עודד רון
עו"ד עודד רון הוא עמית בבית המדרש לרבנות ישראלית במכון הרטמן וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בעל תואר שני במשפטים מתכנית "תקנה" בקתדרה לזכויות אדם ע"ש אמיל זולא, ותואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת בר אילן
כאן גֵרִים בכיף: האם מדינת ישראל יכולה ללמוד מפרעה?
עודד רון
יט טבת תש"ף

היחס של מצרים לעם ישראל נמצא על פרשת דרכים בין שתי פרשות השבוע: בסוף ספר בראשית, המצרים מגלים יחס מכיל ומקבל כלפי עם ישראל, אך בתחילת ספר שמות הם מתנכרים להם. כדאי ללמוד מכך על היחס לערבים אזרחי מדינת ישראל

בפתח מערכת הבחירות השלישית, ניכר כי המלחמה שאליה יצא ראש הממשלה נגד הציבור הערבי ונגד נבחריו במערכות הבחירות הקודמות לא שככה. להפך, נדמה שהיא עתידה להתעצם בימי הקמפיין הבאים עלינו לרעה, כשנבחרי הציבור המשתייכים לצידה הימני של המפה הפוליטית יעברו מעיר לעיר עם אותו שיר, הבוקע מאותה תיבת נגינה: "ביבי או טיבי", "הערבים הם איום קיומי", וכיוצא באלה.

הניסיונות העיקשים בשנים האחרונות לדבר בשם ערכים דמוקרטיים על ליבם של ראש הממשלה ושל שותפיו האידיאולוגים לתפיסת העולם הגזענית כלפי האוכלוסייה הערבית עלו עד כה בתוהו. התגובה לטיעונים הללו נעה על פי רוב בין ביטול בבוז לבין תיוג מליצי היושר על החברה הערבית כבוגדים. למרבה הצער, קולה של המסורת היהודית המתונה והמכילה היה רפה מכדי שישמע; אנשי רוח שיכלו והיו צריכים להתייצב לימינה של הקבוצה המושמצת בישראל, בחרו במקרה הטוב למלא פיהם מים ובמקרה הרע להצטרף למקהלת המסיתים והמדיחים.

בספר בראשית אנו מוצאים את מודל ההכלה והקבלה של בני ישראל במצרים, אלא שמצב זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד.

פרשות השבוע החותמות את ספר בראשית והפותחות את ספר שמות, מציגות באמצעות מקרה הבוחן של האימפריה המצרית ויחסה לעבריים שני דגמים של יחס לקבוצות מיעוט העשויים להיות רלוונטיים גם למציאות הישראלית שלנו: דגם ההכלה והקבלה של ספר בראשית ודגם הניכור והעוינות של ספר שמות. עיון בשני הדגמים, תוך בחינת אותותיהם בחברה הישראלית היום, יכול לשמש בסיס ראשוני לדיון ער אודות יחסי היהודים והערבים במדינה, הנשען על מסורת ישראל.

הכלה וקבלה מול ניכור ועוינות

בספר בראשית אנו מוצאים את מודל ההכלה והקבלה של בני ישראל במצרים. יוסף ממונה לתפקיד בכיר באימפריה, המשביר לכל ארץ מצרים, ובמעמד המינוי אומר לו פרעה: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי... וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". איש עברי, זר, שאינו משתייך לקולקטיב המצרי, מתמנה על ידי מלך מצרים לתפקיד הקריטי ביותר בעת ההיא: האחראי על ההתנהלות הכלכלית בתקופת השפע של מצרים, תוך היערכות מושכלת לקראת בצורת עולמית שבמהלכה יגיעו אלפים לשבור אוכל במצרים. חוכמתו וכישוריו של יוסף הם שמובילים למינוי, מבלי שמוצאו עומד לו לרועץ.

בהמשך מוכיח פרעה כי המינוי לתפקיד השררה לא היה בגדר חריג שאינו מעיד על הכלל. הוא מאפשר ליוסף ולמשפחתו להתיישב במיטב חלקי הארץ, ומציע להם גם אפשרויות תעסוקה. למעשה, קבלת בני ישראל איננה נחלתו של פרעה בלבד כי אם של מצרים בכללותה. כאשר נוחת אבל כבד על בית יוסף עם מות אביו יעקב מסופר: "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". כך אותתו המצרים לשכניהם העבריים "כאבכם הוא כאבנו, אבלכם הוא גם אבלנו, יום אסונכם הוא יום אסוננו"'. זהו ביטוי לחיים משותפים המושתתים על כבוד, סולידריות ושותפות גורל; הכלה וקבלה. אלא שמצב זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד.

למרבה הצער, המחויבות הדמוקרטית וההלכתית כלפי קבוצת המיעוט לא באה לידי ביטוי במלוא עוזה בחיי המדינה ב-71 השנים האחרונות. מאז הקמתה, לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מכובד, משפיע ואפקטיבי כפי שזכה לו יוסף בארץ מצרים.

הדגם השני, המוצג בראשיתו של ספר שמות, שונה בתכלית מזה שהוצג בספר בראשית ומבוסס על ניכור וחשד. כאן נתפסים בני ישראל כאיום קיומי, כסכנה ואסון ההולכים ומתרגשים על מצרים שיש למונעם באמצעות מענה הולם: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, ח-י). כאשר זוהי נקודת המוצא, כמובן שמינוי מי מבני ישראל לתפקידים בכירים, מתן אפשרויות דיור ותעסוקה חופשיות והבעת סולידריות מצד העם המצרי, כפי שהיה בספר בראשית – אינם אלא חלומות באספמיא. התרחיש הסביר יותר, שאכן התממש בפועל, הוא השתת סנקציות, עיצומים וגזרות על המיעוט ממנו חוששת קבוצת הרוב, במקרה המצרי – עד כדי השלכת ילדים ליאור. דגם זה הפך את המצרים לשותפים פעילים – או לכל הפחות אדישים – לשעבוד, לדיכוי ולזעקתם של בני ישראל, והותיר כתם בל ימחה על אופיים המוסרי בתקופה זו.

איזה דגם אמצה מדינת ישראל?

שני האירועים המכוננים בדרך להקמת מדינת ישראל היו הסכמת האומות המאוחדות בנובמבר 1947 והכרזת העצמאות במאי 1948. לכל אחד מהאירועים הללו היו השלכות במישור הבינלאומי, אך גם השלכות הלכתיות בכל הנוגע ליחס לקבוצות המיעוט, לפחות לפי חלק מפוסקי ההלכה. כך למשל, לדעת הרב יצחק הרצוג, הסכמת האומות המאוחדות להקמת מדינה דמוקרטית הכשירה את הקרקע לאפשר מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות לקבוצות מיעוט שאינן משתייכות לקולקטיב היהודי. לעומתו, הרב יהודה עמיטל ייחס תוקף מחייב להבטחה המופיעה במגילת העצמאות: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים –  לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". (להרחבה אודות הגישות ההלכתיות הללו ראו: אליעזר חדד, מיעוטים במדינה יהודית: היבטים הלכתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010).

למרבה הצער, המחויבות הדמוקרטית וההלכתית כלפי קבוצת המיעוט לא באה לידי ביטוי במלוא עוזה בחיי המדינה ב-71 השנים האחרונות. מאז הקמתה, לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מכובד, משפיע ואפקטיבי כפי שזכה לו יוסף בארץ מצרים. במשך שנים העדיפה מדינת ישראל להציב את האזרחים הערבים דווקא בתפקיד בוני ערי המסכנות, אם נשתמש בטרמינולוגיה של ספר שמות. זאת, חרף העובדה שהיו רבים ורבות שיכלו למלא תפקידים רבים בשירות הציבורי ובשדה הפוליטי במקצועיות, במסירות ובאחריות לא פחותה מזו של היהודים - מאיישי המשרות הבכירות בפועל.

גם הסולידריות המוזכרת בספר בראשית – היכולת לבכות את כאבה של האוכלוסייה הערבית בישראל – לא באו לידי ביטוי במרחב הישראלי. אדרבא, כל ניסיון לעשות כך מתויג בשיח הציבורי ככפירה בעיקר, כזניחת החזון הציוני ומתן לגיטימציה לאויב.

במדינת ישראל תוכל להתעצב ולהתכונן חברה אשר רואה לנגד עיניה את כלל הקבוצות החיות בקרבה ומעוניינת להעניק להן מקום של כבוד בבניין חייה. לא מתוך רחמים או חובה כי אם מתוך הכרת הטובה שעשויה לנבוע מכך לכלל הצדדים השותפים לקשר.

מדוע בחרה מדינת ישראל לפסוע דווקא בנתיב זה? במידה רבה ניתן לייחס זאת לנקודת המוצא שחלקה ישראל עם מצרים של ספר שמות: האוכלוסייה הערבית נתפסה מראשיתה כאיום קיומי, וככזו הוחל בה ממשל צבאי והוטל עליה פיקוח מתמיד. אמנם, אין מקום לערוך גזרה שווה בין שיעבוד מצרים לבין שיעבוד האוכלוסייה הערבית בישראל בשנותיה הראשונות, אך נדמה כי העמדה המעצבת את היחס כלפי קבוצת המיעוט מבוססת בשני המקרים על תחושת האיום הנשקף, ולא על ההזדמנות. הסיכויים שבתנאים כאלו תוכל קבוצת המיעוט לשגשג הינם מוגבלים.

יחסי היהודים והערבים במדינה עברו כברת דרך במהלך 71 השנים האחרונות. כך גם תפיסת הביטחון הישראלית. התמורות הללו הביאו את האוכלוסייה הערבית לקחת חלק משמעותי יותר בבניין המדינה מבעבר. יחד עם זאת, לאחרונה – בעיקר במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת בשנים האחרונות ובייחוד מאז שנת 2015 – הועלתה מן האוב התפיסה המאובקת שראוי היה שתוותר מוקצה מחמת מיאוס כנחלתן של קבוצות שוליות - לפיה כל הבעת נכונות לשיתוף פעולה פוליטי עם האוכלוסייה הערבית בישראל ונציגיה עולה עד כדי העמדת מדינת ישראל והפרויקט הציוני בסכנת כליה. הדבר מעמיד בסימן שאלה את המשך מגמת ההשתלבות החשובה של הערבים אזרחי ישראל בתוך החברה הישראלית.

זכרון מצרים

בכינון ועיצוב יחסנו לגרים מצווה התורה "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט). קריאה בספר בראשית ובספר שמות על אודות ההתנהלות המצרית מסייעת להבין את הציווי בשני כיוונים הפוכים ואולי משלימים. לפי הקריאה הראשונה, עלינו לגלות אמפתיה וסולידריות עם הגרים כאות לזיכרון תחושת הניכור שחווינו כגרים במצרים. לפי האפשרות השנייה, כשם שמצרים אהבו אותנו כגרים, כך עלינו מוטלת החובה לאהוב קבוצות החיות בקרבנו ולאפשר להן להשתתף בכינון החיים המשותפים. בעוד העמדה הראשונה היא המקובלת והמוכרת, נראה שיש מקום להציב זרקור גם על העמדה השנייה, המקבלת תימוכין בפסוק : "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח), וכפי שמפרש רש"י: "אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". זכרון מצרים אינו מסתכם באלו שקמו עלינו לכלותינו, שביקשו להשמיד את בכורינו ולשעבד את גופנו ונפשנו. זיכרון מצרים צריך לכלול גם את האופן בו זכו בני ישראל להתיישב במצרים בשעת הדחק ולזכות לתנאי חיים הוגנים, לפני שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.

באמצעות מציאות פרשנית שתעניק נפח ונוכחות לתפיסות אלה, תוכל להתעצב ולהתכונן חברה אשר רואה לנגד עיניה את כלל הקבוצות החיות בקרבה ומעוניינת להעניק להן מקום של כבוד בבניין חייה. לא מתוך רחמים או חובה כי אם מתוך הכרת הטובה שעשויה לנבוע מכך לכלל הצדדים השותפים לקשר. כדי לעשות כן, עלינו להימנע ככל הניתן מלהפקיר את השיח הציבורי לידיהם של פוליטיקאים חסרי אחריות ומשולחי רסן אשר מפיחים חיים בדגם הניכור והעוינות הידוע לשמצה.

עודד רון הוא סטודנט בתוכנית לרבנות ישראלית במכון הרטמן

צילום: שגרירות ארה"ב בישראל

ערביי ישראל
פרשת השבוע
פוליטיקה
כאן גֵרִים בכיף: האם מדינת ישראל יכולה ללמוד מפרעה?
16/1/2020
יט טבת תש"ף
עודד רון
עודד רון

היחס של מצרים לעם ישראל נמצא על פרשת דרכים בין שתי פרשות השבוע: בסוף ספר בראשית, המצרים מגלים יחס מכיל ומקבל כלפי עם ישראל, אך בתחילת ספר שמות הם מתנכרים להם. כדאי ללמוד מכך על היחס לערבים אזרחי מדינת ישראל

בפתח מערכת הבחירות השלישית, ניכר כי המלחמה שאליה יצא ראש הממשלה נגד הציבור הערבי ונגד נבחריו במערכות הבחירות הקודמות לא שככה. להפך, נדמה שהיא עתידה להתעצם בימי הקמפיין הבאים עלינו לרעה, כשנבחרי הציבור המשתייכים לצידה הימני של המפה הפוליטית יעברו מעיר לעיר עם אותו שיר, הבוקע מאותה תיבת נגינה: "ביבי או טיבי", "הערבים הם איום קיומי", וכיוצא באלה.

הניסיונות העיקשים בשנים האחרונות לדבר בשם ערכים דמוקרטיים על ליבם של ראש הממשלה ושל שותפיו האידיאולוגים לתפיסת העולם הגזענית כלפי האוכלוסייה הערבית עלו עד כה בתוהו. התגובה לטיעונים הללו נעה על פי רוב בין ביטול בבוז לבין תיוג מליצי היושר על החברה הערבית כבוגדים. למרבה הצער, קולה של המסורת היהודית המתונה והמכילה היה רפה מכדי שישמע; אנשי רוח שיכלו והיו צריכים להתייצב לימינה של הקבוצה המושמצת בישראל, בחרו במקרה הטוב למלא פיהם מים ובמקרה הרע להצטרף למקהלת המסיתים והמדיחים.

בספר בראשית אנו מוצאים את מודל ההכלה והקבלה של בני ישראל במצרים, אלא שמצב זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד.

פרשות השבוע החותמות את ספר בראשית והפותחות את ספר שמות, מציגות באמצעות מקרה הבוחן של האימפריה המצרית ויחסה לעבריים שני דגמים של יחס לקבוצות מיעוט העשויים להיות רלוונטיים גם למציאות הישראלית שלנו: דגם ההכלה והקבלה של ספר בראשית ודגם הניכור והעוינות של ספר שמות. עיון בשני הדגמים, תוך בחינת אותותיהם בחברה הישראלית היום, יכול לשמש בסיס ראשוני לדיון ער אודות יחסי היהודים והערבים במדינה, הנשען על מסורת ישראל.

הכלה וקבלה מול ניכור ועוינות

בספר בראשית אנו מוצאים את מודל ההכלה והקבלה של בני ישראל במצרים. יוסף ממונה לתפקיד בכיר באימפריה, המשביר לכל ארץ מצרים, ובמעמד המינוי אומר לו פרעה: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי... וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". איש עברי, זר, שאינו משתייך לקולקטיב המצרי, מתמנה על ידי מלך מצרים לתפקיד הקריטי ביותר בעת ההיא: האחראי על ההתנהלות הכלכלית בתקופת השפע של מצרים, תוך היערכות מושכלת לקראת בצורת עולמית שבמהלכה יגיעו אלפים לשבור אוכל במצרים. חוכמתו וכישוריו של יוסף הם שמובילים למינוי, מבלי שמוצאו עומד לו לרועץ.

בהמשך מוכיח פרעה כי המינוי לתפקיד השררה לא היה בגדר חריג שאינו מעיד על הכלל. הוא מאפשר ליוסף ולמשפחתו להתיישב במיטב חלקי הארץ, ומציע להם גם אפשרויות תעסוקה. למעשה, קבלת בני ישראל איננה נחלתו של פרעה בלבד כי אם של מצרים בכללותה. כאשר נוחת אבל כבד על בית יוסף עם מות אביו יעקב מסופר: "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". כך אותתו המצרים לשכניהם העבריים "כאבכם הוא כאבנו, אבלכם הוא גם אבלנו, יום אסונכם הוא יום אסוננו"'. זהו ביטוי לחיים משותפים המושתתים על כבוד, סולידריות ושותפות גורל; הכלה וקבלה. אלא שמצב זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד.

למרבה הצער, המחויבות הדמוקרטית וההלכתית כלפי קבוצת המיעוט לא באה לידי ביטוי במלוא עוזה בחיי המדינה ב-71 השנים האחרונות. מאז הקמתה, לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מכובד, משפיע ואפקטיבי כפי שזכה לו יוסף בארץ מצרים.

הדגם השני, המוצג בראשיתו של ספר שמות, שונה בתכלית מזה שהוצג בספר בראשית ומבוסס על ניכור וחשד. כאן נתפסים בני ישראל כאיום קיומי, כסכנה ואסון ההולכים ומתרגשים על מצרים שיש למונעם באמצעות מענה הולם: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, ח-י). כאשר זוהי נקודת המוצא, כמובן שמינוי מי מבני ישראל לתפקידים בכירים, מתן אפשרויות דיור ותעסוקה חופשיות והבעת סולידריות מצד העם המצרי, כפי שהיה בספר בראשית – אינם אלא חלומות באספמיא. התרחיש הסביר יותר, שאכן התממש בפועל, הוא השתת סנקציות, עיצומים וגזרות על המיעוט ממנו חוששת קבוצת הרוב, במקרה המצרי – עד כדי השלכת ילדים ליאור. דגם זה הפך את המצרים לשותפים פעילים – או לכל הפחות אדישים – לשעבוד, לדיכוי ולזעקתם של בני ישראל, והותיר כתם בל ימחה על אופיים המוסרי בתקופה זו.

איזה דגם אמצה מדינת ישראל?

שני האירועים המכוננים בדרך להקמת מדינת ישראל היו הסכמת האומות המאוחדות בנובמבר 1947 והכרזת העצמאות במאי 1948. לכל אחד מהאירועים הללו היו השלכות במישור הבינלאומי, אך גם השלכות הלכתיות בכל הנוגע ליחס לקבוצות המיעוט, לפחות לפי חלק מפוסקי ההלכה. כך למשל, לדעת הרב יצחק הרצוג, הסכמת האומות המאוחדות להקמת מדינה דמוקרטית הכשירה את הקרקע לאפשר מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות לקבוצות מיעוט שאינן משתייכות לקולקטיב היהודי. לעומתו, הרב יהודה עמיטל ייחס תוקף מחייב להבטחה המופיעה במגילת העצמאות: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים –  לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". (להרחבה אודות הגישות ההלכתיות הללו ראו: אליעזר חדד, מיעוטים במדינה יהודית: היבטים הלכתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010).

למרבה הצער, המחויבות הדמוקרטית וההלכתית כלפי קבוצת המיעוט לא באה לידי ביטוי במלוא עוזה בחיי המדינה ב-71 השנים האחרונות. מאז הקמתה, לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מכובד, משפיע ואפקטיבי כפי שזכה לו יוסף בארץ מצרים. במשך שנים העדיפה מדינת ישראל להציב את האזרחים הערבים דווקא בתפקיד בוני ערי המסכנות, אם נשתמש בטרמינולוגיה של ספר שמות. זאת, חרף העובדה שהיו רבים ורבות שיכלו למלא תפקידים רבים בשירות הציבורי ובשדה הפוליטי במקצועיות, במסירות ובאחריות לא פחותה מזו של היהודים - מאיישי המשרות הבכירות בפועל.

גם הסולידריות המוזכרת בספר בראשית – היכולת לבכות את כאבה של האוכלוסייה הערבית בישראל – לא באו לידי ביטוי במרחב הישראלי. אדרבא, כל ניסיון לעשות כך מתויג בשיח הציבורי ככפירה בעיקר, כזניחת החזון הציוני ומתן לגיטימציה לאויב.

במדינת ישראל תוכל להתעצב ולהתכונן חברה אשר רואה לנגד עיניה את כלל הקבוצות החיות בקרבה ומעוניינת להעניק להן מקום של כבוד בבניין חייה. לא מתוך רחמים או חובה כי אם מתוך הכרת הטובה שעשויה לנבוע מכך לכלל הצדדים השותפים לקשר.

מדוע בחרה מדינת ישראל לפסוע דווקא בנתיב זה? במידה רבה ניתן לייחס זאת לנקודת המוצא שחלקה ישראל עם מצרים של ספר שמות: האוכלוסייה הערבית נתפסה מראשיתה כאיום קיומי, וככזו הוחל בה ממשל צבאי והוטל עליה פיקוח מתמיד. אמנם, אין מקום לערוך גזרה שווה בין שיעבוד מצרים לבין שיעבוד האוכלוסייה הערבית בישראל בשנותיה הראשונות, אך נדמה כי העמדה המעצבת את היחס כלפי קבוצת המיעוט מבוססת בשני המקרים על תחושת האיום הנשקף, ולא על ההזדמנות. הסיכויים שבתנאים כאלו תוכל קבוצת המיעוט לשגשג הינם מוגבלים.

יחסי היהודים והערבים במדינה עברו כברת דרך במהלך 71 השנים האחרונות. כך גם תפיסת הביטחון הישראלית. התמורות הללו הביאו את האוכלוסייה הערבית לקחת חלק משמעותי יותר בבניין המדינה מבעבר. יחד עם זאת, לאחרונה – בעיקר במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת בשנים האחרונות ובייחוד מאז שנת 2015 – הועלתה מן האוב התפיסה המאובקת שראוי היה שתוותר מוקצה מחמת מיאוס כנחלתן של קבוצות שוליות - לפיה כל הבעת נכונות לשיתוף פעולה פוליטי עם האוכלוסייה הערבית בישראל ונציגיה עולה עד כדי העמדת מדינת ישראל והפרויקט הציוני בסכנת כליה. הדבר מעמיד בסימן שאלה את המשך מגמת ההשתלבות החשובה של הערבים אזרחי ישראל בתוך החברה הישראלית.

זכרון מצרים

בכינון ועיצוב יחסנו לגרים מצווה התורה "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט). קריאה בספר בראשית ובספר שמות על אודות ההתנהלות המצרית מסייעת להבין את הציווי בשני כיוונים הפוכים ואולי משלימים. לפי הקריאה הראשונה, עלינו לגלות אמפתיה וסולידריות עם הגרים כאות לזיכרון תחושת הניכור שחווינו כגרים במצרים. לפי האפשרות השנייה, כשם שמצרים אהבו אותנו כגרים, כך עלינו מוטלת החובה לאהוב קבוצות החיות בקרבנו ולאפשר להן להשתתף בכינון החיים המשותפים. בעוד העמדה הראשונה היא המקובלת והמוכרת, נראה שיש מקום להציב זרקור גם על העמדה השנייה, המקבלת תימוכין בפסוק : "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח), וכפי שמפרש רש"י: "אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". זכרון מצרים אינו מסתכם באלו שקמו עלינו לכלותינו, שביקשו להשמיד את בכורינו ולשעבד את גופנו ונפשנו. זיכרון מצרים צריך לכלול גם את האופן בו זכו בני ישראל להתיישב במצרים בשעת הדחק ולזכות לתנאי חיים הוגנים, לפני שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.

באמצעות מציאות פרשנית שתעניק נפח ונוכחות לתפיסות אלה, תוכל להתעצב ולהתכונן חברה אשר רואה לנגד עיניה את כלל הקבוצות החיות בקרבה ומעוניינת להעניק להן מקום של כבוד בבניין חייה. לא מתוך רחמים או חובה כי אם מתוך הכרת הטובה שעשויה לנבוע מכך לכלל הצדדים השותפים לקשר. כדי לעשות כן, עלינו להימנע ככל הניתן מלהפקיר את השיח הציבורי לידיהם של פוליטיקאים חסרי אחריות ומשולחי רסן אשר מפיחים חיים בדגם הניכור והעוינות הידוע לשמצה.

עודד רון הוא סטודנט בתוכנית לרבנות ישראלית במכון הרטמן

צילום: שגרירות ארה"ב בישראל

ערביי ישראל
פרשת השבוע
פוליטיקה
כאן גֵרִים בכיף: האם מדינת ישראל יכולה ללמוד מפרעה?
עודד רון
עודד רון

היחס של מצרים לעם ישראל נמצא על פרשת דרכים בין שתי פרשות השבוע: בסוף ספר בראשית, המצרים מגלים יחס מכיל ומקבל כלפי עם ישראל, אך בתחילת ספר שמות הם מתנכרים להם. כדאי ללמוד מכך על היחס לערבים אזרחי מדינת ישראל

בפתח מערכת הבחירות השלישית, ניכר כי המלחמה שאליה יצא ראש הממשלה נגד הציבור הערבי ונגד נבחריו במערכות הבחירות הקודמות לא שככה. להפך, נדמה שהיא עתידה להתעצם בימי הקמפיין הבאים עלינו לרעה, כשנבחרי הציבור המשתייכים לצידה הימני של המפה הפוליטית יעברו מעיר לעיר עם אותו שיר, הבוקע מאותה תיבת נגינה: "ביבי או טיבי", "הערבים הם איום קיומי", וכיוצא באלה.

הניסיונות העיקשים בשנים האחרונות לדבר בשם ערכים דמוקרטיים על ליבם של ראש הממשלה ושל שותפיו האידיאולוגים לתפיסת העולם הגזענית כלפי האוכלוסייה הערבית עלו עד כה בתוהו. התגובה לטיעונים הללו נעה על פי רוב בין ביטול בבוז לבין תיוג מליצי היושר על החברה הערבית כבוגדים. למרבה הצער, קולה של המסורת היהודית המתונה והמכילה היה רפה מכדי שישמע; אנשי רוח שיכלו והיו צריכים להתייצב לימינה של הקבוצה המושמצת בישראל, בחרו במקרה הטוב למלא פיהם מים ובמקרה הרע להצטרף למקהלת המסיתים והמדיחים.

בספר בראשית אנו מוצאים את מודל ההכלה והקבלה של בני ישראל במצרים, אלא שמצב זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד.

פרשות השבוע החותמות את ספר בראשית והפותחות את ספר שמות, מציגות באמצעות מקרה הבוחן של האימפריה המצרית ויחסה לעבריים שני דגמים של יחס לקבוצות מיעוט העשויים להיות רלוונטיים גם למציאות הישראלית שלנו: דגם ההכלה והקבלה של ספר בראשית ודגם הניכור והעוינות של ספר שמות. עיון בשני הדגמים, תוך בחינת אותותיהם בחברה הישראלית היום, יכול לשמש בסיס ראשוני לדיון ער אודות יחסי היהודים והערבים במדינה, הנשען על מסורת ישראל.

הכלה וקבלה מול ניכור ועוינות

בספר בראשית אנו מוצאים את מודל ההכלה והקבלה של בני ישראל במצרים. יוסף ממונה לתפקיד בכיר באימפריה, המשביר לכל ארץ מצרים, ובמעמד המינוי אומר לו פרעה: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי... וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". איש עברי, זר, שאינו משתייך לקולקטיב המצרי, מתמנה על ידי מלך מצרים לתפקיד הקריטי ביותר בעת ההיא: האחראי על ההתנהלות הכלכלית בתקופת השפע של מצרים, תוך היערכות מושכלת לקראת בצורת עולמית שבמהלכה יגיעו אלפים לשבור אוכל במצרים. חוכמתו וכישוריו של יוסף הם שמובילים למינוי, מבלי שמוצאו עומד לו לרועץ.

בהמשך מוכיח פרעה כי המינוי לתפקיד השררה לא היה בגדר חריג שאינו מעיד על הכלל. הוא מאפשר ליוסף ולמשפחתו להתיישב במיטב חלקי הארץ, ומציע להם גם אפשרויות תעסוקה. למעשה, קבלת בני ישראל איננה נחלתו של פרעה בלבד כי אם של מצרים בכללותה. כאשר נוחת אבל כבד על בית יוסף עם מות אביו יעקב מסופר: "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". כך אותתו המצרים לשכניהם העבריים "כאבכם הוא כאבנו, אבלכם הוא גם אבלנו, יום אסונכם הוא יום אסוננו"'. זהו ביטוי לחיים משותפים המושתתים על כבוד, סולידריות ושותפות גורל; הכלה וקבלה. אלא שמצב זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד.

למרבה הצער, המחויבות הדמוקרטית וההלכתית כלפי קבוצת המיעוט לא באה לידי ביטוי במלוא עוזה בחיי המדינה ב-71 השנים האחרונות. מאז הקמתה, לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מכובד, משפיע ואפקטיבי כפי שזכה לו יוסף בארץ מצרים.

הדגם השני, המוצג בראשיתו של ספר שמות, שונה בתכלית מזה שהוצג בספר בראשית ומבוסס על ניכור וחשד. כאן נתפסים בני ישראל כאיום קיומי, כסכנה ואסון ההולכים ומתרגשים על מצרים שיש למונעם באמצעות מענה הולם: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, ח-י). כאשר זוהי נקודת המוצא, כמובן שמינוי מי מבני ישראל לתפקידים בכירים, מתן אפשרויות דיור ותעסוקה חופשיות והבעת סולידריות מצד העם המצרי, כפי שהיה בספר בראשית – אינם אלא חלומות באספמיא. התרחיש הסביר יותר, שאכן התממש בפועל, הוא השתת סנקציות, עיצומים וגזרות על המיעוט ממנו חוששת קבוצת הרוב, במקרה המצרי – עד כדי השלכת ילדים ליאור. דגם זה הפך את המצרים לשותפים פעילים – או לכל הפחות אדישים – לשעבוד, לדיכוי ולזעקתם של בני ישראל, והותיר כתם בל ימחה על אופיים המוסרי בתקופה זו.

איזה דגם אמצה מדינת ישראל?

שני האירועים המכוננים בדרך להקמת מדינת ישראל היו הסכמת האומות המאוחדות בנובמבר 1947 והכרזת העצמאות במאי 1948. לכל אחד מהאירועים הללו היו השלכות במישור הבינלאומי, אך גם השלכות הלכתיות בכל הנוגע ליחס לקבוצות המיעוט, לפחות לפי חלק מפוסקי ההלכה. כך למשל, לדעת הרב יצחק הרצוג, הסכמת האומות המאוחדות להקמת מדינה דמוקרטית הכשירה את הקרקע לאפשר מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות לקבוצות מיעוט שאינן משתייכות לקולקטיב היהודי. לעומתו, הרב יהודה עמיטל ייחס תוקף מחייב להבטחה המופיעה במגילת העצמאות: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים –  לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". (להרחבה אודות הגישות ההלכתיות הללו ראו: אליעזר חדד, מיעוטים במדינה יהודית: היבטים הלכתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010).

למרבה הצער, המחויבות הדמוקרטית וההלכתית כלפי קבוצת המיעוט לא באה לידי ביטוי במלוא עוזה בחיי המדינה ב-71 השנים האחרונות. מאז הקמתה, לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מכובד, משפיע ואפקטיבי כפי שזכה לו יוסף בארץ מצרים. במשך שנים העדיפה מדינת ישראל להציב את האזרחים הערבים דווקא בתפקיד בוני ערי המסכנות, אם נשתמש בטרמינולוגיה של ספר שמות. זאת, חרף העובדה שהיו רבים ורבות שיכלו למלא תפקידים רבים בשירות הציבורי ובשדה הפוליטי במקצועיות, במסירות ובאחריות לא פחותה מזו של היהודים - מאיישי המשרות הבכירות בפועל.

גם הסולידריות המוזכרת בספר בראשית – היכולת לבכות את כאבה של האוכלוסייה הערבית בישראל – לא באו לידי ביטוי במרחב הישראלי. אדרבא, כל ניסיון לעשות כך מתויג בשיח הציבורי ככפירה בעיקר, כזניחת החזון הציוני ומתן לגיטימציה לאויב.

במדינת ישראל תוכל להתעצב ולהתכונן חברה אשר רואה לנגד עיניה את כלל הקבוצות החיות בקרבה ומעוניינת להעניק להן מקום של כבוד בבניין חייה. לא מתוך רחמים או חובה כי אם מתוך הכרת הטובה שעשויה לנבוע מכך לכלל הצדדים השותפים לקשר.

מדוע בחרה מדינת ישראל לפסוע דווקא בנתיב זה? במידה רבה ניתן לייחס זאת לנקודת המוצא שחלקה ישראל עם מצרים של ספר שמות: האוכלוסייה הערבית נתפסה מראשיתה כאיום קיומי, וככזו הוחל בה ממשל צבאי והוטל עליה פיקוח מתמיד. אמנם, אין מקום לערוך גזרה שווה בין שיעבוד מצרים לבין שיעבוד האוכלוסייה הערבית בישראל בשנותיה הראשונות, אך נדמה כי העמדה המעצבת את היחס כלפי קבוצת המיעוט מבוססת בשני המקרים על תחושת האיום הנשקף, ולא על ההזדמנות. הסיכויים שבתנאים כאלו תוכל קבוצת המיעוט לשגשג הינם מוגבלים.

יחסי היהודים והערבים במדינה עברו כברת דרך במהלך 71 השנים האחרונות. כך גם תפיסת הביטחון הישראלית. התמורות הללו הביאו את האוכלוסייה הערבית לקחת חלק משמעותי יותר בבניין המדינה מבעבר. יחד עם זאת, לאחרונה – בעיקר במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת בשנים האחרונות ובייחוד מאז שנת 2015 – הועלתה מן האוב התפיסה המאובקת שראוי היה שתוותר מוקצה מחמת מיאוס כנחלתן של קבוצות שוליות - לפיה כל הבעת נכונות לשיתוף פעולה פוליטי עם האוכלוסייה הערבית בישראל ונציגיה עולה עד כדי העמדת מדינת ישראל והפרויקט הציוני בסכנת כליה. הדבר מעמיד בסימן שאלה את המשך מגמת ההשתלבות החשובה של הערבים אזרחי ישראל בתוך החברה הישראלית.

זכרון מצרים

בכינון ועיצוב יחסנו לגרים מצווה התורה "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט). קריאה בספר בראשית ובספר שמות על אודות ההתנהלות המצרית מסייעת להבין את הציווי בשני כיוונים הפוכים ואולי משלימים. לפי הקריאה הראשונה, עלינו לגלות אמפתיה וסולידריות עם הגרים כאות לזיכרון תחושת הניכור שחווינו כגרים במצרים. לפי האפשרות השנייה, כשם שמצרים אהבו אותנו כגרים, כך עלינו מוטלת החובה לאהוב קבוצות החיות בקרבנו ולאפשר להן להשתתף בכינון החיים המשותפים. בעוד העמדה הראשונה היא המקובלת והמוכרת, נראה שיש מקום להציב זרקור גם על העמדה השנייה, המקבלת תימוכין בפסוק : "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח), וכפי שמפרש רש"י: "אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". זכרון מצרים אינו מסתכם באלו שקמו עלינו לכלותינו, שביקשו להשמיד את בכורינו ולשעבד את גופנו ונפשנו. זיכרון מצרים צריך לכלול גם את האופן בו זכו בני ישראל להתיישב במצרים בשעת הדחק ולזכות לתנאי חיים הוגנים, לפני שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.

באמצעות מציאות פרשנית שתעניק נפח ונוכחות לתפיסות אלה, תוכל להתעצב ולהתכונן חברה אשר רואה לנגד עיניה את כלל הקבוצות החיות בקרבה ומעוניינת להעניק להן מקום של כבוד בבניין חייה. לא מתוך רחמים או חובה כי אם מתוך הכרת הטובה שעשויה לנבוע מכך לכלל הצדדים השותפים לקשר. כדי לעשות כן, עלינו להימנע ככל הניתן מלהפקיר את השיח הציבורי לידיהם של פוליטיקאים חסרי אחריות ומשולחי רסן אשר מפיחים חיים בדגם הניכור והעוינות הידוע לשמצה.

עודד רון הוא סטודנט בתוכנית לרבנות ישראלית במכון הרטמן

צילום: שגרירות ארה"ב בישראל

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות