שרגא בר און
הרב ד"ר שרגא בר און משמש כראש מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית במכון שלום הרטמן ומרצה לתלמוד במרכז האקדמי שלם.
גיור
שרגא בר און
רבנות
זהות יהודית
יחסי ישראל והתפוצות
"יחד שבטי ישראל" דגם חדש לגיור ישראלי
שרגא בר און
כ"ח סיון תשע"ח

חוק הגיור: פתרון הבעיה הקואליציונית על חשבון המתגיירים

מדינת ישראל מנתה ועדת גיור של איש אחד, שנועדה לפתור את אחד המשברים האסטרטגיים של העם היהודי בעת הזאת – משבר הגיור. השר לשעבר משה ניסים שקד על המדוכה וגיבש דו"ח מקיף ומעמיק  ואף ניסח טיוטא חכמה וחדשנית לחוק גיור ממלכתי.

עוד טרם הוגש הדו"ח וטרם פורסמה הצעת החוק החלה ההתארגנות האורתודוכסית נגדו. אין זאת משום שהחוק מאיים על המונופול האורתודכסי על הגיור, אלא מפני שהוא מנסה לעקוף את המונופול החרדי בתוך הרבנות.

 הנה הטרגדיה שחוק הגיור החדש לא ישנה: מדינת ישראל נועלת את שערי העם היהודי לא רק בפני הרוצים להצטרף אליו, אלא אפילו בפני השייכים כבר לעם היהודי.

החוק מציע להקים רשות גיור במשרד ראש הממשלה אשר תייסד בתי דין מיוחדים לגיור. ראש הראשות לא ימונה על ידי הרבנות הראשית ולא יהיה כפוף לה. הדיינים יהיו אמנם אורתודוכסים, בעלי כושר לדון בסוגית הגיור, אך ימונו על ידי ועדה שמלבד נציגי הרבנות תורכב מפקידים ונציגי ציבור מן הארץ ואף מן התפוצות (ככל הנראה כוונת החוק היא לאפשר ייצוגיות של זרמים לא אורתודוכסים בתהליך המינוי של הדיינים האורתודוכסים). בניגוד לעמדה החרדית – לרבני ערים תנתן הכרה כדייני גיור. בנוסף, לראשונה בישראל תבסס חקיקה ראשית את קביעת בג"ץ שגיורים ליברליים בארה"ב יוכרו בישראל לעניין מרשם האוכלוסין.

החוק אמנם חכם, אבל אפילו אם לא יתוקן באופן שייעקר את כל הממדים החדשניים שבו; אפילו אם רשות הגיור לא תחטף בהסכמים קואליציוניים על ידי המפלגות החרדיות (כשם שקרה למוסד הרבנות הראשית) – הוא לא יפתור את משבר הגיור. זאת, משום שהוא מפספס את הבעיה המרכזית: בעיית הזהות היהודית במדינת ישראל.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. הגיור הוא שער הכניסה לעם היהודי. הנה הטרגדיה שחוק הגיור החדש לא ישנה: מדינת ישראל נועלת את שערי העם היהודי לא רק בפני הרוצים להצטרף אליו, אלא אפילו בפני השייכים כבר לעם היהודי. התוצאה של מדיניות זו היא שהעם היהודי הולך ומתפלג, הולך ומתדלדל הן בכמות והן באיכות. המצב הזה דורש תיקון לפני שיהיה מאוחר מדי.

השר ניסים – שבפניו גם אני הופעתי – יצר פתרון מתוחכם ביותר לבעיה הקואליציונית אבל לא לבעיה המהותית. הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן בירושלים, אמר זאת מפורשות בפגישה עם השר ניסים: "אני מבין אותך" – הוא אמר – "אתה נמצא בין הפטיש לסדן. אבל כשאתה מגבש פתרון, אתה צריך לזכור איפה הבעיה. המשימה אינה לתקן את הקואליציה או לפתור את הבעיה של האורתודוכסיה. אתה נדרש למצוא פתרון למועמדים לגיור".

כדי לפתור את בעיית הגיור יש לתקן את הליך הגיור הממלכתי בישראל. לא באמצעות פשרה צולעת על ירכה, שמימלא לא תתקבל על ידי הציבור החרדי, ואפילו אם תתקבל ללא תיקונים שישנו אותה מהותית קל מאוד 'לגנוב' אותה בהסכמים קואליציוניים. הפתרון למשבר הגיור צריך להיות יצירת דגם חדש של גיור ממלכתי ישראלי על דעת העם היהודי כלו.

 משבר הגיור הוא תוצר של שינויי זהות

מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי בזהותו של העם היהודי. אחרי אלפיים שנות גולה שבהן נשאה היהדות אופי קהילתי, הוקם מחדש מרכז לעם היהודי כולו – מרכז לאומי. זהו אתגר עצום: תרבות קהילתית מבוססת על זהות מבוזרת, שבה כל אחד בוחר את קהילתו ללא תלות באחרים; לעומת זאת, תרבות לאומית מבוססת על זהות קולקטיבית, על שותפות גורל ועל ייעוד משותף. בישראל הזהות האישית והקהילתית הופכות לנושא פוליטי ומדיני. אזרחי המדינה צריכים לקבל לא רק החלטות אישיות אלא גם קולקטיביות.

מדינת ישראל מקבלת היום בברכה מי רוצה להתגייר היום ולהשתייך לקבוצה חרדית אנטי-ציונית, אבל אם המתגייר מעיד שברצונו להיות יהודי כמו נשיא מדינת ישראל, ראש ממשלתה או הרמטכ"ל; אם המתגיירת רוצה להיות יהודיה כמו שרת המשפטים או כמו כלת פרס נובל ישראלית – מדינת ישראל תסרב לגיירם.

 ישראל הוכרזה אמנם כמדינה יהודית אבל לא הכריעה עד היום בסוגיית 'מיהו יהודי' ולא בשאלת 'מהי היהדות'. בראשית ימיה – כאשר זהות יהודית ואזרחות ישראלית לא זכו ליוקרה רבה – קיבלה מדינת ישראל את עדותם האישית של הבאים להירשם כיהודים בתום לב. לאחר משברים קואליציוניים בשלהי שנות החמישים הנושא הפך ממוסד. גם אז שאפה מדינת ישראל לנסח הוראות רישום ממלכתיות, אשר לדברי ראש הממשלה דוד בן גוריון, "יתאימו למסורת המקובלת בכל חוגי היהדות, האדוקים והחופשיים לכל זרמיהם, ולתנאים המיוחדים של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, שמובטח בה חופש מצפון ודת, וכמרכז לקיבוץ גלויות" (מתוך מכתבו של בן-גוריון לחכמי ישראל, תשי"ט-1958).

כחמישים מחכמי העם היהודי השיבו לבן גוריון על שאלתו בדבר אותן הוראות רישום ממלכתיות. הם ייצגו קשת מגוונת של זהויות יהודיות, אולם הסטטוס קוו לא העניק הכרה בזהות יהודית שאינה דתית אורתודוכסית. המשמעות הפשוטה היא שמדינת ישראל מקבלת היום בברכה מי רוצה להתגייר היום ולהשתייך לקבוצה חרדית אנטי-ציונית, אבל אם המתגייר מעיד שברצונו להיות יהודי כמו נשיא מדינת ישראל, ראש ממשלתה או הרמטכ"ל; אם המתגיירת רוצה להיות יהודיה כמו שרת המשפטים או כמו כלת פרס נובל ישראלית – מדינת ישראל תסרב לגיירם.

 חוק השבות, ההלכה האורתודוכסית והפילוג בחברה

הסטטוס קוו נקבע כהסכם של פשרה. הוא הושג בלחץ קואליציוני, אבל בהחלט שיקף את עמדת הרוב היהודי בישראל של אותם ימים והתמודד באופן סביר עם האתגרים הסוציולוגיים של התקופה. באותם זמנים התפיסה הייתה שהמונופול האורתודוכסי ישמור על שלמות העם היהודי. אלא שהיום הוא מפלג את העם היהודי. הצעת החוק החדשה טובה בהרבה מהמצב הקיים, אך מפספסת את האתגר המשמעותי ביותר בימינו – הכרה בזהות יהודית שאינה אורתודוכסית.

כידוע, קיים פער בין חוק השבות ובין חוקי המעמד האישי. על פי חוק השבות, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר ואינו בן דת אחרת. אולם בנוסף להגדרה צרה זו, מעניק 'חוק השבות' את אותן זכויות לכל בן-זוג של יהודי ולכל ילד ונכד של יהודי מצד האב או האם. בכך מאמץ חוק השבות את התפיסה האינטואיטיבית של כמעט כל היהודים בארץ ובעולם – ההשתייכות ללאום היהודי היא רחבה הרבה יותר מן ההגדרה ההלכתית. במילים אחרות, העם היהודי מכיל בפועל הרבה יותר יהודים מאשר אלו המוכרים על ידי ההלכה. במדינת ישראל חיים מכוח חוק השבות כארבע מאות אלף עולים ובני משפחה שאינם רשומים כיהודים. המשמעות הסוציולוגית היא שכעשרה אחוזים מכלל המשפחות בישראל הן מעורבות, על פי ההגדרה ההלכתית האורתודוכסית.

מדינת ישראל לא רוצה להסתכסך עם הלובי היהודי החזק שעליו היא נשענת, ולפיכך היא מגבשת מדיניות של 'לא לבלוע, לא להקיא'

רובה המכריע של אוכלוסייה זו נטמע בחברה הישראלית: מתגייס לצה"ל, לומד במוסדות חינוך ממלכתיים ומזדהה עם מדינת ישראל ועם ערכיה. ברם, כאשר אזרחים אלה מבקשים להינשא לאזרחים הרשומים כיהודים, מדינת ישראל מונעת מהם לעשות כן, שכן היא דורשת מהם להתגייר גיור אורתודוכסי.

בשל כך, מדינת ישראל מפעילה מעל עשרים שנה תכנית גיור ממלכתית. זהו פרויקט בקנה מידה היסטורי. אולם, רק כשבעה אחוזים מכלל העולים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה התגיירו במהלך שני עשורים של גיור ממלכתי; רק כאחד מתוך ארבעה שואף לעבור תהליך זה.

מצב זה מוביל לעלייה הולכת וגדלה במספר הזוגות שלהם יהדות חצויה. כך נוצרת בפועל חברה משוסעת ומפולגת, בה חיות זו לצד זו קהילות נפרדות אשר חלוקות בשאלה מיהו יהודי ואשר בטווח הארוך עלולות להתנכר זו לזו באופן שלא יהיה ניתן לגישור.

ישראל והתפוצות: לא לבלוע, לא להקיא

אם כן, הבעיה הראשונה שיש לפתור היא בעיית צאצאי יהודים שעלו מכח חוק השבות ("זרע ישראל" במונחים הלכתיים). הבעיה השניה היא זהותם היהודית של מרבית יהודי חוץ-לארץ. חוק השבות אינו מציין מהו גיור "כשר" לצורך הגדרת העולה כיהודי. בניגוד לקביעת בתי-הדין הרבניים, הפוסלת גיורים לא אורתודוכסיים, קבע בג"צ שגיורים אלו יוכרו לעניין הרישום האזרחי. השר ניסים ממליץ לקבע פסיקה זו בחקיקה ראשית, ועל כך יש לברך. אולם, גרים אלו נתקלים באותה בעיה של 'זרע ישראל': הם יכולים לעלות כיהודים, אך משעה שעלו אינם מוכרים ככאלה. מדינת ישראל לא רוצה להסתכסך עם הלובי היהודי החזק שעליו היא נשענת, ולפיכך היא מגבשת מדיניות של 'לא לבלוע, לא להקיא'. היא משדרת ליהדות הליברלית בצפון אמריקה – 'אנחנו לא רוצים לריב אתכם, אבל גם לא מוכנים להכיר בכם'.

מדינת ישראל לא רק משדרת לאנשים אלו שהם יהודים פגומים אלא שוללת את חופש הדת של אותם יהודים שהיא מזמינה ארצה. על פי חוק הגיור החדש, לאותם רבנים שגיוריהם בחו"ל מותרים, אסור יהיה לגייר בארץ. הקידושין והגיטין שהם עורכים אינם מוכרים על ידי המדינה.

אם מדינת ישראל רוצה לשמר את עתיד העם היהודי, אם היא רוצה להיות באמת הבית הלאומי של העם היהודי – עליה לשנות את יחסה כלפי זהותם היהודית של מילוני היהודים הלא-אורתודוכסים.

זו לא רק בעיה של יחסים, אלא בעיה של עתיד העם היהודי. כידוע, שיעור הנישואים המעורבים בקרב יהדות התפוצות גבוה מאוד. מדובר בתהליך של היטמעות מואצת. שיעור נישואי התערובת עומד בהתאמה להפחתת הסיכויים שילדי הזוג המעורב יתחנכו במוסד יהודי, להפחתת הסיכויים שילדי הזוג ישמרו על המסורת היהודית, ולאדישות הולכת וגוברת למדינת ישראל, לעיתים עד כדי ניכור אליה. החברה היהודית בצפון אמריקה מפתחת דרכים מגוונות במאמץ להתמודד עם תופעות אלו, אך הפער בין מדיניותה הרשמית של ישראל לבין הנורמה הרווחת בצפון אמריקה עלול ליצור תהום שייקשה מאוד לגשר עליה.

אם מדינת ישראל רוצה לשמר את עתיד העם היהודי, אם מדינת ישראל רוצה לתרום לאיחוי הקשר עם התפוצות, אם היא רוצה להיות באמת הבית הלאומי של העם היהודי – עליה לשנות את יחסה כלפי זהותם היהודית של מילוני היהודים הלא-אורתודוכסים. עליה להפנים ששלמות העם היהודי דורשת היום דגם חדש לגיור בישראל – כזה שייתן ביטוי לכתחילה גם לזהויות הליברליות ויחזיר את מדינת ישראל להיות הגורם המלכד ולא הגורם המפריד של העם היהודי.

הגיור כמאבק להכרה

כללו של דבר, הליך הגיור הממלכתי במדינת ישראל אינו משיג את התוצאות הרצויות מפני שהוא לא מכיר בזהויות היהודיות בנות זמננו. קל להבין מדוע יהודים רבים מסרבים לעבור הליך גיור בבית-דין אורתודוכסי. המתגיירים מבקשים להצטרף לעם היהודי הקיים ולא לעם יהודי מדומיין, הם מבקשים לקבל אישור לזהותם ולא להחליף אותה או לשקר על מנת שיוכלו להיחשב כיהודים.

אך זו לא רק בעייתם של המתגיירים; זוהי בעיה של כל הישראלים. שערי הגיור לא מגדירים רק 'מיהו יהודי' אלא גם 'מהי יהדות' לגיטימית. המצב הנוכחי, לפיו על אדם להצטרף לעם היהודי דרך מגזרים מצומצמים בעלי מאפיינים דתיים ופוליטיים מסוימים, אינו משקף את הגיוון הרחב של הזהויות היהודיות בעם היהודי בישראל ובעולם. המונופול הממלכתי הניתן להליך הגיור האורתודוכסי מסמן כי כל הזהויות האחרות מייצגות יהדות נחותה, אליה לא ניתן להצטרף. בכך מפנה מדינת ישראל עורף לזהותם היהודית של מקימיה ובוניה של מדינת ישראל ולרוב החברה הישראלית; בכך היא שוללת למעשה גם את זהותם של הרוב הנחרץ של היהודים החיים בתפוצות.

בתי הדין יכללו נשים וגברים בעלי מגוון זהויות המשקפות את מגוון הזהויות בעולם היהודי היום. גם ליהודים מן התפוצות שאינם אזרחי ישראל תינתן האפשרות לכהן בבתי הדין בהתאם לאופן שבו הם מייצגים קהילות יהודיות מן התפוצות.

מצב זה נובע מכך שמדינת ישראל לא הצליחה לייצר התאמה בין הגדרת היהדות כדת לבין הגדרתה כלאום. תפיסת היהדות כדת רואה בגיור הצטרפות לקהילת מאמינים, אשר במקרה האורתודוכסי מתבטא במחויבות לשמירת הלכה; תפיסת היהדות כלאום רואה בגיור הצטרפות לעם היהודי, ובעידן המודרני כהצטרפות מלאה למפעל הציוני.

אולם, ההלכה היהודית עצמה איננה חד משמעית בנוגע למשמעותו של תהליך הגיור. כפי שהראו צבי זוהר ואבי שגיא בספרם "גיור וזהות יהודית", ורבים אחריהם – פוסקי ההלכה עצמה נחלקו בשאלה האם הגיור הוא תהליך של קבלת עול מצוות אשר מתוקפו מצטרף המתגייר לעם היהודי, או מכיוון שהגר הצטרף לעם היהודי הוא מחויב במצוות אך אין קבלת המצוות מעכבת את הגיור לכתחילה או למצער בדיעבד.  

חוק הגיור החדש לא יפתור בעיה זו. בהנחה שרשות הגיור אכן תוקם כפי שיוזמת החקיקה מציעה, ולא תיפול לידי החרדים, היא אכן תקל על סבלם של המעטים יחסית המעוניינים בגיור. אך היא לא תכניס למעגל המתגיירים את 'זרע ישראל' שכבר עובר 'גיור סוציולוגי' בישראל ולא את יהודי התפוצות.

יחד שבטי ישראל: הצעה לגיור ממלכתי בישראל

אז איך פותרים את משבר הגיור? דרך אחת היא לוותר על גישה ממלכתית ועל חתירה לשמירת אחדותו של העם היהודי. הגישה המוכרת של חוגי שמאל חילוניים היא לתבוע הפרדת דת ומדינה (ולעיתים אף את ביטול חוק השבות) ולייצר חוק התאזרחות ישראלי. גישה מתונה יותר היא להפריט את ענייני הדת והמדינה, כך שמגוון הזהויות היהודיות בישראל יקבלו הכרה. לדעתי, המחיר שפתרונות אלו דורשים גבוה מדי ולכן יש ללכת בכיוונים אלו רק באין מוצא.

דגם הגיור הישראלי אותו הציגה משלחת של מכון שלום הרטמן בפני השר ניסים ושאת עיקריו אפרט להלן, מבקש לשמור על גישה ממלכתית ויאפשר שמירה על אחדות העם בהינתן רצון טוב והסכמה של בני העם. הוא נשען על שלושה עקרונות מרכזיים:

א. הכרה במגוון הזהויות היהודיות הקיימות.

ב. מעמד הגיור ייצג את כלל העם היהודי בארץ ובתפוצות.

ג. מעמד הגיור יעמוד בתנאי הסף ההלכתיים הנדרשים לקבלת גרים בדיעבד.

רק תהליך גיור כזה, אשר נותן מקום לכלל הזהויות היהודיות בארץ ובתפוצות, לוקח בחשבון את מצב העם היהודי בהווה ואת עתידו של העם היהודי.

הגיור הישראלי יורכב מחמישה שלבים:

השלב הראשון עליו המלצנו הוא הקמת רשות גיור ישראלית ממלכתית בלתי תלויה במשרד ראש הממשלה. כיוון שהצעת החוק החדשה קיבלה המלצה זו לא ארחיב עליה כאן, אולם ההבדל בסדר היום של רשות הגיור יעלה מהמשך הדברים.

השלב השני עליו המלצנו הוא פרסום ואיתור הגרים באופן אקטיבי, בייחוד בקרב עולים שהגיעו ארצה מכח חוק השבות. המועמדים לגיור יצטרכו להיות אזרחים ישראלים לפחות שנה לאחר עלייתם או תושבי הארץ השוהים בה כחוק שבע שנים ומעלה.

השלב השלישי הוא ההכשרה לגיור. מדינת ישראל תתקצב אולפני הכשרה לגיור שיוקמו על ידי ארגוני מגזר שלישי ויפוקחו על ידי רשות הגיור. ההכנה לגיור תכלול היכרות רחבה עם מורשת ישראל וסיפור תקומתו של העם היהודי בארצו, עם הרעיונות והערכים היהודיים הגדולים ועם יהדות התפוצות. זאת, מתוך הרצון שתהליך הגיור יאפשר כניסה לחברה היהודית על ההיבט הדתי-מסורתי שלה ועל ההיבט הלאומי שלה. בשלב הרביעי יקבעו בחנים מפורטים ושקופים לגיור ולבתי הדין לגיור.

לאחר מילויים של שלבים אלו, יוקמו בתי-דין לגיור אשר יפוקחו על ידי הרשות. בתי הדין ימנו שנים-עשר דיינים, כמספר שבטי ישראל. בתי הדין יכללו נשים וגברים בעלי מגוון זהויות המשקפות את מגוון הזהויות בעולם היהודי היום. גם ליהודים מן התפוצות שאינם אזרחי ישראל תינתן האפשרות לכהן בבתי הדין בהתאם לאופן שבו הם מייצגים קהילות יהודיות מן התפוצות. בכל הרכב יכהנו שלושה בעלי כושר לדיינות בנושא גיור מן הרבנות הראשית או הרבנות הצבאית.

לאחר ראיון עם המועמד/ת לגיור, בו יעמוד בית הדין על כנות הצהרת הגר שברצונו להצטרף לעם היהודי ויבדוק שעמד בחובותיו – יעבור בית הדין לסדר את הגיור. הגרים יוכלו לאמץ לעצמם כל אחת מהזהויות היהודיות המקובלות בארץ ובעולם. מעמד הגיור יכלול את השלבים הנדרשים על פי ההלכה: הכרזת הצטרפות לעם היהודי; הודעה בקבלת מצוות; טבילה ובמקרה של גברים – ברית מילה.

אין כאן מקום להכנס לדיון יסודי במצע ההלכתי עליו נשען דגם הגיור הישראלי. אומר אך זאת – יצירתו של 'בית דין שקול' ידרוש רוב מיוחס במעמד הגיור, שבכל מקרה יכלול יותר משלושה חברים שיאשרו את הגיור. המעמד המועדף שיינתן בכל הרכב לשלושה דיינים אורתודוכסים, יבטיח שכל גיור שיוסכם על ידי שניים מהם יהיה במעמד הלכתי של גיור מלא ולכתחילה. אולם, ייתכן שיהיו גם חילוקי דעות באשר לקבלת הגר. כתוצאה מן ההרכב המיוחד של בית הדין, כל גיור יזכה לכל הפחות לאישורם של שבעה חברים. כך יובטח שלמצער הגיור יהיה תקף בדיעבד גם מבחינת ההלכה האורתודוכסית, כיוון שיהיה במעמד המכונה בהלכה 'בפני ג' הדיוטות'.

ברור כי מודל מסוג זה יעלה לפני השטח מחלוקות וקונפליקטים בין המרכזים היהודיים בארץ ובעולם ובין בעלי זהויות יהודיות שונות בארץ ובתפוצות. אולם אני מאמין כי ביכולתו לאחות את הקרע ההולך ונפער היום בין חלקים שונים של העם היהודי. אם ייושם, יאפשר המודל החדש להימנע ממשגים היסטוריים כגון חקיקה מחודשת של הגיור האורתודוכסי כדרך היחידה  להצטרפות לעם היהודי במדינת ישראל.

Photo Credit: Emily Orpin

גיור
שרגא בר און
רבנות
זהות יהודית
יחסי ישראל והתפוצות
"יחד שבטי ישראל" דגם חדש לגיור ישראלי
11/6/2018
כ"ח סיון תשע"ח
שרגא בר און
ד״ר
שרגא בר און

חוק הגיור: פתרון הבעיה הקואליציונית על חשבון המתגיירים

מדינת ישראל מנתה ועדת גיור של איש אחד, שנועדה לפתור את אחד המשברים האסטרטגיים של העם היהודי בעת הזאת – משבר הגיור. השר לשעבר משה ניסים שקד על המדוכה וגיבש דו"ח מקיף ומעמיק  ואף ניסח טיוטא חכמה וחדשנית לחוק גיור ממלכתי.

עוד טרם הוגש הדו"ח וטרם פורסמה הצעת החוק החלה ההתארגנות האורתודוכסית נגדו. אין זאת משום שהחוק מאיים על המונופול האורתודכסי על הגיור, אלא מפני שהוא מנסה לעקוף את המונופול החרדי בתוך הרבנות.

 הנה הטרגדיה שחוק הגיור החדש לא ישנה: מדינת ישראל נועלת את שערי העם היהודי לא רק בפני הרוצים להצטרף אליו, אלא אפילו בפני השייכים כבר לעם היהודי.

החוק מציע להקים רשות גיור במשרד ראש הממשלה אשר תייסד בתי דין מיוחדים לגיור. ראש הראשות לא ימונה על ידי הרבנות הראשית ולא יהיה כפוף לה. הדיינים יהיו אמנם אורתודוכסים, בעלי כושר לדון בסוגית הגיור, אך ימונו על ידי ועדה שמלבד נציגי הרבנות תורכב מפקידים ונציגי ציבור מן הארץ ואף מן התפוצות (ככל הנראה כוונת החוק היא לאפשר ייצוגיות של זרמים לא אורתודוכסים בתהליך המינוי של הדיינים האורתודוכסים). בניגוד לעמדה החרדית – לרבני ערים תנתן הכרה כדייני גיור. בנוסף, לראשונה בישראל תבסס חקיקה ראשית את קביעת בג"ץ שגיורים ליברליים בארה"ב יוכרו בישראל לעניין מרשם האוכלוסין.

החוק אמנם חכם, אבל אפילו אם לא יתוקן באופן שייעקר את כל הממדים החדשניים שבו; אפילו אם רשות הגיור לא תחטף בהסכמים קואליציוניים על ידי המפלגות החרדיות (כשם שקרה למוסד הרבנות הראשית) – הוא לא יפתור את משבר הגיור. זאת, משום שהוא מפספס את הבעיה המרכזית: בעיית הזהות היהודית במדינת ישראל.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. הגיור הוא שער הכניסה לעם היהודי. הנה הטרגדיה שחוק הגיור החדש לא ישנה: מדינת ישראל נועלת את שערי העם היהודי לא רק בפני הרוצים להצטרף אליו, אלא אפילו בפני השייכים כבר לעם היהודי. התוצאה של מדיניות זו היא שהעם היהודי הולך ומתפלג, הולך ומתדלדל הן בכמות והן באיכות. המצב הזה דורש תיקון לפני שיהיה מאוחר מדי.

השר ניסים – שבפניו גם אני הופעתי – יצר פתרון מתוחכם ביותר לבעיה הקואליציונית אבל לא לבעיה המהותית. הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן בירושלים, אמר זאת מפורשות בפגישה עם השר ניסים: "אני מבין אותך" – הוא אמר – "אתה נמצא בין הפטיש לסדן. אבל כשאתה מגבש פתרון, אתה צריך לזכור איפה הבעיה. המשימה אינה לתקן את הקואליציה או לפתור את הבעיה של האורתודוכסיה. אתה נדרש למצוא פתרון למועמדים לגיור".

כדי לפתור את בעיית הגיור יש לתקן את הליך הגיור הממלכתי בישראל. לא באמצעות פשרה צולעת על ירכה, שמימלא לא תתקבל על ידי הציבור החרדי, ואפילו אם תתקבל ללא תיקונים שישנו אותה מהותית קל מאוד 'לגנוב' אותה בהסכמים קואליציוניים. הפתרון למשבר הגיור צריך להיות יצירת דגם חדש של גיור ממלכתי ישראלי על דעת העם היהודי כלו.

 משבר הגיור הוא תוצר של שינויי זהות

מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי בזהותו של העם היהודי. אחרי אלפיים שנות גולה שבהן נשאה היהדות אופי קהילתי, הוקם מחדש מרכז לעם היהודי כולו – מרכז לאומי. זהו אתגר עצום: תרבות קהילתית מבוססת על זהות מבוזרת, שבה כל אחד בוחר את קהילתו ללא תלות באחרים; לעומת זאת, תרבות לאומית מבוססת על זהות קולקטיבית, על שותפות גורל ועל ייעוד משותף. בישראל הזהות האישית והקהילתית הופכות לנושא פוליטי ומדיני. אזרחי המדינה צריכים לקבל לא רק החלטות אישיות אלא גם קולקטיביות.

מדינת ישראל מקבלת היום בברכה מי רוצה להתגייר היום ולהשתייך לקבוצה חרדית אנטי-ציונית, אבל אם המתגייר מעיד שברצונו להיות יהודי כמו נשיא מדינת ישראל, ראש ממשלתה או הרמטכ"ל; אם המתגיירת רוצה להיות יהודיה כמו שרת המשפטים או כמו כלת פרס נובל ישראלית – מדינת ישראל תסרב לגיירם.

 ישראל הוכרזה אמנם כמדינה יהודית אבל לא הכריעה עד היום בסוגיית 'מיהו יהודי' ולא בשאלת 'מהי היהדות'. בראשית ימיה – כאשר זהות יהודית ואזרחות ישראלית לא זכו ליוקרה רבה – קיבלה מדינת ישראל את עדותם האישית של הבאים להירשם כיהודים בתום לב. לאחר משברים קואליציוניים בשלהי שנות החמישים הנושא הפך ממוסד. גם אז שאפה מדינת ישראל לנסח הוראות רישום ממלכתיות, אשר לדברי ראש הממשלה דוד בן גוריון, "יתאימו למסורת המקובלת בכל חוגי היהדות, האדוקים והחופשיים לכל זרמיהם, ולתנאים המיוחדים של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, שמובטח בה חופש מצפון ודת, וכמרכז לקיבוץ גלויות" (מתוך מכתבו של בן-גוריון לחכמי ישראל, תשי"ט-1958).

כחמישים מחכמי העם היהודי השיבו לבן גוריון על שאלתו בדבר אותן הוראות רישום ממלכתיות. הם ייצגו קשת מגוונת של זהויות יהודיות, אולם הסטטוס קוו לא העניק הכרה בזהות יהודית שאינה דתית אורתודוכסית. המשמעות הפשוטה היא שמדינת ישראל מקבלת היום בברכה מי רוצה להתגייר היום ולהשתייך לקבוצה חרדית אנטי-ציונית, אבל אם המתגייר מעיד שברצונו להיות יהודי כמו נשיא מדינת ישראל, ראש ממשלתה או הרמטכ"ל; אם המתגיירת רוצה להיות יהודיה כמו שרת המשפטים או כמו כלת פרס נובל ישראלית – מדינת ישראל תסרב לגיירם.

 חוק השבות, ההלכה האורתודוכסית והפילוג בחברה

הסטטוס קוו נקבע כהסכם של פשרה. הוא הושג בלחץ קואליציוני, אבל בהחלט שיקף את עמדת הרוב היהודי בישראל של אותם ימים והתמודד באופן סביר עם האתגרים הסוציולוגיים של התקופה. באותם זמנים התפיסה הייתה שהמונופול האורתודוכסי ישמור על שלמות העם היהודי. אלא שהיום הוא מפלג את העם היהודי. הצעת החוק החדשה טובה בהרבה מהמצב הקיים, אך מפספסת את האתגר המשמעותי ביותר בימינו – הכרה בזהות יהודית שאינה אורתודוכסית.

כידוע, קיים פער בין חוק השבות ובין חוקי המעמד האישי. על פי חוק השבות, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר ואינו בן דת אחרת. אולם בנוסף להגדרה צרה זו, מעניק 'חוק השבות' את אותן זכויות לכל בן-זוג של יהודי ולכל ילד ונכד של יהודי מצד האב או האם. בכך מאמץ חוק השבות את התפיסה האינטואיטיבית של כמעט כל היהודים בארץ ובעולם – ההשתייכות ללאום היהודי היא רחבה הרבה יותר מן ההגדרה ההלכתית. במילים אחרות, העם היהודי מכיל בפועל הרבה יותר יהודים מאשר אלו המוכרים על ידי ההלכה. במדינת ישראל חיים מכוח חוק השבות כארבע מאות אלף עולים ובני משפחה שאינם רשומים כיהודים. המשמעות הסוציולוגית היא שכעשרה אחוזים מכלל המשפחות בישראל הן מעורבות, על פי ההגדרה ההלכתית האורתודוכסית.

מדינת ישראל לא רוצה להסתכסך עם הלובי היהודי החזק שעליו היא נשענת, ולפיכך היא מגבשת מדיניות של 'לא לבלוע, לא להקיא'

רובה המכריע של אוכלוסייה זו נטמע בחברה הישראלית: מתגייס לצה"ל, לומד במוסדות חינוך ממלכתיים ומזדהה עם מדינת ישראל ועם ערכיה. ברם, כאשר אזרחים אלה מבקשים להינשא לאזרחים הרשומים כיהודים, מדינת ישראל מונעת מהם לעשות כן, שכן היא דורשת מהם להתגייר גיור אורתודוכסי.

בשל כך, מדינת ישראל מפעילה מעל עשרים שנה תכנית גיור ממלכתית. זהו פרויקט בקנה מידה היסטורי. אולם, רק כשבעה אחוזים מכלל העולים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה התגיירו במהלך שני עשורים של גיור ממלכתי; רק כאחד מתוך ארבעה שואף לעבור תהליך זה.

מצב זה מוביל לעלייה הולכת וגדלה במספר הזוגות שלהם יהדות חצויה. כך נוצרת בפועל חברה משוסעת ומפולגת, בה חיות זו לצד זו קהילות נפרדות אשר חלוקות בשאלה מיהו יהודי ואשר בטווח הארוך עלולות להתנכר זו לזו באופן שלא יהיה ניתן לגישור.

ישראל והתפוצות: לא לבלוע, לא להקיא

אם כן, הבעיה הראשונה שיש לפתור היא בעיית צאצאי יהודים שעלו מכח חוק השבות ("זרע ישראל" במונחים הלכתיים). הבעיה השניה היא זהותם היהודית של מרבית יהודי חוץ-לארץ. חוק השבות אינו מציין מהו גיור "כשר" לצורך הגדרת העולה כיהודי. בניגוד לקביעת בתי-הדין הרבניים, הפוסלת גיורים לא אורתודוכסיים, קבע בג"צ שגיורים אלו יוכרו לעניין הרישום האזרחי. השר ניסים ממליץ לקבע פסיקה זו בחקיקה ראשית, ועל כך יש לברך. אולם, גרים אלו נתקלים באותה בעיה של 'זרע ישראל': הם יכולים לעלות כיהודים, אך משעה שעלו אינם מוכרים ככאלה. מדינת ישראל לא רוצה להסתכסך עם הלובי היהודי החזק שעליו היא נשענת, ולפיכך היא מגבשת מדיניות של 'לא לבלוע, לא להקיא'. היא משדרת ליהדות הליברלית בצפון אמריקה – 'אנחנו לא רוצים לריב אתכם, אבל גם לא מוכנים להכיר בכם'.

מדינת ישראל לא רק משדרת לאנשים אלו שהם יהודים פגומים אלא שוללת את חופש הדת של אותם יהודים שהיא מזמינה ארצה. על פי חוק הגיור החדש, לאותם רבנים שגיוריהם בחו"ל מותרים, אסור יהיה לגייר בארץ. הקידושין והגיטין שהם עורכים אינם מוכרים על ידי המדינה.

אם מדינת ישראל רוצה לשמר את עתיד העם היהודי, אם היא רוצה להיות באמת הבית הלאומי של העם היהודי – עליה לשנות את יחסה כלפי זהותם היהודית של מילוני היהודים הלא-אורתודוכסים.

זו לא רק בעיה של יחסים, אלא בעיה של עתיד העם היהודי. כידוע, שיעור הנישואים המעורבים בקרב יהדות התפוצות גבוה מאוד. מדובר בתהליך של היטמעות מואצת. שיעור נישואי התערובת עומד בהתאמה להפחתת הסיכויים שילדי הזוג המעורב יתחנכו במוסד יהודי, להפחתת הסיכויים שילדי הזוג ישמרו על המסורת היהודית, ולאדישות הולכת וגוברת למדינת ישראל, לעיתים עד כדי ניכור אליה. החברה היהודית בצפון אמריקה מפתחת דרכים מגוונות במאמץ להתמודד עם תופעות אלו, אך הפער בין מדיניותה הרשמית של ישראל לבין הנורמה הרווחת בצפון אמריקה עלול ליצור תהום שייקשה מאוד לגשר עליה.

אם מדינת ישראל רוצה לשמר את עתיד העם היהודי, אם מדינת ישראל רוצה לתרום לאיחוי הקשר עם התפוצות, אם היא רוצה להיות באמת הבית הלאומי של העם היהודי – עליה לשנות את יחסה כלפי זהותם היהודית של מילוני היהודים הלא-אורתודוכסים. עליה להפנים ששלמות העם היהודי דורשת היום דגם חדש לגיור בישראל – כזה שייתן ביטוי לכתחילה גם לזהויות הליברליות ויחזיר את מדינת ישראל להיות הגורם המלכד ולא הגורם המפריד של העם היהודי.

הגיור כמאבק להכרה

כללו של דבר, הליך הגיור הממלכתי במדינת ישראל אינו משיג את התוצאות הרצויות מפני שהוא לא מכיר בזהויות היהודיות בנות זמננו. קל להבין מדוע יהודים רבים מסרבים לעבור הליך גיור בבית-דין אורתודוכסי. המתגיירים מבקשים להצטרף לעם היהודי הקיים ולא לעם יהודי מדומיין, הם מבקשים לקבל אישור לזהותם ולא להחליף אותה או לשקר על מנת שיוכלו להיחשב כיהודים.

אך זו לא רק בעייתם של המתגיירים; זוהי בעיה של כל הישראלים. שערי הגיור לא מגדירים רק 'מיהו יהודי' אלא גם 'מהי יהדות' לגיטימית. המצב הנוכחי, לפיו על אדם להצטרף לעם היהודי דרך מגזרים מצומצמים בעלי מאפיינים דתיים ופוליטיים מסוימים, אינו משקף את הגיוון הרחב של הזהויות היהודיות בעם היהודי בישראל ובעולם. המונופול הממלכתי הניתן להליך הגיור האורתודוכסי מסמן כי כל הזהויות האחרות מייצגות יהדות נחותה, אליה לא ניתן להצטרף. בכך מפנה מדינת ישראל עורף לזהותם היהודית של מקימיה ובוניה של מדינת ישראל ולרוב החברה הישראלית; בכך היא שוללת למעשה גם את זהותם של הרוב הנחרץ של היהודים החיים בתפוצות.

בתי הדין יכללו נשים וגברים בעלי מגוון זהויות המשקפות את מגוון הזהויות בעולם היהודי היום. גם ליהודים מן התפוצות שאינם אזרחי ישראל תינתן האפשרות לכהן בבתי הדין בהתאם לאופן שבו הם מייצגים קהילות יהודיות מן התפוצות.

מצב זה נובע מכך שמדינת ישראל לא הצליחה לייצר התאמה בין הגדרת היהדות כדת לבין הגדרתה כלאום. תפיסת היהדות כדת רואה בגיור הצטרפות לקהילת מאמינים, אשר במקרה האורתודוכסי מתבטא במחויבות לשמירת הלכה; תפיסת היהדות כלאום רואה בגיור הצטרפות לעם היהודי, ובעידן המודרני כהצטרפות מלאה למפעל הציוני.

אולם, ההלכה היהודית עצמה איננה חד משמעית בנוגע למשמעותו של תהליך הגיור. כפי שהראו צבי זוהר ואבי שגיא בספרם "גיור וזהות יהודית", ורבים אחריהם – פוסקי ההלכה עצמה נחלקו בשאלה האם הגיור הוא תהליך של קבלת עול מצוות אשר מתוקפו מצטרף המתגייר לעם היהודי, או מכיוון שהגר הצטרף לעם היהודי הוא מחויב במצוות אך אין קבלת המצוות מעכבת את הגיור לכתחילה או למצער בדיעבד.  

חוק הגיור החדש לא יפתור בעיה זו. בהנחה שרשות הגיור אכן תוקם כפי שיוזמת החקיקה מציעה, ולא תיפול לידי החרדים, היא אכן תקל על סבלם של המעטים יחסית המעוניינים בגיור. אך היא לא תכניס למעגל המתגיירים את 'זרע ישראל' שכבר עובר 'גיור סוציולוגי' בישראל ולא את יהודי התפוצות.

יחד שבטי ישראל: הצעה לגיור ממלכתי בישראל

אז איך פותרים את משבר הגיור? דרך אחת היא לוותר על גישה ממלכתית ועל חתירה לשמירת אחדותו של העם היהודי. הגישה המוכרת של חוגי שמאל חילוניים היא לתבוע הפרדת דת ומדינה (ולעיתים אף את ביטול חוק השבות) ולייצר חוק התאזרחות ישראלי. גישה מתונה יותר היא להפריט את ענייני הדת והמדינה, כך שמגוון הזהויות היהודיות בישראל יקבלו הכרה. לדעתי, המחיר שפתרונות אלו דורשים גבוה מדי ולכן יש ללכת בכיוונים אלו רק באין מוצא.

דגם הגיור הישראלי אותו הציגה משלחת של מכון שלום הרטמן בפני השר ניסים ושאת עיקריו אפרט להלן, מבקש לשמור על גישה ממלכתית ויאפשר שמירה על אחדות העם בהינתן רצון טוב והסכמה של בני העם. הוא נשען על שלושה עקרונות מרכזיים:

א. הכרה במגוון הזהויות היהודיות הקיימות.

ב. מעמד הגיור ייצג את כלל העם היהודי בארץ ובתפוצות.

ג. מעמד הגיור יעמוד בתנאי הסף ההלכתיים הנדרשים לקבלת גרים בדיעבד.

רק תהליך גיור כזה, אשר נותן מקום לכלל הזהויות היהודיות בארץ ובתפוצות, לוקח בחשבון את מצב העם היהודי בהווה ואת עתידו של העם היהודי.

הגיור הישראלי יורכב מחמישה שלבים:

השלב הראשון עליו המלצנו הוא הקמת רשות גיור ישראלית ממלכתית בלתי תלויה במשרד ראש הממשלה. כיוון שהצעת החוק החדשה קיבלה המלצה זו לא ארחיב עליה כאן, אולם ההבדל בסדר היום של רשות הגיור יעלה מהמשך הדברים.

השלב השני עליו המלצנו הוא פרסום ואיתור הגרים באופן אקטיבי, בייחוד בקרב עולים שהגיעו ארצה מכח חוק השבות. המועמדים לגיור יצטרכו להיות אזרחים ישראלים לפחות שנה לאחר עלייתם או תושבי הארץ השוהים בה כחוק שבע שנים ומעלה.

השלב השלישי הוא ההכשרה לגיור. מדינת ישראל תתקצב אולפני הכשרה לגיור שיוקמו על ידי ארגוני מגזר שלישי ויפוקחו על ידי רשות הגיור. ההכנה לגיור תכלול היכרות רחבה עם מורשת ישראל וסיפור תקומתו של העם היהודי בארצו, עם הרעיונות והערכים היהודיים הגדולים ועם יהדות התפוצות. זאת, מתוך הרצון שתהליך הגיור יאפשר כניסה לחברה היהודית על ההיבט הדתי-מסורתי שלה ועל ההיבט הלאומי שלה. בשלב הרביעי יקבעו בחנים מפורטים ושקופים לגיור ולבתי הדין לגיור.

לאחר מילויים של שלבים אלו, יוקמו בתי-דין לגיור אשר יפוקחו על ידי הרשות. בתי הדין ימנו שנים-עשר דיינים, כמספר שבטי ישראל. בתי הדין יכללו נשים וגברים בעלי מגוון זהויות המשקפות את מגוון הזהויות בעולם היהודי היום. גם ליהודים מן התפוצות שאינם אזרחי ישראל תינתן האפשרות לכהן בבתי הדין בהתאם לאופן שבו הם מייצגים קהילות יהודיות מן התפוצות. בכל הרכב יכהנו שלושה בעלי כושר לדיינות בנושא גיור מן הרבנות הראשית או הרבנות הצבאית.

לאחר ראיון עם המועמד/ת לגיור, בו יעמוד בית הדין על כנות הצהרת הגר שברצונו להצטרף לעם היהודי ויבדוק שעמד בחובותיו – יעבור בית הדין לסדר את הגיור. הגרים יוכלו לאמץ לעצמם כל אחת מהזהויות היהודיות המקובלות בארץ ובעולם. מעמד הגיור יכלול את השלבים הנדרשים על פי ההלכה: הכרזת הצטרפות לעם היהודי; הודעה בקבלת מצוות; טבילה ובמקרה של גברים – ברית מילה.

אין כאן מקום להכנס לדיון יסודי במצע ההלכתי עליו נשען דגם הגיור הישראלי. אומר אך זאת – יצירתו של 'בית דין שקול' ידרוש רוב מיוחס במעמד הגיור, שבכל מקרה יכלול יותר משלושה חברים שיאשרו את הגיור. המעמד המועדף שיינתן בכל הרכב לשלושה דיינים אורתודוכסים, יבטיח שכל גיור שיוסכם על ידי שניים מהם יהיה במעמד הלכתי של גיור מלא ולכתחילה. אולם, ייתכן שיהיו גם חילוקי דעות באשר לקבלת הגר. כתוצאה מן ההרכב המיוחד של בית הדין, כל גיור יזכה לכל הפחות לאישורם של שבעה חברים. כך יובטח שלמצער הגיור יהיה תקף בדיעבד גם מבחינת ההלכה האורתודוכסית, כיוון שיהיה במעמד המכונה בהלכה 'בפני ג' הדיוטות'.

ברור כי מודל מסוג זה יעלה לפני השטח מחלוקות וקונפליקטים בין המרכזים היהודיים בארץ ובעולם ובין בעלי זהויות יהודיות שונות בארץ ובתפוצות. אולם אני מאמין כי ביכולתו לאחות את הקרע ההולך ונפער היום בין חלקים שונים של העם היהודי. אם ייושם, יאפשר המודל החדש להימנע ממשגים היסטוריים כגון חקיקה מחודשת של הגיור האורתודוכסי כדרך היחידה  להצטרפות לעם היהודי במדינת ישראל.

Photo Credit: Emily Orpin

גיור
שרגא בר און
רבנות
זהות יהודית
יחסי ישראל והתפוצות
"יחד שבטי ישראל" דגם חדש לגיור ישראלי
שרגא בר און
שרגא בר און

חוק הגיור: פתרון הבעיה הקואליציונית על חשבון המתגיירים

מדינת ישראל מנתה ועדת גיור של איש אחד, שנועדה לפתור את אחד המשברים האסטרטגיים של העם היהודי בעת הזאת – משבר הגיור. השר לשעבר משה ניסים שקד על המדוכה וגיבש דו"ח מקיף ומעמיק  ואף ניסח טיוטא חכמה וחדשנית לחוק גיור ממלכתי.

עוד טרם הוגש הדו"ח וטרם פורסמה הצעת החוק החלה ההתארגנות האורתודוכסית נגדו. אין זאת משום שהחוק מאיים על המונופול האורתודכסי על הגיור, אלא מפני שהוא מנסה לעקוף את המונופול החרדי בתוך הרבנות.

 הנה הטרגדיה שחוק הגיור החדש לא ישנה: מדינת ישראל נועלת את שערי העם היהודי לא רק בפני הרוצים להצטרף אליו, אלא אפילו בפני השייכים כבר לעם היהודי.

החוק מציע להקים רשות גיור במשרד ראש הממשלה אשר תייסד בתי דין מיוחדים לגיור. ראש הראשות לא ימונה על ידי הרבנות הראשית ולא יהיה כפוף לה. הדיינים יהיו אמנם אורתודוכסים, בעלי כושר לדון בסוגית הגיור, אך ימונו על ידי ועדה שמלבד נציגי הרבנות תורכב מפקידים ונציגי ציבור מן הארץ ואף מן התפוצות (ככל הנראה כוונת החוק היא לאפשר ייצוגיות של זרמים לא אורתודוכסים בתהליך המינוי של הדיינים האורתודוכסים). בניגוד לעמדה החרדית – לרבני ערים תנתן הכרה כדייני גיור. בנוסף, לראשונה בישראל תבסס חקיקה ראשית את קביעת בג"ץ שגיורים ליברליים בארה"ב יוכרו בישראל לעניין מרשם האוכלוסין.

החוק אמנם חכם, אבל אפילו אם לא יתוקן באופן שייעקר את כל הממדים החדשניים שבו; אפילו אם רשות הגיור לא תחטף בהסכמים קואליציוניים על ידי המפלגות החרדיות (כשם שקרה למוסד הרבנות הראשית) – הוא לא יפתור את משבר הגיור. זאת, משום שהוא מפספס את הבעיה המרכזית: בעיית הזהות היהודית במדינת ישראל.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. הגיור הוא שער הכניסה לעם היהודי. הנה הטרגדיה שחוק הגיור החדש לא ישנה: מדינת ישראל נועלת את שערי העם היהודי לא רק בפני הרוצים להצטרף אליו, אלא אפילו בפני השייכים כבר לעם היהודי. התוצאה של מדיניות זו היא שהעם היהודי הולך ומתפלג, הולך ומתדלדל הן בכמות והן באיכות. המצב הזה דורש תיקון לפני שיהיה מאוחר מדי.

השר ניסים – שבפניו גם אני הופעתי – יצר פתרון מתוחכם ביותר לבעיה הקואליציונית אבל לא לבעיה המהותית. הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן בירושלים, אמר זאת מפורשות בפגישה עם השר ניסים: "אני מבין אותך" – הוא אמר – "אתה נמצא בין הפטיש לסדן. אבל כשאתה מגבש פתרון, אתה צריך לזכור איפה הבעיה. המשימה אינה לתקן את הקואליציה או לפתור את הבעיה של האורתודוכסיה. אתה נדרש למצוא פתרון למועמדים לגיור".

כדי לפתור את בעיית הגיור יש לתקן את הליך הגיור הממלכתי בישראל. לא באמצעות פשרה צולעת על ירכה, שמימלא לא תתקבל על ידי הציבור החרדי, ואפילו אם תתקבל ללא תיקונים שישנו אותה מהותית קל מאוד 'לגנוב' אותה בהסכמים קואליציוניים. הפתרון למשבר הגיור צריך להיות יצירת דגם חדש של גיור ממלכתי ישראלי על דעת העם היהודי כלו.

 משבר הגיור הוא תוצר של שינויי זהות

מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי בזהותו של העם היהודי. אחרי אלפיים שנות גולה שבהן נשאה היהדות אופי קהילתי, הוקם מחדש מרכז לעם היהודי כולו – מרכז לאומי. זהו אתגר עצום: תרבות קהילתית מבוססת על זהות מבוזרת, שבה כל אחד בוחר את קהילתו ללא תלות באחרים; לעומת זאת, תרבות לאומית מבוססת על זהות קולקטיבית, על שותפות גורל ועל ייעוד משותף. בישראל הזהות האישית והקהילתית הופכות לנושא פוליטי ומדיני. אזרחי המדינה צריכים לקבל לא רק החלטות אישיות אלא גם קולקטיביות.

מדינת ישראל מקבלת היום בברכה מי רוצה להתגייר היום ולהשתייך לקבוצה חרדית אנטי-ציונית, אבל אם המתגייר מעיד שברצונו להיות יהודי כמו נשיא מדינת ישראל, ראש ממשלתה או הרמטכ"ל; אם המתגיירת רוצה להיות יהודיה כמו שרת המשפטים או כמו כלת פרס נובל ישראלית – מדינת ישראל תסרב לגיירם.

 ישראל הוכרזה אמנם כמדינה יהודית אבל לא הכריעה עד היום בסוגיית 'מיהו יהודי' ולא בשאלת 'מהי היהדות'. בראשית ימיה – כאשר זהות יהודית ואזרחות ישראלית לא זכו ליוקרה רבה – קיבלה מדינת ישראל את עדותם האישית של הבאים להירשם כיהודים בתום לב. לאחר משברים קואליציוניים בשלהי שנות החמישים הנושא הפך ממוסד. גם אז שאפה מדינת ישראל לנסח הוראות רישום ממלכתיות, אשר לדברי ראש הממשלה דוד בן גוריון, "יתאימו למסורת המקובלת בכל חוגי היהדות, האדוקים והחופשיים לכל זרמיהם, ולתנאים המיוחדים של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, שמובטח בה חופש מצפון ודת, וכמרכז לקיבוץ גלויות" (מתוך מכתבו של בן-גוריון לחכמי ישראל, תשי"ט-1958).

כחמישים מחכמי העם היהודי השיבו לבן גוריון על שאלתו בדבר אותן הוראות רישום ממלכתיות. הם ייצגו קשת מגוונת של זהויות יהודיות, אולם הסטטוס קוו לא העניק הכרה בזהות יהודית שאינה דתית אורתודוכסית. המשמעות הפשוטה היא שמדינת ישראל מקבלת היום בברכה מי רוצה להתגייר היום ולהשתייך לקבוצה חרדית אנטי-ציונית, אבל אם המתגייר מעיד שברצונו להיות יהודי כמו נשיא מדינת ישראל, ראש ממשלתה או הרמטכ"ל; אם המתגיירת רוצה להיות יהודיה כמו שרת המשפטים או כמו כלת פרס נובל ישראלית – מדינת ישראל תסרב לגיירם.

 חוק השבות, ההלכה האורתודוכסית והפילוג בחברה

הסטטוס קוו נקבע כהסכם של פשרה. הוא הושג בלחץ קואליציוני, אבל בהחלט שיקף את עמדת הרוב היהודי בישראל של אותם ימים והתמודד באופן סביר עם האתגרים הסוציולוגיים של התקופה. באותם זמנים התפיסה הייתה שהמונופול האורתודוכסי ישמור על שלמות העם היהודי. אלא שהיום הוא מפלג את העם היהודי. הצעת החוק החדשה טובה בהרבה מהמצב הקיים, אך מפספסת את האתגר המשמעותי ביותר בימינו – הכרה בזהות יהודית שאינה אורתודוכסית.

כידוע, קיים פער בין חוק השבות ובין חוקי המעמד האישי. על פי חוק השבות, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר ואינו בן דת אחרת. אולם בנוסף להגדרה צרה זו, מעניק 'חוק השבות' את אותן זכויות לכל בן-זוג של יהודי ולכל ילד ונכד של יהודי מצד האב או האם. בכך מאמץ חוק השבות את התפיסה האינטואיטיבית של כמעט כל היהודים בארץ ובעולם – ההשתייכות ללאום היהודי היא רחבה הרבה יותר מן ההגדרה ההלכתית. במילים אחרות, העם היהודי מכיל בפועל הרבה יותר יהודים מאשר אלו המוכרים על ידי ההלכה. במדינת ישראל חיים מכוח חוק השבות כארבע מאות אלף עולים ובני משפחה שאינם רשומים כיהודים. המשמעות הסוציולוגית היא שכעשרה אחוזים מכלל המשפחות בישראל הן מעורבות, על פי ההגדרה ההלכתית האורתודוכסית.

מדינת ישראל לא רוצה להסתכסך עם הלובי היהודי החזק שעליו היא נשענת, ולפיכך היא מגבשת מדיניות של 'לא לבלוע, לא להקיא'

רובה המכריע של אוכלוסייה זו נטמע בחברה הישראלית: מתגייס לצה"ל, לומד במוסדות חינוך ממלכתיים ומזדהה עם מדינת ישראל ועם ערכיה. ברם, כאשר אזרחים אלה מבקשים להינשא לאזרחים הרשומים כיהודים, מדינת ישראל מונעת מהם לעשות כן, שכן היא דורשת מהם להתגייר גיור אורתודוכסי.

בשל כך, מדינת ישראל מפעילה מעל עשרים שנה תכנית גיור ממלכתית. זהו פרויקט בקנה מידה היסטורי. אולם, רק כשבעה אחוזים מכלל העולים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה התגיירו במהלך שני עשורים של גיור ממלכתי; רק כאחד מתוך ארבעה שואף לעבור תהליך זה.

מצב זה מוביל לעלייה הולכת וגדלה במספר הזוגות שלהם יהדות חצויה. כך נוצרת בפועל חברה משוסעת ומפולגת, בה חיות זו לצד זו קהילות נפרדות אשר חלוקות בשאלה מיהו יהודי ואשר בטווח הארוך עלולות להתנכר זו לזו באופן שלא יהיה ניתן לגישור.

ישראל והתפוצות: לא לבלוע, לא להקיא

אם כן, הבעיה הראשונה שיש לפתור היא בעיית צאצאי יהודים שעלו מכח חוק השבות ("זרע ישראל" במונחים הלכתיים). הבעיה השניה היא זהותם היהודית של מרבית יהודי חוץ-לארץ. חוק השבות אינו מציין מהו גיור "כשר" לצורך הגדרת העולה כיהודי. בניגוד לקביעת בתי-הדין הרבניים, הפוסלת גיורים לא אורתודוכסיים, קבע בג"צ שגיורים אלו יוכרו לעניין הרישום האזרחי. השר ניסים ממליץ לקבע פסיקה זו בחקיקה ראשית, ועל כך יש לברך. אולם, גרים אלו נתקלים באותה בעיה של 'זרע ישראל': הם יכולים לעלות כיהודים, אך משעה שעלו אינם מוכרים ככאלה. מדינת ישראל לא רוצה להסתכסך עם הלובי היהודי החזק שעליו היא נשענת, ולפיכך היא מגבשת מדיניות של 'לא לבלוע, לא להקיא'. היא משדרת ליהדות הליברלית בצפון אמריקה – 'אנחנו לא רוצים לריב אתכם, אבל גם לא מוכנים להכיר בכם'.

מדינת ישראל לא רק משדרת לאנשים אלו שהם יהודים פגומים אלא שוללת את חופש הדת של אותם יהודים שהיא מזמינה ארצה. על פי חוק הגיור החדש, לאותם רבנים שגיוריהם בחו"ל מותרים, אסור יהיה לגייר בארץ. הקידושין והגיטין שהם עורכים אינם מוכרים על ידי המדינה.

אם מדינת ישראל רוצה לשמר את עתיד העם היהודי, אם היא רוצה להיות באמת הבית הלאומי של העם היהודי – עליה לשנות את יחסה כלפי זהותם היהודית של מילוני היהודים הלא-אורתודוכסים.

זו לא רק בעיה של יחסים, אלא בעיה של עתיד העם היהודי. כידוע, שיעור הנישואים המעורבים בקרב יהדות התפוצות גבוה מאוד. מדובר בתהליך של היטמעות מואצת. שיעור נישואי התערובת עומד בהתאמה להפחתת הסיכויים שילדי הזוג המעורב יתחנכו במוסד יהודי, להפחתת הסיכויים שילדי הזוג ישמרו על המסורת היהודית, ולאדישות הולכת וגוברת למדינת ישראל, לעיתים עד כדי ניכור אליה. החברה היהודית בצפון אמריקה מפתחת דרכים מגוונות במאמץ להתמודד עם תופעות אלו, אך הפער בין מדיניותה הרשמית של ישראל לבין הנורמה הרווחת בצפון אמריקה עלול ליצור תהום שייקשה מאוד לגשר עליה.

אם מדינת ישראל רוצה לשמר את עתיד העם היהודי, אם מדינת ישראל רוצה לתרום לאיחוי הקשר עם התפוצות, אם היא רוצה להיות באמת הבית הלאומי של העם היהודי – עליה לשנות את יחסה כלפי זהותם היהודית של מילוני היהודים הלא-אורתודוכסים. עליה להפנים ששלמות העם היהודי דורשת היום דגם חדש לגיור בישראל – כזה שייתן ביטוי לכתחילה גם לזהויות הליברליות ויחזיר את מדינת ישראל להיות הגורם המלכד ולא הגורם המפריד של העם היהודי.

הגיור כמאבק להכרה

כללו של דבר, הליך הגיור הממלכתי במדינת ישראל אינו משיג את התוצאות הרצויות מפני שהוא לא מכיר בזהויות היהודיות בנות זמננו. קל להבין מדוע יהודים רבים מסרבים לעבור הליך גיור בבית-דין אורתודוכסי. המתגיירים מבקשים להצטרף לעם היהודי הקיים ולא לעם יהודי מדומיין, הם מבקשים לקבל אישור לזהותם ולא להחליף אותה או לשקר על מנת שיוכלו להיחשב כיהודים.

אך זו לא רק בעייתם של המתגיירים; זוהי בעיה של כל הישראלים. שערי הגיור לא מגדירים רק 'מיהו יהודי' אלא גם 'מהי יהדות' לגיטימית. המצב הנוכחי, לפיו על אדם להצטרף לעם היהודי דרך מגזרים מצומצמים בעלי מאפיינים דתיים ופוליטיים מסוימים, אינו משקף את הגיוון הרחב של הזהויות היהודיות בעם היהודי בישראל ובעולם. המונופול הממלכתי הניתן להליך הגיור האורתודוכסי מסמן כי כל הזהויות האחרות מייצגות יהדות נחותה, אליה לא ניתן להצטרף. בכך מפנה מדינת ישראל עורף לזהותם היהודית של מקימיה ובוניה של מדינת ישראל ולרוב החברה הישראלית; בכך היא שוללת למעשה גם את זהותם של הרוב הנחרץ של היהודים החיים בתפוצות.

בתי הדין יכללו נשים וגברים בעלי מגוון זהויות המשקפות את מגוון הזהויות בעולם היהודי היום. גם ליהודים מן התפוצות שאינם אזרחי ישראל תינתן האפשרות לכהן בבתי הדין בהתאם לאופן שבו הם מייצגים קהילות יהודיות מן התפוצות.

מצב זה נובע מכך שמדינת ישראל לא הצליחה לייצר התאמה בין הגדרת היהדות כדת לבין הגדרתה כלאום. תפיסת היהדות כדת רואה בגיור הצטרפות לקהילת מאמינים, אשר במקרה האורתודוכסי מתבטא במחויבות לשמירת הלכה; תפיסת היהדות כלאום רואה בגיור הצטרפות לעם היהודי, ובעידן המודרני כהצטרפות מלאה למפעל הציוני.

אולם, ההלכה היהודית עצמה איננה חד משמעית בנוגע למשמעותו של תהליך הגיור. כפי שהראו צבי זוהר ואבי שגיא בספרם "גיור וזהות יהודית", ורבים אחריהם – פוסקי ההלכה עצמה נחלקו בשאלה האם הגיור הוא תהליך של קבלת עול מצוות אשר מתוקפו מצטרף המתגייר לעם היהודי, או מכיוון שהגר הצטרף לעם היהודי הוא מחויב במצוות אך אין קבלת המצוות מעכבת את הגיור לכתחילה או למצער בדיעבד.  

חוק הגיור החדש לא יפתור בעיה זו. בהנחה שרשות הגיור אכן תוקם כפי שיוזמת החקיקה מציעה, ולא תיפול לידי החרדים, היא אכן תקל על סבלם של המעטים יחסית המעוניינים בגיור. אך היא לא תכניס למעגל המתגיירים את 'זרע ישראל' שכבר עובר 'גיור סוציולוגי' בישראל ולא את יהודי התפוצות.

יחד שבטי ישראל: הצעה לגיור ממלכתי בישראל

אז איך פותרים את משבר הגיור? דרך אחת היא לוותר על גישה ממלכתית ועל חתירה לשמירת אחדותו של העם היהודי. הגישה המוכרת של חוגי שמאל חילוניים היא לתבוע הפרדת דת ומדינה (ולעיתים אף את ביטול חוק השבות) ולייצר חוק התאזרחות ישראלי. גישה מתונה יותר היא להפריט את ענייני הדת והמדינה, כך שמגוון הזהויות היהודיות בישראל יקבלו הכרה. לדעתי, המחיר שפתרונות אלו דורשים גבוה מדי ולכן יש ללכת בכיוונים אלו רק באין מוצא.

דגם הגיור הישראלי אותו הציגה משלחת של מכון שלום הרטמן בפני השר ניסים ושאת עיקריו אפרט להלן, מבקש לשמור על גישה ממלכתית ויאפשר שמירה על אחדות העם בהינתן רצון טוב והסכמה של בני העם. הוא נשען על שלושה עקרונות מרכזיים:

א. הכרה במגוון הזהויות היהודיות הקיימות.

ב. מעמד הגיור ייצג את כלל העם היהודי בארץ ובתפוצות.

ג. מעמד הגיור יעמוד בתנאי הסף ההלכתיים הנדרשים לקבלת גרים בדיעבד.

רק תהליך גיור כזה, אשר נותן מקום לכלל הזהויות היהודיות בארץ ובתפוצות, לוקח בחשבון את מצב העם היהודי בהווה ואת עתידו של העם היהודי.

הגיור הישראלי יורכב מחמישה שלבים:

השלב הראשון עליו המלצנו הוא הקמת רשות גיור ישראלית ממלכתית בלתי תלויה במשרד ראש הממשלה. כיוון שהצעת החוק החדשה קיבלה המלצה זו לא ארחיב עליה כאן, אולם ההבדל בסדר היום של רשות הגיור יעלה מהמשך הדברים.

השלב השני עליו המלצנו הוא פרסום ואיתור הגרים באופן אקטיבי, בייחוד בקרב עולים שהגיעו ארצה מכח חוק השבות. המועמדים לגיור יצטרכו להיות אזרחים ישראלים לפחות שנה לאחר עלייתם או תושבי הארץ השוהים בה כחוק שבע שנים ומעלה.

השלב השלישי הוא ההכשרה לגיור. מדינת ישראל תתקצב אולפני הכשרה לגיור שיוקמו על ידי ארגוני מגזר שלישי ויפוקחו על ידי רשות הגיור. ההכנה לגיור תכלול היכרות רחבה עם מורשת ישראל וסיפור תקומתו של העם היהודי בארצו, עם הרעיונות והערכים היהודיים הגדולים ועם יהדות התפוצות. זאת, מתוך הרצון שתהליך הגיור יאפשר כניסה לחברה היהודית על ההיבט הדתי-מסורתי שלה ועל ההיבט הלאומי שלה. בשלב הרביעי יקבעו בחנים מפורטים ושקופים לגיור ולבתי הדין לגיור.

לאחר מילויים של שלבים אלו, יוקמו בתי-דין לגיור אשר יפוקחו על ידי הרשות. בתי הדין ימנו שנים-עשר דיינים, כמספר שבטי ישראל. בתי הדין יכללו נשים וגברים בעלי מגוון זהויות המשקפות את מגוון הזהויות בעולם היהודי היום. גם ליהודים מן התפוצות שאינם אזרחי ישראל תינתן האפשרות לכהן בבתי הדין בהתאם לאופן שבו הם מייצגים קהילות יהודיות מן התפוצות. בכל הרכב יכהנו שלושה בעלי כושר לדיינות בנושא גיור מן הרבנות הראשית או הרבנות הצבאית.

לאחר ראיון עם המועמד/ת לגיור, בו יעמוד בית הדין על כנות הצהרת הגר שברצונו להצטרף לעם היהודי ויבדוק שעמד בחובותיו – יעבור בית הדין לסדר את הגיור. הגרים יוכלו לאמץ לעצמם כל אחת מהזהויות היהודיות המקובלות בארץ ובעולם. מעמד הגיור יכלול את השלבים הנדרשים על פי ההלכה: הכרזת הצטרפות לעם היהודי; הודעה בקבלת מצוות; טבילה ובמקרה של גברים – ברית מילה.

אין כאן מקום להכנס לדיון יסודי במצע ההלכתי עליו נשען דגם הגיור הישראלי. אומר אך זאת – יצירתו של 'בית דין שקול' ידרוש רוב מיוחס במעמד הגיור, שבכל מקרה יכלול יותר משלושה חברים שיאשרו את הגיור. המעמד המועדף שיינתן בכל הרכב לשלושה דיינים אורתודוכסים, יבטיח שכל גיור שיוסכם על ידי שניים מהם יהיה במעמד הלכתי של גיור מלא ולכתחילה. אולם, ייתכן שיהיו גם חילוקי דעות באשר לקבלת הגר. כתוצאה מן ההרכב המיוחד של בית הדין, כל גיור יזכה לכל הפחות לאישורם של שבעה חברים. כך יובטח שלמצער הגיור יהיה תקף בדיעבד גם מבחינת ההלכה האורתודוכסית, כיוון שיהיה במעמד המכונה בהלכה 'בפני ג' הדיוטות'.

ברור כי מודל מסוג זה יעלה לפני השטח מחלוקות וקונפליקטים בין המרכזים היהודיים בארץ ובעולם ובין בעלי זהויות יהודיות שונות בארץ ובתפוצות. אולם אני מאמין כי ביכולתו לאחות את הקרע ההולך ונפער היום בין חלקים שונים של העם היהודי. אם ייושם, יאפשר המודל החדש להימנע ממשגים היסטוריים כגון חקיקה מחודשת של הגיור האורתודוכסי כדרך היחידה  להצטרפות לעם היהודי במדינת ישראל.

Photo Credit: Emily Orpin

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות