חזקי שוהם
ד"ר חזקי שוהם הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ועבודת המחקר שלו מתמקדת בתרבות היהודית של המיינסטרים הישראלי.
גיור
יהדות
מי הוא יהודי?
ממלכת יהודה
עזרא
חזקי שוהם
למה לא מדינת יהודה?
חזקי שוהם
כ"ה אייר תשע"ח

בשבועות אנו קוראים את סיפורה של רות, שהצטרפה לעם ישראל כאשר היגרה ממואב לארץ יהודה והצהירה: "עמך – עמי". אכן, בניגוד לתהליך הגיור כמו שאנו מכירים אותו היום, בעבר התקיימו דרכים נוספות להצטרף לעם היהודי, בין השאר פשוט על סמך מגורים בתחומי הישות המדינית היהודית. מדוע כיום, במדינת היהודים המודרנית, לא נקבל כיהודי את מי שמתגורר כאן וחפץ בכך?

משום מה, כשדנים בשאלה הנצחית מה היא "זהות יהודית" ומיהו "יהודי", יש אופציה אחת שאף פעם לא עולה על הדעת: שיהודי הוא כל מי ששותף בקהילה הפוליטית של היהודים, כלומר – במדינת היהודים, היא מדינת ישראל. בעבר היהודי הרחוק היתה זו אופציה מקובלת שאף נהגה בפועל; אבל ברבות השנים היא נקברה עמוק במחסני הזיכרון היהודי, שם היא ממשיכה להעלות אבק דווקא היום, בעידן שמזוהה יותר מכל עם פריחתה של הלאומיות היהודית ועם חידוש כוחם הפוליטי של היהודים. אם כן, בזמן שכולם מתווכחים האם הזהות היהודית קשורה לדת או למוצא אתני, הבה נאוורר קצת את האופציה השלישית.

כיצד זוהו יהודים בעת העתיקה?

בעולם העתיק רווחו שלוש אפשרויות שונות להבנת המושג "יהודי":

1.         מוצא: מי שהיה יהודי במוצאו האתני, כלומר נולד להורים יהודים.

2.         תרבות: מי שניהל אורח חיים שהיה מזוהה כאורח חיים יהודי – עד לעידן האמנציפציה, הכוונה הייתה בעיקר למצוות התורה.

3.         טריטוריה/ממלכה: מי שהיה תושב חבל הארץ שהיה מוכר בשם "יהודה" או שהיה נתין ממלכה בשם זה. המובן הטריטוריאלי והמובן הפוליטי אינם זהים, אך הם משתייכים לאותה הקטגוריה, שכן כאשר התקיימה ישות מדינית יהודית היא הגדירה במידה רבה את גבולות הטריטוריה.

תהליך גיור במובן השגור כיום, כהצטרפות מרצון לעם היהודי הכוללת גם שינוי לאורח חיים "יהודי", הפך לבלעדי רק אחרי החורבן, כאשר התפתחה תרבות רבנית שהדגישה את ד' האמות של ההלכה כתחליף לבית המקדש והפכה את לימוד התורה לפיצוי על הסתר הפנים האלוהי.

בעת העתיקה התקיימו יחסים מורכבים של חפיפות חלקיות, הדרות והכלות בין שלוש האפשרויות, והשימוש בכל אחת מהן בנפרד או בשילובים כאלו ואחרים בקרב יהודים ולא-יהודים השתנה לפי ההקשר ההיסטורי. בתקופה ההלניסטית, כאשר ארץ יהודה הייתה מאוכלסת בעיקרה על-ידי יהודים במוצאם, שלא כולם קיימו אורח חיים "יהודי" – להגדרות הטריטוריאלית והאתנית הייתה נוכחות משמעותית. בימי עזרא הסופר זכתה לעדנה מיוחדת ההגדרה האתנית, שלה שורשים קדומים בחשיבה המקראית הקדומה. עזרא הקפיד על העיקרון של "זרע קודש" ודרש מבני ישראל לגרש את נשיהם הנוכריות עם ילדיהן. ההגדרה הממלכתית הייתה נפוצה במיוחד בתקופת הממלכה החשמונאית, שבשיאה השתרעו גבולותיה הרבה מעבר לארץ יהודה ההיסטורית. החשמונאים פעלו "לייהד" את המרחב באמצעות גיורים המוניים, מהם נודע במיוחד הגיור האדומי – שלאו דווקא היה כרוך בשינוי רדיקלי באורח החיים, במעבר לארץ יהודה או בהחלת שמה של ארץ יהודה על ארץ אדום. האדומים נחשבו כיהודים לכל דבר רק בשל היותם נתיני ממלכת יהודה.

החפיפה המסוימת בין הטריטוריאלי לאתני המשיכה להתקיים גם אחרי איבוד הריבונות בעקבות הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס), כל עוד ארץ יהודה הייתה מיושבת בעיקר על-ידי יהודים מזרע ישראל. ואולם בעקבות ההתדלדלות ההדרגתית של האוכלוסייה היהודית בארץ יהודה בשל תהליכים דמוגרפיים, תרבותיים וגאו-פוליטיים במהלך המאה השנייה והשלישית לספירה החלה לעלות קרנה של ההגדרה התרבותית, דהיינו הגדרת היהודיוּת כאורח חיים, על חשבונה של ההגדרה הטריטוריאלית, בעוד ההגדרה לפי המוצא המשפחתי נותרה על כנה כהגדרה מרכזית.

הגדרת היהודיוּת לפי אורח החיים לא הייתה עניין חדש לכשעצמה. בתורה מופיעות אזהרות רבות שלא ללכת בחוקות הגויים ומשתמע כי קיים אורח חיים ישראלי ייחודי – אף שאורח חיים זה לא נתפס כקובע את ההשתייכות לעם הישראלי אלא היוחסין. כתכונה המגדירה יהודיוּת, שמירת המצוות החלה להתבלט בספר ה"גלותי" ביותר בתנ"ך, מגילת אסתר. במגילה לא מוזכרת כלל כל אופציה של קיום יהודי ריבוני, והיהודים מובחנים מקבוצות אוכלוסייה אחרות כמי ש"דתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח). לראשונה נזכרים שם גם ה"מתייהדים" (שם ח, יז), כלומר מופיעה אפשרות ההצטרפות לעם היהודי שלא באמצעות נישואים או תושבות אלא – כנראה – באמצעות שינוי באורח החיים ובאמונה הדתית. אפשרות זו צברה תנופה במהלך העת העתיקה, בה הפכו המונים ליהודים באמצעות אימוץ מלא או חלקי של אורח החיים היהודי. אולם בתוך העולם היהודי היא הפכה למרכזית רק במהלך המאות השנייה והשלישית לסה"נ, כאשר הפופולריות של מצוות התורה והאמונה היהודית בקרב עמי הסביבה ירדה מאד, ובמקביל התפתחה תרבות יהודית חדשה – תרבות רבנית שהדגישה את האידיאל של לימוד התורה.

דווקא אינטלקטואלים וזרמים רעיוניים וחברתיים שביקשו להתרחק מהתרבות ההלכתית, עברו להישען על המוצא ועל הקשרים המשפחתיים שבין היהודים כמי שקובעים את השתייכותם לקבוצה. כך נוצר שיתוף פעולה בין תומכי ההלכה ומתנגדיה, שמחזיק מעמד עד היום.

ואכן, וברוח חג השבועות, נוח להמחיש את מגוון התפיסות של הזהות היהודית באמצעות ריבוי הפירושים להצטרפות אל היהודים, המכונה מאז ימי חז"ל "גיור". במקרא, המילה "גר" ציינה בדרך-כלל זָרים המתגוררים עם בני ישראל ("גר" מלשון "מגורים") ומורשים לקחת חלק בחלק מהפולחנים, אף שחלקם לא נטמעו בתוך בני ישראל ונותרו במעמדם השולי במשך דורות. במהלך ימי הבית השני נוספו גם פועל ושם פעולה – "להתגייר" ו"גיור", ונוצרה עבור זרים האפשרות להצטרף ליהודים ולרכוש את ה"זהות היהודית" באמצעים שונים, שהשוני או המחלוקות ביניהם נבעו מההבדל שהתקיים בין התפיסות השונות של היהודיוּת – טריטוריה, מוצא או אורח חיים.

תהליך גיור במובן השגור כיום, כהצטרפות מרצון לעם היהודי הכוללת גם שינוי לאורח חיים "יהודי", הפך לבלעדי רק אחרי החורבן, כאשר התפתחה תרבות רבנית שהדגישה את ד' האמות של ההלכה כתחליף לבית המקדש והפכה את לימוד התורה לפיצוי על הסתר הפנים האלוהי. לכן, המקור התלמודי המתאר את טקס הגיור החדש פותח במילים "גר שבא להתגייר בזמן הזה" (בבלי יבמות מז, א), כלומר אחרי חורבן בית המקדש, ובכך מעיד כי לפחות בתודעת מחבר הטקסט, מדובר בהתפתחות חדשה הקשורה לתודעת הגלות והסתר הפנים. טקס הגיור המחודש המתואר לפרטיו בתלמוד מאפיין חברה שהחליפה את הביטוי הפוליטי הריבוני בתחושת מיעוט נבחר, המרחיק ומרתיע מצטרפים חדשים באמצעות העמדתם במבחנים.

וכך, ההגדרה הטריטוריאלית ליהודיוּת נדחקה מפני ההגדרה התרבותית התולה אותה באורח החיים היהודי – במקרה הזה, שמירת המצוות, עליה חייב הגר להצהיר במהלך הטקס. ואולם מכך אין להסיק כי ההגדרה האתנית נדחקה לשוליים. נהפוך הוא: חז"ל הגדירו את הגר כ"קטן שנולד" (בבלי יבמות כב ע"א ועוד), כלומר כמי שמפסיק להיות צאצאם של הוריו הביולוגיים והופך להיות צאצאם של המתגיירים הראשונים – אברהם ושרה. כלומר, ההגדרה של היהודים כמשפחה מורחבת בעלת קשרי-דם נותרה על כנה, אלא שזו משפחה שניתן להצטרף אליה ולמנהגיה. כך בא לעולם השילוב, שהפך לדומיננטי במרבית התרבויות היהודיוֹת במשך מאות שנים, בין ההגדרה הדתית להגדרה האתנית של היהודיוּת – קשר גורדי שלא ניתן היה להתירו, בין קבוצה אתנית השומרת בקנאות על מנהגיה ואמונותיה לבין דת שבטית המיועדת לביצור הגבולות בין הקבוצה לבין שכניה.

"מלמטה", ללא עידוד מצד המדינה, מצטרפים בפועל ערבים או מהגרי עבודה רבים לתרבות היהודית של ישראל – כתרבות, כשפה, כזיכרון היסטורי וכמצבור של רעיונות ומנהגים.

עידן האמנציפציה של היהודים הביא עמו כידוע עימותים ומחלוקות רבות לאין ספור באשר להגדרת התכונה החמקמקה הזו, "יהודיוּת", בזיקה לשאלות מהם או מיהם היהודים. אך וויכוחים אלו הניחו תמיד כמובן מאליו כי יהודיוּת מוגדרת תמיד לפי המוצא המשפחתי. כלומר, שיהודים הם מי שנולדו ליהודים. תמיד נמצאו מי שתהו לגבי "תוכן" ההגדרה, שאלו "במה אנו/אתם/הם יהודים", וענו תשובות כאלו ואחרות. אבל פרוגרמות חינוכיות, תרבותיות או פוליטיות שביקשו לצקת תוכן ל"יהודיוּת" יועדו אך ורק ליהודים במוצאם. גם הויכוחים לגבי מידת השייכות היהודית שנגזרת מקרבת דם קונקרטית זו או אחרת – מה קורה עם בני זוג של יהודים או עם צאצאים של זוגות מעורבים? האם היהודיוּת נקבעת לפי האב, לפי האם, או לפי שניהם? האם וכיצד ניתן להצטרף למשפחה, והאם יש חלופות להליך הגיור ההלכתי? – הניחו כולם כמובן מאליו כי הזהות היהודית קשורה בראש ובראשונה בקשר משפחתי.

תפיסת היהודיות כעובדה התלויה במוצא בלבד ניכרת ביותר בעולמם של יהודים מודרניים שהיו רחוקים למדי ממה שאנחנו מכנים כיום גזענות ושנאת זרים, כמו למשל ניסוחיו של בובר באשר ל"קהילת הדם" או הסבריו של פרויד באשר לאופן המינימלי שבו ראה את עצמו כיהודי בשל מוצאו שאליו סרב להתכחש. דווקא אינטלקטואלים וזרמים רעיוניים וחברתיים שביקשו להתרחק מהתרבות ההלכתית שצמצמה את אורח החיים היהודי לד' אמות של הלכה, עברו להישען על המוצא ועל הקשרים המשפחתיים שבין היהודים כמי שקובעים את השתייכותם לקבוצה. האבסורד הוא שכידוע גם ההלכה עצמה תולה את היהודיוּת של הפרט במוצא ולא בהתנהגות הלכתית – הלא כך נוצר שיתוף פעולה בין תומכי ההלכה ומתנגדיה, שמחזיק מעמד עד היום. גם כאן הדברים ידועים ואין צורך לחזור עליהם – אציין רק את החוליה האחרונה כרגע (מן הסתם לא הסופית) בשרשרת המושגים התולים את היהודיות במוצא המשפחתי: "עמיות" יהודית או peoplehood. כפי שציין צ'רלס (ישעיהו) ליבמן המנוח, מושג זה מתאר יפה את תכניה של היהודיוּת בארצות המערב ובראשן ארה"ב, שבהן המשמעות העיקרית של "להיות יהודי" אינה בהכרח ניהול אורח חיים "יהודי" במובן של שמירת הפולחנים או עיקרי האמונה הוותיקים, אלא בעיקר התרועעות עם יהודים אחרים במסגרות חיים שונות כמו משפחה וקהילה.

 ומה במדינת ישראל?

ניתן היה לצפות שבמסגרת הקיום הממלכתי הריבוני של מדינת-לאום יהודית תוכל לשוב ולהתקיים הזהות הממלכתית, שתגדיר את היהודים כחברים בקהילה הפוליטית היהודית נוסף על הדת והמוצא המשפחתי. אבל זה לא קורה. המדינה היא זירה מרכזית של הוויכוח הישן בין הדת למוצא המשפחתי, אבל מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודית, אינה נוטלת לידיה את הכוח לומר בפשטות שאזרח במדינת היהודים הוא יהודי – לפחות אם רצונו בכך.

במקום זאת, המצב כיום הוא כזה: יהודים שמוצאם היהודי לא הוטל בספק הם תמיד אזרחים מלאים בפוטנציה בשל חוק השבות; מי שאינם יהודים במוצאם באופן מלא אבל מגלים עניין אמיתי באמונה ובמצוות הדת יכולים להצטרף; מי שאינם יהודים במוצאם אבל הם או משפחתם היו אזרחי ארץ ישראל המנדטורית יכולים להיות אזרחים שווי-זכויות ברמה הטכנית, אבל אינם מוזמנים להזדהות עם המדינה, עם סמליה ועם תרבות הרוב, היהודית במובהק.

יהודים בארה"ב לא מרגישים פחות יהודים אם הם אוכלים תרנגול-הודו בחג ההודייה או צופים באדיקות בסופרבול.

לעומת זאת, למי שאינם יהודים במוצאם כלל ואין להם קשר קודם לארץ, לא קיימת כל פרוצדורת התאזרחות. דבר זה נתון ככלל לשרירות לב הפקידות, שיכולה למשל לאזרח מהגרים שמפגינים התמצאות ברחבת מגרש הכדורגל. במצבי הביניים, המדינה מקבלת מצטרפים חדשים למדינת היהודים רק אם הם יהודים במוצאם, או לפחות מקיימים קשרי משפחה ליהודים אחרים, או לחילופין אם גילו את אלוהי ישראל והמירו את דתם ליהדות תוך הצהרה שיקיימו את כל המצוות (ההצהרה לא תמיד מקוימת, אבל זה עניין אחר). ישראל היא המדינה היחידה בעולם העוסקת באופן ממסדי ומובנה בהמרת דת – בעיקר של בעלי קשר משפחתי חלקי ליהודים. מטרת עיסוק ממסדי זה היא לחדד את הגבולות החברתיים שבין יהודים-במוצאם למי שאינם, באמצעות הבהרת התחום האפור הגדול של מי שהם יהודים במוצאם באופן חלקי בלבד, והכרעה לכאן או לכאן.

נניח בצד את הפולמוסים היגעים על המדינה היהודית מול הדמוקרטית ועל ענייני הגיור ופרוצדורות ההתאזרחות למיניהן. במקום זה הבה נבצע תרגיל מחשבתי קצר: נשווה בנפשנו ששמה של המדינה היהודית לא היה ישראל אלא "יהודה", מבלי שהיה מתחולל כל שינוי במסמכיה החוקתיים של המדינה או בפרוצדורות ההתאזרחות שלה. או-אז, אזרחיה של המדינה, בעלי דנ"א יהודי ושאינם, ללא קשר לאורח חייהם, היו מוגדרים כ"יהודים" באזרחותם. הניגוד המלאכותי בין ה"ישראלי" וה"יהודי", שמפרנס מחקרים אקדמיים ומוספי סופשבוע כה רבים, לא היה בא לעולם. במקום זה, היה נוצר איזור-ביניים רחב של אנשי-המקף, אנשים שהם גם-וגם: יהודים באזרחותם, אבל לאו דווקא במוצאם (למשל ערבים, דרוזים, ניגרים או פיליפינים) או בדתם (למשל נוצרים, מוסלמים, או מאמיני דתות חדשות). להיות יהודי היה לאו דווקא עניין מוכרע של או-או, של שחור ולבן, אלא גם, לפעמים, עבור אנשים מסוימים, עניין של תחושה אישית.

להיות אזרח אינו רק עניין טכני. יהא שמה של המדינה אשר יהא, בפועל, בהיותה מדינה של יהודים שנהנים מרוב דמוגרפי מכריע ומדומיננטיות סימבולית, נוצרה בה תרבות יהודית ייחודית – הגירסה הישראלית של תרבויות יהודיות רבות שהתקיימו ומתקיימות לאורך ההיסטוריה היהודית הארוכה. התרבות הזו מורכבת מאינספור השילובים בין מגוונים שונים במסורות האתניות הייחודיות של הקבוצות היהודיות השונות, בתרבות הצריכה הגלובלית, במרחב המזרח-תיכוני ובדת היהודית. זו תרבות גבוהה ונמוכה, אליטיסטית ועממית, שמרכיביה הם הנטיעות בט"ו בשבט, המנגל ביום העצמאות, האופניים ביום כיפור והקיטורים על החותן בליל הסדר; השפה העברית, שבה נוצרו מוזיקה קלה, ספרות ומטבעות לשון שלא יישכחו; הביחד המשפחתי והחמולתי גם (ובעיקר) כשהוא קצת מעיק; סלט הירקות, החומוס, הפלאפל, הגפילטעפיש – ובעצם אוכל מכל פינה בעולם, כל עוד הוא מוגש בכמויות בלתי פרופורציונליות; זכרון השואה והרדיפות, עם גבורת הנופלים; נוסטלגיה ציונית לחקלאות, לסוציאליזם ובעיקר ל"חבר'ה"; פולקלור עדתי, לעתים חביב ולעתים פוגעני; נהיגה אגרסיבית או העברת הכסף מיד ליד לנוסעים האחרים במוניות השירות (נסו לשאול תיירים על החוויה הזו); ותופעות רבות – נחמדות או מעיקות – שהיינו מזהים כמאפיינים ייחודיים של החיים בישראל, המדינה היהודית.

במקומות אחרים בעולם בהם מתקיימת תרבות לאומית דומיננטית, יכולים מהגרים או בני מיעוטים, אם הם רוצים (ולעתים גם נגד רצונם, עם הבעייתיות שבכך), להיות שותפים בתרבות הזו עם או בלי אזרחות טכנית. יהודים בארה"ב לא מרגישים פחות יהודים אם הם אוכלים תרנגול-הודו בחג ההודייה או צופים באדיקות בסופרבול. גם כאן, מי שאינם יהודים במוצאם יכולים היו להיות שותפים בתרבות האזרחית היהודית הישראלית ולחבר אליה את הזיכרונות ההיסטוריים שלהם, כפי שעושים מהגרים ובני מיעוטים בכל מיני מקומות, מבלי לוותר בהכרח על מורשתם הפרטיקולרית. כל מי שחי כאן ושותף בתרבות הזו יכול להרגיש את עצמו יהודי, עם או בלי הכרה ממסדית, ולהיטמע בתרבות-הרוב היהודית אם חפצו בכך, גם בלי ראיות לדנ"א יהודי, וגם ללא שינויים בהגדרת הזהות היהודית במישור המשפטי – שכרגע קשה להניח שיתרחשו. גם היהודים עצמם, כקבוצת הרוב, יכולים להיות פתוחים לשותפות תרבותית-אזרחית שכזו, מבלי בהכרח לוותר על התפיסה המשפחתית-אתנית של הזהות היהודית ומבלי לוותר על הקשר המשפחתי עם יהודים אחרים. במצב כזה, "מדינת יהודה" תמשיך להשתייך למשפחה היהודית המורחבת, ותוכל בהחלט להעדיף יהודים-במוצאם בהגירה ולקיים קשרי משפחה בין היהודים. אלא שמדי פעם היא גם תאזרח זָרים המעוניינים להצטרף למשפחה ולתרבותה במרחב הציבורי מבלי שהללו יצטרכו לוותר על הזהות הלא-יהודית שלהם. אפשר גם-וגם.

האם אנו פתוחים לכך כיום? מצד אחד, זה אינו תיאור דמיוני אלא תהליך שכבר מתקיים במידה חלקית בחברה הישראלית. "מלמטה", ללא עידוד מצד המדינה, מצטרפים בפועל ערבים או מהגרי עבודה רבים לתרבות היהודית של ישראל – כתרבות, כשפה, כזיכרון היסטורי וכמצבור של רעיונות ומנהגים. מצד שני, החברה הישראלית מאפשרת זאת כיום רק עד נקודה מסוימת; מעבר לה, לא רק מנגנוני המדינה אלא גם החברה – אנחנו – ממיינים בין מי ששייכים למשפחה באופן מלא או חלקי למי שאינם מהמשפחה, ואז זיקתם ליהדות נתפסת בטעות כאנקדוטלית ולא רצינית. אבל אם המדינה יהודית, ותרבותה יהודית, למה שלא נאפשר לכל מי ששותף בהן ומעוניין בכך להיקרא "יהודים"?

צילום: shutterstock

 

גיור
יהדות
מי הוא יהודי?
ממלכת יהודה
עזרא
חזקי שוהם
למה לא מדינת יהודה?
10/5/2018
כ"ה אייר תשע"ח
חזקי שוהם
ד״ר
חזקי שוהם

בשבועות אנו קוראים את סיפורה של רות, שהצטרפה לעם ישראל כאשר היגרה ממואב לארץ יהודה והצהירה: "עמך – עמי". אכן, בניגוד לתהליך הגיור כמו שאנו מכירים אותו היום, בעבר התקיימו דרכים נוספות להצטרף לעם היהודי, בין השאר פשוט על סמך מגורים בתחומי הישות המדינית היהודית. מדוע כיום, במדינת היהודים המודרנית, לא נקבל כיהודי את מי שמתגורר כאן וחפץ בכך?

משום מה, כשדנים בשאלה הנצחית מה היא "זהות יהודית" ומיהו "יהודי", יש אופציה אחת שאף פעם לא עולה על הדעת: שיהודי הוא כל מי ששותף בקהילה הפוליטית של היהודים, כלומר – במדינת היהודים, היא מדינת ישראל. בעבר היהודי הרחוק היתה זו אופציה מקובלת שאף נהגה בפועל; אבל ברבות השנים היא נקברה עמוק במחסני הזיכרון היהודי, שם היא ממשיכה להעלות אבק דווקא היום, בעידן שמזוהה יותר מכל עם פריחתה של הלאומיות היהודית ועם חידוש כוחם הפוליטי של היהודים. אם כן, בזמן שכולם מתווכחים האם הזהות היהודית קשורה לדת או למוצא אתני, הבה נאוורר קצת את האופציה השלישית.

כיצד זוהו יהודים בעת העתיקה?

בעולם העתיק רווחו שלוש אפשרויות שונות להבנת המושג "יהודי":

1.         מוצא: מי שהיה יהודי במוצאו האתני, כלומר נולד להורים יהודים.

2.         תרבות: מי שניהל אורח חיים שהיה מזוהה כאורח חיים יהודי – עד לעידן האמנציפציה, הכוונה הייתה בעיקר למצוות התורה.

3.         טריטוריה/ממלכה: מי שהיה תושב חבל הארץ שהיה מוכר בשם "יהודה" או שהיה נתין ממלכה בשם זה. המובן הטריטוריאלי והמובן הפוליטי אינם זהים, אך הם משתייכים לאותה הקטגוריה, שכן כאשר התקיימה ישות מדינית יהודית היא הגדירה במידה רבה את גבולות הטריטוריה.

תהליך גיור במובן השגור כיום, כהצטרפות מרצון לעם היהודי הכוללת גם שינוי לאורח חיים "יהודי", הפך לבלעדי רק אחרי החורבן, כאשר התפתחה תרבות רבנית שהדגישה את ד' האמות של ההלכה כתחליף לבית המקדש והפכה את לימוד התורה לפיצוי על הסתר הפנים האלוהי.

בעת העתיקה התקיימו יחסים מורכבים של חפיפות חלקיות, הדרות והכלות בין שלוש האפשרויות, והשימוש בכל אחת מהן בנפרד או בשילובים כאלו ואחרים בקרב יהודים ולא-יהודים השתנה לפי ההקשר ההיסטורי. בתקופה ההלניסטית, כאשר ארץ יהודה הייתה מאוכלסת בעיקרה על-ידי יהודים במוצאם, שלא כולם קיימו אורח חיים "יהודי" – להגדרות הטריטוריאלית והאתנית הייתה נוכחות משמעותית. בימי עזרא הסופר זכתה לעדנה מיוחדת ההגדרה האתנית, שלה שורשים קדומים בחשיבה המקראית הקדומה. עזרא הקפיד על העיקרון של "זרע קודש" ודרש מבני ישראל לגרש את נשיהם הנוכריות עם ילדיהן. ההגדרה הממלכתית הייתה נפוצה במיוחד בתקופת הממלכה החשמונאית, שבשיאה השתרעו גבולותיה הרבה מעבר לארץ יהודה ההיסטורית. החשמונאים פעלו "לייהד" את המרחב באמצעות גיורים המוניים, מהם נודע במיוחד הגיור האדומי – שלאו דווקא היה כרוך בשינוי רדיקלי באורח החיים, במעבר לארץ יהודה או בהחלת שמה של ארץ יהודה על ארץ אדום. האדומים נחשבו כיהודים לכל דבר רק בשל היותם נתיני ממלכת יהודה.

החפיפה המסוימת בין הטריטוריאלי לאתני המשיכה להתקיים גם אחרי איבוד הריבונות בעקבות הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס), כל עוד ארץ יהודה הייתה מיושבת בעיקר על-ידי יהודים מזרע ישראל. ואולם בעקבות ההתדלדלות ההדרגתית של האוכלוסייה היהודית בארץ יהודה בשל תהליכים דמוגרפיים, תרבותיים וגאו-פוליטיים במהלך המאה השנייה והשלישית לספירה החלה לעלות קרנה של ההגדרה התרבותית, דהיינו הגדרת היהודיוּת כאורח חיים, על חשבונה של ההגדרה הטריטוריאלית, בעוד ההגדרה לפי המוצא המשפחתי נותרה על כנה כהגדרה מרכזית.

הגדרת היהודיוּת לפי אורח החיים לא הייתה עניין חדש לכשעצמה. בתורה מופיעות אזהרות רבות שלא ללכת בחוקות הגויים ומשתמע כי קיים אורח חיים ישראלי ייחודי – אף שאורח חיים זה לא נתפס כקובע את ההשתייכות לעם הישראלי אלא היוחסין. כתכונה המגדירה יהודיוּת, שמירת המצוות החלה להתבלט בספר ה"גלותי" ביותר בתנ"ך, מגילת אסתר. במגילה לא מוזכרת כלל כל אופציה של קיום יהודי ריבוני, והיהודים מובחנים מקבוצות אוכלוסייה אחרות כמי ש"דתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח). לראשונה נזכרים שם גם ה"מתייהדים" (שם ח, יז), כלומר מופיעה אפשרות ההצטרפות לעם היהודי שלא באמצעות נישואים או תושבות אלא – כנראה – באמצעות שינוי באורח החיים ובאמונה הדתית. אפשרות זו צברה תנופה במהלך העת העתיקה, בה הפכו המונים ליהודים באמצעות אימוץ מלא או חלקי של אורח החיים היהודי. אולם בתוך העולם היהודי היא הפכה למרכזית רק במהלך המאות השנייה והשלישית לסה"נ, כאשר הפופולריות של מצוות התורה והאמונה היהודית בקרב עמי הסביבה ירדה מאד, ובמקביל התפתחה תרבות יהודית חדשה – תרבות רבנית שהדגישה את האידיאל של לימוד התורה.

דווקא אינטלקטואלים וזרמים רעיוניים וחברתיים שביקשו להתרחק מהתרבות ההלכתית, עברו להישען על המוצא ועל הקשרים המשפחתיים שבין היהודים כמי שקובעים את השתייכותם לקבוצה. כך נוצר שיתוף פעולה בין תומכי ההלכה ומתנגדיה, שמחזיק מעמד עד היום.

ואכן, וברוח חג השבועות, נוח להמחיש את מגוון התפיסות של הזהות היהודית באמצעות ריבוי הפירושים להצטרפות אל היהודים, המכונה מאז ימי חז"ל "גיור". במקרא, המילה "גר" ציינה בדרך-כלל זָרים המתגוררים עם בני ישראל ("גר" מלשון "מגורים") ומורשים לקחת חלק בחלק מהפולחנים, אף שחלקם לא נטמעו בתוך בני ישראל ונותרו במעמדם השולי במשך דורות. במהלך ימי הבית השני נוספו גם פועל ושם פעולה – "להתגייר" ו"גיור", ונוצרה עבור זרים האפשרות להצטרף ליהודים ולרכוש את ה"זהות היהודית" באמצעים שונים, שהשוני או המחלוקות ביניהם נבעו מההבדל שהתקיים בין התפיסות השונות של היהודיוּת – טריטוריה, מוצא או אורח חיים.

תהליך גיור במובן השגור כיום, כהצטרפות מרצון לעם היהודי הכוללת גם שינוי לאורח חיים "יהודי", הפך לבלעדי רק אחרי החורבן, כאשר התפתחה תרבות רבנית שהדגישה את ד' האמות של ההלכה כתחליף לבית המקדש והפכה את לימוד התורה לפיצוי על הסתר הפנים האלוהי. לכן, המקור התלמודי המתאר את טקס הגיור החדש פותח במילים "גר שבא להתגייר בזמן הזה" (בבלי יבמות מז, א), כלומר אחרי חורבן בית המקדש, ובכך מעיד כי לפחות בתודעת מחבר הטקסט, מדובר בהתפתחות חדשה הקשורה לתודעת הגלות והסתר הפנים. טקס הגיור המחודש המתואר לפרטיו בתלמוד מאפיין חברה שהחליפה את הביטוי הפוליטי הריבוני בתחושת מיעוט נבחר, המרחיק ומרתיע מצטרפים חדשים באמצעות העמדתם במבחנים.

וכך, ההגדרה הטריטוריאלית ליהודיוּת נדחקה מפני ההגדרה התרבותית התולה אותה באורח החיים היהודי – במקרה הזה, שמירת המצוות, עליה חייב הגר להצהיר במהלך הטקס. ואולם מכך אין להסיק כי ההגדרה האתנית נדחקה לשוליים. נהפוך הוא: חז"ל הגדירו את הגר כ"קטן שנולד" (בבלי יבמות כב ע"א ועוד), כלומר כמי שמפסיק להיות צאצאם של הוריו הביולוגיים והופך להיות צאצאם של המתגיירים הראשונים – אברהם ושרה. כלומר, ההגדרה של היהודים כמשפחה מורחבת בעלת קשרי-דם נותרה על כנה, אלא שזו משפחה שניתן להצטרף אליה ולמנהגיה. כך בא לעולם השילוב, שהפך לדומיננטי במרבית התרבויות היהודיוֹת במשך מאות שנים, בין ההגדרה הדתית להגדרה האתנית של היהודיוּת – קשר גורדי שלא ניתן היה להתירו, בין קבוצה אתנית השומרת בקנאות על מנהגיה ואמונותיה לבין דת שבטית המיועדת לביצור הגבולות בין הקבוצה לבין שכניה.

"מלמטה", ללא עידוד מצד המדינה, מצטרפים בפועל ערבים או מהגרי עבודה רבים לתרבות היהודית של ישראל – כתרבות, כשפה, כזיכרון היסטורי וכמצבור של רעיונות ומנהגים.

עידן האמנציפציה של היהודים הביא עמו כידוע עימותים ומחלוקות רבות לאין ספור באשר להגדרת התכונה החמקמקה הזו, "יהודיוּת", בזיקה לשאלות מהם או מיהם היהודים. אך וויכוחים אלו הניחו תמיד כמובן מאליו כי יהודיוּת מוגדרת תמיד לפי המוצא המשפחתי. כלומר, שיהודים הם מי שנולדו ליהודים. תמיד נמצאו מי שתהו לגבי "תוכן" ההגדרה, שאלו "במה אנו/אתם/הם יהודים", וענו תשובות כאלו ואחרות. אבל פרוגרמות חינוכיות, תרבותיות או פוליטיות שביקשו לצקת תוכן ל"יהודיוּת" יועדו אך ורק ליהודים במוצאם. גם הויכוחים לגבי מידת השייכות היהודית שנגזרת מקרבת דם קונקרטית זו או אחרת – מה קורה עם בני זוג של יהודים או עם צאצאים של זוגות מעורבים? האם היהודיוּת נקבעת לפי האב, לפי האם, או לפי שניהם? האם וכיצד ניתן להצטרף למשפחה, והאם יש חלופות להליך הגיור ההלכתי? – הניחו כולם כמובן מאליו כי הזהות היהודית קשורה בראש ובראשונה בקשר משפחתי.

תפיסת היהודיות כעובדה התלויה במוצא בלבד ניכרת ביותר בעולמם של יהודים מודרניים שהיו רחוקים למדי ממה שאנחנו מכנים כיום גזענות ושנאת זרים, כמו למשל ניסוחיו של בובר באשר ל"קהילת הדם" או הסבריו של פרויד באשר לאופן המינימלי שבו ראה את עצמו כיהודי בשל מוצאו שאליו סרב להתכחש. דווקא אינטלקטואלים וזרמים רעיוניים וחברתיים שביקשו להתרחק מהתרבות ההלכתית שצמצמה את אורח החיים היהודי לד' אמות של הלכה, עברו להישען על המוצא ועל הקשרים המשפחתיים שבין היהודים כמי שקובעים את השתייכותם לקבוצה. האבסורד הוא שכידוע גם ההלכה עצמה תולה את היהודיוּת של הפרט במוצא ולא בהתנהגות הלכתית – הלא כך נוצר שיתוף פעולה בין תומכי ההלכה ומתנגדיה, שמחזיק מעמד עד היום. גם כאן הדברים ידועים ואין צורך לחזור עליהם – אציין רק את החוליה האחרונה כרגע (מן הסתם לא הסופית) בשרשרת המושגים התולים את היהודיות במוצא המשפחתי: "עמיות" יהודית או peoplehood. כפי שציין צ'רלס (ישעיהו) ליבמן המנוח, מושג זה מתאר יפה את תכניה של היהודיוּת בארצות המערב ובראשן ארה"ב, שבהן המשמעות העיקרית של "להיות יהודי" אינה בהכרח ניהול אורח חיים "יהודי" במובן של שמירת הפולחנים או עיקרי האמונה הוותיקים, אלא בעיקר התרועעות עם יהודים אחרים במסגרות חיים שונות כמו משפחה וקהילה.

 ומה במדינת ישראל?

ניתן היה לצפות שבמסגרת הקיום הממלכתי הריבוני של מדינת-לאום יהודית תוכל לשוב ולהתקיים הזהות הממלכתית, שתגדיר את היהודים כחברים בקהילה הפוליטית היהודית נוסף על הדת והמוצא המשפחתי. אבל זה לא קורה. המדינה היא זירה מרכזית של הוויכוח הישן בין הדת למוצא המשפחתי, אבל מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודית, אינה נוטלת לידיה את הכוח לומר בפשטות שאזרח במדינת היהודים הוא יהודי – לפחות אם רצונו בכך.

במקום זאת, המצב כיום הוא כזה: יהודים שמוצאם היהודי לא הוטל בספק הם תמיד אזרחים מלאים בפוטנציה בשל חוק השבות; מי שאינם יהודים במוצאם באופן מלא אבל מגלים עניין אמיתי באמונה ובמצוות הדת יכולים להצטרף; מי שאינם יהודים במוצאם אבל הם או משפחתם היו אזרחי ארץ ישראל המנדטורית יכולים להיות אזרחים שווי-זכויות ברמה הטכנית, אבל אינם מוזמנים להזדהות עם המדינה, עם סמליה ועם תרבות הרוב, היהודית במובהק.

יהודים בארה"ב לא מרגישים פחות יהודים אם הם אוכלים תרנגול-הודו בחג ההודייה או צופים באדיקות בסופרבול.

לעומת זאת, למי שאינם יהודים במוצאם כלל ואין להם קשר קודם לארץ, לא קיימת כל פרוצדורת התאזרחות. דבר זה נתון ככלל לשרירות לב הפקידות, שיכולה למשל לאזרח מהגרים שמפגינים התמצאות ברחבת מגרש הכדורגל. במצבי הביניים, המדינה מקבלת מצטרפים חדשים למדינת היהודים רק אם הם יהודים במוצאם, או לפחות מקיימים קשרי משפחה ליהודים אחרים, או לחילופין אם גילו את אלוהי ישראל והמירו את דתם ליהדות תוך הצהרה שיקיימו את כל המצוות (ההצהרה לא תמיד מקוימת, אבל זה עניין אחר). ישראל היא המדינה היחידה בעולם העוסקת באופן ממסדי ומובנה בהמרת דת – בעיקר של בעלי קשר משפחתי חלקי ליהודים. מטרת עיסוק ממסדי זה היא לחדד את הגבולות החברתיים שבין יהודים-במוצאם למי שאינם, באמצעות הבהרת התחום האפור הגדול של מי שהם יהודים במוצאם באופן חלקי בלבד, והכרעה לכאן או לכאן.

נניח בצד את הפולמוסים היגעים על המדינה היהודית מול הדמוקרטית ועל ענייני הגיור ופרוצדורות ההתאזרחות למיניהן. במקום זה הבה נבצע תרגיל מחשבתי קצר: נשווה בנפשנו ששמה של המדינה היהודית לא היה ישראל אלא "יהודה", מבלי שהיה מתחולל כל שינוי במסמכיה החוקתיים של המדינה או בפרוצדורות ההתאזרחות שלה. או-אז, אזרחיה של המדינה, בעלי דנ"א יהודי ושאינם, ללא קשר לאורח חייהם, היו מוגדרים כ"יהודים" באזרחותם. הניגוד המלאכותי בין ה"ישראלי" וה"יהודי", שמפרנס מחקרים אקדמיים ומוספי סופשבוע כה רבים, לא היה בא לעולם. במקום זה, היה נוצר איזור-ביניים רחב של אנשי-המקף, אנשים שהם גם-וגם: יהודים באזרחותם, אבל לאו דווקא במוצאם (למשל ערבים, דרוזים, ניגרים או פיליפינים) או בדתם (למשל נוצרים, מוסלמים, או מאמיני דתות חדשות). להיות יהודי היה לאו דווקא עניין מוכרע של או-או, של שחור ולבן, אלא גם, לפעמים, עבור אנשים מסוימים, עניין של תחושה אישית.

להיות אזרח אינו רק עניין טכני. יהא שמה של המדינה אשר יהא, בפועל, בהיותה מדינה של יהודים שנהנים מרוב דמוגרפי מכריע ומדומיננטיות סימבולית, נוצרה בה תרבות יהודית ייחודית – הגירסה הישראלית של תרבויות יהודיות רבות שהתקיימו ומתקיימות לאורך ההיסטוריה היהודית הארוכה. התרבות הזו מורכבת מאינספור השילובים בין מגוונים שונים במסורות האתניות הייחודיות של הקבוצות היהודיות השונות, בתרבות הצריכה הגלובלית, במרחב המזרח-תיכוני ובדת היהודית. זו תרבות גבוהה ונמוכה, אליטיסטית ועממית, שמרכיביה הם הנטיעות בט"ו בשבט, המנגל ביום העצמאות, האופניים ביום כיפור והקיטורים על החותן בליל הסדר; השפה העברית, שבה נוצרו מוזיקה קלה, ספרות ומטבעות לשון שלא יישכחו; הביחד המשפחתי והחמולתי גם (ובעיקר) כשהוא קצת מעיק; סלט הירקות, החומוס, הפלאפל, הגפילטעפיש – ובעצם אוכל מכל פינה בעולם, כל עוד הוא מוגש בכמויות בלתי פרופורציונליות; זכרון השואה והרדיפות, עם גבורת הנופלים; נוסטלגיה ציונית לחקלאות, לסוציאליזם ובעיקר ל"חבר'ה"; פולקלור עדתי, לעתים חביב ולעתים פוגעני; נהיגה אגרסיבית או העברת הכסף מיד ליד לנוסעים האחרים במוניות השירות (נסו לשאול תיירים על החוויה הזו); ותופעות רבות – נחמדות או מעיקות – שהיינו מזהים כמאפיינים ייחודיים של החיים בישראל, המדינה היהודית.

במקומות אחרים בעולם בהם מתקיימת תרבות לאומית דומיננטית, יכולים מהגרים או בני מיעוטים, אם הם רוצים (ולעתים גם נגד רצונם, עם הבעייתיות שבכך), להיות שותפים בתרבות הזו עם או בלי אזרחות טכנית. יהודים בארה"ב לא מרגישים פחות יהודים אם הם אוכלים תרנגול-הודו בחג ההודייה או צופים באדיקות בסופרבול. גם כאן, מי שאינם יהודים במוצאם יכולים היו להיות שותפים בתרבות האזרחית היהודית הישראלית ולחבר אליה את הזיכרונות ההיסטוריים שלהם, כפי שעושים מהגרים ובני מיעוטים בכל מיני מקומות, מבלי לוותר בהכרח על מורשתם הפרטיקולרית. כל מי שחי כאן ושותף בתרבות הזו יכול להרגיש את עצמו יהודי, עם או בלי הכרה ממסדית, ולהיטמע בתרבות-הרוב היהודית אם חפצו בכך, גם בלי ראיות לדנ"א יהודי, וגם ללא שינויים בהגדרת הזהות היהודית במישור המשפטי – שכרגע קשה להניח שיתרחשו. גם היהודים עצמם, כקבוצת הרוב, יכולים להיות פתוחים לשותפות תרבותית-אזרחית שכזו, מבלי בהכרח לוותר על התפיסה המשפחתית-אתנית של הזהות היהודית ומבלי לוותר על הקשר המשפחתי עם יהודים אחרים. במצב כזה, "מדינת יהודה" תמשיך להשתייך למשפחה היהודית המורחבת, ותוכל בהחלט להעדיף יהודים-במוצאם בהגירה ולקיים קשרי משפחה בין היהודים. אלא שמדי פעם היא גם תאזרח זָרים המעוניינים להצטרף למשפחה ולתרבותה במרחב הציבורי מבלי שהללו יצטרכו לוותר על הזהות הלא-יהודית שלהם. אפשר גם-וגם.

האם אנו פתוחים לכך כיום? מצד אחד, זה אינו תיאור דמיוני אלא תהליך שכבר מתקיים במידה חלקית בחברה הישראלית. "מלמטה", ללא עידוד מצד המדינה, מצטרפים בפועל ערבים או מהגרי עבודה רבים לתרבות היהודית של ישראל – כתרבות, כשפה, כזיכרון היסטורי וכמצבור של רעיונות ומנהגים. מצד שני, החברה הישראלית מאפשרת זאת כיום רק עד נקודה מסוימת; מעבר לה, לא רק מנגנוני המדינה אלא גם החברה – אנחנו – ממיינים בין מי ששייכים למשפחה באופן מלא או חלקי למי שאינם מהמשפחה, ואז זיקתם ליהדות נתפסת בטעות כאנקדוטלית ולא רצינית. אבל אם המדינה יהודית, ותרבותה יהודית, למה שלא נאפשר לכל מי ששותף בהן ומעוניין בכך להיקרא "יהודים"?

צילום: shutterstock

 

גיור
יהדות
מי הוא יהודי?
ממלכת יהודה
עזרא
חזקי שוהם
למה לא מדינת יהודה?
חזקי שוהם
חזקי שוהם

בשבועות אנו קוראים את סיפורה של רות, שהצטרפה לעם ישראל כאשר היגרה ממואב לארץ יהודה והצהירה: "עמך – עמי". אכן, בניגוד לתהליך הגיור כמו שאנו מכירים אותו היום, בעבר התקיימו דרכים נוספות להצטרף לעם היהודי, בין השאר פשוט על סמך מגורים בתחומי הישות המדינית היהודית. מדוע כיום, במדינת היהודים המודרנית, לא נקבל כיהודי את מי שמתגורר כאן וחפץ בכך?

משום מה, כשדנים בשאלה הנצחית מה היא "זהות יהודית" ומיהו "יהודי", יש אופציה אחת שאף פעם לא עולה על הדעת: שיהודי הוא כל מי ששותף בקהילה הפוליטית של היהודים, כלומר – במדינת היהודים, היא מדינת ישראל. בעבר היהודי הרחוק היתה זו אופציה מקובלת שאף נהגה בפועל; אבל ברבות השנים היא נקברה עמוק במחסני הזיכרון היהודי, שם היא ממשיכה להעלות אבק דווקא היום, בעידן שמזוהה יותר מכל עם פריחתה של הלאומיות היהודית ועם חידוש כוחם הפוליטי של היהודים. אם כן, בזמן שכולם מתווכחים האם הזהות היהודית קשורה לדת או למוצא אתני, הבה נאוורר קצת את האופציה השלישית.

כיצד זוהו יהודים בעת העתיקה?

בעולם העתיק רווחו שלוש אפשרויות שונות להבנת המושג "יהודי":

1.         מוצא: מי שהיה יהודי במוצאו האתני, כלומר נולד להורים יהודים.

2.         תרבות: מי שניהל אורח חיים שהיה מזוהה כאורח חיים יהודי – עד לעידן האמנציפציה, הכוונה הייתה בעיקר למצוות התורה.

3.         טריטוריה/ממלכה: מי שהיה תושב חבל הארץ שהיה מוכר בשם "יהודה" או שהיה נתין ממלכה בשם זה. המובן הטריטוריאלי והמובן הפוליטי אינם זהים, אך הם משתייכים לאותה הקטגוריה, שכן כאשר התקיימה ישות מדינית יהודית היא הגדירה במידה רבה את גבולות הטריטוריה.

תהליך גיור במובן השגור כיום, כהצטרפות מרצון לעם היהודי הכוללת גם שינוי לאורח חיים "יהודי", הפך לבלעדי רק אחרי החורבן, כאשר התפתחה תרבות רבנית שהדגישה את ד' האמות של ההלכה כתחליף לבית המקדש והפכה את לימוד התורה לפיצוי על הסתר הפנים האלוהי.

בעת העתיקה התקיימו יחסים מורכבים של חפיפות חלקיות, הדרות והכלות בין שלוש האפשרויות, והשימוש בכל אחת מהן בנפרד או בשילובים כאלו ואחרים בקרב יהודים ולא-יהודים השתנה לפי ההקשר ההיסטורי. בתקופה ההלניסטית, כאשר ארץ יהודה הייתה מאוכלסת בעיקרה על-ידי יהודים במוצאם, שלא כולם קיימו אורח חיים "יהודי" – להגדרות הטריטוריאלית והאתנית הייתה נוכחות משמעותית. בימי עזרא הסופר זכתה לעדנה מיוחדת ההגדרה האתנית, שלה שורשים קדומים בחשיבה המקראית הקדומה. עזרא הקפיד על העיקרון של "זרע קודש" ודרש מבני ישראל לגרש את נשיהם הנוכריות עם ילדיהן. ההגדרה הממלכתית הייתה נפוצה במיוחד בתקופת הממלכה החשמונאית, שבשיאה השתרעו גבולותיה הרבה מעבר לארץ יהודה ההיסטורית. החשמונאים פעלו "לייהד" את המרחב באמצעות גיורים המוניים, מהם נודע במיוחד הגיור האדומי – שלאו דווקא היה כרוך בשינוי רדיקלי באורח החיים, במעבר לארץ יהודה או בהחלת שמה של ארץ יהודה על ארץ אדום. האדומים נחשבו כיהודים לכל דבר רק בשל היותם נתיני ממלכת יהודה.

החפיפה המסוימת בין הטריטוריאלי לאתני המשיכה להתקיים גם אחרי איבוד הריבונות בעקבות הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס), כל עוד ארץ יהודה הייתה מיושבת בעיקר על-ידי יהודים מזרע ישראל. ואולם בעקבות ההתדלדלות ההדרגתית של האוכלוסייה היהודית בארץ יהודה בשל תהליכים דמוגרפיים, תרבותיים וגאו-פוליטיים במהלך המאה השנייה והשלישית לספירה החלה לעלות קרנה של ההגדרה התרבותית, דהיינו הגדרת היהודיוּת כאורח חיים, על חשבונה של ההגדרה הטריטוריאלית, בעוד ההגדרה לפי המוצא המשפחתי נותרה על כנה כהגדרה מרכזית.

הגדרת היהודיוּת לפי אורח החיים לא הייתה עניין חדש לכשעצמה. בתורה מופיעות אזהרות רבות שלא ללכת בחוקות הגויים ומשתמע כי קיים אורח חיים ישראלי ייחודי – אף שאורח חיים זה לא נתפס כקובע את ההשתייכות לעם הישראלי אלא היוחסין. כתכונה המגדירה יהודיוּת, שמירת המצוות החלה להתבלט בספר ה"גלותי" ביותר בתנ"ך, מגילת אסתר. במגילה לא מוזכרת כלל כל אופציה של קיום יהודי ריבוני, והיהודים מובחנים מקבוצות אוכלוסייה אחרות כמי ש"דתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח). לראשונה נזכרים שם גם ה"מתייהדים" (שם ח, יז), כלומר מופיעה אפשרות ההצטרפות לעם היהודי שלא באמצעות נישואים או תושבות אלא – כנראה – באמצעות שינוי באורח החיים ובאמונה הדתית. אפשרות זו צברה תנופה במהלך העת העתיקה, בה הפכו המונים ליהודים באמצעות אימוץ מלא או חלקי של אורח החיים היהודי. אולם בתוך העולם היהודי היא הפכה למרכזית רק במהלך המאות השנייה והשלישית לסה"נ, כאשר הפופולריות של מצוות התורה והאמונה היהודית בקרב עמי הסביבה ירדה מאד, ובמקביל התפתחה תרבות יהודית חדשה – תרבות רבנית שהדגישה את האידיאל של לימוד התורה.

דווקא אינטלקטואלים וזרמים רעיוניים וחברתיים שביקשו להתרחק מהתרבות ההלכתית, עברו להישען על המוצא ועל הקשרים המשפחתיים שבין היהודים כמי שקובעים את השתייכותם לקבוצה. כך נוצר שיתוף פעולה בין תומכי ההלכה ומתנגדיה, שמחזיק מעמד עד היום.

ואכן, וברוח חג השבועות, נוח להמחיש את מגוון התפיסות של הזהות היהודית באמצעות ריבוי הפירושים להצטרפות אל היהודים, המכונה מאז ימי חז"ל "גיור". במקרא, המילה "גר" ציינה בדרך-כלל זָרים המתגוררים עם בני ישראל ("גר" מלשון "מגורים") ומורשים לקחת חלק בחלק מהפולחנים, אף שחלקם לא נטמעו בתוך בני ישראל ונותרו במעמדם השולי במשך דורות. במהלך ימי הבית השני נוספו גם פועל ושם פעולה – "להתגייר" ו"גיור", ונוצרה עבור זרים האפשרות להצטרף ליהודים ולרכוש את ה"זהות היהודית" באמצעים שונים, שהשוני או המחלוקות ביניהם נבעו מההבדל שהתקיים בין התפיסות השונות של היהודיוּת – טריטוריה, מוצא או אורח חיים.

תהליך גיור במובן השגור כיום, כהצטרפות מרצון לעם היהודי הכוללת גם שינוי לאורח חיים "יהודי", הפך לבלעדי רק אחרי החורבן, כאשר התפתחה תרבות רבנית שהדגישה את ד' האמות של ההלכה כתחליף לבית המקדש והפכה את לימוד התורה לפיצוי על הסתר הפנים האלוהי. לכן, המקור התלמודי המתאר את טקס הגיור החדש פותח במילים "גר שבא להתגייר בזמן הזה" (בבלי יבמות מז, א), כלומר אחרי חורבן בית המקדש, ובכך מעיד כי לפחות בתודעת מחבר הטקסט, מדובר בהתפתחות חדשה הקשורה לתודעת הגלות והסתר הפנים. טקס הגיור המחודש המתואר לפרטיו בתלמוד מאפיין חברה שהחליפה את הביטוי הפוליטי הריבוני בתחושת מיעוט נבחר, המרחיק ומרתיע מצטרפים חדשים באמצעות העמדתם במבחנים.

וכך, ההגדרה הטריטוריאלית ליהודיוּת נדחקה מפני ההגדרה התרבותית התולה אותה באורח החיים היהודי – במקרה הזה, שמירת המצוות, עליה חייב הגר להצהיר במהלך הטקס. ואולם מכך אין להסיק כי ההגדרה האתנית נדחקה לשוליים. נהפוך הוא: חז"ל הגדירו את הגר כ"קטן שנולד" (בבלי יבמות כב ע"א ועוד), כלומר כמי שמפסיק להיות צאצאם של הוריו הביולוגיים והופך להיות צאצאם של המתגיירים הראשונים – אברהם ושרה. כלומר, ההגדרה של היהודים כמשפחה מורחבת בעלת קשרי-דם נותרה על כנה, אלא שזו משפחה שניתן להצטרף אליה ולמנהגיה. כך בא לעולם השילוב, שהפך לדומיננטי במרבית התרבויות היהודיוֹת במשך מאות שנים, בין ההגדרה הדתית להגדרה האתנית של היהודיוּת – קשר גורדי שלא ניתן היה להתירו, בין קבוצה אתנית השומרת בקנאות על מנהגיה ואמונותיה לבין דת שבטית המיועדת לביצור הגבולות בין הקבוצה לבין שכניה.

"מלמטה", ללא עידוד מצד המדינה, מצטרפים בפועל ערבים או מהגרי עבודה רבים לתרבות היהודית של ישראל – כתרבות, כשפה, כזיכרון היסטורי וכמצבור של רעיונות ומנהגים.

עידן האמנציפציה של היהודים הביא עמו כידוע עימותים ומחלוקות רבות לאין ספור באשר להגדרת התכונה החמקמקה הזו, "יהודיוּת", בזיקה לשאלות מהם או מיהם היהודים. אך וויכוחים אלו הניחו תמיד כמובן מאליו כי יהודיוּת מוגדרת תמיד לפי המוצא המשפחתי. כלומר, שיהודים הם מי שנולדו ליהודים. תמיד נמצאו מי שתהו לגבי "תוכן" ההגדרה, שאלו "במה אנו/אתם/הם יהודים", וענו תשובות כאלו ואחרות. אבל פרוגרמות חינוכיות, תרבותיות או פוליטיות שביקשו לצקת תוכן ל"יהודיוּת" יועדו אך ורק ליהודים במוצאם. גם הויכוחים לגבי מידת השייכות היהודית שנגזרת מקרבת דם קונקרטית זו או אחרת – מה קורה עם בני זוג של יהודים או עם צאצאים של זוגות מעורבים? האם היהודיוּת נקבעת לפי האב, לפי האם, או לפי שניהם? האם וכיצד ניתן להצטרף למשפחה, והאם יש חלופות להליך הגיור ההלכתי? – הניחו כולם כמובן מאליו כי הזהות היהודית קשורה בראש ובראשונה בקשר משפחתי.

תפיסת היהודיות כעובדה התלויה במוצא בלבד ניכרת ביותר בעולמם של יהודים מודרניים שהיו רחוקים למדי ממה שאנחנו מכנים כיום גזענות ושנאת זרים, כמו למשל ניסוחיו של בובר באשר ל"קהילת הדם" או הסבריו של פרויד באשר לאופן המינימלי שבו ראה את עצמו כיהודי בשל מוצאו שאליו סרב להתכחש. דווקא אינטלקטואלים וזרמים רעיוניים וחברתיים שביקשו להתרחק מהתרבות ההלכתית שצמצמה את אורח החיים היהודי לד' אמות של הלכה, עברו להישען על המוצא ועל הקשרים המשפחתיים שבין היהודים כמי שקובעים את השתייכותם לקבוצה. האבסורד הוא שכידוע גם ההלכה עצמה תולה את היהודיוּת של הפרט במוצא ולא בהתנהגות הלכתית – הלא כך נוצר שיתוף פעולה בין תומכי ההלכה ומתנגדיה, שמחזיק מעמד עד היום. גם כאן הדברים ידועים ואין צורך לחזור עליהם – אציין רק את החוליה האחרונה כרגע (מן הסתם לא הסופית) בשרשרת המושגים התולים את היהודיות במוצא המשפחתי: "עמיות" יהודית או peoplehood. כפי שציין צ'רלס (ישעיהו) ליבמן המנוח, מושג זה מתאר יפה את תכניה של היהודיוּת בארצות המערב ובראשן ארה"ב, שבהן המשמעות העיקרית של "להיות יהודי" אינה בהכרח ניהול אורח חיים "יהודי" במובן של שמירת הפולחנים או עיקרי האמונה הוותיקים, אלא בעיקר התרועעות עם יהודים אחרים במסגרות חיים שונות כמו משפחה וקהילה.

 ומה במדינת ישראל?

ניתן היה לצפות שבמסגרת הקיום הממלכתי הריבוני של מדינת-לאום יהודית תוכל לשוב ולהתקיים הזהות הממלכתית, שתגדיר את היהודים כחברים בקהילה הפוליטית היהודית נוסף על הדת והמוצא המשפחתי. אבל זה לא קורה. המדינה היא זירה מרכזית של הוויכוח הישן בין הדת למוצא המשפחתי, אבל מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודית, אינה נוטלת לידיה את הכוח לומר בפשטות שאזרח במדינת היהודים הוא יהודי – לפחות אם רצונו בכך.

במקום זאת, המצב כיום הוא כזה: יהודים שמוצאם היהודי לא הוטל בספק הם תמיד אזרחים מלאים בפוטנציה בשל חוק השבות; מי שאינם יהודים במוצאם באופן מלא אבל מגלים עניין אמיתי באמונה ובמצוות הדת יכולים להצטרף; מי שאינם יהודים במוצאם אבל הם או משפחתם היו אזרחי ארץ ישראל המנדטורית יכולים להיות אזרחים שווי-זכויות ברמה הטכנית, אבל אינם מוזמנים להזדהות עם המדינה, עם סמליה ועם תרבות הרוב, היהודית במובהק.

יהודים בארה"ב לא מרגישים פחות יהודים אם הם אוכלים תרנגול-הודו בחג ההודייה או צופים באדיקות בסופרבול.

לעומת זאת, למי שאינם יהודים במוצאם כלל ואין להם קשר קודם לארץ, לא קיימת כל פרוצדורת התאזרחות. דבר זה נתון ככלל לשרירות לב הפקידות, שיכולה למשל לאזרח מהגרים שמפגינים התמצאות ברחבת מגרש הכדורגל. במצבי הביניים, המדינה מקבלת מצטרפים חדשים למדינת היהודים רק אם הם יהודים במוצאם, או לפחות מקיימים קשרי משפחה ליהודים אחרים, או לחילופין אם גילו את אלוהי ישראל והמירו את דתם ליהדות תוך הצהרה שיקיימו את כל המצוות (ההצהרה לא תמיד מקוימת, אבל זה עניין אחר). ישראל היא המדינה היחידה בעולם העוסקת באופן ממסדי ומובנה בהמרת דת – בעיקר של בעלי קשר משפחתי חלקי ליהודים. מטרת עיסוק ממסדי זה היא לחדד את הגבולות החברתיים שבין יהודים-במוצאם למי שאינם, באמצעות הבהרת התחום האפור הגדול של מי שהם יהודים במוצאם באופן חלקי בלבד, והכרעה לכאן או לכאן.

נניח בצד את הפולמוסים היגעים על המדינה היהודית מול הדמוקרטית ועל ענייני הגיור ופרוצדורות ההתאזרחות למיניהן. במקום זה הבה נבצע תרגיל מחשבתי קצר: נשווה בנפשנו ששמה של המדינה היהודית לא היה ישראל אלא "יהודה", מבלי שהיה מתחולל כל שינוי במסמכיה החוקתיים של המדינה או בפרוצדורות ההתאזרחות שלה. או-אז, אזרחיה של המדינה, בעלי דנ"א יהודי ושאינם, ללא קשר לאורח חייהם, היו מוגדרים כ"יהודים" באזרחותם. הניגוד המלאכותי בין ה"ישראלי" וה"יהודי", שמפרנס מחקרים אקדמיים ומוספי סופשבוע כה רבים, לא היה בא לעולם. במקום זה, היה נוצר איזור-ביניים רחב של אנשי-המקף, אנשים שהם גם-וגם: יהודים באזרחותם, אבל לאו דווקא במוצאם (למשל ערבים, דרוזים, ניגרים או פיליפינים) או בדתם (למשל נוצרים, מוסלמים, או מאמיני דתות חדשות). להיות יהודי היה לאו דווקא עניין מוכרע של או-או, של שחור ולבן, אלא גם, לפעמים, עבור אנשים מסוימים, עניין של תחושה אישית.

להיות אזרח אינו רק עניין טכני. יהא שמה של המדינה אשר יהא, בפועל, בהיותה מדינה של יהודים שנהנים מרוב דמוגרפי מכריע ומדומיננטיות סימבולית, נוצרה בה תרבות יהודית ייחודית – הגירסה הישראלית של תרבויות יהודיות רבות שהתקיימו ומתקיימות לאורך ההיסטוריה היהודית הארוכה. התרבות הזו מורכבת מאינספור השילובים בין מגוונים שונים במסורות האתניות הייחודיות של הקבוצות היהודיות השונות, בתרבות הצריכה הגלובלית, במרחב המזרח-תיכוני ובדת היהודית. זו תרבות גבוהה ונמוכה, אליטיסטית ועממית, שמרכיביה הם הנטיעות בט"ו בשבט, המנגל ביום העצמאות, האופניים ביום כיפור והקיטורים על החותן בליל הסדר; השפה העברית, שבה נוצרו מוזיקה קלה, ספרות ומטבעות לשון שלא יישכחו; הביחד המשפחתי והחמולתי גם (ובעיקר) כשהוא קצת מעיק; סלט הירקות, החומוס, הפלאפל, הגפילטעפיש – ובעצם אוכל מכל פינה בעולם, כל עוד הוא מוגש בכמויות בלתי פרופורציונליות; זכרון השואה והרדיפות, עם גבורת הנופלים; נוסטלגיה ציונית לחקלאות, לסוציאליזם ובעיקר ל"חבר'ה"; פולקלור עדתי, לעתים חביב ולעתים פוגעני; נהיגה אגרסיבית או העברת הכסף מיד ליד לנוסעים האחרים במוניות השירות (נסו לשאול תיירים על החוויה הזו); ותופעות רבות – נחמדות או מעיקות – שהיינו מזהים כמאפיינים ייחודיים של החיים בישראל, המדינה היהודית.

במקומות אחרים בעולם בהם מתקיימת תרבות לאומית דומיננטית, יכולים מהגרים או בני מיעוטים, אם הם רוצים (ולעתים גם נגד רצונם, עם הבעייתיות שבכך), להיות שותפים בתרבות הזו עם או בלי אזרחות טכנית. יהודים בארה"ב לא מרגישים פחות יהודים אם הם אוכלים תרנגול-הודו בחג ההודייה או צופים באדיקות בסופרבול. גם כאן, מי שאינם יהודים במוצאם יכולים היו להיות שותפים בתרבות האזרחית היהודית הישראלית ולחבר אליה את הזיכרונות ההיסטוריים שלהם, כפי שעושים מהגרים ובני מיעוטים בכל מיני מקומות, מבלי לוותר בהכרח על מורשתם הפרטיקולרית. כל מי שחי כאן ושותף בתרבות הזו יכול להרגיש את עצמו יהודי, עם או בלי הכרה ממסדית, ולהיטמע בתרבות-הרוב היהודית אם חפצו בכך, גם בלי ראיות לדנ"א יהודי, וגם ללא שינויים בהגדרת הזהות היהודית במישור המשפטי – שכרגע קשה להניח שיתרחשו. גם היהודים עצמם, כקבוצת הרוב, יכולים להיות פתוחים לשותפות תרבותית-אזרחית שכזו, מבלי בהכרח לוותר על התפיסה המשפחתית-אתנית של הזהות היהודית ומבלי לוותר על הקשר המשפחתי עם יהודים אחרים. במצב כזה, "מדינת יהודה" תמשיך להשתייך למשפחה היהודית המורחבת, ותוכל בהחלט להעדיף יהודים-במוצאם בהגירה ולקיים קשרי משפחה בין היהודים. אלא שמדי פעם היא גם תאזרח זָרים המעוניינים להצטרף למשפחה ולתרבותה במרחב הציבורי מבלי שהללו יצטרכו לוותר על הזהות הלא-יהודית שלהם. אפשר גם-וגם.

האם אנו פתוחים לכך כיום? מצד אחד, זה אינו תיאור דמיוני אלא תהליך שכבר מתקיים במידה חלקית בחברה הישראלית. "מלמטה", ללא עידוד מצד המדינה, מצטרפים בפועל ערבים או מהגרי עבודה רבים לתרבות היהודית של ישראל – כתרבות, כשפה, כזיכרון היסטורי וכמצבור של רעיונות ומנהגים. מצד שני, החברה הישראלית מאפשרת זאת כיום רק עד נקודה מסוימת; מעבר לה, לא רק מנגנוני המדינה אלא גם החברה – אנחנו – ממיינים בין מי ששייכים למשפחה באופן מלא או חלקי למי שאינם מהמשפחה, ואז זיקתם ליהדות נתפסת בטעות כאנקדוטלית ולא רצינית. אבל אם המדינה יהודית, ותרבותה יהודית, למה שלא נאפשר לכל מי ששותף בהן ומעוניין בכך להיקרא "יהודים"?

צילום: shutterstock

 

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות