אמוץ עשהאל
אמוץ עשהאל הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, הפרשן הבכיר של הג'רוזלם פוסט, ועורך בכיר בג'רוזלם רפורט.
תנועת "המזרחי": הסוף
אמוץ עשהאל
ב' ניסן תשע"ט

כדבר הזה לא קרה מאז מָרד מרתין לותר בוותיקן, ונשא נזירה לאשה.

נפתלי בנט, שבסתיו האחרון עוד ישב על כסאם של הרבנים יהודה לייב מימון, מאיר בר-אילן, ויצחק יעקב ריינס, נטש את משמרתו כמנהיג הציונות הדתית והקים תנועה חילונית.  

הימים ימי בחירות, ולכן אפשר להבין את המיקוד התקשורתי בצדדים האישיים והאלקטורליים של המהלך הזה, אבל ההיבט הדתי, החברתי, וההיסטורי שלו חשוב הרבה יותר.

אמת, על הצד הציבורי של הסיפור הזה מאפיל סיפור יוצא דופן על מיליונר היי-טק שהפליג אל הפוליטיקה חמוש בתרבות ההימורים של קרנות הון-הסיכון, תרבות שכפי הנראה הובילה אותו לטעות פוליטית פטאלית. אלא שמעבר לצד האישי של המהלך הזה מסתתרת אמת גדולה בהרבה ממעשיו של איש אחד בשעה אחת, והיא שתנועת "המזרחי", שהיוותה עמוד תווך של המפעל הציוני כמעט 120 שנה, הגיעה לקץ דרכה.

שמעבר לצד האישי של המהלך הזה מסתתרת אמת גדולה בהרבה ממעשיו של איש אחד בשעה אחת, והיא שתנועת "המזרחי", שהיוותה עמוד תווך של המפעל הציוני כמעט 120 שנה, הגיעה לקץ דרכה.

יחסו של בנט לדת הוא כיחסם של מאות אלפי בוגרים אחרים של החינוך הדתי: הוא לא אורתודוקסי.  

אדם אורתודוקסי מקפיד על קיום ההלכה ונשמע להוראות רבנים כלשהם. בנט לא מרגיש שהוא צריך רבנים כדי להתקרב לאלוהים, בוודאי שלא כדי לקבוע מדיניות, גם לא כדי לדעת איך לשמור מצוות. לכן הוא מחבק באופן תמים ידידה שאיננה בת משפחה, לכן אשתו לא מכסה את הראש, לכן בצבא הוא לא חבש כיפה, לכן הוא יצא להגנת הלהט"בים ואף העסיק דוברת לסבית, ולכן הוא לא היסס לבקר בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג שנטבחו בו מתפללים יהודים.

הפער בין בנט לבין האורתוקודסיה שבתוכה הוא נלכד נגלה במלוא חריפותו כאשר הוא ניסה לשלב ברשימה לכנסת את כוכב הכדורגל אלי אוחנה. המופלא בשליפה הזו – שנתקלה בזעם רבני והסתיימה בהליכה של בנט לקאנוסה – לא היה העמדות של שני הצדדים, וגם לא הפער ביניהן; ליזמה של בנט היה הגיון אלקטורלי, ולתגובה הרבנית היה הגיון הלכתי.

המופלא היה שבנט לא הבין מראש איך יגיב כל רב אורתודוקסי למחשבה שהוא ייוצג בכנסת על ידי ספורטאי שתרם, במשך שנים ובאופן שיטתי, למה שמבחינת ההלכה הוא חילול שבת המוני. אילו הוא היה אורתודוקסי בנשמתו, בנט היה צופה את התגובה הרבנית, ומנסה לארגן עם אוחנה פוזה כלשהי של חזרה בתשובה, נגיד הבעת חרטה על שנות המשחק בשבת והצהרה שאת כהונתו בכנסת יקדיש לביטול המשחקים בשבת.

זה כמובן לא קרה. בנט מעולם לא היה אורתודוקס אמיתי, וכשהוא השיק את המהלך עם אוחנה הוא לא חשב על סדר היום של הרבנים, אלא על הקולות של אוהדי בית"ר.

בנט לא אמר את זה, אבל ברור שהוא לא סבל את התערבות הרבנים במעשיו, בדומה להמוני חובשי כיפות

בנט – תוצר של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב – עזב את "הבית היהודי" משום שרבניה האורתוקודסיים ניסו להגיד לו מה לעשות, למשל כשהרב ישראל רוזן תקף אותו על יחסו ללהט"בים או כשהרב דרוקמן זימן אותו כדי להורות לו לא לפרוש מהממשלה.

בנט לא אמר את זה, אבל ברור שהוא לא סבל את התערבות הרבנים במעשיו, בדומה להמוני חובשי כיפות – שלא לדבר על מסורתיים גלויי ראש – שהולכים לבית הכנסת רק כשבא להם, אוכלים במסעדות ללא תעודת הכשר, מסתמסים בנייד בשבת, מתעלמים מהוראות רבנים לגבי הילכות "צניעות", ואף מקיימים יחסי מין לפני הנישואין.

כמו בנט, ישראלים אלו אינם שומרי הלכה. הם שומרי מסורת. ובניגוד למה שרבנים אורתודוקסים רבים אומרים עליהם, הם לא עושים פשרות מתוך חולשה, אלא מתוך אמונה; אמונה שמה שההלכה אוסרת והם מתירים באמת מותר, ובכל מקרה על מה שבינם לבין המקום יחליטו הם, ולא אף רב. במובן זה, הם מאתגרים את האורתודוקסיה כפי שהרפורמציה איתגרה בשעתה את הוותיקן, בטענה שלמאמינים אין צורך בתיווך של בישופים, חשמנים ואפיפיורים כדי להגיע לאלהים.

אילו היה בנט מוכן לדון פומבית בגישתו להלכה, ולהודות בפומבי בזהותו הלא-אורתודוקסית, הוא היה יכול לקנות את עולמו כבונה גשר בין האורתודוקסיה לחלופותיה, גשר שיהודי ישראל והתפוצות כל כך זקוקים לו כיום.

יהיו אשר יהיו מעשיו, מניעיו ואחריתו הפוליטית של בנט האיש, הקלילות בה הוא ערק מן הצד הדתי של הפוליטיקה לצידה הפוסט-דתי משקפת את האמת שהפוליטיקה הישראלית משדרת זה שנים: הציונות הדתית הגשימה את מטרותיה הפוליטיות, ואין לה עוד צורך במפלגה משלה.

הקלילות בה הוא ערק מן הצד הדתי של הפוליטיקה לצידה הפוסט-דתי משקפת את האמת שהפוליטיקה הישראלית משדרת זה שנים: הציונות הדתית הגשימה את מטרותיה הפוליטיות, ואין לה עוד צורך במפלגה משלה

שלושה יעדים הדריכו את הציונות הדתית, בזה אחר זה, מאז הקמת תנועת "המזרחי" ב-1902: הראשון היה רעיוני, מתן הכשר דתי לציונות בזמן שרוב הרבנים שללו אותה ככפירה; השני היה לאומי, השלטת ההלכה על המרחב הציבורי של המדינה היהודית; והיעד השלישי היה מגזרי, דאגה לצרכיו של הציבור הדתי לאומי.

היעד הראשון הושג עוד קודם להקמת המדינה, כאשר אלפי שומרי מצוות הצטרפו לתנועה הציונית, והפכו לשותף האסטרטגי של תנועת העבודה בבניית המדינה שבדרך.

היעד השני הושג לאחר הקמת המדינה, כאשר הציונות הדתית ותנועת העבודה קבעו את השבת כיום המנוחה הלאומי, הפקידו את הגירושין, הנישואין והגיור בידי הרבנות הראשית, והכניסו לפקודות המטכ"ל את שמירת השבת והכשרות.

היעד השלישי הושג בשתי פעימות: בתקופת שלטון השמאל הובטחו המשאבים והעצמאות של החינוך הדתי, הוקמו גני ילדים, תיכונים, ישיבות ואולפנות, נבנו שכונות, מושבים, קיבוצים, בנק (המזרחי), וחברת שיכון (משהב), והוקמו מועצות דתיות שבנו בכל אתר בתי כנסת, מקוואות ובתי עלמין (כולם, אין צריך לומר, בניהול אורתודוקסי).  

כשם שאין תפקיד החסום בפניהם כך הם לא חוששים שבלי מפלגה דתית ייסגרו מוסדות החינוך בהם לומדים ילדיהם

בעוד היעדים הללו נכבשו במישור המינהלי והתקציבי, במישור החברתי הישגי הציונות הדתית היו חלקיים יותר. מצד אחד, כעמוד תווך בממסד שהוביל מפא"י, היא שלטה בביורוקרטיות שלמות, מהמועצות הדתיות ומשרדי הפנים והרווחה ועד הרבנות הצבאית. מצד שני, תפקידי המפתח האמיתיים בניהול המדינה נחסמו בפני נציגי הציונות הדתית.

כך היה בזמן שלטון העבודה. בתקופת הליכוד הגיעה הפעימה המגזרית השנייה, כאשר כל תקרות הזכוכית של תקופת מפא"י נשברו, וכמעט לא נותר תפקיד ציבורי שחובשי כיפה לא הגיעו אליו, ממפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ, נגיד בנק ישראל והיועץ המשפטי לממשלה ועד נשיא האוניברסיטה העברית, סגן הרמטכ"ל, והשגרירים בוושינגטון, בלונדון ובאו"ם.

זהו ההקשר בו נכדיהם של מצביעי המפד"ל ההיסטורית מרגישים שאין להם עוד מטרה דתית בפוליטיקה. כשם שאין תפקיד החסום בפניהם כך הם לא חוששים שבלי מפלגה דתית ייסגרו מוסדות החינוך בהם לומדים ילדיהם. גם אין שום חקיקה דתית שחסרה להם. אדרבא, רובם כלל אינם שואפים, אפילו תיאורטית, למדינת הלכה.

בתוך כך, נישואין של דתיים וחילוניים הולכים ונעשים שכיחים, וזאת מבלי שבני הזוג, המשפחות ושאר הסביבה החברתית ידרשו מאחד מבני הזוג "המרה", אם לקבלת עול מצוות ועם לפריקתו.

זו הסיבה שכל כך הרבה שומרי מצוות – מציפי חוטובלי, חילי טרופר ורחל עזריה עד יולי אדלשטיין, אלעזר שטרן, ונפתלי בנט – הצטרפו למפלגות לא דתיות: הם בפוליטיקה לא כדתיים, אלא כישראלים. לכן תנועת "המזרחי" סיימה את תפקידה ההיסטורי. היא הגשימה את יעדיה, כמו המפלגה של אביגדור ליברמן, לאחר שרוב יוצאי העליה דוברת הרוסית חדלו להרגיש שהם צריכים ייצוג פוליטי מגזרי.

המהלך של בנט, אם כן, מבשר את האפילוג של התנועה שאבותיה חיברו את הדת למדינה, ובתוך כך היו היונים הצחורות שניסו למנוע את מלחמת ששת הימים, התנגדו לכיבוש העיר העתיקה, תמכו בהחלטת ממשלת לוי אשכול להציע שטחים תמורת שלום, ובקיץ 1904 אף תמכו בתכנית אוגנדה.

האפילוג הזה יהיה מוטיב מרתק בכנסת הבאה, ויהיו לו שני צדדים:

בצדו האחד יככבו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שילחצו על רפי פרץ לנטוש גם את שרידיהן האחרונים של המתינות המדינית והתבונה הפוליטית שהיו נר לרגליה של תנועת "המזרחי", וביחד שלימו את תהליך המרת המורשת שלה בסדר יום שעוסק לא באופיה של המדינה, אלא בגודל שלה ובהשלטה שלה על הפלסטינאים.

בצדו השני של האפילוג יעמוד נפתלי בנט, שלא יצטרך להפליג כדי להגיע אל מעבר לחלקה השני של מורשת "המזרחי" – החלק הדתי; הוא הרי מזמן כבר שם.

בחירות
אמונה
הבית היהודי
נפתלי בנט
פוליטיקה
אורתודוקסיה
אמוץ עשהאל
תנועת המזרחי
תנועת "המזרחי": הסוף
7/4/2019
ב' ניסן תשע"ט
אמוץ עשהאל
אמוץ עשהאל

כדבר הזה לא קרה מאז מָרד מרתין לותר בוותיקן, ונשא נזירה לאשה.

נפתלי בנט, שבסתיו האחרון עוד ישב על כסאם של הרבנים יהודה לייב מימון, מאיר בר-אילן, ויצחק יעקב ריינס, נטש את משמרתו כמנהיג הציונות הדתית והקים תנועה חילונית.  

הימים ימי בחירות, ולכן אפשר להבין את המיקוד התקשורתי בצדדים האישיים והאלקטורליים של המהלך הזה, אבל ההיבט הדתי, החברתי, וההיסטורי שלו חשוב הרבה יותר.

אמת, על הצד הציבורי של הסיפור הזה מאפיל סיפור יוצא דופן על מיליונר היי-טק שהפליג אל הפוליטיקה חמוש בתרבות ההימורים של קרנות הון-הסיכון, תרבות שכפי הנראה הובילה אותו לטעות פוליטית פטאלית. אלא שמעבר לצד האישי של המהלך הזה מסתתרת אמת גדולה בהרבה ממעשיו של איש אחד בשעה אחת, והיא שתנועת "המזרחי", שהיוותה עמוד תווך של המפעל הציוני כמעט 120 שנה, הגיעה לקץ דרכה.

שמעבר לצד האישי של המהלך הזה מסתתרת אמת גדולה בהרבה ממעשיו של איש אחד בשעה אחת, והיא שתנועת "המזרחי", שהיוותה עמוד תווך של המפעל הציוני כמעט 120 שנה, הגיעה לקץ דרכה.

יחסו של בנט לדת הוא כיחסם של מאות אלפי בוגרים אחרים של החינוך הדתי: הוא לא אורתודוקסי.  

אדם אורתודוקסי מקפיד על קיום ההלכה ונשמע להוראות רבנים כלשהם. בנט לא מרגיש שהוא צריך רבנים כדי להתקרב לאלוהים, בוודאי שלא כדי לקבוע מדיניות, גם לא כדי לדעת איך לשמור מצוות. לכן הוא מחבק באופן תמים ידידה שאיננה בת משפחה, לכן אשתו לא מכסה את הראש, לכן בצבא הוא לא חבש כיפה, לכן הוא יצא להגנת הלהט"בים ואף העסיק דוברת לסבית, ולכן הוא לא היסס לבקר בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג שנטבחו בו מתפללים יהודים.

הפער בין בנט לבין האורתוקודסיה שבתוכה הוא נלכד נגלה במלוא חריפותו כאשר הוא ניסה לשלב ברשימה לכנסת את כוכב הכדורגל אלי אוחנה. המופלא בשליפה הזו – שנתקלה בזעם רבני והסתיימה בהליכה של בנט לקאנוסה – לא היה העמדות של שני הצדדים, וגם לא הפער ביניהן; ליזמה של בנט היה הגיון אלקטורלי, ולתגובה הרבנית היה הגיון הלכתי.

המופלא היה שבנט לא הבין מראש איך יגיב כל רב אורתודוקסי למחשבה שהוא ייוצג בכנסת על ידי ספורטאי שתרם, במשך שנים ובאופן שיטתי, למה שמבחינת ההלכה הוא חילול שבת המוני. אילו הוא היה אורתודוקסי בנשמתו, בנט היה צופה את התגובה הרבנית, ומנסה לארגן עם אוחנה פוזה כלשהי של חזרה בתשובה, נגיד הבעת חרטה על שנות המשחק בשבת והצהרה שאת כהונתו בכנסת יקדיש לביטול המשחקים בשבת.

זה כמובן לא קרה. בנט מעולם לא היה אורתודוקס אמיתי, וכשהוא השיק את המהלך עם אוחנה הוא לא חשב על סדר היום של הרבנים, אלא על הקולות של אוהדי בית"ר.

בנט לא אמר את זה, אבל ברור שהוא לא סבל את התערבות הרבנים במעשיו, בדומה להמוני חובשי כיפות

בנט – תוצר של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב – עזב את "הבית היהודי" משום שרבניה האורתוקודסיים ניסו להגיד לו מה לעשות, למשל כשהרב ישראל רוזן תקף אותו על יחסו ללהט"בים או כשהרב דרוקמן זימן אותו כדי להורות לו לא לפרוש מהממשלה.

בנט לא אמר את זה, אבל ברור שהוא לא סבל את התערבות הרבנים במעשיו, בדומה להמוני חובשי כיפות – שלא לדבר על מסורתיים גלויי ראש – שהולכים לבית הכנסת רק כשבא להם, אוכלים במסעדות ללא תעודת הכשר, מסתמסים בנייד בשבת, מתעלמים מהוראות רבנים לגבי הילכות "צניעות", ואף מקיימים יחסי מין לפני הנישואין.

כמו בנט, ישראלים אלו אינם שומרי הלכה. הם שומרי מסורת. ובניגוד למה שרבנים אורתודוקסים רבים אומרים עליהם, הם לא עושים פשרות מתוך חולשה, אלא מתוך אמונה; אמונה שמה שההלכה אוסרת והם מתירים באמת מותר, ובכל מקרה על מה שבינם לבין המקום יחליטו הם, ולא אף רב. במובן זה, הם מאתגרים את האורתודוקסיה כפי שהרפורמציה איתגרה בשעתה את הוותיקן, בטענה שלמאמינים אין צורך בתיווך של בישופים, חשמנים ואפיפיורים כדי להגיע לאלהים.

אילו היה בנט מוכן לדון פומבית בגישתו להלכה, ולהודות בפומבי בזהותו הלא-אורתודוקסית, הוא היה יכול לקנות את עולמו כבונה גשר בין האורתודוקסיה לחלופותיה, גשר שיהודי ישראל והתפוצות כל כך זקוקים לו כיום.

יהיו אשר יהיו מעשיו, מניעיו ואחריתו הפוליטית של בנט האיש, הקלילות בה הוא ערק מן הצד הדתי של הפוליטיקה לצידה הפוסט-דתי משקפת את האמת שהפוליטיקה הישראלית משדרת זה שנים: הציונות הדתית הגשימה את מטרותיה הפוליטיות, ואין לה עוד צורך במפלגה משלה.

הקלילות בה הוא ערק מן הצד הדתי של הפוליטיקה לצידה הפוסט-דתי משקפת את האמת שהפוליטיקה הישראלית משדרת זה שנים: הציונות הדתית הגשימה את מטרותיה הפוליטיות, ואין לה עוד צורך במפלגה משלה

שלושה יעדים הדריכו את הציונות הדתית, בזה אחר זה, מאז הקמת תנועת "המזרחי" ב-1902: הראשון היה רעיוני, מתן הכשר דתי לציונות בזמן שרוב הרבנים שללו אותה ככפירה; השני היה לאומי, השלטת ההלכה על המרחב הציבורי של המדינה היהודית; והיעד השלישי היה מגזרי, דאגה לצרכיו של הציבור הדתי לאומי.

היעד הראשון הושג עוד קודם להקמת המדינה, כאשר אלפי שומרי מצוות הצטרפו לתנועה הציונית, והפכו לשותף האסטרטגי של תנועת העבודה בבניית המדינה שבדרך.

היעד השני הושג לאחר הקמת המדינה, כאשר הציונות הדתית ותנועת העבודה קבעו את השבת כיום המנוחה הלאומי, הפקידו את הגירושין, הנישואין והגיור בידי הרבנות הראשית, והכניסו לפקודות המטכ"ל את שמירת השבת והכשרות.

היעד השלישי הושג בשתי פעימות: בתקופת שלטון השמאל הובטחו המשאבים והעצמאות של החינוך הדתי, הוקמו גני ילדים, תיכונים, ישיבות ואולפנות, נבנו שכונות, מושבים, קיבוצים, בנק (המזרחי), וחברת שיכון (משהב), והוקמו מועצות דתיות שבנו בכל אתר בתי כנסת, מקוואות ובתי עלמין (כולם, אין צריך לומר, בניהול אורתודוקסי).  

כשם שאין תפקיד החסום בפניהם כך הם לא חוששים שבלי מפלגה דתית ייסגרו מוסדות החינוך בהם לומדים ילדיהם

בעוד היעדים הללו נכבשו במישור המינהלי והתקציבי, במישור החברתי הישגי הציונות הדתית היו חלקיים יותר. מצד אחד, כעמוד תווך בממסד שהוביל מפא"י, היא שלטה בביורוקרטיות שלמות, מהמועצות הדתיות ומשרדי הפנים והרווחה ועד הרבנות הצבאית. מצד שני, תפקידי המפתח האמיתיים בניהול המדינה נחסמו בפני נציגי הציונות הדתית.

כך היה בזמן שלטון העבודה. בתקופת הליכוד הגיעה הפעימה המגזרית השנייה, כאשר כל תקרות הזכוכית של תקופת מפא"י נשברו, וכמעט לא נותר תפקיד ציבורי שחובשי כיפה לא הגיעו אליו, ממפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ, נגיד בנק ישראל והיועץ המשפטי לממשלה ועד נשיא האוניברסיטה העברית, סגן הרמטכ"ל, והשגרירים בוושינגטון, בלונדון ובאו"ם.

זהו ההקשר בו נכדיהם של מצביעי המפד"ל ההיסטורית מרגישים שאין להם עוד מטרה דתית בפוליטיקה. כשם שאין תפקיד החסום בפניהם כך הם לא חוששים שבלי מפלגה דתית ייסגרו מוסדות החינוך בהם לומדים ילדיהם. גם אין שום חקיקה דתית שחסרה להם. אדרבא, רובם כלל אינם שואפים, אפילו תיאורטית, למדינת הלכה.

בתוך כך, נישואין של דתיים וחילוניים הולכים ונעשים שכיחים, וזאת מבלי שבני הזוג, המשפחות ושאר הסביבה החברתית ידרשו מאחד מבני הזוג "המרה", אם לקבלת עול מצוות ועם לפריקתו.

זו הסיבה שכל כך הרבה שומרי מצוות – מציפי חוטובלי, חילי טרופר ורחל עזריה עד יולי אדלשטיין, אלעזר שטרן, ונפתלי בנט – הצטרפו למפלגות לא דתיות: הם בפוליטיקה לא כדתיים, אלא כישראלים. לכן תנועת "המזרחי" סיימה את תפקידה ההיסטורי. היא הגשימה את יעדיה, כמו המפלגה של אביגדור ליברמן, לאחר שרוב יוצאי העליה דוברת הרוסית חדלו להרגיש שהם צריכים ייצוג פוליטי מגזרי.

המהלך של בנט, אם כן, מבשר את האפילוג של התנועה שאבותיה חיברו את הדת למדינה, ובתוך כך היו היונים הצחורות שניסו למנוע את מלחמת ששת הימים, התנגדו לכיבוש העיר העתיקה, תמכו בהחלטת ממשלת לוי אשכול להציע שטחים תמורת שלום, ובקיץ 1904 אף תמכו בתכנית אוגנדה.

האפילוג הזה יהיה מוטיב מרתק בכנסת הבאה, ויהיו לו שני צדדים:

בצדו האחד יככבו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שילחצו על רפי פרץ לנטוש גם את שרידיהן האחרונים של המתינות המדינית והתבונה הפוליטית שהיו נר לרגליה של תנועת "המזרחי", וביחד שלימו את תהליך המרת המורשת שלה בסדר יום שעוסק לא באופיה של המדינה, אלא בגודל שלה ובהשלטה שלה על הפלסטינאים.

בצדו השני של האפילוג יעמוד נפתלי בנט, שלא יצטרך להפליג כדי להגיע אל מעבר לחלקה השני של מורשת "המזרחי" – החלק הדתי; הוא הרי מזמן כבר שם.

בחירות
אמונה
הבית היהודי
נפתלי בנט
פוליטיקה
אורתודוקסיה
אמוץ עשהאל
תנועת המזרחי
תנועת "המזרחי": הסוף
אמוץ עשהאל
אמוץ עשהאל

כדבר הזה לא קרה מאז מָרד מרתין לותר בוותיקן, ונשא נזירה לאשה.

נפתלי בנט, שבסתיו האחרון עוד ישב על כסאם של הרבנים יהודה לייב מימון, מאיר בר-אילן, ויצחק יעקב ריינס, נטש את משמרתו כמנהיג הציונות הדתית והקים תנועה חילונית.  

הימים ימי בחירות, ולכן אפשר להבין את המיקוד התקשורתי בצדדים האישיים והאלקטורליים של המהלך הזה, אבל ההיבט הדתי, החברתי, וההיסטורי שלו חשוב הרבה יותר.

אמת, על הצד הציבורי של הסיפור הזה מאפיל סיפור יוצא דופן על מיליונר היי-טק שהפליג אל הפוליטיקה חמוש בתרבות ההימורים של קרנות הון-הסיכון, תרבות שכפי הנראה הובילה אותו לטעות פוליטית פטאלית. אלא שמעבר לצד האישי של המהלך הזה מסתתרת אמת גדולה בהרבה ממעשיו של איש אחד בשעה אחת, והיא שתנועת "המזרחי", שהיוותה עמוד תווך של המפעל הציוני כמעט 120 שנה, הגיעה לקץ דרכה.

שמעבר לצד האישי של המהלך הזה מסתתרת אמת גדולה בהרבה ממעשיו של איש אחד בשעה אחת, והיא שתנועת "המזרחי", שהיוותה עמוד תווך של המפעל הציוני כמעט 120 שנה, הגיעה לקץ דרכה.

יחסו של בנט לדת הוא כיחסם של מאות אלפי בוגרים אחרים של החינוך הדתי: הוא לא אורתודוקסי.  

אדם אורתודוקסי מקפיד על קיום ההלכה ונשמע להוראות רבנים כלשהם. בנט לא מרגיש שהוא צריך רבנים כדי להתקרב לאלוהים, בוודאי שלא כדי לקבוע מדיניות, גם לא כדי לדעת איך לשמור מצוות. לכן הוא מחבק באופן תמים ידידה שאיננה בת משפחה, לכן אשתו לא מכסה את הראש, לכן בצבא הוא לא חבש כיפה, לכן הוא יצא להגנת הלהט"בים ואף העסיק דוברת לסבית, ולכן הוא לא היסס לבקר בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג שנטבחו בו מתפללים יהודים.

הפער בין בנט לבין האורתוקודסיה שבתוכה הוא נלכד נגלה במלוא חריפותו כאשר הוא ניסה לשלב ברשימה לכנסת את כוכב הכדורגל אלי אוחנה. המופלא בשליפה הזו – שנתקלה בזעם רבני והסתיימה בהליכה של בנט לקאנוסה – לא היה העמדות של שני הצדדים, וגם לא הפער ביניהן; ליזמה של בנט היה הגיון אלקטורלי, ולתגובה הרבנית היה הגיון הלכתי.

המופלא היה שבנט לא הבין מראש איך יגיב כל רב אורתודוקסי למחשבה שהוא ייוצג בכנסת על ידי ספורטאי שתרם, במשך שנים ובאופן שיטתי, למה שמבחינת ההלכה הוא חילול שבת המוני. אילו הוא היה אורתודוקסי בנשמתו, בנט היה צופה את התגובה הרבנית, ומנסה לארגן עם אוחנה פוזה כלשהי של חזרה בתשובה, נגיד הבעת חרטה על שנות המשחק בשבת והצהרה שאת כהונתו בכנסת יקדיש לביטול המשחקים בשבת.

זה כמובן לא קרה. בנט מעולם לא היה אורתודוקס אמיתי, וכשהוא השיק את המהלך עם אוחנה הוא לא חשב על סדר היום של הרבנים, אלא על הקולות של אוהדי בית"ר.

בנט לא אמר את זה, אבל ברור שהוא לא סבל את התערבות הרבנים במעשיו, בדומה להמוני חובשי כיפות

בנט – תוצר של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב – עזב את "הבית היהודי" משום שרבניה האורתוקודסיים ניסו להגיד לו מה לעשות, למשל כשהרב ישראל רוזן תקף אותו על יחסו ללהט"בים או כשהרב דרוקמן זימן אותו כדי להורות לו לא לפרוש מהממשלה.

בנט לא אמר את זה, אבל ברור שהוא לא סבל את התערבות הרבנים במעשיו, בדומה להמוני חובשי כיפות – שלא לדבר על מסורתיים גלויי ראש – שהולכים לבית הכנסת רק כשבא להם, אוכלים במסעדות ללא תעודת הכשר, מסתמסים בנייד בשבת, מתעלמים מהוראות רבנים לגבי הילכות "צניעות", ואף מקיימים יחסי מין לפני הנישואין.

כמו בנט, ישראלים אלו אינם שומרי הלכה. הם שומרי מסורת. ובניגוד למה שרבנים אורתודוקסים רבים אומרים עליהם, הם לא עושים פשרות מתוך חולשה, אלא מתוך אמונה; אמונה שמה שההלכה אוסרת והם מתירים באמת מותר, ובכל מקרה על מה שבינם לבין המקום יחליטו הם, ולא אף רב. במובן זה, הם מאתגרים את האורתודוקסיה כפי שהרפורמציה איתגרה בשעתה את הוותיקן, בטענה שלמאמינים אין צורך בתיווך של בישופים, חשמנים ואפיפיורים כדי להגיע לאלהים.

אילו היה בנט מוכן לדון פומבית בגישתו להלכה, ולהודות בפומבי בזהותו הלא-אורתודוקסית, הוא היה יכול לקנות את עולמו כבונה גשר בין האורתודוקסיה לחלופותיה, גשר שיהודי ישראל והתפוצות כל כך זקוקים לו כיום.

יהיו אשר יהיו מעשיו, מניעיו ואחריתו הפוליטית של בנט האיש, הקלילות בה הוא ערק מן הצד הדתי של הפוליטיקה לצידה הפוסט-דתי משקפת את האמת שהפוליטיקה הישראלית משדרת זה שנים: הציונות הדתית הגשימה את מטרותיה הפוליטיות, ואין לה עוד צורך במפלגה משלה.

הקלילות בה הוא ערק מן הצד הדתי של הפוליטיקה לצידה הפוסט-דתי משקפת את האמת שהפוליטיקה הישראלית משדרת זה שנים: הציונות הדתית הגשימה את מטרותיה הפוליטיות, ואין לה עוד צורך במפלגה משלה

שלושה יעדים הדריכו את הציונות הדתית, בזה אחר זה, מאז הקמת תנועת "המזרחי" ב-1902: הראשון היה רעיוני, מתן הכשר דתי לציונות בזמן שרוב הרבנים שללו אותה ככפירה; השני היה לאומי, השלטת ההלכה על המרחב הציבורי של המדינה היהודית; והיעד השלישי היה מגזרי, דאגה לצרכיו של הציבור הדתי לאומי.

היעד הראשון הושג עוד קודם להקמת המדינה, כאשר אלפי שומרי מצוות הצטרפו לתנועה הציונית, והפכו לשותף האסטרטגי של תנועת העבודה בבניית המדינה שבדרך.

היעד השני הושג לאחר הקמת המדינה, כאשר הציונות הדתית ותנועת העבודה קבעו את השבת כיום המנוחה הלאומי, הפקידו את הגירושין, הנישואין והגיור בידי הרבנות הראשית, והכניסו לפקודות המטכ"ל את שמירת השבת והכשרות.

היעד השלישי הושג בשתי פעימות: בתקופת שלטון השמאל הובטחו המשאבים והעצמאות של החינוך הדתי, הוקמו גני ילדים, תיכונים, ישיבות ואולפנות, נבנו שכונות, מושבים, קיבוצים, בנק (המזרחי), וחברת שיכון (משהב), והוקמו מועצות דתיות שבנו בכל אתר בתי כנסת, מקוואות ובתי עלמין (כולם, אין צריך לומר, בניהול אורתודוקסי).  

כשם שאין תפקיד החסום בפניהם כך הם לא חוששים שבלי מפלגה דתית ייסגרו מוסדות החינוך בהם לומדים ילדיהם

בעוד היעדים הללו נכבשו במישור המינהלי והתקציבי, במישור החברתי הישגי הציונות הדתית היו חלקיים יותר. מצד אחד, כעמוד תווך בממסד שהוביל מפא"י, היא שלטה בביורוקרטיות שלמות, מהמועצות הדתיות ומשרדי הפנים והרווחה ועד הרבנות הצבאית. מצד שני, תפקידי המפתח האמיתיים בניהול המדינה נחסמו בפני נציגי הציונות הדתית.

כך היה בזמן שלטון העבודה. בתקופת הליכוד הגיעה הפעימה המגזרית השנייה, כאשר כל תקרות הזכוכית של תקופת מפא"י נשברו, וכמעט לא נותר תפקיד ציבורי שחובשי כיפה לא הגיעו אליו, ממפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ, נגיד בנק ישראל והיועץ המשפטי לממשלה ועד נשיא האוניברסיטה העברית, סגן הרמטכ"ל, והשגרירים בוושינגטון, בלונדון ובאו"ם.

זהו ההקשר בו נכדיהם של מצביעי המפד"ל ההיסטורית מרגישים שאין להם עוד מטרה דתית בפוליטיקה. כשם שאין תפקיד החסום בפניהם כך הם לא חוששים שבלי מפלגה דתית ייסגרו מוסדות החינוך בהם לומדים ילדיהם. גם אין שום חקיקה דתית שחסרה להם. אדרבא, רובם כלל אינם שואפים, אפילו תיאורטית, למדינת הלכה.

בתוך כך, נישואין של דתיים וחילוניים הולכים ונעשים שכיחים, וזאת מבלי שבני הזוג, המשפחות ושאר הסביבה החברתית ידרשו מאחד מבני הזוג "המרה", אם לקבלת עול מצוות ועם לפריקתו.

זו הסיבה שכל כך הרבה שומרי מצוות – מציפי חוטובלי, חילי טרופר ורחל עזריה עד יולי אדלשטיין, אלעזר שטרן, ונפתלי בנט – הצטרפו למפלגות לא דתיות: הם בפוליטיקה לא כדתיים, אלא כישראלים. לכן תנועת "המזרחי" סיימה את תפקידה ההיסטורי. היא הגשימה את יעדיה, כמו המפלגה של אביגדור ליברמן, לאחר שרוב יוצאי העליה דוברת הרוסית חדלו להרגיש שהם צריכים ייצוג פוליטי מגזרי.

המהלך של בנט, אם כן, מבשר את האפילוג של התנועה שאבותיה חיברו את הדת למדינה, ובתוך כך היו היונים הצחורות שניסו למנוע את מלחמת ששת הימים, התנגדו לכיבוש העיר העתיקה, תמכו בהחלטת ממשלת לוי אשכול להציע שטחים תמורת שלום, ובקיץ 1904 אף תמכו בתכנית אוגנדה.

האפילוג הזה יהיה מוטיב מרתק בכנסת הבאה, ויהיו לו שני צדדים:

בצדו האחד יככבו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שילחצו על רפי פרץ לנטוש גם את שרידיהן האחרונים של המתינות המדינית והתבונה הפוליטית שהיו נר לרגליה של תנועת "המזרחי", וביחד שלימו את תהליך המרת המורשת שלה בסדר יום שעוסק לא באופיה של המדינה, אלא בגודל שלה ובהשלטה שלה על הפלסטינאים.

בצדו השני של האפילוג יעמוד נפתלי בנט, שלא יצטרך להפליג כדי להגיע אל מעבר לחלקה השני של מורשת "המזרחי" – החלק הדתי; הוא הרי מזמן כבר שם.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות