דניאל הרטמן
הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן ומנהל פרויקט iEngage.
איך נשרוד את המילים
דניאל הרטמן
ז' אדר ב' תשע"ט

התורה נפתחת בשיעור חשוב על כוחן של מילים. מילים יכולות לברוא עולם, והן יכולות גם לגזור עליו כליה. בית המקדש חרב ועַמנו גלה בגלל מילות שנאה. מילים גם פוגעות, והתורה תובעת שנשמור על מוצא פינו: "נצור לשונך מרע" ושפתך מִדְבר מִרמה". הביטוי "לשון הרע" פירושו שמילים יכולות לומר דברים רעים אבל גם לחולל רעה.

המילים המסוכנות ביותר הן אלה שמקימות מחיצות בתוך החברה, בין "אנחנו" ל"הם". כיהודים חווינו על בשרינו מילים כאלו. אנחנו מכירים מקרוב את המחיר שמשלם מי שנדחק לשוליים בכוחן של מילים כאלה. "רוצחי המשיח", שיילוקים, חמדנים, בוגדנים, מטמאי הגזע –  זו רשימה חלקית בלבד של הארסנל המילולי בו נעזרו האנטישמים כדי לסמן אותנו כ"אחרים". נעשינו כל כך רגישים למילותיהם של אחרים מכיוון שאנחנו מכירים מקרוב את פוטנציאל הרוע הגלום בהן.

הסכנה שבדברי ראש הממשלה, ובהקשר שבו פורסמו, טמונה בכך שהם מקבלים את האפליה ואף מטפחים אותה

למדנו גם להגיב מיד, לעתים בתגובה מופרזת, לכל רמז של השמצה שאולי מכוונת אלינו. אנחנו יודעים כי "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", במילותיו של רוברט פרוסט, וכי דיבורים על "נאמנות כפולה", או שימוש במונח "בנג'מינים", אינם אלא שלב ראשון בדרך לסימוננו כ"אחרים". סימון "אחרים" בעזרת מילים עלול להוליך לתיוג תרבותי, משפטי, ולבסוף לרדיפה של ממש. "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב".

קמפיינים פוליטיים משתמשים במילים: מילים שמתארות מה אדם עשה, שמבטיחות מה הוא יעשה, מילים שמוקיעות יריבים פוליטיים.

קמפיינים שליליים הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הדמוקרטית במערב. למדנו להקשיב למשבי המילים המתעופפים בחלל החברתי שלנו, ובה בעת לבחור מאילו מילים להתעלם. האתגר המוטל לפתחה של כל מדינה הוא לשקם את הרקמה החברתית אחרי שנקרעה לגזרים בקמפיינים של מילים. אבל טעות היא לחשוב שניתן לרפא את כל פצעי המילים. לעתים עלולות מילים לגרום נזק שאין לו תקנה.

הרגישות הקיצונית שלנו למילותיהם של אחרים, ובמקביל אטימותנו למילים שמשמשות אותנו בדברנו על אחרים – אינן מבטאות רק חוסר עקביות אלא סתירה של ממש. הסיסמה החדשה של הליכוד, "ביבי או טיבי", אינה רק משחק מילים מחוכם אלא דברי שטנה, מילים שמציגות אדם אחד כמי שמגן עלינו מפני "האחרים", האזרחים הערבים החיים כאן לצדנו. זו לא סיסמה שנועדה לבנות מדיניות, אלא כזו שנועדה לפרק את החברה, לתקוע טריז "בינינו" ל"בינם".

כשאנחנו עוסקים בסימון "אחרים" ומאמצים בתוך ישראל תרבות של "אנחנו או הם", אנחנו מעמידים בסכנה לא רק את הרקמה הדמוקרטית של תרבותנו, אלא את עצם זהותנו היהודית

הנחנו לסיסמה הזו לזהם את התודעה החברתית שלנו, ובהכרח, "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב".

בפוסט שפרסם השבוע בפייסבוק חש ראש הממשלה שלנו צורך להתווכח עם הידוענית רותם סלע, לאחר שזו העזה לתבוע שנפסיק להטיח מילות שנאה בערביי ישראל. "ישנם גם אזרחים ערבים במדינה הזו", כתבה; "ישראל היא מדינת כלל אזרחיה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתמיד עומד הכן להגן על המדינה מפני כל סכנה, קרובה כרחוקה, העמיד את סלע על טעותה, והזכיר לה ולכל החברה בישראל ש"ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה" אלא "מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".

בפוסט אחד תמים לכאורה, גייס ראש הממשלה את אחד מעקרונות היסוד של הציונות ואז עיוות אותו לכדי מילים של שנאה, תוך סימון חמישית מבני החברה הישראלית כ"אחרים".

הסיסמה "ביבי או טיבי" הפכה כעת במפורש ל"יהודים נגד ערבים", ל"אנחנו או הם".

האמונה הציונית כי ישראל היא ביתו הלאומי של עם ישראל, כמו גם חוק הלאום שעבר זה לא מכבר, מאשרים שבתוך מדינת ישראל, הריבונות הלאומית שמורה לעם היהודי לבדו. קבוצות אחרות, כמו ערבים-פלסטינים, שכמהות להגדרה עצמית לאומית, יצטרכו להשיגה במסגרת מדינת לאום אחרת – פלסטין. אבל הציונות או חוק הלאום אינם מערערים בשום אופן על מעמדם של ערביי ישראל כיחידים, כקולקטיב, ואפילו כזהות אתנית-לאומית נבדלת בתוך ישראל. בשום אופן לא התכוונה הציונות ליצור אפליה ושנאה.

ישראל נועדה להיות מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת כלל אזרחיה. כך נקבע בהכרזה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

את התנועה הציונית הניעה ההבנה שהאמנציפציה ליהודים לא תבטל את מעמדנו כ"אחרים" אלא אם היא תלֻווה בנאורות תרבותית, שתאפשר ליהודים להיות אזרחים שווי-זכויות אשר ירגישו בנוח במדינותיהם השונות. מכיוון שהבנו שדבר כזה לא יתרחש באירופה הנוצרית, החלטנו לבנות בית משלנו.

הסכנה שבדברי ראש הממשלה, ובהקשר שבו פורסמו, טמונה בכך שהם מקבלים את האפליה ואף מטפחים אותה. ומשום ש"נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב" – אפליה משפטית בכלל זה.

כאשר אנחנו מאפשרים הפצה של מילים רעות בקרבנו, אנחנו מפנים עורף ללקחים החשובים ביותר של המסורת וההיסטוריה שלנו. כשאנחנו עוסקים בסימון "אחרים" ומאמצים בתוך ישראל תרבות של "אנחנו או הם", אנחנו מעמידים בסכנה לא רק את הרקמה הדמוקרטית של תרבותנו, אלא את עצם זהותנו היהודית.

מילים יכולות בהחלט לפגוע. אבל מילים יכולות גם לרפא. מן הראוי שהפוליטיקאים שלנו יִבררו את מילותיהם בקפידה. הפוליטיקה אין משמעה רק חתירה לניצחון בבחירות, אלא הבטחה שהמסגרת המדינית תשרת את רווחתם ואת זכויותיהם של כלל האזרחים. זו המשמעות האמיתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

דניאל הרטמן
תורה
מילה
ביבי
ציונות
לשון הרע
ביבי או טיבי
איך נשרוד את המילים
14/3/2019
ז' אדר ב' תשע"ט
דניאל הרטמן
ד״ר
דניאל הרטמן

התורה נפתחת בשיעור חשוב על כוחן של מילים. מילים יכולות לברוא עולם, והן יכולות גם לגזור עליו כליה. בית המקדש חרב ועַמנו גלה בגלל מילות שנאה. מילים גם פוגעות, והתורה תובעת שנשמור על מוצא פינו: "נצור לשונך מרע" ושפתך מִדְבר מִרמה". הביטוי "לשון הרע" פירושו שמילים יכולות לומר דברים רעים אבל גם לחולל רעה.

המילים המסוכנות ביותר הן אלה שמקימות מחיצות בתוך החברה, בין "אנחנו" ל"הם". כיהודים חווינו על בשרינו מילים כאלו. אנחנו מכירים מקרוב את המחיר שמשלם מי שנדחק לשוליים בכוחן של מילים כאלה. "רוצחי המשיח", שיילוקים, חמדנים, בוגדנים, מטמאי הגזע –  זו רשימה חלקית בלבד של הארסנל המילולי בו נעזרו האנטישמים כדי לסמן אותנו כ"אחרים". נעשינו כל כך רגישים למילותיהם של אחרים מכיוון שאנחנו מכירים מקרוב את פוטנציאל הרוע הגלום בהן.

הסכנה שבדברי ראש הממשלה, ובהקשר שבו פורסמו, טמונה בכך שהם מקבלים את האפליה ואף מטפחים אותה

למדנו גם להגיב מיד, לעתים בתגובה מופרזת, לכל רמז של השמצה שאולי מכוונת אלינו. אנחנו יודעים כי "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", במילותיו של רוברט פרוסט, וכי דיבורים על "נאמנות כפולה", או שימוש במונח "בנג'מינים", אינם אלא שלב ראשון בדרך לסימוננו כ"אחרים". סימון "אחרים" בעזרת מילים עלול להוליך לתיוג תרבותי, משפטי, ולבסוף לרדיפה של ממש. "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב".

קמפיינים פוליטיים משתמשים במילים: מילים שמתארות מה אדם עשה, שמבטיחות מה הוא יעשה, מילים שמוקיעות יריבים פוליטיים.

קמפיינים שליליים הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הדמוקרטית במערב. למדנו להקשיב למשבי המילים המתעופפים בחלל החברתי שלנו, ובה בעת לבחור מאילו מילים להתעלם. האתגר המוטל לפתחה של כל מדינה הוא לשקם את הרקמה החברתית אחרי שנקרעה לגזרים בקמפיינים של מילים. אבל טעות היא לחשוב שניתן לרפא את כל פצעי המילים. לעתים עלולות מילים לגרום נזק שאין לו תקנה.

הרגישות הקיצונית שלנו למילותיהם של אחרים, ובמקביל אטימותנו למילים שמשמשות אותנו בדברנו על אחרים – אינן מבטאות רק חוסר עקביות אלא סתירה של ממש. הסיסמה החדשה של הליכוד, "ביבי או טיבי", אינה רק משחק מילים מחוכם אלא דברי שטנה, מילים שמציגות אדם אחד כמי שמגן עלינו מפני "האחרים", האזרחים הערבים החיים כאן לצדנו. זו לא סיסמה שנועדה לבנות מדיניות, אלא כזו שנועדה לפרק את החברה, לתקוע טריז "בינינו" ל"בינם".

כשאנחנו עוסקים בסימון "אחרים" ומאמצים בתוך ישראל תרבות של "אנחנו או הם", אנחנו מעמידים בסכנה לא רק את הרקמה הדמוקרטית של תרבותנו, אלא את עצם זהותנו היהודית

הנחנו לסיסמה הזו לזהם את התודעה החברתית שלנו, ובהכרח, "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב".

בפוסט שפרסם השבוע בפייסבוק חש ראש הממשלה שלנו צורך להתווכח עם הידוענית רותם סלע, לאחר שזו העזה לתבוע שנפסיק להטיח מילות שנאה בערביי ישראל. "ישנם גם אזרחים ערבים במדינה הזו", כתבה; "ישראל היא מדינת כלל אזרחיה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתמיד עומד הכן להגן על המדינה מפני כל סכנה, קרובה כרחוקה, העמיד את סלע על טעותה, והזכיר לה ולכל החברה בישראל ש"ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה" אלא "מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".

בפוסט אחד תמים לכאורה, גייס ראש הממשלה את אחד מעקרונות היסוד של הציונות ואז עיוות אותו לכדי מילים של שנאה, תוך סימון חמישית מבני החברה הישראלית כ"אחרים".

הסיסמה "ביבי או טיבי" הפכה כעת במפורש ל"יהודים נגד ערבים", ל"אנחנו או הם".

האמונה הציונית כי ישראל היא ביתו הלאומי של עם ישראל, כמו גם חוק הלאום שעבר זה לא מכבר, מאשרים שבתוך מדינת ישראל, הריבונות הלאומית שמורה לעם היהודי לבדו. קבוצות אחרות, כמו ערבים-פלסטינים, שכמהות להגדרה עצמית לאומית, יצטרכו להשיגה במסגרת מדינת לאום אחרת – פלסטין. אבל הציונות או חוק הלאום אינם מערערים בשום אופן על מעמדם של ערביי ישראל כיחידים, כקולקטיב, ואפילו כזהות אתנית-לאומית נבדלת בתוך ישראל. בשום אופן לא התכוונה הציונות ליצור אפליה ושנאה.

ישראל נועדה להיות מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת כלל אזרחיה. כך נקבע בהכרזה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

את התנועה הציונית הניעה ההבנה שהאמנציפציה ליהודים לא תבטל את מעמדנו כ"אחרים" אלא אם היא תלֻווה בנאורות תרבותית, שתאפשר ליהודים להיות אזרחים שווי-זכויות אשר ירגישו בנוח במדינותיהם השונות. מכיוון שהבנו שדבר כזה לא יתרחש באירופה הנוצרית, החלטנו לבנות בית משלנו.

הסכנה שבדברי ראש הממשלה, ובהקשר שבו פורסמו, טמונה בכך שהם מקבלים את האפליה ואף מטפחים אותה. ומשום ש"נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב" – אפליה משפטית בכלל זה.

כאשר אנחנו מאפשרים הפצה של מילים רעות בקרבנו, אנחנו מפנים עורף ללקחים החשובים ביותר של המסורת וההיסטוריה שלנו. כשאנחנו עוסקים בסימון "אחרים" ומאמצים בתוך ישראל תרבות של "אנחנו או הם", אנחנו מעמידים בסכנה לא רק את הרקמה הדמוקרטית של תרבותנו, אלא את עצם זהותנו היהודית.

מילים יכולות בהחלט לפגוע. אבל מילים יכולות גם לרפא. מן הראוי שהפוליטיקאים שלנו יִבררו את מילותיהם בקפידה. הפוליטיקה אין משמעה רק חתירה לניצחון בבחירות, אלא הבטחה שהמסגרת המדינית תשרת את רווחתם ואת זכויותיהם של כלל האזרחים. זו המשמעות האמיתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

דניאל הרטמן
תורה
מילה
ביבי
ציונות
לשון הרע
ביבי או טיבי
איך נשרוד את המילים
דניאל הרטמן
דניאל הרטמן

התורה נפתחת בשיעור חשוב על כוחן של מילים. מילים יכולות לברוא עולם, והן יכולות גם לגזור עליו כליה. בית המקדש חרב ועַמנו גלה בגלל מילות שנאה. מילים גם פוגעות, והתורה תובעת שנשמור על מוצא פינו: "נצור לשונך מרע" ושפתך מִדְבר מִרמה". הביטוי "לשון הרע" פירושו שמילים יכולות לומר דברים רעים אבל גם לחולל רעה.

המילים המסוכנות ביותר הן אלה שמקימות מחיצות בתוך החברה, בין "אנחנו" ל"הם". כיהודים חווינו על בשרינו מילים כאלו. אנחנו מכירים מקרוב את המחיר שמשלם מי שנדחק לשוליים בכוחן של מילים כאלה. "רוצחי המשיח", שיילוקים, חמדנים, בוגדנים, מטמאי הגזע –  זו רשימה חלקית בלבד של הארסנל המילולי בו נעזרו האנטישמים כדי לסמן אותנו כ"אחרים". נעשינו כל כך רגישים למילותיהם של אחרים מכיוון שאנחנו מכירים מקרוב את פוטנציאל הרוע הגלום בהן.

הסכנה שבדברי ראש הממשלה, ובהקשר שבו פורסמו, טמונה בכך שהם מקבלים את האפליה ואף מטפחים אותה

למדנו גם להגיב מיד, לעתים בתגובה מופרזת, לכל רמז של השמצה שאולי מכוונת אלינו. אנחנו יודעים כי "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", במילותיו של רוברט פרוסט, וכי דיבורים על "נאמנות כפולה", או שימוש במונח "בנג'מינים", אינם אלא שלב ראשון בדרך לסימוננו כ"אחרים". סימון "אחרים" בעזרת מילים עלול להוליך לתיוג תרבותי, משפטי, ולבסוף לרדיפה של ממש. "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב".

קמפיינים פוליטיים משתמשים במילים: מילים שמתארות מה אדם עשה, שמבטיחות מה הוא יעשה, מילים שמוקיעות יריבים פוליטיים.

קמפיינים שליליים הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הדמוקרטית במערב. למדנו להקשיב למשבי המילים המתעופפים בחלל החברתי שלנו, ובה בעת לבחור מאילו מילים להתעלם. האתגר המוטל לפתחה של כל מדינה הוא לשקם את הרקמה החברתית אחרי שנקרעה לגזרים בקמפיינים של מילים. אבל טעות היא לחשוב שניתן לרפא את כל פצעי המילים. לעתים עלולות מילים לגרום נזק שאין לו תקנה.

הרגישות הקיצונית שלנו למילותיהם של אחרים, ובמקביל אטימותנו למילים שמשמשות אותנו בדברנו על אחרים – אינן מבטאות רק חוסר עקביות אלא סתירה של ממש. הסיסמה החדשה של הליכוד, "ביבי או טיבי", אינה רק משחק מילים מחוכם אלא דברי שטנה, מילים שמציגות אדם אחד כמי שמגן עלינו מפני "האחרים", האזרחים הערבים החיים כאן לצדנו. זו לא סיסמה שנועדה לבנות מדיניות, אלא כזו שנועדה לפרק את החברה, לתקוע טריז "בינינו" ל"בינם".

כשאנחנו עוסקים בסימון "אחרים" ומאמצים בתוך ישראל תרבות של "אנחנו או הם", אנחנו מעמידים בסכנה לא רק את הרקמה הדמוקרטית של תרבותנו, אלא את עצם זהותנו היהודית

הנחנו לסיסמה הזו לזהם את התודעה החברתית שלנו, ובהכרח, "נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב".

בפוסט שפרסם השבוע בפייסבוק חש ראש הממשלה שלנו צורך להתווכח עם הידוענית רותם סלע, לאחר שזו העזה לתבוע שנפסיק להטיח מילות שנאה בערביי ישראל. "ישנם גם אזרחים ערבים במדינה הזו", כתבה; "ישראל היא מדינת כלל אזרחיה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתמיד עומד הכן להגן על המדינה מפני כל סכנה, קרובה כרחוקה, העמיד את סלע על טעותה, והזכיר לה ולכל החברה בישראל ש"ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה" אלא "מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".

בפוסט אחד תמים לכאורה, גייס ראש הממשלה את אחד מעקרונות היסוד של הציונות ואז עיוות אותו לכדי מילים של שנאה, תוך סימון חמישית מבני החברה הישראלית כ"אחרים".

הסיסמה "ביבי או טיבי" הפכה כעת במפורש ל"יהודים נגד ערבים", ל"אנחנו או הם".

האמונה הציונית כי ישראל היא ביתו הלאומי של עם ישראל, כמו גם חוק הלאום שעבר זה לא מכבר, מאשרים שבתוך מדינת ישראל, הריבונות הלאומית שמורה לעם היהודי לבדו. קבוצות אחרות, כמו ערבים-פלסטינים, שכמהות להגדרה עצמית לאומית, יצטרכו להשיגה במסגרת מדינת לאום אחרת – פלסטין. אבל הציונות או חוק הלאום אינם מערערים בשום אופן על מעמדם של ערביי ישראל כיחידים, כקולקטיב, ואפילו כזהות אתנית-לאומית נבדלת בתוך ישראל. בשום אופן לא התכוונה הציונות ליצור אפליה ושנאה.

ישראל נועדה להיות מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת כלל אזרחיה. כך נקבע בהכרזה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

את התנועה הציונית הניעה ההבנה שהאמנציפציה ליהודים לא תבטל את מעמדנו כ"אחרים" אלא אם היא תלֻווה בנאורות תרבותית, שתאפשר ליהודים להיות אזרחים שווי-זכויות אשר ירגישו בנוח במדינותיהם השונות. מכיוון שהבנו שדבר כזה לא יתרחש באירופה הנוצרית, החלטנו לבנות בית משלנו.

הסכנה שבדברי ראש הממשלה, ובהקשר שבו פורסמו, טמונה בכך שהם מקבלים את האפליה ואף מטפחים אותה. ומשום ש"נָתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב" – אפליה משפטית בכלל זה.

כאשר אנחנו מאפשרים הפצה של מילים רעות בקרבנו, אנחנו מפנים עורף ללקחים החשובים ביותר של המסורת וההיסטוריה שלנו. כשאנחנו עוסקים בסימון "אחרים" ומאמצים בתוך ישראל תרבות של "אנחנו או הם", אנחנו מעמידים בסכנה לא רק את הרקמה הדמוקרטית של תרבותנו, אלא את עצם זהותנו היהודית.

מילים יכולות בהחלט לפגוע. אבל מילים יכולות גם לרפא. מן הראוי שהפוליטיקאים שלנו יִבררו את מילותיהם בקפידה. הפוליטיקה אין משמעה רק חתירה לניצחון בבחירות, אלא הבטחה שהמסגרת המדינית תשרת את רווחתם ואת זכויותיהם של כלל האזרחים. זו המשמעות האמיתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הרשמה לרשימת תפוצה
הוסיפו אותי לרשימת התפוצה של מכון הרטמן
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
בית
ביתאודותכותבים
נושאים
No items found.
הרשמה לרשימת תפוצהאתר מכון הרטמן
נגישות