דבר המייצר מאבק חזיתי רב עניין בין פלגים מתחרים בקבוצת הלאום, באמצעות נציגיהם הפומביים. 

במובן מסוים ישנו מכנה משותף חשוב בין שתי הגישות המתחרות הללו במציאות הישראלית: שתיהן אינן מוכנות לשאת במלוא המשמעות המורכבת של המיזוג בין דמוקרטיה לבין זהות לאומית הנשענת על היסטוריה דתית. גישת ההתפשטות הדתית אינה מוכנה להשלים עם 'רוע גזירת' החילון שבעצם המציאות הדמוקרטית, וסבורה שניתן לרבע את המעגל. אם נדרש לשלם מחיר כלשהו – יהא זה בקוטב הדמוקרטי ולא בקוטב הלאומי או הדתי. גישת החילוניות המיליטנטית מאמינה שניתן לטפח באופן בריא את זהותה של הקבוצה הלאומית בלא להיזקק לשורשיה הדתיים, השייכים ביסודם לעבר פרימיטיבי שאבד עליו הכלח. 

במאבק זה, הניטש יום יום בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, ישנו גם ממד הרסני, כיוון שלא פעם הוא גורם לכך שעניינים רבים הקשורים לדת ומדינה מוכרעים באמצעות כיפופי ידיים בין שתי הגישות יותר מאשר באמצעות דיאלוג פוליטי ותרבותי קשוב. אך מאבק זה גם מבטיח שלא נשכח כי בעצם נוכחותם של סמלים ודימויים דתיים במרחב המחולן ישנו היבט פרדוקסלי, גם אם ניתן לעתים "לחיות עמו בשלום".  

    הכרה בהיבט הפרדוקסלי שבמצב זה יכולה להאיר את עינינו גם לצדדים נוספים במורכבות זו. זהותו של אדם אינה עשויה מיקשה אחת, ויש בה רבדים מגוונים הקשורים הן להשפעות תרבותיות והיסטוריות שונות והן לביוגרפיה הפרטית ומבנה הנפש המיוחד של כל אחד ואחת. בהתאם לכך, גם אדם הבוחר להגדיר עצמו כ"חילוני" (ובוודאי זה המגדיר עצמו "מסורתי") עשוי להיות מושפע מרגש דתי כלשהו, לחוש רטט של קדושה בבואו לירושלים או בהתקרבו אל ארון הקודש. נפש האדם מורכבת, ויש בה יסודות המתְקשרים טוב יותר דווקא אל תכנים לא רציונאליים ומבקשים להיות מועצמים על ידם. דבר זה אין בו כדי לחייב אדם לשנות את הגדרת זהותו, אלא רק להכיר במורכבותה.

הכרה במורכבות זו של הזהות הפרטית יכולה לסמן לדעתי שני כיווני דרך עיקריים לחינוך לתרבות יהודית במרחב הממלכתי הישראלי המחולן:

כיוון ראשון הוא הכוונת החשיפה לדימויים דתיים כמנוף לרגישות ולאחריות מוסרית וחברתית. יש בכוחם של דימויים דתיים, אם הם מועצמים באמצעים חינוכיים, להשפיע על תפיסות עולם חברתיות. במיוחד נכון הדבר לגבי המציאות הישראלית, העמוסה בסוגיות הקשורות בדימויים שירשנו מן המסורת הדתית ושהורתם בסיפור המקראי. דימויים כגון: 'ארץ ישראל', 'עם ישראל', 'התורה', 'אלוהי ישראל', עלולים להילמד כערכים רומנטיים מועצמים שבאמצעותם נפתרות לכאורה דילמות ערכיות משמעותיות במרחב הדמוקרטי. באופן זה הם משמשים כמעין תחליף לשאילת שאלות משמעותיות ולפקיחת עיניים אל המציאות החיה.

גם אדם הבוחר להגדיר עצמו כ"חילוני" עשוי להיות מושפע מרגש דתי כלשהו, לחוש רטט של קדושה בבואו לירושלים או בהתקרבו אל ארון הקודש.

לדעתי, דימויים אלה צריכים להיות נוכחים בתהליכי הלימוד לא כמנוף להתעלמות מהתמודדות ישירה עם ערכי הדמוקרטיה (חירות, שוויון זכויות, צדק חלוקתי, סולידריות אזרחית), אלא דווקא כאמצעי להגברת הרגישות והאחריות המוסרית במרחב הדמוקרטי. לדוגמא, "ארץ ישראל" כישות קדמונית אהובה יכולה לשמש כמנוף אידאי-חינוכי לפקיחת עיניים למציאות החיים העשירה והמורכבת בארץ, למגוון אורחות החיים בה, ליחסים חברתיים הדורשים טיפוח ותיקון וכדומה.

ברוח זו כבר כתב ביומנו המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק בעת ביקורו בארץ בשנת 1936: "ארץ-ישראל רשאית שלא להתירא מן האמת, שלא לחשוש מקילופה של הבּרוֹנזה מעליה. פוגעים בכבודה גם פושקי סלסולים, גם מבשלי ריקלמה [=בעלי מליצה ותועמלנים]. ראויה היא שלא ינהגו בה כבילד פלא, שאומרים בו: כביר ויוצא-מן-הכלל, ומחליקים בסלחנות על הפה החצוף. אסור להעזר לגבה בתחבולות הנהוגות במודעות על השלאגר החדש ביותר, על טבליות כנגד שפעת, או תוצרת 'באטא' [חברת הנעלה זולה]". ובמקום אחר הוא מוסיף: "ארץ-ישראל לא במליצה, לא משום עקשנוּת או יוהרנוּת לא כמתת-אירופה על זכויות ישנות, לא מחמת אונס, לא במלקחי-הסוּגאֶסטיה הכפויה" ("רשמי ארץ ישראל", כתבים פדגוגיים, הקיבוץ המאוחד, תש"ה, כרך שלישי, עמ' 196).

 

כיוון שני בחינוך לתרבות קשור בטיפוח התפתחותו הנפשית והרוחנית של הילד המתבגר. דימויים דתיים עשויים לשמש כמנוף להיכרות עם עושרה הפנימי של הנפש. סיפורי מיתוס אלוהיים ותפילות דתיות יכולים להילמד כאמצעי להעלאה של רגשות ומאוויים פנימיים, תוך טיפוח רגישות לדקויות ועידון יכולותיו היצירתיות של הדמיון. דימויים ארכיטיפיים ציוריים העולים מן המקורות (כגון: אלוהות, נחש, מלאך, סנה בוער, לוחות הברית ועוד), מעלים אל הרובד המדובר והנלמד מתחים נפשיים ורוחניים פנימיים כגון: אני ולא-אני, תבונה ויצר, טוב ורע, דין ורחמים ועוד. אלו מתחים המאפיינים גם קורותיהם של דמויות מקראיות וחז"ליות. העלאת מתחים אלו מתוך עולם המקורות כשאלות אנושיות בלתי פתורות מאפשרת הוראה המקדמת התפתחות אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית.

אך בעניין זה צריך להישמר מאד מן הנטייה לשימוש גס בפריטה על נימים נפשיים לצורך מטרות תועמלניות, כגון: הצגת חוויית הפליאה מ'הבריאה' או מ'הנס' כמצריכה נאמנות לריטואל דתי כלשהו המבטא את מלכות האל בעולם. שימוש גס ופטרוני בנימי רגש דקים ישיג לא פעם את התוצאה ההפוכה מזו הרצויה – קהות חושים ושחיקת יכולת הדמיון.

נכון יותר להציג בהוראת המקורות כיוון פרשני שיש בו גמישות מסוימת, המאפשרת לתלמיד מרחב לפרשנות אישית של הגיבורים והדימויים העתיקים, בהתאם לעולמו, תפיסתו וחוויותיו האישיות. עבודה חינוכית כזו תהיה מותאמת יותר למקום שבו הילד המתבגר יכול להיעזר הלכה למעשה בדמויות ובדימויים העתיקים לצורך התפתחותו העצמית.

בנקודה מהותית זו נגע גם קורצ'אק במסתו "ילדי התנ"ך": 

"אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה. אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע. אל תכעס באמרי: איני יודע. אל תכעס כי אשאל לאמור: האומנם כן? ואולי כן? תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת. שונות האמתיות: שלך, שלי, שלו. שונות האמתיות שלנו אתמול והיום. ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי. מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא? ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?"

("ילדי התנ"ך", כתבים פדגוגיים, עמ' 154) 

לסיכום, ישנה חשיבות להכרה בעצם הפרדוקסליות במצב זה, בו דימויים דתיים תופסים מקום מרכזי במרחב הלאומי המחולן, מצב אופייני ביותר לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אי השלמה עם הפרדוקס מייצרת שיח אופייני למדי בציבוריות הישראלית, שבו מתקיימת מלחמה הדדית מתמדת של בני האור בבני החושך. הכרה בעוקצו של פרדוקס זה חיונית למדי בבואנו לכוון את החינוך לתרבות יהודית במרחב הלאומי-ממלכתי. בהקשר זה, ביכולתנו להסתייע בתכנים דתיים קדומים לשם טיפוחה של חברה אזרחית דמוקרטית ישראלית ראויה יותר כמו גם לשם התפתחותו העצמית של היחיד. 

 

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות