אבי שגיא
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.
אתיקה
הורות
זכויות אדם
חוק הלאום
להט"ב
לידה
משפט וחברה
פונדקאות
אזרחות
אבי שגיא
זהות
חירות
הזכות לזהות
אבי שגיא
כ"ח אב תשע"ח

לכל אדם יש את הזכות להיות מה שהוא. זכות זו מבטאת את ההכרה שבני אדם אינם יצורים מופשטים. הם תמיד ישים ממשיים, המכוננים ויוצרים את עולמם באופן ייחודי. לעולם לא נפגוש אדם; תמיד נפגוש אדם מסוים שלו פנים, וסגנון חיים ייחודי, המתממש במכלול התנהגויות, ערכים, זיכרונות, מאוויים ומיתוסים. עולמו הממשי של האדם הריאלי נוסד על היחס המורכב שבין עברו – ההורים והחברה שבה ואליה נולד, לבין עתידו – האפשרויות החדשות שאותן הוא בוחר. יש בחיי אדם כורח שאי אפשר לשרשו. בני אדם אינם נולדים מתוך עצמם, מתוך האין. הם אינם באים מהים. הם נולדים להוריהם ונושאים את צריבת הלידה כיסוד חשוב בחייהם.  יסוד הכורח שבחיי אדם, לא סוגר את מסע החיים הממשי. אופק העתיד ואפשרויותיו תמיד פתוח בפני האדם, משום שלעולם הוא אינו יכול לאבד את חירותו, שהיא כורח הכפוי עליו והשולל ממנו את החמיקה הסופית מאופק החיים הפתוח.

זהותם של בני אדם היא עניינם. היא מבטאת את מסע החיים הייחודי של כל יחיד וחברה. זהות אינה עניינה של המדינה או של זולת כלשהו. המדינה רשאית להתערב בחיי אדם, אבל לעולם לא רשאית לקבוע את זהותם. בני אדם הם סובייקטים, ריבוני זהותם, ולא אובייקטים של המדינה; היא אינה אמורה לייצר זהות. אם היא תעשה זאת היא תיטול לעצמה זכות שמעולם לא הוענקה לה על ידי ריבוניה האמתיים של המדינה: האזרחים.

בני אדם הם סובייקטים, ריבוני זהותם, ולא אובייקטים של המדינה; היא אינה אמורה לייצר זהות.

קביעות יסוד אלה לא הושגו בנקל. האנושות צריכה הייתה לעבור מסלול ארוך של חשיבה ומלחמות כדי לאמץ את הקביעה שאיש אינו ריבון הזהות של הזולת. מאחר שלכל אדם ולכל חברה יש  זהות משלה, על המדינה מוטלת החובה להבטיח את מימוש הזכות לזהות. זכות זאת אינה פריבילגיה שהמדינה מעניקה בחסדה לאזרחיה, זו חובת היסוד שלה כלפיהם. היא חייבת להבטיח להם מרחב שבו יחושו את בטוחים בזהותם ובקיומם. על מדינה להיות בית לחיים בה, מקום שבו הם יחשו נינוחים ובטוחים להיות מה שהם. מדינה שאינה מבטיחה את אפשרות מימוש הזהות במידה שווה ממירה בני אדם ממשיים, להם היא אמורה להיות מחויבות, בבני אדם דמיוניים, שאותם היא מייצרת ומסמנת כמושאי החובה שלה. בעשותה זאת נוטלת המדינה לעצמה את הזכות להתערב בחיי אזרחיה הממשיים, להורות להם כיצד עליהם לנהוג, מה עליהם לחשוב, מהו הטוב והרע האמורים לכוון את חייהם, כיצד עליהם לעצב את חייהם, ומה עליהם להיות. רק מדינה טוטליטרית מניחה שיש לה זכות לעשות זאת. לעולם לא מדינה דמוקרטית. דמוקרטיה אינה רק צורת משטר פורמלית, היא תמיד מבטאת גם, ובעיקר, מערכת ערכים בסיסית המיוסדת על דמות אדם שאותו היא משמרת: המדינה מחויבת להבטיח זכויותיו של כל אדם ממשי החי בה ולהתייחס אליו כיש הראוי לכבוד ולאוטונומיה בכינון ועיצוב עולמו.

למרות שלמדינה לא יכול להיות תפקיד כלשהו בכינון זהותם הממשית של בני אדם, היא לא חייבת להיות ניטרלית מבחינה ערכית. היפוכו של דבר: היא אמורה לאפשר להם לממש את זהותם, ולחוש כבוד ובטחון בחייהם; עליה ליצור תנאים שירבו את אושרם של בני אדם, את יכולתם לחיות במלאותם בתור מה שהם. אם אינה עושה זאת היא פוסקת מלהיות מדינה דמוקרטית וליברלית.

בזיכרונו של העם היהודי צרובה התביעה להסתרה ולהדרת הזהות היהודית. דווקא בעידן המודרני, שאישר את חשיבות הזהות, נתבעו ועדיין נתבעים יהודים, לא אחת, להסתיר את סממני זהותם היהודית. מי שחווה זאת יודע עד כמה דרישה זו פוגעת. כבני אדם אנו רוצים לממש את זהותנו לא רק בחדרי חדרים. אנו מסרבים למידור היררכי בחיינו המבחין בין הפנים, המוסתר לבין החיצוני, הגלוי. אנו רוצים שזהותנו תממש במרחב הציבורי בו אנו פוגשים את זולתנו. רצון זה מיוסד על התביעה להכרה ההדדית שהיא יסוד מכריע בעיצוב חיינו כבני אדם. לפיכך אנו רוצים לא רק להיות מה שהננו אלא גם להראות ככאלה, ולהיות מוכרים ככאלה על ידי זולתנו. איננו רוצים להיות שקופים, "לא-איש", בלשונו של איבסן בפר גינט.

בני אדם שנשללת מהם הזכות לנראות נאבקים על כך, זאת גם אם הם יכולים להמשיך להיות מה שהם במרחב הפרטי. זאת משום שאנו יצורים פוליטיים.  "אף אדם אינו אי בודד", כתב המשורר ג'והן דוהן, אנו חיים עם זולתנו ולפיכך רוצים בהכרה ובאישור של זהותנו על ידי הזולת. בני אדם אינם מפקידים את זהותם בידי זולתם; הם ימשיכו להיות מה שהם גם בלא הכרה זאת. אבל הם יחשו פגיעה ועלבון המכרסמים את חייהם. מי שנשללה ממנו הכרת הזולת חי בתחושה שזהותו לא מוגנת, ואיש מאתנו אינו רוצה לחיות כך. אוי לה למדינה שכך חשים אזרחיה.

הצירוף שבין חוק הלאום לבין חוק הפונדקאות מצביע על קיומו של יסוד משותף להם: המדינה מציבה לנגד עיניה אזרח מדומיין: האזרח הטוב שכלפיו מחויבת המדינה הוא יהודי מסוג מסוים.

לאחרונה קעקעה מדינת ישראל הנחות יסוד אלה בשני חוקים: חוק הלאום וחוק הפונדקאות. שני חוקים אלה, שלכאורה אין ביניהם קשר, מבטאים ערעור יסודי על המובן מאיליו ביחסי מדינה ואזרחיה. בחוק הלאום הפכה מדינת ישראל את אזרחיה הלא-יהודים לשקופים, לבלתי נראים, למי שאינם זכאים למימוש עולמם והווייתם באופן דומה לזה של היהודים. בחוק הפונדקאות הסתלקה המדינה ממחויבותה לבני אדם ממשיים בחברה: גברים, כשעיקר הנפגעים הם הומוסקסואלים. פגיעה זו מצטרפת לפגיעות הנוספות בלהטבי"ם שאינם יכולים לכונן חיי משפחה וזוגיות חוקיים הדומים לחיי זוגיות הטרוסקסואלים, ונתקלים עדיין ביחס מפלה ומשפיל.

הסתלקות המדינה ממחויבותה ללהטבי"ם לא יכולה להיות מוצדקת על ידי פגמים מוסריים הקיימים בהליך הפונדקאות והקושי להבטיח שהליך זו אינו מבטא שימוש לרעה בחולשתן של נשים. אם טענה זו צודקת היא אינה יכולה להיות מיושמת רק ביחס לגברים. אין צידוק לכך שהגבר ישלם את המחיר של פגמים אלה. ברור כי למהלך פוגעני זה יש  משמעות סימבולית עמוקה: המדינה מכירה בכך כי לידה וילד הם זכותה של אישה, אבל לא זכותו של הגבר.

זכות האישה ללידה וילד היא המשך התפיסה המסורתית של אישה היולדת במסגרת תא משפחתי הטרוסקסואלי. ההכרה בזכות האישה היחדנית לא מערערת באופן דרמטי על זאת. אבל הענקת זכות להורות לגבר משמעה פגיעה בתבנית התא המשפחתית המסורתית הנתפס בעיני המחוקק כסדר טבעי הכרחי ולא כסדר חברתי תרבותי קונטינגנטי, הנתון לשינוי על ידי בני אדם שהם ריבוני התרבות.

הצירוף שבין חוק הלאום לבין חוק הפונדקאות מצביע על קיומו של יסוד משותף להם: המדינה מציבה לנגד עיניה אזרח מדומיין: האזרח הטוב שכלפיו מחויבת המדינה הוא יהודי מסוג מסוים. אזרח מדומיין זה הוא בעל זהות מסוימת שרכיב מרכזי בזהותו הוא שלילת קיומו של הלא היהודי. בהתאם לדיכוטומיה של  המיניות הוא הטרוסקסואל. רק תכונת היסוד ההטרוסקסואלית  נחשבת על ידי המדינה כמהותית והכרחית, ורק לה ראוי לדאוג. היהודי שעולמו מכונן על ידי הדת היהודית המוסדית ולכן הוא גם הטרוסקסואל, הוא דגם האדם הדמיוני, שכלפיו מחויבת המדינה.

כיהודי אני מכיר בכך שהצלחתה של מדינת ישראל לא נמדדת בבתי הכנסיות שבה, כאלה היו גם בגולה, אלא ביצירת מרחב ציבורי שבו מגוון הזהויות היהודיות אמורות להמתממש.

אומרים לנו כי מן ההכרח היה לחוקק את חוק הלאום, כי בכך ניתנת תשובה ניצחת לשוללים את זכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית. כמי שגודל וחונך על ברכיה של המורשת הציונית אני מכיר ומחייב את זכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית. רק בישראל אני מוצא מרחב ציבורי שבו זהותי היהודית חוגגת את שלל אופניה ואפשרויותיה. איני צריך למצוא מפלט לזהותי במרחב הפרטי. בישראל איני זקוק להיכנס לבית הכנסת כדי למצוא את זהותי היהודית. אני אכן נכנס לבית הכנסת משום שאני יהודי שומר מצוות. אבל כיהודי אני מכיר בכך שהצלחתה של מדינת ישראל לא נמדדת בבתי הכנסיות שבה, כאלה היו גם בגולה, אלא ביצירת מרחב ציבורי שבו מגוון הזהויות היהודיות אמורות להמתממש.

מימוש זה אין פירושו הסכמה על "הזהות היהודית". מי שמבקש הסכמה על זהות אינו מבין את טיבה של הזהות כפרויקט אישי, תרבותי וחברתי. אי אפשר להסכים על מה שאינו יכול להיות מושא להסכמה: זהות האדם. בישראל הזהויות היהודיות אמורות היו להתממש, להיאבק על נוכחותן במרחב הציבורי, ואמורות לקבל מעמד וערך שווה. אבל מדינת ישראל לא עושה זאת. משום שחלק מהפרת האמנה בינה לבין אזרחיה מתבטא באי הענקת ערך זהה למכלול הזהויות היהודיות.

הפרה זו המתבטאת בפגיעה סימבולית וממשית בזהותם של הלא יהודים,  מתבטאת גם בפגיעה בלהטבי"ם. מי שפגע פעם אחת בכיבוד הזהות של זולתו לא יהסס לעשות זאת שוב. במדינת ישראל של היום לא מומלץ להיות לא יהודי, להט"ב, ליברל או איש שמאל, מדינת ישראל של היום מתקדמת בצעדים מהירים ומדאיגים למצב שבו דמות האדם והאזרח האידאלי הדמיוני תשתלט על השיח הפוליטי וכל האחרים יודרו.

חוק הלאום הוא ביטוי עמוק של אי אמון של המדינה באזרחיה היהודים והלא יהודים.

מדינת ישראל לא זקוקה לחוק הלאום כדי להיות מדינת היהודים. חוק פוגעני זה לא יהפוך אותה ליהודית. היא תהיה יהודית אם תאפשר לעם ישראל לבטא את מגוון הזהויות היהודיות והלא יהודיות של אזרחיה; אם יחיו בה יהודים ואם במרחב הציבורי שלה יהיה ביטוי של סמלים יהודיים, בתנאי שסמלים אלה לא יתפרשו על פי התפיסות של זרם אחד בקיום היהודי. חוק הלאום הוא ביטוי עמוק של אי אמון של המדינה באזרחיה היהודים והלא יהודים.  

עמנואל קאנט טען כי נישואין מזוהים עם חוזה הנישואין. הגל ביקרו על כך וטען כי  רק רווק חושב באופן זה. נישואין הם אהבה, דאגה, ניהול משק בית וכו'. רק מי שמפרק את נישואיו זקוק לחוזה הנישואין. באופן דומה רק מי שפוגע "ומתגרש" מהקיום היהודי הממשי זקוק לחוק הלאום. הוא אינו מאמין באפשרות של חיים משותפים עם מי שאינו זהה להם. רק מי שמלאותו העצמית ריקה זקוק לשלילת הזולת כדי להתקיים. הוא ניזון מהשלילה מבלי שיש בו משהו משל עצמו.

שלילה זו עצמה באה לידי ביטוי ביחס המנוכר והפוגע ללהטבי"ם במדינת ישראל. אין להניח שאנשים מאמינים יוותרו בנקל על עולמם וערכיהם. אבל זו צפייה הוגנת להניח כי מי שמבקש שיכבדו את עולמו וישמרו על זכויותיו כמאמין יתייצב להגן על עולמו של הזולת ועל זכויותיו, זאת גם עולמו של הזולת אינו זהה לשלו. איש לא נדרש  להסכים לזהות הזולת, שכן לאף אדם אין זכות להציג תביעה ביחס לזהות הזולת. אבל מי שנאבק על זהותו ראוי שיהיה נכון לכבד את זהות הזולת ולהיאבק למענה.

איש במדינת ישראל לא צריך להיות שקוף: לא יהודים, לא מי שאינם יהודים ולא להטבי"ם. לכולם הזכות להיות כאן לחיות ולממש את עולמם מבלי שייאלצו להתמודד עם הלגיטימיות הבסיסית של הווייתם. מדינת ישראל הפוגעת באמצעות חקיקה בבני אדם פוגעת בערכי היסוד הדמוקרטיים-ליברליים, ומתנתקת מחובתה האזרחית. מדינה זו מתנכרת לעולם הערכים היהודי, שלפיו כל אדם ברוא בצלמו של האל. האל, בלשון חז"ל,  הוא האמן שיצר את בני אדם כפי שהם. כיצד "הייתה לזונה קריה נאמנה" זעק הנביא במר ליבו? כיצד נעשה מדינת ישראל לאטומה? איך מדינה של יהודים שהסבל היהודי צרוב  בתודעתם יכולה לחוקק חוקים המרבים סבל, הפוגעים באדם עד כדי שלילת זהותו?!

אתיקה
הורות
זכויות אדם
חוק הלאום
להט"ב
לידה
משפט וחברה
פונדקאות
אזרחות
אבי שגיא
זהות
חירות
הזכות לזהות
9/8/2018
כ"ח אב תשע"ח
אבי שגיא
פרופ׳
אבי שגיא

לכל אדם יש את הזכות להיות מה שהוא. זכות זו מבטאת את ההכרה שבני אדם אינם יצורים מופשטים. הם תמיד ישים ממשיים, המכוננים ויוצרים את עולמם באופן ייחודי. לעולם לא נפגוש אדם; תמיד נפגוש אדם מסוים שלו פנים, וסגנון חיים ייחודי, המתממש במכלול התנהגויות, ערכים, זיכרונות, מאוויים ומיתוסים. עולמו הממשי של האדם הריאלי נוסד על היחס המורכב שבין עברו – ההורים והחברה שבה ואליה נולד, לבין עתידו – האפשרויות החדשות שאותן הוא בוחר. יש בחיי אדם כורח שאי אפשר לשרשו. בני אדם אינם נולדים מתוך עצמם, מתוך האין. הם אינם באים מהים. הם נולדים להוריהם ונושאים את צריבת הלידה כיסוד חשוב בחייהם.  יסוד הכורח שבחיי אדם, לא סוגר את מסע החיים הממשי. אופק העתיד ואפשרויותיו תמיד פתוח בפני האדם, משום שלעולם הוא אינו יכול לאבד את חירותו, שהיא כורח הכפוי עליו והשולל ממנו את החמיקה הסופית מאופק החיים הפתוח.

זהותם של בני אדם היא עניינם. היא מבטאת את מסע החיים הייחודי של כל יחיד וחברה. זהות אינה עניינה של המדינה או של זולת כלשהו. המדינה רשאית להתערב בחיי אדם, אבל לעולם לא רשאית לקבוע את זהותם. בני אדם הם סובייקטים, ריבוני זהותם, ולא אובייקטים של המדינה; היא אינה אמורה לייצר זהות. אם היא תעשה זאת היא תיטול לעצמה זכות שמעולם לא הוענקה לה על ידי ריבוניה האמתיים של המדינה: האזרחים.

בני אדם הם סובייקטים, ריבוני זהותם, ולא אובייקטים של המדינה; היא אינה אמורה לייצר זהות.

קביעות יסוד אלה לא הושגו בנקל. האנושות צריכה הייתה לעבור מסלול ארוך של חשיבה ומלחמות כדי לאמץ את הקביעה שאיש אינו ריבון הזהות של הזולת. מאחר שלכל אדם ולכל חברה יש  זהות משלה, על המדינה מוטלת החובה להבטיח את מימוש הזכות לזהות. זכות זאת אינה פריבילגיה שהמדינה מעניקה בחסדה לאזרחיה, זו חובת היסוד שלה כלפיהם. היא חייבת להבטיח להם מרחב שבו יחושו את בטוחים בזהותם ובקיומם. על מדינה להיות בית לחיים בה, מקום שבו הם יחשו נינוחים ובטוחים להיות מה שהם. מדינה שאינה מבטיחה את אפשרות מימוש הזהות במידה שווה ממירה בני אדם ממשיים, להם היא אמורה להיות מחויבות, בבני אדם דמיוניים, שאותם היא מייצרת ומסמנת כמושאי החובה שלה. בעשותה זאת נוטלת המדינה לעצמה את הזכות להתערב בחיי אזרחיה הממשיים, להורות להם כיצד עליהם לנהוג, מה עליהם לחשוב, מהו הטוב והרע האמורים לכוון את חייהם, כיצד עליהם לעצב את חייהם, ומה עליהם להיות. רק מדינה טוטליטרית מניחה שיש לה זכות לעשות זאת. לעולם לא מדינה דמוקרטית. דמוקרטיה אינה רק צורת משטר פורמלית, היא תמיד מבטאת גם, ובעיקר, מערכת ערכים בסיסית המיוסדת על דמות אדם שאותו היא משמרת: המדינה מחויבת להבטיח זכויותיו של כל אדם ממשי החי בה ולהתייחס אליו כיש הראוי לכבוד ולאוטונומיה בכינון ועיצוב עולמו.

למרות שלמדינה לא יכול להיות תפקיד כלשהו בכינון זהותם הממשית של בני אדם, היא לא חייבת להיות ניטרלית מבחינה ערכית. היפוכו של דבר: היא אמורה לאפשר להם לממש את זהותם, ולחוש כבוד ובטחון בחייהם; עליה ליצור תנאים שירבו את אושרם של בני אדם, את יכולתם לחיות במלאותם בתור מה שהם. אם אינה עושה זאת היא פוסקת מלהיות מדינה דמוקרטית וליברלית.

בזיכרונו של העם היהודי צרובה התביעה להסתרה ולהדרת הזהות היהודית. דווקא בעידן המודרני, שאישר את חשיבות הזהות, נתבעו ועדיין נתבעים יהודים, לא אחת, להסתיר את סממני זהותם היהודית. מי שחווה זאת יודע עד כמה דרישה זו פוגעת. כבני אדם אנו רוצים לממש את זהותנו לא רק בחדרי חדרים. אנו מסרבים למידור היררכי בחיינו המבחין בין הפנים, המוסתר לבין החיצוני, הגלוי. אנו רוצים שזהותנו תממש במרחב הציבורי בו אנו פוגשים את זולתנו. רצון זה מיוסד על התביעה להכרה ההדדית שהיא יסוד מכריע בעיצוב חיינו כבני אדם. לפיכך אנו רוצים לא רק להיות מה שהננו אלא גם להראות ככאלה, ולהיות מוכרים ככאלה על ידי זולתנו. איננו רוצים להיות שקופים, "לא-איש", בלשונו של איבסן בפר גינט.

בני אדם שנשללת מהם הזכות לנראות נאבקים על כך, זאת גם אם הם יכולים להמשיך להיות מה שהם במרחב הפרטי. זאת משום שאנו יצורים פוליטיים.  "אף אדם אינו אי בודד", כתב המשורר ג'והן דוהן, אנו חיים עם זולתנו ולפיכך רוצים בהכרה ובאישור של זהותנו על ידי הזולת. בני אדם אינם מפקידים את זהותם בידי זולתם; הם ימשיכו להיות מה שהם גם בלא הכרה זאת. אבל הם יחשו פגיעה ועלבון המכרסמים את חייהם. מי שנשללה ממנו הכרת הזולת חי בתחושה שזהותו לא מוגנת, ואיש מאתנו אינו רוצה לחיות כך. אוי לה למדינה שכך חשים אזרחיה.

הצירוף שבין חוק הלאום לבין חוק הפונדקאות מצביע על קיומו של יסוד משותף להם: המדינה מציבה לנגד עיניה אזרח מדומיין: האזרח הטוב שכלפיו מחויבת המדינה הוא יהודי מסוג מסוים.

לאחרונה קעקעה מדינת ישראל הנחות יסוד אלה בשני חוקים: חוק הלאום וחוק הפונדקאות. שני חוקים אלה, שלכאורה אין ביניהם קשר, מבטאים ערעור יסודי על המובן מאיליו ביחסי מדינה ואזרחיה. בחוק הלאום הפכה מדינת ישראל את אזרחיה הלא-יהודים לשקופים, לבלתי נראים, למי שאינם זכאים למימוש עולמם והווייתם באופן דומה לזה של היהודים. בחוק הפונדקאות הסתלקה המדינה ממחויבותה לבני אדם ממשיים בחברה: גברים, כשעיקר הנפגעים הם הומוסקסואלים. פגיעה זו מצטרפת לפגיעות הנוספות בלהטבי"ם שאינם יכולים לכונן חיי משפחה וזוגיות חוקיים הדומים לחיי זוגיות הטרוסקסואלים, ונתקלים עדיין ביחס מפלה ומשפיל.

הסתלקות המדינה ממחויבותה ללהטבי"ם לא יכולה להיות מוצדקת על ידי פגמים מוסריים הקיימים בהליך הפונדקאות והקושי להבטיח שהליך זו אינו מבטא שימוש לרעה בחולשתן של נשים. אם טענה זו צודקת היא אינה יכולה להיות מיושמת רק ביחס לגברים. אין צידוק לכך שהגבר ישלם את המחיר של פגמים אלה. ברור כי למהלך פוגעני זה יש  משמעות סימבולית עמוקה: המדינה מכירה בכך כי לידה וילד הם זכותה של אישה, אבל לא זכותו של הגבר.

זכות האישה ללידה וילד היא המשך התפיסה המסורתית של אישה היולדת במסגרת תא משפחתי הטרוסקסואלי. ההכרה בזכות האישה היחדנית לא מערערת באופן דרמטי על זאת. אבל הענקת זכות להורות לגבר משמעה פגיעה בתבנית התא המשפחתית המסורתית הנתפס בעיני המחוקק כסדר טבעי הכרחי ולא כסדר חברתי תרבותי קונטינגנטי, הנתון לשינוי על ידי בני אדם שהם ריבוני התרבות.

הצירוף שבין חוק הלאום לבין חוק הפונדקאות מצביע על קיומו של יסוד משותף להם: המדינה מציבה לנגד עיניה אזרח מדומיין: האזרח הטוב שכלפיו מחויבת המדינה הוא יהודי מסוג מסוים. אזרח מדומיין זה הוא בעל זהות מסוימת שרכיב מרכזי בזהותו הוא שלילת קיומו של הלא היהודי. בהתאם לדיכוטומיה של  המיניות הוא הטרוסקסואל. רק תכונת היסוד ההטרוסקסואלית  נחשבת על ידי המדינה כמהותית והכרחית, ורק לה ראוי לדאוג. היהודי שעולמו מכונן על ידי הדת היהודית המוסדית ולכן הוא גם הטרוסקסואל, הוא דגם האדם הדמיוני, שכלפיו מחויבת המדינה.

כיהודי אני מכיר בכך שהצלחתה של מדינת ישראל לא נמדדת בבתי הכנסיות שבה, כאלה היו גם בגולה, אלא ביצירת מרחב ציבורי שבו מגוון הזהויות היהודיות אמורות להמתממש.

אומרים לנו כי מן ההכרח היה לחוקק את חוק הלאום, כי בכך ניתנת תשובה ניצחת לשוללים את זכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית. כמי שגודל וחונך על ברכיה של המורשת הציונית אני מכיר ומחייב את זכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית. רק בישראל אני מוצא מרחב ציבורי שבו זהותי היהודית חוגגת את שלל אופניה ואפשרויותיה. איני צריך למצוא מפלט לזהותי במרחב הפרטי. בישראל איני זקוק להיכנס לבית הכנסת כדי למצוא את זהותי היהודית. אני אכן נכנס לבית הכנסת משום שאני יהודי שומר מצוות. אבל כיהודי אני מכיר בכך שהצלחתה של מדינת ישראל לא נמדדת בבתי הכנסיות שבה, כאלה היו גם בגולה, אלא ביצירת מרחב ציבורי שבו מגוון הזהויות היהודיות אמורות להמתממש.

מימוש זה אין פירושו הסכמה על "הזהות היהודית". מי שמבקש הסכמה על זהות אינו מבין את טיבה של הזהות כפרויקט אישי, תרבותי וחברתי. אי אפשר להסכים על מה שאינו יכול להיות מושא להסכמה: זהות האדם. בישראל הזהויות היהודיות אמורות היו להתממש, להיאבק על נוכחותן במרחב הציבורי, ואמורות לקבל מעמד וערך שווה. אבל מדינת ישראל לא עושה זאת. משום שחלק מהפרת האמנה בינה לבין אזרחיה מתבטא באי הענקת ערך זהה למכלול הזהויות היהודיות.

הפרה זו המתבטאת בפגיעה סימבולית וממשית בזהותם של הלא יהודים,  מתבטאת גם בפגיעה בלהטבי"ם. מי שפגע פעם אחת בכיבוד הזהות של זולתו לא יהסס לעשות זאת שוב. במדינת ישראל של היום לא מומלץ להיות לא יהודי, להט"ב, ליברל או איש שמאל, מדינת ישראל של היום מתקדמת בצעדים מהירים ומדאיגים למצב שבו דמות האדם והאזרח האידאלי הדמיוני תשתלט על השיח הפוליטי וכל האחרים יודרו.

חוק הלאום הוא ביטוי עמוק של אי אמון של המדינה באזרחיה היהודים והלא יהודים.

מדינת ישראל לא זקוקה לחוק הלאום כדי להיות מדינת היהודים. חוק פוגעני זה לא יהפוך אותה ליהודית. היא תהיה יהודית אם תאפשר לעם ישראל לבטא את מגוון הזהויות היהודיות והלא יהודיות של אזרחיה; אם יחיו בה יהודים ואם במרחב הציבורי שלה יהיה ביטוי של סמלים יהודיים, בתנאי שסמלים אלה לא יתפרשו על פי התפיסות של זרם אחד בקיום היהודי. חוק הלאום הוא ביטוי עמוק של אי אמון של המדינה באזרחיה היהודים והלא יהודים.  

עמנואל קאנט טען כי נישואין מזוהים עם חוזה הנישואין. הגל ביקרו על כך וטען כי  רק רווק חושב באופן זה. נישואין הם אהבה, דאגה, ניהול משק בית וכו'. רק מי שמפרק את נישואיו זקוק לחוזה הנישואין. באופן דומה רק מי שפוגע "ומתגרש" מהקיום היהודי הממשי זקוק לחוק הלאום. הוא אינו מאמין באפשרות של חיים משותפים עם מי שאינו זהה להם. רק מי שמלאותו העצמית ריקה זקוק לשלילת הזולת כדי להתקיים. הוא ניזון מהשלילה מבלי שיש בו משהו משל עצמו.

שלילה זו עצמה באה לידי ביטוי ביחס המנוכר והפוגע ללהטבי"ם במדינת ישראל. אין להניח שאנשים מאמינים יוותרו בנקל על עולמם וערכיהם. אבל זו צפייה הוגנת להניח כי מי שמבקש שיכבדו את עולמו וישמרו על זכויותיו כמאמין יתייצב להגן על עולמו של הזולת ועל זכויותיו, זאת גם עולמו של הזולת אינו זהה לשלו. איש לא נדרש  להסכים לזהות הזולת, שכן לאף אדם אין זכות להציג תביעה ביחס לזהות הזולת. אבל מי שנאבק על זהותו ראוי שיהיה נכון לכבד את זהות הזולת ולהיאבק למענה.

איש במדינת ישראל לא צריך להיות שקוף: לא יהודים, לא מי שאינם יהודים ולא להטבי"ם. לכולם הזכות להיות כאן לחיות ולממש את עולמם מבלי שייאלצו להתמודד עם הלגיטימיות הבסיסית של הווייתם. מדינת ישראל הפוגעת באמצעות חקיקה בבני אדם פוגעת בערכי היסוד הדמוקרטיים-ליברליים, ומתנתקת מחובתה האזרחית. מדינה זו מתנכרת לעולם הערכים היהודי, שלפיו כל אדם ברוא בצלמו של האל. האל, בלשון חז"ל,  הוא האמן שיצר את בני אדם כפי שהם. כיצד "הייתה לזונה קריה נאמנה" זעק הנביא במר ליבו? כיצד נעשה מדינת ישראל לאטומה? איך מדינה של יהודים שהסבל היהודי צרוב  בתודעתם יכולה לחוקק חוקים המרבים סבל, הפוגעים באדם עד כדי שלילת זהותו?!

אתיקה
הורות
זכויות אדם
חוק הלאום
להט"ב
לידה
משפט וחברה
פונדקאות
אזרחות
אבי שגיא
זהות
חירות
הזכות לזהות
אבי שגיא
אבי שגיא

לכל אדם יש את הזכות להיות מה שהוא. זכות זו מבטאת את ההכרה שבני אדם אינם יצורים מופשטים. הם תמיד ישים ממשיים, המכוננים ויוצרים את עולמם באופן ייחודי. לעולם לא נפגוש אדם; תמיד נפגוש אדם מסוים שלו פנים, וסגנון חיים ייחודי, המתממש במכלול התנהגויות, ערכים, זיכרונות, מאוויים ומיתוסים. עולמו הממשי של האדם הריאלי נוסד על היחס המורכב שבין עברו – ההורים והחברה שבה ואליה נולד, לבין עתידו – האפשרויות החדשות שאותן הוא בוחר. יש בחיי אדם כורח שאי אפשר לשרשו. בני אדם אינם נולדים מתוך עצמם, מתוך האין. הם אינם באים מהים. הם נולדים להוריהם ונושאים את צריבת הלידה כיסוד חשוב בחייהם.  יסוד הכורח שבחיי אדם, לא סוגר את מסע החיים הממשי. אופק העתיד ואפשרויותיו תמיד פתוח בפני האדם, משום שלעולם הוא אינו יכול לאבד את חירותו, שהיא כורח הכפוי עליו והשולל ממנו את החמיקה הסופית מאופק החיים הפתוח.

זהותם של בני אדם היא עניינם. היא מבטאת את מסע החיים הייחודי של כל יחיד וחברה. זהות אינה עניינה של המדינה או של זולת כלשהו. המדינה רשאית להתערב בחיי אדם, אבל לעולם לא רשאית לקבוע את זהותם. בני אדם הם סובייקטים, ריבוני זהותם, ולא אובייקטים של המדינה; היא אינה אמורה לייצר זהות. אם היא תעשה זאת היא תיטול לעצמה זכות שמעולם לא הוענקה לה על ידי ריבוניה האמתיים של המדינה: האזרחים.

בני אדם הם סובייקטים, ריבוני זהותם, ולא אובייקטים של המדינה; היא אינה אמורה לייצר זהות.

קביעות יסוד אלה לא הושגו בנקל. האנושות צריכה הייתה לעבור מסלול ארוך של חשיבה ומלחמות כדי לאמץ את הקביעה שאיש אינו ריבון הזהות של הזולת. מאחר שלכל אדם ולכל חברה יש  זהות משלה, על המדינה מוטלת החובה להבטיח את מימוש הזכות לזהות. זכות זאת אינה פריבילגיה שהמדינה מעניקה בחסדה לאזרחיה, זו חובת היסוד שלה כלפיהם. היא חייבת להבטיח להם מרחב שבו יחושו את בטוחים בזהותם ובקיומם. על מדינה להיות בית לחיים בה, מקום שבו הם יחשו נינוחים ובטוחים להיות מה שהם. מדינה שאינה מבטיחה את אפשרות מימוש הזהות במידה שווה ממירה בני אדם ממשיים, להם היא אמורה להיות מחויבות, בבני אדם דמיוניים, שאותם היא מייצרת ומסמנת כמושאי החובה שלה. בעשותה זאת נוטלת המדינה לעצמה את הזכות להתערב בחיי אזרחיה הממשיים, להורות להם כיצד עליהם לנהוג, מה עליהם לחשוב, מהו הטוב והרע האמורים לכוון את חייהם, כיצד עליהם לעצב את חייהם, ומה עליהם להיות. רק מדינה טוטליטרית מניחה שיש לה זכות לעשות זאת. לעולם לא מדינה דמוקרטית. דמוקרטיה אינה רק צורת משטר פורמלית, היא תמיד מבטאת גם, ובעיקר, מערכת ערכים בסיסית המיוסדת על דמות אדם שאותו היא משמרת: המדינה מחויבת להבטיח זכויותיו של כל אדם ממשי החי בה ולהתייחס אליו כיש הראוי לכבוד ולאוטונומיה בכינון ועיצוב עולמו.

למרות שלמדינה לא יכול להיות תפקיד כלשהו בכינון זהותם הממשית של בני אדם, היא לא חייבת להיות ניטרלית מבחינה ערכית. היפוכו של דבר: היא אמורה לאפשר להם לממש את זהותם, ולחוש כבוד ובטחון בחייהם; עליה ליצור תנאים שירבו את אושרם של בני אדם, את יכולתם לחיות במלאותם בתור מה שהם. אם אינה עושה זאת היא פוסקת מלהיות מדינה דמוקרטית וליברלית.

בזיכרונו של העם היהודי צרובה התביעה להסתרה ולהדרת הזהות היהודית. דווקא בעידן המודרני, שאישר את חשיבות הזהות, נתבעו ועדיין נתבעים יהודים, לא אחת, להסתיר את סממני זהותם היהודית. מי שחווה זאת יודע עד כמה דרישה זו פוגעת. כבני אדם אנו רוצים לממש את זהותנו לא רק בחדרי חדרים. אנו מסרבים למידור היררכי בחיינו המבחין בין הפנים, המוסתר לבין החיצוני, הגלוי. אנו רוצים שזהותנו תממש במרחב הציבורי בו אנו פוגשים את זולתנו. רצון זה מיוסד על התביעה להכרה ההדדית שהיא יסוד מכריע בעיצוב חיינו כבני אדם. לפיכך אנו רוצים לא רק להיות מה שהננו אלא גם להראות ככאלה, ולהיות מוכרים ככאלה על ידי זולתנו. איננו רוצים להיות שקופים, "לא-איש", בלשונו של איבסן בפר גינט.

בני אדם שנשללת מהם הזכות לנראות נאבקים על כך, זאת גם אם הם יכולים להמשיך להיות מה שהם במרחב הפרטי. זאת משום שאנו יצורים פוליטיים.  "אף אדם אינו אי בודד", כתב המשורר ג'והן דוהן, אנו חיים עם זולתנו ולפיכך רוצים בהכרה ובאישור של זהותנו על ידי הזולת. בני אדם אינם מפקידים את זהותם בידי זולתם; הם ימשיכו להיות מה שהם גם בלא הכרה זאת. אבל הם יחשו פגיעה ועלבון המכרסמים את חייהם. מי שנשללה ממנו הכרת הזולת חי בתחושה שזהותו לא מוגנת, ואיש מאתנו אינו רוצה לחיות כך. אוי לה למדינה שכך חשים אזרחיה.

הצירוף שבין חוק הלאום לבין חוק הפונדקאות מצביע על קיומו של יסוד משותף להם: המדינה מציבה לנגד עיניה אזרח מדומיין: האזרח הטוב שכלפיו מחויבת המדינה הוא יהודי מסוג מסוים.

לאחרונה קעקעה מדינת ישראל הנחות יסוד אלה בשני חוקים: חוק הלאום וחוק הפונדקאות. שני חוקים אלה, שלכאורה אין ביניהם קשר, מבטאים ערעור יסודי על המובן מאיליו ביחסי מדינה ואזרחיה. בחוק הלאום הפכה מדינת ישראל את אזרחיה הלא-יהודים לשקופים, לבלתי נראים, למי שאינם זכאים למימוש עולמם והווייתם באופן דומה לזה של היהודים. בחוק הפונדקאות הסתלקה המדינה ממחויבותה לבני אדם ממשיים בחברה: גברים, כשעיקר הנפגעים הם הומוסקסואלים. פגיעה זו מצטרפת לפגיעות הנוספות בלהטבי"ם שאינם יכולים לכונן חיי משפחה וזוגיות חוקיים הדומים לחיי זוגיות הטרוסקסואלים, ונתקלים עדיין ביחס מפלה ומשפיל.

הסתלקות המדינה ממחויבותה ללהטבי"ם לא יכולה להיות מוצדקת על ידי פגמים מוסריים הקיימים בהליך הפונדקאות והקושי להבטיח שהליך זו אינו מבטא שימוש לרעה בחולשתן של נשים. אם טענה זו צודקת היא אינה יכולה להיות מיושמת רק ביחס לגברים. אין צידוק לכך שהגבר ישלם את המחיר של פגמים אלה. ברור כי למהלך פוגעני זה יש  משמעות סימבולית עמוקה: המדינה מכירה בכך כי לידה וילד הם זכותה של אישה, אבל לא זכותו של הגבר.

זכות האישה ללידה וילד היא המשך התפיסה המסורתית של אישה היולדת במסגרת תא משפחתי הטרוסקסואלי. ההכרה בזכות האישה היחדנית לא מערערת באופן דרמטי על זאת. אבל הענקת זכות להורות לגבר משמעה פגיעה בתבנית התא המשפחתית המסורתית הנתפס בעיני המחוקק כסדר טבעי הכרחי ולא כסדר חברתי תרבותי קונטינגנטי, הנתון לשינוי על ידי בני אדם שהם ריבוני התרבות.

הצירוף שבין חוק הלאום לבין חוק הפונדקאות מצביע על קיומו של יסוד משותף להם: המדינה מציבה לנגד עיניה אזרח מדומיין: האזרח הטוב שכלפיו מחויבת המדינה הוא יהודי מסוג מסוים. אזרח מדומיין זה הוא בעל זהות מסוימת שרכיב מרכזי בזהותו הוא שלילת קיומו של הלא היהודי. בהתאם לדיכוטומיה של  המיניות הוא הטרוסקסואל. רק תכונת היסוד ההטרוסקסואלית  נחשבת על ידי המדינה כמהותית והכרחית, ורק לה ראוי לדאוג. היהודי שעולמו מכונן על ידי הדת היהודית המוסדית ולכן הוא גם הטרוסקסואל, הוא דגם האדם הדמיוני, שכלפיו מחויבת המדינה.

כיהודי אני מכיר בכך שהצלחתה של מדינת ישראל לא נמדדת בבתי הכנסיות שבה, כאלה היו גם בגולה, אלא ביצירת מרחב ציבורי שבו מגוון הזהויות היהודיות אמורות להמתממש.

אומרים לנו כי מן ההכרח היה לחוקק את חוק הלאום, כי בכך ניתנת תשובה ניצחת לשוללים את זכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית. כמי שגודל וחונך על ברכיה של המורשת הציונית אני מכיר ומחייב את זכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית. רק בישראל אני מוצא מרחב ציבורי שבו זהותי היהודית חוגגת את שלל אופניה ואפשרויותיה. איני צריך למצוא מפלט לזהותי במרחב הפרטי. בישראל איני זקוק להיכנס לבית הכנסת כדי למצוא את זהותי היהודית. אני אכן נכנס לבית הכנסת משום שאני יהודי שומר מצוות. אבל כיהודי אני מכיר בכך שהצלחתה של מדינת ישראל לא נמדדת בבתי הכנסיות שבה, כאלה היו גם בגולה, אלא ביצירת מרחב ציבורי שבו מגוון הזהויות היהודיות אמורות להמתממש.

מימוש זה אין פירושו הסכמה על "הזהות היהודית". מי שמבקש הסכמה על זהות אינו מבין את טיבה של הזהות כפרויקט אישי, תרבותי וחברתי. אי אפשר להסכים על מה שאינו יכול להיות מושא להסכמה: זהות האדם. בישראל הזהויות היהודיות אמורות היו להתממש, להיאבק על נוכחותן במרחב הציבורי, ואמורות לקבל מעמד וערך שווה. אבל מדינת ישראל לא עושה זאת. משום שחלק מהפרת האמנה בינה לבין אזרחיה מתבטא באי הענקת ערך זהה למכלול הזהויות היהודיות.

הפרה זו המתבטאת בפגיעה סימבולית וממשית בזהותם של הלא יהודים,  מתבטאת גם בפגיעה בלהטבי"ם. מי שפגע פעם אחת בכיבוד הזהות של זולתו לא יהסס לעשות זאת שוב. במדינת ישראל של היום לא מומלץ להיות לא יהודי, להט"ב, ליברל או איש שמאל, מדינת ישראל של היום מתקדמת בצעדים מהירים ומדאיגים למצב שבו דמות האדם והאזרח האידאלי הדמיוני תשתלט על השיח הפוליטי וכל האחרים יודרו.

חוק הלאום הוא ביטוי עמוק של אי אמון של המדינה באזרחיה היהודים והלא יהודים.

מדינת ישראל לא זקוקה לחוק הלאום כדי להיות מדינת היהודים. חוק פוגעני זה לא יהפוך אותה ליהודית. היא תהיה יהודית אם תאפשר לעם ישראל לבטא את מגוון הזהויות היהודיות והלא יהודיות של אזרחיה; אם יחיו בה יהודים ואם במרחב הציבורי שלה יהיה ביטוי של סמלים יהודיים, בתנאי שסמלים אלה לא יתפרשו על פי התפיסות של זרם אחד בקיום היהודי. חוק הלאום הוא ביטוי עמוק של אי אמון של המדינה באזרחיה היהודים והלא יהודים.  

עמנואל קאנט טען כי נישואין מזוהים עם חוזה הנישואין. הגל ביקרו על כך וטען כי  רק רווק חושב באופן זה. נישואין הם אהבה, דאגה, ניהול משק בית וכו'. רק מי שמפרק את נישואיו זקוק לחוזה הנישואין. באופן דומה רק מי שפוגע "ומתגרש" מהקיום היהודי הממשי זקוק לחוק הלאום. הוא אינו מאמין באפשרות של חיים משותפים עם מי שאינו זהה להם. רק מי שמלאותו העצמית ריקה זקוק לשלילת הזולת כדי להתקיים. הוא ניזון מהשלילה מבלי שיש בו משהו משל עצמו.

שלילה זו עצמה באה לידי ביטוי ביחס המנוכר והפוגע ללהטבי"ם במדינת ישראל. אין להניח שאנשים מאמינים יוותרו בנקל על עולמם וערכיהם. אבל זו צפייה הוגנת להניח כי מי שמבקש שיכבדו את עולמו וישמרו על זכויותיו כמאמין יתייצב להגן על עולמו של הזולת ועל זכויותיו, זאת גם עולמו של הזולת אינו זהה לשלו. איש לא נדרש  להסכים לזהות הזולת, שכן לאף אדם אין זכות להציג תביעה ביחס לזהות הזולת. אבל מי שנאבק על זהותו ראוי שיהיה נכון לכבד את זהות הזולת ולהיאבק למענה.

איש במדינת ישראל לא צריך להיות שקוף: לא יהודים, לא מי שאינם יהודים ולא להטבי"ם. לכולם הזכות להיות כאן לחיות ולממש את עולמם מבלי שייאלצו להתמודד עם הלגיטימיות הבסיסית של הווייתם. מדינת ישראל הפוגעת באמצעות חקיקה בבני אדם פוגעת בערכי היסוד הדמוקרטיים-ליברליים, ומתנתקת מחובתה האזרחית. מדינה זו מתנכרת לעולם הערכים היהודי, שלפיו כל אדם ברוא בצלמו של האל. האל, בלשון חז"ל,  הוא האמן שיצר את בני אדם כפי שהם. כיצד "הייתה לזונה קריה נאמנה" זעק הנביא במר ליבו? כיצד נעשה מדינת ישראל לאטומה? איך מדינה של יהודים שהסבל היהודי צרוב  בתודעתם יכולה לחוקק חוקים המרבים סבל, הפוגעים באדם עד כדי שלילת זהותו?!

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות