אבישלום וסטרייך
ד"ר אבישלום וסטרייך הוא מרצה בכיר במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ועמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית שבמכון שלום הרטמן.
אבישלום וסטרייך
ירון אטיאס
רבנות
מסורבות גט
גירושין
נישואים
צהר
קולך
אז למה לנו נישואים ברבנות? כמה תובנות בעקבות פרשת סרבן הגט ירון אטיאס
אבישלום וסטרייך
כג' סיון תשע"ח

פרשת סרבן הגט ירון אטיאס באה לפני ימים אחדים על סיומה. גם בפרשה אחרת, כואבת לא פחות – עיגונה הממושך של צביה גורודצקי, חלה תפנית חיובית: בית הדין הפרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר הכריז על בטלותם של נישואיה והתירה להנשא בלא גט (אם כי מוקדם מידיי לקבוע האם אכן תביא ההחלטה מזור לכאביה של צביה ותאפשר לה לפתוח בחיים חדשים, או שתיתקל בהתנגדות ממסדית). שתי הפרשות מעוררות מרבצן תחושות קשות וביקורות נוקבות על מסגרת הנישואין והגירושין בישראל. קול רווח שנשמע בציבוריות הישראלית (ובעיקר ברשתות החברתיות) טען טענה אירונית משהו, שאל לנו לשבח יותר מידיי את מערכת בתי הדין שפתרה את בעיית סרבנות הגט של ירון אטיאס, שכן היא זו שיצרה אותה מלכתחילה. ומדוע נזדקק לפתרונות, אם אפשר שלא להכנס לבעיה מראש. האומנם?

הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם.

ראשית, יש להוציא מהדיון את סוגיית הנישואין האזרחיים. נכון הוא שהדרישה להנהגת נישואין אזרחיים, וליתר דיוק: פתיחת אפשרויות נוספות לנישואין בישראל, היא דרישה לגיטימית, שתכליתה מתן מענה לאלו שאינם יכולים להנשא כדת משה וישראל ולאלו שאינם מעוניינים בכך, אולם מרבית הציבור היהודי ימשיך להינשא בדרך המסורתית (אף מבין אלו התומכים בהנהגת נישואין אזרחיים). בעיית מסורבות הגט לא תיפתר אפוא בדרך זו, ויעידו על כך קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה, המתמודדות אף הן (למרות האפשרות להינשא בדרך אזרחית) עם בעיית סרבנות גט.

הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם. אך הדברים אינם כך: יש להבחין בין המסגרת המשפטית לבין תוצאות הלוואי שלה. נישואין כדת משה וישראל הם פעולה אישית, הנעשית על ידי בני הזוג וניתרת על ידי בני הזוג (בפרוצדורות קבועות מראש, שכדי לקיימן כראוי יש צורך ב"ליווי" הלכתי-משפטי), וכל זאת בכפוף לרצונם ההדדי (בנישואין נדרשת הסכמה הדדית; גם בגירושין נדרשת הסכמה הדדית – מאז חרם דרבנו גרשום, לפני כאלף שנה). למערכת שכזו יתרונות, הן במסר שהיא מעבירה (תפיסת הזוגיות כפרויקט האישי של בני הזוג), הן ביציבות שהיא מבקשת להשיג (מניעת פירוק מהיר מידיי של הקשר) והן במערך הזכויות והחובות ההדדי שהיא יוצרת (תמיכה הדדית ושיתוף,  שבו בני הזוג – כלשונם של שטרי התנאים, שנהגו בקהילות אשכנז ופולין מאות שנים – "ינהגו יחד באהבה ובחיבה, ולא יבריחו ולא יעלימו ולא ינעלו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחה בעולם רק ישלטו שניהם שווה בנכסיהם"). אלא שלכל מערכת כללית ישנם חריגים, או: תוצאות לוואי. אלו אינם שוללים את קיומה של המערכת, אלא דורשים התמודדות ותיקון, על מנת למנוע את הפרצה.

נטישת הנישואין הדתיים "שופכת את התינוק עם המים", ואין לכך הצדקה. יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.

חשוב להבהיר: ההלכה מגנה שימוש לרעה בזכות ההלכתית של עיכוב הנישואין. הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה בדור האחרון (נפטר – 1986, ארה"ב), כותב במפורש: "ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא [שאין] שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים... אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון" (אגרות משה, יורה דעה ד, טו). מי שמנצל את הכוח ההלכתי לרעה הוא אפוא לא אחר מאשר "נבל ברשות התורה".

מדוע אם כן נזדקק למסע המפותל של סנקציות ישירות או עקיפות, ולא נבטל את הדברים מיסודם? התשובה מונחת במה שכתבתי למעלה: תוצאת הלוואי איננה מעידה על הכלל. נטישת הנישואין הדתיים "שופכת את התינוק עם המים", ואין לכך הצדקה. יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.

אלא שיש עוד מה להוסיף בפתרון הבעיה – וייתכן שמניעה מלכתחילה (אך לא ויתור, כאמור), יכולה היתה לסייע. אמנם יפה עשה בית הדין בהטלת הסנקציות על סרבן הגט, אולם לא די בכך. ישנם כיום כלים המפחיתים מלכתחילה את המוטיבציה לסרבנות גט, ובראשם – הסכמי קדם נישואין, כדוגמת ההסכם מאהבה של ארגון 'צהר' וההסכם לכבוד הדדי של ארגון 'קולך'. אלו הופכים את הסרבנות לעניין לא משתלם (על הסרבן לשלם לבן זוגו תשלום מזונות חודשי גבוה), כך שמי שמבקש להפיק תועלת מאי-מתן הגט (ורוב רובם של הסרבנים משתייכים לקבוצה הזו), מוותר על כך מלכתחילה (ושמא יש בכך גם כדי למנוע הדרדרות המאבק והפיכתו למאבק עקרוני חדור יצרי נקמה). במילים אחרות, ניתן ורצוי לפתור את בעיית הסרבנות מראש, אך לא באמצעות ויתור על הנישואין הדתיים, אלא באמצעות הכשרת הקרקע להשתית אותם על אדנים יציבים ושוויוניים. ולמתנגדי ההסכמים מהצד השמרני יש לומר את אותם הדברים בדיוק – הסכמי קדם נישואין אינם מערערים את הנישואין אלא להיפך, מחזקים אותם בכך שמונעים ניצולם לרעה. כך ראוי, ואת זאת יש לשמר.

אבישלום וסטרייך
ירון אטיאס
רבנות
מסורבות גט
גירושין
נישואים
צהר
קולך
אז למה לנו נישואים ברבנות? כמה תובנות בעקבות פרשת סרבן הגט ירון אטיאס
6/6/2018
כג' סיון תשע"ח
אבישלום וסטרייך
ד״ר
אבישלום וסטרייך

פרשת סרבן הגט ירון אטיאס באה לפני ימים אחדים על סיומה. גם בפרשה אחרת, כואבת לא פחות – עיגונה הממושך של צביה גורודצקי, חלה תפנית חיובית: בית הדין הפרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר הכריז על בטלותם של נישואיה והתירה להנשא בלא גט (אם כי מוקדם מידיי לקבוע האם אכן תביא ההחלטה מזור לכאביה של צביה ותאפשר לה לפתוח בחיים חדשים, או שתיתקל בהתנגדות ממסדית). שתי הפרשות מעוררות מרבצן תחושות קשות וביקורות נוקבות על מסגרת הנישואין והגירושין בישראל. קול רווח שנשמע בציבוריות הישראלית (ובעיקר ברשתות החברתיות) טען טענה אירונית משהו, שאל לנו לשבח יותר מידיי את מערכת בתי הדין שפתרה את בעיית סרבנות הגט של ירון אטיאס, שכן היא זו שיצרה אותה מלכתחילה. ומדוע נזדקק לפתרונות, אם אפשר שלא להכנס לבעיה מראש. האומנם?

הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם.

ראשית, יש להוציא מהדיון את סוגיית הנישואין האזרחיים. נכון הוא שהדרישה להנהגת נישואין אזרחיים, וליתר דיוק: פתיחת אפשרויות נוספות לנישואין בישראל, היא דרישה לגיטימית, שתכליתה מתן מענה לאלו שאינם יכולים להנשא כדת משה וישראל ולאלו שאינם מעוניינים בכך, אולם מרבית הציבור היהודי ימשיך להינשא בדרך המסורתית (אף מבין אלו התומכים בהנהגת נישואין אזרחיים). בעיית מסורבות הגט לא תיפתר אפוא בדרך זו, ויעידו על כך קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה, המתמודדות אף הן (למרות האפשרות להינשא בדרך אזרחית) עם בעיית סרבנות גט.

הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם. אך הדברים אינם כך: יש להבחין בין המסגרת המשפטית לבין תוצאות הלוואי שלה. נישואין כדת משה וישראל הם פעולה אישית, הנעשית על ידי בני הזוג וניתרת על ידי בני הזוג (בפרוצדורות קבועות מראש, שכדי לקיימן כראוי יש צורך ב"ליווי" הלכתי-משפטי), וכל זאת בכפוף לרצונם ההדדי (בנישואין נדרשת הסכמה הדדית; גם בגירושין נדרשת הסכמה הדדית – מאז חרם דרבנו גרשום, לפני כאלף שנה). למערכת שכזו יתרונות, הן במסר שהיא מעבירה (תפיסת הזוגיות כפרויקט האישי של בני הזוג), הן ביציבות שהיא מבקשת להשיג (מניעת פירוק מהיר מידיי של הקשר) והן במערך הזכויות והחובות ההדדי שהיא יוצרת (תמיכה הדדית ושיתוף,  שבו בני הזוג – כלשונם של שטרי התנאים, שנהגו בקהילות אשכנז ופולין מאות שנים – "ינהגו יחד באהבה ובחיבה, ולא יבריחו ולא יעלימו ולא ינעלו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחה בעולם רק ישלטו שניהם שווה בנכסיהם"). אלא שלכל מערכת כללית ישנם חריגים, או: תוצאות לוואי. אלו אינם שוללים את קיומה של המערכת, אלא דורשים התמודדות ותיקון, על מנת למנוע את הפרצה.

נטישת הנישואין הדתיים "שופכת את התינוק עם המים", ואין לכך הצדקה. יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.

חשוב להבהיר: ההלכה מגנה שימוש לרעה בזכות ההלכתית של עיכוב הנישואין. הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה בדור האחרון (נפטר – 1986, ארה"ב), כותב במפורש: "ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא [שאין] שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים... אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון" (אגרות משה, יורה דעה ד, טו). מי שמנצל את הכוח ההלכתי לרעה הוא אפוא לא אחר מאשר "נבל ברשות התורה".

מדוע אם כן נזדקק למסע המפותל של סנקציות ישירות או עקיפות, ולא נבטל את הדברים מיסודם? התשובה מונחת במה שכתבתי למעלה: תוצאת הלוואי איננה מעידה על הכלל. נטישת הנישואין הדתיים "שופכת את התינוק עם המים", ואין לכך הצדקה. יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.

אלא שיש עוד מה להוסיף בפתרון הבעיה – וייתכן שמניעה מלכתחילה (אך לא ויתור, כאמור), יכולה היתה לסייע. אמנם יפה עשה בית הדין בהטלת הסנקציות על סרבן הגט, אולם לא די בכך. ישנם כיום כלים המפחיתים מלכתחילה את המוטיבציה לסרבנות גט, ובראשם – הסכמי קדם נישואין, כדוגמת ההסכם מאהבה של ארגון 'צהר' וההסכם לכבוד הדדי של ארגון 'קולך'. אלו הופכים את הסרבנות לעניין לא משתלם (על הסרבן לשלם לבן זוגו תשלום מזונות חודשי גבוה), כך שמי שמבקש להפיק תועלת מאי-מתן הגט (ורוב רובם של הסרבנים משתייכים לקבוצה הזו), מוותר על כך מלכתחילה (ושמא יש בכך גם כדי למנוע הדרדרות המאבק והפיכתו למאבק עקרוני חדור יצרי נקמה). במילים אחרות, ניתן ורצוי לפתור את בעיית הסרבנות מראש, אך לא באמצעות ויתור על הנישואין הדתיים, אלא באמצעות הכשרת הקרקע להשתית אותם על אדנים יציבים ושוויוניים. ולמתנגדי ההסכמים מהצד השמרני יש לומר את אותם הדברים בדיוק – הסכמי קדם נישואין אינם מערערים את הנישואין אלא להיפך, מחזקים אותם בכך שמונעים ניצולם לרעה. כך ראוי, ואת זאת יש לשמר.

אבישלום וסטרייך
ירון אטיאס
רבנות
מסורבות גט
גירושין
נישואים
צהר
קולך
אז למה לנו נישואים ברבנות? כמה תובנות בעקבות פרשת סרבן הגט ירון אטיאס
אבישלום וסטרייך
אבישלום וסטרייך

פרשת סרבן הגט ירון אטיאס באה לפני ימים אחדים על סיומה. גם בפרשה אחרת, כואבת לא פחות – עיגונה הממושך של צביה גורודצקי, חלה תפנית חיובית: בית הדין הפרטי בראשותו של הרב פרופ' דניאל שפרבר הכריז על בטלותם של נישואיה והתירה להנשא בלא גט (אם כי מוקדם מידיי לקבוע האם אכן תביא ההחלטה מזור לכאביה של צביה ותאפשר לה לפתוח בחיים חדשים, או שתיתקל בהתנגדות ממסדית). שתי הפרשות מעוררות מרבצן תחושות קשות וביקורות נוקבות על מסגרת הנישואין והגירושין בישראל. קול רווח שנשמע בציבוריות הישראלית (ובעיקר ברשתות החברתיות) טען טענה אירונית משהו, שאל לנו לשבח יותר מידיי את מערכת בתי הדין שפתרה את בעיית סרבנות הגט של ירון אטיאס, שכן היא זו שיצרה אותה מלכתחילה. ומדוע נזדקק לפתרונות, אם אפשר שלא להכנס לבעיה מראש. האומנם?

הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם.

ראשית, יש להוציא מהדיון את סוגיית הנישואין האזרחיים. נכון הוא שהדרישה להנהגת נישואין אזרחיים, וליתר דיוק: פתיחת אפשרויות נוספות לנישואין בישראל, היא דרישה לגיטימית, שתכליתה מתן מענה לאלו שאינם יכולים להנשא כדת משה וישראל ולאלו שאינם מעוניינים בכך, אולם מרבית הציבור היהודי ימשיך להינשא בדרך המסורתית (אף מבין אלו התומכים בהנהגת נישואין אזרחיים). בעיית מסורבות הגט לא תיפתר אפוא בדרך זו, ויעידו על כך קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה, המתמודדות אף הן (למרות האפשרות להינשא בדרך אזרחית) עם בעיית סרבנות גט.

הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם. אך הדברים אינם כך: יש להבחין בין המסגרת המשפטית לבין תוצאות הלוואי שלה. נישואין כדת משה וישראל הם פעולה אישית, הנעשית על ידי בני הזוג וניתרת על ידי בני הזוג (בפרוצדורות קבועות מראש, שכדי לקיימן כראוי יש צורך ב"ליווי" הלכתי-משפטי), וכל זאת בכפוף לרצונם ההדדי (בנישואין נדרשת הסכמה הדדית; גם בגירושין נדרשת הסכמה הדדית – מאז חרם דרבנו גרשום, לפני כאלף שנה). למערכת שכזו יתרונות, הן במסר שהיא מעבירה (תפיסת הזוגיות כפרויקט האישי של בני הזוג), הן ביציבות שהיא מבקשת להשיג (מניעת פירוק מהיר מידיי של הקשר) והן במערך הזכויות והחובות ההדדי שהיא יוצרת (תמיכה הדדית ושיתוף,  שבו בני הזוג – כלשונם של שטרי התנאים, שנהגו בקהילות אשכנז ופולין מאות שנים – "ינהגו יחד באהבה ובחיבה, ולא יבריחו ולא יעלימו ולא ינעלו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחה בעולם רק ישלטו שניהם שווה בנכסיהם"). אלא שלכל מערכת כללית ישנם חריגים, או: תוצאות לוואי. אלו אינם שוללים את קיומה של המערכת, אלא דורשים התמודדות ותיקון, על מנת למנוע את הפרצה.

נטישת הנישואין הדתיים "שופכת את התינוק עם המים", ואין לכך הצדקה. יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.

חשוב להבהיר: ההלכה מגנה שימוש לרעה בזכות ההלכתית של עיכוב הנישואין. הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה בדור האחרון (נפטר – 1986, ארה"ב), כותב במפורש: "ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא [שאין] שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים... אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון" (אגרות משה, יורה דעה ד, טו). מי שמנצל את הכוח ההלכתי לרעה הוא אפוא לא אחר מאשר "נבל ברשות התורה".

מדוע אם כן נזדקק למסע המפותל של סנקציות ישירות או עקיפות, ולא נבטל את הדברים מיסודם? התשובה מונחת במה שכתבתי למעלה: תוצאת הלוואי איננה מעידה על הכלל. נטישת הנישואין הדתיים "שופכת את התינוק עם המים", ואין לכך הצדקה. יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.

אלא שיש עוד מה להוסיף בפתרון הבעיה – וייתכן שמניעה מלכתחילה (אך לא ויתור, כאמור), יכולה היתה לסייע. אמנם יפה עשה בית הדין בהטלת הסנקציות על סרבן הגט, אולם לא די בכך. ישנם כיום כלים המפחיתים מלכתחילה את המוטיבציה לסרבנות גט, ובראשם – הסכמי קדם נישואין, כדוגמת ההסכם מאהבה של ארגון 'צהר' וההסכם לכבוד הדדי של ארגון 'קולך'. אלו הופכים את הסרבנות לעניין לא משתלם (על הסרבן לשלם לבן זוגו תשלום מזונות חודשי גבוה), כך שמי שמבקש להפיק תועלת מאי-מתן הגט (ורוב רובם של הסרבנים משתייכים לקבוצה הזו), מוותר על כך מלכתחילה (ושמא יש בכך גם כדי למנוע הדרדרות המאבק והפיכתו למאבק עקרוני חדור יצרי נקמה). במילים אחרות, ניתן ורצוי לפתור את בעיית הסרבנות מראש, אך לא באמצעות ויתור על הנישואין הדתיים, אלא באמצעות הכשרת הקרקע להשתית אותם על אדנים יציבים ושוויוניים. ולמתנגדי ההסכמים מהצד השמרני יש לומר את אותם הדברים בדיוק – הסכמי קדם נישואין אינם מערערים את הנישואין אלא להיפך, מחזקים אותם בכך שמונעים ניצולם לרעה. כך ראוי, ואת זאת יש לשמר.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות