אורית אבנרי
ד"ר אורית אבנרי היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן ומרצה למקרא ודיקנית הסטודנטים במרכז האקדמי שלם.
עכשיו תורה: כוחן של נשים בספר שמות
אורית אבנרי
כב טבת תש"ף

ספר שמות נפתח בהדגשת העוצמה הנשית, ובהצגה של מגוון נשים שרוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת אליהן מופיעה שוב בסוף הספר - וכך נוצרת מסגרת נפלאה: בזכות נשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם המשכן

לידת מצרים

יציאת עם ישראל ממצרים, על מכלול פרטיה, מעוצבת כסיפור לידה ענק. כבר בפרשת השבוע שלנו, בפתיחת ספר שמות, מתמקדת העלילה בחדר לידה. מכל ההמון חסר הפנים המתואר, הזרקור מופנה אל המיילדות ומעשיהן. זהו רמז גלוי לסיפור הגדול שאליו אנו צועדים – סיפור לידת העם.

גם הסיפור הבא בפרשת שמות עוסק בלידה – לידתו של משה. למעשה, זוהי לידה כפולה: בתחילה לידה טבעית על ידי אמו הביולוגית, ובהמשך לידה סימבולית על ידי אמו המאמצת, אשר פותחת את ה"רחם" החיצוני, הוא התיבה על שפת המים, ו"יולדת" מתוכו שוב את משה. תיאור הלידה הכפול מרמז אף הוא שהסיפור המכונן של יציאת מצרים יהיה סיפור לידה. כבר בלידתו מטרים משה בחייו האישיים את העתיד להתרחש לעם כולו. למעשה, עוד לפני הלידה מופיע דימוי להריון: משפחתו של יעקב יורדת למצרים בעקבות הזרע, התבואה. אז מתחילה המשפחה לגדול ולהתפתח בתוך בטנה של האם, היא מצרים.

כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו.

כאשר עובר מבשיל ומגיע הרגע להוציאו, הוא מתקשה לצאת אל החיים האמיתיים המחכים לו מחוץ לרחם, וגם האם מתקשה עד מאוד לשחררו. בסיפור מצרים הדבר מועצם שכן מצרים מהווה מעין אם פונדקאית, שלא אמורה לשמור על קשר עם היילוד אלא לאפשר לו להיפרד ממנה ולצאת לדרך חדשה לגמרי.

דימויי הלידה מתעבים ומתגבשים יותר ויותר עם התקדמות הסיפור. כאשר מצרים מסרבים להוציא את בני ישראל, מגיעה לעזרתם ולעזרת העובר המיילדת – הקב"ה בכבודו ובעצמו. תהליך הלידה מתחיל ואיתו צירי הלחץ; עשר מכות מוכָּה מצרים ובכל מכה ניתן לשמוע את זעקת היולדת שמצד אחד מסרבת להיפרד מהעובר ומפחדת להוציא את התינוק מחשש שהדבר יכאב לה, אך מצד שני מבינה שהיא לא יכולה להשאירו אצלה כיוון שגם זה מכאיב לא פחות. הצירים הולכים וגוברים ואיתם גם הבהילות להוציא את התינוק, עד למכה האחרונה, לציר האחרון, שבעקבותיו מגיעה ירידת המים והתינוק נפלט החוצה.

הנה קטע קצר מספרה של אילנה פרדס "הביוגרפיה של עם ישראל" המתאר עניין זה:

"מיקומו (של הדם) על שני משקופי הפתח מחזק את הרושם שמדובר בלידה. בני ישראל מגיחים באופן קולקטיבי מהרחם המצרי. הלידה הלאומית, בדומה ללידה ממשית (על אחת כמה וכמה בימי קדם), מתרחשת על הגבול הדק שבין חיים למוות. היא כרוכה בהפיכתו של הדם ממסמן של מוות למסמן של חיים. היא כרוכה גם בפתיחה מוצלחת של הרחם, במניעת הפיכתו של הרחם לקבר.

"א־לוהים עושה ניסים רבים במצרים (ביניהם עשר המכות), אבל דומה שקריעת ים סוף עולה על כולם. היא מסמנת את הנשימה הראשונה של העם בצאתו לאוויר העולם הפתוח ומשמשת תזכורת חותכת לנס הלידה בכלל. במקום שבו לא היה דבר, מגיח לפתע פתאום יצור חי. בדומה למשה, העם נמשה מהמים כנגד כל הסיכויים. זהו פלא מועצם: נס בקנה מידה חלומי. שתי החומות האדירות, ירידת המים והופעתה המרגשת של אדמה יבשה, נראה שכולן מייצגות לידת ענק, לידה שרק יד א־לוהית יכלה לחולל, לידה אנלוגית לבריאת העולם.

"תמונת לידת העם נאמנה במוטיבים שלה ללידה הקטנה, הפרטית, האנושית: דם על הפתח, בקיעת המים, מעבר בתעלה צרה, נגיעת המוות בחיים. ולא עוד, אלא שבמצרים יילד הקב"ה בכבודו ובעצמו את עם ישראל והיה שם, על שפת ים סוף, כדי לאחוז בעם שלו, ללוות את רגע לידתו ולשאת אותו 'כאשר ישא האומן את היונק'" (במדבר יא יב).

מוטיב הלידה בפתיחת הספר לא עומד לבדו. הפתיחה כולה טבועה בחותם הנשיות. פרשת שמות נפתחת בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם: שפרה ופועה, אמו של משה, אחותו של משה, בת פרעה וציפורה. ריכוז הנשים הללו עמד בבסיס המדרשים הרבים שהפליגו בתיאורי שבחן של הנשים בתקופת השעבוד ובאחריותן לכך שעם ישראל המשיך לפרות ולרבות, גם תחת תנאי העבדות הקשים וגזרות האכזריות שניתכו עליו.

זכרון הנשים במשכן

יתרה מזאת, ההתייחסות המיוחדת לנשים המולידות את העם תופיע שוב בחיתומו של ספר שמות, בפרשות העוסקות בבניית המשכן. הפסוקים המתארים את תרומות בני ישראל למשכן (לה, כא־כט; לו, ב־ז) דחוסים וצפופים בפועלי ההבאה ובחומרי התרומה. בגודש זה יש כדי להעביר לקורא את התחושה שכל עדת בני ישראל מתגייסת ומעוניינת להעניק מרכושה לבניית המשכן. אך קריאה מדוקדקת מעוררת תשומת לב לכך שפעם אחר פעם הכתוב מתייחס אל הנשים באופן מובחן מהגברים, ומדגיש שגם הן היו בכלל הנותנות: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו... וכל אישה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים... כל איש ואישה אשר נדב לבם אותם... איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה".

לתופעה מפתיעה זו נצרף נתון נוסף: בפתיחת פרשת פקודי מונה משה את סך חומרי הגלם שנאספו תוך כדי מסירת דין וחשבון למה שימש כל סוג ומין, אך כאשר הוא מגיע לנחושת, הוא מזכיר את מזבח הנחושת, אדנים ויתדות, אך הכיור וכנו נעדרים מדבריו! פרשנים רבים נימקו זאת בהסבר שהכיור לא נעשה מכלל הנחושת שנאספה כתרומה, אלא באופן מיוחד ובלעדי מן המראות שתרמו הנשים. ההסבר מתבסס על הכתוב: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (לח ח). נשים רבות צבאו על פתח האוהל על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן, ומשה אסף את המראות הללו ועשה מהן את הכיור.

רש"י, בעקבות המדרש, סבור כי המראות הללו, שנתייחדו לעשיית הכיור וכנו, קשורות לזכרון ראשית לידתו של העם בתחילת ספר שמות:

"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם".

ספר שמות נפתח אפוא בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של אלוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

המראות מסמלות סיפור מופלא על תושיית הנשים, אמונתן ומאבקן העיקש להמשכת החיים. הצבתן בפתח המשכן נועדה להדגיש אפוא את הצד החיובי במעשיהן של הנשים. לא יצר הרע היה שם אלא קדושה.

בעקבות דברים אלו של המדרש ניתן להציע רובד משמעות נוסף. הכיור במשכן אינו חלק מן התהליך הריטואלי, אלא חלק מתהליך ההתכוננות וההתקדשות לעבודת הקודש. כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, או לחלופין הביטה דרכה בהשתקפות שלה ושל בעלה כדי להרבות חימוד (כפי שמציע המדרש) – כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו. בנוסף, הכהן מתבונן היטב בבבואתו הנשקפת אליו ונדרש לחפש שם גם את ממד הא־לוהות שצריך להתלוות אליו.

הנשים קישטו ותיקנו עצמן למול הראי לקראת הפגישה עם הבעל. אין זו תמונה של נשים צעירות פתייניות, אלא פיתוי וארוס בתוך הזוגיות, בתוך המשפחה, מתוך ניסיון לשמר את הזוגיות. לא להיכנע לשגרה ולקשיים אלא להתייפות בכל פעם מחדש לפני בעל עייף ומותש, חרד וכבוי. בכך הוכיחו את עוצמתן בשימור החיות, בהפחת החיים ובאפשרות ההתחדשות. הכיור העשוי מפסיפס המראות הללו מצליח לאחוז ולאגוד בינות להשתקפויות העולות מן הנחושת את שבבי הסיפורים הללו. והם מרצדים בכל עת, לכהנים הרוחצים בו את ידיהם ואת רגליהם, ומהבהבים את התשוקה לקשר שצריכה להיות נוכחת גם בתוך המשכן, ואת החובה שלהם לשמר את חיות העבודה, גם כשהיא הופכת לשגרה, גם כאשר נדמה שהיא מסכת הוראות קבועה ומונוטונית החוזרת על עצמה בוקר וערב, משמרת אחר משמרת.

מסגרת נשית לספר

ספר שמות נפתח אפוא בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של אלוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

התהליך המרשים שעבר על העם מתבלט גם בפער העצום בין החומרים שאמו של משה אוספת בתחילת הספר לבניית התיבה – גומא, חימר, זפת – לבין החומרים שעתידים להמסר למשכן: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ועוד. וכשם ששם מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים, גם אצלנו מודגשת פעלתנותה של האישה: "ותצפנהו… ותקח… ותחמרה… ותשם", כך גם כאן מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים. בעוד האנשים מביאים את חומרי הגלם, הנשים עסוקות גם ביצירה: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים". בפתיחת ספר שמות זוכות המיילדות והקב"ה עשה להן בתים. בסוף הספר תשבנה הנשים לקב"ה טובה תחת טובה ותבננה לו משכן.

No items found.
עכשיו תורה: כוחן של נשים בספר שמות
19/1/2020
כב טבת תש"ף
אורית אבנרי
ד״ר
אורית אבנרי

ספר שמות נפתח בהדגשת העוצמה הנשית, ובהצגה של מגוון נשים שרוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת אליהן מופיעה שוב בסוף הספר - וכך נוצרת מסגרת נפלאה: בזכות נשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם המשכן

לידת מצרים

יציאת עם ישראל ממצרים, על מכלול פרטיה, מעוצבת כסיפור לידה ענק. כבר בפרשת השבוע שלנו, בפתיחת ספר שמות, מתמקדת העלילה בחדר לידה. מכל ההמון חסר הפנים המתואר, הזרקור מופנה אל המיילדות ומעשיהן. זהו רמז גלוי לסיפור הגדול שאליו אנו צועדים – סיפור לידת העם.

גם הסיפור הבא בפרשת שמות עוסק בלידה – לידתו של משה. למעשה, זוהי לידה כפולה: בתחילה לידה טבעית על ידי אמו הביולוגית, ובהמשך לידה סימבולית על ידי אמו המאמצת, אשר פותחת את ה"רחם" החיצוני, הוא התיבה על שפת המים, ו"יולדת" מתוכו שוב את משה. תיאור הלידה הכפול מרמז אף הוא שהסיפור המכונן של יציאת מצרים יהיה סיפור לידה. כבר בלידתו מטרים משה בחייו האישיים את העתיד להתרחש לעם כולו. למעשה, עוד לפני הלידה מופיע דימוי להריון: משפחתו של יעקב יורדת למצרים בעקבות הזרע, התבואה. אז מתחילה המשפחה לגדול ולהתפתח בתוך בטנה של האם, היא מצרים.

כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו.

כאשר עובר מבשיל ומגיע הרגע להוציאו, הוא מתקשה לצאת אל החיים האמיתיים המחכים לו מחוץ לרחם, וגם האם מתקשה עד מאוד לשחררו. בסיפור מצרים הדבר מועצם שכן מצרים מהווה מעין אם פונדקאית, שלא אמורה לשמור על קשר עם היילוד אלא לאפשר לו להיפרד ממנה ולצאת לדרך חדשה לגמרי.

דימויי הלידה מתעבים ומתגבשים יותר ויותר עם התקדמות הסיפור. כאשר מצרים מסרבים להוציא את בני ישראל, מגיעה לעזרתם ולעזרת העובר המיילדת – הקב"ה בכבודו ובעצמו. תהליך הלידה מתחיל ואיתו צירי הלחץ; עשר מכות מוכָּה מצרים ובכל מכה ניתן לשמוע את זעקת היולדת שמצד אחד מסרבת להיפרד מהעובר ומפחדת להוציא את התינוק מחשש שהדבר יכאב לה, אך מצד שני מבינה שהיא לא יכולה להשאירו אצלה כיוון שגם זה מכאיב לא פחות. הצירים הולכים וגוברים ואיתם גם הבהילות להוציא את התינוק, עד למכה האחרונה, לציר האחרון, שבעקבותיו מגיעה ירידת המים והתינוק נפלט החוצה.

הנה קטע קצר מספרה של אילנה פרדס "הביוגרפיה של עם ישראל" המתאר עניין זה:

"מיקומו (של הדם) על שני משקופי הפתח מחזק את הרושם שמדובר בלידה. בני ישראל מגיחים באופן קולקטיבי מהרחם המצרי. הלידה הלאומית, בדומה ללידה ממשית (על אחת כמה וכמה בימי קדם), מתרחשת על הגבול הדק שבין חיים למוות. היא כרוכה בהפיכתו של הדם ממסמן של מוות למסמן של חיים. היא כרוכה גם בפתיחה מוצלחת של הרחם, במניעת הפיכתו של הרחם לקבר.

"א־לוהים עושה ניסים רבים במצרים (ביניהם עשר המכות), אבל דומה שקריעת ים סוף עולה על כולם. היא מסמנת את הנשימה הראשונה של העם בצאתו לאוויר העולם הפתוח ומשמשת תזכורת חותכת לנס הלידה בכלל. במקום שבו לא היה דבר, מגיח לפתע פתאום יצור חי. בדומה למשה, העם נמשה מהמים כנגד כל הסיכויים. זהו פלא מועצם: נס בקנה מידה חלומי. שתי החומות האדירות, ירידת המים והופעתה המרגשת של אדמה יבשה, נראה שכולן מייצגות לידת ענק, לידה שרק יד א־לוהית יכלה לחולל, לידה אנלוגית לבריאת העולם.

"תמונת לידת העם נאמנה במוטיבים שלה ללידה הקטנה, הפרטית, האנושית: דם על הפתח, בקיעת המים, מעבר בתעלה צרה, נגיעת המוות בחיים. ולא עוד, אלא שבמצרים יילד הקב"ה בכבודו ובעצמו את עם ישראל והיה שם, על שפת ים סוף, כדי לאחוז בעם שלו, ללוות את רגע לידתו ולשאת אותו 'כאשר ישא האומן את היונק'" (במדבר יא יב).

מוטיב הלידה בפתיחת הספר לא עומד לבדו. הפתיחה כולה טבועה בחותם הנשיות. פרשת שמות נפתחת בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם: שפרה ופועה, אמו של משה, אחותו של משה, בת פרעה וציפורה. ריכוז הנשים הללו עמד בבסיס המדרשים הרבים שהפליגו בתיאורי שבחן של הנשים בתקופת השעבוד ובאחריותן לכך שעם ישראל המשיך לפרות ולרבות, גם תחת תנאי העבדות הקשים וגזרות האכזריות שניתכו עליו.

זכרון הנשים במשכן

יתרה מזאת, ההתייחסות המיוחדת לנשים המולידות את העם תופיע שוב בחיתומו של ספר שמות, בפרשות העוסקות בבניית המשכן. הפסוקים המתארים את תרומות בני ישראל למשכן (לה, כא־כט; לו, ב־ז) דחוסים וצפופים בפועלי ההבאה ובחומרי התרומה. בגודש זה יש כדי להעביר לקורא את התחושה שכל עדת בני ישראל מתגייסת ומעוניינת להעניק מרכושה לבניית המשכן. אך קריאה מדוקדקת מעוררת תשומת לב לכך שפעם אחר פעם הכתוב מתייחס אל הנשים באופן מובחן מהגברים, ומדגיש שגם הן היו בכלל הנותנות: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו... וכל אישה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים... כל איש ואישה אשר נדב לבם אותם... איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה".

לתופעה מפתיעה זו נצרף נתון נוסף: בפתיחת פרשת פקודי מונה משה את סך חומרי הגלם שנאספו תוך כדי מסירת דין וחשבון למה שימש כל סוג ומין, אך כאשר הוא מגיע לנחושת, הוא מזכיר את מזבח הנחושת, אדנים ויתדות, אך הכיור וכנו נעדרים מדבריו! פרשנים רבים נימקו זאת בהסבר שהכיור לא נעשה מכלל הנחושת שנאספה כתרומה, אלא באופן מיוחד ובלעדי מן המראות שתרמו הנשים. ההסבר מתבסס על הכתוב: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (לח ח). נשים רבות צבאו על פתח האוהל על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן, ומשה אסף את המראות הללו ועשה מהן את הכיור.

רש"י, בעקבות המדרש, סבור כי המראות הללו, שנתייחדו לעשיית הכיור וכנו, קשורות לזכרון ראשית לידתו של העם בתחילת ספר שמות:

"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם".

ספר שמות נפתח אפוא בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של אלוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

המראות מסמלות סיפור מופלא על תושיית הנשים, אמונתן ומאבקן העיקש להמשכת החיים. הצבתן בפתח המשכן נועדה להדגיש אפוא את הצד החיובי במעשיהן של הנשים. לא יצר הרע היה שם אלא קדושה.

בעקבות דברים אלו של המדרש ניתן להציע רובד משמעות נוסף. הכיור במשכן אינו חלק מן התהליך הריטואלי, אלא חלק מתהליך ההתכוננות וההתקדשות לעבודת הקודש. כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, או לחלופין הביטה דרכה בהשתקפות שלה ושל בעלה כדי להרבות חימוד (כפי שמציע המדרש) – כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו. בנוסף, הכהן מתבונן היטב בבבואתו הנשקפת אליו ונדרש לחפש שם גם את ממד הא־לוהות שצריך להתלוות אליו.

הנשים קישטו ותיקנו עצמן למול הראי לקראת הפגישה עם הבעל. אין זו תמונה של נשים צעירות פתייניות, אלא פיתוי וארוס בתוך הזוגיות, בתוך המשפחה, מתוך ניסיון לשמר את הזוגיות. לא להיכנע לשגרה ולקשיים אלא להתייפות בכל פעם מחדש לפני בעל עייף ומותש, חרד וכבוי. בכך הוכיחו את עוצמתן בשימור החיות, בהפחת החיים ובאפשרות ההתחדשות. הכיור העשוי מפסיפס המראות הללו מצליח לאחוז ולאגוד בינות להשתקפויות העולות מן הנחושת את שבבי הסיפורים הללו. והם מרצדים בכל עת, לכהנים הרוחצים בו את ידיהם ואת רגליהם, ומהבהבים את התשוקה לקשר שצריכה להיות נוכחת גם בתוך המשכן, ואת החובה שלהם לשמר את חיות העבודה, גם כשהיא הופכת לשגרה, גם כאשר נדמה שהיא מסכת הוראות קבועה ומונוטונית החוזרת על עצמה בוקר וערב, משמרת אחר משמרת.

מסגרת נשית לספר

ספר שמות נפתח אפוא בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של אלוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

התהליך המרשים שעבר על העם מתבלט גם בפער העצום בין החומרים שאמו של משה אוספת בתחילת הספר לבניית התיבה – גומא, חימר, זפת – לבין החומרים שעתידים להמסר למשכן: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ועוד. וכשם ששם מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים, גם אצלנו מודגשת פעלתנותה של האישה: "ותצפנהו… ותקח… ותחמרה… ותשם", כך גם כאן מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים. בעוד האנשים מביאים את חומרי הגלם, הנשים עסוקות גם ביצירה: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים". בפתיחת ספר שמות זוכות המיילדות והקב"ה עשה להן בתים. בסוף הספר תשבנה הנשים לקב"ה טובה תחת טובה ותבננה לו משכן.

No items found.
עכשיו תורה: כוחן של נשים בספר שמות
אורית אבנרי
אורית אבנרי

ספר שמות נפתח בהדגשת העוצמה הנשית, ובהצגה של מגוון נשים שרוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת אליהן מופיעה שוב בסוף הספר - וכך נוצרת מסגרת נפלאה: בזכות נשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם המשכן

לידת מצרים

יציאת עם ישראל ממצרים, על מכלול פרטיה, מעוצבת כסיפור לידה ענק. כבר בפרשת השבוע שלנו, בפתיחת ספר שמות, מתמקדת העלילה בחדר לידה. מכל ההמון חסר הפנים המתואר, הזרקור מופנה אל המיילדות ומעשיהן. זהו רמז גלוי לסיפור הגדול שאליו אנו צועדים – סיפור לידת העם.

גם הסיפור הבא בפרשת שמות עוסק בלידה – לידתו של משה. למעשה, זוהי לידה כפולה: בתחילה לידה טבעית על ידי אמו הביולוגית, ובהמשך לידה סימבולית על ידי אמו המאמצת, אשר פותחת את ה"רחם" החיצוני, הוא התיבה על שפת המים, ו"יולדת" מתוכו שוב את משה. תיאור הלידה הכפול מרמז אף הוא שהסיפור המכונן של יציאת מצרים יהיה סיפור לידה. כבר בלידתו מטרים משה בחייו האישיים את העתיד להתרחש לעם כולו. למעשה, עוד לפני הלידה מופיע דימוי להריון: משפחתו של יעקב יורדת למצרים בעקבות הזרע, התבואה. אז מתחילה המשפחה לגדול ולהתפתח בתוך בטנה של האם, היא מצרים.

כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו.

כאשר עובר מבשיל ומגיע הרגע להוציאו, הוא מתקשה לצאת אל החיים האמיתיים המחכים לו מחוץ לרחם, וגם האם מתקשה עד מאוד לשחררו. בסיפור מצרים הדבר מועצם שכן מצרים מהווה מעין אם פונדקאית, שלא אמורה לשמור על קשר עם היילוד אלא לאפשר לו להיפרד ממנה ולצאת לדרך חדשה לגמרי.

דימויי הלידה מתעבים ומתגבשים יותר ויותר עם התקדמות הסיפור. כאשר מצרים מסרבים להוציא את בני ישראל, מגיעה לעזרתם ולעזרת העובר המיילדת – הקב"ה בכבודו ובעצמו. תהליך הלידה מתחיל ואיתו צירי הלחץ; עשר מכות מוכָּה מצרים ובכל מכה ניתן לשמוע את זעקת היולדת שמצד אחד מסרבת להיפרד מהעובר ומפחדת להוציא את התינוק מחשש שהדבר יכאב לה, אך מצד שני מבינה שהיא לא יכולה להשאירו אצלה כיוון שגם זה מכאיב לא פחות. הצירים הולכים וגוברים ואיתם גם הבהילות להוציא את התינוק, עד למכה האחרונה, לציר האחרון, שבעקבותיו מגיעה ירידת המים והתינוק נפלט החוצה.

הנה קטע קצר מספרה של אילנה פרדס "הביוגרפיה של עם ישראל" המתאר עניין זה:

"מיקומו (של הדם) על שני משקופי הפתח מחזק את הרושם שמדובר בלידה. בני ישראל מגיחים באופן קולקטיבי מהרחם המצרי. הלידה הלאומית, בדומה ללידה ממשית (על אחת כמה וכמה בימי קדם), מתרחשת על הגבול הדק שבין חיים למוות. היא כרוכה בהפיכתו של הדם ממסמן של מוות למסמן של חיים. היא כרוכה גם בפתיחה מוצלחת של הרחם, במניעת הפיכתו של הרחם לקבר.

"א־לוהים עושה ניסים רבים במצרים (ביניהם עשר המכות), אבל דומה שקריעת ים סוף עולה על כולם. היא מסמנת את הנשימה הראשונה של העם בצאתו לאוויר העולם הפתוח ומשמשת תזכורת חותכת לנס הלידה בכלל. במקום שבו לא היה דבר, מגיח לפתע פתאום יצור חי. בדומה למשה, העם נמשה מהמים כנגד כל הסיכויים. זהו פלא מועצם: נס בקנה מידה חלומי. שתי החומות האדירות, ירידת המים והופעתה המרגשת של אדמה יבשה, נראה שכולן מייצגות לידת ענק, לידה שרק יד א־לוהית יכלה לחולל, לידה אנלוגית לבריאת העולם.

"תמונת לידת העם נאמנה במוטיבים שלה ללידה הקטנה, הפרטית, האנושית: דם על הפתח, בקיעת המים, מעבר בתעלה צרה, נגיעת המוות בחיים. ולא עוד, אלא שבמצרים יילד הקב"ה בכבודו ובעצמו את עם ישראל והיה שם, על שפת ים סוף, כדי לאחוז בעם שלו, ללוות את רגע לידתו ולשאת אותו 'כאשר ישא האומן את היונק'" (במדבר יא יב).

מוטיב הלידה בפתיחת הספר לא עומד לבדו. הפתיחה כולה טבועה בחותם הנשיות. פרשת שמות נפתחת בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם: שפרה ופועה, אמו של משה, אחותו של משה, בת פרעה וציפורה. ריכוז הנשים הללו עמד בבסיס המדרשים הרבים שהפליגו בתיאורי שבחן של הנשים בתקופת השעבוד ובאחריותן לכך שעם ישראל המשיך לפרות ולרבות, גם תחת תנאי העבדות הקשים וגזרות האכזריות שניתכו עליו.

זכרון הנשים במשכן

יתרה מזאת, ההתייחסות המיוחדת לנשים המולידות את העם תופיע שוב בחיתומו של ספר שמות, בפרשות העוסקות בבניית המשכן. הפסוקים המתארים את תרומות בני ישראל למשכן (לה, כא־כט; לו, ב־ז) דחוסים וצפופים בפועלי ההבאה ובחומרי התרומה. בגודש זה יש כדי להעביר לקורא את התחושה שכל עדת בני ישראל מתגייסת ומעוניינת להעניק מרכושה לבניית המשכן. אך קריאה מדוקדקת מעוררת תשומת לב לכך שפעם אחר פעם הכתוב מתייחס אל הנשים באופן מובחן מהגברים, ומדגיש שגם הן היו בכלל הנותנות: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו... וכל אישה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים... כל איש ואישה אשר נדב לבם אותם... איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה".

לתופעה מפתיעה זו נצרף נתון נוסף: בפתיחת פרשת פקודי מונה משה את סך חומרי הגלם שנאספו תוך כדי מסירת דין וחשבון למה שימש כל סוג ומין, אך כאשר הוא מגיע לנחושת, הוא מזכיר את מזבח הנחושת, אדנים ויתדות, אך הכיור וכנו נעדרים מדבריו! פרשנים רבים נימקו זאת בהסבר שהכיור לא נעשה מכלל הנחושת שנאספה כתרומה, אלא באופן מיוחד ובלעדי מן המראות שתרמו הנשים. ההסבר מתבסס על הכתוב: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (לח ח). נשים רבות צבאו על פתח האוהל על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן, ומשה אסף את המראות הללו ועשה מהן את הכיור.

רש"י, בעקבות המדרש, סבור כי המראות הללו, שנתייחדו לעשיית הכיור וכנו, קשורות לזכרון ראשית לידתו של העם בתחילת ספר שמות:

"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם".

ספר שמות נפתח אפוא בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של אלוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

המראות מסמלות סיפור מופלא על תושיית הנשים, אמונתן ומאבקן העיקש להמשכת החיים. הצבתן בפתח המשכן נועדה להדגיש אפוא את הצד החיובי במעשיהן של הנשים. לא יצר הרע היה שם אלא קדושה.

בעקבות דברים אלו של המדרש ניתן להציע רובד משמעות נוסף. הכיור במשכן אינו חלק מן התהליך הריטואלי, אלא חלק מתהליך ההתכוננות וההתקדשות לעבודת הקודש. כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, או לחלופין הביטה דרכה בהשתקפות שלה ושל בעלה כדי להרבות חימוד (כפי שמציע המדרש) – כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו. בנוסף, הכהן מתבונן היטב בבבואתו הנשקפת אליו ונדרש לחפש שם גם את ממד הא־לוהות שצריך להתלוות אליו.

הנשים קישטו ותיקנו עצמן למול הראי לקראת הפגישה עם הבעל. אין זו תמונה של נשים צעירות פתייניות, אלא פיתוי וארוס בתוך הזוגיות, בתוך המשפחה, מתוך ניסיון לשמר את הזוגיות. לא להיכנע לשגרה ולקשיים אלא להתייפות בכל פעם מחדש לפני בעל עייף ומותש, חרד וכבוי. בכך הוכיחו את עוצמתן בשימור החיות, בהפחת החיים ובאפשרות ההתחדשות. הכיור העשוי מפסיפס המראות הללו מצליח לאחוז ולאגוד בינות להשתקפויות העולות מן הנחושת את שבבי הסיפורים הללו. והם מרצדים בכל עת, לכהנים הרוחצים בו את ידיהם ואת רגליהם, ומהבהבים את התשוקה לקשר שצריכה להיות נוכחת גם בתוך המשכן, ואת החובה שלהם לשמר את חיות העבודה, גם כשהיא הופכת לשגרה, גם כאשר נדמה שהיא מסכת הוראות קבועה ומונוטונית החוזרת על עצמה בוקר וערב, משמרת אחר משמרת.

מסגרת נשית לספר

ספר שמות נפתח אפוא בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של אלוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

התהליך המרשים שעבר על העם מתבלט גם בפער העצום בין החומרים שאמו של משה אוספת בתחילת הספר לבניית התיבה – גומא, חימר, זפת – לבין החומרים שעתידים להמסר למשכן: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ועוד. וכשם ששם מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים, גם אצלנו מודגשת פעלתנותה של האישה: "ותצפנהו… ותקח… ותחמרה… ותשם", כך גם כאן מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים. בעוד האנשים מביאים את חומרי הגלם, הנשים עסוקות גם ביצירה: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים". בפתיחת ספר שמות זוכות המיילדות והקב"ה עשה להן בתים. בסוף הספר תשבנה הנשים לקב"ה טובה תחת טובה ותבננה לו משכן.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות