רות קלדרון
ד"ר רות קלדרון, חברת כנסת וסגנית יושב ראש הכנסת לשעבר מטעם מפלגת "יש עתיד", היא אשת חינוך וחוקרת תלמוד.
החלום האמריקאי
בית כנסת
התבוללות
תרבות עברית
תורה
עלמא
JCC
'הזמזום העברי': אתגר זהותם של ישראלים אמריקאים
רות קלדרון
כ"ט תמוז תשע"ח

אובדן הזמזום העברי

שבעים אחוזים מבניהם של ישראלים המהגרים לצפון אמריקה משילים את זהותם היהודית-עברית כבר בדור הראשון להגירה. בשקט ובלי מאבק אנחנו נפרדים מטובי בנינו ובנותינו: משפחות ההייטק והאקדמאים, יזמים ובעלי עסקים, מהנדסים, אמנים ומחנכים. קהילות ישראלים-אמריקאים מרשימות משתלבות בהצלחה בחלום האמריקאי, אך מאבדות את נכסי התרבות והזהות שהיו להן טבע שני. עם זאת, האתגר התרבותי של שמירת הזהות העברית בחו"ל אינו נידון לכישלון

יהודי ישראלי נולד לתוך 'זמזום' בלתי פוסק של תרבות עברית. זוהי תוצאה של הוויה עשירה וסמיכה, המתקיימת בנפרד אך לא בניכור מן המערכת הדתית. השפה העברית היא תיבת תהודה שמהדהדת לאדם מילים, מושגים, שמות ומקומות מן העת העתיקה לכאן ולעכשיו. זה מתחיל משמו הפרטי ושם הרחוב בו הוא גר, ממשיך לכותרות העיתון, למושגים בסיסיים כמו 'ממשלה' או 'בטחון' ועד למילות השירים ברדיו.

גם הזמן הישראלי מאפשר תואם בין תיאורי הזמן העתיקים למציאות הישראלית: בניסן הכל מתחיל לפרוח, בתשרי, בסוף קיץ שחון טבעי לעשות חשבון נפש ולהתפלל לגשמים. חגי האור 'נופלים' בדיוק בשיא החורף. החג והמועד ממלאים את המרחב הציבורי: תחפושות בפורים, כבישים ריקים וילדים באופניים ביום כיפור, עמידה בצפירה, סוכות בכל רחוב, מדורות בל"ג בעומר, טיולי ידיעת הארץ, שירי ארבע אחר הצהרים, ארוחת שבת אצל ההורים, ילדי הגן העטורים נר של קרטון על הראש בחנוכה, ילדי בית הספר הנושאים נטיעות בט"ו בשבט, נעלי בית משובצות, חולצה לבנה מכופתרת, מדי חאקי, חולצה כחולה, עניבות של התנועה. ומידי שבוע השקט של שבת בצהרים.

האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר.

ה'זמזום' העולה מכל אלה מייצר תחושה של בית. של שייכות. האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר, מבנה את זהותנו מבלי דעת, כמים לדג. הוא יישות חיה –  מתפתח ומשתנה ומושפע ומשפיע כל הזמן. הוא מחבר בין קהילות שונות: גם בעולם החרדי מכירים את פס הקול הישראלי, את הרדיו והטלויזיה ואפילו את העולם הוירטואלי, וגם הציבור הערבי מכיר את מנהגי הזמן ושותף להרבה מן התרבות האזרחית.

'הזמזום' הוא סימן ההצלחה של הציונות התרבותית. זו הגשמת חזונם של אחד העם, ביאליק וחברי 'חובבי ציון', שחלמו ליצור מרכז תרבותי רוחני יהודי. מרכז בו תתקיים מציאות טוטלית של חיים לאומיים היונקים את זהותם מן האתוס העברי, משפתו, מן העלילות, הגיבורים, המקומות והזמנים הטמונים באוצרות הרוח של העבר: המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה, החסידות, סיפורי העם, השירה והספרות. עם הנאמנות לאוצרות העבר, תחדש האומה ששבה לארצה את השפה ואת הערכים העולים מן המקורות העתיקים לערכי חיים הנכונים לזמן הזה.

החיים בתוך הזמזום גורמים לתוכן היהודי-עברי המחודש להפוך לחלק מהותי מן המציאות, לטבע שני, הנושא את הזהות. הוא מחבר את הישראלים בינם לבין עצמם בקלות, וניכר בהם גם כשהם יוצאים ל'חוץ לארץ'. 

בעשרות השנים האחרונות גדלה והתבססה קהילת ישראלים בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, עד שכיום מאות אלפים מגדירים עצמם 'ישראלים אמריקאים'. ככל שחולפות השנים מדובר יותר ויותר בישראלים משכילים, בעלי מקצוע, שעברו לחיות במקום עבודתם, שיצאו ללימודים ונשארו, שלא מצאו משרה בחזרה בארץ, או הרחיבו את רשת העסקים שלהם, ולעתים גם כאלו שעייפו מן האינטנסיביות הקהילתית בישראל. אתגר הזהות של הישראלים האמריקאים מטריד את הקהילה עצמה כמו גם את מדינת ישראל. אלו ואלו מכירים בהון האנושי שעלול להתרחק מאיתנו לבלי שוב.

במאמר זה אני מבקשת להציע דרכים לשמירה על הזהות העברית-ישראלית גם מחוץ לארץ. לקיים מרחב תרבותי-עברי בקהילות יהודיות בעולם, במיוחד בקהילת הישראלים היהודים ההולכת וגדלה בארצות הברית ובקנדה. זו קהילה שעד כה אינה מוצאת במבנים הקיימים מחוץ לארץ מענה לזהותה, שכן הזהות היהודית הדתית ומוסד בית הכנסת אינם הולמים את האופן בו הם מגדירים את יהודיותם. סקרים מעידים כי כשבעים אחוזים מבניה של קהילה זו מוותרים על זהותם בדור השני או מאבדים אותה.

בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת.

 החלום האמריקאי: משהו חסר

השקט מורגש רק לאחר זמן מה. כאותה דמות מצוירת ששמה לב כי היא מהלכת באוויר ורק אז נבהלת ונופלת – גם אנחנו, ישראלים בחו"ל, נהנים תחילה מן האנונימיות, מהפרטיות, מלוח שנה שמועדיו אינם נוגעים כל כך ואינם מחייבים; מן הויתור על ההקשבה הכפייתית לחדשות כל חצי שעה. אנחנו זוכים למנוחה מטקסים ממלכתיים, מ'מסכתות' תובעניות מבחינה רגשית, מן הצורך לייצג, לזכור אסונות, להסיק מסקנות, לסכן את הילדים, לשלם מיסים גבוהים, לנהל מחלוקת בלתי פוסקת על זכותנו על הארץ ועל אופיו היהודי של המרחב הציבורי.

ישראלי בצפון אמריקה חופשי לראשונה מההזדהות המלאה עם המדינה. ה'אדמיניסטרציה' האמריקאית מבקשת מן האזרחים הרבה פחות, וקל להזדהות עם ערכיה: האוטובוס הצהוב שחזותו הנוסטלגית מזכירה את שנות החמישים התמימות, תחנות מכבי אש המהוות מוקדי הזדהות עם גבורה אזרחית, דגלים גדולים מתנופפים, ורגע השבועה היומיומית במוסדות החינוך או בארועי הספורט. ההצטברות של כל אלו יחד בשנה מקבילה לכמות אירועי חודש תשרי ישראלי. כאן לא נפגוש במרחב הציבורי עמידת דום בצפירה, לא צום ולא סיורי סליחות. חינוך הילדים חופשי מתוכן דתי, ברחוב בבית הספר הציבורי וברכבת התחתית אפשר להרגיש את כור ההיתוך, ואנחנו הישראלים נהנים להתחמם לאורו.

הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן.

רק לאחר מנוחה מספקת מן הזמזום מתחילים להרגיש בחסרונה של התרבות המוכרת ולהתגעגע לאותם הדברים עצמם. לבוקר יום שישי על מוספיו, לעדנת ארבע אחרי הצהרים, לנועם ערבי החג, ולהבנה של כל הדקויות.

והנה, לא חולף זמן רב והדור הצעיר משתחרר מן הזיכרון וחופשי מן הנוסטלגיה. ההורים מגלים בהפתעה כי הם ועולמם, השפה והמבטא נחווים על ידי ילדיהם כסרח עודף שעדיף לשכוח, כדי לפנות את כל משאבי המחשבה והכשרון למבטא אמריקאי, לקוד לבוש והתנהגות חדשים, ל'זמזום' אחר.

האתגר אכן גדול.

שלש אפשרויות ראשוניות עומדות בפני משפחה ישראלית אמריקאית המבקשת לשמור על זהותה היהודית מחוץ לישראל:

א.      להצטרף לבית כנסת: עבור ישראלי חילוני הצטרפות לבית כנסת אמריקאי היא מהלך לא פשוט. המצב המתוח ביחסי דת-מדינה וחילונים-דתיים בישראל מייצר עוינות והתנכרות של רוב הציבור החילוני כלפי מוסדות דת ממוסדים. החינוך הישראלי, שתפס את יהדותו כתרבות והותיר את הטקס הדתי לחינוך הדתי, בחר שלא ללמד את סידור התפילה. לכן כאשר מגיע הישראלי לבית הכנסת האמריקאי הוא אינו דובר את שפתו. המפגש עם קהילה, אם הוא עובר בהצלחה, מעניק תחושת שייכות ומקל על הבדידות התרבותית. עם זאת, בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת, ועבור ישראלי שהיה רגיל בתרבות יהודית-לאומית – היא נחווית כמוגבלת לפרשנות דתית בלבד. בית כנסת מנוהל בדרך כלל תחת סמכות רבנית וגם אותה לא רגיל ישראלי חילוני לכבד. התרבות היהודית החילונית בישראל היא תרבות שמעדיפה להתקיים בלא תיווך. כדי לקבל אל חייהם רב יש צורך בהבניה תרבותית חדשה.

כוחו המשמעותי של בית הכנסת הוא בכניסה לקהילה. באם נוצרת קירבה וחברות בין המשפחה הישראלית לחברי הקהילה, הרי נמנעת הבדידות ותחושת הריקות הקשה ויש סיכוי טוב שההורים כמו הילדים יצליחו לשמור על זהותם היהודית במעבר. הקהילה היהודית-אמריקאית בדרך כלל מצפה מן הישראלים לאמץ את דרכי חייהם, לקבל את יהדותם כ'דת', כמקובל באמריקה, ולהשתתף בתפילות ובארועים. משום כך ההשתלבות מאתגרת במיוחד ומטילה את מירב המאמץ על הצד הישראלי.

ב.         להצטרף לקהילה הישראלית: כשישראלים נפגשים אלו עם אלו מורגשת ההקלה. אפשר 'להוציא את הבטן' באופן תרבותי ולהתענג על העברית ועל כללי התנהגות חופשיים יותר. עם זאת לא פעם באירועי הקהילה הישראלית – בעיקר בקהילות מחוץ לניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ומרחבי ההי-טק – יש תחושה שהיא 'תקועה' בתקופה האחרונה בה שהו אנשיה בארץ. המוסיקה, האוכל והפוליטיקה הם בעיקר נוסטלגיים. לא מתקיימת כמעט בכלל תרבות עכשווית משמעותית. ה'יחד' הישראלי לא קשור לחיי היומיום האמריקאים ולהוויה המקצועית של חבריה והוא רגרסיבי משהו. נעים לפגוש ישראלים קצת כמו שנעים לחזור לשבת אצל ההורים: מנוחה חמימה בתוך המוכר והידוע. כמו נעל בית משובצת של 'המגפר' – נוח, אבל לא תנעל אותה לעבודה.

ג.        התבוללות: להתבוללות שני פנים. מצד אחד, זו השתלבות חיובית שיש בה התקבלות, עניין והרחבת העולם התרבותי והרוחני. מצד שני, התבוללות היא היבלעות ואבדן הזהות הפרטית לתוך הרוב. אפילו בצפון אמריקה, חברת מהגרים בעלת אתוס של כור היתוך, מעבר לאתוס הרשמי של אזרחות וזכויות חברתיות שוות קיימים מעמדות שאינם רשמיים. הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. הנימוס האמריקאי עלול רק להגביר תחושה זו. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן. מי שראה את עצמו כמצליח בתל אביב לא תמיד יוכר ככזה בוושינגטון. הטיפוס להכרה חברתית באמריקה הוא מסע ארוך ומייגע. למהגרים כמעט ואין קיצורי דרך. כאשר ההשתלבות אכן מתרחשת יש בה צדדים רבים של יופי, עומק ועונג אנושיים תרבותיים וחומריים. החלום האמריקאי רלוונטי כתמיד.

אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

הצד השלילי בהתבוללות הוא הקושי לשמור על זהות פרטיקולרית בתוך חברה שבאופן יסודי מקבלת מהגרים בסבר פנים יפות. מבטא זר מתקבל באי נחת. יש עידוד רב, לעתים תקיף, להיות 'אמריקאי' במהירות האפשרית. באווירה כזאת קשה מאוד להעביר לילדים מסורת שאינה תרבות הכלל – לשמור על שפה, כללי התנהגות, מוסר וטקסים. אלו נראים מיושנים ומביכים לעין הצעירה המבקשת להענות להזמנה של כור ההיתוך החדש. שעות העבודה ושעות הלימוד האמריקאיים ארוכות הרבה יותר מהישראליות; המשפחה מבלה במשך ימי השבוע מעט זמן משותף. השפה האנגלית כובשת במהרה את התודעה של בני הדור הצעיר ואם לא מאד מתעקשים– הם מפסיקים לענות בעברית. אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

 כיצר לייצר 'זמזום' עצמאי

מדינת ישראל מכירה באתגר הזהות של ישראלים אמריקאים ובמספרים הגדולים של מי שאובד לה מידי שנה. משאבים עצומים מוקדשים ל'קירוב' הישראלים היהודים ליהדות ולקהילות היהודיות. רוב רובו של הכסף מיועד לפעילות של שליחים מן המחנה הדתי לאומי בקרב קהילות ובתי ספר. כמו כן מושקע סכום עצום בחב"ד, שאופייה החרדי-חסידי רחוק מאד מן הרוח של ה'זמזום העברי'. חב"ד ידועים ביעילותם בפעולות 'קירוב' וקברניטי המדינה תולים בהם את יהבם. רוב המאמץ שעושה המדינה מושתת אפוא על הבנת הזהות היהודית כזהות דתית, מתוך תפיסה כי רק הקהילות הדתיות שמרו על זהותן. תפיסה זו מתחזקת על ידי הסטטיסטיקה המעידה על אחוזים נמוכים יותר של התבוללות בקהילה הדתית.

אני חולקת על ההנחה הרואה את הדת כאפשרות היחידה לקיימות יהודית. אני רואה בזהות היהודית התרבותית זהות עמוקה, שלמה ובעלת ערך ומצרה על חוסר האמון והקלות בה מניחים נבחרי הציבור לתופעה המופלאה הזאת להעלם בלי מאבק.

ברצוני להציע מספר דרכי פעולה אפשריות נוספות המבוססות על ראיית והבנת הזהות היהודית כזהות תרבותית. אימוץ דרכי פעולה אלה יכול להתבצע בחבורה, קהילה או אירגון כמו גם באופן עצמאי של משפחה או יחיד.

מחשבותי התגבשו בדיאלוג מתמשך עם ה IAC – אירגון הגג של הישראלים האמריקאים המקיים בכל שנה כנסים גדולים כמו גם פעילות מתמשכת באלפי מרכזים ישראלים.  בין עובדי ומתנדבי האירגון מצאתי שפה משותפת ושותפות דרך,  גם אירגון 'גוונים' מיסודה של הפדרציה של סן-פרנסיסקו עומד בחזית העשיה של תרבות עברית וישראלית בצפון אמריקה. קבלות שבת ישראליות, מפגשים עם בתי כנסת וחגיגת לוח השנה העברי ביחד כמו גם מפגשי לימוד ושיח מתקיימים יותר ויותר בקהילות רבות.  למדתי מהם רבות ודברי נכתבים כחלק ממאמץ לשיתוף פעולה.

 קודם כל עברית

החיים בעברית, שנראים מובנים מאליהם בישראל, הם נס תרבותי גלוי. שפה שראשיתה באלף השני לפני הספירה מתרוננת, מתחדשת ומאפשרת ביטוי עשיר ועכשווי לכל שדרות החיים בהווה. ה'זמזום העברי' – החל משמות האנשים, המקומות, הזמנים והעונות, עבור ברוב מוסדות החברה, שטרי הכסף, סדרי הדין ועד שפת שירי הערש, שפת האהבה ושפת החלום – מציף את ההווה בעושר של משמעות עתיקה-חדשה שמהדהדת בכל.

התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים.

השפה, הנוגעת במקום האינטימי ביותר של האדם, בחשיבתו, משפיעה באופן עמוק על זהותו. שפה היא לא רק אוצר מילים אלא גם הקשר, טון וסגנון דיבור, אוצר דימויים וקשר לאין-סוף הקשרים מן העבר. מתוך כך נראה כי התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים. השפה היא מייצרת 'הזמזום' העוטף והאוצר עבור הפרט את היקום היהודי כולו, גם כשהוא מוקף בתרבות אחרת.

ישראלים אמריקאים מגיעים לאמריקה עם המשאב החשוב ביותר כשהוא מובן מאליו: כולם דוברי עברית. המודעות לחשיבותה של השפה והמאמץ לשמור עליה, לדבר בה, עשויה להיות המפתח החשוב ביותר בשמירת הזהות העברית. ההרגל להקשיב לרדיו ולטלוויזיה, לפודקסט ולקולנוע עברי מרגע שעוזבים את הארץ כבר לא מובן מאליו, ולפיכך הוא העבודה התרבותית. מי שיהיה לו בני שיח משמעותיים איתם אפשר לדבר בעברית, יוצרים שימשיכו ליצור בעברית והורים שיצליחו לשמר אצל ילדיהם עברית 'טריה' שמעורה בהתחדשות השפה, שמכירה את היצירה החדשה מספרות ילדים ועד קולנוע – חזקה עליהם שלא יאבדו את 'הזמזום' העברי ויעניקו לעצמם את הכלי היעיל ביותר לעצמאות תרבותית.

 מרחבים יהודיים –עבריים מחוץ להקשר דתי

המרכז הקהילתי האמריקאי, ה-JCC, שאופיין במשך שנים רבות בעיקר כפעוטון וכמרכז ספורט, מרחיב כבר שני עשורים את פניו. פרשנות מחודשת למרכז הקהילתי כמקום לטקסים ומפגשי חגים ואירועים על לוח השנה העברי עשויה ליצור מרחב תרבותי מסוג חדש, לאו דווקא דתי, המאפשר מפגש ופעילות שמתאימה לתפיסת העולם של המשתתפים כולם. מקומות נוספים כמו בתי קפה, מוזאונים, תאטראות והרחובות עצמם, עשויים להיות 'מרחב פופ-אפ', לאירועים יהודיים, מרחב שעשוי להתאים לישראלים אמריקאים כמו גם ליהודים אמריקאים שבית הכנסת אינו מספק את כל צרכיהם בתרבות יהודית. מפגשים כאלו, שיש בהם לימוד משותף של טקסט, מופע תרבות או שיח חופשי על שאלות החיים, עשויים לתרום לשתי הקהילות ואף ליצור קהילה חדשה של 'גם וגם'; לא כזאת שתגרום לחבר קהילה לנטוש את שייכותו הקודמת אלא כזאת שתוסיף פן נוסף של שייכות.

יצירה ישראלית אמריקאית כבר קיימת: מאיה ערד המשרטטת את חיי הישראלים בעמק הסיליקון, רובי נמדר המתאר חזיון מקדשי בניו יורק, ורבים אחרים. המרחב התרבותי החדש מרגש ומרתק. הוא בעיני המעבדה המתקדמת ביותר שיש היום בעולם לזהות יהודית.

 המרחב הוירטואלי

העשור האחרון שינה את כל מה שידענו על 'מרחב', ואנחנו, המחנכים היהודיים, עוד מתקשים להכיר בעולם החדש. במכוניות של ישראלים אמריקאים ברירת המחדל היא בדרך כלל גלי צה"ל. הטלויזיה נגישה דרך נטפליקס או יו-טיוב, וגם הערוץ הישראלי התעדכן ואפשר לראות בו כמעט כל מה שרואים בארץ. ספרים דיגיטליים קיימים בכל מקום ואמזון יכולה לשנע למי שחפץ בכך ספר חדש של אגי משעול או אסף ענברי אל סף דלתו תוך יממה. שוערי התרבות כבר אינם מנהלים את התנועה של התרבות. התרבות הישראלית הכתובה, המוסיקה, השירה והקולנוע ניתנים לצפייה מכל מקום ובכל שעה. בכל זאת, יש צורך בהכרות וביצירת החיבורים המתאימים כמו גם בלקיחת האחריות להפוך ל'עורך תוכן' עצמאי כדי להתאים בין התוכן ללוח השנה, לטקסי החיים ולצרכים הפרטיים של הפרט והמשפחה. פורטל תרבות עברית גדול, שמחדש את החזון של אחד העם למרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, עשוי להיות ספק תוכן יומיומי כמו גם מרחב שמייצר קשר וחיבור בין אנשים ובין קהילות. פורטל כזה עשוי לשרת את בתי הספר העבריים היומיים ואת בתי הספר של אחר הצהרים. יהיה בו מקום למפגשי יוצרים כמו גם להתחברות של כל יהודי מכל מקום בעולם למרחב עברי משותף. השותפות בתרבות היהודית בעולם הוירטואלי מאפשרת מעקף של בעיות רבות שכיום מרחיקות בין קהילות. היא זולה, היא על מקומית ועל זמנית והיא נגישה לכל מי שיש לו טלפון נייד.

 לימוד תורה

מאז ומתמיד האמנתי כי התורה היא האדמה המשותפת עליה כל יהודי העולם יכולים לעמוד ביחד. לימוד עכשווי מחדש בכל יום את הברית של מתן תורה. ישנן דרכים רבות ושונות למפגש מתמשך עם מקורות ראשוניים – מקרא, משנה ותלמוד – כמו גם עם מקורות עכשוויים כדוגמת ספרות, שירה וכדומה. מפגש שיש בו הכרות עמוקה כמו גם חשיבה ביקורתית ופרשנות חופשית ויצירתית הוא כלי המעמיק ומעשיר את הזהות התרבותית. לימוד בחברותא, בקבוצות לימוד ובקהילת לימוד מייצר שפה משותפת, מאפשר בירור רעיוני ומוסרי ומייצר אנרגיה לקהילה כולה. יתרונם של הישראלים בשליטתם בעברית מתאזן ביתרונם של היהודים האמריקאים בטקסיות ובניהול עצמי של קהילה. מורים טובים קיימים בשני המרכזים והרשת עשויה לאפשר לימוד מעבר למגבלות העבר.

 בתי תרבות

'עלמא', בית לתרבות עברית פועל בתל אביב מאז שנת 1996. זהו מרכז תרבות המבקש להשפיע על עיצוב השיח והיצירה במרחב התרבותי חברתי בישראל. לפני שנים רבות כתבתי הצעה להקמת רשת בתי 'עלמא' ברחבי העולם, בהשראת מרכזי התרבות הצרפתית ברחבי העולם. בתים כאלו דומים במשהו לבתים שהקימו 'חב"ד' והיו להצלחה מוכחת, ודומים במשהו ל'בתי הילל' בקמפוסים. בתים דומים קמים היום על ידי 'בינה' בהודו וזוכים למבקרים רבים. לו יקומו מרכזי תרבות יהודית במרכזי הערים הגדולות שיציעו פעילות תרבותית כמו תיקון ליל שבועות, סליחות, סדר פסח, קבלות שבת, שיעורים קבועים, סדנאות לקראת טקסי חיים, לידה וקבלת פנים של תינוק לעולם, סמינרי כלולות, מפגשי בר ובת מצוה, הצגת תרבות יהודית ישראלית חדשה ודיון בה, ועוד ועוד – הם עשויים להזין את קהילות הישראלים כמו גם להוות מקום מפגש עם אמריקאים המבקשים העמקה ביהדות כתרבות. ההון התרבותי שיווצר בבתים הללו עשוי לעבור ממקום למקום כתערוכות או כסדרות שיעורים ומופעים ולהעשיר את העולם היהודי כולו.

***

ההצלחה הגדולה של הזהות הישראלית מצויה במרחב הציבורי. דווקא שם, ברחוב, במסך הטלוויזיה ובמערכת החינוך, מתממש החלום היהודי שהיה כמוס אלפי שנים בתוך הקהילה הסגורה – חלום המרחב היהודי הטוטאלי, שהוא בטוח בעצמו ויכול להכיל גם לא יהודים בכבוד. במרחב כזה הזמן הוא יהודי, השפה עברית והסיפור הגדול מתרחש שוב ושוב.

את המובנות מאליה הרגועה והשמחה בחלקה הזאת, לא פשוט לארוז כשעוזבים את הארץ ל'רילוקיישן'. אך הדבר אפשרי. כמחנכת יהודייה אני נרגשת לקראת האתגר.

החלום האמריקאי
בית כנסת
התבוללות
תרבות עברית
תורה
עלמא
JCC
'הזמזום העברי': אתגר זהותם של ישראלים אמריקאים
12/7/2018
כ"ט תמוז תשע"ח
רות קלדרון
ד״ר
רות קלדרון

אובדן הזמזום העברי

שבעים אחוזים מבניהם של ישראלים המהגרים לצפון אמריקה משילים את זהותם היהודית-עברית כבר בדור הראשון להגירה. בשקט ובלי מאבק אנחנו נפרדים מטובי בנינו ובנותינו: משפחות ההייטק והאקדמאים, יזמים ובעלי עסקים, מהנדסים, אמנים ומחנכים. קהילות ישראלים-אמריקאים מרשימות משתלבות בהצלחה בחלום האמריקאי, אך מאבדות את נכסי התרבות והזהות שהיו להן טבע שני. עם זאת, האתגר התרבותי של שמירת הזהות העברית בחו"ל אינו נידון לכישלון

יהודי ישראלי נולד לתוך 'זמזום' בלתי פוסק של תרבות עברית. זוהי תוצאה של הוויה עשירה וסמיכה, המתקיימת בנפרד אך לא בניכור מן המערכת הדתית. השפה העברית היא תיבת תהודה שמהדהדת לאדם מילים, מושגים, שמות ומקומות מן העת העתיקה לכאן ולעכשיו. זה מתחיל משמו הפרטי ושם הרחוב בו הוא גר, ממשיך לכותרות העיתון, למושגים בסיסיים כמו 'ממשלה' או 'בטחון' ועד למילות השירים ברדיו.

גם הזמן הישראלי מאפשר תואם בין תיאורי הזמן העתיקים למציאות הישראלית: בניסן הכל מתחיל לפרוח, בתשרי, בסוף קיץ שחון טבעי לעשות חשבון נפש ולהתפלל לגשמים. חגי האור 'נופלים' בדיוק בשיא החורף. החג והמועד ממלאים את המרחב הציבורי: תחפושות בפורים, כבישים ריקים וילדים באופניים ביום כיפור, עמידה בצפירה, סוכות בכל רחוב, מדורות בל"ג בעומר, טיולי ידיעת הארץ, שירי ארבע אחר הצהרים, ארוחת שבת אצל ההורים, ילדי הגן העטורים נר של קרטון על הראש בחנוכה, ילדי בית הספר הנושאים נטיעות בט"ו בשבט, נעלי בית משובצות, חולצה לבנה מכופתרת, מדי חאקי, חולצה כחולה, עניבות של התנועה. ומידי שבוע השקט של שבת בצהרים.

האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר.

ה'זמזום' העולה מכל אלה מייצר תחושה של בית. של שייכות. האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר, מבנה את זהותנו מבלי דעת, כמים לדג. הוא יישות חיה –  מתפתח ומשתנה ומושפע ומשפיע כל הזמן. הוא מחבר בין קהילות שונות: גם בעולם החרדי מכירים את פס הקול הישראלי, את הרדיו והטלויזיה ואפילו את העולם הוירטואלי, וגם הציבור הערבי מכיר את מנהגי הזמן ושותף להרבה מן התרבות האזרחית.

'הזמזום' הוא סימן ההצלחה של הציונות התרבותית. זו הגשמת חזונם של אחד העם, ביאליק וחברי 'חובבי ציון', שחלמו ליצור מרכז תרבותי רוחני יהודי. מרכז בו תתקיים מציאות טוטלית של חיים לאומיים היונקים את זהותם מן האתוס העברי, משפתו, מן העלילות, הגיבורים, המקומות והזמנים הטמונים באוצרות הרוח של העבר: המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה, החסידות, סיפורי העם, השירה והספרות. עם הנאמנות לאוצרות העבר, תחדש האומה ששבה לארצה את השפה ואת הערכים העולים מן המקורות העתיקים לערכי חיים הנכונים לזמן הזה.

החיים בתוך הזמזום גורמים לתוכן היהודי-עברי המחודש להפוך לחלק מהותי מן המציאות, לטבע שני, הנושא את הזהות. הוא מחבר את הישראלים בינם לבין עצמם בקלות, וניכר בהם גם כשהם יוצאים ל'חוץ לארץ'. 

בעשרות השנים האחרונות גדלה והתבססה קהילת ישראלים בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, עד שכיום מאות אלפים מגדירים עצמם 'ישראלים אמריקאים'. ככל שחולפות השנים מדובר יותר ויותר בישראלים משכילים, בעלי מקצוע, שעברו לחיות במקום עבודתם, שיצאו ללימודים ונשארו, שלא מצאו משרה בחזרה בארץ, או הרחיבו את רשת העסקים שלהם, ולעתים גם כאלו שעייפו מן האינטנסיביות הקהילתית בישראל. אתגר הזהות של הישראלים האמריקאים מטריד את הקהילה עצמה כמו גם את מדינת ישראל. אלו ואלו מכירים בהון האנושי שעלול להתרחק מאיתנו לבלי שוב.

במאמר זה אני מבקשת להציע דרכים לשמירה על הזהות העברית-ישראלית גם מחוץ לארץ. לקיים מרחב תרבותי-עברי בקהילות יהודיות בעולם, במיוחד בקהילת הישראלים היהודים ההולכת וגדלה בארצות הברית ובקנדה. זו קהילה שעד כה אינה מוצאת במבנים הקיימים מחוץ לארץ מענה לזהותה, שכן הזהות היהודית הדתית ומוסד בית הכנסת אינם הולמים את האופן בו הם מגדירים את יהודיותם. סקרים מעידים כי כשבעים אחוזים מבניה של קהילה זו מוותרים על זהותם בדור השני או מאבדים אותה.

בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת.

 החלום האמריקאי: משהו חסר

השקט מורגש רק לאחר זמן מה. כאותה דמות מצוירת ששמה לב כי היא מהלכת באוויר ורק אז נבהלת ונופלת – גם אנחנו, ישראלים בחו"ל, נהנים תחילה מן האנונימיות, מהפרטיות, מלוח שנה שמועדיו אינם נוגעים כל כך ואינם מחייבים; מן הויתור על ההקשבה הכפייתית לחדשות כל חצי שעה. אנחנו זוכים למנוחה מטקסים ממלכתיים, מ'מסכתות' תובעניות מבחינה רגשית, מן הצורך לייצג, לזכור אסונות, להסיק מסקנות, לסכן את הילדים, לשלם מיסים גבוהים, לנהל מחלוקת בלתי פוסקת על זכותנו על הארץ ועל אופיו היהודי של המרחב הציבורי.

ישראלי בצפון אמריקה חופשי לראשונה מההזדהות המלאה עם המדינה. ה'אדמיניסטרציה' האמריקאית מבקשת מן האזרחים הרבה פחות, וקל להזדהות עם ערכיה: האוטובוס הצהוב שחזותו הנוסטלגית מזכירה את שנות החמישים התמימות, תחנות מכבי אש המהוות מוקדי הזדהות עם גבורה אזרחית, דגלים גדולים מתנופפים, ורגע השבועה היומיומית במוסדות החינוך או בארועי הספורט. ההצטברות של כל אלו יחד בשנה מקבילה לכמות אירועי חודש תשרי ישראלי. כאן לא נפגוש במרחב הציבורי עמידת דום בצפירה, לא צום ולא סיורי סליחות. חינוך הילדים חופשי מתוכן דתי, ברחוב בבית הספר הציבורי וברכבת התחתית אפשר להרגיש את כור ההיתוך, ואנחנו הישראלים נהנים להתחמם לאורו.

הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן.

רק לאחר מנוחה מספקת מן הזמזום מתחילים להרגיש בחסרונה של התרבות המוכרת ולהתגעגע לאותם הדברים עצמם. לבוקר יום שישי על מוספיו, לעדנת ארבע אחרי הצהרים, לנועם ערבי החג, ולהבנה של כל הדקויות.

והנה, לא חולף זמן רב והדור הצעיר משתחרר מן הזיכרון וחופשי מן הנוסטלגיה. ההורים מגלים בהפתעה כי הם ועולמם, השפה והמבטא נחווים על ידי ילדיהם כסרח עודף שעדיף לשכוח, כדי לפנות את כל משאבי המחשבה והכשרון למבטא אמריקאי, לקוד לבוש והתנהגות חדשים, ל'זמזום' אחר.

האתגר אכן גדול.

שלש אפשרויות ראשוניות עומדות בפני משפחה ישראלית אמריקאית המבקשת לשמור על זהותה היהודית מחוץ לישראל:

א.      להצטרף לבית כנסת: עבור ישראלי חילוני הצטרפות לבית כנסת אמריקאי היא מהלך לא פשוט. המצב המתוח ביחסי דת-מדינה וחילונים-דתיים בישראל מייצר עוינות והתנכרות של רוב הציבור החילוני כלפי מוסדות דת ממוסדים. החינוך הישראלי, שתפס את יהדותו כתרבות והותיר את הטקס הדתי לחינוך הדתי, בחר שלא ללמד את סידור התפילה. לכן כאשר מגיע הישראלי לבית הכנסת האמריקאי הוא אינו דובר את שפתו. המפגש עם קהילה, אם הוא עובר בהצלחה, מעניק תחושת שייכות ומקל על הבדידות התרבותית. עם זאת, בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת, ועבור ישראלי שהיה רגיל בתרבות יהודית-לאומית – היא נחווית כמוגבלת לפרשנות דתית בלבד. בית כנסת מנוהל בדרך כלל תחת סמכות רבנית וגם אותה לא רגיל ישראלי חילוני לכבד. התרבות היהודית החילונית בישראל היא תרבות שמעדיפה להתקיים בלא תיווך. כדי לקבל אל חייהם רב יש צורך בהבניה תרבותית חדשה.

כוחו המשמעותי של בית הכנסת הוא בכניסה לקהילה. באם נוצרת קירבה וחברות בין המשפחה הישראלית לחברי הקהילה, הרי נמנעת הבדידות ותחושת הריקות הקשה ויש סיכוי טוב שההורים כמו הילדים יצליחו לשמור על זהותם היהודית במעבר. הקהילה היהודית-אמריקאית בדרך כלל מצפה מן הישראלים לאמץ את דרכי חייהם, לקבל את יהדותם כ'דת', כמקובל באמריקה, ולהשתתף בתפילות ובארועים. משום כך ההשתלבות מאתגרת במיוחד ומטילה את מירב המאמץ על הצד הישראלי.

ב.         להצטרף לקהילה הישראלית: כשישראלים נפגשים אלו עם אלו מורגשת ההקלה. אפשר 'להוציא את הבטן' באופן תרבותי ולהתענג על העברית ועל כללי התנהגות חופשיים יותר. עם זאת לא פעם באירועי הקהילה הישראלית – בעיקר בקהילות מחוץ לניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ומרחבי ההי-טק – יש תחושה שהיא 'תקועה' בתקופה האחרונה בה שהו אנשיה בארץ. המוסיקה, האוכל והפוליטיקה הם בעיקר נוסטלגיים. לא מתקיימת כמעט בכלל תרבות עכשווית משמעותית. ה'יחד' הישראלי לא קשור לחיי היומיום האמריקאים ולהוויה המקצועית של חבריה והוא רגרסיבי משהו. נעים לפגוש ישראלים קצת כמו שנעים לחזור לשבת אצל ההורים: מנוחה חמימה בתוך המוכר והידוע. כמו נעל בית משובצת של 'המגפר' – נוח, אבל לא תנעל אותה לעבודה.

ג.        התבוללות: להתבוללות שני פנים. מצד אחד, זו השתלבות חיובית שיש בה התקבלות, עניין והרחבת העולם התרבותי והרוחני. מצד שני, התבוללות היא היבלעות ואבדן הזהות הפרטית לתוך הרוב. אפילו בצפון אמריקה, חברת מהגרים בעלת אתוס של כור היתוך, מעבר לאתוס הרשמי של אזרחות וזכויות חברתיות שוות קיימים מעמדות שאינם רשמיים. הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. הנימוס האמריקאי עלול רק להגביר תחושה זו. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן. מי שראה את עצמו כמצליח בתל אביב לא תמיד יוכר ככזה בוושינגטון. הטיפוס להכרה חברתית באמריקה הוא מסע ארוך ומייגע. למהגרים כמעט ואין קיצורי דרך. כאשר ההשתלבות אכן מתרחשת יש בה צדדים רבים של יופי, עומק ועונג אנושיים תרבותיים וחומריים. החלום האמריקאי רלוונטי כתמיד.

אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

הצד השלילי בהתבוללות הוא הקושי לשמור על זהות פרטיקולרית בתוך חברה שבאופן יסודי מקבלת מהגרים בסבר פנים יפות. מבטא זר מתקבל באי נחת. יש עידוד רב, לעתים תקיף, להיות 'אמריקאי' במהירות האפשרית. באווירה כזאת קשה מאוד להעביר לילדים מסורת שאינה תרבות הכלל – לשמור על שפה, כללי התנהגות, מוסר וטקסים. אלו נראים מיושנים ומביכים לעין הצעירה המבקשת להענות להזמנה של כור ההיתוך החדש. שעות העבודה ושעות הלימוד האמריקאיים ארוכות הרבה יותר מהישראליות; המשפחה מבלה במשך ימי השבוע מעט זמן משותף. השפה האנגלית כובשת במהרה את התודעה של בני הדור הצעיר ואם לא מאד מתעקשים– הם מפסיקים לענות בעברית. אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

 כיצר לייצר 'זמזום' עצמאי

מדינת ישראל מכירה באתגר הזהות של ישראלים אמריקאים ובמספרים הגדולים של מי שאובד לה מידי שנה. משאבים עצומים מוקדשים ל'קירוב' הישראלים היהודים ליהדות ולקהילות היהודיות. רוב רובו של הכסף מיועד לפעילות של שליחים מן המחנה הדתי לאומי בקרב קהילות ובתי ספר. כמו כן מושקע סכום עצום בחב"ד, שאופייה החרדי-חסידי רחוק מאד מן הרוח של ה'זמזום העברי'. חב"ד ידועים ביעילותם בפעולות 'קירוב' וקברניטי המדינה תולים בהם את יהבם. רוב המאמץ שעושה המדינה מושתת אפוא על הבנת הזהות היהודית כזהות דתית, מתוך תפיסה כי רק הקהילות הדתיות שמרו על זהותן. תפיסה זו מתחזקת על ידי הסטטיסטיקה המעידה על אחוזים נמוכים יותר של התבוללות בקהילה הדתית.

אני חולקת על ההנחה הרואה את הדת כאפשרות היחידה לקיימות יהודית. אני רואה בזהות היהודית התרבותית זהות עמוקה, שלמה ובעלת ערך ומצרה על חוסר האמון והקלות בה מניחים נבחרי הציבור לתופעה המופלאה הזאת להעלם בלי מאבק.

ברצוני להציע מספר דרכי פעולה אפשריות נוספות המבוססות על ראיית והבנת הזהות היהודית כזהות תרבותית. אימוץ דרכי פעולה אלה יכול להתבצע בחבורה, קהילה או אירגון כמו גם באופן עצמאי של משפחה או יחיד.

מחשבותי התגבשו בדיאלוג מתמשך עם ה IAC – אירגון הגג של הישראלים האמריקאים המקיים בכל שנה כנסים גדולים כמו גם פעילות מתמשכת באלפי מרכזים ישראלים.  בין עובדי ומתנדבי האירגון מצאתי שפה משותפת ושותפות דרך,  גם אירגון 'גוונים' מיסודה של הפדרציה של סן-פרנסיסקו עומד בחזית העשיה של תרבות עברית וישראלית בצפון אמריקה. קבלות שבת ישראליות, מפגשים עם בתי כנסת וחגיגת לוח השנה העברי ביחד כמו גם מפגשי לימוד ושיח מתקיימים יותר ויותר בקהילות רבות.  למדתי מהם רבות ודברי נכתבים כחלק ממאמץ לשיתוף פעולה.

 קודם כל עברית

החיים בעברית, שנראים מובנים מאליהם בישראל, הם נס תרבותי גלוי. שפה שראשיתה באלף השני לפני הספירה מתרוננת, מתחדשת ומאפשרת ביטוי עשיר ועכשווי לכל שדרות החיים בהווה. ה'זמזום העברי' – החל משמות האנשים, המקומות, הזמנים והעונות, עבור ברוב מוסדות החברה, שטרי הכסף, סדרי הדין ועד שפת שירי הערש, שפת האהבה ושפת החלום – מציף את ההווה בעושר של משמעות עתיקה-חדשה שמהדהדת בכל.

התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים.

השפה, הנוגעת במקום האינטימי ביותר של האדם, בחשיבתו, משפיעה באופן עמוק על זהותו. שפה היא לא רק אוצר מילים אלא גם הקשר, טון וסגנון דיבור, אוצר דימויים וקשר לאין-סוף הקשרים מן העבר. מתוך כך נראה כי התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים. השפה היא מייצרת 'הזמזום' העוטף והאוצר עבור הפרט את היקום היהודי כולו, גם כשהוא מוקף בתרבות אחרת.

ישראלים אמריקאים מגיעים לאמריקה עם המשאב החשוב ביותר כשהוא מובן מאליו: כולם דוברי עברית. המודעות לחשיבותה של השפה והמאמץ לשמור עליה, לדבר בה, עשויה להיות המפתח החשוב ביותר בשמירת הזהות העברית. ההרגל להקשיב לרדיו ולטלוויזיה, לפודקסט ולקולנוע עברי מרגע שעוזבים את הארץ כבר לא מובן מאליו, ולפיכך הוא העבודה התרבותית. מי שיהיה לו בני שיח משמעותיים איתם אפשר לדבר בעברית, יוצרים שימשיכו ליצור בעברית והורים שיצליחו לשמר אצל ילדיהם עברית 'טריה' שמעורה בהתחדשות השפה, שמכירה את היצירה החדשה מספרות ילדים ועד קולנוע – חזקה עליהם שלא יאבדו את 'הזמזום' העברי ויעניקו לעצמם את הכלי היעיל ביותר לעצמאות תרבותית.

 מרחבים יהודיים –עבריים מחוץ להקשר דתי

המרכז הקהילתי האמריקאי, ה-JCC, שאופיין במשך שנים רבות בעיקר כפעוטון וכמרכז ספורט, מרחיב כבר שני עשורים את פניו. פרשנות מחודשת למרכז הקהילתי כמקום לטקסים ומפגשי חגים ואירועים על לוח השנה העברי עשויה ליצור מרחב תרבותי מסוג חדש, לאו דווקא דתי, המאפשר מפגש ופעילות שמתאימה לתפיסת העולם של המשתתפים כולם. מקומות נוספים כמו בתי קפה, מוזאונים, תאטראות והרחובות עצמם, עשויים להיות 'מרחב פופ-אפ', לאירועים יהודיים, מרחב שעשוי להתאים לישראלים אמריקאים כמו גם ליהודים אמריקאים שבית הכנסת אינו מספק את כל צרכיהם בתרבות יהודית. מפגשים כאלו, שיש בהם לימוד משותף של טקסט, מופע תרבות או שיח חופשי על שאלות החיים, עשויים לתרום לשתי הקהילות ואף ליצור קהילה חדשה של 'גם וגם'; לא כזאת שתגרום לחבר קהילה לנטוש את שייכותו הקודמת אלא כזאת שתוסיף פן נוסף של שייכות.

יצירה ישראלית אמריקאית כבר קיימת: מאיה ערד המשרטטת את חיי הישראלים בעמק הסיליקון, רובי נמדר המתאר חזיון מקדשי בניו יורק, ורבים אחרים. המרחב התרבותי החדש מרגש ומרתק. הוא בעיני המעבדה המתקדמת ביותר שיש היום בעולם לזהות יהודית.

 המרחב הוירטואלי

העשור האחרון שינה את כל מה שידענו על 'מרחב', ואנחנו, המחנכים היהודיים, עוד מתקשים להכיר בעולם החדש. במכוניות של ישראלים אמריקאים ברירת המחדל היא בדרך כלל גלי צה"ל. הטלויזיה נגישה דרך נטפליקס או יו-טיוב, וגם הערוץ הישראלי התעדכן ואפשר לראות בו כמעט כל מה שרואים בארץ. ספרים דיגיטליים קיימים בכל מקום ואמזון יכולה לשנע למי שחפץ בכך ספר חדש של אגי משעול או אסף ענברי אל סף דלתו תוך יממה. שוערי התרבות כבר אינם מנהלים את התנועה של התרבות. התרבות הישראלית הכתובה, המוסיקה, השירה והקולנוע ניתנים לצפייה מכל מקום ובכל שעה. בכל זאת, יש צורך בהכרות וביצירת החיבורים המתאימים כמו גם בלקיחת האחריות להפוך ל'עורך תוכן' עצמאי כדי להתאים בין התוכן ללוח השנה, לטקסי החיים ולצרכים הפרטיים של הפרט והמשפחה. פורטל תרבות עברית גדול, שמחדש את החזון של אחד העם למרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, עשוי להיות ספק תוכן יומיומי כמו גם מרחב שמייצר קשר וחיבור בין אנשים ובין קהילות. פורטל כזה עשוי לשרת את בתי הספר העבריים היומיים ואת בתי הספר של אחר הצהרים. יהיה בו מקום למפגשי יוצרים כמו גם להתחברות של כל יהודי מכל מקום בעולם למרחב עברי משותף. השותפות בתרבות היהודית בעולם הוירטואלי מאפשרת מעקף של בעיות רבות שכיום מרחיקות בין קהילות. היא זולה, היא על מקומית ועל זמנית והיא נגישה לכל מי שיש לו טלפון נייד.

 לימוד תורה

מאז ומתמיד האמנתי כי התורה היא האדמה המשותפת עליה כל יהודי העולם יכולים לעמוד ביחד. לימוד עכשווי מחדש בכל יום את הברית של מתן תורה. ישנן דרכים רבות ושונות למפגש מתמשך עם מקורות ראשוניים – מקרא, משנה ותלמוד – כמו גם עם מקורות עכשוויים כדוגמת ספרות, שירה וכדומה. מפגש שיש בו הכרות עמוקה כמו גם חשיבה ביקורתית ופרשנות חופשית ויצירתית הוא כלי המעמיק ומעשיר את הזהות התרבותית. לימוד בחברותא, בקבוצות לימוד ובקהילת לימוד מייצר שפה משותפת, מאפשר בירור רעיוני ומוסרי ומייצר אנרגיה לקהילה כולה. יתרונם של הישראלים בשליטתם בעברית מתאזן ביתרונם של היהודים האמריקאים בטקסיות ובניהול עצמי של קהילה. מורים טובים קיימים בשני המרכזים והרשת עשויה לאפשר לימוד מעבר למגבלות העבר.

 בתי תרבות

'עלמא', בית לתרבות עברית פועל בתל אביב מאז שנת 1996. זהו מרכז תרבות המבקש להשפיע על עיצוב השיח והיצירה במרחב התרבותי חברתי בישראל. לפני שנים רבות כתבתי הצעה להקמת רשת בתי 'עלמא' ברחבי העולם, בהשראת מרכזי התרבות הצרפתית ברחבי העולם. בתים כאלו דומים במשהו לבתים שהקימו 'חב"ד' והיו להצלחה מוכחת, ודומים במשהו ל'בתי הילל' בקמפוסים. בתים דומים קמים היום על ידי 'בינה' בהודו וזוכים למבקרים רבים. לו יקומו מרכזי תרבות יהודית במרכזי הערים הגדולות שיציעו פעילות תרבותית כמו תיקון ליל שבועות, סליחות, סדר פסח, קבלות שבת, שיעורים קבועים, סדנאות לקראת טקסי חיים, לידה וקבלת פנים של תינוק לעולם, סמינרי כלולות, מפגשי בר ובת מצוה, הצגת תרבות יהודית ישראלית חדשה ודיון בה, ועוד ועוד – הם עשויים להזין את קהילות הישראלים כמו גם להוות מקום מפגש עם אמריקאים המבקשים העמקה ביהדות כתרבות. ההון התרבותי שיווצר בבתים הללו עשוי לעבור ממקום למקום כתערוכות או כסדרות שיעורים ומופעים ולהעשיר את העולם היהודי כולו.

***

ההצלחה הגדולה של הזהות הישראלית מצויה במרחב הציבורי. דווקא שם, ברחוב, במסך הטלוויזיה ובמערכת החינוך, מתממש החלום היהודי שהיה כמוס אלפי שנים בתוך הקהילה הסגורה – חלום המרחב היהודי הטוטאלי, שהוא בטוח בעצמו ויכול להכיל גם לא יהודים בכבוד. במרחב כזה הזמן הוא יהודי, השפה עברית והסיפור הגדול מתרחש שוב ושוב.

את המובנות מאליה הרגועה והשמחה בחלקה הזאת, לא פשוט לארוז כשעוזבים את הארץ ל'רילוקיישן'. אך הדבר אפשרי. כמחנכת יהודייה אני נרגשת לקראת האתגר.

החלום האמריקאי
בית כנסת
התבוללות
תרבות עברית
תורה
עלמא
JCC
'הזמזום העברי': אתגר זהותם של ישראלים אמריקאים
רות קלדרון
רות קלדרון

אובדן הזמזום העברי

שבעים אחוזים מבניהם של ישראלים המהגרים לצפון אמריקה משילים את זהותם היהודית-עברית כבר בדור הראשון להגירה. בשקט ובלי מאבק אנחנו נפרדים מטובי בנינו ובנותינו: משפחות ההייטק והאקדמאים, יזמים ובעלי עסקים, מהנדסים, אמנים ומחנכים. קהילות ישראלים-אמריקאים מרשימות משתלבות בהצלחה בחלום האמריקאי, אך מאבדות את נכסי התרבות והזהות שהיו להן טבע שני. עם זאת, האתגר התרבותי של שמירת הזהות העברית בחו"ל אינו נידון לכישלון

יהודי ישראלי נולד לתוך 'זמזום' בלתי פוסק של תרבות עברית. זוהי תוצאה של הוויה עשירה וסמיכה, המתקיימת בנפרד אך לא בניכור מן המערכת הדתית. השפה העברית היא תיבת תהודה שמהדהדת לאדם מילים, מושגים, שמות ומקומות מן העת העתיקה לכאן ולעכשיו. זה מתחיל משמו הפרטי ושם הרחוב בו הוא גר, ממשיך לכותרות העיתון, למושגים בסיסיים כמו 'ממשלה' או 'בטחון' ועד למילות השירים ברדיו.

גם הזמן הישראלי מאפשר תואם בין תיאורי הזמן העתיקים למציאות הישראלית: בניסן הכל מתחיל לפרוח, בתשרי, בסוף קיץ שחון טבעי לעשות חשבון נפש ולהתפלל לגשמים. חגי האור 'נופלים' בדיוק בשיא החורף. החג והמועד ממלאים את המרחב הציבורי: תחפושות בפורים, כבישים ריקים וילדים באופניים ביום כיפור, עמידה בצפירה, סוכות בכל רחוב, מדורות בל"ג בעומר, טיולי ידיעת הארץ, שירי ארבע אחר הצהרים, ארוחת שבת אצל ההורים, ילדי הגן העטורים נר של קרטון על הראש בחנוכה, ילדי בית הספר הנושאים נטיעות בט"ו בשבט, נעלי בית משובצות, חולצה לבנה מכופתרת, מדי חאקי, חולצה כחולה, עניבות של התנועה. ומידי שבוע השקט של שבת בצהרים.

האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר.

ה'זמזום' העולה מכל אלה מייצר תחושה של בית. של שייכות. האזרח העברי מרגיש בבית בשפה, מפענח את הקודים התרבותיים בקלות ובטבעיות. הוא יכול 'לדבר' בהם. ה'זמזום העברי' מעניק משמעות והקשר, מבנה את זהותנו מבלי דעת, כמים לדג. הוא יישות חיה –  מתפתח ומשתנה ומושפע ומשפיע כל הזמן. הוא מחבר בין קהילות שונות: גם בעולם החרדי מכירים את פס הקול הישראלי, את הרדיו והטלויזיה ואפילו את העולם הוירטואלי, וגם הציבור הערבי מכיר את מנהגי הזמן ושותף להרבה מן התרבות האזרחית.

'הזמזום' הוא סימן ההצלחה של הציונות התרבותית. זו הגשמת חזונם של אחד העם, ביאליק וחברי 'חובבי ציון', שחלמו ליצור מרכז תרבותי רוחני יהודי. מרכז בו תתקיים מציאות טוטלית של חיים לאומיים היונקים את זהותם מן האתוס העברי, משפתו, מן העלילות, הגיבורים, המקומות והזמנים הטמונים באוצרות הרוח של העבר: המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה, החסידות, סיפורי העם, השירה והספרות. עם הנאמנות לאוצרות העבר, תחדש האומה ששבה לארצה את השפה ואת הערכים העולים מן המקורות העתיקים לערכי חיים הנכונים לזמן הזה.

החיים בתוך הזמזום גורמים לתוכן היהודי-עברי המחודש להפוך לחלק מהותי מן המציאות, לטבע שני, הנושא את הזהות. הוא מחבר את הישראלים בינם לבין עצמם בקלות, וניכר בהם גם כשהם יוצאים ל'חוץ לארץ'. 

בעשרות השנים האחרונות גדלה והתבססה קהילת ישראלים בעולם, ובמיוחד בצפון אמריקה, עד שכיום מאות אלפים מגדירים עצמם 'ישראלים אמריקאים'. ככל שחולפות השנים מדובר יותר ויותר בישראלים משכילים, בעלי מקצוע, שעברו לחיות במקום עבודתם, שיצאו ללימודים ונשארו, שלא מצאו משרה בחזרה בארץ, או הרחיבו את רשת העסקים שלהם, ולעתים גם כאלו שעייפו מן האינטנסיביות הקהילתית בישראל. אתגר הזהות של הישראלים האמריקאים מטריד את הקהילה עצמה כמו גם את מדינת ישראל. אלו ואלו מכירים בהון האנושי שעלול להתרחק מאיתנו לבלי שוב.

במאמר זה אני מבקשת להציע דרכים לשמירה על הזהות העברית-ישראלית גם מחוץ לארץ. לקיים מרחב תרבותי-עברי בקהילות יהודיות בעולם, במיוחד בקהילת הישראלים היהודים ההולכת וגדלה בארצות הברית ובקנדה. זו קהילה שעד כה אינה מוצאת במבנים הקיימים מחוץ לארץ מענה לזהותה, שכן הזהות היהודית הדתית ומוסד בית הכנסת אינם הולמים את האופן בו הם מגדירים את יהודיותם. סקרים מעידים כי כשבעים אחוזים מבניה של קהילה זו מוותרים על זהותם בדור השני או מאבדים אותה.

בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת.

 החלום האמריקאי: משהו חסר

השקט מורגש רק לאחר זמן מה. כאותה דמות מצוירת ששמה לב כי היא מהלכת באוויר ורק אז נבהלת ונופלת – גם אנחנו, ישראלים בחו"ל, נהנים תחילה מן האנונימיות, מהפרטיות, מלוח שנה שמועדיו אינם נוגעים כל כך ואינם מחייבים; מן הויתור על ההקשבה הכפייתית לחדשות כל חצי שעה. אנחנו זוכים למנוחה מטקסים ממלכתיים, מ'מסכתות' תובעניות מבחינה רגשית, מן הצורך לייצג, לזכור אסונות, להסיק מסקנות, לסכן את הילדים, לשלם מיסים גבוהים, לנהל מחלוקת בלתי פוסקת על זכותנו על הארץ ועל אופיו היהודי של המרחב הציבורי.

ישראלי בצפון אמריקה חופשי לראשונה מההזדהות המלאה עם המדינה. ה'אדמיניסטרציה' האמריקאית מבקשת מן האזרחים הרבה פחות, וקל להזדהות עם ערכיה: האוטובוס הצהוב שחזותו הנוסטלגית מזכירה את שנות החמישים התמימות, תחנות מכבי אש המהוות מוקדי הזדהות עם גבורה אזרחית, דגלים גדולים מתנופפים, ורגע השבועה היומיומית במוסדות החינוך או בארועי הספורט. ההצטברות של כל אלו יחד בשנה מקבילה לכמות אירועי חודש תשרי ישראלי. כאן לא נפגוש במרחב הציבורי עמידת דום בצפירה, לא צום ולא סיורי סליחות. חינוך הילדים חופשי מתוכן דתי, ברחוב בבית הספר הציבורי וברכבת התחתית אפשר להרגיש את כור ההיתוך, ואנחנו הישראלים נהנים להתחמם לאורו.

הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן.

רק לאחר מנוחה מספקת מן הזמזום מתחילים להרגיש בחסרונה של התרבות המוכרת ולהתגעגע לאותם הדברים עצמם. לבוקר יום שישי על מוספיו, לעדנת ארבע אחרי הצהרים, לנועם ערבי החג, ולהבנה של כל הדקויות.

והנה, לא חולף זמן רב והדור הצעיר משתחרר מן הזיכרון וחופשי מן הנוסטלגיה. ההורים מגלים בהפתעה כי הם ועולמם, השפה והמבטא נחווים על ידי ילדיהם כסרח עודף שעדיף לשכוח, כדי לפנות את כל משאבי המחשבה והכשרון למבטא אמריקאי, לקוד לבוש והתנהגות חדשים, ל'זמזום' אחר.

האתגר אכן גדול.

שלש אפשרויות ראשוניות עומדות בפני משפחה ישראלית אמריקאית המבקשת לשמור על זהותה היהודית מחוץ לישראל:

א.      להצטרף לבית כנסת: עבור ישראלי חילוני הצטרפות לבית כנסת אמריקאי היא מהלך לא פשוט. המצב המתוח ביחסי דת-מדינה וחילונים-דתיים בישראל מייצר עוינות והתנכרות של רוב הציבור החילוני כלפי מוסדות דת ממוסדים. החינוך הישראלי, שתפס את יהדותו כתרבות והותיר את הטקס הדתי לחינוך הדתי, בחר שלא ללמד את סידור התפילה. לכן כאשר מגיע הישראלי לבית הכנסת האמריקאי הוא אינו דובר את שפתו. המפגש עם קהילה, אם הוא עובר בהצלחה, מעניק תחושת שייכות ומקל על הבדידות התרבותית. עם זאת, בהשוואה ל'זמזום העברי', מערכת בית הכנסת מוגבלת בעושר המגעים התרבותיים. היא מתקיימת רק בתוך מרחב בית הכנסת, ועבור ישראלי שהיה רגיל בתרבות יהודית-לאומית – היא נחווית כמוגבלת לפרשנות דתית בלבד. בית כנסת מנוהל בדרך כלל תחת סמכות רבנית וגם אותה לא רגיל ישראלי חילוני לכבד. התרבות היהודית החילונית בישראל היא תרבות שמעדיפה להתקיים בלא תיווך. כדי לקבל אל חייהם רב יש צורך בהבניה תרבותית חדשה.

כוחו המשמעותי של בית הכנסת הוא בכניסה לקהילה. באם נוצרת קירבה וחברות בין המשפחה הישראלית לחברי הקהילה, הרי נמנעת הבדידות ותחושת הריקות הקשה ויש סיכוי טוב שההורים כמו הילדים יצליחו לשמור על זהותם היהודית במעבר. הקהילה היהודית-אמריקאית בדרך כלל מצפה מן הישראלים לאמץ את דרכי חייהם, לקבל את יהדותם כ'דת', כמקובל באמריקה, ולהשתתף בתפילות ובארועים. משום כך ההשתלבות מאתגרת במיוחד ומטילה את מירב המאמץ על הצד הישראלי.

ב.         להצטרף לקהילה הישראלית: כשישראלים נפגשים אלו עם אלו מורגשת ההקלה. אפשר 'להוציא את הבטן' באופן תרבותי ולהתענג על העברית ועל כללי התנהגות חופשיים יותר. עם זאת לא פעם באירועי הקהילה הישראלית – בעיקר בקהילות מחוץ לניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ומרחבי ההי-טק – יש תחושה שהיא 'תקועה' בתקופה האחרונה בה שהו אנשיה בארץ. המוסיקה, האוכל והפוליטיקה הם בעיקר נוסטלגיים. לא מתקיימת כמעט בכלל תרבות עכשווית משמעותית. ה'יחד' הישראלי לא קשור לחיי היומיום האמריקאים ולהוויה המקצועית של חבריה והוא רגרסיבי משהו. נעים לפגוש ישראלים קצת כמו שנעים לחזור לשבת אצל ההורים: מנוחה חמימה בתוך המוכר והידוע. כמו נעל בית משובצת של 'המגפר' – נוח, אבל לא תנעל אותה לעבודה.

ג.        התבוללות: להתבוללות שני פנים. מצד אחד, זו השתלבות חיובית שיש בה התקבלות, עניין והרחבת העולם התרבותי והרוחני. מצד שני, התבוללות היא היבלעות ואבדן הזהות הפרטית לתוך הרוב. אפילו בצפון אמריקה, חברת מהגרים בעלת אתוס של כור היתוך, מעבר לאתוס הרשמי של אזרחות וזכויות חברתיות שוות קיימים מעמדות שאינם רשמיים. הישראלי שבארץ ישראל רגיל להרגיש שהוא נציג הרוב, בעל מעמד מובן מאליו, עלול להרגיש צינה לא מובנת בין האמריקאים. הנימוס האמריקאי עלול רק להגביר תחושה זו. מניות שבארץ ערכן יציב (קיבוץ, יחידה קרבית, טיול במזרח) אינן מוכרות כאן. מי שראה את עצמו כמצליח בתל אביב לא תמיד יוכר ככזה בוושינגטון. הטיפוס להכרה חברתית באמריקה הוא מסע ארוך ומייגע. למהגרים כמעט ואין קיצורי דרך. כאשר ההשתלבות אכן מתרחשת יש בה צדדים רבים של יופי, עומק ועונג אנושיים תרבותיים וחומריים. החלום האמריקאי רלוונטי כתמיד.

אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

הצד השלילי בהתבוללות הוא הקושי לשמור על זהות פרטיקולרית בתוך חברה שבאופן יסודי מקבלת מהגרים בסבר פנים יפות. מבטא זר מתקבל באי נחת. יש עידוד רב, לעתים תקיף, להיות 'אמריקאי' במהירות האפשרית. באווירה כזאת קשה מאוד להעביר לילדים מסורת שאינה תרבות הכלל – לשמור על שפה, כללי התנהגות, מוסר וטקסים. אלו נראים מיושנים ומביכים לעין הצעירה המבקשת להענות להזמנה של כור ההיתוך החדש. שעות העבודה ושעות הלימוד האמריקאיים ארוכות הרבה יותר מהישראליות; המשפחה מבלה במשך ימי השבוע מעט זמן משותף. השפה האנגלית כובשת במהרה את התודעה של בני הדור הצעיר ואם לא מאד מתעקשים– הם מפסיקים לענות בעברית. אובדן העברית הוא ראשית פרימת הזהות. בלעדיה אין למי שהוא עכשיו בן למיעוט תרבותי יכולת אחיזה.

 כיצר לייצר 'זמזום' עצמאי

מדינת ישראל מכירה באתגר הזהות של ישראלים אמריקאים ובמספרים הגדולים של מי שאובד לה מידי שנה. משאבים עצומים מוקדשים ל'קירוב' הישראלים היהודים ליהדות ולקהילות היהודיות. רוב רובו של הכסף מיועד לפעילות של שליחים מן המחנה הדתי לאומי בקרב קהילות ובתי ספר. כמו כן מושקע סכום עצום בחב"ד, שאופייה החרדי-חסידי רחוק מאד מן הרוח של ה'זמזום העברי'. חב"ד ידועים ביעילותם בפעולות 'קירוב' וקברניטי המדינה תולים בהם את יהבם. רוב המאמץ שעושה המדינה מושתת אפוא על הבנת הזהות היהודית כזהות דתית, מתוך תפיסה כי רק הקהילות הדתיות שמרו על זהותן. תפיסה זו מתחזקת על ידי הסטטיסטיקה המעידה על אחוזים נמוכים יותר של התבוללות בקהילה הדתית.

אני חולקת על ההנחה הרואה את הדת כאפשרות היחידה לקיימות יהודית. אני רואה בזהות היהודית התרבותית זהות עמוקה, שלמה ובעלת ערך ומצרה על חוסר האמון והקלות בה מניחים נבחרי הציבור לתופעה המופלאה הזאת להעלם בלי מאבק.

ברצוני להציע מספר דרכי פעולה אפשריות נוספות המבוססות על ראיית והבנת הזהות היהודית כזהות תרבותית. אימוץ דרכי פעולה אלה יכול להתבצע בחבורה, קהילה או אירגון כמו גם באופן עצמאי של משפחה או יחיד.

מחשבותי התגבשו בדיאלוג מתמשך עם ה IAC – אירגון הגג של הישראלים האמריקאים המקיים בכל שנה כנסים גדולים כמו גם פעילות מתמשכת באלפי מרכזים ישראלים.  בין עובדי ומתנדבי האירגון מצאתי שפה משותפת ושותפות דרך,  גם אירגון 'גוונים' מיסודה של הפדרציה של סן-פרנסיסקו עומד בחזית העשיה של תרבות עברית וישראלית בצפון אמריקה. קבלות שבת ישראליות, מפגשים עם בתי כנסת וחגיגת לוח השנה העברי ביחד כמו גם מפגשי לימוד ושיח מתקיימים יותר ויותר בקהילות רבות.  למדתי מהם רבות ודברי נכתבים כחלק ממאמץ לשיתוף פעולה.

 קודם כל עברית

החיים בעברית, שנראים מובנים מאליהם בישראל, הם נס תרבותי גלוי. שפה שראשיתה באלף השני לפני הספירה מתרוננת, מתחדשת ומאפשרת ביטוי עשיר ועכשווי לכל שדרות החיים בהווה. ה'זמזום העברי' – החל משמות האנשים, המקומות, הזמנים והעונות, עבור ברוב מוסדות החברה, שטרי הכסף, סדרי הדין ועד שפת שירי הערש, שפת האהבה ושפת החלום – מציף את ההווה בעושר של משמעות עתיקה-חדשה שמהדהדת בכל.

התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים.

השפה, הנוגעת במקום האינטימי ביותר של האדם, בחשיבתו, משפיעה באופן עמוק על זהותו. שפה היא לא רק אוצר מילים אלא גם הקשר, טון וסגנון דיבור, אוצר דימויים וקשר לאין-סוף הקשרים מן העבר. מתוך כך נראה כי התנאי לתשתית תרבותית יהודית בכלל ומחוץ לארץ בפרט היא ידיעה עמוקה ושלמה של השפה העברית. היא המפתח לתחושת שייכות במקורות הראשוניים, היא הדרך לשיח משמעותי עם יהודים אחרים. השפה היא מייצרת 'הזמזום' העוטף והאוצר עבור הפרט את היקום היהודי כולו, גם כשהוא מוקף בתרבות אחרת.

ישראלים אמריקאים מגיעים לאמריקה עם המשאב החשוב ביותר כשהוא מובן מאליו: כולם דוברי עברית. המודעות לחשיבותה של השפה והמאמץ לשמור עליה, לדבר בה, עשויה להיות המפתח החשוב ביותר בשמירת הזהות העברית. ההרגל להקשיב לרדיו ולטלוויזיה, לפודקסט ולקולנוע עברי מרגע שעוזבים את הארץ כבר לא מובן מאליו, ולפיכך הוא העבודה התרבותית. מי שיהיה לו בני שיח משמעותיים איתם אפשר לדבר בעברית, יוצרים שימשיכו ליצור בעברית והורים שיצליחו לשמר אצל ילדיהם עברית 'טריה' שמעורה בהתחדשות השפה, שמכירה את היצירה החדשה מספרות ילדים ועד קולנוע – חזקה עליהם שלא יאבדו את 'הזמזום' העברי ויעניקו לעצמם את הכלי היעיל ביותר לעצמאות תרבותית.

 מרחבים יהודיים –עבריים מחוץ להקשר דתי

המרכז הקהילתי האמריקאי, ה-JCC, שאופיין במשך שנים רבות בעיקר כפעוטון וכמרכז ספורט, מרחיב כבר שני עשורים את פניו. פרשנות מחודשת למרכז הקהילתי כמקום לטקסים ומפגשי חגים ואירועים על לוח השנה העברי עשויה ליצור מרחב תרבותי מסוג חדש, לאו דווקא דתי, המאפשר מפגש ופעילות שמתאימה לתפיסת העולם של המשתתפים כולם. מקומות נוספים כמו בתי קפה, מוזאונים, תאטראות והרחובות עצמם, עשויים להיות 'מרחב פופ-אפ', לאירועים יהודיים, מרחב שעשוי להתאים לישראלים אמריקאים כמו גם ליהודים אמריקאים שבית הכנסת אינו מספק את כל צרכיהם בתרבות יהודית. מפגשים כאלו, שיש בהם לימוד משותף של טקסט, מופע תרבות או שיח חופשי על שאלות החיים, עשויים לתרום לשתי הקהילות ואף ליצור קהילה חדשה של 'גם וגם'; לא כזאת שתגרום לחבר קהילה לנטוש את שייכותו הקודמת אלא כזאת שתוסיף פן נוסף של שייכות.

יצירה ישראלית אמריקאית כבר קיימת: מאיה ערד המשרטטת את חיי הישראלים בעמק הסיליקון, רובי נמדר המתאר חזיון מקדשי בניו יורק, ורבים אחרים. המרחב התרבותי החדש מרגש ומרתק. הוא בעיני המעבדה המתקדמת ביותר שיש היום בעולם לזהות יהודית.

 המרחב הוירטואלי

העשור האחרון שינה את כל מה שידענו על 'מרחב', ואנחנו, המחנכים היהודיים, עוד מתקשים להכיר בעולם החדש. במכוניות של ישראלים אמריקאים ברירת המחדל היא בדרך כלל גלי צה"ל. הטלויזיה נגישה דרך נטפליקס או יו-טיוב, וגם הערוץ הישראלי התעדכן ואפשר לראות בו כמעט כל מה שרואים בארץ. ספרים דיגיטליים קיימים בכל מקום ואמזון יכולה לשנע למי שחפץ בכך ספר חדש של אגי משעול או אסף ענברי אל סף דלתו תוך יממה. שוערי התרבות כבר אינם מנהלים את התנועה של התרבות. התרבות הישראלית הכתובה, המוסיקה, השירה והקולנוע ניתנים לצפייה מכל מקום ובכל שעה. בכל זאת, יש צורך בהכרות וביצירת החיבורים המתאימים כמו גם בלקיחת האחריות להפוך ל'עורך תוכן' עצמאי כדי להתאים בין התוכן ללוח השנה, לטקסי החיים ולצרכים הפרטיים של הפרט והמשפחה. פורטל תרבות עברית גדול, שמחדש את החזון של אחד העם למרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, עשוי להיות ספק תוכן יומיומי כמו גם מרחב שמייצר קשר וחיבור בין אנשים ובין קהילות. פורטל כזה עשוי לשרת את בתי הספר העבריים היומיים ואת בתי הספר של אחר הצהרים. יהיה בו מקום למפגשי יוצרים כמו גם להתחברות של כל יהודי מכל מקום בעולם למרחב עברי משותף. השותפות בתרבות היהודית בעולם הוירטואלי מאפשרת מעקף של בעיות רבות שכיום מרחיקות בין קהילות. היא זולה, היא על מקומית ועל זמנית והיא נגישה לכל מי שיש לו טלפון נייד.

 לימוד תורה

מאז ומתמיד האמנתי כי התורה היא האדמה המשותפת עליה כל יהודי העולם יכולים לעמוד ביחד. לימוד עכשווי מחדש בכל יום את הברית של מתן תורה. ישנן דרכים רבות ושונות למפגש מתמשך עם מקורות ראשוניים – מקרא, משנה ותלמוד – כמו גם עם מקורות עכשוויים כדוגמת ספרות, שירה וכדומה. מפגש שיש בו הכרות עמוקה כמו גם חשיבה ביקורתית ופרשנות חופשית ויצירתית הוא כלי המעמיק ומעשיר את הזהות התרבותית. לימוד בחברותא, בקבוצות לימוד ובקהילת לימוד מייצר שפה משותפת, מאפשר בירור רעיוני ומוסרי ומייצר אנרגיה לקהילה כולה. יתרונם של הישראלים בשליטתם בעברית מתאזן ביתרונם של היהודים האמריקאים בטקסיות ובניהול עצמי של קהילה. מורים טובים קיימים בשני המרכזים והרשת עשויה לאפשר לימוד מעבר למגבלות העבר.

 בתי תרבות

'עלמא', בית לתרבות עברית פועל בתל אביב מאז שנת 1996. זהו מרכז תרבות המבקש להשפיע על עיצוב השיח והיצירה במרחב התרבותי חברתי בישראל. לפני שנים רבות כתבתי הצעה להקמת רשת בתי 'עלמא' ברחבי העולם, בהשראת מרכזי התרבות הצרפתית ברחבי העולם. בתים כאלו דומים במשהו לבתים שהקימו 'חב"ד' והיו להצלחה מוכחת, ודומים במשהו ל'בתי הילל' בקמפוסים. בתים דומים קמים היום על ידי 'בינה' בהודו וזוכים למבקרים רבים. לו יקומו מרכזי תרבות יהודית במרכזי הערים הגדולות שיציעו פעילות תרבותית כמו תיקון ליל שבועות, סליחות, סדר פסח, קבלות שבת, שיעורים קבועים, סדנאות לקראת טקסי חיים, לידה וקבלת פנים של תינוק לעולם, סמינרי כלולות, מפגשי בר ובת מצוה, הצגת תרבות יהודית ישראלית חדשה ודיון בה, ועוד ועוד – הם עשויים להזין את קהילות הישראלים כמו גם להוות מקום מפגש עם אמריקאים המבקשים העמקה ביהדות כתרבות. ההון התרבותי שיווצר בבתים הללו עשוי לעבור ממקום למקום כתערוכות או כסדרות שיעורים ומופעים ולהעשיר את העולם היהודי כולו.

***

ההצלחה הגדולה של הזהות הישראלית מצויה במרחב הציבורי. דווקא שם, ברחוב, במסך הטלוויזיה ובמערכת החינוך, מתממש החלום היהודי שהיה כמוס אלפי שנים בתוך הקהילה הסגורה – חלום המרחב היהודי הטוטאלי, שהוא בטוח בעצמו ויכול להכיל גם לא יהודים בכבוד. במרחב כזה הזמן הוא יהודי, השפה עברית והסיפור הגדול מתרחש שוב ושוב.

את המובנות מאליה הרגועה והשמחה בחלקה הזאת, לא פשוט לארוז כשעוזבים את הארץ ל'רילוקיישן'. אך הדבר אפשרי. כמחנכת יהודייה אני נרגשת לקראת האתגר.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות