זאב פרבר
הרב ד"ר זאב פרבר עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית שבמכון שלום הרטמן
יום ירושלים
מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית לפי התנ"ך?
זאב פרבר
כ"ד אייר תשף

האם יהושע כבש את ירושלים? או שהיו אלה בני שבט יהודה בימי השופטים? ואולי בכלל היא לא נכבשה עד ימי מלכות דוד? העיר שימשה כמרכז פוליטי ודתי עבור היהודים במשך שנים רבות, אך ממתי - זו כבר שאלה מורכבת במיוחד

ירושלים היא עיר עתיקה מאוד. כבר בתקופת הברונזה אנחנו שומעים על מלך ירושלים ששמו עַבְּדִי-חֶבַּ, הכותב אגרות למלך מצרים, מתלונן על המצב הבטחוני ומבקש עזרה (מכתבי אל-אמארנה 285–291). אבל מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית? לכאורה, אפשר לברר את התשובה בקלות: עלינו לפתוח את התנ"ך ולמצוא את התשובה המסורתית. אך מתברר שהדבר אינו כל כך פשוט.

הבה נתחיל מההתחלה: כיבוש ארץ כנען על ידי יהושע.

בפרק י בספר יהושע אנחנו שומעים כי אדני-צדק, מלך ירושלים, יוצא לקרב יחד עם ארבעת מלכי כנען נגד הגבעונים, בעלי בריתם של ישראל. יהושע מגיע עם הצבא הישראלי לתמוך בגבעונים ומביס את הצבא הכנעני. במהלך הסיפור מתואר כי יהושע הורג את כל חמשת המלכים וממשיך לתקוף עיר אחרי עיר בדרום. בפרק יב מופיע סיכום של הקרבות (ז-י):

וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם...

מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד. מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד...

המלך השלישי ברשימה הינו מלך ירושלים, ואם כן, לפי ההגיון הפשוט ירושלים נכבשה וניתנה "לשבטי ישראל ירושה", כמו שאר הערים. אכן, בפרק יא נאמר (טז-יט):

וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת... אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה.

היוצא מן הכלל היחיד, לפי פרק זה, היא גבעון, שאינה נכבשת בשל הברית שכרתו הגבעונים עם ישראל. אך הנה, כאשר אנו מגיעים לפרק טו, העוסק בנחלת שבט יהודה, אנחנו קוראים (סג):

וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

לפי פסוק זה ירושלים לא נכבשה והיבוסים המשיכו להתגורר בה. המקרא אינו מספק פתרון לסתירה זו, וגרוע מכך – הסתירות ממשיכות להערם.

הבלבול סביב זהותה האתנית של ירושלים בתקופת השופטים ממשיך אפילו לתוך תקופת ממלכת שאול

בפרק א בספר שופטים אנחנו שומעים על סדרה של קרבות קטנים. באחד מהם תוקפים בני שבט יהודה את העיר בזק, תופסים את המלך אדני-בזק וחותכים את בהונות ידיו ורגליו. לבסוף, מתאר הפסוק, "וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיָּמָת שָׁם" (פסוק ז). אם בני יהודה מביאים את המלך השבוי דווקא לירושלים, יש להניח שהעיר נמצאת בשליטת יהודה ולא בשליטת היבוסים. אבל הנה, מיד בפסוק הבא אנחנו שומעים:

וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.

בלתי אפשרי לקרוא את שני הפסוקים ברצף לינארי, שכן בני יהודה לא היו הורסים את העיר לולא היתה עיר כנענית. אך גם מי שיבקש לפרש כי פסוק ח' מתאר אירוע שהתרחש לפני ההתקפה על בזק, יהיה חייב להשלים את הפער בין שריפת העיר בפסוק ח לבין תיאורה של ירושלים כעיר של שבט יהודה בפסוק ז.  

עם זאת, המשותף לשתי המסורות פה הוא שבתחילת תקופת השופטים ירושלים כבר תחת שליטת יהודה. והנה, בהמשך אותו פרק ממש, בטקסט שעוסק בשבט בנימין אנחנו שומעים מסורה אחרת, שלישית (פסוק כא):

וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הפסוק זהה כמעט מילה במילה עם זה שקראנו לעיל ביהושע טו סג. ההבדל היחיד הוא בשאלה מי אחראי לאי-כיבושה של ירושלים: שבט יהודה או שבט בנימין. כך או כך, לענייננו – אחרי ששני פסוקים בתחילת הפרק תיארו את ירושלים תחת שלטון יהודה, הפסוק הזה מעיד כי היא עדיין שייכת ליבוסים. תיאור זה הולם את המופיע בסיפור הפילגש בגבעה בסוף ספר שופטים.

הסיפור מתאר כיצד איש לוי משבט אפרים יורד לבית לחם יהודה כדי להחזיר את פילגשו שברחה ממנו חזרה לבית אביה. כשהם בדרכם חזרה לאפרים, הם מוצאים את עצמם רחוקים מביתם (שופטים יט, יא-יד):

הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה. וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה. וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן.  

"יבוס" הוא שמה של ירושלים, שבה חיו היבוסים. לפי הפסוקים הללו העיר אפוא  עדיין יבוסית, והיא מונגדת בדבריו של האיש לעיר הישראלית גבעה.

העובדה שכבר בימי המקרא התקיים וויכוח בשאלה מתי הפכה לעיר יהודית ומי אחראי לכך רק ממחישה עבורנו את המקום המרכזי שתפסה העיר בדמיון הישראלי-יהודי, מימי קדם ועד ימינו

הבלבול סביב זהותה האתנית של ירושלים בתקופת השופטים ממשיך אפילו לתוך תקופת ממלכת שאול. בסיפור המפורסם על גלית (שמואל א, יז) דוד מופיע כנער שעדיין מתגורר אצל אביו, צעיר מכדי להתגייס לצבא שאול. יום אחד הוא מופיע בשדה הקרב בעמק האלה כדי לבקר את אחיו, ושומע את גלית הלוחם הענק מלגלג על המלך שאול ועל הצבא הישראלי. גלית מציב אתגר ומזמין לוחם ישראלי שילחם בו פנים אל פנים. דוד מתנדב וכידוע, הורג את גלית בעזרת אבן קלע (נא-נד).

וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ... וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

לפי הפסוקים דוד מתגורר בירושלים; שם נמצא אהלו ולשם הוא חוזר עם המזכרת מן הקרב – ראשו הכרות של גלית. אם כן, כבר מימי נערותו של דוד, ירושלים היתה עיר ישראלית. אבל תיאור זה סותר לחלוטין את סיפור כיבוש ירושלים בשמואל ב, פרק ה (ו-ט):

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:

ברור שלפי סיפור זה דוד לא גדל בירושלים, שהיתה עיר יבוסית עד שהוא עצמו כבש אותה.

הפסוקים הללו, של כיבוש ירושלים בידי דוד שבע שנים אחרי שהוא יושב על כס המלוכה (שמואל ב, ה ו), הם המפורסמים ביותר. אך כפי שראינו עד כה, זהו לא הסיפור היחיד. כנראה שבזמן שנכתבו ספרי יהושע, שופטים ושמואל, היו כבר מספר מסורות בשאלה מתי ואיך הפכה ירושלים לעיר ישראלית.

האם הדבר התרחש בתקופת יהושע כחלק ממסע הכיבושים הגדול שלו? האם שבט יהודה כבש את ירושלים כחלק מכיבושיו בימי השופטים? או האם היא כלל לא נכבשה עד ימי מלכות דוד? כותבי הספרים הללו כבר לא ידעו את התשובה ההיסטורית, והכניסו לחיבוריהם סיפורים שונים, שמשקפים מסורות סותרות.

למרות שקשה לקבוע מתוך המקרא מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית, וודאי שהיא שימשה כמרכז פוליטי ודתי עבור היהודים לפחות מימי דוד ושלמה במשך יותר מאלף שנים. העובדה שכבר בימי המקרא התקיים וויכוח בשאלה מתי הפכה לעיר יהודית ומי אחראי לכך רק ממחישה עבורנו את המקום המרכזי שתפסה העיר בדמיון הישראלי-יהודי, מימי קדם ועד ימינו.

יום ירושלים
ירושלים
מקרא
יום ירושלים
מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית לפי התנ"ך?
19/5/2020
כ"ד אייר תשף
זאב פרבר
ד״ר
זאב פרבר

האם יהושע כבש את ירושלים? או שהיו אלה בני שבט יהודה בימי השופטים? ואולי בכלל היא לא נכבשה עד ימי מלכות דוד? העיר שימשה כמרכז פוליטי ודתי עבור היהודים במשך שנים רבות, אך ממתי - זו כבר שאלה מורכבת במיוחד

ירושלים היא עיר עתיקה מאוד. כבר בתקופת הברונזה אנחנו שומעים על מלך ירושלים ששמו עַבְּדִי-חֶבַּ, הכותב אגרות למלך מצרים, מתלונן על המצב הבטחוני ומבקש עזרה (מכתבי אל-אמארנה 285–291). אבל מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית? לכאורה, אפשר לברר את התשובה בקלות: עלינו לפתוח את התנ"ך ולמצוא את התשובה המסורתית. אך מתברר שהדבר אינו כל כך פשוט.

הבה נתחיל מההתחלה: כיבוש ארץ כנען על ידי יהושע.

בפרק י בספר יהושע אנחנו שומעים כי אדני-צדק, מלך ירושלים, יוצא לקרב יחד עם ארבעת מלכי כנען נגד הגבעונים, בעלי בריתם של ישראל. יהושע מגיע עם הצבא הישראלי לתמוך בגבעונים ומביס את הצבא הכנעני. במהלך הסיפור מתואר כי יהושע הורג את כל חמשת המלכים וממשיך לתקוף עיר אחרי עיר בדרום. בפרק יב מופיע סיכום של הקרבות (ז-י):

וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם...

מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד. מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד...

המלך השלישי ברשימה הינו מלך ירושלים, ואם כן, לפי ההגיון הפשוט ירושלים נכבשה וניתנה "לשבטי ישראל ירושה", כמו שאר הערים. אכן, בפרק יא נאמר (טז-יט):

וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת... אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה.

היוצא מן הכלל היחיד, לפי פרק זה, היא גבעון, שאינה נכבשת בשל הברית שכרתו הגבעונים עם ישראל. אך הנה, כאשר אנו מגיעים לפרק טו, העוסק בנחלת שבט יהודה, אנחנו קוראים (סג):

וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

לפי פסוק זה ירושלים לא נכבשה והיבוסים המשיכו להתגורר בה. המקרא אינו מספק פתרון לסתירה זו, וגרוע מכך – הסתירות ממשיכות להערם.

הבלבול סביב זהותה האתנית של ירושלים בתקופת השופטים ממשיך אפילו לתוך תקופת ממלכת שאול

בפרק א בספר שופטים אנחנו שומעים על סדרה של קרבות קטנים. באחד מהם תוקפים בני שבט יהודה את העיר בזק, תופסים את המלך אדני-בזק וחותכים את בהונות ידיו ורגליו. לבסוף, מתאר הפסוק, "וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיָּמָת שָׁם" (פסוק ז). אם בני יהודה מביאים את המלך השבוי דווקא לירושלים, יש להניח שהעיר נמצאת בשליטת יהודה ולא בשליטת היבוסים. אבל הנה, מיד בפסוק הבא אנחנו שומעים:

וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.

בלתי אפשרי לקרוא את שני הפסוקים ברצף לינארי, שכן בני יהודה לא היו הורסים את העיר לולא היתה עיר כנענית. אך גם מי שיבקש לפרש כי פסוק ח' מתאר אירוע שהתרחש לפני ההתקפה על בזק, יהיה חייב להשלים את הפער בין שריפת העיר בפסוק ח לבין תיאורה של ירושלים כעיר של שבט יהודה בפסוק ז.  

עם זאת, המשותף לשתי המסורות פה הוא שבתחילת תקופת השופטים ירושלים כבר תחת שליטת יהודה. והנה, בהמשך אותו פרק ממש, בטקסט שעוסק בשבט בנימין אנחנו שומעים מסורה אחרת, שלישית (פסוק כא):

וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הפסוק זהה כמעט מילה במילה עם זה שקראנו לעיל ביהושע טו סג. ההבדל היחיד הוא בשאלה מי אחראי לאי-כיבושה של ירושלים: שבט יהודה או שבט בנימין. כך או כך, לענייננו – אחרי ששני פסוקים בתחילת הפרק תיארו את ירושלים תחת שלטון יהודה, הפסוק הזה מעיד כי היא עדיין שייכת ליבוסים. תיאור זה הולם את המופיע בסיפור הפילגש בגבעה בסוף ספר שופטים.

הסיפור מתאר כיצד איש לוי משבט אפרים יורד לבית לחם יהודה כדי להחזיר את פילגשו שברחה ממנו חזרה לבית אביה. כשהם בדרכם חזרה לאפרים, הם מוצאים את עצמם רחוקים מביתם (שופטים יט, יא-יד):

הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה. וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה. וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן.  

"יבוס" הוא שמה של ירושלים, שבה חיו היבוסים. לפי הפסוקים הללו העיר אפוא  עדיין יבוסית, והיא מונגדת בדבריו של האיש לעיר הישראלית גבעה.

העובדה שכבר בימי המקרא התקיים וויכוח בשאלה מתי הפכה לעיר יהודית ומי אחראי לכך רק ממחישה עבורנו את המקום המרכזי שתפסה העיר בדמיון הישראלי-יהודי, מימי קדם ועד ימינו

הבלבול סביב זהותה האתנית של ירושלים בתקופת השופטים ממשיך אפילו לתוך תקופת ממלכת שאול. בסיפור המפורסם על גלית (שמואל א, יז) דוד מופיע כנער שעדיין מתגורר אצל אביו, צעיר מכדי להתגייס לצבא שאול. יום אחד הוא מופיע בשדה הקרב בעמק האלה כדי לבקר את אחיו, ושומע את גלית הלוחם הענק מלגלג על המלך שאול ועל הצבא הישראלי. גלית מציב אתגר ומזמין לוחם ישראלי שילחם בו פנים אל פנים. דוד מתנדב וכידוע, הורג את גלית בעזרת אבן קלע (נא-נד).

וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ... וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

לפי הפסוקים דוד מתגורר בירושלים; שם נמצא אהלו ולשם הוא חוזר עם המזכרת מן הקרב – ראשו הכרות של גלית. אם כן, כבר מימי נערותו של דוד, ירושלים היתה עיר ישראלית. אבל תיאור זה סותר לחלוטין את סיפור כיבוש ירושלים בשמואל ב, פרק ה (ו-ט):

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:

ברור שלפי סיפור זה דוד לא גדל בירושלים, שהיתה עיר יבוסית עד שהוא עצמו כבש אותה.

הפסוקים הללו, של כיבוש ירושלים בידי דוד שבע שנים אחרי שהוא יושב על כס המלוכה (שמואל ב, ה ו), הם המפורסמים ביותר. אך כפי שראינו עד כה, זהו לא הסיפור היחיד. כנראה שבזמן שנכתבו ספרי יהושע, שופטים ושמואל, היו כבר מספר מסורות בשאלה מתי ואיך הפכה ירושלים לעיר ישראלית.

האם הדבר התרחש בתקופת יהושע כחלק ממסע הכיבושים הגדול שלו? האם שבט יהודה כבש את ירושלים כחלק מכיבושיו בימי השופטים? או האם היא כלל לא נכבשה עד ימי מלכות דוד? כותבי הספרים הללו כבר לא ידעו את התשובה ההיסטורית, והכניסו לחיבוריהם סיפורים שונים, שמשקפים מסורות סותרות.

למרות שקשה לקבוע מתוך המקרא מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית, וודאי שהיא שימשה כמרכז פוליטי ודתי עבור היהודים לפחות מימי דוד ושלמה במשך יותר מאלף שנים. העובדה שכבר בימי המקרא התקיים וויכוח בשאלה מתי הפכה לעיר יהודית ומי אחראי לכך רק ממחישה עבורנו את המקום המרכזי שתפסה העיר בדמיון הישראלי-יהודי, מימי קדם ועד ימינו.

יום ירושלים
ירושלים
מקרא
מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית לפי התנ"ך?
זאב פרבר
זאב פרבר

האם יהושע כבש את ירושלים? או שהיו אלה בני שבט יהודה בימי השופטים? ואולי בכלל היא לא נכבשה עד ימי מלכות דוד? העיר שימשה כמרכז פוליטי ודתי עבור היהודים במשך שנים רבות, אך ממתי - זו כבר שאלה מורכבת במיוחד

ירושלים היא עיר עתיקה מאוד. כבר בתקופת הברונזה אנחנו שומעים על מלך ירושלים ששמו עַבְּדִי-חֶבַּ, הכותב אגרות למלך מצרים, מתלונן על המצב הבטחוני ומבקש עזרה (מכתבי אל-אמארנה 285–291). אבל מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית? לכאורה, אפשר לברר את התשובה בקלות: עלינו לפתוח את התנ"ך ולמצוא את התשובה המסורתית. אך מתברר שהדבר אינו כל כך פשוט.

הבה נתחיל מההתחלה: כיבוש ארץ כנען על ידי יהושע.

בפרק י בספר יהושע אנחנו שומעים כי אדני-צדק, מלך ירושלים, יוצא לקרב יחד עם ארבעת מלכי כנען נגד הגבעונים, בעלי בריתם של ישראל. יהושע מגיע עם הצבא הישראלי לתמוך בגבעונים ומביס את הצבא הכנעני. במהלך הסיפור מתואר כי יהושע הורג את כל חמשת המלכים וממשיך לתקוף עיר אחרי עיר בדרום. בפרק יב מופיע סיכום של הקרבות (ז-י):

וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם...

מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד. מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד...

המלך השלישי ברשימה הינו מלך ירושלים, ואם כן, לפי ההגיון הפשוט ירושלים נכבשה וניתנה "לשבטי ישראל ירושה", כמו שאר הערים. אכן, בפרק יא נאמר (טז-יט):

וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת... אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה.

היוצא מן הכלל היחיד, לפי פרק זה, היא גבעון, שאינה נכבשת בשל הברית שכרתו הגבעונים עם ישראל. אך הנה, כאשר אנו מגיעים לפרק טו, העוסק בנחלת שבט יהודה, אנחנו קוראים (סג):

וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

לפי פסוק זה ירושלים לא נכבשה והיבוסים המשיכו להתגורר בה. המקרא אינו מספק פתרון לסתירה זו, וגרוע מכך – הסתירות ממשיכות להערם.

הבלבול סביב זהותה האתנית של ירושלים בתקופת השופטים ממשיך אפילו לתוך תקופת ממלכת שאול

בפרק א בספר שופטים אנחנו שומעים על סדרה של קרבות קטנים. באחד מהם תוקפים בני שבט יהודה את העיר בזק, תופסים את המלך אדני-בזק וחותכים את בהונות ידיו ורגליו. לבסוף, מתאר הפסוק, "וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיָּמָת שָׁם" (פסוק ז). אם בני יהודה מביאים את המלך השבוי דווקא לירושלים, יש להניח שהעיר נמצאת בשליטת יהודה ולא בשליטת היבוסים. אבל הנה, מיד בפסוק הבא אנחנו שומעים:

וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.

בלתי אפשרי לקרוא את שני הפסוקים ברצף לינארי, שכן בני יהודה לא היו הורסים את העיר לולא היתה עיר כנענית. אך גם מי שיבקש לפרש כי פסוק ח' מתאר אירוע שהתרחש לפני ההתקפה על בזק, יהיה חייב להשלים את הפער בין שריפת העיר בפסוק ח לבין תיאורה של ירושלים כעיר של שבט יהודה בפסוק ז.  

עם זאת, המשותף לשתי המסורות פה הוא שבתחילת תקופת השופטים ירושלים כבר תחת שליטת יהודה. והנה, בהמשך אותו פרק ממש, בטקסט שעוסק בשבט בנימין אנחנו שומעים מסורה אחרת, שלישית (פסוק כא):

וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הפסוק זהה כמעט מילה במילה עם זה שקראנו לעיל ביהושע טו סג. ההבדל היחיד הוא בשאלה מי אחראי לאי-כיבושה של ירושלים: שבט יהודה או שבט בנימין. כך או כך, לענייננו – אחרי ששני פסוקים בתחילת הפרק תיארו את ירושלים תחת שלטון יהודה, הפסוק הזה מעיד כי היא עדיין שייכת ליבוסים. תיאור זה הולם את המופיע בסיפור הפילגש בגבעה בסוף ספר שופטים.

הסיפור מתאר כיצד איש לוי משבט אפרים יורד לבית לחם יהודה כדי להחזיר את פילגשו שברחה ממנו חזרה לבית אביה. כשהם בדרכם חזרה לאפרים, הם מוצאים את עצמם רחוקים מביתם (שופטים יט, יא-יד):

הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה. וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה. וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן.  

"יבוס" הוא שמה של ירושלים, שבה חיו היבוסים. לפי הפסוקים הללו העיר אפוא  עדיין יבוסית, והיא מונגדת בדבריו של האיש לעיר הישראלית גבעה.

העובדה שכבר בימי המקרא התקיים וויכוח בשאלה מתי הפכה לעיר יהודית ומי אחראי לכך רק ממחישה עבורנו את המקום המרכזי שתפסה העיר בדמיון הישראלי-יהודי, מימי קדם ועד ימינו

הבלבול סביב זהותה האתנית של ירושלים בתקופת השופטים ממשיך אפילו לתוך תקופת ממלכת שאול. בסיפור המפורסם על גלית (שמואל א, יז) דוד מופיע כנער שעדיין מתגורר אצל אביו, צעיר מכדי להתגייס לצבא שאול. יום אחד הוא מופיע בשדה הקרב בעמק האלה כדי לבקר את אחיו, ושומע את גלית הלוחם הענק מלגלג על המלך שאול ועל הצבא הישראלי. גלית מציב אתגר ומזמין לוחם ישראלי שילחם בו פנים אל פנים. דוד מתנדב וכידוע, הורג את גלית בעזרת אבן קלע (נא-נד).

וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ... וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

לפי הפסוקים דוד מתגורר בירושלים; שם נמצא אהלו ולשם הוא חוזר עם המזכרת מן הקרב – ראשו הכרות של גלית. אם כן, כבר מימי נערותו של דוד, ירושלים היתה עיר ישראלית. אבל תיאור זה סותר לחלוטין את סיפור כיבוש ירושלים בשמואל ב, פרק ה (ו-ט):

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:

ברור שלפי סיפור זה דוד לא גדל בירושלים, שהיתה עיר יבוסית עד שהוא עצמו כבש אותה.

הפסוקים הללו, של כיבוש ירושלים בידי דוד שבע שנים אחרי שהוא יושב על כס המלוכה (שמואל ב, ה ו), הם המפורסמים ביותר. אך כפי שראינו עד כה, זהו לא הסיפור היחיד. כנראה שבזמן שנכתבו ספרי יהושע, שופטים ושמואל, היו כבר מספר מסורות בשאלה מתי ואיך הפכה ירושלים לעיר ישראלית.

האם הדבר התרחש בתקופת יהושע כחלק ממסע הכיבושים הגדול שלו? האם שבט יהודה כבש את ירושלים כחלק מכיבושיו בימי השופטים? או האם היא כלל לא נכבשה עד ימי מלכות דוד? כותבי הספרים הללו כבר לא ידעו את התשובה ההיסטורית, והכניסו לחיבוריהם סיפורים שונים, שמשקפים מסורות סותרות.

למרות שקשה לקבוע מתוך המקרא מתי הפכה ירושלים לעיר ישראלית, וודאי שהיא שימשה כמרכז פוליטי ודתי עבור היהודים לפחות מימי דוד ושלמה במשך יותר מאלף שנים. העובדה שכבר בימי המקרא התקיים וויכוח בשאלה מתי הפכה לעיר יהודית ומי אחראי לכך רק ממחישה עבורנו את המקום המרכזי שתפסה העיר בדמיון הישראלי-יהודי, מימי קדם ועד ימינו.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות